הטיול בניו זילנד – חלק שני

את היום השלישי של הטיול התחלנו ב וואי או טאפו Wai-O-Tapu שהוא איזור גיאותרמי באי הצפוני של ניו זילנד שדומה בהרבה מובנים ליילוסטון (ואני מודה שהוא קצת מאכזב אחרי כמה ביקורים ביילוסטון). נתנו לנו להסתובב שם באופן חופשי כשהיינו צריכים לחזור לכניסה לאתר בשעה מסוימת לקראת הצהרים.

לאחר הפסקה קצרה לאכילה, המשכנו למסלול הבא שלנו – מפלי הוקה Huka Falls שבהם יש זרימה מרשימה של מים בצבע מיוחד כי מדובר על מי קרחונים. המפלים עצמם יפים, אבל המסלול לידם התארך – בהתחלה הלכנו ליד הנהר, שלאחריו הגענו לפארק – ובסוף הפארק נותרו לנו עוד שניים או שלושה ק״מ ללכת בעיירה שלידה נמצא האתר כדי להגיע למסעדה שבה יכולנו לאכול צהריים ואז ללכת לנקודת האיסוף. לצערי בגלל שלא אכלתי ארוחת צהריים כמו שצריך לפני המסלול, בשלב מסויים הרגשתי נפילת סוכר בדם, ואני חושבת שזה מאוד הדאיג את שאר המטיילים, במיוחד בנוסף לעובדה שבאופן טבעי הלכתי יותר לאט מהם. בסוף המסלול אחת המטיילות ממש חיפשה את המדריכים, וכנראה היא תפסה אותם כדי לשוחח עלי. אני מניחה את זה כי מאוחר יותר כשהצטרפנו אליהם שמעתי אותם משוחחים ומהקונטקסט של השיחה הבנתי שהם משוחחים עלי ואפילו מודאגים קצת.

זה הפך אותי למודאגת כי מאוד חששתי שיבקשו ממני לעזוב את הטיול בגלל בנושא הזה. זה לא קרה בסוף וסיימתי את הטיול, אבל היתה לי תחושה שהנושא עלה בפני הנהלת החברה. סיבה ל״פרנויה״ נבעה מזה שכפי שכתבתי בפוסט הראשון בסדרה שהכרתי את אחד המדריכים בחברה מראש. בנקודת הזמן שבה הצטרפתי לטיול הוא כבר היה מעין ״חבר הנהלה״ שהיה אחראי על תחום ההדרכה של המדריכים. בשלב מסוים בטיול אחת המדריכות שלנו מסרה לי ממנו דרישת שלום, ובשלב מאוחר יותר הוא גם הדריך אותנו – ובמהלך ההדרכה היה חשוב לו מידי פעם להסביר לי שהוא גילה שאני משתתפת בטיול כשהוא עבר על רשימת הנוסעים. מכיוון שמעולם לא שאלתי את עצמי או את הצוות איך הוא ידע שאני בטיול, כמות ורמת הפירוט של ההסברים הרגישה לי קצת ״חשודה״.

ביום שלאחר מכן הקבוצה היתה אמורה לטייל בטרק חד יומי בשם Tongariro Alpine Crossing שהמדריכים עודדו את שאר הקבוצה לעשות, חוץ ממני שכמובן הם חששו שלא אוכל לסיים אותה, במיוחד לא בזמן המצומצם במיוחד שניתן לנו לעשות את הטרק במסגרת הטיול. מדובר על טרק שיש בו עליה קשה לגובה די גבוה מעל פני הים ואז ירידה מדורגת יותר – ולמרות שיש סיפורים על בני שמונים ותשעים פלוס שעשו את הטרק, כנראה שצריך רמת כושר מסויימת לבצע אותו.

אני כבר מראש לא תכננתי לעשות אותו, אבל שאר חברי הקבוצה מאוד ציפו לו. לצערם הרב, מסתבר שבגלל תנאי מזג האוויר באותו היום המסלול היה סגור ולכן אף אחד לא עשה אותו, ובמקום זה רובנו נחנו או עשינו מסלולים קצרים שהיו קרובים לאתר הקמפינג שלנו, ובעצם היה מדובר על יום מנוחה (או יום משעמם).

ביום שלאחר מכן נסענו לעיר וולינגטון – שהיא עיר הבירה של ניו זילנד. מכיוון שזו העיר בה התגורר הבמאי פיטר ג׳קסון יש גם סיור מודרך בסטודיו לאפקטים מיוחדים שהוא הקים בעיר, אבל זה לא היה סיור רשמי מטעם החברה אלא כזה שאחת המטיילות מצאה, ואני ומטייל נוסף הצטרפנו אליה. בדיעבד הסיור היה קצת משעמם והיה לי חבל שלא ביליתי את היום במוזיאון או בגן הבוטני של העיר.

אחרי ארוחת צהרים התברר לנו שהמדריך הראשי טס לאי הדרומי כדי לאסוף את האוטובוס שליווה אותנו באי הדרומי, ואנחנו המטיילים הצטרפנו למדריכה הצעירה בנסיעה במעבורת לאי הדרומי ולעיר פיקטון. מדובר על שייט של בערך שלוש שעות, שאחריו הגענו לאכסניה שבה לנו בעיר בלילה.

בערב יצאנו יחד לפאב מקומי לארוחת ערב. ההורים של המדריכה הצעירה שתגוררו באיזור באו לבקר אותה והצטרפו אלינו לארוחה. השיחה לא היתה מעניינת ומצאתי תירוץ לעזוב מוקדם כדי ללכת לישון ולהנות משנת לילה טובה בחדר הפרטי שהזמנתי.

בבוקר שלאחר מכן היו לנו כמה שעות חופשיות. המדריכים המליצו לנו לעלות להר שבו רואים את הזריחה והמפרץ בצורה טובה, אבל אני מצאתי מסלול שנחשב ליחסית קל לחוף בשם Bob's Bay, שאכן היה כזה למרות שהיו בו כמה קטעים של עליות וירידות תלולות, והוא היה קצת רטוב וחלקלק מגשם שירד יום לפני כן.

המדריך הראשי אסף אותנו באוטובוס לקראת הצהרים, ואחרי שכולנו נאלצנו למהר לקנות אוכל בסופר המקומי לארוחת הצהרים, עובדה שהמדריכה הצעירה שכחה לספר לנו בבוקר.

במהלך היום פשוט נסענו לאורך החוף ועצרנו במקומות מעניינים, בין השאר כדי לצפות בכלבי ים ליד החוף. בשלב מסויים היה לנו גם מסלול הליכה שהעדפתי לא להצטרף אליו – ואז שמתי לב לעובדה שמלבד המסלול שאליו יכולתי לצאת לבד בבוקר, העדפתי לא ללכת והחלטתי שמעכשיו אני הולכת לבד במסלולים שאני בוחרת לעשות. אני חושבת שלארוך זמן זה מאוד עזר ״להרגיע״ את המדריכים כי מצד אחד תמיד חזרתי בזמן שלמה ובריאה, ומצד שני הם לא קיבלו עלי יותר דיווחים מדאיגים, אבל אני כן הרגשתי שזה פגע בי מבחינה חברתית בקבוצה.

בבוקר שלאחר מכן התעוררנו מוקדם כדי לנסוע לאחת הפעילויות הנוספות המבוקשות ביותר – שחיה עם דולפינים ידידותיים. התעוררנו מוקדם מאוד כדי לנסוע לנקודת היציאה שהיתה קצת רחוקה מאתר הקמפינג שלנו. שם גם הקדשנו המון זמן כדי להתלבש בבגדי צלילה יחסית מחממים כי המים קרים במיוחד, ואז עלינו לספינות.

אני מודה שאני לא הניתי מהחוויה. כמה שנים לפני כן, בטיול האחרון שלי לארה״ב, יצא לי להצטרף לצלילה חופשית שמאוד נהניתי ממנה ולכן לא ציפיתי לסבול כל כך מהשחיה הזו עם הדולפינים. יכול להיות שפה היה פשוט מדובר על מצב של צפיפות מאוד גדולה של השחיינים, מים קרים ולא נעימים במיוחד, או פשוט תחושה מסויימת של צער בעלי חיים על כך שהרבה אנשים מתגודדים סביב דולפין מסכן שהיה פשוט רק קצת סקרן לגבי הרעשים שהוא שמע במים.

התאחדנו עם שאר הקבוצה בקפיטריה שליד החוף, ומשם נסענו לעיר קרייסטצ׳רץ׳. מדובר על עיר שנפגעה באופן קשה בכמה רעידות אדמה, ותושבים רבים החליטו לעזוב אותה בגלל זה. רבים מאיתנו בילו את היום בהתרוצצויות חסרות שחר כי ההסברים שקיבלנו מהמדריכים על אתרים בעיר התבררו כלא מעודכנים ויצא שחיפשנו אתרים שכבר נסגרו.

ביום שלאחר מכן המשכנו לנהוג דרומה, ובדרך עצרנו ביער בשם Peel Forest לעשות בו כמה מסלולים קלילים.

בשעות אחה״צ ביקרנו באגם בשם טקאפו Lake Tepako שהוא אגם עם מים בצבע טורקיז שיש סביבו פריחה של תורמוסים בצבעים שונים. התורמוסים הם לא צמח מקומי בניו זילנד אלא צמח פולש שהובא אליה כנראה מבריטניה, ואפשר למצוא אותו (בעיקר את הזן הצהוב שלו) בהרבה נקודות בשני האיים.

עשרת הספרים האהובים עלי

במדור השרביט החם השבוע התבקשנו לכתוב על עשרת הספרים האהובים עלינו.

הראשון הוא הספר 2020 של הסופרת הישראלית חמוטל שבתאי. הספר שעלילתו היא בעצם בעיר ניו יורק נכתב באמצע שנות התשעים, בתקופה שבה מגיפת האיידס עדיין התפשטה והדאיגה את העולם. הספר בעצם מספר על התפשטות מגיפה (שתסמיניה, שורשיה ואופן ההתפשטות שלה מאוד מזכירים את האיידס) שהתרחשה בעבר ושנת 2020 היא שנה מכרעת שבה אפשר יהיה להתחיל למגר את המגיפה בעזרת תרופה חדשה שנמצאה על ידי רופא ניו יורקי – אבל מוצא את עצמו נלחם נגד גורמים בלתי ידועים שדווקא לא מעוניינים שהמגיפה תסתיים.

אני מניחה שחמוטל שבתאי בחרה את שנת 2020 בגלל הסימטריה של המספר – והצליחה בלי להתכוון לכך לבחור עשרים ומשהו שנה מראש דווקא בשנה שבה פרצה מגיפת הקורונה ששינתה את חיינו (ותמשיך להשפיע עלינו לשנים הקרובות). מן הסתם הרבה מאוד אמצעי תקשורת ״עלו״ על זה ובמשך שבועות ספורים חמוטל שבתאי התראיינה רבות על הספר.

הספר השני שאני ממליצה עליו הוא הספר להציל דגים מטביעה של הסופרת איימי טאן. הספר הוא סיפורם של תריסר תיירים אמריקנים שנוסעים לסין ואז למיאנמר (בורמה). הסיפור מסופר מנקודת מבטה של מי שהיתה אמורה להיות מארגנת ומדיכת הטיול, אבל לקראת השלבים הסופיים שלו נרצחה כביכול. המטיילים בוחרים להם מדריך חסר חוט שדרה במקומה (בעיקר כי כבר מאוחר מידי לבטל בלי לוותר על סכומי כסף גדולים), מסובבים אותו על כל אצבע אפשרית כדי שהוא ייתן להם לעשות מה שהם רוצים – ואז מתפלאים למה הם מסתבכים. הם מוצאים את עצמם מגורשים מאתר תיירות כי הם התנהגו שלא כראוי, אז חוטפים דיזנטריה כי הם מתעקשים לעצור לאכול במסעדה ״אותנטית״ ו״לא תיירותית״ (שהיא בעצם מטונפת ושורצת מחלות) – ובהמשך הספר נחטפים על ידי שבט בורמזי מקומי בגלל אמונה תפלה של השבט שרואים באחד הנערים בקבוצה נביא שאבד להם – בלי שהתיירים בכלל מבינים שהם נחטפו…

הסיפור בעצם מראה במובן מסויים את התייר האמריקני המכוער שחושב שכל העולם פועל כמו אמריקה, ומתקשה לא פעם להבין הבדלים תרבותיים. המסר בולט במיוחד כי מדובר על קבוצת אנשים אמידים כלכלית שכן אמורה להיות להם חשיפה לתרבות גבוהה ותרבויות שונות, ועדיין הם מצליחים להיות ״תיירים מכוערים״ בכל הזדמנות.

סופרת אחרת שאני מאוד אוהבת היא נעמי רייגן, שהיתה פופולרית בסוף שנות התשעי ותחילת שנות האלפיים. היא כתבה לא מעט על זוגיות בעולם החרדי – כשמצד אחד היא ביקרה לא פעם את היחס לנשים בחברה החרדית בכלל ובזוגיות חרדית בפרט, אבל כן היה לה חשוב גם להציג שיש בחברה החרדית גם לא מעט אהבה בין בני הזוג, למרות התפיסה החילונית שזה לא כך. הספר שהיא כינתה ״סיור האהבה החרדי הרומנטי״ שלה הוא הספר ״ואל אישך תשוקתך״, שבמקור (הספר נכתב באנגלית) נקרא בשם ״סוטה״ על שם הפרק בתלמוד שעוסק בנשים שבגדו כביכול בבעליהן, אבל בשם שונה בגלל המשמעות השונה של המילה ״סוטה״ בעברית מודרנית.

