על שוקולד טבעוני והצלחה ישראלית בארה״ב

את ״שוקולד פנדה״ שהמקימים שלו מרואיינים בכתבה הזו אני אישית מכירה ממימון ההמונים הראשון שהם עשו אי שם ב 2014 או 2015.

אני מודה שהתלהבתי מהרעיון המקורי שלהם, ליצור גרסא (ולא חיקוי) טבעוני לשוקולד חלב. זה נשמע רעיון די מגניב, למרות שההתלהבות שלהם מהשוקולד כתחליף טבעוני ״אמיתי״ לשוקולד חלב לא טבעוני קצת מוגזמת כפי שיכולה להעיד מישהי כמוני שעדיין אוכלת שוקולד חלב לא טבעוני, אפילו לעומת שוקולד חלב של שוקולד פרה הכי פושטי שיש (שלא להשוות לשוקולד חלב פרמיום, שאמור להיות מקביל מבחינת איכות מחירים למוצר שהם מוכרים).

אבל יש להם כמה קונספטים מעניינים, ועדיין משמח לראות עסק קטן שהתחיל בקטן פה בארץ מצליח בעולם.

ויש משהו נחמד בתחושה שבעזרת מימון המונים התחלתי – עזרתי (אפילו אם רק קצת) לעסק לפרוח ממשהו שמתקשה להתקיים, לעסק חזק שגם מייצא לחו״ל ומייצג את הצד היפה של ישראל גם בתקופה הזו.

אני מודה שהעדפתי לתרום להם רק במודך הרגיל של מימון ההמונים – שזה מצב שבו כל אדם תורם כפי יכולתו וראות עיניו ומקבל לעיתים איזושהי תמורה, כמו למשל שוקולדים במקרה הזה (למרות שלא פעם מדובר על מוצרים אחרים – כמו למשל מי שכותב ספר יכול ״למכור״במימון המונים עותקים מוזלים יחסית של הספר, או למכור אותם עם הקדשה מה שהופך אותם לקצת יותר מיוחדים). אבל כשזה הגיע לשלב שבו הם הוציאו מניות והתחילו למכור אותן, זה נשמע לי קצת מוגזם.

עדיין אני מרגישה שמחה על זה שעסק שתרמתי לו קצת בתחילת דרכו ועזרתי לו להתפתח מגיע להצלחה כזו, ואני מקווה שההצלחה תמשיך והעסק ימשיך לגדול (גם אם לא יהיו לי מניות שלו).

״לסבול בגדול״ חלק שני

וכבר בפרק הראשון של התוכנית התיעודית מתגלה קאץ׳ ב״לרדת בגדול״: התוכנית מחפשת לא רק אנשים שמנים שירזו, אלא כאלו שיש להם ״סיפור מעניין״ – כלומר סיבה קריטית להרזיה שבלעדיה לא יהיו להם חיים, או אישיות מעניינת, אישיות כזו שלא פעם כזו שתגרום לעימותים מול המאמנים כדי לעורר דרמה בגלל ה״סירוב״ שלהם להתאמן – כשכמובן לרוב הסירוב שלהם לא נובע מחוסר מוטיבציה שלהם לרזות או להתאמן אלא מפציעות או אישור מהצוות הרפואי שהמליץ להם לא להתעמל מסיבות בריאותיות. אבל עבור הדרמה וה״השראה״ שהתוכנית אמורה לספק לצופים, הרבה יותר משתלם להציג את השקר כדי לחזק את המסר של התוכנית: הרזיה זה עניין של מאמץ, ועצלנים ״נענשים״.

הסינון לתוכנית כבר מהעונות הראשונות שלה היה כזה רציני ומקרי לחלוטין שדני קייהיל, המנצח של העונה השמינית של ל״רדת בגדול״, היה צריך להגיש שלוש פעמים מועמדות לתוכנית כדי להתקבל אליה.

בערך באמצע הפרק הראשון, כש״לרדת בגדול״ עדיין מוצגת כנס עבור המתמודדים שרוצים להרזות – מציגים לנו גם מתחרה מאוד ידועה (לפחות למעריצי התוכנית) ומשמעותית בתוכנית: מתחרה בשם ג׳ואל גווין Joelle Gwynn, אישה אפריקנית אמריקנית שהצטרפה לתוכנית עם חברה שלה (מכיוון שבתקופה ההיא ״לרדת בגדול״ ליהקה כמה עונות של הרזיה בזוגות) – ובמהלך התוכנית קיבלה יחס שלילי, כולל התנפלות איומה של המאמן בוב עליה כשהיא התקשתה לרוץ על ההליכון.

בהמשך הלחצים שהיו עליה בתוכנית גרמו לכך שהוא והחברה שאיתה היא הגיעה לתוכנית רבו ביניהן – ורוב המתחרים ראו בה את ה״רעה״ וה״אשמה״ בסיטואציה שנוצרה בגלל היחס השלילי של המאמנים כלפיה, והרצון שלה להגן על עצמה מפני היחס השלילי הזה הוביל לכך ששתיהן הודחו פרק או שניים אחרי המריבה ביניהן.

ג׳ואל ראתה את זה כגזענות – היא טענה שהיא כנראה לוהקה לעונה שלה כי נשים שחורות לא פעם נתפסות בתור ״ביצ׳יות שאוהבות להתווכח״ ולכן בהפקה ניסו להציג אותה כביצ׳ית ווכחנית – בנוסף לעובדה שכולם סביבה (וגם העריכה) הציגו אותה ככזו בגלל שהיא כביכול לא עשתה הכל כדי שלפחות החברה שלה שנתפסה כ״משתפת פעולה״ תוכל להרזות.

מתחרה אחרת שסבלה מגורל דומה היתה מתחרה בשם טרייסי יוקיץ׳ Tracy Yukich מהעונה השמינית. היא למשל סבלה מקריסה מוחלטת של הגוף שלה (עד כדי אשפוז של יום או יומיים בבית חולים) בגלל שבפרק הפתיחה של העונה שלה של ״לרדת בגדול״ אילצו אותה ואת שאר המתחרים לרוץ מייל (קצת יותר מק״מ וחצי) על החוף, ומי שלא היה מסיים את הריצה הזו – היה מודח מהתוכנית עוד לפני שהוא השתתף בה.

טרייסי, שהיתה נואשת להתקבל לתוכנית דחפה את עצמה לא רק לסיים את המירוץ הזה אלא גם לסיים אותו ראשונה – ולכן התמוטטה לקראת סוף הריצה.

האירוע הזה גם מופיע בתוכנית התיעודית של נטפליקס ממש בסוף הפרק הראשון ובתחילת הפרק השני, בדיוק כשהתוכנית התיעודית התחילה לדבר על הבעיות של ״לרדת בגדול״ – ועד כמה המפיקים העדיפו לייצר ״טלוויזיה טובה״ מאשר לדאוג לשלומם של המתחרים, מה שכלל לא פעם התעלמות מעצותיו של הרופא של הסדרה, או התעלמות ממנו כשהיה ברור שהדעה שלו לא תאשר את מה שתכננו לעשות בהפקה בשביל הדרמה. וכנראה שהמירוץ הזה היה אחד מאותם דברים שהיה ברור למפיקים שהרופא לא היה מאשר, ולכן פשוט לא פנו אליו.

טרייסי התעקשה להמשיך להשתתף בתוכנית למרות הקריסה הזו וחזרה לתוכנית (אחרי אשפוז של כמה ימים בבית החולים) כי היא היתה נואשת להרזות מתוך האמונה שההרזיה תשפר לה את הנישואים (היא מספרת למשל שבעלה בגד בה), וכל שאר הדברים שלא עבדו לה בחיים. והתקווה שזה יקרה לא היתה רק שלה, אלא גם של הילדים שלה – אבל רק בדיעבד היא גילתה שהרזיה לא פתרה אף אחת מהבעיות שלה (היא התגרשה זמן מאוד קצר אחרי שהיא הודחה מהתוכנית). ובנוסף לכל זה – היא גילתה שהעריכה של התוכנית הפכה אותה לדמות רעה ולא נעימה כדי ליצור דרמה, כשהיא עצמה כמובן לא אדם כזה. היא נאלצה לסבול מיחס מאוד שלילי מצד הצופים כשהיא הודחה מהתוכנית וחזרה ל״עולם האמיתי״.

חלק מהבעיה של טרייסי נבע מהעובדה שבפרקים הראשונים של העונה שלה נאסר עליה להתאמן, והיא ״נאלצה״ לרזות רק בעזרת שינוי תזונתי – משהו שהמאמנים של התוכנית לא אהבו לראות ולא פירגנו לה על ההרזיה, כי זה יצר רושם שאפשר לרזות בלי שהם יגרמו לה להתאמן עד קריסה חוזרת. והמאמנים לא אהבו את הרושם הזה. לכן היא עצמה לא פעם הוצגה בתור עצלנית שלא רוצה להתאמן, למרות שנאסר עליה להתאמן מסיבות רפואיות ולא היה בכלל מדובר על משהו שהיא יכלה לבחור בו.

