ניו זילנד, הטיסה – חלק שני

אחרי טיסה ארוכה ולא נוחה במיוחד, נחתנו בבנגקוק.

מהנקודה הזו, מי שטיפל בי ובשאר הנוסעים שפספסו טיסות בגלל האיחור של הטיסה שלנו מאיסטנבול לבנגקוק היתה חברת התעופה התאילנדית – והיחס (עבורי לפחות) השתנה ב 180 מעלות.

נתחיל מזה שכבר ביציאה מהמטוס, המתינו לנו כמה דיילות קרקע של לברת התעופה עם שמות של נוסעים שהעיכוב גרם להם לפספס טיסות, כולל אותי. הן לקחו את אלו מאיתנו שהיו להם הרבה שעות המתנה לטיסות הבאות שלהן לתור שבו נכנסנו יחסית מהר לתאילנד, ואז לאיזור איסוף המזוודות. כשהתיק שלי לא הגיע, אחת מהן ליוותה אותי לדלפק של האבידות והמציאות, עזרה לי למלא את הטופס – וגם בדקה עם הנציג שם אם הוא יכול לראות איפה המזוודה שלי, וביררה איתו שהתיק יגיע בוקר לאחר מכן. כולנו גם קיבלנו כרטיסי טיסה חליפיים לטיסה הבאה שיצאה משדה התעופה, ולמי מאיתנו שהיתה המתנה ארוכה – קיבלנו הסעה למלון שבו נוכל לבלות את הזמן עד הטייסה.

הנציגים לקחו אותנו כקבוצה למונית שירות – שהיא בתורה לקחה אותנו למלון מאוד יפה, ברמה די גבוהה שמשמש לרוב בתור מלון נופש גולף. כל מטייל או זוג קיבלו חדר בסיסי אבל כזה שהיה מאוד מרווח ונוח, ומעוצב מאוד יפה. הכל במלון היה ממוזג ונעים למרות מזג האוויר החם של תאילנד (מדובר היה על אמצע נובמבר כזכור, וכבר משעות הבוקר היו 38 מעלות פלוס אחוזי לחות משמעותיים). גם אנשי הצוות היו מאוד שירותיים ונחמדים וממש ממש מקסימים.

המלון עצמו כמובן היה על חשבון חברת התעופה, וכלל גם ארוחות עד שהיינו צריכים לנסוע חזרה לשדה התעופה. עבורי ועבור זוג נוסף – מדובר היה על שלוש ארוחות כי היינו צריכים להתייצב בשעות אחה״צ לטיסות שלנו שהיו לקראת הערב. הצ׳ק אין במלון גם כלל תיאום של מונית שירות חזרה לשדה התעופה בשעה המיועדת לכל אחד מאיתנו – לא נדרשנו ״ליישר קו״ עם הנוסעים המוקדמים ביותר לשדה התעופה כדי שכולנו ניסע יחד, אלא כל אחד קיבל נסיעה בשעה שמתאימה לו, לפחות עד רמה של חצי שעה או שעה.

מכיוון שנחתנו בשעות הערב ולקח זמן עד שעברנו את כל ה״סידורים״ של הכניסה לתאילנד, ההגעה למלון, והצ׳ק אין – כבר היתה שעת לילה די מאוחרת. אבל למזלנו המסעדה הבסיסית של המלון עדיין היתה פתוחה, והוגשה בה ארוחת ערב בסגנון של מזנון מאוד עשיר שיכולנו לאכול ממנו מה וכמה שרצינו, ולא היינו צריכים לסיים לאכול מהר או כל דבר אחר.

אחרי שאכלתי ושבעתי, חזרתי לחדר כדי להתקלח – ומכיוון שלא היתה לי פיג׳מה ״רשמית״ כי התיק שלי עדיין לא הגיע, שמחתי לראות שבחדר היה חלוק שיכולתי להחליף את הבגדים אליו, ופשוט הלכתי לישון בו, אחרי מקלחת ארוכה ומפנקת.

השעה כבר היתה לדעתי קרובה לחצות, ואחרי האירועים של הלילה הקודם שבו לא ישנתי בשדה התעופה של איסטנבול – פשוט נרדמתי פחות או יותר ברגע שעצמתי עיניים, והתעוררתי רק בבוקר. בבית אני לרוב מתעוררת לפחות פעם או פעמיים בלילה ללכת לשירותים, כך שעצם העובדה שישנתי כך לילה שלם מעידה על כמה הייתי עייפה.

ואז היו לי בערך שבע או שבע וחצי שעות עד שהייתי צריכה לנסוע חזרה לשדה התעופה, וביליתי אותן בעיקר במנוחה ובקריאת ספר. לצערי בגלל שהתיק שלי לא היה איתי גם לא היה לי בגד ים למרות שהייתי שמחה להכנס לבריכה החביבה של המלון. התיק הגיע ללובי של המלון בשלב מסוים, אבל בגלל הקצב האיטי והזורם של תאילנד, אף אחד לא ממש מיהר להביא אותו לחדר שלי. בשלב זה כבר התחלתי קצת לדאוג שאולי הוא לא יגיע לפני שאצא, ולא רק שלא אוכל להחליף בגדים לבגדים נקיים, אלא שאולי תהיה תקלה שהוא יישלח למלון בזמן שאני כבר אהיה בדרכי לשדה התעופה או אפילו בדרכי לניו זילנד.

הלכתי ללובי כדי לבדוק מה קורה, ואז פשוט ראיתי אותו זרוק שם בצד – והעדפתי לקחת אותו בעצמי לחדר מאשר להמתין לעובד שייקח אותו.

ארוחת הבוקר היתה גם היא בסגנון מזנון, למרות שהיתה גם עמדה של הכנת חביתות על ידי טבח. לכן ציפיתי שגם בארוחת הצהרים יהיה שם מזנון, ולכן כשניגשתי לשם שוב בסביבות שתים עשרה וחצי ציפיתי לראות דברים מוכנים, וכשהם לא היו – חזרתי לחדר בתקווה שעד אחת יהיה משהו מוכן.

רק כשחזרתי באחת וראיתי כמה סועדים יושבים שם אבל שום הכנות למזנון הבנתי שבשעות הצהרים אין מזנון אלא מזמינים מתפריט. אבל למרות שהייתי היחידה שאכלה, השירות היה מאוד איטי – עד כדי כך איטי שהתחלתי לדאוג האם אספיק לסיים לאכול לפני שאצטרך לעזוב לשדה התעופה.

בתמונות רואים שייק אבטיח, מנה נדיבה מאוד של אגרולס שהכינו טריים בשבילי – וכריך עוף. אני הזמנתי במקור המבורגר, אבל איכשהו המלצרית הבינה שרציתי את כריך העוף ומיד התנצלה כשהיא ראתה שאני מבולבלת כשהיא הגישה לי אותו וחשבה לחזור למטבח ולבקש שיינו לי אותו – אבל בשלב זה כל כך מיהרתי שאמרתי לה שגם כריך העוף הוא נהדר, למרות שהיה בו אבוקדו שאני לא ממש אוהבת וגם בסלט הכרוב היה רוטב עם מיונז שאני לא מתה עליו. אבל בכל זאת הוא היה מאוד טרי וטעים, וכפי שאפשר לראות הארוחה כללה המון ירקות, וגם היו בה קישוטים מאוד יפים ומושקעים.

הספקתי ממש ברגע האחרון לחזור לחדר, להתקלח שוב מקלחת קצרה, ואז להחליף בגדים – ולהגיע חזרה ללובי כדי לנסוע לשדה התעופה.

בדיעבד, השהות שם היתה כל כך מפנקת שמצד אחד זה הרגיש לי חלק מהחופש – אבל מצד שני קצת הצטערתי שזה קרה בהלוך ולא בחזור, שאז הייתי עייפה משמעותית וכנראה הייתי מאוד מעריכה שהות מפנקת כזו במלון.

אחרי תהליכי צ׳ק אין יסודיים אבל מהירים נכנסנו לשדה התעופה, ושם נתקלנו בפסל הבא של נחש וכל מיני דמויות שכנראה יש להם משמעות דתית:

בבנגקוק יש דיוטי פרי ענקי שרובו מורכב מחנויות יוקרה, וגם אם לא מדובר על חנויות מעצבים ״פרופר״, אלו יהיו חנויות יותר יקרות, גם אם מדובר על מוצרים כמו קרמים או שוקולדים. למרות שהגענו יחסית מוקדם לשדה התעופה ןכמובן שלא עשיתי שופינג, לא הצלחתי להספיק לראות את כולו.

כשהתכנסנו בשער היציאה לטיסה, היה לי קטע שעורר בי חוסר נוחות כישראלית: באיזור השער המתינו לא מעט נשים שהיו חברות בארגון בשם If Not Now שהוא ארגון שמאלני מאוד שדוגל בפתרון של מדינה אחת לשתי עמים, מה שתואל מאוד לדעות של השמאל הישראלי הקיצוני מאוד לפתרון הסכסוך בינינו לפלסטינים. אמנם כיום סביר להניח שהקו שלהם מוקצן מאוד בגלל המלחמה המתמשכת, גם אז הוא לא היה מתון במיוחד, והבנתי שבאותה תקופה לפחות הם היו משתפים פעולה לא מעט עם ״שלום עכשיו״.

מכיוון שהייתי צריכה להראות בכניסה למטוס תעודה מזהה שהיא הדרכון שלי, שבמפורש כתוב עליו שהוא דרכון ישראלי, חששתי למשוך את תשומת הלב שלהן כי לא רציתי להכנס מולן לדיונים פוליטיים או מדיניים. למזלי זה לא קרה, והעליה למטוס והטיסה היו שקטות במובן הזה. למזלי כם לא ישבתי ליד אף אחת מהן.

הטיסה הזו היתה הטיסה הררוכה מכולן של בערך 11 שעות. בגלל שהעבירו אותי בין טיסות בגלל האיחור של הטיסה שלי לתאילנד, לא יכולתי לבקש מושב מראש והייתי תקועה במושב האמצעי בין שתי נשים. למזלי זו השורה שהיתה באמצע המטוס ולא זו שקרובה לחלון, ולכן יכולתי לבקש משתיהן לצאת דרך המושב שלהן אם הייתי צריכה לקום, וגם השתדלתי לרוב לקום כשאחת מהן כבר כמה כדי למתוח רגליים או ללכת לשירותים אם הייתי צריכה.

בסוף נחתנו סוף סוף באוקלנד ניו זילנד, שם היה לנו תור מאוד ארוך לכניסה למדינה.

וכדי שהטיסה לא תסתיים בצורה נעימה מידי, התיק שלי היה חייב להיות אחד האחרונים שיצע למסוע (אם לא האחרון) כדי לנסות לגרד לי עוד קצת את העצבים עד כדי התקף לב על כך שחברות התעופה הצליחו לאבד לי אותו פעמיים בטיסה אחת.

האם אתם עושים פעילות גופנית כלשהי?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

בתור ילדה ונערה לא ממש התלהבתי מספורט. הייתי עושה ספורט בשיעורי ספורט שהיינו חייבים להשתתף בהם (וגם מהם ניסיתי להמלט כשיכולתי), וכהיינו נוסעים כל שבת לבריכה של האוניברסיטה העברית בירושלים שבה היה לנו מנוי משפחתי כי אבא שלי עבד שם במשרה חלקית – גם הייתי שוחה קצת כמה בריכות.

אני חושבת שהפעילות היחידה שהתלהבתי ממנה היתה בתקופה שבה למדתי בחטיבת הביניים – והיתה לנו אז פעם או פעמיים הפעלה של ריקודי עם בהפסקות. איכשהו גם הצלחתי להשתלב במופעים שמורה לריקודי עם ארגנה לטקסים שהיו לנו בכיתות הללו, לפחות עד שבסוף כיתה ט׳ היו לי שני מצבים לא נעימים סביב זה.

