יום חמישי שעבר היה לי יום מאוד גרוע. איכשהו כמה דברים לא הסתדרו בו – אבל החדשות הבאמת גרועות היו שאמא שלי הודיעה לכולנו שבבדיקה שהיא עברה, התגלה לה סרטן השד בשלב מאוד מוקדם.
היה לה כבר סרטן השד לפני 31 שנה, באמצע שנות התשעים, כשהיא היתה בסוף שנות הארבעים לחייה. אז האבחון עצמו היה בעייתי מאוד – היא גילתה גוש, הרופא אמר שזו רק ציסטה, ורק שנה אחר כך כשהגוש לא נעלם אלא רק גדל – אמא שלי התעקשה לבדוק אותו שוב. למזלה אבא שלי היה אז מנהל די בכיר באחד מבתי החולים של ירושלים ויכול היה לעזור בזה שהוא דחף לבדיקה (וכך הוא חסך ממנה הרבה מאוד טרטורים בניסיון לכפות על רופאים לבדוק אותה), וכך גילו שבעצם היה מדובר על גוש סרטני.
למזלה של אמא שלי היה מדובר על סרטן שהיה איטי מאוד בהתפתחות שלו, ולכן למרות הדחיה של האבחון בשנה, ניתוח כריתה ואז כימותרפיה לכמה חודשים הביאו להחלמה מלאה של למעלה משלושים שנה.
אבל עכשיו יש לה גוש נוסף. הפעם גילו אותו למזלה מאוד מוקדם (אם בעבר הגוש היה בגודל של ארבעה ס״מ – הפעם מדובר על גוש בגודל חצי ס״מ), וממה שנראה גם הפעם מדובר על סרטן שמתקדם לאט, ומסתבר שאלו סוגי סרטן השד שסיכויי ההחלמה מהם הם הכי גבוהים, במיוחד בגילוי מוקדם כמו שקרה לאמא שלי. כך שאנחנו בשלב זה אופטימיים.
אמא שלי בשלב זה עדיין בשלבי בירור של מה בדיוק קורה, ולפי זה יחליטו איך לטפל בזה הלאה. לא ממש ברור האם זה אותו סוג סרטן או חזרה של מה שהיה לה בעבר (למרות שזה מוזר שהסרטן חזר יותר משלושים שנה אחרי הפעם הקודמת שהוא קרה).
אבל למרות שסיכויי ההחלמה הם תיאורטית גבוהים – מלבד העובדה שמדובר על סרטן חוזר באותו איזור (גם אם בהפרש של כמה עשורים טובים), אמא שלי כבר לא צעירה ולא ברור איך היא תתמודד עם הטיפולים – ועד כמה אפשר יהיה לטפל בה בצורה מלאה שבאמת תפתור את המחלה.
אחרי שיום חמישי היה יום מבאס, אמרתי לעצמי שאולי זה לטובה שלא חזרו אלי באותו היום לגבי התפקיד שהתראיינתי אליו שבוע לפני כן כי היום כולו הרגיש כמו ״יום של מזל רע״.
אבל אחרי כל הלחץ וההתלבטויות סביב התפקיד וסביב השכר והמרחק מהבית – קיבלתי את השיחה לגביו ביום ראשון בבוקר – והתשובה היתה שלילית. בסה״כ התשובה שקיבלתי היתה שהתרשמו ממני לטובה אבל היה להם מועמד יותר טוב שהם העדיפו להתקדם איתו.
הבעיה עם הניסוח הזה של ״היה לנו מועמד טוב יותר״ היא שבעצם זה ניסוח מאוד כללי שחברות כותבות כשלא בא להן ממש לתת פידבק מעמיק יותר, וברוב הפעמים בכלל אין להם מועמד אחר טוב יותר (או מועמד אחר בכלל).
יכולות להיות לחוסר הרצון הזה לשתף בפידבק הרבה מאוד סיבות.