ספר נוסף שאני מאוד אוהבת של נעמי רייגן הוא הספר ״עזר כנגדו״ – שבו היא בעצם לועגת ללא מעט מהערכים של החברה היהודית – אמריקנית ה״חרדית מודרנית״ שמנסה להצדיק אורח חיים קפיטליסטי, עשיר ובזבזן בעזרת מעטה דק של דת.

הספר עוסק בדלילה לוי, שנולדה למשפחה יהודיה לא דתית (שבוחרת לה בשם ״דלילה״ כי הוא תנ״כי בלי להבין מי היתה הדמות שנקראה כך), אבל נשלחת ל״בית יעקב״ – ומוצאת את עצמה מתחתנת עם רב כשהיא בעצם שואפת לחיות חיים אמידים למדי. בעזרת השאיפות שלה הם מוצאים את עצמם כרב והרבנית של קהילה יהודית אמידה ש״העיפה את הרב הקודם כי הוא היה אדוק מידי, וצריכים ללכת בין הטיפות כדי לרצות את הקהילה שרוצה רב אבל לא כזה שחלילה יחזיר בתשובה את הילדים או יגרום להם להרגיש אשמים כי הם עשירים שמחפשים דרכים נוספות להתעשר עוד. וזה כמובן מחמיר כשמגיע לקהילה אדם אמיד מ״קקיסטן״ שמוכר הבטחות לעשירי הקהילה על כל מיני חוזים בארץ המוצא שלו.

הספר החמישי שאני רוצה להמליץ עליו הוא ״בית צבוע״ של ג׳ון גרישם. גרישם ידוע בעיקר בזכות המותחנים המשפטיים שלו (שהוא היטיב לכתוב בתור עורך דין שעסק בתחום לא מעט שנים), אבל הספר הזה הוא בעצם ספר שמבוסס ברמה כזו או אחרת על החיים שלו כמי שגדל בחווה קטנה ועניה בדרום העמוק של ארה״ב. הספר מתאר בצורה מאוד אותטית את נקודת מבטו של הגיבור בן ה 7 שרואה לא מעט (גם דברים שהוא לא ממש אמור לראות) בקיץ אחד של קטיף כותנה בחווה של סבא שלו בבית לא צבוע.

הספר הבא הוא בעצם סדרת ספרים. למי שגדל בשנות השבעים והשמונים כנראה מוכרת סדרת הטלוויזיה ״בית קטן בערבה״ – שבעצם מתבססת באופן מאוד רופף על סדרת ספרים שהשני בהם נקרא ״בית קטן בערבה״ (הספר הרשון נקרא ״בית קטן ביערות הגדולים״, ובהמשך יש ספר בשם ״העיירה הקטנה בערבה״), אבל ממשיכה מעבר לכך.

הספרים מבוססים באופן רופף למדי על חייה של הסופרת, לורה אינגלס ווילדר. היא נולדה ביערות הגדולים של וויסקונסין, אבל מגיל צעיר היא ומשפחתה היו מעין מתיישבים נודדים בתקופה שבה ארה״ב התרחבה מערבה. הם לא פעם מצאו את עצמם בודדים באיזורי הספר שמרוחקים לא מעט מהעיר הקרובה (במיוחד כשאמצעי התחבורה היחידי שהיה זמין להם היה עגלה עם סוסים) – ולא פעם צריכים להסתדר לבדם כשהם מוקפים בשבטי אינדיאנים תוקפניים, כשכל המשפחה חולה בקדחת בבת אחת, או בחורף מאוד קשה שבו האספקה לעיירה שבה הם גרו נפסקה כי מסילות הרכבת פשוט כוסו ביותר מידי שלג. לא פעם ההתמודדות הזו היתה לא רק ברמת המשפחה אלא ברמה האישית של לורה, למשל כשבגיל 15 היא קיבלה עבודה כמורה בבית ספר קטן, ונאלצה לגור רחוק מהבית ולהתמודד עם חוסר משמעת כשאין לה אפשרות להכשל.

לורה כתבה את הספרים כמה עשורים אחרי שהם קרו, בתקופת השפל הכלכלי הגדול של שנות השלושים של המאה העשרים. הספרים נועדו להיות השראה להתמודדות מול קשיים, וכמבוגרת גיליתי שמאחוריהם עמדה מידה מסויימת של אידאולוגיה ליברטריאנית – אבל הם עדיין מעניינים היסטורית.

עוד ספר שעוסק במובן מסוים במגיפה הוא הספר השביעי – ״הצעיף הצבעוני״ של הסופר סומרסט מוהם. הדמות הראשית בו, קיטי, היא אישה בריטית צעירה בסוף המאה ה 19 שידועה ביופיה ולכן ציפו ממנה להתחתן ״טוב״ ולקדם את עצמה חברתית, אבל מרוב שהיא דחתה מועמדים שלא נראו לה כבר מתחילה להתבגר וגברים ראויים מתחילים לאבד בה עניין.

כדי שהיא בכל זאת תתחתן לפני אחותה הצעירה וההרבה פחות מוצלחת, ריטי מסכימה להצעת נישואים של מדען צעיר שהוא בעל אישיות מנוגדת לחלוטין לזו שלה – הוא שקן ורציני בזמן היא פרפר מסיבות שטחי. הם עוברים יחד להונג קונג – שם היא מתאהבת בסגן המושל שמנהל איתה רומן.

כשהרומן מתגלה על ידי בעלה – הוא טוען שהוא יתגרש ממנה (מה שיהרוס את עתידה) או מפשר לה לקבל כפרה על ידי כך שהיא תעבור איתו לעיר סינית מוכת כולירה לתקופה מסויימת.

קיטי בסופו של דבר מתברת במהלך הספר, גם במחיר אישי גבוה מאוד.

ספר הבא (והשמיני) נקרא בעברית ״מוות על האוורסט״ של הסופר ג׳ון גראקאוור, כשהכותרת באנגלית יותר עדינה ״לתוך האוויר הדק / הדליל״ "Into Thin Air" שמתארת את האוויר הדליל בראש ההר הגבוה.

ג׳ון קראקאוור היה מטפס הרים בגיל צעיר, וחלם כנער וגבר צעיר לטפס על הר האוורסט, ההר הגבוה בעולם. אבל עם הזמן הוא והרבה מטפסי הרים ״רציניים״ התחילו לזלזל בהר מכיוון שהוא הפך לממוסחר: מטפסי הרים מקצועיים רבים החליטו בשלב מסוים לעזור תמורת תשלום גבוה לעזור למטפסים חובבנים (שלא יהיו מסוגלים לטפס על ההר לבד) להגיע לפסגה.

ג׳ון התבגר ובעידוד מסויים מאישתו הפסיק לעסוק בטיפוס רציני (שהוא אתגר מסוכן) והפך להיות עיתונאי – עד שבאמצע שנות התשעים הציעו לו לכתוב כתבה על התיירות ההולכת ומתגברת לאוורסט. הוא היה אמור ללכת עד הנקודה בהר שבה הוקם ״מחנה בסיס״ די קבוע – המיקום ממנו רבים מתחילים את ההתארגנות והמסע לעבר ראש ההר. אבל החשק לטפס לראש ההר עלה בו שוב – והטיול נדחה בשנה כדי לאפשר לקרארוואר להכנס מחדש לכושר כדי שיהיה לו סיכוי להגיע לראש ההר.

במקור הסיפור התחיל לכתבה, שקראקאוור הרחיב לספר שנה אחר כך. הוא מתחיל לתאר קצת את ההיסטוריה של ההר והטיפוס עליו, ואז עובר לספר על החוויה של הטיפוס: כדי להגיע לראש ההר צריך להתרגל לגבהים בכך שבמשך שבועיים שלושה מטפים לנקודות שונות בהר (שעם הזמן הופכות להיות גבוהות יותר) וחוזרים חזרה למחנה הבסיס כדי לנוח, כדי שביום הטיפוס עצמו הגוף יהיה יחסית מורגל בגבהים.

ועדיין החוויה מתוארת כחוויה מאוד מאתגרת ואפילו כואבת, כשקראקוואר הוא באופן בולט אחד המטפסים החובבנים הטובים בקבוצה שלו בפרט ועל ההר בכלל.

הוא גם מספר על לא מעט בעיות שעלו במהלך ההכנות ובמהלך הטיפוס עצמו – שבסופו של היום הפכו לטרגדיה איומה שבה נהרגו 5 ממשתתפי שתי הקבוצות המסחריות שטיפסו באותו יום (כולל שני המדריכים הראשיים בקבוצות הללו) ועוד שלושה מטפסים הודים שניסו לטפס על ההר מהצד הצפוני שלו.

כמטפס טוב, קראקאוור עצמו הצליח להגיע לפסגת ההר ולרדת חזרה בצורה יחסית בטוחה, אבל עד היום הוא מספר שהוא מתחרט על ההצטרפות שלו כי החוויה כולה היתה טראומטית. אחת השאלות הפתוחות עבורו לאורך השנים היתה עד כמה הנוכחות שלו כעיתונאי שכותב על המשלחות הללו גרם ללחץ על המדריכים לנסות ולהרשים אותו (כי הפרנסה שלהם תלויה בסיקור חיובי) – ובכך לקחת סיכונים מיותרים.

ספר מד״ב שמאוד אהבתי הוא ספר בשם ״המנון ללייבוביץ׳״ – למרות שהספר הוא מאוד מדכא.

הסיפור מתחיל כמה מאות שנים בעתיד, במנזר במדבריות דרום מערב ארה״ב – אבל נשמע שרמת ההשכלה והחיים בו מקבילים למה שהיה קיים בימי הביניים. בין השורות אנחנו מבינים שבעצם בשנות החמישים או השישים של המאה העשרים התרחשה בעלם מלחמה גרעינית – ולאור הסבל הרב שהיא גרמה, ההמונים ה״פשוטים״ רצו להתנקם במדענים, ולא רק הרגו אותם אלא ניסו לחסל במהלך שנקרא ״הפשטה״ את כל הידע המדעי.

המנזר בסיפור הוא מנזר קתולי שיקדש את לייבוביץ׳ – מדען שבמקור כנראה היה יהודי שהצליח לשרוד את המלחמה, ואז החליט להתנצר וכחלק מהמסדר שבו הוא היה חבר הוא ניסה להציל כמה שיותר מהידע המדעי שהיה קיים באותה תקופה.

בתחילת הספר המנזר על שמו של הקדוש לייבוביץ׳ עדיין היה נווה מדבר לידע הזה, גם אם בעצם הנזירים לא ממש הבינו על מה מדובר בכל אותם מסמכים שהם מחזיקים. הסיפור מתחיל בנזיר לא יוצלח במיוחד שגילה בעצם את המקלט הגרעיני בו שהה לייבוביץ׳ שבו היה פתק בכתב ידו של הקדוש שהיה בעצם רשימת קניות לבייגלים ועוד קצת מוצרי מכולת.

הספר ממשיך משם בקפיצות למעין ריינסאס מחודש שבו מדענים מגיעים למנזר כדי ללמוד מחדש את הידע שנשמר בו ולהבין אותו, ואז לתקופה בה הידע באמת חודש ועליו נבנה עוד נדבך של ידע שאפילו איפשר מסע לחלל.

רק שכמובל שהמין האנושי גם פיתח כלי נשק גרעיניים חזקים אפילו יותר, והתוצאה צפויה מראש.

הספר האחרון עוסק גם הוא במגיפה – הספר ״העמדה״ של סטיבן קינג.

חשוב לציין שהספר יצא במקור בגרסא מאוד מקוצרת שלו. קינג אמנם נוטה להיות קשקשן לא קטן וסביר להניח שכל עורך ספרים טוב היה מקצץ בספר – אבל בדיעבד, כשקינג התפרסם איפשרו לו להוציא את הספר מחדש עם עוד כמה סצנות שלדעתי מאוד תרמו לספר.

הסיפור מתחיל מדליפה של זן שפעת קטלני במיוחד בבסיס צבאי של צבא ארה״לֹ אי שם באמצע המדבר. הבסיס היה אמור להנעל לחלוטין במצב הזה וזה אכן קרה ברוב המקומות – חוץ מעמדה של שומר אחד שהספיק לשים לב לכך שהתחיל מצב חירום לפני שהדלת של עמדת השמירה שלו ננעלה אוטומאטית. הוא, אישתו והבת שלהם הצליחו להמלט מהבסיס – ובכך להדביק את כל ארה״ב במגיפה שהרגה בערך 99.4% מהאוכלוסיה.

הספר מתאר את ההתפוררות החברתית, ואז איך החברה נבנית מחדש סביב שתי דמויות מיסטיות ובסופו של דבר מתכוננות למלחמה. החלק השני הזה פחות מצא חן בעיני, אבל החלק הראשון לדעתי מעולה בתיאור של ההשפעה החברתית של מגיפה כזו קשה.

הטיול בניו זילנד – חלק ראשון

הבוקר הראשון של הטיול התחיל במפגש בנקודת מפגש ליד מלון די גדול ומרכזי. במקור נקודת המפגש היתה אמורה להיות אחרת וחברת הטיולים המליצה לנו על אכסניה שנמצאת במרחק הליכה מאותה נקודה, ובסביבות אוקטובר הזמנתי חדר פרטי באותה אכסניה. רק שכמה ימים אחר כך – קיבלתי מייל מחברת הטיולים שנקודת ההתחלה עברה למקום אחר. יצאתי איתם קשר, והם הבטיחו לי שהנקודה החדשה היא עדיין במרחק הליכה מאותה אכסניה, רק ״קילומטר וקצת״.

