תקופה של הרבה חדשות רעות

יום חמישי שעבר היה לי יום מאוד גרוע. איכשהו כמה דברים לא הסתדרו בו – אבל החדשות הבאמת גרועות היו שאמא שלי הודיעה לכולנו שבבדיקה שהיא עברה, התגלה לה סרטן השד בשלב מאוד מוקדם.

היה לה כבר סרטן השד לפני 31 שנה, באמצע שנות התשעים, כשהיא היתה בסוף שנות הארבעים לחייה. אז האבחון עצמו היה בעייתי מאוד – היא גילתה גוש, הרופא אמר שזו רק ציסטה, ורק שנה אחר כך כשהגוש לא נעלם אלא רק גדל – אמא שלי התעקשה לבדוק אותו שוב. למזלה אבא שלי היה אז מנהל די בכיר באחד מבתי החולים של ירושלים ויכול היה לעזור בזה שהוא דחף לבדיקה (וכך הוא חסך ממנה הרבה מאוד טרטורים בניסיון לכפות על רופאים לבדוק אותה), וכך גילו שבעצם היה מדובר על גוש סרטני.

למזלה של אמא שלי היה מדובר על סרטן שהיה איטי מאוד בהתפתחות שלו, ולכן למרות הדחיה של האבחון בשנה, ניתוח כריתה ואז כימותרפיה לכמה חודשים הביאו להחלמה מלאה של למעלה משלושים שנה.

אבל עכשיו יש לה גוש נוסף. הפעם גילו אותו למזלה מאוד מוקדם (אם בעבר הגוש היה בגודל של ארבעה ס״מ – הפעם מדובר על גוש בגודל חצי ס״מ), וממה שנראה גם הפעם מדובר על סרטן שמתקדם לאט, ומסתבר שאלו סוגי סרטן השד שסיכויי ההחלמה מהם הם הכי גבוהים, במיוחד בגילוי מוקדם כמו שקרה לאמא שלי. כך שאנחנו בשלב זה אופטימיים.

אמא שלי בשלב זה עדיין בשלבי בירור של מה בדיוק קורה, ולפי זה יחליטו איך לטפל בזה הלאה. לא ממש ברור האם זה אותו סוג סרטן או חזרה של מה שהיה לה בעבר (למרות שזה מוזר שהסרטן חזר יותר משלושים שנה אחרי הפעם הקודמת שהוא קרה).

אבל למרות שסיכויי ההחלמה הם תיאורטית גבוהים – מלבד העובדה שמדובר על סרטן חוזר באותו איזור (גם אם בהפרש של כמה עשורים טובים), אמא שלי כבר לא צעירה ולא ברור איך היא תתמודד עם הטיפולים – ועד כמה אפשר יהיה לטפל בה בצורה מלאה שבאמת תפתור את המחלה.


אחרי שיום חמישי היה יום מבאס, אמרתי לעצמי שאולי זה לטובה שלא חזרו אלי באותו היום לגבי התפקיד שהתראיינתי אליו שבוע לפני כן כי היום כולו הרגיש כמו ״יום של מזל רע״.

אבל אחרי כל הלחץ וההתלבטויות סביב התפקיד וסביב השכר והמרחק מהבית – קיבלתי את השיחה לגביו ביום ראשון בבוקר – והתשובה היתה שלילית. בסה״כ התשובה שקיבלתי היתה שהתרשמו ממני לטובה אבל היה להם מועמד יותר טוב שהם העדיפו להתקדם איתו.

הבעיה עם הניסוח הזה של ״היה לנו מועמד טוב יותר״ היא שבעצם זה ניסוח מאוד כללי שחברות כותבות כשלא בא להן ממש לתת פידבק מעמיק יותר, וברוב הפעמים בכלל אין להם מועמד אחר טוב יותר (או מועמד אחר בכלל).

יכולות להיות לחוסר הרצון הזה לשתף בפידבק הרבה מאוד סיבות.

קודם כל – יש סיבה משפטית כי חברות חששות שיהיו מועמדים שיתבעו אותן על דחיה. זה לא משהו שקורה הרבה אבל אני מניחה שהסיכון בזה יכול להפחיד חברות – במיוחד כשאין משהו ספציפי שטעיתי בו אלא הרושם הכללי ממני פשוט היה גרוע, או שהביקורת שהם רצו להעביר עלי היתה כזו שלא היה להם נעים להעלות אותה (כמו למשל שהגעתי למשרדים מיועת מאוד והיה לי בגלל זה ריח גוף פחות נעים למרות שהתקלחתי לפני הראיון ושמתי כמובן דאודורנט, או שמשום מה לדעתם עצם העובדה שאני מגיעה בתחבורה ציבורית במקום ברכב מפריע להם).