הראשון היה שהמורה החליטה לא לאפשר לי להשתלב באחד הריקודים – התירוץ היה שזה היה ריקוד זוגות והיינו מספר אי זוגי של בנות, אבל אני חושבת שבניסיון הראשון שלנו בריקוד קצת הסתבכתי עם אחד הסיבובים ובמקום לעזור לי ללמוד אותו, המורה העדיפה לוותר על שירותי.

ואז במקביל לזה פתאום שמתי לב שלא פעם גם בריקודים שבהם השתלבתי, תמיד איכשהו מצאתי את עצמי רוקדת בשורה האחורית, ולא פעם בפינה של השורה האחורית, כלומר במקום הכי מוסתר על הבמה.

בדיעבד אני גם נזכרת שלפחות תלמידה אחת בקבוצה היתה מישהי שהיתה רוקדת באופן קבוע כתחביב (אני משום מה זוכרת שהיא כל הזמן דירה על קבוצה של ריקודי שנות השישים, אבל זה היה לפני שלושים ומשהו שנה אז אני לא בטוחה שהפרט הזה נכון), ויכול מאוד להיות שגם לשאר הבנות היה רקע מסוים בריקוד בעבר או בהווה, כך שטבעי שהן רקדו טוב יותר ממני.

מצד שני, זו בדיוק היתה נקודה מהסוג שבו מורה טובה יכלה לעשות שינוי אמיתי ביחס שלי לפעילות גופנית – אם היא היתה מתאמצת יותר להפוך את החוויה לחיובית וקצת יותר משקיעה בי במקום לשדר שהיא כל כך מתביישת בי. בתור מבוגרת אני מבינה שהיא היתה מורה שהמשרה שלה התחלקה בין הרבה מאוד בתי ספר, ולרוב עבדה מעט מאוד בכל אחד מהם כך שהיתה לה מגבלת זמן. וגם מאוד יכול להיות שמבחינתה כמבוגרת היא הרגישה שעצם העובדה שהיא מאפשרת לי בכלל להשתתף במופעים כבר היתה עידוד מספיק – משהו שאולי כמבוגרת אני יכולה להבין, אבל לא הבנתי כנערה.

האירוע השני היה שלמופע הזה היינו אמורות להתלבש בחצאית לבנה, ובמקרה היתה לי כזו בבית כי כמה חודשים לפני כן קניתי חצאית לבנה לבת המצווה של אחותי. אני מודה שגם אמא שלי שנאה את החצאית הזו – היא היתה נפוחה אבל יחסית קצרה, וכנראה פחות החמיאה לי כי מבנה הגוף שלי נטה כבר מאז להיות בצורה של שעון חול כלומר עם אגן יחסית רחב, וסגנון כזה של חצאית פחות החמיא לי. אבל בגיל הזה עדיין לא הייתי שמנה ו״לא מחמיא״ באמת שלא היה ממש משמעותי.

כפי שאשפר להבין גם המורה לריקוד אמרה שחצאית לא מחמיאה, ואילצה אותי ללבוש חצאית אחרת שאחת מהתלמידות האחרות הביאה שהיתה ארוכה יותר ומתאימה יותר. אל אותי זה עצבן.

בשנה לאחר מכן כבר עברתי לעבוד בבית ספר אחר שבו לא היו לנו הפעלות של ריקודי עם, וגם לא מופעים שכללו ריקודי עם – ולכן הפסקתי באופן טבעי לרקוד.

גם בתיכון ובצבא לא ממש הייתי פעילה גופנית, מלבד מה שאילצו אותנו לעשות.

בתיכון היו לנו שני שיעורי ספורט בשבוע, ובאחד מהם היה לנו ״שיעור בחירה״ – לרוב היו במקביל שני מסלולים שכללו התעמלות אמנותית בסיסית, ריקודים, כדורסל, התעמלות קרקע ומכשירים, וכנראה עוד כמה. אמנם התעמלות קרקע ומכשירים לא היתה בשבילי, אבל איכשהו הצלחתי למצוא שיעור להצטרף אליו שלא היה כזה נורא.

אבל עדיין בשיעור השני בשבוע היינו צריכות לרוץ ולקפוץ, וגם פה די סבלתי.

בצבא בטירונות היו לנו מידי פעם ריצות ומסעות – אבל בשלב די מוקדם כשראו כמה אני לא מוצלחת בהן, פשוט ויתרו לי. את מסע סוף הטירונות ביליתי בחדר שלי במגורים, אבל אם אני זוכרת נכון היו עוד כמה ששמחו לוותר על החוויה.

בקורס שעשיתי בצבא גם היו לנו שיעורי ספורט, אבל בערך שליש מהם היו מה שהמדריכה כינתה ״הרפיה״ – היינו שוכבות על הגב על המזרן, קצת מכווצות קבוצת שרירים כזו או אחרת, ואז שוכבות בשקט לכמה דקות, כשאני חושבת שרובנו ניצלנו את הזמן לנמנם.

ואז בשירות הצבאי עצמו עבדתי בתפקיד משרדי, ולא ממש היו לנו שיעורי ספורט במהלך השירות שלי.

באוניברסיטה הייתי הולכת מידי פעם עם חברות לחדר הכושר, אבל זה הרגל ששרד בעיקר בחופשות הסמסטר או בתחילת סמסטרים, ובשאר הזמן היינו עסוקות מידי בלימודים.

היתה לנו בריכה יפה באוניברסיטה, וני זוכרת שהלכתי כמה פעמים לשחות בה בשנה הראשונה שלי – אבל אז התחלתי להשמין ולא ממש הצלחתי למצוא בגדי ים במידה שלי.

בשנה האחרונה של התואר נאלצתי להשלים את נקודות הספורט שנדרשו כדי לקבל אותו, והלכתי לשעור שנקרא ״התעמלות נשים״ שכלל קצת תרגילים כמו ריצה איטית של דקה או שתיים במעגל, או שהיינו הולכות יחד עם המורה לספורט לחדר הכושר והוא היה מדגים לנו כמה מהמכשירים. זה היה קל, כולנו עברנו בלי להתאמץ – ואני לא חושבת שאף אחת מאיתנו לא ממש המשיכה לעשות ספורט.

ואז במשך שנים לא עשיתי ספורט – מלבד אולי העובדה שבגללשאין לי רכב יוצא לי לרוב ללכת יותר ברגל ביום יום.

ואז התחלתי ללכת לשומרי משקל, והמדריכה הראשונה שלי שם היתה מישהי שרצה כמה קילומטרים כמה פעמים בשבוע.

אבל היא סיפרה לנו באחד המפגשים שלפני שהיא רזתה – היא בכלל לא עשתה ספורט. היא תמיד אמרה שאין לה זמן, ושהיא לא יכולה להשאיר את בעלה הרבה זמן עם הילדים – או איזשהו תירוץ אחר.

אבל אז יום אחד המדריכה שלה אמרה שמספיק להתאמן רבע שעה ביום – ואז היא החליטה יום אחד לצאת להליכה של רבע שעה. היא הלכה 7 – 8 דקות לכיוון אחד ואז חזרה הביתה כד לגלות שהבית לא התמוטט בלעדיה בזמן שהיא נעדרה.

היא התחילה להשתעמם בהליכות האלו אז היא היתה מביאה איתה את הטלפון שלה מתחילה לענות על הודעות – ואז לא היה לה מספיק זמן לענות על כל ההודעות שהיו לה, ולכן היא התחילה ללכת ברגל יותר זמן, עד שיום אחד היא מצאה את עצמה הולכת שעה רצוף.

ואז היא ראתה סביבה אנשים שרצים, והיא לא האמינה שמישהו מסוגל לרוץ הרבה זמן רציף – אז היא התחילה לשלב קצת ריצה מידי פעם בהליכות שלה, עד שהיא הגיעה למצב שבו היא הצליחה לרוץ באופן רציף שעה שלמה.

כמה חודשים אחר כך, החלטתי ללכת קצת בכך שירדתי תחנה אחת מאוחר יותר באוטובוס. הנהג הקבוע שלי קצת הופתע שלא צלצלתי בתחנה ה״רגילה״ שלי, ועצר לי אוטומאטית. אבל עם הזמן הוא התרגל להוריד אותי תחנה אחר כך.

כמה חודשים אחר כך הוספתי הליכה דומה בערב – ואז כשהתקרב הקיץ במקום לרת מאוחר יותר באוטובוס, פשות התעוררתי מוקדם יותר והתחלתי ללכת לפני העבודה.

עם הזמן התחלתי להאריך את ההליכות האלו, עד שהבנתי שכבר בלתי אפשרי להשקיע זמן בהארכה של המסלול, והצטרפתי לחדר כושר כדי שההליכון יעזור לי פשוט ללכת מהר יותר. שם אחת המאמנות גם הראתה לי איך אפשר להפוך את האימונים האלו ליעילים יותר בעזרת אינטרוולים. היא גם הראתה לי איך להתאמן בצורה יעילה עם משקולות – שזה משהו שני עושה עד היום.

בשלב מסוים היתה לי פציעה ברגל ולא יכולתי ללכת – אז איכשהו נוצר מצב שבו החלטתי לקחת כמה שיעורי שחיה כדי לשפר את הסגנון שי וללמוד איך לשחת חתירה וגב, ועד היום אני ממשיכה לשחות.

כך שכיום אני מתמידה בספורט שנוח ונעים לי, לרוב בשעות הבוקר.

להמשיך או להפסיק, זו השאלה

אחרי השיחה שלי עם הקואצ׳רית, היתה לה הערה אחת שמאוד מטרידה אותי – העובדה כמובן שאני מתראיינת כבר המון זמן ולא מצליחה למצוא עבודה, למרות שרוב מחפשי העבודה מצליחים למצוא עבודה מהר יותר, גם בתקופה הקשה הזו.

קל להסביר את זה בהרבה מאוד נקודות שהן לכאורה אובייקטיביות – כמו למשל שאני לא מעודכנת טכנולוגית ולכן קשה לי להגיע מלכתחילה לראיונות. או על כך שבגלל המצב הכלכלי הקשה בשוק יש המון תחרות על כל תפקיד, ולכן גם אם אני טובה הסיכוי שיהיה מישהו טוב יותר הוא תמיד גבוה. או שאני עובדת מבוגרת ויש דעות קדומות בשוק נגד עובדים מבוגרים.

ובמיוחד קל להתנחם בעובדה שאני לא היחידה שנמצאת במצב הזה – אני נתקלת מידי פעםבאנשים שמדברים על כך שהם מחפשים עבודה כבר למעלה משנה או שנה וחצי ללא הצלחה. אפילו אחת התלמידות האחרות שאיתי בקורס המקצועי שהיא בעלת ותק דומה לשלי מדברת על זה.

אבל מצד שני – עם הזמן אני מרגישה יותר ויותר שיש פה בעיה שהיא מעבר למצב כלכלי גרוע או מזל רע.

אני מודה שעם כל הרשומות שכתבתי כבר על חיפוש העבודה שלי – אני לא זוכרת אם פרסמתי תיאור יסודי של החיפוש הקודם שלי, או שרק כתבתי אותו בטיוטה כזו או אחרת ומחקתי אותו.

כי לחיפוש הקודם שלי בתחילת 2020 – הגעתי ממש לא מוכנה לראיונות. מעבר לפער הטכני שלי, הייתי מגיעה לחלק משמעותי מהראיונות שנקבעו לי, ולא היה לי מושג איך לפתור את השאלות שנתנו לי למרות שהן היו אמורות להיות מוכרות לי. רק אחרי לא מעט כשלונות והתייעצות בקבוצות פייסבוק מקצועיות גיליתי שיש דרכים לתרגל שאלות כאלו – וכשהתחלתי לתרגל, מהר מאוד התחלתי להתקדם ביותר ויותר תהליכי ראיונות, ואפילו בצורה טובה.