התגובה המופתעת שלה על כך שהמאמנים וההפקה לא פירגנו לה על זה שהיא מתאמצת לפחות בפן התזונתי , והכעס על כך שבלל שהיא לא התאמנה היא הפכה בעצם להיות ״המתמודדת הרעה״ של העונה שלה מוצגת בפרק השלישי של הסדרה התיעודית. זה הפרק שבעצם מתמודד עם הצד הרע והמזיק של התוכנית, והפגיעה בטרייסי אכן היתה מזיקה ורעה לה – בין השאר כי היא באמת לא היתה אדם רע או עצלן, לא מחוץ לתוכנית אבל גם לא במהלכה (גם אם היא היתה מאוד תחרותית).

הבעיה היתה שאנשים ממש האמינו לתדמית הזו אחרי שהם צפו בתוכנית – ולא רק הגיבו בתגובות איומות לכתבות שהזכירו אותה, אלא גם שלחו לה דואר (אלקטרוני ופיזי) עם מסרים שליליים באופן אישי.


אבל במקביל להצגה של המשתתפים שהתלוננו על ״לרדת בגדול״, היו מתחרים שכן נהנו ממה שהיה לתוכנית להציע, ולתוכנית התיעודית של נטפליקס חשוב להציג גם את הסיפורים שלהם.

למשל היתה בעונה השלישית של התוכנית משתתפת לא בולטת במיוחד שהיתה סטודנטית לרפואה שהתוכנית עזרה לה להרזות – והיא חזרה אליה בעונות עתידיות בתור רופאה שעזרה לרופא הראשי של התוכנית (ד״ר הוזיינגה) לפקח על המתחרים מבחינה בריאותית.

גם האחיות אוליביה והאנה שזכו במקום הראשון והשני של העונה ה 11 רואות בתוכנית כחוויה מאוד מוצלחת כי הן רזו בה, ונשארו רזות לאורך השנים מאז סיום התוכנית.

לתוכנית התיעודית היה כנראה חשוב להראות שהחוויה של המתמודדים לא היתה אחידה, ולצד כאלו שהיו מאוכזבים מההתנהלות של ההפקה והמאמנים – עדיין יש לא מעט מתמודדים ששמחו על היכולת לרזות בעזרת התוכנית.

זה כמובן מעלה שאלות – מדוע היו מתמודדים שהצליחו להישאר רזים, אבל רבים אחרים לא? האם ההרזיה של אלו שהצליחו היתה בריאה (במיוחד אם מדובר על כאלו שלא זכו, ולכן היו פחות לחוצים לרדת מהר לאורך זמן)? האם משהו באורח החיים החדש שלהם אחרי התוכנית אפשר להם להמשיך להתאמן או לשמור על אורח חיים דומה לזה שהם היו בו בתוכנית? או אולי היה מדובר על אנשים שלא היה להם ניסיון בדיאטות – והתוכנית אפשרה להם את ההכוונה והידע שהם היו זקוקים לו כדי לרזות, מה ששונה ממשתתפים אחרים שהיו בוגרים של הרבה דיאטות אחרות ולכן השינוי לא תפס ממש כמו שדיאטות העבר שלהן לא הצליחו?

התוכנית התיעודית של נטפליקס לא ממש נכנסת להבדלים האלו בין המתחרים, למרות שהיא מביאה את נקודת המבט שלהם מידי פעם לשם האיזון – אבל ייתכן שהם רק רצו את נקודת המבט השטחית הזו של ״הנה תראו אנחנו מביאים גם מקרי הצלחה ולא רק מתנפלים על התוכנית״, במקום באמת לעשות תחקיר מעמיק יותר.


ואז יש את הדמויות של המאמנים – שני אנשים רזים ויפים, שעבדו כבר שנים בתור מאמני כושר בהוליווד, לא פעם של סלברטאים ידועים. וזה אומר לא פעם – מאמנים שעוסקים בלעזור לאנשים שהם מאוד רזים מלכתחילה להיות יותר רזים כדי להצליח בתעשיית הסרטים, לא פעם בכל מחיר. אבל בהחלט זה לא רקע שאפשר להם לעבוד עם אנשים שסובלים מהשמנה רצינית – או כאלו שהם לא בריאים, וללמוד איך לעזור להם בצורה בריאה.

וחוסר הניסיון של שניהם באימון להרזיה, במיוחד לא ממשקלים גבוהים – ועלו טענות מטעם הרופא שליווה את התכנית (ד״ר הוזיינגה) על כך שהידע הרפואי שלהם בתחום היה נמוך ולכן התוכנית שהם הציעו למתמודדים לא היתה בריאה אלא הדגישה רק הרזיה כמה שיותר מהירה. המאמנים מצידם לא הסכימו עם הקביעה הזו, וראו בעצמם את המומחים האמיתיים להרזיה, תזונה, וספורט – ולא היו מרוצים מכך שיש מי שמפריע ומתערב בהחלטות שלהם בנושא.

אבל התוכנית כמובן פרסמה אותם מאוד דווקא בתחום האימונים להרזיה – ולא רק שהיא אפשרה להם למשל להפוך למאמנים מבוקשים, להוציא קלטות אימונים או להציע את שירותיהם בתור דוברים – ולהפוך בעצם לסלבריטאים, ואפילו למיליונרים בעקבות התוכנית.

בוב הארפר, המאמן שנחשב ל״נחמד״ בתוכנית הסכים להתראיין ולהופיע בסדרה התיעודית הזו של נטפליקס, מה שאפשר לו לא פעם ״לפרשן״ מצבים שאירעו איתו או מולו שיכלו להציג אותו באור גרוע.

לעומת זאת, המאמנת המיתולוגית השניה של התוכנית, ג׳יליאן מייקלס, לא השתתפה בתוכנית התיעודית. כן נכתב בסוף הפרק האחרון שהוצע לה להשתתף או להתראיין, והיא לא חזרה להפקה. וההצגה שלה בתוכנית התיעודית היתה שלילית מאוד.

יש מי שיגידו שזה נבע מה״פרסונה״ שלה ב״לרדת בגדול״ בתור המאמנת הקשוחה שצועקת על אנשים, ולא מאפשרת להם להפסיק להתאמן גם כשהם נפצעים או מקיאים מרוב מאמץ. אבל אחת הסצנות הכי משפילות בתוכנית קרתה דווקא לבוב – אבל עצם היכולת שלו לשבת ולהסביר שזה נעשה כחלק מהמאמץ שלו לתת לאותה מתאמנת מוטיבציה כנראה ריככה את הדימוי שלו.

וזה לא התאפשר לג׳יליאן.

אבל ייתכן שהיא הבינה שאפשר יהיה להציג אותה בתוכנית התיעודית בצורה שבה היא לא תשלוט בדימוי שלה בעזרת עריכה מגמתית, ולכן היא סירבה להשתתף בתוכנית התיעודית.

חיים רמון: ההפסד של האופוזיציה בבחירות כמעט בטוח

כך לפחות לפי טור הדעה הזה.

הבעיה? מה שמאחד את מה שמכונה ״גוש השינוי״ הוא השנאה לביבי, והרצון של כל אחד מראשי המפלגות למשול. היא לא נותנת מקום לאף אידאולוגיה אחרת או אפילו כיוון בסיסי לכיוון העתידי איך תתנהל המדינה תחת הממשלה הזו. או כפי שרמון עצמו כותב:

ביסוד מחנה רק־לא־ביבי כגוש פוליטי, עומדת ההנחה שההתנגדות לבנימין נתניהו היא הערך האידיאולוגי העליון של כל מפלגות המחנה, ושערך זה גובר על כל מחלוקת רעיונית אחרת.

על פי תפיסה זו, סילוק נתניהו חשוב יותר מסוגיות מדיניות וביטחוניות הרות עולם, כגון אם ממשיכים את המלחמה ברצועת עזה, או מפסיקים אותה; אם מספחים את יו"ש, או חותרים להיפרדות; אם תומכים בהתקדמות לעבר מדינה דו־לאומית עם רוב ערבי, או דבקים בחזון הבן־גוריוניסטי של מדינת יהודים על חלק מהארץ וכיוצא באלו.

ויש רמזים בשטח שגם הפוליטיקאים עצמם מאסו באידאולוגיית הרל״ב שהיתה כה פופולרית אי שם ב 2021: גדעון סער זחל לו בחזרה לליכוד, ואפילו בנט וגנץ מסרבים להתחייב לדרישתו של לפיד להמשיך לסרב לשבת עם הליכוד בראשות ביבי בממשלה – ויותר חשוב למפלגות שמזוהות עם הימין (כמו ״ישראל ביתנו״ של ליברמן) להתחייב לא לשבת בממשלה עם המפלגות הערביות, למרות שדווקא הן קריטיות לבניית קואליציה יציבה וגדולה מספיק.