מצד שני, לפעמים באמת אין ביקורת שהיא רלוונטית, ואני לא עשיתי שום דבר שהוא לא בסדר – אלא פשוט משהו היה חסר להם, ברמה של ההכישורים האישיים או ברמה של הכימיה הבינאישית. אחרי הראיון שלי לפני שבוע ומשהו היו כמה אנשים שאמרו לי שהעובדה שהם רצו שאדם נוסף יראיין אותי כנראה העידה על התרשמות מסוימת או שהם רצו לתת לי צ׳אנס, כך שיכול מאוד להיות שהיה עניין אבל בסוף הם העדיפו לוותר כי היה עדיין חסר לי ידע או היה לי פער מקצועי שעדיין הפריע להם למרות שהצלחתי להרשים בידע שיש לי.

מצד שלישי – משהו בתפקיד נשמע לי מוזר.

קודם כל – את תהליך הראיונות הזה התחלתי בערך ביולי, כך שהמשרה הזו פתוחה המון זמן. יכול להיות שיש לזה הסבר הגיוני למשל בכך שהיו כמה תקנים פתוחים ולכן כמה גיוסים, אבל תיאורטית יכול להיות שהחברה עצמה מאוד בררנית – אולי בגלל שיש כיום משבר שבו המון מתכנתים מחפשים עבודה, הם מקווים למצוא מישהו ממש מומחה בתחומו שדווקא בתקופה הזו יהיה מוכן לעבוד בחברה שהיא לא ממש יוקרתית ובתקן (ותמורת שכר ותנאים פחות טובים) של עובד קבלן, ולכן לפחות בשלב זה הם פוסלים מועמדים שבכל תקופה אחרת הם היו שמחים מאוד לקבל. בזמנו כשהתחלתי לעבוד מחדש עם הקואצ׳רית שלי היא אמרה שהיא שמעה על לא מעט חברות כאלו שמבחינתן ״הדשא של השכן תמיד ירוק יותר״ ולכן הן מורחות לא פעם את תהליכי הגיוס שלהן (למרות שהן ראיינו לא פעם מועמדים נהדרים שהן היו שמחות לקבל בזמנים רגילים) בתקווה שהן ימצאו משהו טוב יותר.

במקביל, ראיתי לאחרונה הרבה פרסומים שנשמעו בדיוק תואמים לתפקיד הזה גם מבחינת הדרישות וגם מבחינת המיקום, סביבה שיש בה מעט מאוד הייטק. אמנם חלק משמעותי מהפרסומים הם של חברות קבלן כך שאין לי מושג באמת מי החברה שעומדת מאחורי התפקיד – אבל אני חושבת שבעיקר בגלל המיקום של המשרה והפרטים הספציפיים של מה שהם מחפשים יש פה סיכוי סביר מאוד שמדובר על אותה חברה ואותו תפקיד. אז זה מעלה את השאלה – למה בעצם לוקח הם המון זמן ומאמצים לגייס מישהו לתפקיד כשבחוץ יש המוני מחפשי עבודה?


אני מניחה שההיבט העיקרי שבאמת היה חשוב לי פה לי הוא שאני באמת מחפשת עבודה המון זמן והייתי רוצה כבר למצוא את התפקיד הבא שלי.

וכמו שכתבתי כבר בכמה רשומות, כנראה שבגלל זה הייתי מוכנה להתפשר על התפקיד הזה שהרבה מההיבטים שלו לא מצאו חן בעיני, החל מהעבודה המלאה מהמשרדים שהיו רחוקים מהבית ולא נוחים להגעה – וכלה בעבודה כעובדת קבלן בתפקיד שנשמע זמני.

ואני מניחה שיש פה היבט נוסף שמטריד אותי וזו העובדה שהעבודה עצמה נשמעה כמו משהו שלא היה קפיצה יותר מידי גדולה עבורי מבחינה מקצועית, ובהחלט כמו תפקיד שיכולתי לעשות עם הידע הקיים שלי – למרות שייתכן שהיו כמה דברים שהייתי צריכה להשלים (קצת קשה לי להגיד כי אף אחד מעולם לא ממש תיאר לי את התפקיד). עם הפערים הטכנולוגיים שקיימים לי אני מרגישה שיש מעט מאוד תפקידים שזה נכון עבורם, ולכן מדאיג אותי שפספסתי הזדמנות אחרי שסוף סוף מצאתי תפקיד כזה.

לכן מאוד חשוב לי להבין למה דחו אותי, אבל אני מרגישה מתוסכלת כי אני מרגישה שאין לי דרך לקבל את הפידבק הזה.

הבעיה היא שהרי ניסיתי להתקבל לתפקיד דרך חברת קבלן / חברת פרוייקטים, וכל התקשורת שלי היתה מולם – והם לא מוכנים לעשות את המאמץ כדי לעזור לי לקבל את הפידבק הזה מהמראיינים של החברה עצמה ודי ניפנפו אותי כשביקשתי אותו. אולי הם לא רוצים לעצבן את הלקוח ביותר מידי שאלות (או שהם יודעים שהביקורת היא על עניינים כמו הזיעה וכו׳ שכתבת למעלה), או שאולי פשוט אין להם כוח או רצון להשקיע את הזמן במישהי שהם לא הולכים להעסיק ולא יכולים להרוויח עליה כסף – אבל הנציגה ששוחחתי איתה לא היתה מוכנה לשאול את הלקוח מעבר למה שהיא אמרה לי, ואין לי מושג עם מי לדבר כדי כן לקבל את הפידבק הזה.