קודם כל – יש סיבה משפטית כי חברות חששות שיהיו מועמדים שיתבעו אותן על דחיה. זה לא משהו שקורה הרבה אבל אני מניחה שהסיכון בזה יכול להפחיד חברות – במיוחד כשאין משהו ספציפי שטעיתי בו אלא הרושם הכללי ממני פשוט היה גרוע, או שהביקורת שהם רצו להעביר עלי היתה כזו שלא היה להם נעים להעלות אותה (כמו למשל שהגעתי למשרדים מיועת מאוד והיה לי בגלל זה ריח גוף פחות נעים למרות שהתקלחתי לפני הראיון ושמתי כמובן דאודורנט, או שמשום מה לדעתם עצם העובדה שאני מגיעה בתחבורה ציבורית במקום ברכב מפריע להם).
מצד שני, לפעמים באמת אין ביקורת שהיא רלוונטית, ואני לא עשיתי שום דבר שהוא לא בסדר – אלא פשוט משהו היה חסר להם, ברמה של ההכישורים האישיים או ברמה של הכימיה הבינאישית. אחרי הראיון שלי לפני שבוע ומשהו היו כמה אנשים שאמרו לי שהעובדה שהם רצו שאדם נוסף יראיין אותי כנראה העידה על התרשמות מסוימת או שהם רצו לתת לי צ׳אנס, כך שיכול מאוד להיות שהיה עניין אבל בסוף הם העדיפו לוותר כי היה עדיין חסר לי ידע או היה לי פער מקצועי שעדיין הפריע להם למרות שהצלחתי להרשים בידע שיש לי.
מצד שלישי – משהו בתפקיד נשמע לי מוזר.
קודם כל – את תהליך הראיונות הזה התחלתי בערך ביולי, כך שהמשרה הזו פתוחה המון זמן. יכול להיות שיש לזה הסבר הגיוני למשל בכך שהיו כמה תקנים פתוחים ולכן כמה גיוסים, אבל תיאורטית יכול להיות שהחברה עצמה מאוד בררנית – אולי בגלל שיש כיום משבר שבו המון מתכנתים מחפשים עבודה, הם מקווים למצוא מישהו ממש מומחה בתחומו שדווקא בתקופה הזו יהיה מוכן לעבוד בחברה שהיא לא ממש יוקרתית ובתקן (ותמורת שכר ותנאים פחות טובים) של עובד קבלן, ולכן לפחות בשלב זה הם פוסלים מועמדים שבכל תקופה אחרת הם היו שמחים מאוד לקבל. בזמנו כשהתחלתי לעבוד מחדש עם הקואצ׳רית שלי היא אמרה שהיא שמעה על לא מעט חברות כאלו שמבחינתן ״הדשא של השכן תמיד ירוק יותר״ ולכן הן מורחות לא פעם את תהליכי הגיוס שלהן (למרות שהן ראיינו לא פעם מועמדים נהדרים שהן היו שמחות לקבל בזמנים רגילים) בתקווה שהן ימצאו משהו טוב יותר.
במקביל, ראיתי לאחרונה הרבה פרסומים שנשמעו בדיוק תואמים לתפקיד הזה גם מבחינת הדרישות וגם מבחינת המיקום, סביבה שיש בה מעט מאוד הייטק. אמנם חלק משמעותי מהפרסומים הם של חברות קבלן כך שאין לי מושג באמת מי החברה שעומדת מאחורי התפקיד – אבל אני חושבת שבעיקר בגלל המיקום של המשרה והפרטים הספציפיים של מה שהם מחפשים יש פה סיכוי סביר מאוד שמדובר על אותה חברה ואותו תפקיד. אז זה מעלה את השאלה – למה בעצם לוקח הם המון זמן ומאמצים לגייס מישהו לתפקיד כשבחוץ יש המוני מחפשי עבודה?
אני מניחה שההיבט העיקרי שבאמת היה חשוב לי פה לי הוא שאני באמת מחפשת עבודה המון זמן והייתי רוצה כבר למצוא את התפקיד הבא שלי.
וכמו שכתבתי כבר בכמה רשומות, כנראה שבגלל זה הייתי מוכנה להתפשר על התפקיד הזה שהרבה מההיבטים שלו לא מצאו חן בעיני, החל מהעבודה המלאה מהמשרדים שהיו רחוקים מהבית ולא נוחים להגעה – וכלה בעבודה כעובדת קבלן בתפקיד שנשמע זמני.