אבל גם אז, היו כמה תהליכים שבהם למרות ש״התראיינתי טוב״ לא התקבלתי, כי היה לי פער מקצועי מסוים שהמראיינים חששו ממנו. זה לא שהם לא היו מודעים אליו לפני הראיונות – אבל עדיין מסיבה כזו או אחרת העדיפו לראיין אותי. פעם אחרי ראיון שני בחברה כזו, המנהל האחרון שראיין אותי (היו שניים) ממש התקשר אלי והסביר שהוא התלבט מאוד אבל בסוף העדיף לא לגייס אותי, והוא ממש ישב איתי ועבר איתי על משרות שהיו פתוחות בחברה שלהן אולי לא היו לי פערים, אבל לא הצלחנו למצוא לצערו (ולצערי) חברה כזו.

כתבתי על התופעה הזו הודעה בפורום קצת ״קשוח״ של הייטק שמצאתי במקום כזה או אחר באינטרנט, ואחד המשתתפים הסביר לי שם שלא פעם כשמגיע מועמד שנשמע מבטיח מאוד (לרוב כזה עם המון שנות ניסיון) שיכול להתגלות כ״תותח״ – הם יראיינו אותו, בהנחה ש״תותח״ כזה יוכל בקלות להשלים את הפער, ואז לתרום הרבה מהידע והיכולת שלו לחברה ולהוביל פרוייקטים יחסית מהר.

אבל הוא גם אמר שכמראיין הוא רואה שלרוב זה לא המקרה, ולרוב פשוט מדובר על מרואיינים ״רגילים״ עם יכולות ״רגילות״ – ולכן מבחינת החברה כנראה יהיה פחות רצון לגייס אותם עם שכר יחסית גבוה שאמור להתלוות לוותק הזה כי ייקח לו זמן ״להיכנס לעניינים״. במיוחד כשמקומו אפשר לשכור מישהו בלי פערים, שייכנס מהר יותר לעניינים כי יש לו כבר את הידע, וגם אם יש לו פחות וותק הוא ייכנס לעניינים מהר יותר ובשכר נמוך יותר.

ובמובן מסוים הוא צודק – בכך שאני לא ״גאונת הדור״. הכרתי בסביבת העבודה שלי כמה מתכנתים מוכשרים כאלו שהיו בתפקידי הובלה שונים, ובהחלט היה להם מעבר לכשרון אישי גדול בתחום גם תכונות אישיות של יכולת ללמוד עצמאית ולדעת להבין מערכות ואת הצרכים שלהן בצורה רוחבית טובה.

אבל למרות שאני בהחלט לא ״גאונת הדור״, אני חושבת שאני עושה עבודה טובה כמתכנתת ממוצעת – לפחות כשניתנת לי הזדמנות לעשות את זה.

בסופו של דבר מצאתי עבודה, למרות שכידוע פוטרתי ממנה בסוף.

אבל התהליך היה כזה שבהתחלה היה לי קשה להתראיין כי הגעתי לא מוכנה לראיונות, אבל כשעבדתי על זה – התחלתי להשתפר ביותר ויותר מהם, עד שתוך כמה חודשים מצאתי תפקיד אחר.

אבל הפעם הגעתי לתהליך החיפוש כבר עם הידע והניסיון של איך להתכונן לראיונות עבודה. ואכן בתהליך הזה לא היו לי אירועים שבהם היה לי ״בלק אאוט״ – היו אמנם שאלות שהתקשיתי בהן או שנתתי להן תשובה לא טובה, אבל גם בשאלות שבהן לא היה לי מושג איך לענות הצלחתי להגיע לכיוון חשיבה כזה או אחר.

אז למה בעצם אם הגעתי לחיפוש מוכנה יותר – הרבה יותר קשה לי למצוא עבודה?

התשובות שלי לא מספיק מדויקות

ראיונות עבודה בהייטק הם לא רק טכניים, גם כשהראיונות עצמם טכניים.

הכוונה היא שהם בוחנים לא רק האם התשובה שהמועמד נכונה או לא נכונה – אלא גם איך הוא חושב עליה. מועמד שמראה יכולת מחשבה (גם אם התשובה שלו לא בהכרח אידאלית) כנראה ייחשב למועמד טוב יותר ממי שמסוגל לדקלם כמו תוכי את התשובות האידאליות, אבל לא מסוגל להתמודד עם שינויים בתנאים של השאלה, או לא מסוגל להסביר לעומק את הפתרון.

עוד נקודה שחשוב לדבר עליה היא שהשאלות שנשאלות הן לא ממש משהו שלרוב אנחנו מתמודדים איתו בעבודה – אלא שאלות שהן קצרות וספציפיות לראיונות, ולכן לא פעם מתכנתים מתקשים להתמודד איתם בלי לתרגל אותן.

בגלל שהבנתי את העקרון שלהן ותרגלתי לא מעט מהן עבסבב החיפושים הקודם וגם בזה הנוכחי – היו לי גם ראיונות שבהם הסתדרתי טוב עם השאלה שניתנה לי. הצלחתי לתת מהר את התשובה הנכונה, התמודדתי טוב ומהר עם שינויים שביקשו ממני, והשיחה זרמה. מן הסתם אותם עברתי, ואפילו עם התלהבות מסוימת של המראיינים.

אבל בהרבה אחרים, התשובה שנתתי היתה טובה, אבל חלקית.

למשל לפני כמה שבועות הייתי בראיון פיזי בחיפה. השאלה הראשונה שנתנו לי היתה שאלה כזו, ובהתחלה באמת נתתי תשובה ובה שהתייחסה לכל מיני בעיות שיכלו לעלות, וכתבתי תשובה מסודרת לבעיה.

אבל אז אני פתאום חשבתי על עוד בעיה שיכלה לקרות, והעליתי אותה – אבל לקח לי זמן לעלות על פתרון למרות שזכרתי בקווים כלליים את מה שהיה אמור להיות הפתרון שלה. אבל כשהמראיין שלל את הפתרון נתתי שהיה בכיוון הכללי של הפתרון הנכון, וזה בלבל אותי ונתתי פתרון אחר שלא היה קשור עד שהמראיין עצר אותי.

בבית בדקתי את התשובה לשאלה – והתשובה הראשונית שלי היתה בכיוון הנכון, רק הייתי צריכה לחלק משהו במקום להכפיל אותו. סביר להניח שעכשיו אזכור את הפתרון לזה, אבל בראיון עצמו זה לא הספיק.

יכול להיות שאם החלק הראשון של השאלה היה מספיק טוב, בסבב החיפוש הקודם שלי היה כנראה סיכוי לא רע שהיו מעבירים אותי לשלב הראיונות הבא כדי שמראיין נוסף יתרשם ממני.

ואם המראיין היה מרגיש ״כימיה״ איתי, ייתכן שאפילו הייתי עוברת עם המלצות חמות, כי בעיניו עצם העובדה שרוב העבודה נעשתה בצורה טובה היתה מה שחשוב פה. יכול גם להיות שבמצב כזה מראיין היה מנסה לעזור לי להגיע לתשובה הנכונה כשהתקשיתי אבל הייתי בכיוון הנכון בכך שהוא היה רומז לי ומכווין אותי.

כיום כנראה בגלל שיש הרב מאוד מועמדים והסיכוי שמישהו יתן תשובה טובה מיד גדול יותר – כנראה שקל יותר לוותר על מועמדים שהם לא מושלמים, גם אם הם מראים יכולת חשיבה.

יש יותר ויותר סבבי ראיונות

עד ליפוש העבודה הקודם שלי, תהליך ראיונות למתכנתים בהייטק היה לרוב מורכב מראיון טכני ראשוני עם מתכנתים בכירים או ראש צוות, אז ראיון טכני ואישיותי עם מנהל המחלקה – ובסוף ראיון עם נציגה או מנהת משאבי אנוש. היו לפעמים חברות שבין לבין היו נותנות תרגיל במשרדים או תרגיל בית קצר כאחד השלבים, לרוב בשלב ראשוני.

מעבר לזה, הראיונות עצמם היו קצרים יותר – משהו בין חצי שעה לשעה.

אבל כיום לרוב הראיונות מתחילים בשעה, אלא אם מדובר על שיחה מאוד ראשונית של להכיר את המועמד והרקע שלו לפני שמזמינים אותו בכלל לראיונות מקצועיים ״אמיתיים״. וזה מעבר לעובדה שאיכשהו יש יותר ויותר שלבים.

קחו לדוגמא תהליך ראיונות שהיה לי ביוני או יולי לחברה בטחונית כזו או אחרת.

הראיון הראשוני שלי איתם היה מול שני מתכנתים בכירים או מנהלים זוטרים באמת שהיה אחד הטובים שלי. עלו בו שתי שאלות מהסוג שדיברתי עליו שאיתן התמודדתי ממש ממש טוב, וקידמו אותי לסבב הראיונות הבא שהיה עם שני מנהלים בכירים יותר.

בעבר ראיונות כאלו עם מנהלים בכירים היו גם באוריינטציה טכנית, אבל קצת פחות בכל מה שקשור לתרגילים מעשיים, אלא יותר בכל מה שקשור למעבר על פרוייקטים שעשיתי, או לכל היותר שאלה קלילה כזו או אחרת.

אבל הפעם הראיון מולם כלל גם שתי שאלות טכניות אחרות – אחת שהכרתי והלכה לי טוב, והשניה היתה במקרה כזו שלא הכרתי, אז נפלתי בה.

ואז היתה להם עוד שאלה טכנית בסיסית שהיתה אמורה להראות עד כמה אני מכירה את השפה שבה הם עובדים – אבל לא היה לה שום קשר לעבודה השוטפת שלי בשפה (כמי שעבדה בה למעלה מ 15 שנה). זה פשוט היה סוג המידע שלא צריך אותו אלא במקרים מאוד ספציפיים, ויש לי רושם שגם הם לא היו זקוקים למידע הזה באופן שוטף אלא חשבו שזו שאלה ״מגניבה״ ו״קשה״ בלי להתייחס לחוסר הפרקטיות שלה.

במצב כזה שיש המון שאלונים טכניים, יש לחוסר הדיוק שלי סיכוי גבוה יותר להתגלות.

אני אוהבת תרגילי תכנות – אבל איטית בהם

כיום יש נטיה לא פעם לתת ראיונות שבהם אנשים ממש ״מתכנתים״ כחלק מהראיון.

המצבים שאני מעדיפה הוא שנותנים לי תרגיל ואני צריכה להגיש אותו תוך פרק זמן מסוים, בלי מגבלה ספציפית על כמה אני משקיעה בו בפרק הזמן הזה.

למשל בינואר או פברואר האחרון קיבלתי תרגיל והייתי צריכה להגיד תוך כמה ימים אני מגישה אותו בהסתמך על הערכת זמן שאני נתתי, שכללה למשל את העובדה שהייתי צריכה ללמוד משהו חדש עבורו.

כשהגשתי אותו המראיינת נתנה לי עליו כמה הערות טובות – למרות שבסוף לא עברתי את השלב הזה, בין השאר כי לא בדיוק הצלחתי ״לקלוע״ לראש שלה. אבל היא כן שיבחה אותי על זה שכתבתי קוד עובד ושהצלחתי תוך זמן מוגבל ללמוד את הדברים החדשים שהייתי צריכה ללמוד ולכתוב בשפה שבה לא כתבתי בעבר.

אבל המבחנים האלו לא פעם נעשים במצב שבו אני צריכה לכתוב קוד ממש לפני מראיין ולהסביר לו מה אני עושה – וכל זה בזמן מוגבל. ואני לרוב מרגישה שאני כותבת את הקוד בצורה איטית מידי, ושזה משפיע על איך אני נתפסת.