כתובת טבעית לפריקת התסכול הזה והתייעצות היתה הקואצ׳רית שלי – אבל שתי הפגישות האחרונות שלנו התבטלו, ומעכשיו אין לה זמן יותר למפגשים.

הפגישה הראשונה התבטלה כי בעצם קבעו לי את הראיון ההוא בדיוק בזמן הפגישה שלנו, וכמובן שבהסכמתה הפגישה בוטלה כי הראיון היה חשוב יותר.

הפגישה השניה היתה אמורה להיות אתמול, אבל בימים האחרונים אני מצוננת – זו לא הצטננות קשה במיוחד, אבל כן יש לי מידי פעם התקפי שיעול שאני מרגישה שעדיין יש מאחוריהם ליחה, ועדיין יש לי נזלת – וכן יש לי קצת תחושה כללית פחות טובה למרות שאין לי חום. אני לא בטוחה שאני עדיין מדבקת (כי לפעמים שיעול וכו׳ יכולים להיות תסמין שנשאר הרבה זמן אחרי שהמחלה נפתרה), אבל אני לא בטוחה שאני לא.

לכן החלטתי ״להגדיל ראש״ ולספר לקורצ׳רית על זה – כי אני יודעת שיש אנשים רגישים שלא פעם חוששים להדבק במחלות כאלו. אני שמה לב לזה במיוחד כי אני יודעת שאני לרוב עוברת הצטננויות יחסית בקלות, אבל לא פעם יש אנשים שכנראה רגישים יותר ועלולים להדבק ממני ולסבול מתסמינים הרבה יותר קשים.

ההנחה שלי היתה שאם לא נפגש פנים מול פנים אז נוכל להעביר את הפגישה לזום – אבל הקואצ׳רית פשוט ביטלה את הפגישה. כשכן שאלתי למה לא יתאפשר לנו להפגש בזום, היא אמרה לי שהפגישה שלנו בין שתי פגישות אחרות שהן פנים מול פנים ולכן זה לא יתאפשר.

יכול להיות שמשום מה לא נעים לה לערוך פגישת זום בבית הקפה אלא רק בבית, כנראה כדי שפחות ישימו לב לזה שהיא בעצם ״מתנחלת״ בבית הקפה (למרות שיש לי רושם שמלצריות קבועות כבר בטח שמות לב לדברים כאלו), וכנראה בגלל גורם הרעש או תשומת הלב מהסביבה (כי בזום ברור שזו לא שיחה בין שתי חברות ועלול למשוך תשומי).

וכמובן שכנראה גם יש פה את עניין התשלום – כי מרגע שהתחלנו להפגש פנים מול פנים היא ״מבקשת״ שאשלם לה במזומן. וברור לנו ממה נובעת הבקשה הזו – אבל אם המפגש עובר לזום, התשלום גם צריך להתבצע באפליקציה כזו או אחרת או בעזרת העברה בנקאית, מה שיכול להקשות להסתיר אותו.

במאמר מוסגר, אני מניחה שיש פתרונות לנושא התשלום, כמו למשל שאוכל לשלם לה במפגש הבא תשלום כפול, אבל להציע את זה מיוזמתי נשמע לי חצוף מאוד במיוחד ממישהי שהיא בעצם עובדת בעסק קטן במשרה חלקית, למרות שאם זה היה עולה מצידה אם היא היתה מרגישה שהיא סומכת עלי אז הייתי מסכימה לזה.

אבל במקביל לזה שהיא ביטלה את הפגישה – היא לא ניסתה לקבוע איתי פגישה נוספת בימים הקרובים ובשעות שבהן כן יזדמן לה לעשות אותה בזום – אבל כן הזכירה לי שבאוקטובר נכנס לה שוב פרוייקט גדול והיא לא תהיה זמינה לפגישות. זה אפילו הגיע לרמה שבה אני זו שהייתי צריכה לשאול אם לחכות לה שהיא זו שתיזום פגישות עתידיות שלנו (ופתאום אני מבינה שהיא לא אישרה את זה מהצד שלה).

חשוב לי להגיד שאני מפרגנת לה מאוד על הפרוייקט הזה. אני יודעת כמה קשה לביות בארץ עצמאיים, ואם יש לה אפשרות לקבל פרוייקטים רציניים יותר מידי פעם כדי להמשיך להית עצמאית אז אני ממש שמחה על זה.