וכמובן שיש הרבה סוגיות אחרות שהן משמעותיות שהמפלגות לא מסכימות עליהן, כמו למשל שיתוף פעולה עם המפלגות החרדיות שיכולות גם הן לייצב את הקואליציה, או שיתוף פעולה עם ערבים.

כמו שכותב רמון, בעצם מדובר על מפלגות שמבינות שיש פה ״בייס״ של בוחרים שאין להם כבר מפלגה בגוש (מאז שמפלגת העבודה קרסה בבחירות 2019) ומחפשים במי להאמין ולבחור. אותן מפלגות יטשטשו את האידאולוגיה שלהן (או פשוט יתעלמו באלגנטיות מההבטחות שלהן מלפני הבחירות) כשיגיע הזמן לבנות ממשלה, כולל ישיבה עם ביבי בפרט והליכוד במתכונתו הנוכחית בכלל.

הפתרון? לבנות מפלגה ראויה שתייצג או את מחנה השמאל המתון / מחנה המרכז – שלא תהיה מפלגת ״רק לא ביבי״. היא כן תהיה מפלגה שתייצג דרך טובה יותר לנהל את המדינה – והדרך הזו כנראה תכלול פעילות שונה מזו של ממשלות ביבי האחרונות, כולל התנגדות לשחיתות, ואי כניעה לדרישות הקיצוניות של החרדים או הימין הקיצוני (וגם של השמאל הקיצוני). זו תהיה מפלגה שתמשוך בוחרים על סמך תוכנית ולא על סמך הבטחות שווא, וגם אם היא לא תנצח בבחירות – היא תדע להיות אופוזיציה בצורה שצרור המפלגות שמהוות היום את האופוזיציה לא ממש עושות את זה (או אפילו לא יודעות מה לעשות).

כדי לאפשר לזה לקרות – לפיד, גנץ, ושותפיהם לרל״ביזם צריכים לפנות את הבמה הפוליטית, מתוך הבנה שהם רק פוגעים במדינה ולא תורמים לה.

לצערנו זה לא יקרה כי מה שמוביל אותם אינה טובת המדינה – אלא השאיפה לכיסא בממשלה.

וזה קצת מזכיר את ביבי, לא?

הטיול לאלסקה – shrubby cinquefoil / tundra rose

גם מין של ורדים, רק צהובים מאוד…

בגלל השם של הורד הזה, אולי ראוי לדון בנושא גיאוגרפי קטן: ההבדל בין הטונדרה Tundra לטייגה Taiga.

מדובר על שני איזורים גיאוגרפיים שקרובים לקטבים של כדור הארץ (כלומר לא רק בקרבה לקוטב הצפוני אלא גם בקרבה לאנטארקטיקה), אבל אנחנו כנראה נוטים לשייך אותם לאיזור הצפוני מהסיבה הפשוטה שפשוט יש הרבה יותר ״אדמה״ בקרבה מספיק גדולה לקוטב הצפוני כדי לראות בה את האיזורים הגיאוגרפיים האלו, לעומת הקוטב הדרומי שהוא עצמו מכוסה באדמה (יבשת אנטארקטיקה) – אבל אין מסביבו יבשות אחרות בקרבה מספיקה. יש הסבר גיאולוגי לכך שהיבשות עצמן אכו נודדות צפונה.

בכל אופן – טונדרה היא האיזור הגיאוגרפי שבו האדמה קפואה כל השנה, חוץ מאולי כמה סנטימטרים בחלק העליון שלה שמפשירים בקיץ המאוד קצר של האיזור. זה גורם לכך שהצמחיה באיזור היא בעיקר של עשבים, כי הם היחידים שמצליחים להכות שורשים מספיקים בכמות הקטנה של האדמה שמופשרת כל קיץ.

למרות שכל זה כמובן משתנה בשנים האחרונות בגלל ההתחממות הגלובאלית, וגם באיזורי הטונדרה הטמפרטורה עולה, והאדמה מתחילה להפשיר יותר ויותר עמוק. כל זה משפיע על היכולת של הצמחיה וגם בעלי החיים לשרוד בה, ולא לטובה.

טייגה היא האיזור הגיאוגרפי שדרומי לטונדררה, ומאופיין בצמיחה של עצי מחט שמסוגלים לגדול באיזור שבו יש חורף ארוך ומלא שלג.

רוב האיזורים של אלסקה הם איזורי טייגה – אבל בצפון המדינה יש גם סביבה של טונדרה. בטיול שלנו הגענו לפארק הלאומי דנאלי שנמצא במרכז המדינה, ובו יש מאפיינים של שתי הסביבות, מה שאומר שהוא נמצא על הגבול בין שתיהן.

נמאס לנו משרינג, ביסים, וממסעדות שיוצאים מהן עם חור בכיס אבל בלי ממש לשבוע

כל מסעדה שרוצה להחשב לנחשבת בימינו כנראה צריכה ״קונספט״. כלומר דרך מיוחדת שבה ״חווים״ את האוכל.

כמו למשל ״שרינג״. ״שרינג״ זה מצב שבו המנות מוגשות למרכז השולחן וכל אחד יכול (ואולי אפילו צריך?) לטעום מהן.

זה לא משהו שהוא לחלוטין לא מקובל. כשהייתי בסין בזמנו למשל – הרבה מאוד מהארוחות הגדולות שאכלנו (כארוחות צהרים או ערב) היו כאלו שהוזמנו לשולחן כמה מנות עיקריות, והן הוגשו לצד קערה ענקית של אורז למרכז השולחן, וכל אחד היה לוקח כמה שהוא רוצה מכל מנה. השולחנות במסעדות אפילו היו בנויים בשביל סגנון האכילה הזה – כי במרכז השולחן היתה פלטה מוגבהת שעליה היו מוגשות המנות, ויא היתה מסתובבת כך שכל אחד יכול היה לגשת בקלות למנה שהוא או היא רצו.

או לפחות זה מה שהיה כשטיילתי בזמנו דרך החברה הגיאוגרפית בטיול ברכבת הטרנס סיבירית, שבסופו בילינו יומיים או שלושה בבייג׳ינג. כטיול הזה בכל פעם שמנה היתה מאוד פופולרית בשולחן, המדריכה היתה מזמינה עוד צלחת ממנה כי היא ראתה שאנשים אוהבים את המנה.

אני מניחה שככה זה גם עובד בארוחה סינית ביתית, שבה האמא כבר יודעת אילו מנות פופולריות יותר במשפחה ויודעת מראש מה לבשל יותר ואיזו מנה כנראה תדרוש שהיא תגיש ממנה יותר אוכל.

אבל זה לא היה המצב כששנה אחרי הטיול בחברה הגיאוגרפית – נסעתי לטיול מקיף בסין עם חברה אחרת (פגסוס). לזכותה של פגסוס חשוב לכתוב שהפעם לא היינו בסין רק יומיים שלושה אלא יותר לכיוון של שבועיים שלושנה, והיינו קבוצה גדולה יותר משמעותית, כך שלהזמין ״קצת״ יותר מנות בכל ארוחה כי הן היו אהובות היה מצטבר מאוד מבחינה כספית.

אבל בהחלט היו מצבים שהיו מתסכלים – החל ממנות שהיו מסתיימות יחסית מהר ואנשים האחרונים שרצו לטעום מהן לא זכו לטעום מהן – או שבמקביל, הראשונים שלקחו מכל מנה לקחו מנה קטנה למדי כדי לאפשר לכל השולחן להניות מהמנה, אבל אז האחרונים לקחו מנה הרבה יותר גדולה ובעצם ״חיסלו״ אותה במקום לאפשר לראשונים לקחת תוספת שהיתה מובילה לחלוקה הוגנת יותר של המנה בין כל היושבים בשולחן.

זה כנראה משהו שמתרגם למסעדות ה״מאגניבות״ של ישראל ובמיוחד של תל אביב בימינו שכל ך אוהבות להרגיש מיוחדות בכך שהן כופות על הסועדים ללכת על ה״שׁרינג״ בכך שהן מגישות מנות קטנות למדי שכל אחד מהסועדים זוכה לטעום ביס או שניים לכל היותר מכל המנה הזו, ויוצא מהמסעדה עם חשבון מנופח מידי אבל קיבה לא ממש מלאה.

ואני מכירה לא מעט אנשים שהצורך הזה לחלק כל מנה בין כמה סועדים וההתלבטות כמה לקחת (ומתי זה מעט מידי או הרבה מידי, וכמה לקחת בבת אחת כדי לא להראות חזירי מידי) הופכת כל ביקור במסעדה כזו לסיוט, והן היו מעדיפים ללכת פשוט לאכול שווארמה. זה לא שמנת שווארמה זולה בימינו, אבל לפחות כשאוכלים את מנת שווארמה עדיין יצאים שבעים, וכנראה בסופו של דבר היא גם עולה הרבה פחות ממסעדה פלצנית.