אבל בבוקר שבו התחיל הטיול יצא לי לשוחח עם פקידת הקבלה באכסניה, והיא אמרה לי שלדעתה לא מדובר על מרחק הליכה (במיוחד לא עם תיק גדול על הגב) והיא המליצה לי להזמין מונית כדי להגיע לשם. אכן הזמנתי מונית – אבל אחרי שעליתי עליה פתאום גיליתי שאני לא מוצאת את הארנק שלי.

ביקשתי מהנהג לחזור לאכסניה ולהמתין לי, רצתי מיד לחדר שבדיוק היתה בו המנקה – אבל בחיפוש מהיר לא מצאנו את הארנק שלי. חזרתי למונית וביקשתי מהנהג לגשת לצ׳ימידן שלי – ושם מצאתי את הארנק יחסית בקלות.

הבעיה נבעה בעצם מההבדל דק בין ״איך אני מטיילת״ לבין ״איך אני טסה״. יש לי מצלמה גדולה ורצינית שאני סוחבת בתיק גב, שהוא מאוד נוח לטיולים בשטח. העניין הוא שבטיסות פחות פרקטי כדי לגשת למסמכים השונים שנדרשים כל כמה דקות (בנוסף לזה שאמא שלי תמיד חוששת שיגייסו לי אותו כי זה תיק גב וקשה יותר לראות מה קורה איתו) – ולכן יש לי לטיסות תיק צד שבו אני תמיד שמה את הדרכון / כרטיס הטיסה / ביטוחים וויזות / ארנק /מפתחות לגישה קלילה בלי שאצטרך לקחת דברים בידיים ואולי לשים אותם איפשהו ולשכוח בזמן ההמתנה. ואת התיק הזה אני יכולה פשוט לשים בצ׳ימידן (או במזוודה) בזמן הטיול עצמו, והוא יוצא משם רק לקראת הטיסה חזרה.

מה שקרה זה שבאותו בוקר באמת ארגנתי את כל החפצים שלי לקראת הטיול, ומתוך הרגל שמתי את הארנק בתיק הצד במקום בתיק הגב של המצלמה – ואז הכנסתי את תיק הצד לצ׳ימידן. ברגע שפתחתי את הצ׳ימידן ואת תיק הצד שהיה מונח ממש למעלה – נמצאה האבדה.

למזלי עדיין הצלחתי להגיע לנקודת המפגש יחסית מוקדם, למרות שבעצם הגעתי לכניסה למלון כשנקודת המפגש היתה באחד הצדדים שלו. אבל כנראה שצוות המדריכים שכבר היה במקום שם לב למונית שהגיעה, ותוך דקה או שתיים המדריכה הצעירה יותר כבר הלכה לקראתי ושאלה אותי האם אני מצטרפת לטיול שלהם.

למזלי עדיין הספקתי להיות אחת מהראשונות שהגיעו כך שההרשמה שלי והעלאת הציוד לאוטובוס היו ממש מהירות, ואני ועוד כמה מטיילות (חדשות וותיקות) ניגשנו לבית קפה קרוב כדי לשתות משהו לפני הטיול (ובין השאר להשתמש בשירותים של המקום) והתחלנו לשוחח.

כשכולם התכנסו עלינו על האוטובוס והתחלנו לנסוע. בדרך התחלנו להכיר את המטיילים השונים, ודי בהתחלה פנתה אלי מטיילת הולנדית שנראתה נחמדה, אבל אחרי כמה דקות שיחה היה חשוב לה להודיע לי כישראלית לי שהיא פעילת זכויות אדם שהצטרפה כמה שנים לפני כן לביקור בעזה כביקורת / מחאה נגד ישראל. התחושה שלי היתה שהיא מנסה ליצור איזושהי דרמה או מחאה, והחלטתי פשוט לא לשתף איתה פעולה בכך שאמרתי לה שמבחינה פוליטית הדעות שלי לא רחוקות משלה ובזה סגרתי את הנושא, והוא באמת לא עלה שוב.

העצירה הראשונה שלנו היתה בעיירה קטנה כדי לאכול צהרים יחד במסעדה, ומשם המשכו לנסוע לתחילת המסלול שלנו ב Coromandel Peninsula.

מדובר על מסלול מאוד יפה שיורד לחוף מדהים, כשהמסלול שיורד אליו כלל לא מעט עליות וירידות שיכלו להיות די תלולות. כפי שכתבתי בפוסט הפתיחה שלי – נתנו לנו יחסית מוגבל למסלול, ולכן ביליתי בערך עשר דקות על החוף שהיה זמן מועט מידי.

משם המשכנו לחוף קרוב שבו יש מעיין חם שבעצם זורם מתחת לחול לעבר היום, ובזמן השפל ניתן בעצם לחפור בורות בחול קרוב לחוף ולשבת במים כמו במעיינות חמים. מי שהיה מעוניין והזמין מראש אופניים – רכב עליהם לחוף במקביל לכביש.

אחרי שהיה די ארוכה שם (שאני איישת הייתי מעדיפה שהיינו מבלים בטיול) נסענו לאתר הקמפינג שלנו, ששם הקמנו את האוהלים שלנו, כמה מהחבר׳ה הכינו ארוחת ערב ראשונה, ואני ושאר המטיילים ניצלנו את הזמן להסתובב קצת במחנה להתקלח ולעשות סידורים אחרים.

אחת המטיילות, בחורה אמריקנית בשם אנה, היתה צריכה את הזמן הזה כדי לרכוש בחנות של אתר הקמפניג כמה חולצות ובגד ים. אנה הזמינה טיסה בחברת תעופה סינית זולה שאיבדה לה את המזוודה בדרך לניו זילנד. אנה כמוני הגיעה לאוקלנד יום ומשהו מראש, וכשהובטח לה שהמזוודה תגיע לאכסניה שלה בערב שלפני הטיול – אנה לא היתה מודאגת, ובילתה את היום בטיול. כפי שאפשר להבין – המזוודה לא הגיעה, ואנה בילתה את מעט הזמן הפנוי שהיה לה בערבים של הטיול בקניה של בגדים שהיא תוכל ללבוש ולהחליף ובניסיון למצוא ווי פיי כדי להתקשר לחברת התעופה כדי לבדוק מה קורה עם המזוודה. אנה בילתה איתנו כמה ימים בודדים ועזבה את הקבוצה ביום שבו עברנו לאי הדרומי כדי להצטרף לקבוצה שהשלימה את המסלול של האי הצפוני, כך שאין לי מושג האם המזוודה שלה הגיעה בסופו של דבר, אבל ממה שהבנתי ממנה בימים הספורים שהיא היתה איתנו המזוודה שלה עדיין היתה תקועה עדיין בסין ואנה התחילה לחשוב שאולי הסיכוי שהמזוודה תחזור אליה אי פעם הוא נמות ושהחברה מתנהלת בצורה פחות טובה מולה כי היא אמריקנית.

בבוקר שלאחר מכן, המשכנו לנסוע ליעד הבא שלנו – מכרה זהב בעיר Waihi, ומשם המשכנו ליעד הטיול שלנו בשם Karangahake gorge. מדובר על אתר שבעבר גם שימש כמכרה זהב ונותרו בו לא מעט תשתניות ושבילים שנועדו לעבודה. ומסתבר שיש בו לא מעט אפשרויות למסלולים ארוכים יותר ופחות שקל להתבלבל ביניהם, וביום שבו טיילנו באתר היה בו גם מירוץ ולכן לא מעט אנשים רצו במקביל לנו. באותו יום הלכתי כחלק מקבוצה ונראה היה שאני עומדת בקצב. אבל בשלב מסוים הקבוצה התפצלה לשני חלקים, כשהחלק השני התקדם מהר משמעותית מאיתנו. אני ושלוש הנשים האחרות שלא הכלנו מהר שמנו לב בשלב מסוים שנראה היה שאנחנו מתקדמות יותר מידי, ולמזלנו לאחת הנשים היתה מפה (בדיעבד אני מצטערת שגם אני לא לקחתי אחת כדי לראות מה קורה במקום לסמוך על אחרים) ובאמת ראינו שהיינו צריכות ללכת קצת אחורנית כדי לחצות את העמק בגשר ולחזור למגרש החניה.

הצלחנו להגיע בזמן לנקודת המפגש שבה אכלנו כריכים לארוחת הצהריים, אבל החלק השני של הקבוצה לא הגיע במהלך כל הזמן של הארוחה. למזלנו לכולם היו סמראטפונים, והחבר׳ה יצרו קשר עם המדריך הראשי ואמרו לו איפה הם נמצאים. היינו אמורים לבוא לאסוף אותם, אבל הם תפסו טרמפ שהביא אותם למגרש החניה שבו היינו וחזרו לאוטובוס.

חלק גדול מהבעיה באיחור שלהם נבע מהעובדה שהיינו חייבים לגיע בזמן ליעד הבא שלנו היה האתר שבו הוקם האתר של ״הוביטון״ לסרטי ״שר הטבעות״ ו״ההוביט״. מדובר על שדה בבעלות פרטית שבעצם הושכר בהתחלה מהחוואי והמבנים בו נבנו מפלסטיק כדי שיהיה קל להקים ולפרק אותם אחרי ההסרטה – אבל כשהיה ברור אחרי סרטי ״שר הטבעות״ שהרבה מטיילים בינלאומיים רוצים לבקר בהם, והוקמו במקום מבנים קבועים, כשהאיזור עדיין מושכר מהחוואי.

בגלל שמדובר בסופו של דבר על שטח פרטי, במקום יש רק סיורים מודרכים ואי אפשר להסתובב בו לבד. בסוף הסיור נלקחנו לפאב המקומי (שגם הופיע בסרט) וכל אחד קיבל משקה (ואפשר היה לקנות משקאות נוספים) שאותו שתינו מול האח שבו דלקה אש.

מכיוון שלא כל הקבוצה השתתפה בסיור בהוביטון (שהיה סיור לבחירה ובתשלום נוסף), המדריכים והמטיילים שלא הצטרפו לסיור נסעו ישירות לאתר הקמפינג שלנו – ואנחנו היינו צריכים לתפוס הסעה שסופקה לנו על ידי האתר. שם היה לנו מעט מאוד זמן להקים את האוהלים שלנו – כי בערב היה לחלק מאיתנו עוד פעילות בתשלום שהיתה ביקור בכפר מאורי.

מאורים היו התושבים ה״מקוריים״ של ניו זילנד, או לפחות כאלו שהגיעו אליה כמה מאות שנים לפני האדם הלבן מאיזור פולינזיה (איזור הוואי). הם היו לוחמים מאוד מפחידים, עם מסורת לחימה מאוד ותיקה בין השבטים השונים בניו זילנד. בין השאר יש לשבט ריקוד לפני הלחימה בשם ״האקה״ Haka שעדיין משמש את קבוצות הספורט השונות של ניו זילנד, ובמיוחד את קבוצת הראגבי הלאומית שמכונה ה All Blacks שרוקדת אותו לפני כל משחק בינלאומי שלה. השמועות מספרות שהוצאת הלשון שהיא חלק בלתי נפרד מהריקוד היא איום בקניבליזם עבור הזוכים בקרב, אבל זו עובדה שלא מזכירים בניו זילנד כדי לשמור על כבודם של המאורים.

חשוב לציין שניו זילנד רואה את המאורים כחלק בלתי נפרד מהחברה הניו זילנדית, ואפילו גאים בעובדה שהאדם הלבן חתם איתם על הסכם הפסקת אש (והסכם שלום) כשהאדם הלבן הגיע לניו זילנד (בניגוד למדינות אחרות כמו אוסטרליה ש״כבשו״ את המדינה באלימות). יש כמה מאפיינים שאומצו מהתרבות המאורית כמו ההאקה שציינתי, או ברכת ה״קיה אורה״ שהיא ברכת השלום המאורית. לכן למשל האפשרות לחוות את התרבות המאורית היא חלק בלתי נפרד מהחוויה שניו זילנד היתה מעוניינת להעניק לתיירים שמגיעים אליה.

במקרה שלנו, הביקור בכפר התחיל בעצם במעבר בין עמדות שונות שהדגימו את אורח החיים המאורי, כשבכל עמדה יש הסבר של בערך עשר דקות לגבי היבטים שונים של התרבות – ההאקה, עבודת הנשים, הקעקועים שיש לרבים מהם על הפנים ועוד ועוד. מכיוון שהיו הרבה מבקרים בכפר חולקנו לכמה קבוצות קטנות שכל אחת בילתה את זמנה העמדות השונות.

אחרי המעבר בין העמדות ריכזו את כל המבקרים במקום אחד שבו היה לנו מופע אתני שקלל שירה וריקודים. אחרי המופע נלקחנו שוב לנקודה נוספת – ושם הסבירו לנו על צורת הבישול המאורית שמכונה ״האנגי״ Hangi – ומשם נלקחנו לחדר האוכל. היו בחדר האוכל מקומות קבועים מראש שכך שכל קבוצת מבקרים שהגיעה מאותו יחד ישבה יחד באותו שולחן. מכיוון שהיו המון שולחנות, המארגנים ביקשו לקרוא בכל פעם לשניים שלושה שולחנות, ואנחנו היינו בסבב האחרון, ואני מודה שזה היה קצת מתסכל כי אחרי יום מאוד ארוך אני (ואני חושבת שלא מעט מהמטיילים האחרים) היינו מאוד רעבים.

הטיול עצמו, קצת רקע

כפי שכבר כתבתי, אני טיילתי עם חברה בשם Flying Kiwi, שהיא אחת מלא מעט חברות קטנות שמציעות טיולים שמשלבים ביקור באתרים הרבים שהם בעלי עניין בניו זילנד, ופעילויות נוספות שהן לרוב אתגריות.