אלא אם היא גילתה את הבלוג וקראה את הפוסטים שכתבתי בנושא ולכן העדיפה לוותר עלי כלקוחה (אבל החליטה לא לשוחח איתי על זה) – אני מניחה שמה שמפריע לי זה שאני כנראה נתפסת בעיניה כמאומנת ב״לחץ נמוך״ ולכן אני לא בעדיפות לקביעת פגישה בתקופה היחסית לחוצה הזו עבורה. אבל זה לא אומר שלא היו כמה דברים שמבחינתי כן הייתי רוצה לשוחח איתה לפני שאנחנו מפסיקות להפגש לתקופה שיכולה להיות יחסית ארוכה (בפעם הקודמת שהיה לה פרוייקט לחוץ כזה הוא לקח חודש יותר ממה שהיא חשבה שהוא ייקח).

היכולת לנתח את האירוע של הראיון כפי שהוא עבר ואז הסירוב שקיבלתי היה אחד מהדברים שהייתי רוצה להעזר בנקודת המבט שלה, אבל זה משהו שכנראה יתפספס עד שהיא תתפנה שוב.

אם היא בכלל תיצור איתי קשר.


אולי קצת כדי לסיים את הרשומה בטון אופטימי יותר, נשמע שיש יוזמה חדשה של הנשיא טראמפ להפסקת אש.

יש לאמא שלי בן דוד שאוהב לכתוב המון על פוליטיקה בפייסבוק שטוען שהוא אופטימי ושהפעם זה נשמע לו רציני, כי עמית סגל כותב דברים טובים על ההסכם. לדעתו של בן הדוד הזה היא שמכיוון שסגל הוא אחד מה״שופרות״ הידועים של ביבי, עצם הכתיבה החיובית על היוזמה של טראמפ היא כנראה ״הכנת השטח״ לחתימה על ההסכם.

עד כמה אתם בקשר עם המשפחה המורחבת שלכם?

בעקבות הרשומה שכתבתי לראש השנהורשומה אחרת מלפני שלוש שנים ומשהו שגם כתבתי בהקשר של המשפחה של אמא שלי שגרה בצפון.

חשוב לי לכתוב שמעולם לא היה לנו קשר רציף וטוב עם המשפחה מצד אבא שלי מלבד כמה אירועים נקודתיים.

למשל כשסבתא שלי מצד אבא עוד גרה בירושלים (סבא שלי נפטר כשהייתי בת שבע) – היינו נוסעים לבקר אותה כל מוצאי שבת. בחורף כשהיא היתה מבשלת צ׳ולנט היא היתה משאירה לנו שנאכל גם בערב, אבל אני מודה שאין לי מושג האם היינו אוכלים אצלה ארוחת ערב גם בקיץ כשהיה כבר חם מידי לאכול צ׳ולנט.

מעבר לזה, היא לא פעם היתה מגיעה אלינו אם אמא שלי היתה צריכה בייביסיטר כשאחד מאיתנו (לרוב אחי הקטן) היה חולה. ולא פעם אני הייתי גם ״בוחרת״ להשאר בבית כשאמרתי שאני לא מרישה טוב, ואני לא ממש זוכרת אם אמא שלי באמת בדקה עד כמה אני חולה.

אבל המסורת הזו נקטעה כשהתבגרנו – לא ברור לי אם זה היה בגלל שגרנו שנתיים בניו יורק ולא חידשנו את המסורת כשחזרנו, או שבשלב זה סבתא שלי עברה כבר לגור בבני ברק ליד שני האחים החרדים של אבא שלי, שלאחד מהם היו כבר 13 ילדים. בשלב זה בחייו האח הזה העדיף שלא יהיו לילדים שלו קשר עם חילונים בגלל החינוך שלהם – כך שלמרות שזכור לי שיצא לי לשחק עם הילדים הגדולים שלו פעם או פעמיים בתור ילדה צעירה, במשך שנים לא יצא לנו להתראות איתם.

עד כמה שזה נשמע מוזר, דווקא האח הצעיר ביותר שהיה חרדי וכנראה שהיה גם הכי אדוק מבין כל האחים לא ממש היה נשוי וכמובן שלא היו לו ילדים. אני כותבת ״לא ממש״ כי הוא באמת היה נשוי לבערך שנה או שנה וחצי, אחרי תהליך ארוך מאוד בצורה חריגה של ניסיונות שידוך שלא צלחו, לשברון ליבה הגדול של סבתא שלי (אני רק מקווה שלא היה לזה פן כספי משמעותי עבורה בנוסף לשברון הלב הזה, כי היא היתה עניה).

החתונה קרתה כשעדיין גרנו בארה״ב, אבל יש לנו עדיין באחד האלבומים שלנו צילום מהחתונה שלו, מעין פורטרט שלו עם הכלה. היא נראית כמו בחורה נאה מאוד עם עיניים ירוקות גדולות ויפות, וממה שאני זוכרת מהמפגשים המשותפים המעטים שהיו לנו איתה אחרי שחזרנו לארץ – היא היתה מישהי מאוד נחמדה ואפילו מקסימה, משהו שאולי היה קשה לה כחרדית מול משפחה חילונית לחלוטין כמונו.