מעבר לזה, אני אישית לא פעם כותבת משהו ואז עם הפיתוח מבינה דברים – ואז צריכה לשנות אותם.

יכול להיות שאלו דברים שאפשר לצפות שאשים אליהם לב מראש כמתכנתת ותיקה, אבל מעבר לעובדה שראיון הוא לא תהליך עבודה נורמלי (במובן הזה שהוא מוגבל בזמן ונעשה ברמת לחץ שלרוב אין לי בעבודה). אבל אני כבר שנים חושדת שיש לי הפרעות קשב וריכוז שמשפיעות על העבודה שלי, ובולטות במיוחד במצבים כאלו. אני די עובדת בבלגן בשוטף – ולרוב פשוט מתקנת דברים כשאני מגלה טעות בבדיקה ולא בהכרח אחשוב על דברים מראש.

בעבודה שוטפת זה כנראה משפיע אבל לא הרבה – אלו מצבים שבהם למשל משימה תיקח לי קצת יותר זמן ממה שהיא תיקח לאדם אחר. לרוב זה משהו שאני יכולה לספוג בזה שאעבוד קצת יותר זמן ואשאר בעבודה עוד חצי שעה או שעה בסוף יום עבודה כדי להשלים משהו שכנראה אדם רגיל היה מצליח להספיק ביום עבודה רגיל או קצת פחות אפילו אם הוא ממהר במיוחד.

השבוע היה לי מבחן כזה בחברה שהיו לי בה שני ראיונות קודמים שבהם הצלחתי כנראה להרשים – והתפספס לי תהליך שנראה היה מבטיח.

הדרישות ממני גבוהות כי מצפים ממני כמתכנתת ותיקה להיות ״מבריקה״

זו כבר נקודה שכתבתי עליה קודם. כמתכנתת עם ניסיון קטן יותר, היתה יותר סלחנות כלפי אי דיוקים מהסוגים שדיברתי עליהם. למשל היה חשוב יותר להראות יכולת חשיבה, עם הבנה שאולי חלק מהבחירות הפחות טובות שעשיתי או הטעויות שעשיתי נבעו מחוסר ניסיון, ועם הזמן והניסיון אשתפר. אבל הסלחנות הזו נעלמת עם הזמן והציפיה היא שכמתכנתת מאוד ותיקה הם לא יקרו לי – וזה לא בהכרח תואם מציאת.

ואני חושבת שזה משהו שבשילוב עם הקשיים האובייקטביים (משבר כלכלי, שוק מוצף במועמדים, ניסיון בעייתי) מונע ממני למצוא עבודה למרות שאני כן מידי פעם מצליחה להראות פוטנציאל טוב.

על ספרים וחדשות רעות

העבודה של סופרים תמיד נראית לנו על פניה מאוד קלה. הם כותבים ספר ״טוב״ שהופך להיות רב מכר, ואז הם יכולים להפסיק לעבוד בכל עבודה אחרת – ולהתחיל לכתוב ״במשרה מלאה״. כמובן שכל שאר הספרים שלהם ממשיכים להיות רבי מכר, הם כמובן גם מתעשרים מזה – אבל ממשיכים לכתוב פשוט כי הם אוהבים את זה (וכנראה גם את האהבה וההערצה של קהל הקוראים).

אבל כדי להפוך לסופר רב מכר – צריך הרבה מאוד מזל. צריך לא רק לכתוב בצורה טובה לאורך זמן ספרים טובים (בין אם מדובר על לבנות סדרה שלמה שמתבססת על אותן דמויות ועדיין לרענן את העלילה בכל ספר, ובין אם ליצור דמויות שונות ולגוון בעלילה) – אלא גם שמספיק מהם יהפכו לנמכרים מספיק (ואולי אפילו לרבי מכר) כדי שלהוצאות הספרים ישתלם להמשיך לשלם לסופר להמשיך לכתוב.

נכון שמאחורי היכולת של ספר להפוך לרב מכר עומדים לא מעט מנגנונים. חלק מזה הוא למשל השיווק של הספר ויחסי הציבור שהוצאת הספרים מחליטה להשקיע בו, אבל לסופר המתחיל גם זה לפעמים עניין של מזל (במיוחד בשלב הראשוני אחרי שהספר יוצא לאור)..

לסופרת סופי קינסלה היה את המזל הזה. למרות שסופי קינסלה היה שם העט שלה – שמה האמיתי הוא מדליין וויקהאם, והיא כתבה ספרות יותר ״רצינית״ – ולכן כשהיא רצתה לכתוב ספרות קלילה ואפילו הומוריסטית יותר, היא החליטה לכתוב תחת שם עט. סופי היה השם האמצעי שלה – וקינסלה היה שם הנעורים של אמא שלה.

למזלה – הוצאת הספרים שלה התלהבה מספיק מהספר הקליל כדי לפרסם אותו, ובדיעבד התברר שהספרים הקלילים יותר שהיא כתבה תחת שם העט שלה נמכרו טוב משמעותית מהספרים הרציניים שהיא כתבה תחת שמה (וייתכן מאוד שדווקא הספרות הקלילה גרמה לספרות הרצינית להמכר יותר ברגע שזהותה של הסופרת התגלתה).

וקינסלה / וויקהאם בהחלט הפכה לסופרת שיכולה לעבוד כסופרת במשרה מלאה, ובעלה הפך להיות המנהל שלה במשרה מלאה ב 2013.

בתחילת דרכה, היא התפרסמה בזכות סדרה שהיא כתבה על בקי, אישה צעירה שעובדת ככתבת כלכלית (למרות שהיא לא ממש מבינה בכלכלה, ולא לוקחת את הקריירה שלה ברצינות) וכמו נשים צעירות רבות – ״מכורה״ לקניות, הין אם אלו בגדים או בילויים, ולא מצליחה להשתלט על האוברדרפט שלה. בספר הראשון מנהל הבנק שלה רודף אחריה, בספר השני הצהובונים בבריטניה עושים לה שיימינג – ורק כדי לגוון, בספר השלישי היא צריכה לבחור בין חתונה יוקרתית מהאגדות שחמתה לעתיד (האנטיפתית) מציעה לה – לבין חתונה ביתית בחצר של ההורים שלה.

הסדרה היתה אמורה להסתיים אחרי הספר השלישי, וקינסלה המשיכה לכתוב – אבל ספרים שעמדו פחות או יותר בפני עצמם. אבל הפופולריות של הסדרה הובילה לכך שקינסלה המשיכה לכתוב ספרים על בקי עם עלילות שהפכו להיות יותר ויותר מופרכות עם הזמן – החל מאחות מצד אבא שלה (מרומן לפני הנישואים) שהיא אנטי קניות, דרך הריון שבקי מתעקשת להיות מטופלת על ידי הגניקולוגית הכי יוקרתית בעיר רק כדי לגלות שזו האקסית של בעלה שרוצה אותו חזרה – וכלה בעליות מופרכות בלוס אנג׳לס ובלאס וגאס.

בשנים האחרונות היא כתבה פחות ופחות, עד שלפני בערך שנה וחצי היא פרסמה הודעה ברשתות החברתיות על כך ששנה וחצי לפני כן היא אובחנה כחוה בסרטן המוח. היא הסבירה שהיא לא הודיעה על כך עד אותה תקופה כדי לאפשר למשפחה שלה (בעלה וחמשת הילדים שלהם) ללמוד להסתדר עם המציאות החדשה של אמא לא בריאה שעוברת טיפולים קשים.

הספר היחידי שהיא הוציאה מאז היה ספר שבעצם מספר על החוויה הזו של להיות חולה – החל מההתמודדות עם להתעורר מהניתוח כשבכל פעם היא שוכחת למה היא בבית חולים וכל כך כואב לה הראש (היא מעולם לא נזכרה בתהליך האבחון או בתסמינים שהיו לה), דרך השיקום הפיזי הקשה (לבהתחלה לגרור את עצמה לכמה צעדים עם הליכון, ואז לצאת להליכות קצרות, ולא מעט טיפולים של ריפוי בעיסוק לפני שהיא שוחררה הביתה) – וכלה בחיים לצד טיפולי כימותרפיה והקרנות כדי לנסות לאפשר לה לשרוד כמה שיותר.

בסרטן המוח הרוב המוחלט של החולים מצליח לשרוד בין שנה לשנה וחצי. קינסלה עצמה הצליחה לשרוד קצת יותר משלוש שנים, עד שאתמול בבוקר (שעון בריטניה) היא הלכה לעולמה כשהיא מוקפת בבני המשפחה שלה.

היא הלכה לעולמה יומיים לפני יום ההולדת ה 56 שלה.

היא אמנם לא כתבה ספרות ״עילית״, אבל רבים מהקוראים ובעיקר הקוראות שלה הגיבו על ההודעה על מותה בסיפורים על איך הספרים שלה עזרו להן (וגם להם) להתגבר על קשיים ותקופות פחות טובות בחיים. ולפחות בעיני זה חשוב מאוד.

כמה דברים שמפריעים לי בחיפוש העבודה

בהמשך לרשומה הזו.

הדבר הראשון הוא שאני מרגישה שאני ״מוצפת״ בדברים לתרגל משני הקורסים שאני עושה.

באפן עקרוני, הקורס המקצועי ״הבטיח״ לנו שהתרגול ייקח רק שלוש או ארבע שעות כל שבוע. אבל היתה הנחה מאחורי ההבטחה הזו – שהתרגול יתנהל בשפה שהוא בחר. זו שפה די פופולרית, אבל במקרה אני לא ממש מכירה או עובדת איתה. במקביל לזה, יהיה לי יתרון מאוד גדול לעבוד בקורס דווקא באחת מהשפות שאני כן חזקה בהן, כי הידע שאני לומדת בתרגול הוא בדיוק הידע שחסר לי בכל מה שקשור לשפה הזו. אבל התרגיל עצמו בעצם נותן מימוש פחו או יותר מלא של התרגיל בשפה שאני לא משתמשת בה – מה שאומר שאני צריכה לחקור איך לעשות את הדברים האלו בשפה ״שלי״ שזה משהו שצריך לעשות בכלים מאוד שונים מאלו שמותאמים לשפה שהמדריך נותן בה את הדוגמאות. והמחקר לוקח זמן, וגם להבין איך לגרום לדברים לעבוד כמו שעובד הקוד שכבר כתוב בתרגיל. וזה תהליך מאוד חשוב שבו אני לומדת את הדברים ״דרך הידיים״ וכמובן מתרגלת אותם, אבל זה תהליך שלוקח זמן כי אני צריכה לחקור ולפתור בעיות שהמדריך כבר פתר לאחרים.

לא ממש הספקתי לסיים את התרגיל לפני השיעור שהיה לנו בראשון בערב, ואז בשני היה לי ראיון עבודה שדרש כתיבה של תרגיל שנמשך כמה שעות אחרי הראיון כדי להשלים אותו בצורה טובה – ואז כבר הייתי צריכה להתחיל לעוד לקראת הקורס בנטוורקינג בשלישי בערך, כי במקביל היו לי את ״פינוקי הבית״ של הקורס להספיק, שזה היה בעיקר לעשות כמה קורסים באתר ממשלתי של קורסים.

התוכן של הקורס היה מעניין – אבל הוא היה מאוד איטי וחזרו בו הרבה פעמים על כל פיסת מידע אפשרית, מה שהפך אותו לאיטי וקצת משעמם.