ויש את הקונספט הזה של ״הביס המושלם״. אין כבר אוכל טעים – בכל מנה כזו יש את ה״ביס״ שמכיל את כל הרכיבים בה כדי ״לחוות את הביס המושלם״. כי כנראה שלא תקבלו יותר מביס או שניים מהמנה מלכתחילה, אז לפחות בקטע הזה אתם מקבלים התראה מראש על קוטן המנה.

אבל כמו שאפשר לראות מהכתבה הבאה – לחלקים הולכים וגדלים מהישראלים נמאס מהטרנד הזה. הם מוכנים לוותר על מנות או תוספות חדשניות או מיוחדות, שלא לדבר על לאכול במסעדה רק כי עומד מאחוריה שף מפורסם – כדי לצאת מהמסעדה שבעים. זה בסדר להגיש סלטים שטנציים ככל עוד הם טריים וטעימים, ומנות בגודל שמשביע.

שלא לדבר להגיש לכל אחד מנה משלו ולאפשר לאנשים לחלוק אותן כרצונם.

רק חבל שה״שפים הנחשבים״ כנראה לא יקראו את הכתבה, וגם אם כן – יזלזלו בה.

טראמפ, כי כנראה אי אפשר בלעדיו כשמדובר על סיום המלחמה

זה הנושא שטליק העלה בשרביט החם השבוע.

אני חושבת שכבר מימיה הראשונים של המלחמה – היה ברור שמדובר פה על מצב מאוד מורכב. כמו שכתבתי ברשומה הראשונה שכתבתי לגבי המלחמה כמה ימים אחרי אירועי השביעי באוקטובר – למרות שכבר לא מעט שנים היה מעין דפוס קבוע לסכסוכים שלנו מול הפלסטינים (סבב של אירועים שהובילו להסלמה במצב, שהובילו להתקפות טילים שאחריהן היה לישראל זמן קצוב לפעול עד שהעולם התחיל לצרוח עלינו שאנחנו מגזימים – מה שהוביל לדיונים להפסקת אש שלקחו שבוע שבועיים לכל היותר), כבר מהשעות הראשונות של אירועי השביעי באוקטובר היו בתקשורת לא מעט אמירות על כך שהאירוע הפעם היה שונה, הרבה לפני שבכלל הבנו שיש פה אירוע חריג במהותו מבחינת הפעילות של החמאס ושל שאר ארגוני הטרור.

אמנם היקף הפעילות הפלסטינית בהחלט הצדיק הפעם מבצע הרבה יותר מעמיק והרבה יותר ארוך, אבל אני מניחה שאף אחד לא ציפה שהמלחמה תארך שנתיים ואולי אפילו מעבר לכך.


כן חשוב לציין שבמסגרת המלחמה ישראל כן הצליחה להגיע להישגים חשובים – למשל בפגיעה מאוד גדולה בחיזבאללה מצפון (כולל החיסול של מנהיגם נסראללה והיורש שלו), או בכך שהיא הראתה יכולת יוצאת מהכלל לפגוע באיראן ובתוכנית הגרעין שלה – ובמקביל לפגיעה מוטלת בספק ביכולות הגרעין של איראן, ישראל העלתה שוב את הנושא לסדר היום העולמי וגרמה לכך שהאו״ם והעולם עוסקים שוב בנושא ומטילים שוב סנקציות על איראן כדי להחזיר אותה לשולחן הדיונים בנושא.

ואי אפשר גם להכחיש שתשתיות החמאס נפגעו קשות, במיוחד כשישראל הצליחה לחסל את המנהיים שלהם כולל את סינוואר, יוזם מתקפת השביעי באוקטובר.

אבל נראה שישראל מיצתה את האפשרויות להגעה להישגים משמעותיים נוספים במלחמה, ולכן עולה השאלה למה להמשיך בה.

יש כמובן את אלו שיגידו שאנחנו ממתינים ל״נצחון המוחלט״, כלומר להגיע למצב שבו החמאס כארגון יחוסל לחלוטין. וקשה להכחיש שהמשך המלחמה בהחלט ממשיך לפגוע בחמאס – אבל נראה שלמרות הכל, הגעה לחיסול מוחלט תיקח עוד חודשים ואולי אפילו שנים, אם נצליח בכלל להגיע לזה.

לכן עולה השאלה למה ישראל ממשיכה במלחמה, למרות שנראה שאנחנו לא מצליחים להגיע לתוצאות משמעותיות – כשבמקביל ישנם חטופים שלא שוחררו עדיין, והלחץ הבינלאומי נגד ישראל הולך ומחמיר.

מנהיגים ישראליים בעבר, כולל ביבי עצמו, היו מתחשבים בלחץ הבינלאומי הזה הרבה יותר מוקדם, ולכן ההתנהלות של ביבי מרגישה תמוהה. רבים מתומכיו של ביבי רואים ב״נצחון מוחלט״ מטרה ראויה לסבול עבורה חרם בינלאומי, במיוחד אם אפשר להאשים את שאר העולם באנטישמיות על כך שהם לא תומכים בנו באופן אוטומאטי. המתנגדים לביבי לעומת זאת טוענים שהוא נגרר אחרי הימין הקיצוני בממשלה שרוצים להשתלט על רצועת עזה ולהתנחל בה מחדש, ואם אפשר על הדרך לסלק ממנה את הפלסטינים בכל דרך אפשרית (בעזרת פצצות או בעזרת טרנספר) זה בהחלט יהיה נחמד.


אני מניחה שבשלב זה יש צורך ללחץ די גדול על ביבי כדי לגרום לו לסיים את המלחמה – במיוחד כי הוא יודע כי הפסקת המלחמה תגרום להתפרקות הממשלה שלו.

אמנם יש כמובן אפשרות נוספת שבה האופוזיציה תתמוך הממשלה כדי שהיא לא טיפול למען הסכם שברור שיהיה טוב לכל המדינה. זה קרה בעבר, כמו למשל כשמנחם בגין חתם על הסכם השלום עם מצרים למרות שחלק גדול מהקואליציה שלו התנגדה להסכם.

אבל הבעיה היא שהאופוזיציה לא ממש יודעת לעשות את זה בצורה טובה. לפיד וגנץ פחות או יותר מתחרים על מי יקבל יותר קרדיט על כך שרק בזכותם ההסכם קרה, כדי לקושש קולות (כנראה אחד על חשבון השני בעיקר) לקראת הבחירות שכנראה יקרו תקופה קצרה לאחר מכן – בזמן שביבי כמובן מתכוון לנצל אותם ולהטות את הסיטואציה לטובתו בדיוק לקראת אותן בחירות. הרי הכעס על גנץ שהצטרף לביבי בכמה הזדמנויות כדי להציל את הממשלה שלו בזמנים שנראו קריטיים (כמו למשל מגיפת הקורונה או תחילת המלחמה) מוכרת בדיוק בגלל שהוא נפל לפח שביבי טמן לו בכל אחת מההזדמנויות הללו.

במקביל עולה השאלה עד כמה טראמפ באמת יכול ללחוץ על ביבי. הרי היה טבעי שביבי יילחץ כבר מהלחץ של מנהיגי אירופה שהתחילו להחרים את ישראל באופן כללי ואותו באופן אישי (לא סתם הוא חושש לטוס מעל מדינות אירופה בדרכו לארה״ב) ויתחיל לפעול כדי למנוע את החרמות והצעדים שלהן נגד ישראל – אבל הוא מסרב לעשות זאת.

האם טראמפ יהיה המנהיג שיצליח למוטט את ביבי לחלוטין, למרות האיום של נפילת הממשלה שלו? והאם טראמפ ישקיע מספיק זמן בסכסוך שלנו כדי לגרום לביבי להסכים – ולא יעבור לנושא אחר שמעסיק אותו וישכח מהמזרח התיכון לעוד כמה חודשים, לפחות עד הפעם הבאה שבו יהיה לו אינטרס להתעסק באיזור כדי להמלט משערוריה אחרת או לחדש את הפנטזיה שלו לזכות בפרס נובל?

אני מניחה שאף אחד מאיתנו לא קורא עתידות, ואי אפשר לדעת האם ביבי יסכים להסכם, והאם החמאס גם יסכים לו – למרות שברור לכולנו שההסכם טוב גם לישראלים וגם לפלסטינים.

הסוף

לפני בערך שנה ושמונה חודשים כתבתי את הרשומה הזו על בחור אמריקני בשם דיוויד סמית שרזה בגדול – ואז השמין שוב בגדול, ואז שוב הרזה והשמין והרזה והשמין ועבר כמה מחזורים כאלו – שכל אחד מהם הוביל להרזיה קטנה יותר אבל אז להשמנה יותר משמעותית והגעה למשקל גבוה יותר ויותר – ובמקביל גם מצבו הפיזי התדרדר עד מצב שבו הוא עמד למות בטווח הזמן המיידי.