הצוות מורכב בעצם משני אנשים: יש את המדריך הבכיר שהוא גם הנהג, והוא לרוב מבוגר ומנוסה יותר כמדריך באופן כללי (גם אם במסגרות אחרות). לצידו יש מדריך צעיר, כשלרוב מדובר על חברה צעירים בני 20 – 23 שהם לרוב בוגרי תואר או תעודה בתחום התיירות ו / או עם ניסיון מועט בהדרכה. המדריך הצעיר הוא לרוב זה שאחראי לעזור לאנשים להרשם לפעילויות נוספות במהלך הטיול, כולל תיאום מול הגורמים השונים לגבי איסוף והחזרה של המטיילים. באופן עקרוני התפקיד של המדריך הצעיר מאוד תלוי בכמה המדריך הבכיר יותר ״משחרר״ לו תפקידים. אנחנו טיילנו עם שני צוותים, כשבצוות הראשון המדריך הבכיר לקח אחריות על רוב הדברים ורק בימים האחרונים של הטיול שיחרר למדריכה הצעירה קצת יותר אחריות – ודווקא בצוות השניה מדריך הצעיר היה די עצמאי וקיבל אחריות למשל כם על הכנת הארוחות המשותפת.

בשיחה שלי עם המדריך שהכרתי מראש הוא סיפר לי שהחברה גם משתדלת לצוות יחד לרוב גבר ואישה בתפקידי ההדרכה כדי לאפשר לנשים להרגיש נוח לשוחח עם המדריכה בנושאים מסויימים, החלטה שנעשתה כנראה מתוך ניסיון עבר.

הטיול מתבצע באוטובוסים נוחים, כשנקודת ההתחלה הרשמית של הטיול היא העיר אוקלנד. בעצם ישנם שני מסלולים שמתחילים בעיר מכיוון שבעצם הטיול עובר בה פעמיים: ישנו מסלול מעגלי קצר של כמה ימים שנערך בחלק הצפוני של האי הצפוני שנמצא צפונית לאוקלנד, ומסלול ארוך שבו מטיילים בחלק הדרומי יותר של האי הצפוני, עוברים לאי הדרומי ומבצעים בו מסלול מעגלי – ואז חוזרים לאי הצפוני כדי להשלים את הטיול עד שמגיעים חזרה לאוקלנד, שמשם האוטובוס שוב מתחיל לחזור על המסלול צפונה.

המסלול המלא לוקח 28 ימים – כשבערך שבועיים וחצי ממנו הם באי הדרומי ושבוע וחצי באי הצפוני.

החברה מאפשרת להצטרף לטיול באוקלנד לשני המסלולים, כשהמסלול שמתחיל צפונה הוא ביכול קצר ביום כי פשוט לא מבלים בו לילה נוסף באוקלנד כשמגיעים לעיר מדרום וממשיכים צפונה. אבל הרושם שלי היא שרוב מי שהצטרף באוקלנד הצטרף דווקא כשהטיול התחיל לנסוע דרומה, ורק מעטים התחילו עם המסלול שנסע צפונה.

אני ביצעתי את המסלול המלא, אבל לרבים אין את היכולת לקחת חופש כזה ארוך או שאין להם את התקציב לטיול כל כך ארוך – ולכן החברה מציעה מסלולים חלקיים שהם פשוט חלק מהמסלול המעגלי. בחלקם הם מסלולים שבהם ממשיכים עם אותה קבוצה – אבל יש מסלולים חריגים. למשל יש אפשרות לעשות מסלול מעגלי באי הצפוני בלבד – אבל בגלל שהטיול באי הצפוני הוא לא רציף אלא ״נקטע״ באמצע בביקור באי הדרומי, בעצם מי שבוחר במסלול שכולל רק את האי הצפוני בעצם מתחיל לטייל עם הקבוצה שנוסעת דרומה – ואז ביום שאותה קבוצה עוברת לאי הדרומי, אותם המטיילים מצטרפים לקבוצה שבדיוק באותו יום חוזרים מהאי הדרומי לאי הצפוני וממשיכה צפונה.

המשמעות של זה היא שהרכב הקבוצה משתנה כל הזמן עבור כלל המטיילים, מה שיכול לשנות את הדינמיקה החברתית שלה, משהו שעורר קצת לא נוחות אצל חלק מהמטיילים. אצלנו למשל היתה מטיילת שרצתה לטייל רק באי הצפוני והתחילה איתנו את הטיול – ובקושי יצא לה להכיר אותנו ולהשתלב בקבוצה עד שעברנו לאי הדרומי והיא נפרדה מאיתנו רק כדי להצטרף לקבוצה אחרת עם מטיילים אחרים ומדריכים אחרים לימים ספורים נוספים. הייתה מטיילת נוספת שבחרה את אותו מסלול והצטרפה אלינו שבועיים וחצי אחר כך כשאנחנו חזרנו לאי הצפוני, והיא אמרה שהיה לה קשה להשתלב בקבוצה שנראתה לה כבר מגובשת.

אבל יש עוד גורם מאוד משמעותי: כפי שניתן להבין, הטיול נערך (לפחות בתקופה של לפני הקורונה) באופן רציף, ובעצם יצא מנקודת הפתיחה באוקלנד פעם בשבועיים בערך כדי לאפשר שני טיולים שפעלו בו זמנית ובעצם ״נפגשו״ בכל פעם במעבר בין האי הצפוני והדרומי לשני הכיוונים. אבל מן הסתם אי אפשר לצפות שמדריכי הטיולים יישארו כך להדריך לאורך כל עונת התיירות של ניו זילנד (שמתחילה בערך אמצע או סוף אוקטובר ומסתיימת בתחיל או אמצע אפריל), ולכן כל צוות מדריכים מדריך סבב אחד של הטיול שנמשך ארבעה שבועות – והחלפת המדריכים מתבצעת בנקודה שבה הטיול עובר מהאי הדרומי לאי הצפוני.

זה כמובן לא חופף למסלול הרשמי של אלו שהיו בטיול הארוך יותר, מה שאומר שאלו מאיתנו שבחרו לטייל במסלולים הארוכים יותר של החברה ״זכו״ להיות מודרכים על ידי שני צוותים של החברה.

עבורי זו היתה חוויה מעניינת – כי בין השאר הצוות השני שהדריך אותנו בערך בשבוע האחרון של הטיול כלל את המדריך שיצא לי לטייל איתו בארה״ב. בשלב זה הוא כבר לא הדריך במשרה מלאה אלא היה מנהל ההדרכה של החברה. לרוב הוא עסק בהדרכה של מדריכים חדשים ושיבוץ שלהם, והיה מדריך רק במקרים חריגים שבהם נוצר פער כזה או אחר בזמינות של המדריכים הבכירים, משהו שקרה במקרה שלנו.

אותו מדריך היה טיפוס רועש למדי שאהב לפלרטט עם המטיילות ולא בהכרח היה כוס התה של כל אחד, ורבים מהמטיילים הוותיקים הרגישו ״לא בבית״ איתו. אבל התחושה שלי היתה שרבים מהמטיילים פשוט מאוד נקשרו לצוות הראשוני שהדריך אותנו והיה מעולה, ולכן התקשו להתרגל לצוות החדש. ובעיני זה היה חבל, כי המדריך הצעיר בצוות השני היה בחור מקסים ומדריך מעולה, ואפילו היה לדעתי טוב יותר מהמדריכה שהיתה המקבילה שלו בחלק הראשון של הטיול.

הטיול עצמו כלל שינה באוהלים, כאשר האוהל היה רשמית מיועד לשלושה אנשים אבל ישנו בו שניים. אם כמטייל/ת הייתם מגיעים/אות לבד, היו מצוותים אותכם עם מישהו או מישהי מאותו מגדר, ואם לא היה מישהו או מישהי מאותו מגדר – הייתם זוכים לאוהל לבד (עד שהיה נוצר מצב שבו היה זמין פרטנר כזה לאוהל). כמובן שזוגות שהו יחד באותו האוהל.

אבל אפשר היה לשדרג את האוהל בכך שיכולתם לישון בו לבד תמורת תשלום נוסף, משהו שעשו בעיקר המטיילים המבוגרים יותר. מצד אחד זה באמת נתן פרטיות ושקט יחסי בלילה, והרבה יותר מקום לאכסן את החפצים שלנו – אבל מצד שני זה אומר שאתם צריכים להרכיב או לפרק את האוהל בעצמכם. ובתור מישהי שלא טובה בדברים האלו – זה בהחלט היה אתגר. לא פעם האוהל שלי לא היה מורכב בצורה מושלמת, ולאורך זמן לקח לי אישית המון זמן להרכיב ולפרק אותו, למרות שעם הזמן השתפרתי.

מעבר לזה, ברוב אתרי הקמפינג אפשר היה לשכור חדרים פשוטים ולישון בהם. רוב החדרים היו חדרים משותפים, למרות שהיו גם חדרים זוגיים או אישיים שהיו לרוב יקרים משמעותית. היה מקרה אחד שבו החברה עצמה שכרה לנו חדרים כי באותו היום היינו אמורים לצאת לטרק חד יומי שרוב המטיילים רצו לעשות – אבל תנאי מזג האוויר לא אפשרו את זה, והחברה פיצתה אותנו על זה בכך שהיא שכרה לנו את החדרים על חשבונה. אבל זה התברר כמשהו בעייתי, בגלל שיצא לי לישון עם מטיילת רגישה לרעשים שטענה שאני נוחרת ולכן עברה לישון על הספה באיזור המשותף של האכסניה שבה שהינו. גיליתי את זה כשהתעוררתי במקרה באמצע הלילה כשהייתי צריכה ללכת לשירותים וראיתי שהמיטה שלה ריקה – אבל אז שמעתי את הנחירות הקלות שלה מאיזור הספה…

היא עשתה מזה כזה סיפור שבשלב מסויים כמה מהמטיילות האחרות ״הרגיעו״ אותי שהמצב לא היה כזה גרוע. אבל כן נוצר מצב שבתחילת הטיול כמה מהמטיילות האחרות התארגנו על לישון יחד בחדרים במצבים שבהם היה קר במיוחד בלילות או שהיינו צריכים להתעורר מוקדם כדי להספיק לפעילות כזו או אחרת ורצינו לחסוך בזמן ההתראגנות (שהפירוק של האוהל היה מאריך). באותם ימים התבקשתי לא להצטרף מחשש להפריע לאחרות ולכן אני נאלצתי להתעורר מוקדם יותר כדי להתארגן או ישנתי פחות טוב בגלל הקור. היה אפילו לילה אחד שבו המדריכים המליצו לנו להשתתף בשכירה של מבנה בית ספר ישן שהפך למעין אכסניה עם מיטות רבות קומות כי מזג האוויר היה מאור להיות גשום והעדפתי לוותר רק כדי לא לשמוע שוב את אותה מטיילת מקטרת.

היו גם כמה לילות שבהם שהינו בערים ששם אין אתרי קמפינג, ואז ישנו באכסניות. פה לפחות יכולנו להזמין מראש חדרים בודדים או זוגיים לפי הרצון שלנו.

ויש גם את נושא הארוחות. כדי לחסוך בכסף, חלק מסויים מהארוחות הוכנו ביחד. רוב ארוחות הבוקר היו כאלו – פשוט הוציאו לנו דגני בוקר, גרנולה, לחם, קצת ממרחים והרתיחו מים לקפה או לתה. היו אולי שני בקרים שבהם יצאנו קצת מאוחר מאתרי קמפינג ואז המדריכים הכינו לנו ארוחת בוקר רצינית יותר – פעם אחת חביתה ובייקון, ובפעם השניה פנקייקס.

לעיתים היו מוציאים לנו מוצרים להכנת כריכים לארוחת צהרים, אבל זו היתה ארוחה שבתדירות הגבוהה ביותר נדרשנו להשלים לבד בכך שרכשנו אותה במקום שבו טיילנו אן בסופרמרקט בדרך, והרושם שלי היה שהיא סופקה לנו רק במצבים שבהם לא יכולנו לרכוש אוכל עצמאית.

ארוחות ערב היו לרוב משותפות, חוץ מהימים שבהם שהינו בערים או בכמה מקומות אחרים שבהם אפשר היה לקנות אוכל בחוץ. לרוב ההכנה של הארוחות האלו התבצעה יחד בקבוצות קטנות של מטיילים שהיו אחראים על ההכנה בעזרת המדריכים במתקנים על האוטובוס או באתר הקמפינג, והצוות היה גם אחראי על שטיפת הכלים אחרי הארוחה.

התדירות של התורנות הזו השתנתה כתלות בזמינות של הכנת הארוחות (בתחילת הטיול לא פעם אכלנו בחוץ, ולקראת סוף הטיול באמת בישלנו יחד יותר), אבל גם בשינויים בהרכב המטיילים. לקראת סוף הטיול היו יחסית הרבה עזיבות אבל גם הרבה מצטרפים חדשים, מה ששינה את הרכב המטיילים. המדריכים באמת ניסו לוודא שמטיילים שעזבו יחסית מהר בכל זאת ישולבו בתהליך ההכנה והניקוי כדי לא להכביד על המטיילים שנשארו לאורך זמן, אבל אני מודה שלקראת סוף הטיול היו יומיים שלושה רציפים שבהם השתתפתי בהכנת הארוחות, אבל בימים האחרונים של הטיול לא ממש השתתפתי, והיה לי לא מעט זמן פנוי לטייל באיזור הקמפינג שלרוב נעשה במקומות יפים.