מסתבר שבמקביל אליו היה צריך למלא איזשהו דף עבודה – שכלל לא רק מענה על שאלות אלא גם לשוחח עם חמישה אנשים שמכירים אותנו מקצועית או אישית כדי לשאול אותם כמה שאלות שמדגישות את ה״חוזקות״ שלנו. מבחינה מקצועית לפחות זו שאלה שלא זרה לי כי בהייטק עורכים הערכות מקצועיות פעם או פעמיים בשנה (כתלות בחברה) ולא מעט שיחות על בסיס קבוע מול המנהלים שלנו. מעבר לזה, חלק גדול מהתרגול הזה עשיתי באופן רציף עם הקואצ׳רית שלי נגע בנקודות האלו. כך שלא הייתי צריכה ליצור את הקשר הזה עם אנשים כדי למלא את השאלון, מה שהיה טוב כי באמת שלא היה לי זמן לזה.

מעבר לזה, גם הקורס אוניין וגם הקורס שבו אני משתתפת עם הקבוצה מרגיש לי כאילו הוא לא מתאים לי במלוא מאת האחוזים.

למשל קורס האונליין נשמע כאילו הוא מכוון להסבה מקצועית – למשל חלק מהשאלות והפעולות שהיינו צריכים לעשות היו ״לחקור את תחום העיסוק שאליו רוצים להיכנס״. אבל אני כבר מכירה את התחום שבו אני רוצה לעבוד ומה נדרש בו…

או הקבוצה עצמה נשמעת מאוד מכוונת לאנשים שרוצים לפתוח עסקים עצמאיים, רובם בתחום ההדרכה האישית בכל מיני תחומים – ונשמע שבאמת רובם בתחילת דרכם בתחום הזה של להדריך וגם של להיות עצמאיים. והתחושה היא שלא פעם ההכוונה שהמדריכה שלנו נותנת היא בכיוונים האלו – למשל אתמול היא המליצה על לא מעט כלים לנטוורקינג לעצמאיים, אבל לא נתנה כלים מקבילים לשכירים. היא אמרה לדעתי בשיכור הראשון לגבי משהו ספציפי שהיא רצתה שנעבור עליו ש״הוא גם יתאים חלקית לשכירים״, ולמשל אתמול בערב היא נתנה המלצה ללא מעט קבוצות לנטוורקינג שהן ספציפיות לעצמאיים – אבל אפילו לא המלצה אחת לקבוצות שרלוונטיות לשכירים.

כן חשוב לי לכתוב שברור שהמדריכה שלנו מקצועית – היא באמת עוקבת אחרי אנשים ונותנת עצות אישיות, כולל בין שיעורים. למשל היה לנו תרגיל בשיעור אתמול שבו היינו צריכים לספר איזה עזרה נשמח לקבל מהקבוצה – והיא ביקשה ממני ומעוד אנשים לחשוב על חברות ספציפיות שנרצה לעבוד בהן, כי היא יודעת מניסיון שאנשים שלא בהייטק לא בהכרח מכירים ״תחומים״ שונים בהייטק ולא ידעו לקשר בין החברה שבה מכר/ה שלהם עובד/ת לבין התחום שלמי שעובד בהייטק נשמע מאוד טבעי.

והקורס לא מיותר לחלוטין – מידי פעם יש בו ״פנינה״ מעניינת, אבל אני צריכה להמתין לפנינה אחת או שתיים כאלו בשיעור של שלוש שעות…

מעבר לזה, היתה לנו השבוע משימה שאני לא בטוחה שאהיה מסוגלת להתמודד איתה.

המדריכה בעצם ביקשה שנרכיב רשימה של עשרה אנשים שמהם נרגיש בנוח לעזור לנו בחיפוש של מה שאנחנו מחפשים – בין אם הם עצמם יכוים לעזור, או שהם מכירים אנשים שאולי יוכלו לעזור בעצמם או שהם מכירים אנשים אחרים שיוכלו לעזור לנו.

היא נתנה לנו רשימה של מקורות שבהם נוכל לחשוב על אנשים כאלו – חברים, בני משפחה, קולגות מעבודות קודמות, אנשים מהלימודים – אבל גם קשרים אחרים שלא בהכרח חשבנו עליהם, כמו למשל הורים של הילדים במסגרות החינוכיות, או אנשי מקצוע שאנחנו בקשר איתם.

אז למשל היא ביקשה מאיתנו לגלול ברשימת אנשי הקשר בנייד שלנו כדי לראות עד כמה יש שם פואנציאל לאנשים שאנחנו מכירים ויוכלו לעזור לנו כקשרים.

ואז הבנתי עד כמה בעצם המעגלים החברתיים שלי מצומצמים – ואין לי בהכרח את אנשי הקשר האלו.

קחו לדוגמא אנשים ״מהלימודים״ – את התואר עשיתי לפני עשרים ומשהו שנים, ולא ממש שמרתי על קשר עם אנשים מהתואר מלבד כמה חברים, שגם הם כבר מודעים למצבי וניסו לעזור לי ללא הצלחה.

דוגמא נוספת היא מעגלי מכרים כמו ההורים של חברים של הילדים – בגלל שאין לי ילדים, אין לי את המסגרת החברתית הזו. אבל זה לא רק ״ההורים של חברים של ילדים״ – אלא משהו מעבר לזה. כי למשל בהקשר הזה של הילדים, המדריכה למשל הציעה לנו שכשאנחנו מחכים למורה בזמן אסיפת הורים, נשוחח עם ההורים שלידנו במקום שכולנו נהיה ״קבורים״ בטלפון. אבל זה בעצם טיפ שיכול להיות רלוונטי להמון מסגרות חברתיות אחרות – רק שבעצם אני פתאום מבינה שכבר לא מעט שנים אין לי מסגרות חברתיות כאלו שבהן אני יכולה לפגוש אנשים באופן ספונטני.

וכשדיפדפנו בטלפון – מלבד משפחה וחברים, רוב המספרים היו של משרדים שונים או אנשי מקצוע שאני נעזרת בהם בתדירות די נמוכה, ולא כאו שארגיש נוח לבקש מהם עזרה.

וזו בעצם בעיה – אבל לא כזו שהקורס יכול לעזור לי בה…

ניו זילנד, הטיסה – חלק ראשון

הטיסות שלי לניו זילנד היו הטיסות הכי קשות והכי קלות שהיו לי אי פעם בטיולים.

הטיסה חזרה הביתה מניו זילנד היתה כנראה הטיסות הכי קלות שאי פעם עברתי, ומדובר היה על טיסה מורכבת שבה היו לי שני קונקשנים (אחד בבנגקוק והשני באיסטנבול). היו לי בערך שעתיים בכל קונקשן כזה, ושני שדות התעופה ידועים בתור שדות תעופה ענקיים שבהם יש מרחקים עצומים בין הטרמינלים והשערים, ועדיין הצלחתי להגיע לטיסות ההמשך בזמן.

זה קרה בין השאר כי כל הטיסות שלי באמת יצאו בזמן, וכמה מהן אפילו כנראה כמה דקות לפני הזמן, ומשך הטיסה באמת היה כפי שהוא היה צפוי להיות.

הטיסה בהלוך היתה ההפך הגמור.

דווקא בטיסה הזו דאגתי למרווחים מאוד גדולים של בערך שלוש וחצי עד ארבע שעות כדי שאם חלילה אחת הטיסות תתעכב, לא אאחר לטיסה הבאה. כן השארתי לעצמי יומיים וחצי בניו זילנד לפני הטיול כדי להתרגל לזמן במדינה (שהוא 11 שעות לפני ישראל) ולתקלות למיניהן, שהנחתי שעלולות להיות בעיקר מסוג איבוד הציוד שלי. איבוד מזוודה במצב כזה הולכת לאיבוד – אז תהיה לי בעיה לקבל אותה חזרה במהלך טיול שבו אנחנו עוברים כל יום ממקום למקום.

לכן העדפתי שיהיה לי זמן מראש במיקום קבוע לכמה ימים כדי שהמזוודה תוכל להגיע אלי.

הטיסה מישראל לאיסטנבול יצאה בזמן, וקיבלתי כרטיסי עליה למטוס גם לטיסות הבאות, כאילו הכל עומד לצאת בזמן ואין בעיות מיוחדות. גם הגענו לאיסטנבול בזמן סביר, עברנו יחסית מהר את הבידוק הבטחוני בשדה – ואז חיפשתי מסך לראות בו מאיזה שער הטיסה שלי ממריאה.

ורק אז ראיתי שהטיסה נדחתה בארבע ומשהו שעות – בערך חצי שעה יותר מזמן ההמתנה שהיה לי בשדה התעופה הבא, בבנגקוק, כלומר גם אם הטיסה תצליח להקדים בקצת – אני מפספסת את הטיסה שלי מבנגקוק לניו זילנד.

אם רק הייתי פשוט ממתינה לטיסה שלי בשקט, רוטנת בלב על העיכוב, ומנצלת את הזמן לתאם את האיחור מול האכסניה שבה הזמנתי חדר, אוכלת ארוחת ערב, ומוצאת פינה שקטנה לנמנם בה – החיים שלי היו הרבה יותר קלים.

אבל אני החלטתי לקחת יוזמה – ולפנות לשירות הלקוחות. וזו היתה טעות ששילמתי עליה בכמה שעות של טרטורים ועצבים – לא רק מצידי אלא גם מצידם.

אם הנציגה היתה פשוט נותנת לי את המידע שאם אעלה על הטיסה באיחור יהיה מי שיחכה לי בבנגקוק עם פרטים על הטיסה הבאה שיוצאת פלוס ידאגו לי למלון וארוחות, ואולי אפילו היתה נותנת לי הערכת זמן מתי אגיע לניו זילנד אם היא היתה יכולה – ואני הייתי יוצאת ממנה מרוצה.

אבל היא הציעה לי לנסות לבדוק האם יכולה להיות לי טיסה חליפית שאגיע לניו זילנד בערך באותו זמן באיחור לא משמעותי, אבל כזו שתעבור דרך הונג קונג במקום בנגקוק, ואני כמובן הסכמתי. כשזה לא הצליח לה מיידית היא הציעה לי ללכת לאכול ארוחת ערב ולחזור בעוד שעה כדי לקבל פרטים.

הלכתי לאכול, שוטטתי קצת באינטרנט, ואז חזרתי לשירות הלקוחות – רק כדי לחטוף צעקות מאחראי המשמרת למה אני באה להטריד אותם. אז הנציגה שטיפלה בי קודם מיהרה להגיעה, אמרה לאחראי המשמרת שהיא מטפלת בי, ואז הציגה לי נציג אחר שיטפל בי כי המשמרת שלה הסתיימה.

הבעיה נבעה בעצם מהעובדה שהנסיעה שלי הורכבה משלוש טיסות שבהן טסתי עם שתי חברות תעופה: את הטיסה מישראל לאיסטנבול ואת הטיסה ממנה לבנגקוק טסתי עם טורקיש איירליינס, אבל מבנגקוק לניו זילנד טסתי עם תאי איירליינס, חברת התעופה הלאומית של תאילנד. את הטיסות של טורקיש איירליינס הנציגה יכלה לשנות בקלות – אבל הבעיה היתה שאם הם היו מבטלים את הטיסה שלי דרך בנגקוק כדי שאוכל לנסוע בדרך אחרת – זה היה מבטל לי גם את הטיסה חזרה איתם וזה היה יוצר כמובן בלגן בדרך חזרה.

הבעיה היא שאף אחד לא הסביר לי את זה – יכול להיות שהפקידה הצעירה יותר באמת רצתה לעזור ולא הכירה את הנהלים ולכן באמת רצתה לנסות. אבל כשהתחלתי לפנות לפקיד – במקום להגיד לי באופן ישיר שהוא לא יכול לשנות את לוחות הזמנים הוא יצר אצלי רושם שהוא ממשיך לנסות להעביר אותי לטיסה דרך הונג קונג. לכן זה יצר אינטראקציה שבה פעם בכמה זמן ניגשתי לדלפק כדי לבדוק מה קורה, ולא קיבלתי תשובה שהיתה לי ברורה.