בפוסט שכתבתי, שמן לשעבר שרזה והפך למאמן הרזיה בעצמו פשוט ״התנפל״ על הבחור השמן והאשים אותו במצבו, ואפילו רמז שמגיע לו למות בגלל שהוא ממשיך להיות שמן ומוצא ״תירוצים״ להמשיך בהשמנה שלו.

לצערי, למרות שמאז דיוויד ניסה לרזות ולשפר את בריאותו – באמצע ספטמבר הוא הלך לעולמו. הוא עבד כל חייו כמעט מאוד קשה כדי להרזות שוב, אבל לפני בערך שנתיים או שלוש הגוף שלו פשוט התחיל לקרוס (הכליות שלו למשל נכשלו, ונוצרו לו פצעי לחץ איומים בגלל השכיבה המתמשכת במיטה) – ולמרות שהוא טופל רפואית ובמקביל עבד קשה להרזות למרות שהיה לו קשה להיות פעיל גופנית כשהוא במצב פיזי קשה הוא ירד בערך 90 – 100 ק״ג בשנים האלו (הוא שקל בשיאו מעל 300 ק״ג).

אבל זה כנראה לא הספיק, וביום חמישי לפני שבועיים הוא הלך לעולמו.

ואני חושבת שלמרות שהסיפור האישי שלו היה קיצוני במיוחד מבחינת המשקל אליו הוא הגיע (וכנראה הרגלי האכילה שהובילו אותו למשקלים גבוהים במיוחד, גם עבור אמריקנים שמנים) – אבל הוא בכל זאת מייצג את הסיפור של לא מעט אנשים שמנים.

כי סיפורי הצלחה קיימים, אבל רק בודדים מאוד מצליחים ליישם את ההצלחה הזו לאורך זמן, וכנראה שגם לא כל אלו שמצליחים לשמור על התוצאות במשך שנים בהכרח מצליחים לשמור על ההישג לכל החיים, במיוחד אחרי משבר משמעותי בחיים או שינוי משמעותי כזה או אחר שמשנה את השגרה שלהם באופן דראסטי.

והייתי רוצה להאמין שאלו שבאמת מצליחים עושים את זה כי החיים שלהם באמת הפכו להיות מוצלחים יותר בגלל ההרזיה. זה יכול לקרות במצבים שבהם ההשמנה היתה (או לפחות נתפסה) כדבר היחידי שבאמת הפריעה להם בחיים, וברגע שהם רזו – האישיו נפתר והם יכלו להמשיך בחייהם כרגיל.

אבל לא פעם שמתי לב לכך ששמנים לשעבר הם לא פעם המבקרים הכי גדולים של השמנה ושל שמנים אחרים. מעין תחושה שהחיים של אנשים שמנים בכלל לא יכולים כלל להיות מוצלחים (או לפחות לא הכי מוצלחים שאפשר) אך ורק בגלל המשקל. וזה נכון לכל היבט בחיים: זוגיות, קריירה, חברות, יחסים בתוך המשפחה, היחס של החברה הכללית – וכל דבר אחר שחשוב בחיים.

לגיטימי לחשוב שאלו דברים שלא יעבדו לאדם עצמו כאדם שמן. לא פעם התחושה הזו היא תלוית סביבה באמת: אם אדם מסוים רוצה למשל לעבוד בתעשיית הבידור, האופנה או הפרסום ששם המראה החיצוני הרזה הוא קריטי, באמת יהיה קשה להשתלב בתעשייה בלי להיות רזה, והוא או היא באמת יתפסו את ההשמנה בתור משהו שאי אפשר לפתח בגללו קריירה. אני מניחה שזה גם נכון עבור מאמני כושר או דיאטניות למשל שצריכים כולם להראות ״כראוי״ לתפקיד.

אבל זה לא ממש נכון לכלל המקצועות. כעובדת הייטק היו בכל מקום עבודה ובכל משרד שעבדתי בהם אנשים שמנים, ואפילו מאוד. וזה כולל למשל כמה וכמה מנהלים ומנהלות בכירים ובכירות שהיו בקשר רציף עם לקוחות מכל העולם, כולל מפגשים פנים מול פנים. אני מניחה שזה נכון לעוד הרבה מאוד מקצועות שבהם אנשים נמדדים בעיקר על פי היכולות שלהם והרבה פחות (אם בכלל) על פי החזות החיצונית שלהם.

לכן מפריעה לי ההכללה שלא פעם עושים שמנים לשעבר, שלוקחים את ההשמנה האישית שלהם ומכלילים אותה על כלל ציבור השמנים. וזה משהו שקורה באופן די גור, ללא מעט מרזים שמרגישים שמצד אחד העבר שלהם מייצג את כלל ציבור השמנים, ומצד שני ההרזיה שלהם מייצגת את העתיד האופטימי והבריא יותר של אותם אנשים שמנים אם הם ״רק היו רוצים ומוכנים להתאמץ״.


אבל דיוויד היה מישהו שכן רצה וכן התאמץ, ולכן באמת הרזה למשקל ״נורמלי״ והחיים שלו על פניהם השתפרו פלאים. אבל מאחורי הקלעים, החיים האלו היו בעצם לא ממש נפלאים. בהרבה מאוד היבטים של החיים כמו למשל במערכות יחסים זוגיות הוא היה חסר ניסיון מה שהוביל לקושי ולחוסר בטחון – שהם בתורם גרמו לכך שבסופו של דבר הוא חזר למה שתניד ניחם אותו כשהוא היה במצוקה: האוכל.

החוויה הזו של דיוויד היא לא בהכרח חריגה. בזמנו קראתי ספר של מישהי שהיתה שמנה באופן חריג מגיל מאוד צעיר עד סוף שנות השלושים שלה או תחילת שנות הארבעים – וגם היא מספרת על הקושי שלה פשוט ״לחיות״ כמו אישה רזה בדיוק בגלל שהיא לא בהכרח ידעה איך לחיות כך בהמון מובנים. בספר שהיא כתבה על התהליך – היא בקושי מתרכזת באיך היא רזתה – אלא בעיקר בתגובה שלה להרזיה. גם היא כמובן מספרת על התגובה שלה לחיפוש זוגיות בפעם הראשונה בחיים בגיל ארבעים ומשהו, אבל גם על קושי בהתמודדות עם התגובות של הסביבה הקרובה והרחוקה יותר להרזיה, כשלא פעם התגובות של המשפחה שלה או של המנהלות הרעילות שהיו לה בתקופה הזו היו לה קשות, והיא טענה שהן לא היו קורות אם היא היתה רזה כל חייה (או נשארת שמנה).

גם היא וגם דיוויד סופו של דבר השמינו חזרה, ובמובן מסוים דווקא ההצלחה שלהם לרזות היתה אחד הגורמים לכך שהם השמינו שוב, כי הם לא ידעו איך להתמודד איתה.

המציאות עצמה היא כמובן מורכבת. שניהם (וכנראה רבים אחרים שהצליחו לרזות, התקשו להתמודד עם החיים כרזים, והשמינו שוב) תמיד שאפו לרזות שוב בגלל כנראה שרק אחרי ההשמנה הם הבינו שההרזיה כן הקלה להם על החיים בצורה משמעותית, או שאולי חלקית הם התגעגעו לתחושת ההצלחה שההרזיה העניקה להם ונעלמה כשהם השמינו שוב – גם כשההשמנה בעצם העניקה להם תחושת בטחון שהיתה חסרה להם כרזים.

בסופו של דבר החיים של דיוויד הוגדרו על ידי ניסיונות ההרזיה שלו. ואולי במובן מסוים ההצלחה הראשונית שלו בהרזיה אי שם לפני קצת פחות מעשרים שנה הקשתה על שאר החיים שלו כשהוא לא הצליח לשמור עליה, ולמרות ניסיונות חוזים ונשנים הוא דם לא הצליח לשחזר אותה מאז.

ועצוב שחייו נקטעו בסוף שנות הארבעים שלו.

שלושה טיולים

לפני בערך 13 שנים, נתקלתי בטור אישי ב״ניו יורק טימס״ של חולת סרטן הדם אמריקנית.

מדובר היה על אישה מאוד צעירה, בת עשרים וקצת, עם יכולת כתיבה שפתחה בלוג ורק במקרה הבלוג הצליח לקבל המון חשיפה – וכך בעצם הפך לטור בניו יורק טיימס.

היא תיארה בטור שלה הרבה מאוד נושאים שהטרידו אותה כאישה צעירה וחולה, כמו למשל זוגיות או סיפורי חייהם של חולים אחרים שהיא הכירה (כולל חברה קרובה מאוד שלה שנפטרה מאותה מחלה).