ואני מניחה שיש פה היבט נוסף שמטריד אותי וזו העובדה שהעבודה עצמה נשמעה כמו משהו שלא היה קפיצה יותר מידי גדולה עבורי מבחינה מקצועית, ובהחלט כמו תפקיד שיכולתי לעשות עם הידע הקיים שלי – למרות שייתכן שהיו כמה דברים שהייתי צריכה להשלים (קצת קשה לי להגיד כי אף אחד מעולם לא ממש תיאר לי את התפקיד). עם הפערים הטכנולוגיים שקיימים לי אני מרגישה שיש מעט מאוד תפקידים שזה נכון עבורם, ולכן מדאיג אותי שפספסתי הזדמנות אחרי שסוף סוף מצאתי תפקיד כזה.
לכן מאוד חשוב לי להבין למה דחו אותי, אבל אני מרגישה מתוסכלת כי אני מרגישה שאין לי דרך לקבל את הפידבק הזה.
הבעיה היא שהרי ניסיתי להתקבל לתפקיד דרך חברת קבלן / חברת פרוייקטים, וכל התקשורת שלי היתה מולם – והם לא מוכנים לעשות את המאמץ כדי לעזור לי לקבל את הפידבק הזה מהמראיינים של החברה עצמה ודי ניפנפו אותי כשביקשתי אותו. אולי הם לא רוצים לעצבן את הלקוח ביותר מידי שאלות (או שהם יודעים שהביקורת היא על עניינים כמו הזיעה וכו׳ שכתבת למעלה), או שאולי פשוט אין להם כוח או רצון להשקיע את הזמן במישהי שהם לא הולכים להעסיק ולא יכולים להרוויח עליה כסף – אבל הנציגה ששוחחתי איתה לא היתה מוכנה לשאול את הלקוח מעבר למה שהיא אמרה לי, ואין לי מושג עם מי לדבר כדי כן לקבל את הפידבק הזה.
כתובת טבעית לפריקת התסכול הזה והתייעצות היתה הקואצ׳רית שלי – אבל שתי הפגישות האחרונות שלנו התבטלו, ומעכשיו אין לה זמן יותר למפגשים.
הפגישה הראשונה התבטלה כי בעצם קבעו לי את הראיון ההוא בדיוק בזמן הפגישה שלנו, וכמובן שבהסכמתה הפגישה בוטלה כי הראיון היה חשוב יותר.
הפגישה השניה היתה אמורה להיות אתמול, אבל בימים האחרונים אני מצוננת – זו לא הצטננות קשה במיוחד, אבל כן יש לי מידי פעם התקפי שיעול שאני מרגישה שעדיין יש מאחוריהם ליחה, ועדיין יש לי נזלת – וכן יש לי קצת תחושה כללית פחות טובה למרות שאין לי חום. אני לא בטוחה שאני עדיין מדבקת (כי לפעמים שיעול וכו׳ יכולים להיות תסמין שנשאר הרבה זמן אחרי שהמחלה נפתרה), אבל אני לא בטוחה שאני לא.
לכן החלטתי ״להגדיל ראש״ ולספר לקורצ׳רית על זה – כי אני יודעת שיש אנשים רגישים שלא פעם חוששים להדבק במחלות כאלו. אני שמה לב לזה במיוחד כי אני יודעת שאני לרוב עוברת הצטננויות יחסית בקלות, אבל לא פעם יש אנשים שכנראה רגישים יותר ועלולים להדבק ממני ולסבול מתסמינים הרבה יותר קשים.
ההנחה שלי היתה שאם לא נפגש פנים מול פנים אז נוכל להעביר את הפגישה לזום – אבל הקואצ׳רית פשוט ביטלה את הפגישה. כשכן שאלתי למה לא יתאפשר לנו להפגש בזום, היא אמרה לי שהפגישה שלנו בין שתי פגישות אחרות שהן פנים מול פנים ולכן זה לא יתאפשר.