בשיחה עם אותו מדריך וותיק הוא סיפר לי שלרוב אנשים משתפים פעולה עם התורנויות, אבל לעיתים יש כאלו שלא משתפים פעולה ואי אפשר בעצם להכריח אותם להשתתף. אני מניחה שלרוב המטיילים מודעים לחשיבות של ההשתתפות בתורנות כחלק מהקבוצה, או שפשוט לא נעים להם לא להשתתף.

טירוף הקניות?

פעם כשהייתי ילדה – גרנו כמשפחה שנתיים בארה״ב בשביל הפוסט דוקטורט של אבא שלי. אבל מכיוון שהתקיימנו אז ממלגת לימודים שנשמעה מפתה במושגים של ישראל אבל התבררה כעלובה מידי במושגים של מחיה בניו יורק – שופינג היה חלק לא משמעותי בחיים שלנו.

חמש עשרה שנים לאחר מכן, עברתי לארה״ב בעצמי, עם משכורת (קצת) יותר ראויה. בהחלט לא נמנעתי משופינג, אבל אני מודה שעדיין נדהמתי מהרצינות שבה האמריקנים לוקחים את השפוינג שלהם. את ה Black Friday הכרתי הרבה לפני שהמושג הגיע לישראל ואני מבינה גם את המשמעות הקורית שלו (הרבה לקוחות מחזירים מתנות לחנות אחרי חג ההודיה האמריקני שנופל בסופ״ש האחרון של נובמבר, ומבצע המכירות של ״יום שישי השחור״ מבחינת הרשתות האו הדרך הכי יעילה להתמודד עם מכת ההחזרות).

מעבר לזה, הכרתי מכירות ביום הזכרון שלהם, וב״יום הנשיאים״ שלהם, ובעצם בכל הזדמנות אחרת לעשות מכירה – החנויות האמריקניות כבר ימצאו אותה כדי לעשות עוד מבצע שיריץ את הקונים לחנויות.

הכי הפליא אותי אותי שאחת הקולגות שלי, נוצרית אדוקה שהולכת לכנסיה בכל יום ראשון גם נכנסה לסחרור הקניות של לפני הכריטמס, למרות שעבורה החג אמור להיות קודם כל חוויה רוחנית. אבל לזכותה יאמר שהיא תמיד הסבירה לי שזו בעיקר החוויה של הנתינה עבורה ולדעת שהמתנות יעניקו אושר לאלו שהיא מעניקה אותן להם.

אחרי ארה״ב (וההבנה שעבורם יום הזכרון הוא עוד יום לשופינג) – חשבתי שיהיה קשה להפתיע אותי בכל מה שקשור לשופינג, עד שהגעתי בקיץ 2017 לסין.

נסעתי לסין בטיול מאורגן די ארוך, ובלא מעט מהימים היינו אמורים לבקר בכל מיני שווקים למיניהם – משהו שנשמע כמו ביקור אותנטי בכל מיני שווקים מסורתיים בסין.

רק מסתבר שלמשל ״שוק המשי״ בבייג׳ינג הוא בעצם קניון רב קומות, שבכל קומה יש המון חנויות לסוג סחורה מסוים – אלקטרוניקה, בגדים, נעליים, ועוד. חובבי השופינג פשוט מתרוציים להם בין החנויות כדי לראות באיזו מהן הם יכולים להשיג את הדיל הכי טוב שאפשר עבור מה שהם רוצים (ואולי משהו שהם לא חשבו שהם רצו אבל גילו במקרה בחנות).

לא מעט שווקים אחרים הם בעצם מדרחובים שבהם יש דוכני אוכל מסורתי, חנויות של כל מיני פיצ׳יפקעס למזכרות, ו / או חנויות מערביות (לֹעיקר לאופנה אבל לא רק).

מעבר לשווקים שהופיעו לפחות בתוכנית הטיול, מידי פעם המדריכה היתה מודיעה לנו על ״הפתעה!!!!״ – ביקור במקום כזה או אחר שעל פניו נשמע מעניין, כמו למשל מפעל לייצור משי, מפעל לפנינים, או בית מרקחת סיני מסורתי. כל ביקור כזה היה מתחיל בהרצאה, אבל רק בחלק קטן מהם ההרצאה העניקה ידע מעניין – לרוב היה מדובר על הרצאה שהיתה ניסיון מכירה די ברור. למשל בבית המרקחת קיבלנו ״הרצאה״ על קרם שאמור היה להרגיע כאבים שבית המרקחת יסה בכל הכוח למכור לנו, וה״רוקח״ פשוט קרא לכמה מהמטיילים כדי למרוח עליהם דגימה של הקרם כדי להראות לנו כמה הוא יעיל.

במקרה אחר, מפעל הפנינים עשו לנו ממש ״תצוגת אופנה״ שבה ״דוגמניות״ מקומיות הצגו לנו את התכשיטים. אז נשלחנו לאולם גדול עם הרבה תכשיטים שהיו סגורים בארונות זכוכית והיינו צריכים לפנות למוכרות כדי לקנות אותם. בשלב מסוים הגיעה קבוצה אחרת – וברגע שהרונים ה״טריים״ נכנסו לאולם, הוכרות התעלמו מאיתנו ואפילו גערו בנו אם ניגשנו אליהן כי הן הניחו שמי מאיתנו שרצה לקנות משהו כבר קנה, וסביר להניח שאנחנו סתם ״מטרידים״ אותן לעומת החבר׳ה החדשים שהסיכוי שהם רוצים לקנות משהו גבוה יותר.

במקרה אחר, היינו במוזיאון מסוים שבו למדנו על אמנות הכתב הסיני, שאחרי הסדנא הקצרה שעברנו המדריכה הציגה לנו עבודות יפות של כל מיני אמנים מקומיים ותלמידים. המדריכה הישראלית והמדריך המקומי זירזו אותנו ונתנו לנו לכל היותר עשר דקות לקנות את העבודות האלו למרות שרוב המטיילים התלהבו מהן ורצו לרכוש מהן. כל זה נעשה כדי שהם יוכלו לקחת אותנו למפעל של מוצרים מאבני ירקן (ג׳ייד Jade) שבו קיבלנו חמש דקות הסבר על תהליך הייצור, הסבר של חמש דקות על כך שבשווקים מוכרים לרו ירקן מזויף שעשוי מאבקה ולא מהאבן עצמה – ואז היתה לנו כמעט שעה להסתובב בחנות ולקנות למרות שרובנו בכלל לא היינו מעוניינים במוצרי ירקן, ואלו שכן – רכשו מה שהם רצו תוך כמה דקות.

כמה שנים אחרי הטיול הזה, קולגה שלי סיפרה לנו על הטיול שלה בסין. היא סיפרה לנו שהיא ראתה פרסומת לטיול מאוד זול בסין באחד העיתונים, התקשרה וביררה – ומסתבר שהממשלה הסינית מוכנה לממן חלק משמעותי מעלות כרטיסי הטיסה והמלונות של מטיילים תמורת ביקורים של התיירים במפעלים שונים שהממשלה רוצה ביקרם.

הטיול שלה באמת הכיל באופן יחסי הרבה יותר שופינג מאשר הטיול שלנו (יחסית לאורך שלו), אבל בדיעבד שאלתי את עצמי עד כמה החברה מאחורי הטיול המאורגן שלקחתי ניצלה ״קצת״ את ההטבות של הממשלה הסינית בלי ליידע אותנו כדי להפוך את הטיול הזה ליותר רווחי, למרות ששילמנו עליו מחיר שנשמע מחיר מלא והוגן לטיול באורך וברמה כזו.

הטיול הזה עשה לי קצת אנטי ל״טרפת הקניות״ בגלל השילוב של ה״פושריות״ של המדריכים לקניות מכוונות, לבין ההתלהבות המוגזמת של חלק מהמטיילים לקניות רק כי הכל היה כל כך זול. גם אני קניתי דברים, אבל רק מידי פעם ודברים שבאמת הייתי צריכה (כמו כרטיס זכרון למצלמה שלי).

אבל שנתיים אחר כך – אני נחשבתי למי שסובלת מ״טרפת קניות״. טיילתי לניו זילנד בטיול שמיועד היה בעיקר לתרמילאים בנשמתם, לא רק מבחינת סגנון טיול אלא גם ברמון שלהם לטייל בצורה כמה שיותר זולה וכמה שפחות צרכנית.

אני לא חושבת שקניתי יותר מזכרות ממה שקניתי בסין, אבל בשלב מסוים הצטברו לי לא מעט חפצים במזוודה, והמדריך של הקבוצה ״צחק״ כמה פעמים על כמה היא שוקלת כשהוא היה צריך להכניס ולהוציא אותה מהאוטובוס שבו טיילנו.

כך שאולי טיילת קניות היא משהו יחסי?

אוקלנד, התל אביב של ניו זילנד

אוקלנד Auckland (ולא Oakland שהיא עיר אמריקנית) היא העיר הגדולה של ניו זילנד, והיא המקבילה של תל אביב הישראלית ושל ניו יורק האמריקנית. היא נמצאת באי הצפוני והמפותח יותר של ניו זילנד, ומהווה את המרכז הכלכלי של המדינה, למרות שהיא לא עיר הבירה של ניו זילנד. בה נמצא שדה התעופה הבינלאומי הגדול של המדינה שסביר להניח שתנחתו בו – ומשם יש טיסות המשך לערים אחרות ברחבי ניו זילנד.

הייתי אמורה להיות בעיר יומיים וחצי לפני הטיול המאורגן שהצטרפתי אליו שהתקצרו ליום וחצי, שהינו בה לילה אחד במהלך הטיול עצמו – ואז היה לי עוד יום ובוקר בעיר אחרי הטיול.

אחרי הטיסה הקשה שעברה עלי, החלטתי לפנק את עצמי בנסיעה במונית משדה התעופה לעיר עצמה – נסיעה שהתבררה כארוכה ויקרה משמעותית ממה שציפיתי שתהיה. לכן כשחזרתי הביתה חמישה שבועות אחר כך – החלטתי להשתמש בשירותיו של מה שמכונה בעיר ה Sky Bus. מדובר על קו אוטובוס שעובר דרך מרכז העיר ואוסף אנשים מתחנות קבועות מראש פעם ברבע שעה או עשרים דקות ומגיע בסופו של דבר לשדה התעופה. המחיר של שירות כזה היה נמוך משמעותית מזה של מונית, ולהפתעתי גם הנסיעה לא היתה ארוכה משמעותית מזו של המונית, מה שגרם לי לחשוד קצת שאולי נהג המונית ניסה למרוח אותי קצת.

אבל יש בשימוש ב sky bus גם חסרון: אני לא יודעת אם אפשר לקרוא לאוקלנד ״עיר הררית״, אבל בהחלט יש בה הרבה גבעות, והן יכולות להיות תלולות למדי. למזלי בדרך חזרה הביתה – הייתי צריכה רק לרדת בגבעה שליד האכסניה שבה שהיתי, אבל לעלות גבעות כאלו עם מזוודות או תיקים יכול להיות אתגר.

אזהרת / התרעת קורונה: לצערי ממה שראיתי באתר של ה sky bus – החל מספטמבר 2021 הוא כרגע לא פועל בגלל מדיניות הסגרים המחמירה של ניו זילנד שפחות או יותר סגרה את גבולות המדינה לתיירות בילאומית (שאור לסוף 2021 אמורה להתחדש עבור מחוסנים בלבד מסןף אפריל 2022). כשהגבלות הקורונה יאפשרו חזרה של תיירות בינלאומית לניו זילנד – יישקלו מחדש את ההפעלה שלו.

בעיר עצמה יש לא מעט מלונות – אבל גם לא מעט אכסניות. עבור משפחות הן כנראה אופציה פחות טובה – אבל עבור צעירים מדובר פשוט על אופציה זולה ונקיה, כשלא פעם ניתן להזמין חדר יחיד או זוגי במחיר שהוא יקר מזה של שהות בחדר משותף אבל עדיין זול משמעותית ממלון מקביל.ֿ

מעבר לזה, אכסניות לא פעם מאפשרות לקנות ולבשל אוכל במטבח שקיים בהן, ולרוב יש באיזור גם כמה סופרמרקטים שבהם ניתן לקנות מוצרים. מטיילים רבים בוחרים לאכול כך מהסיבה הפשוטה שניו זילנד היא מדינה לא זולה (למרות שהיא לא נחשבת לאחד המקומות היקרים בעולם), ואכילה במסעדות באופן יומיומי שלוש פעמים ביום מצטברת לסכום מאוד נכבד, במיוחד אם מדובר על טיול ארוך (ובואו נודה בזה – אם אנחנו נוסעים עד כדי כך רחוק זה הולך להיות טיול ארוך).

יש בעיר לא מעט דברים לעשות, וביום וחצי שלפני הטיול ביקרתי בשני אתרים שהיו פשוט זמינים לי כי הם היו במרחק הליכה מהאכסניה שבה שהיתי ולא הייתי צריכה להסתמך על תחבורה ציבורית.

Sky tower הוא מגדל שמאפשר תצפית על רחבי העיר. הבניה ברחבני ניו זילנד היא יחסית נמוכה כי יש במדינה רעידות אדמה תכופות ולא פעם חזקות, ולכן מגדל גבוה כמו ה sky tower מאפשר תצפית מאוד רחבה על הסביבה.

מומלץ להגיע למגדל בשעות אחה״צ המאוחרות כדי להנות מהשקיעה ואז מהעיר המוארת בלילה. יש במגדל קפיטריה אם תהיו מעוניינים לאכול משהו במהלך הביקור אם הוא מתארך. במקביל, בביקור של הקבוצה בעיר אחת המטיילות הגיעה למגדל מאוד מוקדם כדי להספיק לבקר בו – ומאוד נהנתה מהעובדה שהמגדל היה ריק והיא יכלה להסתובב בו בלי הפרעות מיותרות ולהספיק לבקר בו מהר.