כשהיא הבריאה, היא החליטה לצאת לטיול ברכב ברכבי ארה״ב, ולהיפגש עם אנשים שנחשפו גם הם לטור שלה והתחילו להתכתב איתה. הטיול לקח בערך שלושה חודשים, ואחד מאותם אנשים שהיא פגשה אמר לה מראש אמירה מאוד מעניינת לגבי הטיול הזה בפרט אבל טיולים בכלל:

“When we travel, we actually take three trips. There’s the first trip of preparation and anticipation, packing and daydreaming. There’s the trip you’re actually on. And then, there’s the trip you remember. The key is to be present wherever you are right now.”

או בתרגום לעברים: כשאנחנו יוצאים למסע, אנחנו בעצם מטיילים שלושה טיולים. הטיול הראשון הוא התכנון והציפיה, האריזה והחלומות בהקיץ. יש את הטיול שאת אכן מטיילת במציאות. ואז יש את הטיול שאת זוכרת. הדבר החשוב הוא להיות נוכחת בשלב שבו את נמצאת עכשיו.


מאז שחזרתי מטיול לא מוצלח לאלסקה לפני קצת יותר משנתיים, יצא לי לחשוב לא מעט על הטיול הקודם שלי לאלסקה ב 2011, שהיה במקרה עם אותה חברה, וגם ביקר בלא מעט מאותם אתרים שבהם ביקרנו בטיול האחרון, במיוחד בחצי השני של הטיול.

אני מניחה שזה חיבור של כמה אירועים, כמו למשל העובדה שאני בתקופה האחרונה מפרסמת את הרשומות האחרונות שלי על הטיול (ומבטיחה שאלו של הפרחים מסתיימים בקרוב ואז יגיעו רשימות סיכום).

יש גם את אחת המטיילות שהיתה איתי בטיול שעבדה במשך שנים בתור דיילת, מקצוע שהלך ממש טוב עם הנטיה שלה לטייל בעולם לכל מיני מקומות – עד לשפני שנתיים היא התחתנה וכיום הם הורים לתאומים בני כמה חודשים ועוד תינוקת (כנראה מאומצת?).

ואז יש את מי שהיה המדריך הצעיר יותר בטיול שלנו, שהיה לו קטע עם המטיילת מהפסקה הקודמת בזמן הטיול – שלפני כמה שנים, כמה חודשים לפני הקורונה ובערך חודש לפני שיצאתי לטיול שלי לניו זילנד אובחן עם סרטן גרורתי שהתחיל בלבלב וגרם לו לכמה גרורות בכבד.

מסתבר שיש שני סוגים שונים של סרטן בלבלב – אחד הוא כזה שהוא קטלני ומהר מאוד, לרוב בגלל שמגלים אותו רק כשהוא גרורתי, ואחד באיזור מאוד ספציפי של הלבלב שאפשר ״לשרוד״ איתו לא מעט שנים ואולי לפעמים להבריא ממנו.

המדריך הזה חלה בסוג ה״קל״ יותר, וטיפולים כימותרפיים הקטינו משמעותית את הגידולים שלו והוא עדיין בחיים, ונראה שברמת חיים די גבוהה. בתחילת הדרך הוא היה מעדכן כל כמה חודשים מה מצבו, אבל בשנים האחרונות הוא מעדכן כבר פחות (כשהעדכון האחרון שלו היה לפני בערך שנתיים וקצת).

רק שלפני יומיים שלושה הוא נכנס שוב לחשבון הפייסבוק שלו ועדכן את התמונה שלו. והתמונה עצמה היתה קצת מוזרה – כזו שהוא שם אבנים על העיניים שלו ומקומות אחרות בפנים.

הוא לא כתב משהו מעבר לזה, אבל משהו בתמונה גרם לי אי נוחות – אבל גם הזכיר לי את הטיול ההוא.


התמזל מזלי וזכיתי לטייל לא מעט בעולם – וגם אם בטיולים היו מידי פעם קשיים או בעיות, רובם המכריע (בעצם כולם חוץ מהטיול האחרון הזה לאלסקה) היו אפילו מאוד מוצלחים.

אבל איכשהו משהו בטיול ההוא לאלסקה הרגיש לי מיוחד.

אולי כי הגעתי אליו במשקל נמוך משמעותית מזה שהייתי בו במשך המון שנים – ובמקביל גם כמה חודשים לפני שיצאתי לטיול התחלתי לצאת להליכות והתמדתי בהן, כך שהכושר שלי היה יחסית גבוה. זה לא שהפכתי להיות זו שמובילה את הקבוצה בקצב ההליכה שלה והולכת במסלולים הכי קשים – אבל אם בטיולים לפני כן הייתי זו שנגררת לאט הרבה אחרי כל שאר הקבוצה אפילו במסלולים הכי קלים, הפעם הייתי בין ההולכים האחרונים בקבוצה.

זה לרוב גם קרה לי בטיולים הבאים שלי, אבל פה כנראה שהחוויה היתה בולטת יותר כי היא היתה כל כך ראשונית – ממש כמו שפתאום שמתי לב לזה שלא רק שנוח לי יותר לשבת במושבים הקטנים של מחלקת התיירים, אלא לא רק שקל לי לחגור את החגורה אלא אני יכולה לקצר אותה משמעותית – כשבעבר כשהייתי בשיא המשקל שלי היה לי קשה רק לסגור אותה כשהיא היתה בשיא האורך.


למען האמת, הטיול עצמו היה רעיון שעלה לי בשלבים הראשונים של ההליכות שלי.

באותה תקופה גרתי בשכונת נוף ים בהרצליה – שכונה שנמצאת צפונית להרצליה פיתוח הידועה לשמצה בעושר שלה. נוף ים היתה לפחות אז עדיין שכונה יחסית צנועה – מדובר היה על שכונה שהוקמה באמצע שנות הארבעים של המאה העשרים והורחבה בערך עשור אחר כן, והיתה מעין שילוב של יוצאי מעברות ושל עובדי מהערכת הבטחון שגרו צמוד לחופי הים הצפוניים של הרצליה, והיו בה בתים פרטיים צנועים.

עם התבגרות האוכלוסיה המקורית שלה, לא מעט מהבתים הצנועים שהוקמו בעבר נהרסו – ובמקומן נבנו וילות מפוארות בדומה לבתים של הרצליה פיתוח מדרום. אבל לפחות בתקופה שבה אני התגוררתי בשכונה, האיזור שבו אני התגוררתי עדיין היה של לא מעט מאותם בניינים ישנים שהגיל כבר ניכר בהם – משהו שאבא שלי שנא, כי המראה שלהם הזכיר לו שכונות עוני.

אבל השכונה היתה לא רק קרובה לחוף הים (בערך עשר דקות הליכה לחוף סידנא עלי) אלא גם לשדות שנמצאו מצפון להרצליה. בשלב מסוים התרחשה בשדות הללו חפירה ארכיאולוגית כזו או אחרת שגרמה לחסימה שלהם בתקופה האחרונה שלי בשכונה, אבל בקיץ 2010 הם עדין היו פתוחים להליכות.

ובאחת ההליכות הראשונות שלי חשבתי שאולי הטיול הזה לאלסקה שנשמע לי תמיד מעניין יכול להיות סיבה טובה לעודד אותי להתמיד בהליכות האלו.

ואני לא יודעת אם זה מה שעזר לי להתמיד – אבל אכן התמדתי. בהתחלה בהליכה בשדות כשהמסלול שלי רק הלך והתארך עם הזמן, ואז כשהקיץ הסתיים והבקרים הפכו להיות חשוכים מידי מכדי ללכת בשדות הלא מוארים, עברתי להליכות ברחובות השכונה שגם בהם המסלולים שלי רק הלכו והתארכו, ופעם כללו גם שינוי די רציני במסלול כשהבנתי שאחת ההארכות שלי גרמה לי ללכת ליד בית של שגריר כזה או אחר, והדמות שהולכת בשעות מוקדמות כנראה הלחיצה קצת את השומרים של הבית.

אבל בהחלט בטיול הזה היו עבורי שלושה טיולים – אותו טיול שחלמתי עליו במהלך כל ההליכות האלו מוקדם בבוקר, הטיול עצמו שהצליח להיות מוצלח גם אחרי כל החלומות שהיו לי עליו – והזכרונות עליו שנטו משום מה להיות טובים מאוד, גם כשהיה לי ברור שהטיול עצמו היה רחוק מלהיות מושלם בהרבה מאוד מהפרטים הקטנים שלו – כולל מטייל ניו זילנדי רע מזג שמשום מה לא ממש סבל אולי, ומטיילת גרמניה שהתרשמתי שהיתה ידידותית בתחילת הטיול אבל אז משהו השתנה והיא התחילה להתעצבן עלי מסיבות שעד היום לא ברורות לי.