יכול להיות שמשום מה לא נעים לה לערוך פגישת זום בבית הקפה אלא רק בבית, כנראה כדי שפחות ישימו לב לזה שהיא בעצם ״מתנחלת״ בבית הקפה (למרות שיש לי רושם שמלצריות קבועות כבר בטח שמות לב לדברים כאלו), וכנראה בגלל גורם הרעש או תשומת הלב מהסביבה (כי בזום ברור שזו לא שיחה בין שתי חברות ועלול למשוך תשומי).
וכמובן שכנראה גם יש פה את עניין התשלום – כי מרגע שהתחלנו להפגש פנים מול פנים היא ״מבקשת״ שאשלם לה במזומן. וברור לנו ממה נובעת הבקשה הזו – אבל אם המפגש עובר לזום, התשלום גם צריך להתבצע באפליקציה כזו או אחרת או בעזרת העברה בנקאית, מה שיכול להקשות להסתיר אותו.
במאמר מוסגר, אני מניחה שיש פתרונות לנושא התשלום, כמו למשל שאוכל לשלם לה במפגש הבא תשלום כפול, אבל להציע את זה מיוזמתי נשמע לי חצוף מאוד במיוחד ממישהי שהיא בעצם עובדת בעסק קטן במשרה חלקית, למרות שאם זה היה עולה מצידה אם היא היתה מרגישה שהיא סומכת עלי אז הייתי מסכימה לזה.
אבל במקביל לזה שהיא ביטלה את הפגישה – היא לא ניסתה לקבוע איתי פגישה נוספת בימים הקרובים ובשעות שבהן כן יזדמן לה לעשות אותה בזום – אבל כן הזכירה לי שבאוקטובר נכנס לה שוב פרוייקט גדול והיא לא תהיה זמינה לפגישות. זה אפילו הגיע לרמה שבה אני זו שהייתי צריכה לשאול אם לחכות לה שהיא זו שתיזום פגישות עתידיות שלנו (ופתאום אני מבינה שהיא לא אישרה את זה מהצד שלה).
חשוב לי להגיד שאני מפרגנת לה מאוד על הפרוייקט הזה. אני יודעת כמה קשה לביות בארץ עצמאיים, ואם יש לה אפשרות לקבל פרוייקטים רציניים יותר מידי פעם כדי להמשיך להית עצמאית אז אני ממש שמחה על זה.
אלא אם היא גילתה את הבלוג וקראה את הפוסטים שכתבתי בנושא ולכן העדיפה לוותר עלי כלקוחה (אבל החליטה לא לשוחח איתי על זה) – אני מניחה שמה שמפריע לי זה שאני כנראה נתפסת בעיניה כמאומנת ב״לחץ נמוך״ ולכן אני לא בעדיפות לקביעת פגישה בתקופה היחסית לחוצה הזו עבורה. אבל זה לא אומר שלא היו כמה דברים שמבחינתי כן הייתי רוצה לשוחח איתה לפני שאנחנו מפסיקות להפגש לתקופה שיכולה להיות יחסית ארוכה (בפעם הקודמת שהיה לה פרוייקט לחוץ כזה הוא לקח חודש יותר ממה שהיא חשבה שהוא ייקח).
היכולת לנתח את האירוע של הראיון כפי שהוא עבר ואז הסירוב שקיבלתי היה אחד מהדברים שהייתי רוצה להעזר בנקודת המבט שלה, אבל זה משהו שכנראה יתפספס עד שהיא תתפנה שוב.
אם היא בכלל תיצור איתי קשר.
אולי קצת כדי לסיים את הרשומה בטון אופטימי יותר, נשמע שיש יוזמה חדשה של הנשיא טראמפ להפסקת אש.
יש לאמא שלי בן דוד שאוהב לכתוב המון על פוליטיקה בפייסבוק שטוען שהוא אופטימי ושהפעם זה נשמע לו רציני, כי עמית סגל כותב דברים טובים על ההסכם. לדעתו של בן הדוד הזה היא שמכיוון שסגל הוא אחד מה״שופרות״ הידועים של ביבי, עצם הכתיבה החיובית על היוזמה של טראמפ היא כנראה ״הכנת השטח״ לחתימה על ההסכם.
התיירת המקרית 