אבל בשלב מסוים הם התגרשו, בלי שהיו להם ילדים (משהו שהוא קצת חריג בעולם החרדי). ממה שהבנתי היא עצמה התחתנה מחדש, ואני מאוד מקווה שהיא מאושרת – אבל משום מה דוד שלי לא התחתן ולפי סבתא שלי העדיף להשאר וללמוד בישיבה כי הוא היה ״תלמיד חכם״ מאוד טוב. רק בגיל חמישים ומשהו ואולי אפילו רק לקראת גיל שישים, כשסבתא שלי כבר הלכה לעולמה, הוא התחיל להתייעץ עם האחים שלו לגבי נישואים – אבל לא יצא מזה כלום.

אני מודה שמעולם לא התעמקתי בלמה הוא לא התעקש למצוא עוד זוגיות. התיאוריה של אמא שלי תמיד היתה שאמא שלו (סבתא שלי) פשוט ״פינקה״ אותו יותר מידי ולכן הוא לא יכול היה להתמודד עם חיים עצמאיים, אבל בדיעבד אני שואלת את עצמי האם היה משהו שהפריע לו ברמה האישית להתחתן, בין אם קושי ביחסים מול אישה או בעיה נפשית או שונות נוירולוגית כזו או אחרת, מסוג הדברים שלא ממש דנים בהם בחברה הדתית.

לאבא שלי יש אח נוסף שהוא דתי אבל נשאר ״כיפה סרוגה״ כפי שהם גדלו ולא התחרד, ובמשך תקופה די ארוכה הם אפילו גרו במרחק הליכה מאיתנו. אני חושבת שכן יצא לנו להתראות איתם מידי פעם באותה תקופה, ויש לי באלבום אפילו כמה תמונות פורים שלי בתור ילדה עם הבן הגדול שלהם (אני הייתי מחופשת לאינדיאני, הוא היה מחופש לקיפי הקיפוד) – אבל אני חושבת שבערך בתקופה שבה נסענו לשנתיים לניו יורק ואז חזרנו גם איתם התרופף הקשר, אולי כי גם הם עברו דירה לשכונה הרבה יותר מרוחקת בירושלים.

אבל אני חושבת שמה שהפריע לנו בעיקר בקשר מולם היה נושא הדת, וגם לאח שהוא ״כיפה סרוגה״ היה קשה עם זה, למרות שאולי מולו זה גם היה נושא פוליטי.


אני חושבת שדווקא עם המשפחה מצד אמא שלי היה לנו פוטנציאל יחסית גדול יותר ליצור קשרים חברתיים למרות שהם גרו במרחק כמה שעות נסיעה מאיתנו (שלוש וחצי בערך כשהיתי ילדה, היום עם כביש שש / שאר כבישים מהירים טובים יותר ורכבים מהירים יותר זה כנראה הרבה פחות).

זה נבע מכך שבעצם כילדים ביקרנו אצל סבתא שלי בכל חג אפשרי פלוס פעמיים בחופש הגדול (פעם ביולי מיד אחרי הקייטנות, ופעם שניה לקראת סוף אוגוסט כשהיתה לסבא שלי אזכרה וסבתא שלי הפכה אותה לאירוע למשפחה המורחבת).

זו היתה מבחינתנו הזדמנות להפגש עם המשפחה המורחבת (למרות שכילדה מן הסתם הרבה פחות התחברתי מהמפגשים עם הרבה מאוד מה״זקנים״ של המשפחה, כמו למשל גרושתו של הדוד של אמא שלי שמשום מה היא נשארה בקשר עם המשפחה ולא הדוד שהיה אחיה של סבתא שלי). אבל לא פעם יצא לנו לבלות לא מעט שעות עם בני הדודים שלנו, במיוחד הילדים של אחיה של אמא שלי שגרו במרחק בית או שניים מסבתא שלי ולכן היו מגיעים לא מעט לבלות איתנו כשביקרנו.

עם השנים סבתא שלי כבר התחילה להתקשות לארח, במיוחד כשהיה מדובר על משפחה די גדולה – שישה מבוגרים (הילדים שלה פלוס בני / בת זוג שלהם) פלוס אחד עשר נכדים במגוון גילאים. אבל עדיין כנראה שהיינו כל כך ״רגילים״ לבקר בצפון שאיכשהו גם כשסבתא שלי כבר התקשתה לארח ואפילו עזרה מהבנות והכלה שלה (או יותר נכון עזרה מקסימלית מהבנות ועזרה מינימלית מהכלה) לא ממש הקלה עליה – מצאנו דרכים להמשיך לחגוג בצפון, גם אם בצורה אחרת.

כמו למשל לבקר בקיבוץ של דודה שלי לחגים – משהו שרובנו לא התלהבנו ממנו מהרבה סיבות, החל מהאוכל בחדר האוכל שהיה רחוק מלהיות אוכל ביתי (או אפילו טעים), וכלה באווירה ובטקסים שהיו משמעותיים לקיבוצניקים (במיוחד כשאלו היו הקרובים / חברים / ילדים שלהם שהופיעו בטקס) אבל למי שהוא לא קיבוצניק הזכירו בעיקר טקסים חובבניים לחגים מבית הספר.