הסיפור נגמר רק כשבשלב מסוים הבנתי שאם הולכים להעביר אותי לטיסה להונג קונג ולא אומרים לי מיד אני אאחר אליה ואז בכלל יהיה בלגן – ואז שאלתי ישירות את הנציג מה קורה והוא אמר לי שהוא לא הצליח להעביר אותי, והפנה אותי בעצם לנציגות אחרת שאמורה לטפל במקרים דומים, ואמר שהייתי אמורה לפנות אליהם במקור (מה שמעלה את השאלה אם זה היה המצב – למה לא הפנו אותי לשם מלכתחילה), והם ידאגו לי למלון ואז לטיסה בוקר אחרי.

לדעתי בשלב זה הם פשוט ראו בי נודניקית נוראית וניסו כך להיפטר ממני, אבל מצד שני אני מרגישה שהבעיה נבעה מזה שהם לא טיפלו בבעיה כמו שצריך, בין אם היה מדובר על להפנות אותי למקום אחר (לגבי זה אני קצת בספק) – ובין אם היה מדובר בפשוט להגיד לי ישירות שזה לא הולך לקרות.

בסופו של דבר בשלב זה רק רציתי למצוא פינה שקטה כדי לנמנם בה קצת בשעות לפני הטיסה. אבל כבר לא יהה מקום כזה בגלל השעה המאוחרת.

לפני שעליתי לטיסה לבנגקוק ניסיתי לשאול את צוות הקרקע מה לעשות, ועם המזל שלי ״נפלתי״ בהתחלה על עובדת חדשה שלא ממש ידעה מה להגיד לי, ואמרה שהיא תתייעץ עם עובדת ותיקה ושהיא תחזור אלי.

כשזה לא קרה ניגשתי לעובדת אחרת – והיא ייעצה לי שכשאגיע לבנגקוק פשוט אגש לדלפק של חברת התעופה כדי לבקש מהם לעזור לי עם הטיסה הבאה או כל שאלה אחרת שתעלה לי. כשהתלבטתי איתה לאיזה דלפק לפנות, של טורקיש שאיתה טסתי עד כה או של תאי איירליינס שאיתה אני אמורה לטוס הלאה, והיא הציעה לי לפנות לטורקיש כי הם אלו שגרמו לתקלה.

מחשבות על עבודה (או קריירה) אלטרנטיבית

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני אהבתי מחשבים מגיל 12 בערלך ידעתי שאני רוצה לעבוד עם מחשבים, ולכן עשיתי תואר במדעי המחש והתחלתי לעבוד בתור מתכנתת. ברור שהעבודה בתחום שונה ממה שחשבתי שהיא תהיה כשתכנתתי בגיל 12 – יש הרבה יותר ישיבות, וצורך לעשות בדיקות, ולא תמיד לכתוב מה שרוצים אלא מה שהמנהל אומר, אבל בסה״כ התפקיד לא רע.

אין לי משהו אחר שהייתי רוצה לעשות. זה לא שאין דברים שאני אוהבת לעשות, כמו למשל לטייל ולצלם, אבל העבודה בתחומים האלו מאוד שונה מלעסוק בהם בתור תחביב. למשל אם אני רוצה לטייל בתור קריירה – אני יכולה להיות מדריכת טיולים, אבל הדרכת טיולים לא מאפשרת לי לטייל איפה שבא לי אלא איפה שהחברה דרכה אני עובדת מארגנת טיולים, וגם אז רוב העבודה היא פחות או יותר לעשות בייביסיטר למטיילים מפונקים ולא להנות מהאתרים עצמם.

אני חושבת שלא פעם מי שחולם לעסוק בתחום מסוים לא בהכרח מבין למה הוא נכנס – למשל אלו שהולכים ללמוד רפואה או משפטים על סמך תוכניות רפואיות או על עורכי דין שהם ראו בטלוויזיה, ואז מתאכזבים לגלות שהעבודה השוטפת בכלל לא דומה למה שהם ראו בטלוויזיה.

ברור שכדי להתפרנס לא צריך בהכרח להנות ממה שעושים, אבל אני חושבת שהכוונה של הנושא היתה לדבר על מה אנחנו רוצים לעשות.

ספרות נשים מטופשת

תקציר של ספר שקראתי לאחרונה: אישה צעירה שגרה במנהטן נפרדת מהחבר שלה. הוא בא ממשפחה ניו יורקית עשירה, היא הגיעה לעיר אחרי שהיא גדלה במערב התיכון של ארה״ב, והיא מרגישה שהוא זלזל בה ולא לקח אותה ברצינות – וגם לא רצה להתחייב לחתונה אחרי כמה שנות חברות.

אז היא פוצחת ברומן עם גבר מסתורי שהיא בטוחה שיש להם קשר מושלם תוך שתיים או שלוש פגישות, גם אם מכר שלה שפגש אותו מרגיש שיש פה משהו מוזר.

ואז הוא נעלם אחרי פיגועי ה 11.9.2001 – ואז הבחורה מגלה פוסטר שלו יומיים או שלושה אחר כך עם מספר טלפון שמבקש ליצור קשר אם מישהו מגלה אותו – ומסתבר שהמספר הוא של אישתו.

איכשהו הבחורה מתיידדת עם אישתו – בהתחלה בתור עיתונאית שלכאורה מראיינת אותה בתור מישהי שבן זוגה נפגע בפיגועים (ןכך מגלה על הגבר יותר ויותר פרטים אישיים), ואז הן הופכות להיות חברות למרות שאישתו של הגבר לכאורה לא מודעת למהות הקשר של העיתונאית עם בעלה.

במקביל לכך – הבחורה חוזרת לאקס שלה שמנו היא נפרדה בתחילת הספר, והם מחליטים להתארס ולהתחתן. קצת אחרי האירוסים היא מגלה שהיא בהריון אבל לא בטוחה מי האבא. בגלל שאותו גבר שהיא פגשה לתקופה קצרה מת לכאורה וגם לכאורה רימה אותה על זה שהוא היה נשוי – היא מחליטה לא לספר לארוס שלה שאולי הילד לא שלו.

הכל נראה כאילו החיים שלה מסתדרים – אבל אז היא מחליטה ליצור קשר עם האח של הבחור שהיא התאהבה בו, אבל דווקא התשובה הנחמדה שלו שאחיו באמת אהב אותה ועמד לספר לה את האמת לגבי עצמו גוררת אותה להמשיך ״לחקור״ את העניינים – עד שהיא מגלה את האמת.

והאמת היא שהבחור שהיא התאהבה בו בעצם ביים את המוות שלו בפיגוע, כי החיים שלו היו מבולגנים למדי. הוא ואישתו עמדו להתגרש כי היא בגדה בו על ימין ועל שמאל, והוא גנב כסף ממקום העבודה שלו כי הוא היה זקוק לו לעזור לאחיו.

היא כמובן מחליטה רק על סמך אינטואיציה על כמה היא התחברה לבחור הזה לפרק את מערכת היחסים עם הארוס שלה, וגם לספר לאישתו של החבר על כך שהיא היתה בת הזוג של בעלה (למרות שבדיעבד מסתבר שה״חוקית״ כבר עלתה על זה כי כשהן שחחו על בעלה הכתבת ידעה עליו פרטים אישיים שאישתו לא גילתה לה).

בסוף הספר הבחור מחליט ״לחזור לחיים״, להכנס למאסר של כמה שנים, ואז כמובן לחזור לזוגיות עם הגיבורה. היא עצמה כמובן סולחת לו על הכל, החל מהדברים שהוא שיקר לה לגביהם וכלה בפשע שלו – כי זו אהבת אמת… והמשפחה שלה שמאוד דואגת לה ומודאגת מזה שהיא מתחתנת עם אסיר לשעבר (כי איזו משפחה נורמלית לא היתה מודאגת מדבר כזה?) בסופו של דבר גם משתכנעת ב״אהבת האמת״ שלהם ומקבלת אותו בברכה, עד שהם מתחתנים בסוף.

ואני שואלת את עצמי, למה ספרות נשית צריכה להיות כזו נחותה?

נכון, יש לפעמים קשרים טובים או פחות בין בני זוג – אבל גם קשר טוב לא אמור לגרום לנו לסמוך באופן אוטומאטי במי ששיקר לנו בצורה כזו משמעותית, בגד בבת הזוג שלו, וגם גנב ממקום העבודה שלו.

נכון, אפשר להגיד שבגידה בבן או בת זוג קורים בנסיבות מאוד ספציפיות שלא בהכרח יקרו בכל זוגיות. לא פעם יש מצבים שבה אנשים ״נתקעים״ בזוגיות גרועה בלי יכולת להתגרש, או לפחות מצב שבו גירושים יגרמו לחוסר נעימות בלתי נסבל.

למשל במשפחה המורחבת של אמא שלי, היה מישהו שבדיעבד הבנו שהיה ״בוגד סדרתי״ באישתו, בין השאר כי הוא התקשה מאוד להגיע למצבשל גירושים כי הוא ידע שאבא שלו היה מתנגד מאוד לזה בגלל ״הבושה״ שנלוותה לגירושים בדור של האבא, ולכן בעצם נשאר בנישואים פחות מאושרים אבל עם רומנים מהצד.

כנראה שלא במקרה – כשאבא שלו הלך לעולמו, הרומן הבא שלו ״התפוצץ״, וזה כמובן הוביל לגירושים.

בדיעבד הוא התחתן עם אותה אישה שאיתה היה לו רומן – אבל ממה שידוע לי היא ״מחזיקה אותו חזק״ בכל מה שקשור לקשרים שלו עם נשים אחרות, כולל האקסית שלו דרך אגב. כל זה למשל כלל דרישה שלה שהאקסית תנתק כמה שיותר מהקשרים עם המשפחה שלו, גם אם האקסית היה בקשר טוב עם האמא שלו ואנשים אחרים במשפחה. למרות שכמובן שאי אפשר לנתק לחלוטין את הקשר ברגע שיש להם כמה ילדים משותפים שהולכים להתחתן וללדת ילדים ושיהיו לא מעט אירועים לאורך השנים שכוללים את הילדים.

אבל עולה כמובן השאלה האם המצב שקרה בנישואים הראשונים שלו היו נסיבתיים וקשורים רק לאירועים של הנישואים עצמם – או שבעצם היה מדובר על מצד שבו הוא יבגוד שוב גם בנישואים השניים שלו אם הוא היה יכול? או אולי בת זוגו החדשה קצת סומכת על זה שבגלל גילו המתקדם הוא כבר יהפוך להיות הרבה פחות אטרקטיבי לנשים אחרות?

אז אול הגיע הזמן להפסיק למכור לנשים את החלום על ״אהבת אמת שמנצחת הכל״. אלא לדעת לסימנים של בעיות ואיך לבדוק ולהתמודד איתן?

העדכון השבועי עם הקואצ׳רית?

קודם כל, נתחיל מזה שהקואצ׳רית כבר כמה שבועות מעדיפה להפגש בזום ולא פנים מול פנים. מבחינתי זה הרבה יותר נוח – זה גם חוסך ממני לא מעט זמן בנסיעות, וגם מאפשר לי להיות גמישה יותר מולה. אין לי מושג מה השתנה, כי עד ספטמבר היא התעקשה להפגש רק פיזית, וכשהצעתי לה פעם להפגש בזום במקום פיזית כי לא הרגשתי טוב היא ממש סירבה לזה.