ואולי במובן מסוים הטיול הזה הפך להיות מעין טיול רביעי שתמיד מלווה אותי – אותו טיול שהיה כזה כיפי ומוצלח שכל טיול אחר יתקשה מאוד להשתוות אליו. כה שהאנשים תמיד ירגישו פחות נחמדים מהטיול ״ההוא״ והיכולת ללכת בקצב של הקבוצה כבר לא יהיה מרגש כמו בטיול ״ההוא״, והנופים יהיו הרבה פחות מרגשים ומיוחדים…

וכל זה דווקא כי באמת הזכרון של הטיול תמיד יהיה שונה מהטיול עצמו – ויכלול לא פעם את הפרשנות שלנו ואת הנרטיב שהמצאנו לגביו במהלכו, אבל גם בזמן שעבר מאז. איכשהו נזכור בו את הרגעים שמתאימים לנרטיב הזה (״איזה נוף מדהים היה לנו מהמעבורות שעברנו בהן בין הערים שקרובות לחוף באלסקה!״) – אבל הרבה פחות את אלו שלא (״למה תקעו לנו את הנסיעות במעבורות האיומות האלו דווקא בשעות הלילה כשמזג האוויר בהן קפוא, ואי אפשר להתחמם בכלל אפילו כשאנחנו נמצאים ישר מתחת למנורות החימום, עטופים בשק״ש ולבושים בעשרים שכבות של בגדים?״).

הטיול לאלסקה – Prickly Rose

מין של ורדים פשוטים אבל יפים ויש אותם בכל מקום כמעט במערב קנדה ואלסקה.

אני גם זוכרת שראיתי אותם (או לפחות זן מתורבת דומה) לא פעם באיזור אטלנטה כשיח נוי, הרבה יותר מאשר הורדים הגדולים ומרובי העלים שאנחנו רגילים לראות בתור שיחי נוי בישראל…

תקופה של הרבה חדשות רעות

יום חמישי שעבר היה לי יום מאוד גרוע. איכשהו כמה דברים לא הסתדרו בו – אבל החדשות הבאמת גרועות היו שאמא שלי הודיעה לכולנו שבבדיקה שהיא עברה, התגלה לה סרטן השד בשלב מאוד מוקדם.

היה לה כבר סרטן השד לפני 31 שנה, באמצע שנות התשעים, כשהיא היתה בסוף שנות הארבעים לחייה. אז האבחון עצמו היה בעייתי מאוד – היא גילתה גוש, הרופא אמר שזו רק ציסטה, ורק שנה אחר כך כשהגוש לא נעלם אלא רק גדל – אמא שלי התעקשה לבדוק אותו שוב. למזלה אבא שלי היה אז מנהל די בכיר באחד מבתי החולים של ירושלים ויכול היה לעזור בזה שהוא דחף לבדיקה (וכך הוא חסך ממנה הרבה מאוד טרטורים בניסיון לכפות על רופאים לבדוק אותה), וכך גילו שבעצם היה מדובר על גוש סרטני.

למזלה של אמא שלי היה מדובר על סרטן שהיה איטי מאוד בהתפתחות שלו, ולכן למרות הדחיה של האבחון בשנה, ניתוח כריתה ואז כימותרפיה לכמה חודשים הביאו להחלמה מלאה של למעלה משלושים שנה.

אבל עכשיו יש לה גוש נוסף. הפעם גילו אותו למזלה מאוד מוקדם (אם בעבר הגוש היה בגודל של ארבעה ס״מ – הפעם מדובר על גוש בגודל חצי ס״מ), וממה שנראה גם הפעם מדובר על סרטן שמתקדם לאט, ומסתבר שאלו סוגי סרטן השד שסיכויי ההחלמה מהם הם הכי גבוהים, במיוחד בגילוי מוקדם כמו שקרה לאמא שלי. כך שאנחנו בשלב זה אופטימיים.

אמא שלי בשלב זה עדיין בשלבי בירור של מה בדיוק קורה, ולפי זה יחליטו איך לטפל בזה הלאה. לא ממש ברור האם זה אותו סוג סרטן או חזרה של מה שהיה לה בעבר (למרות שזה מוזר שהסרטן חזר יותר משלושים שנה אחרי הפעם הקודמת שהוא קרה).

אבל למרות שסיכויי ההחלמה הם תיאורטית גבוהים – מלבד העובדה שמדובר על סרטן חוזר באותו איזור (גם אם בהפרש של כמה עשורים טובים), אמא שלי כבר לא צעירה ולא ברור איך היא תתמודד עם הטיפולים – ועד כמה אפשר יהיה לטפל בה בצורה מלאה שבאמת תפתור את המחלה.


אחרי שיום חמישי היה יום מבאס, אמרתי לעצמי שאולי זה לטובה שלא חזרו אלי באותו היום לגבי התפקיד שהתראיינתי אליו שבוע לפני כן כי היום כולו הרגיש כמו ״יום של מזל רע״.

אבל אחרי כל הלחץ וההתלבטויות סביב התפקיד וסביב השכר והמרחק מהבית – קיבלתי את השיחה לגביו ביום ראשון בבוקר – והתשובה היתה שלילית. בסה״כ התשובה שקיבלתי היתה שהתרשמו ממני לטובה אבל היה להם מועמד יותר טוב שהם העדיפו להתקדם איתו.

הבעיה עם הניסוח הזה של ״היה לנו מועמד טוב יותר״ היא שבעצם זה ניסוח מאוד כללי שחברות כותבות כשלא בא להן ממש לתת פידבק מעמיק יותר, וברוב הפעמים בכלל אין להם מועמד אחר טוב יותר (או מועמד אחר בכלל).

יכולות להיות לחוסר הרצון הזה לשתף בפידבק הרבה מאוד סיבות.

קודם כל – יש סיבה משפטית כי חברות חששות שיהיו מועמדים שיתבעו אותן על דחיה. זה לא משהו שקורה הרבה אבל אני מניחה שהסיכון בזה יכול להפחיד חברות – במיוחד כשאין משהו ספציפי שטעיתי בו אלא הרושם הכללי ממני פשוט היה גרוע, או שהביקורת שהם רצו להעביר עלי היתה כזו שלא היה להם נעים להעלות אותה (כמו למשל שהגעתי למשרדים מיועת מאוד והיה לי בגלל זה ריח גוף פחות נעים למרות שהתקלחתי לפני הראיון ושמתי כמובן דאודורנט, או שמשום מה לדעתם עצם העובדה שאני מגיעה בתחבורה ציבורית במקום ברכב מפריע להם).

מצד שני, לפעמים באמת אין ביקורת שהיא רלוונטית, ואני לא עשיתי שום דבר שהוא לא בסדר – אלא פשוט משהו היה חסר להם, ברמה של ההכישורים האישיים או ברמה של הכימיה הבינאישית. אחרי הראיון שלי לפני שבוע ומשהו היו כמה אנשים שאמרו לי שהעובדה שהם רצו שאדם נוסף יראיין אותי כנראה העידה על התרשמות מסוימת או שהם רצו לתת לי צ׳אנס, כך שיכול מאוד להיות שהיה עניין אבל בסוף הם העדיפו לוותר כי היה עדיין חסר לי ידע או היה לי פער מקצועי שעדיין הפריע להם למרות שהצלחתי להרשים בידע שיש לי.

מצד שלישי – משהו בתפקיד נשמע לי מוזר.

קודם כל – את תהליך הראיונות הזה התחלתי בערך ביולי, כך שהמשרה הזו פתוחה המון זמן. יכול להיות שיש לזה הסבר הגיוני למשל בכך שהיו כמה תקנים פתוחים ולכן כמה גיוסים, אבל תיאורטית יכול להיות שהחברה עצמה מאוד בררנית – אולי בגלל שיש כיום משבר שבו המון מתכנתים מחפשים עבודה, הם מקווים למצוא מישהו ממש מומחה בתחומו שדווקא בתקופה הזו יהיה מוכן לעבוד בחברה שהיא לא ממש יוקרתית ובתקן (ותמורת שכר ותנאים פחות טובים) של עובד קבלן, ולכן לפחות בשלב זה הם פוסלים מועמדים שבכל תקופה אחרת הם היו שמחים מאוד לקבל. בזמנו כשהתחלתי לעבוד מחדש עם הקואצ׳רית שלי היא אמרה שהיא שמעה על לא מעט חברות כאלו שמבחינתן ״הדשא של השכן תמיד ירוק יותר״ ולכן הן מורחות לא פעם את תהליכי הגיוס שלהן (למרות שהן ראיינו לא פעם מועמדים נהדרים שהן היו שמחות לקבל בזמנים רגילים) בתקווה שהן ימצאו משהו טוב יותר.

במקביל, ראיתי לאחרונה הרבה פרסומים שנשמעו בדיוק תואמים לתפקיד הזה גם מבחינת הדרישות וגם מבחינת המיקום, סביבה שיש בה מעט מאוד הייטק. אמנם חלק משמעותי מהפרסומים הם של חברות קבלן כך שאין לי מושג באמת מי החברה שעומדת מאחורי התפקיד – אבל אני חושבת שבעיקר בגלל המיקום של המשרה והפרטים הספציפיים של מה שהם מחפשים יש פה סיכוי סביר מאוד שמדובר על אותה חברה ואותו תפקיד. אז זה מעלה את השאלה – למה בעצם לוקח הם המון זמן ומאמצים לגייס מישהו לתפקיד כשבחוץ יש המוני מחפשי עבודה?