אני חושבת שהיחידה שבאמת נהנתה בקיבוץ היתה אמא שלי – כי היא לא היתה צריכה לבשל או לשטוף כלים, ולכל היותר היתה צריכה לעזור לפנות את הכלים מהשולחן למדיח הכלים התעשייתי של הקיבוץ וזהו.

אבל אני מניחה שעם הזמן העובדה שדי קיטרנו על הטקסים בקיבוץ די הפכה למתישה, ודברים השתנו. כשביקרנו בקיבוץ, דודה שלי התחילה יותר ויותר לארח אצלה בבית באוכל שהיא לקחה מהקיבוץ פלוס תוספות שהיא הוסיפה (או ביקשה מאמא שלי להביא) – משהו שהיה קל יותר כשאחיה (הדוד שלי) התחיל לחגוג עם המשפחה של אישתו ולא איתנו את רוב החגים, ואז רק אנחנו וסבתא שלנו הגענו אליה. עם הזמן גם אנחנו ה״ילדים״ (של אמא שלי או אלו שלה) פחות ופחות הגענו לחגים – כי היינו בחו״ל בחג, או שחגגנו עם בני / בנות זוג, או כל סיבה אחרת.

אבל עם הזמן גם אמא שלי התחילה לארח – היו פעם או פעמיים שאחיה הגיע עם הילדים וסבתא שלי, כמה פעמים נוספות שאחותה פלוס הילדים וסבתא הגיעו – אבל עם הזמן התחלנו לחגוג יותר ויותר במסגרת משפחתית מצומצמת, במיוחד כשכולנו כבר מצאנו זוגיות ואחי ואחותי התחתנו ונולדו להם ילדים. ואפילו פעמיים שלוש חגגנו עם המשפחה של גיסי (המשפחה של גיסתי דתית ולכן קשה לנו לחגוג איתם כי זה דודש שנתארח אצלם לכל החג וזה בלתי אפשרי).


אבל עם הזמן אני מרגישה שכשהפסקנו להגיע לצפון, כמות הפעמים שיצא לי להפגש עם המשפחה המורחבת של אמא שלי הלכה ופחתה.

ובדיעבד אני חושבת שאולי יש מאחורי זה כמה סיבות.

קודם כל, גיסתה של אמא שלי היא חתיכת יאכנע.

חלק מזה כנראה שלא באשמתה. ממה שהבנתי מאמא שלי, היא גדלה בבית שבו אחותה היתה תמיד המוצלחת בעיני אמא שלהן, והיא תמיד הפחות מוצלחת. היא תמיד היתה הפחות יפה (למרות שראיתי תמונות שלה כצעירה והיא בהחלט נראתה לא רע), והפחות חכמה (למרות שיש לה תואר מתקדם בתחום מדעי), והתחתנה פחות טוב (למרות שדוד שלי מאוד אוהב אותה ותמיד היו להם חיים מאוד טובים יחד).

במצב הזה שבו היא גדלה תמיד באווירה תחרותית – איכשהו כנראה שגם היא הפנימה את המסר הזה. ומשהו בזה שלמשל אני, אחותי ואחי תמיד היינו בתור ילדים ״מוצלחים״ יותר בתור תלמידים וכו׳ (במיוחד כשאבא שלי היה תמיד מביא את התעודות שלנו לכל מקום כדי להתגאות בהן) כנראה מאוד עורר בה את יצר התחרות הזה.

לכן בכל פעם כשהיה שביב של סיכוי שהילדים שלה יוכלו ״לנצח״ אותנו – היא היתה מיד מדגישה את זה. הבת הבכורה שלה עשתה תואר בקולנוע והשתלבה ב״תעשייה״ בתל אביב? מיד שמענו על זה. פחות שמענו על זה כשהיא לא הצליחה להשתלב ולהצליח וחזרה לגור במושב בערך שנה וחצי או שנתיים אחר כך. כנ״ל היא דאגה לספר לנו בקולי קולות כשהבן הצעיר שלה הצליח להתקבל לבית ספר לעסקים – אבל לא ממש סיפרה כשהוא לא הצליח לסיים את התואר הזה ופרש אחרי סמסטר או שניים.

וזה לא שבני הדודים שלי הם חלילה כשלונות. כולם בעלי מקצוע – זו שלמדה קולנוע הפכה להיות מורה לקולנוע באיזור שבו היא גרה, והילד הזה שהתקבל לבי״ס לעסקים הפך להיות כבאי ונשמע שהוא מאוד טוב במקצוע שלו ומאוד מצליח. אז נכון שכבאות היא מקצוע שהוא לא ״אקדמאי״, אבל זה לא הופך אותו לפחות טוב מכל מקצוע אחר.