במגדל עצמו ישנן אפשרויות לפעילות נוספת חוץ מההליכה בראשו: יש אפשרות לטייל מבחוץ – וכמובן לבצע קפיצות בסגנון באנג׳י מראשו, כי זו בכל זאת ניו זילנד חובבת האתגרים.

ביקרתי במגדל באחר הצהרים הראשון שלי בעיר, והוא באמת לא דורש יותר שמן מזה, אלא אם כן אתם מעוניינים לקפוץ מהמגדל.

Waiheke Island הוא אי שנמצא במרחק 30 – 40 דקות שייט מאוקלנד. בהרבה מובנים הוא פרוור של העיר למי שמעוניין לגור באיזור קצת יותר פסטורלי – אבל במקביל הוא אתר תיירותי מאוד מרכזי של העיר. האי ידוע בחופים היפים שלו, אבל יש בו גם לא מעט כרמים וייצרני יין – וכמובן מסלולי הליכה יפים באי.

לאי מגיעה מעבורת שלוקח ממרכז אוקלנד, וזמן הנסיעה הוא בערך 40 דקות לכל כיוון. המעבורת מגיעה למרכז תיירים שבו אפשר לבדו אופציות לפעילויות באי, וממנו יוצאים קווי אוטובוס שונים לרחבי האי – כשלרוב המסלול של כל קו מסתיים בחוף כזה או אחר.

אני בחרתי ללכת לאחד החופים המומלצים של האי, ומסתבר שאיתי על האוטובוס היתה תיירת סינית. היא לא היתה דוברת אנגלית, אבל היתה לה על הסמארטפון אפליקציה שידעה לתרגם מסינית לאנגלית וחזרה על פי דיבור, וכך היא הצליחה לתקשר עם הנהג – וגם איתי כשבחרנו ללכת לטייל יחד על החוף. לצערי בשלב מסויים הגיעו אליה כמה שיחות שמן הסתם היו בסינית, והיא נשמעה מאוד עסוקה בהן – ולכן כשרציתי לחזור לאיור מרכז האי, חזרתי לבד כי לא הצלחתי לשוחח איתה, ואני מקווה שהיא הצליחה להסתדר.

משם המשכתי לעיירה או כפר קטן באי שנקרא Oneroa שבו יש לא מעט חנויות ומסעדות שניתן לאכול בהן צהריים. יש באי גם חוף מאוד נחמד – שהכניסה אליו קצת נסתרת.

הביקור באי לקח לי יום שלם.

ניו זילנד – טיסות

ניו זילנד היא אחת המדינות הכי רחוקות שניתן להגיע אליהן מישראל. המשמעות של זה היא שהטיסה לשם ארוכה במיוחד – ולא רק שהיא יחסית יקרה, אלא גם שהיא מורכבת מכמה טיסות שיש ביניהן המתנה, וכוללות לרוב עצירה במזרח הרחוק.

בתקופה שבה נסעתי עדיין לא היו הסכמי שלום עם איחוד האמירויות ולכן לא יכולתי לטוס עם חברת הטיסה הלאומית שלהם, למרות שרבים מהמטיילים האירופאיים כן טסו איתם – לכן אם הסכם השלום עדיין בתוקף בהחלט מומלץ לבדוק את האפשרות ועד כמה היא משתלמת כלכלית (יש סיכוי שכן).

חשוב לזכור שאם יש מישהו שקשה לו לטוס ברצף הרבה שעות – שווה לפצל את הטיסה כך שתשנו לילה אחד (או אפילו יותר) באתר ״שווה״ באמצע הדרך. החברות שהן לא האמירויות עוצרות במזרח הרחוק בערים גדולות (אני טסתי דרך בנגקוק, יש טיסות דרך הונג קונג) ובהחלט ניתן לתכנן את הטיסות עם עצירה ללילה או שניים בכל אחת מהן. דוגמא למצב זה היתה אחת הקולגות שלי בעבודה שטסה לניו זילנד כמה שבועות אחרי ואחד הילדים שלה מאוד התקשה בטיסות – והם בהחלט ניצלו את ההזדמנות לבקר גם בהונג קונג.

אני הזמנתי טיסה דרך טורקיש איירליינס שחלק ממנה (קו בנגקוק – ניו זילנד) הופעל על ידי תאי איירליינס. ואני רוצה לציין שטיסת החזור מניו זילנד לישראל היתה אחת הטיסות הכי קלות שעברתי בחיי – ואני אישית טסתי לא מעט כולל בטיסות ארוכות ומורכבות. חשוב לי להזכיר שמדובר היה על נסיעה שהזמן הכולל שלה היה 31 שעות וכלל 3 מקטעי טיסות (ניו זילנד – בנגקוק, בנגקוק – איסטנבול, איסטנבול – תל אביב) שתופעלו על ידי שתי חברות תעופה שונות. מעבר לעובדה שהטיסות עצמן היו עם המתנה מינימלית בין טיסה לטיסה (בערך שעתיים), הייתי צריכה ללכת לא מעט בשדות תעופה מאוד גדולים כדי להגיע מהשער שבו נחתנו לשער שבו יצאנו בטיסה הבאה. ואיכשהו תמיד הספקתי להגיע לשער היציאה בזמן (ובאיסטנבול יצא לי אפילו לקנות משקפי שמש בדיוטי פרי), והטיסות יצאו בזמן ולדעתי אפילו הקדימו קצת.

טיסת ההלוך לעומת זאת היתה הטיסה הכי מסוייטת שהיתה לי בחיים, יותר אפילו מהטיסה שבה חזרתי מאלסקה ואיבדתי את התיק בשדה התעופה של פאריז לשעה או שעתיים (בסוף הוא היה בדלפק הצ'ק אין ומצאתי אותו שם כשכל התכולה שלו בתוכו, כולל כרטיסי אשראי וכסף).

עליתי על הטיסה בישראל לכיוון איסנטבול בלי שתהיה אזהרה מיוחדת לגבי עיכובים או משהו דומה. מראש תכננתי את הטיסות כך שיהיה ביניהן הפרש של בערך 3.5 – 4 שעות, כדי שאם יהיה עיכוב (ומניסיוני עד אותה תקופה לרוב עיכובים הסתכמו בשעה שעתיים בערך) – לא אפספס אף טיסת המשך. כמובן שלפי מיטב חוקי מרפי – זהירות כזו גוררת בעיות, וכשנחתנו באיסטנבול גיליתי שהטיסה הבאה שאמורה להביא אותי לבנגקוק מאחרת בארבע שעות – מה שכמובן היה גורם לי לאחר לטיסת ההמשך לניו זילנד.

אם הייתי פשוט ממתינה בשקט, כנראה שהייתי חוסכת לעצמי המון לחץ וכאבי ראש. אבל הייתי קצת לחוצה להבין מה הלאה – ונשמע לי הכי טבעי לפנות לשירות הלקוחות של טורקיש כדי לשאול מה לעשות, ממש כמו כמה נוסעים אחרים. פניתי לפקידה שהיתה מאוד חביבה, והיא אמרה ש"יטפלו בי" בלי לפרט יותר מידי. כשניסיתי להבין את הפרטים של ה"טיפול", היא פתאום הציעה לי אפשרות של למצוא לי טיסה חליפית, ואני כמובן הסכמתי. מהר מאוד היא מצאה טיסה כזו, אבל הסתבכה בניסיון להעביר אותי אליה. היא ניסתה להעזר בכמה מהפקידות האחרות, אבל זה לא ממש עבד להן. לכן הן הציעו לי ללכת לאכול ארוחת ערב, ולחזור תוך שעה.

אכן עשיתי את זה, אבל כשחזרתי שעה אחר כך התברר שהגעתי בדיוק להחלפת המשמרות בעמדת שירות הלקוחות – ואיכשהו מי שפנה אלי היה מנהל המשמרת ושאל אותי בצורה קצת תוקפנית למה אני מפריעה. למזלי הפקידה שאיתה שוחחתי קודם שמה לב למה שקורה ומיד קראה לי – והציגה אותי בפני הפקיד שהחליף אותה ואמור היה לעדכן אותי במה שקורה. הוא אמר שעדיין לא הצליחו להחליף לי את הטיסה, ושפשוט אשאר באיזור והם יעדכנו אותי. אז נשארתי באיזור שבו הוא יכול היה ליצור איתי קשר עין – ובמקביל כבר התחלתי לנסות ליצור קשר עם המלון שהזמנתי כדי שההזמנה שלי תישמר ל 24 שעות נוספות ולא תבוטל כשלא אגיע בזמן, לעדכן את המשפחה והחברים בווטסאפ שאני מתעכבת ולכן לא אגיע לניו זילנד בזמן כדי שהם לא ידאגו – וככל עוד שמועד הטיסה החלופית הלך והתקרב ניסיתי כמה פעמים ליצור ביוזמתי קשר עם הפקיד כדי לראות מה קורה.

בסופו של דבר, בערך חצי שעה לפני שידעתי שהטיסה החלופית אמורה לצאת כבר פניתי לפקיד באופן אישי כבר די לחוצה ועצבנית. רק אז הוא הודיע לי שלא הצליחו להחליף לי את הטיסה כי ביטול הטיסה השלישית באחריות תאי איירליינס היה גורם לזה שהטיסה חזרה גם היתה מתבטלת ולכן הם לא עשו את זה, ולכן הם לא יכלו להחליף לי את הטיסה. ורק אז הם אמרו לי שיש דלפק אחר שבעצם אחראי לטפל במצבים שבהם יש עיכוב כזה בטיסות שהייתי אמורה לפנות אליו ולא אליהם – והוא שלח אותי לשם כדי שהם ישלחו אותי לישון במלון באותו הלילה, וימצאו לי מקום בטיסה הבאה לבנגקוק שיוצאת בבוקר.

הלכתי לי לעמדה השניה, ששם היה תור מבולגן והרבה צעקות ולחץ – והנציג שם פשוט שלח אותי חזרה לאיזור השערים (שממנו בדיוק הגעתי) להמתין לטיסה המקורית שלי. כששאלתי אותו מה יקרה איתי הלאה בבנגקוק ולמי לפנות לגבי טיסת ההמשך שלי – הוא אמר לי לשאול את דיילות הקרקע לפני הטיסה.

חזרתי לאיזור השערים, והחלטתי לחזור לרגע לעמדת שירות הלקוחות כדי להודות שוב לאנשי הצוות שטיפלו בי ביוזמתם, ואפילו חשבתי לעצמי להגיד מילה טובה למנהל המשמרת או לשלוח הודעה מפרגנת על אנשי השירות שטיפלו בי דרך האתר של טורקיש. רק כשהגעתי לעמדה – הנציג שחשבתי שעזר לי ושאיתו שוחחתי כמה פעמים אמר לי שהוא לא זוכר אותי ושכנראה בלבלתי אותו עם נציג אחר.

יש סיכוי שאולי מדובר היה על שני נציגים שונים שהיו בני בערך אותו גיל ועם תספורת מאוד דומה, במיוחד כשבאותה שעה כבר הייתי כבר מאוד עייפה ומתוסכלת. באותו רגע לא ממש שאלתי שאלות או ניסיתי להתווכח, אלא רק אמרתי לו ולקולגה שעמדה לידו שפשוט רציתי להודות לנציג שעזר לי מאוד וחבל שהוא לא שם.

אבל בדיעבד (ואחרי כמה שעות שינה טובות במיטה מסודרת), יצאתי עם טעם מר מהיחס של שירות הלקוחות – לא רק בגלל שהתחושה שלי היתה שהנציג שאיתו דיברתי החליט להתחמק ממני, אלא מהיחס הכולל שלו. בדיעבד אני מבינה שהוא והנציגה הראשונה שאיתה שוחחתי ניסו לעזור לי כלקוחה בצורה טובה, אבל בדיעבד אני חושבת שייתכן שלשלוח אותי לדלפק הנכון יכול היה לחסוך לי לחץ, חוסר ודאות וחוסר נעימות, וגם כשלא נשלחתי לשם – העובדה שהיחס אלי היה כאל נודניקית כשבעצם הם יצרו מצב שבו אני מחכה לתשובות מהם מאוד הפריע לי.

חלק מהעניין נבע גם מזה שאף אחד לא ניסה לברר עד כמה הצורך שלי להגיע לניו זילנד היה דחוף. למזלי העיכוב (שהסתכם ב 24 שעות!) לא גרם לי יותר מידי נזק כי מראש תכננתי להגיע לניו זילנד יומיים וחצי לפני שיצא הטיול המאורגן שלי, בעיקר כדי באמת להתמודד עם עיכובים או עם מצב שבו יאבדו לי את המזוודה, שמן הסתם יהיה יותר קשה לקבל אותה כשאני כבר בטיול. אבל מה אם לא הייתי כ״כ זהירה, או שהעיכוב היה גדול יותר, או שהייתי נוסעת מסיבות אישיות או עסקיות שהן יותר קריטיות?

מעבר לזה, בסופו של דבר הייתי פשוט צריכה מידע: מה יקרה איתי הלאה כשאפספס את טיסת ההמשך, ובעיקר כמה זמן אתעכב כדי שאוכל לעדכן את מי שצריך לגבי זה, כמו למשל את הזמנת המלון שלי שמן הסתם לא הייתי מגיעה אליה בזמן. אם הייתי מקבלת תשובה לגבי זה בדלפק כי אנשי שירות הלקוחות היו יודעים איך לברר אותו – אני מניחה שהייתי יכולה לקבל תשובה יחסית מהירה (עניין של כמה דקות עד חצי שעה) והייתי אפילו מרגישה מרוצה משירות הלקוחות שקיבלתי.