אני מניחה שההיבט העיקרי שבאמת היה חשוב לי פה לי הוא שאני באמת מחפשת עבודה המון זמן והייתי רוצה כבר למצוא את התפקיד הבא שלי.

וכמו שכתבתי כבר בכמה רשומות, כנראה שבגלל זה הייתי מוכנה להתפשר על התפקיד הזה שהרבה מההיבטים שלו לא מצאו חן בעיני, החל מהעבודה המלאה מהמשרדים שהיו רחוקים מהבית ולא נוחים להגעה – וכלה בעבודה כעובדת קבלן בתפקיד שנשמע זמני.

ואני מניחה שיש פה היבט נוסף שמטריד אותי וזו העובדה שהעבודה עצמה נשמעה כמו משהו שלא היה קפיצה יותר מידי גדולה עבורי מבחינה מקצועית, ובהחלט כמו תפקיד שיכולתי לעשות עם הידע הקיים שלי – למרות שייתכן שהיו כמה דברים שהייתי צריכה להשלים (קצת קשה לי להגיד כי אף אחד מעולם לא ממש תיאר לי את התפקיד). עם הפערים הטכנולוגיים שקיימים לי אני מרגישה שיש מעט מאוד תפקידים שזה נכון עבורם, ולכן מדאיג אותי שפספסתי הזדמנות אחרי שסוף סוף מצאתי תפקיד כזה.

לכן מאוד חשוב לי להבין למה דחו אותי, אבל אני מרגישה מתוסכלת כי אני מרגישה שאין לי דרך לקבל את הפידבק הזה.

הבעיה היא שהרי ניסיתי להתקבל לתפקיד דרך חברת קבלן / חברת פרוייקטים, וכל התקשורת שלי היתה מולם – והם לא מוכנים לעשות את המאמץ כדי לעזור לי לקבל את הפידבק הזה מהמראיינים של החברה עצמה ודי ניפנפו אותי כשביקשתי אותו. אולי הם לא רוצים לעצבן את הלקוח ביותר מידי שאלות (או שהם יודעים שהביקורת היא על עניינים כמו הזיעה וכו׳ שכתבת למעלה), או שאולי פשוט אין להם כוח או רצון להשקיע את הזמן במישהי שהם לא הולכים להעסיק ולא יכולים להרוויח עליה כסף – אבל הנציגה ששוחחתי איתה לא היתה מוכנה לשאול את הלקוח מעבר למה שהיא אמרה לי, ואין לי מושג עם מי לדבר כדי כן לקבל את הפידבק הזה.


כתובת טבעית לפריקת התסכול הזה והתייעצות היתה הקואצ׳רית שלי – אבל שתי הפגישות האחרונות שלנו התבטלו, ומעכשיו אין לה זמן יותר למפגשים.

הפגישה הראשונה התבטלה כי בעצם קבעו לי את הראיון ההוא בדיוק בזמן הפגישה שלנו, וכמובן שבהסכמתה הפגישה בוטלה כי הראיון היה חשוב יותר.

הפגישה השניה היתה אמורה להיות אתמול, אבל בימים האחרונים אני מצוננת – זו לא הצטננות קשה במיוחד, אבל כן יש לי מידי פעם התקפי שיעול שאני מרגישה שעדיין יש מאחוריהם ליחה, ועדיין יש לי נזלת – וכן יש לי קצת תחושה כללית פחות טובה למרות שאין לי חום. אני לא בטוחה שאני עדיין מדבקת (כי לפעמים שיעול וכו׳ יכולים להיות תסמין שנשאר הרבה זמן אחרי שהמחלה נפתרה), אבל אני לא בטוחה שאני לא.

לכן החלטתי ״להגדיל ראש״ ולספר לקורצ׳רית על זה – כי אני יודעת שיש אנשים רגישים שלא פעם חוששים להדבק במחלות כאלו. אני שמה לב לזה במיוחד כי אני יודעת שאני לרוב עוברת הצטננויות יחסית בקלות, אבל לא פעם יש אנשים שכנראה רגישים יותר ועלולים להדבק ממני ולסבול מתסמינים הרבה יותר קשים.

ההנחה שלי היתה שאם לא נפגש פנים מול פנים אז נוכל להעביר את הפגישה לזום – אבל הקואצ׳רית פשוט ביטלה את הפגישה. כשכן שאלתי למה לא יתאפשר לנו להפגש בזום, היא אמרה לי שהפגישה שלנו בין שתי פגישות אחרות שהן פנים מול פנים ולכן זה לא יתאפשר.

יכול להיות שמשום מה לא נעים לה לערוך פגישת זום בבית הקפה אלא רק בבית, כנראה כדי שפחות ישימו לב לזה שהיא בעצם ״מתנחלת״ בבית הקפה (למרות שיש לי רושם שמלצריות קבועות כבר בטח שמות לב לדברים כאלו), וכנראה בגלל גורם הרעש או תשומת הלב מהסביבה (כי בזום ברור שזו לא שיחה בין שתי חברות ועלול למשוך תשומי).

וכמובן שכנראה גם יש פה את עניין התשלום – כי מרגע שהתחלנו להפגש פנים מול פנים היא ״מבקשת״ שאשלם לה במזומן. וברור לנו ממה נובעת הבקשה הזו – אבל אם המפגש עובר לזום, התשלום גם צריך להתבצע באפליקציה כזו או אחרת או בעזרת העברה בנקאית, מה שיכול להקשות להסתיר אותו.

במאמר מוסגר, אני מניחה שיש פתרונות לנושא התשלום, כמו למשל שאוכל לשלם לה במפגש הבא תשלום כפול, אבל להציע את זה מיוזמתי נשמע לי חצוף מאוד במיוחד ממישהי שהיא בעצם עובדת בעסק קטן במשרה חלקית, למרות שאם זה היה עולה מצידה אם היא היתה מרגישה שהיא סומכת עלי אז הייתי מסכימה לזה.

אבל במקביל לזה שהיא ביטלה את הפגישה – היא לא ניסתה לקבוע איתי פגישה נוספת בימים הקרובים ובשעות שבהן כן יזדמן לה לעשות אותה בזום – אבל כן הזכירה לי שבאוקטובר נכנס לה שוב פרוייקט גדול והיא לא תהיה זמינה לפגישות. זה אפילו הגיע לרמה שבה אני זו שהייתי צריכה לשאול אם לחכות לה שהיא זו שתיזום פגישות עתידיות שלנו (ופתאום אני מבינה שהיא לא אישרה את זה מהצד שלה).

חשוב לי להגיד שאני מפרגנת לה מאוד על הפרוייקט הזה. אני יודעת כמה קשה לביות בארץ עצמאיים, ואם יש לה אפשרות לקבל פרוייקטים רציניים יותר מידי פעם כדי להמשיך להית עצמאית אז אני ממש שמחה על זה.

אלא אם היא גילתה את הבלוג וקראה את הפוסטים שכתבתי בנושא ולכן העדיפה לוותר עלי כלקוחה (אבל החליטה לא לשוחח איתי על זה) – אני מניחה שמה שמפריע לי זה שאני כנראה נתפסת בעיניה כמאומנת ב״לחץ נמוך״ ולכן אני לא בעדיפות לקביעת פגישה בתקופה היחסית לחוצה הזו עבורה. אבל זה לא אומר שלא היו כמה דברים שמבחינתי כן הייתי רוצה לשוחח איתה לפני שאנחנו מפסיקות להפגש לתקופה שיכולה להיות יחסית ארוכה (בפעם הקודמת שהיה לה פרוייקט לחוץ כזה הוא לקח חודש יותר ממה שהיא חשבה שהוא ייקח).

היכולת לנתח את האירוע של הראיון כפי שהוא עבר ואז הסירוב שקיבלתי היה אחד מהדברים שהייתי רוצה להעזר בנקודת המבט שלה, אבל זה משהו שכנראה יתפספס עד שהיא תתפנה שוב.

אם היא בכלל תיצור איתי קשר.


אולי קצת כדי לסיים את הרשומה בטון אופטימי יותר, נשמע שיש יוזמה חדשה של הנשיא טראמפ להפסקת אש.

יש לאמא שלי בן דוד שאוהב לכתוב המון על פוליטיקה בפייסבוק שטוען שהוא אופטימי ושהפעם זה נשמע לו רציני, כי עמית סגל כותב דברים טובים על ההסכם. לדעתו של בן הדוד הזה היא שמכיוון שסגל הוא אחד מה״שופרות״ הידועים של ביבי, עצם הכתיבה החיובית על היוזמה של טראמפ היא כנראה ״הכנת השטח״ לחתימה על ההסכם.