אולי חלקית זה גם קשור לזה שלמרות שהעיסוק הנוסף שיש לה מאז אוקטובר לא הסתיים עדיין, ולכן היא צריכה לקבוע מפגשים באופן ספונטני, וגם במקביל אולי לא יכולה לעבוד בבית קפה כמו בעבר אלא חייבת לעבוד ממשרד (במשרד הביתי שלה או בזה שחברות מספקות לה).

עוד נקודה – המפגש היה באמצע שבוע שעבר, היה מאוד פרקטי, והיה די ברור שהיה לו המשך, אבל משום מה בתחילת השבוע הזה היא לא פנתה אלי כדי לקבוע מפגש המשך. אני יודעת שהיא מאוד עסוקה ואין לה זמן, וגם כשיש לה זמן היא לרוב מנסה לתעדף לקוחות פרטיים שיש להם משהו דחוף לטפל בו (וייתכן שאני לא כזו לחוצה השבוע) – אבל זה מוזר לי שהיא לא פנתה אלי.

בכל אופן השבוע גם לי אישית אין זמן להפגש, אז זה באמת פחות רלוונטי.

במהלך השיחה בינינו עלו מצד אחד כמה נקודות טובות – ומצד שני גם כמה נקודות שעצבנו אותי.

הנקודות הטובות למשל היו כמה רעיונות לחיפושי עבודה זמנית כמו למשל חיפוש בעיריות בסביבה או בספריות (שלצערי לא ממש עזר בשלב זה, אבל אמשיך לבדוק).

אבל היה דבר אחד שמאוד הפריע לי – וזו שוב גישה מאוד שלילית לגבי הסיכוי שלי למצוא עבודה.

זה התחיל מעוד הערה על כך שלוקח לי המון זמן למצוא עבודה – אבל הקואצ׳רית שלי הזכירה לי שיש לא מעט אנשים שמצליחים למצוא עבודה גם בתקופה של משבר. שוב חזרתי על ההסבר שקשה לי למצצוא משרות בגלל פער טכנולוגי (ולכן יש מעט משרות שאני מתאימה לי, ושעליהן יש תחרות די גדולה על ידי כל מי שיש לו כישורים להגיע אליה) ועל כך שאני מתראיינת גרוע כי יש לי קושי לשים לב לפרטים.

היא אמרה שהיא יודעת שאני מאוד מודעת לבעיות ולפערים שלי – אבל משהו הרגיש לי פה מוזר. זה שוב הרגיש לי כאילו היא מנסה לרמוז על משהו, כנראה שאולי הגיע הזמן שאוותר, או שאני לא מסוגלת למצוא עבודה כמתכנתת. אבל בכל פעם שאני שואלת אותה באופן ישיר – היא אומרת שזה לא מה שהיא מתכוונת להגיד.

כן חשוב לי לציין שזה נושא שכבר כתבתי עליו בעבר – ושדי ברור לי שכשהמצב הכלכלי ישתפר כנראה החסרונות האלו יקבלו יותר מקום, ויהיה לי כנראה קל משמעותית למצוא עבודה ולכן אני מקווה שהמצב ישתפר בקרוב ויקל עלי. אם הייתי חושבת שזה משהו שהיה משפיע עלי באופן קבוע – הייתי כבר כנראה מסיקה מסקנות.

כמה דקות אחר כך היא העירה הערה דומה – סיפרתי לה שנראה שהרבה חברות מסתכלות על הפרופיל שלי בלינקדאין אחרי שאני גישה מועמדות לתפקידים, אבל הן לא ממש חוזרות אלי.

היא התחילה לספר לי על לקוחות שלה שמגיעים לשלבים הכי מתקדמים בתהליכים שונים, במיוחד כאלו בחברות שנחשבות ל״טובות״ – ואז מקבלים תשובה שלילית, וכמה זה יותר גרוע כי בעצם ברגע שמתקדמים בתהליך אז הרבה יותר מתקשרים אליו רגשית, ומי שכמעט מגיע לסוף בעצם כבר מרגיש שהתפקיד כבר עוד מעט שלו ולכן בעצם האכזבה שלו קשה יותר ממי שלא התראיין מכתחילה.

במובן מסוים זה נכון – הרי חוויתי את זה בכמה תהליכים שבהם גם אני התקדמתי מאוד, ואפילו הרגשתי שהצלחתי להרשים את המראיינים ולכן הייתי מאוד אופטימית לגבי הקבלה שלי בהם.

אבל כמו שאמרתי לקואצ׳רית – מצד שני, לפחות חברות שונות מזמנות את אותם אנשים לראיונות והם מצליחים לעבור את הראיונות בצורה חלקה יותר ממני, וזה הרבה יותר ממה שקורה לי…

זה הזכיר לי שבאחת מהתקופות שבהן הצטרפתי לשומרי משקל לקבוצה חדשה, באחד המפגשים הראשונים שלי המדריכה שלנו הציגה לנו שתי נשים שהגיעו למשקל היעד שלהן אחרי שכל אחת מהן ירדה בערך חמישה ק״ג. והיא מאוד שיבחה אותן כי היא אמרה שאולי זה נשמע קל שיש להן רק חמישה ק״ג לרדת במשקל, אבל דווקא בגלל שהן היו כ״ קרובות למשקל היעד שלהן – זה היה קשה, כי הן ירדו בקצב מאוד איטי ועדיין התמידו.

ונכון שככל שיש פחות משקל לרדת, קצב הירידה איטי משמעותית, ולא פעם מתסכל. ואולי גם עצם הקירבה למשקל היעד והעובדה שהן בסה״כ עושות את זה כדי לרדת במידה אחת בבגדים ובעצם לא סובלות ממש מהשמנה חריפה וההשפעות שלה על החיים – קל להן לוותר, ועצם העובדה שהן בכל זאת התמידו באורח החיים הבריא שהוביל הרזיה ראוי להערכה.

אבל כשאני מגיעה לשם במשקל גבוה משמעותית ויש לי כמה עשרות ק״ג לרזות – הבעיות שלהן מרגישות לי כמו צרות של עשירים, ממש כמו אלו של אותם לקוחות אחרים של הקואצ׳רית שלי שיש להם כל כך הרבה יותר הזדמנויות להתראיין ממני.

מה הלאה? זו שאלה מעניינת.

קודם כל, כל מה שקורה עם אמא שלי די הסיט אותי מהתרכזות בחיפוש עבודה, הן בהייטק והן מחוצה לו. נשמע שמצבה טוב, לכן אני די מקווה שבימים הקרובים (אחרי שאבקר אותה מחר) המצב סביבה יירגע ואוכל כבר במהלך הסופ״ש או בתחילת שבוע הבא לחזור לשגרה.

במקביל התחלתי בשבוע שעבר קורס מקצועי, והוא לא רע. הוא לא מחדש לי הרבה (מה שדי הפתיע אותי, כי חשבתי שאני מכירה את הנושאים הרבה פחות), אבל מעבר לעובדה שהקורס מאפשר לי לתרגל דברים שהכרתי רק בתאוריה רק בסביבה שהיא בעצם מכוונת לאיך דברים מתבצעים במציאות – במובן מסוים הוא נותן לי ראיה של ״היער״ בסביבה שבה לכאורה אני רואה רק עצים.

מעבר לזה, מי שמנהלת את התוכנית כולה (לא רק את הלימודים) החמיאה לי אתמול או שלשום בשיחה בינינו שנשמע שאני אחת התלמידות המובילות בו – שזה גם יתרון כי בעצם אני מצליחה ליצור רושם טוב על המדריך, המנהלת – ובעצם גם על המשתתפים האחרים. מעבר לעובדה שבעולם שלנו כל אדם הוא קשר מקצועי פוטנציאלי – זה אומר גם שבמצבים שבהם אני כן מצליחה להראות ידע בצורה טובה, אני עדיין מצליחה להרשים.

במקביל קיבלתי ממסגרת של אנשים מעל גיל 50 קורס במה שקרוי ״נטוורקינג״ שזה בגדול יצירת רשת קשרים מקצועית עם אנשים זרים כדי להגיע לעבודות בחברות שלהם, לעיתים קרובות כאלו שעדיין לא התפרסמו.

התוכן עצמו נשמע מעניין, ואתמול ערב היה לנו המפגש הראשון – אבל מה שקרה בו לא ממש הרשים אותי.

יש שם מגוון גדול של אנשים שחלקם הגדול רוצים להיות עצמאיים וליצור קשרים כדי למצוא לקוחות, ונשמע לי שהקורס מכוון לשם – ולא ברור לי עד כמה החומר מדויק לשכירים כמוני.

גם שמתי לב שכשהצגנו את עצמנו – לרוב האנשים המדריכה ניסתה לפתח קצת יותר את השיחה למה הם מחפשים ומה הם יכולים לעשות, אבל לי ולעוד עובד הייטק שהיינו די סגורים על זה שאנחנו מחפשים את סוג המשרה שכבר עבדנו בה, היא רק איחלה בהצלחה וזהו ולא אמרה משהו מעבר. זה כמובן לא אומר שהיא לא מדריכה טובה אלא אולי יותר שהקורס פחות מתאים לי.

אבל יש במדריכה משהו שכן מעצבן אותי: יש כל מיני תרגילים שצריך לעשות בין המפגשים, שזה דבר טוב מבחינתי – אבל היא משום מה קוראת לזה ״פינוקי בית״. אני מבינה שיש פה מעין טריק פסיכולוגי או רצון להראות שהמשימות האלו חשובות, אבל הניסוח הזה נשמע לי מאוד ילדותי ולא רציני, ויש בזה משהו שמאוד מעצבן אותי בילדותיות של הניסוח, כאילו מדובר על שיעור בבית ספר יסודי ולא קורס של אנשים בני חמישים פלוס (שאני כנראה הכי צעירה שם, או אחת הצעירות).

ניו זילנד – בחירת הטיול

אני בטוחה שהקוראים הקבועים של הבלוג יודעים – אני נוטה לא פעם לקחת טיולים מאורגנים.

זה לא קורה כשאני מטיילת בערים גדולות, שיש בהן תחבורה ציבורית טובה וקל למצוא הוראות איך להגיע ממקום אחד לשני. הקושי שלי הוא בנסיעה למקומות שפחות זמינים בתחבורה ציבורית (או אפילו לא זמינים בכלל) – לרוב מקומות בטבע. אני אישית לא נוהגת, וכך בעצם רבים מהמקומות שרציתי לבקר לא בהכרח היו זמינים לי – לא בניו זילנד ולא בהמון מקומות אחרים.

ולפעמים גם אם יש רשמית הסעה – קורות תקלות.

דוגמא לכך קרתה לנו בטיול שלי לניו זילנד כשבאחד מהימים היינו אמורים לבקר בכפר מאורי – היתה אמורה להיות הסעה של הכפר עצמו הלוך וחזור לכפר מאתר הקמפינג ששהינו בו. רק בהלוך משהו התפספס וההסעה לא הגיעה (למרות שהמדריכים שלנו יצרו קשר עם מי שהיה אמור להגיע כמה פעמים והובטח לנו שההסעה בדרך), ולכן היינו צריכים לתפוס טרמפ באוטובוס עצמו כדי להגיע לשם (למרות שבחזור זה עבר בשלום).

סביר להניח שאם לא הייתי חלק מקבוצה, במצב שנוצר הייתי צריכה לשלם על מונית כדי להגיע לאתר עצמו, או לוותר על הביקור.

ומאחורי כל טיול כמו זה שעשיתי בניו זילנד יש דרישה להמון לוגיסטיקה של לתכנן מסלול ולדאוג לאיפה לישון – ובמסלול ארוך ומורכב כפי שמעניקים לא פעם בטיול מאורגן זה לא מעט לוגיסטיקה לאדם אחד ארגן, במצב שבו כמעט כל יום נסענו למקום חדש וישנו בלילה במקום אחר. אני חושבת שישנו רק פעמיים במהלך הטיול באותו אתר קמפינג יותר מלילה אחד, פשוט כי באמת טיילנו באופן מאוד מקיף בניו זילנד וביקרנו בהמון אתרים – וארגון של טיול כזה מקיף בפרק זמן כל כך מוגבל הוא מורכב, כולל הזמנת מלונות ולדאוג לתחבורה.