בסופו של דבר המתנתי עוד כמה שעות בשדה התעופה כשרובו היה כבר סגור ולא פעיל. זו כבר היתה שעת לילה מאוחרת, ובשעות שביליתי בהתרוצצויות ושיחות עם כל מיני נציגי שירות – רוב המקומות שאפשר היה למתרווח בהם קצת כדי לנמנם נתפסו. היה רק מקום אחד ליד גבר זקן שנראה נלהב מידי להזמין אותי להתיישב לידו.

ואז סוף סוף התחיל להגיע צוות לשער ממנו היתה אמורה לצאת הטיסה שלנו – ומיד שאלתי את אחת מדיילות הקרקע מה לעשות אחרי הנחיתה. כמובן שעם המזל שלי מסתבר ששאלתי מישהי חדשה שלא היה לה מושג, והיא אמרה שהיא תשאל דיילת ותיקה ותחזור אלי. כשראיתי שהיא שכחה ממני (או מתעלמת מהבקשה) – פניתי פשוט לדיילת אחרת. היא היתה הראשונה בשרשרת אנשי השירות שנתנה לי עצה פרקטית: היא אמרה לי פשוט לפנות לדלפק של חברת התעופה בנמל התעופה של בנגקוק ולשאול שם מה לעשות, וכשהסברתי לה שלא ברור לי האם אני צריכה לפנות לדלפק של טורקיש (שהפעילה את הטיסה עד בנגקוק) או של תאי איירליינס (שתיפעלה את הטיסה מבנגקוק לניו זילנד) – היא הציעה שאפנה לטורקיש כי האיחור היה בגללם.

סוף סוף קיבלתי תשובה מסודרת וניתנת ליישום לגבי ״מה הלאה״, אבל בדיעבד לא היה לי בה צורך. המטוס נחת בשעות הערב בבנגקוק, וכשירדתי מהמטוס עמדו ליד השער כמה נציגות של תאי איירליינס, וכשהסתכלתי לכיוונה של הראשונה היא אמרה לי שהן ממתינות לנוסעים שפספסו טיסות המשך. מיד הבנתי שכדאי לי להסתכל בשמות על השלטים שהוחזקו על ידי הנציגות, והשם שלי אכן הופיע על השלט השני או השלישי.

אותן נציגות מצאו לנו את התור הכי קצר לביקורת הדרכונים כדי להכנס לתאילנד, עזרו לנו למצוא את המסוע שאליו היו אמורות להגיע המזוודות שלנו, וכשהצ׳ימידן שלי לא הגיע (ייתכן שבגלל שניסו להחליף לי טיסות, ואני מקווה שבלי קשר לעובדה שאנשי שירות הלקוחות התעצבנו עלי) – הנציגה שליוותה אותי לקחה אותי באופן אישי לדוכן האבידות ושוחחה עם הנציג שם שמהר מאוד גילה שהתיק יגיע למחרת בשבע בבוקר, והנציגה דאגה שהוא יישלח למלון שבו חברת התעופה שיכנה אותנו. משם נלקחנו להסעה למלון, כשבדרך הנציגות נתנו לכל אחד מהנוסעים דף מודפס עם פרטי טיסת ההמשך החדשה שלנו (כשאני לצערי גיליתי ששלי יצאה 24 שעות אחרי הטיסה המקורית).

אני חייבת לציין שהמלון היה מעולה – החדרים היו יפים ונקיים, והאירוח כמובן כלל שלוש ארוחות וגם הסעה לשדה התעופה שתיאמנו כשעשינו צ׳ק אין למלון. אני ביליתי את הבוקר במלון (הייתי צריכה לצאת ב 14:00 לשדה התעופה) ורק היה לי חבל שבגלל שהתיק לי הגיע אלי רק לקראת הצהרים לא היה לי בגד ים ולא יכולתי להכנס לבריכה.

בסופו של דבר הגעתי לניו זילנד ב 24 שעות איחור, וכדי שלא אסיים את הטיסה ביותר מידי כיף – התור לכניסה לניו זילנד היה ארוך, והצ׳ימידן שלי היה כנראה המזוודה האחרונה שיצאה על המסוע, מה שלא בדיוק גרם לי להיות רגועה מהמחשבה שחברות התעופה הצליחו לאבד לי את המזוודה פעמיים בטיסה אחת.

טיול לניו זילנד – רקע

קצת לפני הקורונה, מאמצע נובמבר עד אמצע דצמבר 2019, יצא לי לטוס לחמישה שבועות לניו זילנד.

למה טיול מאורגן, ועוד כזה מקומי?

ניו זילנד היא מדינה שמאוד נוח לטייל בה לבד – התושבים כמובן דוברי אנגלית (גם אם המבטא והסלנג שלהם פחות מוכרים לנו מהאנגלית הבריטית או האמריקנית), ובמדינה יש המון רצון והכנה לתיירות – החל מהתשתיות וכלה בתושבים שמאוד ידידותיים למבקרים במדינה.

ישנם בהחלט מצבים שבהם קל ונוח יותר לתכנן את הטיול לבד. למשל מי שאוהב לטייל בקצב שלו, לתכנן לבד הכל (או פשוט לזרום בטיול לא מתוכנן אלא איך שמתגלגל בשטח) פחות יהנה מטיול מאורגן. גם תרמילאים שמעוניינים לעשות את הטרקים הידועים של ניו זילנד יוכלו לתכנן אותם בצורה יותר יעילה לבד – בין השאר כי היציאה לטרקים לא פעם תלויה במזג אוויר מתאים, ומזג האוויר של ניו זילנד הוא הפכפך לכל אורך השנה ולכן אי אפשר לצפות מראש מתי הם יהיו זמינים, וטיול מאורגן הוא מאוד קשיח בלו״ז שלו.

מצד שני, עבור מי שלא אוהב לתכנן ולחקור, ו / או מי שלא אוהב לנהוג בעצמו – טיול מאורגן הוא ברכה מאוד גדולה. נושא הנהיגה הוא קריטי ספציפית בניו זילנד כי הנהיגה נעשית בצד ההפוך של הכביש שאליו אנחנו לא רגילים, ולא פעם הכבישים הם הרריים וצרים (ולעיתים קרובות גשומים) לכן היא יכולה להיות קשה יותר עבור הנהגים שלא רגילים לתנאים האלו.

יש כמובן טיולים מאורגנים מישראל, אבל ממה שהתרשמתי – מדובר על טיולים קצרים שבהם בעיקר ״רצים״ מנקודה לנקודה ולא מטיילים ברוגע. טיול לדוגמא שראיתי באחת החברות הרציניות יותר היה טיול של 23 ימים שכלל גם את הטיסות הלוך וחזור מהארץ, עצירה ללילה בהונג קונג בשני הכיוונים, וֿכמה ימים של ביקור באוסטרליה – כשאני טיילתי 28 ימים רק בניו זילנד (לא כולל טיסות, הונג קונג, או אוסטרליה), וגם אז הרגשתי שהטיול לא היה ממצה אלא רק ״טעימה״ מהאתרים השונים. לכן הבחירה בטיול מקומי נשמעה לי טובה.

איך בחרתי טיול מאורגן?

בתחילת שנות ה 2000 גרתי בארה"ב, ויום אחד חברה ישראלית צעירה ורווקה כמוני סיפרה לי שהיא יצאה לטיול מאורגן בכל מיני פארקים בדרום מערב ארה"ב בחברה שמיועדת לצעירים בגופם ונפשם שמעוניינים בטיול שהוא יותר זול ובאוריינטציה של תרמילאות. ישנים בטיול הזה לרוב בשקי שינה על האוטובוס עצמו או באתרי קמפינג, מבשלים יחד על גזיות את רוב הארוחות – ובמהלך היום יורדים מהאוטובוס ומטיילים באופן עצמאי (לבד או עם חברים שיצרתם במהלך הטיול) בפארק שהגעתם אליו.

שנה שנתיים אחר כך הצטרפתי לטיול כזה של החברה עם הרבה חששות מהסגנון – והתאהבתי. כנראה שיום אחד אכתוב קצת גם על טיולים הללו, אבל אפשר להגיד שהצטרפתי לעוד כמה טיולים כאלו של החברה במשך השנים – האחרון שבהם היה בשנת 2014 והיה טיול חוצה ארה"ב הלוך וחזור.

באותו טיול התכנסנו בערב בנקודת היציאה של הטיול בניו יורק, וכשהגעתי לשם עם עוד כמה מטיילןות התחיל להסתובב בינינו בחור עם מבטא מוזר שהתחיל לקבל את פנינו בזמן שהמדריך שפגשנו בהתחלה התחיל לרשום אותנו ולהעמיס את התיקים שלנו על האוטובוס. הייתי בטוחה שהבחור שקיבל את פנינו היה המדריך השני של הקבוצה, וכן התפלאתי פתאום לראות מישהו אחר מתיישב במושב הנהג של האוטובוס, ופניתי לבחור בשאלה מה בדיוק קורה פה והאם אולי זכינו לטיול שיש בו שלושה מדריכים במקום שניים?

מסתבר שבעצם היה מדובר על אחד המטיילים ולא על מדריך – אלא בחור מניו זילנד שבעצם עבד בתור מדריך תיירים ״בבית״, ולכן סיגל לעצמו התנהגות כזו של מדריך כשהוא פוגש אנשים חדשים, במיוחד בקבוצה גדולה או בטיול. הוא סיפר לכולנו שהחברה שבה הוא עובד נקראת Flying Kiwi – והיא פועלת פחות או יותר כמו החברה שבה כולנו נסענו.

לכן כשרציתי לטייל בניו זילנד – חשבתי מיד על החברה הזו כאופציה, וכשראיתי שהמסלול והמחיר נשמעים לי טוב, מיד נרשמתי. חשוב לציין שישנן חברות שונות שפועלות בניו זילנד באופן דומה, רק עם שוני בפרטים שונים בטיול – החל מהמסלול, דרך הלינה (בין אם שינה באוהלים או בחדרים פשוטים שזמינים לרוב באתרי קמפינג) וכלה במחיר וכמות הארוחות שמספקת כל חברה.

לא חשבתי הרבה על הבחירה כי מה שהרשים אותי קודם כל היה שירות הלקוחות המדהים של החברה. מכיוון שהזמן בניו זילנד הוא 11 שעות לפני זמן ישראל – היום והלילה שלנו הפוך מזה שלהם ורוב הקשר שלי מולם התנהל באימיילים, במיוחד כשנרשמתי לטיול כמה חודשים מראש. אבל כן שמתי לב לכך שתמיד קיבלתי תשובה בערב של אותו היום שבו כתבתי את המייל ותמיד סביב השעה 8 – 9 בבוקר של ניו זילנד. הרושם שלי היה שיש מישהו (או מישהי) שהדבר הראשון שהוא עושה על הבוקר זה לבדוק אימיילים מלקוחות ולטפל בהם בהקדם.

מעבר לזה, המעקב אחרי הפרטים הקטנים נעשתה על ידם. אני למשל הזמנתי את הטיול כמה חודשים מראש, ובאותה תקופה לא היה צורך להוציא ויזה לניו זילנד. אבל מסתבר שבאוקטובר 2019 (חודש לפני הטיול שלי) ניו שילנד החליטה לחייב את כל הנכנסים אליה בויזה אלקטרונית – והחברה מייד שלחה אימייל לכל המטיילים עם הודעה על הדרישה החדשה כדי לוודא שנוכל להוציא את הויזה הזו מראש. דוגמא נוספת היא שהחברה למשל המליצה על אכסניה באיזור נקודת האיסוף של הטיול – אבל כשהנקודה השתנתה כי נעשו שיפוצים באיזור של הנקודה המקורית, הם כמובן הודיעו לנו והמליצו על אכסניה קרובה יותר למקום.

השירות היה כמובן מעולה גם במהלך הטיול עצמו – המדריכים נבחרו על סמך הניסיון שלהם והיכולת הגבוהה שלהם בעבודה מול אנשים. חלק מהמדריכים שעבדנו מולם היו חדשים יחסית בתפקיד וזה היה המחזור הראשון או השני שלהם בחברה, ועדיין הם היו מעולים. מעבר לזה, הבנתי שהחברה בוחנת לא רק את המדריכים עצמם אלא גם את שיתוף הפעולה ביניהם, ומצוותים את אלו שעובדים טוב יחד.

ומה שהכי חשוב הוא תכנון המסלול – רואים שהוא תוכנן על סמך המון שנות ניסיון ופידבק של לקוחות, והם עדיין ממשיכים לחפש את הפידבק הזה כדי לראות האם יכול להיות שיש עדיין מקום לשיפור המסלול ולדגשים שונים בו. עקרונית יש לחברה מסלול סיבובי כולל בשני האיים של ניו זילנד – ואפשר להצטרף אליו בנקודות שונות לפי הזמינות של המטיילים, ולהצטרף לחלקים ממנו. אמנם החברה משווקת מסלולים חלקיים "רשמיים" שהם כנראה הפופולריים ביותר (למשל טיול סיבובי באי אחד), אבל אפשר כנראה לתאם מול החברה מסלולים חלופיים לפי הרצון. ובינינו – המדריכים היו מוכנים באופן לא רשמי גם לתת טיפים לאלו שהמשיכו לטייל עצמאית אחרי הטיול .