אבל איכשהו הגישה הזו של התחרות נשארה, ואפילו עברה לבנות שלה. וזה מרגיש ממש לא נעים לפעמים.

זה כמו למשל שבת הדודה הכי גדולה שלי התחתנה – והיה חשוב לה לשלוח לי הזמנה באופן אישי למרות שעדיין גרתי אז בארה״ב ולא הייתי יכולה להגיע כי הזמנתי מראש כבר טיול לתאריכים האלו ולבטל אותו היה עולה לי המון כסף. אבל עדיין היה חשוב לכלה (ואולי אפילו לאמא שלה) לשלוח לי את ההזמנה באופן אישי כאילו עצם ההישג שלה להתחתן לפני (או להתחתן בכלל בשלב זה) הוא נצחון שלה באיזושהי תחרות שאין לה משמעות בכלל בעיני.

באותה מידה – כשכמה שנים אחר כך אחותי התחתנה, הזמנתי ידיד שלי להתלוות אלי לחתונה. הצד של אמא שלי לא ממש ידע שמדובר על ידיד והם משום מה חשבו שהוא בן הזוג שלי. אז אחותה של אמא שלי מיד התנפלה עליו ורצתה להכיר אותו, ולזכותה יאמר שהיא התאכזבה כשהיא גילתה שהוא רק ״ידיד״. למרות שאם היא היתה מכירה אותו לעומק כמוני היא היתה כנראה הרבה פחות מתלהבת מה״שידוך״ – מדובר על מישהו לא רציני במיוחד שלא פעם התכונות שלו שהיו משמעשעות בתור ידיד היו כאלו שהיו מגרדות את העצבים בתור בן זוג (ויש לי רושם שאישתו גם מרגישה כך, ואני ממש מעריכה על זה שהיא סובלת אותו).

אבל אותה דודה תחרותית שסיפרתי עליה קודם? התגובה שלה היתה הפוכה. אחותי הושיבה אותי איתם לשולחן בארוחה, והדודה הזו ישבה לידי בשולחן עם מה שאמא שלי תמיד מכנה ״פרצוף תחת״ קפוץ, ולא אמרה לי מילה. כי אם חלילה יש לי בן זוג (ועוד כזה שיש לו דוקטורט בפיזיקה והוא לא רק ״מדריך קראטה״), אז בעצם אני מבטלת כך את היתרון של הבת שלה ואני זו שמנצחת בתחרות שהיא עצמה המציאה.


אבל זה קורה לא רק עם הדודה אלא המשיך גם ל״דור הבא״.

קחו למשל את הבת הצעירה שלה. למרות שאותה בת היתה כנראה על סף חתונה אי שם ב 2008 או 2009 – חופשה משותפת בתאילנד עם מי שהיה בן הזוג הרציני שלה גרמה לה להעיף אותו לכל הרוחות, אבל איכשהו מאז לא היתה לה אף מערכת זוגית רצינית או ארוכת טווח. היום היא אמא חד הורית לשתי בנות, עובדת במשרה חלקית בתור עובדת סוציאלית – וגרה עכשיו בבית של סבתא שלי ז״ל שעבר בעצם לבעלותו של דוד שלי (אבא שלה), שהוא כנראה גם זה שמשלם לה חשבונות (וכנראה גם עוזר כלכלית מעבר לזה). אמא שלה כנראה גם עוזרת לה לוגיסטית עם הבנות.

ולפני כמה שנים אחרי הלוויה של סבתא שלי, התכנסנו כל המשפחה בחצר של הדוד שלי. איכשהו אני ואחותי התחלנו ללכת קצת ברחוב לכיוון הבית של סבתא כדי להיפרד ממנו מבחוץ – אותה בת הדודה פשוט משכה את אחותי ביד כדי להראות לה ״מה עשיתי מהבית של סבתא״ (שמבחוץ נראה מוזנח להחריד), אבל אותי במכוון לא הזמינה להיכנס אליו.


ויש את הילדים של אחות של אמא שלי, שמעולם לא היתה לי מולם שום מריבה – אבל אני חושבת שגם אף פעם לא ממש יצרנו קשר מעבר ל״שלום שלום״.

זה כמו למשל שבחתונה של אחותי שסיפרתי לכם עליה לפני כמה פסקאות – הבת של הדודה הזו (יש לה שלושה בנים ובת) היתה בהלם כשהיא ראתה אותי שותה משקה אלכוהולי כי היא היתה בטוחה שאני אף פעם לא שותה אלכוהול.

כמובן שבגיל שלושים פלוס – מאוד חריג שאנשים לא ישתו משקאות אלכוהוליים מידי פעם. אני לא מדברת על להשתכר באופן קבוע (למרות שאני מניחה שייתכן שכמה מאיתנו הגענו בטעות או שלא בטעות לשכרות בפעמים בודדות בחיים שלנו, או אולי יותר), אלא מידי פעם לצאת לבילוי שבו שתינו יין במקביל לארוחה טובה או יצאנו לשוחח מעל משקה כזה או אחר או כוס יין.