טיולים מאורגנים גם יכולים לחסוך כסף בכמה היבטים: קודם כל, גודל הקבוצה יכול לאפשר למארגנים לקבל הנחה בעלות של לינה או סיורים או כניסה לאתרים, שחלקה לפחות עובר למטיילים עצמם. מעבר לזה, החברות עצמן מציעות לא פעם את האפשרות לבשל יחד ארוחות במקום לאכול בחוץ, כולל ארוחות כמו ארוחות בוקר או ערב שרבים מהמטיילים כן זקוקים לו לסידור לארוחה משמעותית יותר.

את החברה שאיתה טיילתי בחרתי באופן מקרי ביותר.

חמש שנים לפני כן, יצא לי לטייל בארה״ב במסגרת דומה, בחברה שהכרתי עשור לפני כן.

בערב הראשון של הטיול התכנסנו כולנו בנקודת מפגש מסוימת, ובזמן שאחד המדריכים התחיל להסתובב בינינו כדי לרשום אותנו ולהטעין את התיקים שלנו – אנחנו המטיילים התחלנו להכיר אחד את השני. והיה בחור דובר אנגלית אבל עם מבטא לא אמריקני שהסתובב בין האנשים והציג את עצמו.

ההתנהלות הזו שלו גרמה לי לחשוב שהוא שמדריך השני של הקבוצה (כי לרוב באמת היו שניים), ולכן התפלאתי שכשהתחלנו לצאת מהעיר – מי שנהג באוטובוס היה בכלל מישהו אחר.

בדיעבד גיליתי שהיה מדובר על מטייל, אבל כזה שעבד בתור מדריך בקבוצה בסגנון דומה בניו זילנד, שהוא שמח לדבר עליה ועל איך היא מתנהלת. אני מניחה שחלק מהכוונה שלו היתה באמת שהמטיילים האחרים יהיו מודעים לכך שיש אפשרות לטייל בצורה דומה גם בניו זילנד, במיוחד כשהקבוצה היתה קבוצה של מטיילים מכל העולם שיש סיכוי יותר מסביר שחלק מהם יגיע בשלב כזה או אחר לטייל גם בניו זילנד, ואולי בדיעבד יזכור גם אותו ואת שם החברה שבה הוא עבד כאופציה לטיול הזה.

אני מניחה שהוא כנראה פחות ציפה שאני אהיה זו שאגיע לניו זילנד ואחליט לטייל דרך החברה. בדיעבד, אני מודה שפשוטי זכרתי את השם של החברה ולכן פשוט ניגשתי לאתר שלה, ראיתי שהטיול שלה נשמע לי מקיף ומעניין, והמחיר של הטיול נשמע לי סביר לטיול בסדר גודל כזה – ופשוט נרשמתי, בלי לעשות מחקר מקיף יותר על חברות טיולים אחרות מבחינת התאמה, מסלול או מחיר.

ואני כותבת התאמה, כי ביום הראשון לטיול גיליתי שאני הולכת לאט יותר בצורה משמעותית משאר המטיילים. אני לא יודעת אם פשוט ״נפלתי״ במקרה על קבוצה שהיתה אתלטית במיוחד שהלכה מהר יחסית, או שפשוט לא התאמתי לקונספט של הטיול כי הוא באמת נועד לאנשים שהולכים יחסית מהר, וייתכן שקבוצה אחרת היתה אולי מתאימה לי יותר ואני מתאימה לה.

בניגוד לסיפורים שלי על הטיול לאלסקה – ממש לא היו לי בעיות מול החברה או המדריכים, לפחות לא באופן גלוי.

כן היתה לי תחושה לא טובה לגבי זה שאני ״לא עומדת בקצב״ בימים הראשונים, תחושה שלא היתה לי בטיולים בעבר. בנוסף, ביום השלישי לטיול היתה לי תחושה שאחת המטיילות דאגה מקצב ההליכה שלי ורצתה לשוחח על זה עם המדריכים מסיבה כזו או אחרת (לא ברור לי אם מדאגה לשלומי או מדאגה שאגרום עיכובים או בעיות לשאר המטיילים). מאוחר יותר באותו יום במקרה יצא לי לעבור ליד צמד המדריכים שלנו, ולשמוע שיחה ביניהם שנשמעה מודאגת לגבי קצב ההליכה של מטיילת שהנחתי בסבירות גבוהה שזו היתה אני.

אחרי אותה תקרית עם המטיילת (שבסה״כ הייתי ביחסים טובים איתה לכל אורך הטיול), החלטתי ללכת לבד במסלולים השונים לבדי. אני חושבת שהשילוב של עצם העובדה שהמדריכים כבר לא שמעו עלי סיפורים מדאיגים ועצם העובדה שתמיד הגעתי לנקודת האיסוף בזמן ובמצב טוב מאוד עזרה להרגיע אותם. אבל בדיעבד גם שאלתי את עצמי עד כמה אותו מדריך שהכרתי בארה״ב (ושהפך בינתיים למדריך הראשי של החברה, ועסק יותר בניהול ופחות בהדרכה) עזר להרגיע את הרוחות כי הוא הכיר אותי מראש וידע שאני מסתדרת לבד לא רע.

השאלה הזו עלתה כי לקראת סוף הטיול יצא לי לפגוש אותו ולשוחח איתו כמה פעמים, ונשמע שהוא בסה״כ רצה לוודא שהחוויה שלי היתה חיובית.

כדי להסביר איך נוצר המפגש הזה, צריך להסביר קצת על איך הטיול עבד אז, לקראת סוף 2019.

קודם כל חשוב לדבר על המסלול.

ניו זילנד היא מדינה שמורכבת משני איים גדולים שהם המיושבים (וכמה קטנים שלא מיושבים). האי הצפוני הוא המיושב יותר עם מזג האוויר היותר נוח וכמה אתרים פעילים גיאולוגית – והאי הדרומי הוא פחות מיושב ויש בו המון אתרי טבע פראי יפים וידועים.

החברה תכננה מסלול שהיה מעגלי בשני האיים והתחבר במעבר ביניהם – כלומר בצורת הספרה 8. אבל המטיילים לא היו מחויבים לעשות את המסלול המלא, ויכלו להצטרף רק לחלק ממנו מנקודה אלף לנקודה בית – או לעשות מסלול מעגלי באחד האיים (כשהמסלול המקובל היה סיבוב באי הצפוני).

בכל צוות היו שני מדריכים: המדריך הותיק יותר שהיה גם הנהג והיה אחראי על כל הפעילויות, ומדריך צעיר יותר שלקח אחריות על דברים יותר קלים, כמו למשל לעזור למטיילים להרשם לפעילויות נוספות או לבשל את ארוחת הערב, כתלות במה וכמה המדריך הבכיר יותר היה מוכן לשחרר לטובתו.

היתה גם נטיה מצד ההנהלה לצוות יחד מדריך גבר ומדריכה אישה, כנראה כדי שבמצבים מסוימים יהיה יותר קל למטיילות לבוא לשוחח עם מדריכה במקרה שקורה משהו שיותר נוח להן לשוחח איתו על מדריכה, וכנ״ל לגבי מטיילים גברים ומדריך גבר.

בנוסף, ההדרכה היא עבודה שדורשת מהמדריכים להיות רחוקים מהבית – וגם להיות ״נוכחים״ בעבודה 24 / 7. נכון שהמטיילים הם מבוגרים שלרוב מסתדרים לבד, אבל עדיין צריך להיות זמינים אם וכשמשהו קורה – כמו למשל אירוע שקרה לנו שבו מטיילים הסתבכו באתר שבו היו כמה מסלולים והם משום מה התבלבלו והלכו במסלול הארוך יותר.

לכן בסופו של דבר ברור להנהלה ולמטיילים שהמדריכים לא יכולים להדריך עונה שלמה ברצף, ולכן הם היו מדריכים סבב שלם של המסלול כולו (שלקח בזמנו ארבעה שבועות), ואז מקבלים שבועיים או שלושה של חופש, ואז מגיעים להדריך עוד סיבוב שלם, ככל עוד שהעונת הטיולים בקיץ נמשכה.

הקטע המוזר פה היה שהנקודה שבה המדריכים התחלפו לא תאמה את הנקודה שבה רוב המטיילים התחילו וסיימו את הטיול הארוך ביותר שהחברה הציעה אז.

את הטיול היה אפשר ומומלץ להתחיל בעיר אוקלנד, שהיא המקבילה הניו זילנדית לתל אביב – היא לא עיר הבירה, אלא העיר הכי גדולה ופעילה במדינה. אוקלנד נמצאת במרכז האי הצפוני, אז הטיול במסלול השלם התחיל באי הצפוני לכמה ימים, שבהם הדרמנו לכיוון המעבר הימי לאי הדרומי, משם המשכנו למסלול שלם באי הדרומי, ואז חזרנו לאי הצפוני לעוד כמה ימי טיול – ואז ירדנו שוב באוקלנד.

אבל המדריכים בעצם התחלפו בנקודה שבה עברנו מהאי הדרומי חזרה לאי הצפוני, כלומר בערך שבוע לפני שהטיול שלנו הסתיים, ולכן בעצם אלו מאיתנו שטיילו במסלול כולו, זכינו להיות עם שני צוותים של מדריכים.

במקור לא הייתי אמורה להיות ״מודרכת״ על ידי המדריך שפגשתי בארה״ב.

שימו לב לזה שלא אמרתי שלא הייתי אמורה לפגוש אותו, כי יום או יומיים לפני החלפת המדריכים, הוא בא ״לבקר״ אותנו והצטרף אלינו לארוחת ערב, כנראה בעיקר כדי לראות שהמדריכים מסתדרים כי הם היו יחסית חדשים.

אבל איכשהו למרות שהיה מתוכנן להיות לנו צוות מאוד ספציפי בחלק השני של הטיול, הוא הוחלף מסיבה כזו או אחרת במדריך שהכרתי שבקושי הדריך ולרוב החליף מדריכים, ובמדריך צעיר שהוא מאוד חיבב.

והחל מאותו ביקור ובהמשך כשהוא התחיל להדריך אותנו – אותו מדריך התחיל לנסות להסביר לי איך הוא ידע שאני חלק מהטיול.

זו שאלה שלא ממש שאלתי את עצמי. הנחתי שזו חברה יחסית קטנה, ובמצב כזה כשהוא חלק מההנהלה של החברה (לא כבעלים אלא יותר בתור עובד מאוד בכיר) – טבעי שהוא יהיה מעורב בלוגיסטיקה שדרכה הוא יכול להיות חשוף לשמות של המטיילים שעומדים להצטרף לטיולים. אפשר כמובן לשאול מדוע הוא זוכר אותי אם בטיול בארה״ב לא ממש היינו בקשר חברי, אבל סביר להניח שאם בילינו חודש יחד הוא כנראה לא ישכח אותי תוך כמה שנים.

אבל עצם העובדה שהוא הרגיש צורך להסביר את עצמו חיזקה לי את התחושה שהיו דיונים עלי מאחורי הקלעים של החברה.

בדיעבד אני שואלת את עצמי עד כמה דווקא ההיכרות הקודמת בינינו עזרה לי להישאר בטיול, פשוט כי בגלל שטיילנו יחד בעבר הוא ידע שאני לא בעייתית – אני לא לוקחת סיכונים מיותרים במסלולים שיהיו לי קשים מידי, תמיד חוזרת בזמן בסוף המסלול, ועוזרת כחלק מהקבוצה.