מעבר לזה, החברה מנסה להעניק חוויה כמה שיותר כוללת של ניו זילנד. מעבר למסלולי הליכה, ישנם גם מסלולי רכיבה על אופניים על בסיס יומיומי כי החברה יודעת שרבים מהמטיילים נהנים מכך – ואפשר לשכור גם אופניים מהחברה כדי לטייל כך. אבל מה שחשוב זו האופציה להוסיף לטיול פעילויות אתגריות יותר למי שמעוניין בכך, בעיקר כי ניו זילנד ידועה כבירת הפעילויות האתגריות האלו (ולמשל בה הומצאו קפיצות הבאנג'י). החברה שולחת מראש את רשימת הפעילויות האפשריות (והמחירים שלהן) שכוללת מגוון מאוד רחב של פעילויות – החל מפעילויות אתגריות באמת כמו צניחה חופשית, קפיצות באנג'י, או קפיצה בעזרת נדנדה מעל עמקים שונים – וכלה בשחייה עם דולפינים ידידותיים, שייט או טיסה לצפיה בלוויתנים בים. כמובן שמדובר על ספקים רציניים שהחברה בדקה מראש, ולא פעם גילינו שגם המחיר שקיבלנו היה זול קצת יותר מזה של מטייל שהיה מגיע אל החברה עצמאית.

חשוב לציין שלא מדובר רק על פעילונות ״מסוכנות״, אלא שיש גם פעילויות פופולריות אחרות. למשל סיורים באתרים שבהם הוסרטו סצנות משר הטבעות הם מאוד פופולריים ויש אפשרויות להצטרף אליהם בנקודות שונות בטיול. בנוסף, יש כמה נקודות שבהן אפשר להצטרף לביקור בכפר מאורי (האוכלוסיה המקורית של האי) לחוויה תרבותית שכוללת בסופה ארוחת ערב מסורתית.

למה כן חשוב לשים לב?

עבורי אישית היה פער מסויים שחשוב לי לכתוב עליו. בגדול הרגשתי שהטיולים בארה"ב התאימו יותר למגוון רחב של אוכלוסיות עם מגוון רחב של יכולת גופנית ולא הרגשתי באף טיול חוסר התאמה או חוסר יכולת לטייל באף אתר בגלל כושר גופני נמוך יחסית (ולא פעם היו מטיילת או שניים שהלכו בקצב דומה). אבל כבר מהמסלול הראשון הרגשתי שהטיול בניו זילנד היה הרבה יותר מכוון לאנשים ברמת כושר גבוהה יותר משלי. חשוב לי לציין שהיו מטיילים אחרים (שלא מהקבוצה) במסלולים השונים שהלכו בקצב דומה לזה שלי ושרמת המסלולים לא היתה קשה מידי בשבילי – אלא שהמטיילים האחרים בקבוצה היו מהירים משמעותית ממני, ולא פעם הזמן שהוקצב לנו למסלולים השונים היה קצר מידי עבורי. קצב ההליכה שלי כנראה נתפס ככזה חריג שהגעתי למצב שבו אחת המטיילות בקבוצה היתה כל כך מודאגת מקצב ההליכה שלי שהיא הלכה ושוחחה עם המדריכים לגבי זה, ולדעתי זה הוביל לדאגה גם מצידם ברמה שבימים הראשונים לטיול מאוד חששתי שאתבקש לוותר מקומי בטיול.

ייתכן שהדאגה לא היתה מוצדקת כי בסופו של דבר סיימתי את הטיול כמתוכנן, ומאוד נהניתי ממנו. יצא לי גם לשוחח לקראת סוף הטיול עם המדריך שהכרתי בארה"ב, והוא אמר שייתכן מאוד שהמדריך של הקבוצה באותו חלק מהמסלול היה מודאג ממקום שבו הוא חשב שלא אהנה אם לא אספיק את המסלולים. אבל בדיעבד אני חושבת שאולי הייתי צריכה להתייעץ עם החברה בכלל או עם המדריך שהכרתי בפרט עד כמה הטיול מתאים לי.

חשוב לי לכתוב שאין כאן דיס המלצה על החברה, אלא עניין של העדפה אישית שקשורה אלי ספציפית, וגם למטיילים אחרים היו מצבים שבהם הציפיות שלהם היו שונות משמעותית ממה שקרה ״בשטח״.

דוגמא לכך היתה מטיילת ספרדית בשם לידיה, שנרשמה לטיול על סמך מידע שהיא קיבלה מסוכנות נסיעות כזו או אחרת – אבל ״בשטח״ היו כמה היבטים שמאוד הפריעו לה. היא אמנם הרגישה טוב עם רמת המסלולים – אבל הרגישה שדווקא מסלולי האופניים והפעילויות הנוספות פגמו בהנאה שלה כי לדעתה הם באו על חשבון הזמן או אפילו הזמינות של הטיולים הרגליים, ועל העובדה שכדי להנות מרכיבה על אופניים מידי פעם היא היתה נאלצת להשכיר אופניים מהחברה למשך כל הטיול שלה ולא עם בסיס יומי לפי הרצון שלה. היא גם הרגישה לא פעם שהמדריכים היו עסוקים מידי ב"לשווק פעילויות" שונות ופחות בטיול עצמו, ושהמסלול של הטיול הכולל הושפע מידי מהרצון לאפשר פעילויות מאתגרות ולכן סטינו מהמסלול שהיה מוביל למקומות הכי יפים, ולא פעם הקדשנו יותר מידי זמן כדי לבלות במקומות שבהם יש פעילויות בתשלום נוסף על חשבון מסלולי הליכה.

רכיב נוסף שהפריע ללידיה היו סידורי השינה. עקרונית הטיול מתוכנן לכך שהלינה תהיה ברובה אוהלים (מלבד לילות שבילינו בערים שבהן ישנו באכסניות), והחברה מחלקת את המטיילים לזוגות שישנים באוהלים שמיועדים רשמית לשלושה מטיילים. מי שרוצה באמת להתפנק (או להמנע מלישון עם הנחרן התורן) יכול לשלם קצת יותר כדי לישון לבד באוהל. אני בחרתי לישון כך, וזה אכן היה פינוק למרות שזה דרש ממני לבנות ולפרק את האוהל לבד.

אבל חלק מהפרסום של החברה היה שמידי פעם אפשר יהיה להשתדרג לחדר בסיסי באתרי הקמפינג שבהם לרוב ישנו באוהלים. מדובר היה על משהו שאמור היה להיות משהו שקורה אולי פעמיים שלוש במהלך הטיול – כי מדובר על משהו בעלות נוספת. לידיה משום מה קיבלה את הרושם שתהיה לה זמינות גבוהה של חדרים כאלו בעלות סימלית – והתאכזבה לגלות שחדרים פרטיים עלו לא מעט, ולמרות שחדרים משותפים עלו מחיר סביר יותר, לידיה היתה רגישה לרעשים ולכן היתה מוגבלת במי שהיא היתה מוכנה לישון איתו בחדר (נשים שלא נוחרות), ומאותם אנשים בודדים לא פעם הם העדיפו לוותר על חדר בגלל העלות.

לכן חשוב מאוד לתאם ציפיות מראש אם זו הפעם הראשונה שאתם נוסעים על חברה כלשהי, במיוחד אם מדובר על חברה מחו״ל שהסגנון שלה יהיה מן הסתם שונה מזה של חברת טיולים מאורגנים ישראלית.

למה בלוג?

אי שם בסוף מאי 2008, הייתי בתקופה די מעניינת בחיים שלי.

התהליך שהוביל אות לשם התחיל כמה שנים לפני זה: בסוף 1999 סיימתי תואר ראשון במדעי המחשב ומצאתי עבודה שבהתחלה הרגשתי מאוד מוערכת בה. אחרי שנה ומשהו בתפקיד גם הגשמתי חלום ועשיתי רילוקיישן לארה״ב – החוזה הראשוני היה לשנתיים, אבל אני קיוויתי שהמעבר יהיה קבוע.

אבל הוא לא היה (וזה משהו שכנראה אכתוב עליו מתישהו בעתיד), וחזרתי לארץ בסוף 2004 עם חוות דעת לא משהו מהמנהל של המנהל שלי. ואז ביליתי שלוש שנים וחצי בלנסות לחזור למקום שבו הייתי לפני הרילוקיישן מבחינה מקצועית לפחות – להיות עובדת מוערכת, ועל הדרך להשתלב במוצרים החדשים שנכתבו במחלקה שעבדתי בה. ובהתחלה נראה היה שאני הולכת לכיוון הנכון – אבל לאורך זמן די דישדשתי, עד שבתחילת מאי 2008 מצאתי את עצמי משוחחת עם מנהל המחלקה שלי על זה שכדאי לי לחפש ולמצוא תפקיד אחר בחברה כי יש קיצוצים במחלקה שלנו. לקראת סוף החודש המנהל מתחתיו כבר המליץ לי להתחיל לחפש תפקידים מחוץ לחברה.

בואו ונגיד שלא הייתי אופטימית כי כמה חודשים לפני כן כבר התחלתי לחפש עבודה כי הבנתי לאן נושבת הרוח – ואיכשהו לא הצלחתי באף ראיון, כך שהמחשבה של ללכת לחפש עבודה בחוץ לא היה מעודד מבחינתי. מעבר לזה, גרתי אז ביחידת דיור שהיתה בעצם הקומה השניה של הבית הפרטי של בעלי הדירה, כך שהם היו בהחלט מגלים מהר מאוד שאני לא עובדת והיו יכולים לעשות לי בעיות מתוך חשש שלא יהיה לי כסף לשכר דירה.

מתוך המקום הזה, עלו לי לא מעט מחשבות על ״מה אני רוצה לעשות הלאה בחיים ומה עשיתי עד עכשיו כדי להגיע למקום שאני לא ממש מרוצה ממנו״. ולכן פתחתי בלוג בתפוז וכתבתי בו רשומה עם השאלות האלו – ואז שכחתי ממנו לגמרי לשנה וקצת.

השכחה נבעה מזה ששבועיים שלושה אחר כך מצאתי עבודה חדשה (ועוד בחברה הראשונה שהתראיינתי בה!), יצאתי לטיול קצר בחו״ל, התחלתי לעבוד (וגם להצליח לא רע בעבודה החדשה), ועברתי לדירה חדשה שתהיה קרובה יותר לעבודה החדשה שלי – כך שהייתי מאוד עסוקה.

אבל עם הזמן הרגשתי שוב את הצורך לכתוב על דברים שונים, ושנה וקצת אחרי הרשומה המקורית התחלתי לכתוב – והפעם התמדתי. הבלוג היה בפלטפורמה של תפוז שבאותה תקופה היתה בעצם קהילה גדולה ופעילה של בלוגרים – שכללה גם מפגשים רשמיים יותר או פחות, אבל בעיקר חשיפה טובה של בלוגים שונים לכלל הקהילה בעמוד הראשי של תפוז או של מה שהיה מכונה ״הבלוגיה״. לא פעם היה מדובר על פוסטים שהיוו נקודת עניין, אבל בהחלט היה ניסיון גם לתת לבלוגים חדשים חשיפה בתחילת דרכם כדי לאפשר להם לצבור קהל קוראים פנימי.

עם הזמן כתבתי בתדירות גבוהה יותר ויותר, הבלוג תפס כיוון מסוים – ועם הזמן הרגשתי צורך לפתוח שני בלוגים נוספים לנושאים שונים. והכל היה נחמד וחביב – אבל עם הזמן התפתחו שתי בעיות.

הראשונה היתה שבעצם הכתיבה הפכה להיות מטלה – במקום להיות כיף. איכשהו הרגשתי לחץ לפרסם בתדירות גבוהה, ולֿחפש חומרים במקום פשוט להגיב לדברים שעניינו אותי כמו בתחילת תהליך הכתיבה. זה בלט במיוחד בבלוג הצילום שלי: מתישהו יצאתי לטיול קצת ארוך, אז העליתי לא מעט פוסטים לגביו, מה שנתן לי מרווח נשימה לתקופה שבה לא הייתי צריכה ״להשקיע״ זמן ביצירה של פוסטים חדשים. אבל באותה תקופה צילמתי לא מעט, זה נוצר מצב שהיה לי חומר להרבה רשומות, שאת כולן העלתי בבת אחת – מה ששוב גרם להצטברות של הרבה צילומים שצולמו בתקופה שבה פרסמתי אותן. עם הזמן היו לי צילומים שהספיקו בכל פעם לתקופה יותר ויותר ארוכה, מה שגרם לכך שהייתי צריכה להשקיע המון זמן בהעלאה שלהן כדי לקבל תקופה רגועה שוב – מה שהוביל כמובן להחמרה של הבעיה.

הבעיה השניה בעצם היתה שהבלוגיה התחילה להעלם מסיבות שונות – בלוגים הפכו להיות פחות פופולריים, ובמקביל היו כמה החלפות בעלות על אתר תפוז. השמות המוכרים מניהול הבלוגיה נעלמו (לא פעם בלי להפרד), היחס לבלוגים הלך והתדרדר מבחינת השקעה וטיפול בבעיות, ובלוגרים התחילו להיעלם. עם הזמן הבעיה החמירה מאוד – עד שלפני בערך שנה היתה החלטה לסגור את תחום הבלוגים בתפוז לחלוטין.

אמנם איבדתי אי אלו רשומות, אבל במובן מסוים הרגשתי איזושהי הקלה. הלחץ לספק תוכן בצורה רציפה ירד ממני, ודווקא נהניתי מהשקט.

אבל עם הזמן התחלתי להתגעגע לכתיבה, או לפחות לזו שחוויתי בתחילת הדרך. חלק גדול ממה שהפך את הכתיבה אז לכיפית ואפשרית נעלם – כיום אין מאחורי בלוגיה שתקדם רשומות שלי, ואני צריכה לקדם את הבלוג בעצמי, גם אם בעצם אני רוצה שהבלוג יישאר אנונימי.

אבל שווה לפחות לנסות, לא?