אני מניחה שיש מי שלא שותה אלכוהול מסיבות כאלו ואחרות, החל מסיבות של מוסר (נניח דתות כמו המורמונים שאוסרים על חומרים ממכרים), וכלה באנשים שנפגעו בצורה כזו או אחרת מהתמכרויות וספציפית מאלכוהוליזם ולכן נוטים להמנע משתיה.

אבל אני לא שייכת לאף אחת מהקבוצות האלו (למרות שאני מצד שני גם לא הטיפוס של הבליינית שמבלה כל לילה אפשרי בלהשתכר), כך שלא ממש ברור לי למה בת הדודה שלי חשבה שאני לא שותה אלכוהול. אבל אני חושבת שזה מאוד מעיד על רמת חוסר ההיכרות בינינו – ועל כך שאולי היא מכירה אותי בעיקר דרך תיאורים של אמא שלי שמבקרת אצלם הרבה.

ובדיעבד אני שואלת את עצמי עד כמה אלו קשרים שאני רוצה לשמר אם רמת ההיכרות בינינו היא כזו נמוכה.

במובן מסוים לאמא שלי חשוב לשמר אותם – היא תמיד מעדכנת אותנו כשמשהו קורה בצד שלה במשפחה (למישהו נולד ילד או מישהו חולה), למרות שמידי פעם אנחנו צריכים להזכיר לה שאנחנו לא בהכרח מכירים את השמות כי אנחנו לא ממש מבלים אצל המשפחה שלה יותר מידי.

אבל עובדתית היא לא ממש משקיעה בלגרום לקשרים האלו להפוך לאישיים יותר. כי כמו שכתבתי ברשומה על ראש השנה – לא רק שהיא לא מעודדות אותנו לבקר שם, אלא גם באופן פעיל לא פעם מעודדת אותי לפחות לא להגיע.

כל זה למרות שאחותי והמשפחה שלה כן מגיעים באופן סדיר לקיבוץ – יש בקיבוץ כמה חדרי אירוח שמיועדים למשפחות של חברי קיבוץ שרוצים להגיע להתארח בו והמשפחה גדולה מידי מכדי להתארח אצל חברי הקיבוץ. אחותי מזמינה את אחד מחדרי האירוח הגדולים בקיץ או בחגים, והמשפחה מבלה בקיבוץ עם דודה שלי, כולל בבריכה של הקיבוץ, אוכלים יחד בחדר האוכל, ומטיילים באיזור. במצב כזה כנראה שקל לאחותי באופן יחסי לתחזק את היחסים מול המשפחה באיזור.

אבל לי אין ממש מה לחפש שם. אני אמות משעמום בקיבוץ עצמו, אני לא ממש מתחברת לאוכל בחדר האוכל, ואני לא ממש אוהבת לטייל בצפון (די מיציתי את זה בתור ילדה כשטיילנו באיזור בתור משפחה בכל פעם שביקרנו את סבתא שלי כמה פעמים בשנה – פלוס לא מעט טיולים שנתיים לאיזור).

הסיבות היחידות שלי להתארח שם היו בתקופה שבה סבתא שלי היתה בחיים ויכולתי להפגש איתה, או שחגגנו את החגים או אירועים אחרים (כמו חתונות של בני הדודים) בקיבוץ עצמו.

כך שאם אין לי את הקשרים החברתיים – אין לי מה לחפש שם, אבל אם אני לא שם – כנראה שאני לא אצור או אתחזק את הקשרים האלו.

יום הכיפורים

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

כפי שמוטי כתב ברשומה של השרביט, יום כיפור הוא היום הקדוש ביותר בשנה ביהדות. הוא לא בהכרח יום ״רע״ או ״עצוב״, אלא באמת ״חג״ שנקבע מהתורה כדי להוביל להסתכלות פנימית ולשיפור ברמה האישית, גם אם לפעמים נשמע שאנשים מבקשים סליחה בתור אוטומאט.

פעם חרדי שעבד איתי סיפר לי שאיכשהו יום כיפור אף פעם לא ״נופל״ על יום שישי – כלומר הוא אף פעם לא ייכנס ביום חמישי בערב ויצא בשישי בערב. זה מן הסתם יותר מצב בעייתי כי בעצם בשישי בערב השבת נכנסת. ובאמת בהסתכלות בתאריכים של לא מעט שנים – יום כיפור עצמו יכול באמת לקרות בשבת (כלומר להכנס בשישי בערב ולצאת במוצאי שבת) אבל לא בדיוק לפניה.

אני זוכרת שכשהייתי ילדה, היינו הולכים לבית הכנסת השכונתי שהיה בבית הספר היסודי שבו למדתי אז. השכונה אז לא היתה דתית אבל אני מניחה שבית הספר ובמיוחד אולם הספורט שלו יכלו להתאים בקלות לתפילות, ובמיוחד לתפילות המוניות שאפיינו את יום כיפור כי זכור לי שפגשתי לא מעט חברים לכיתה באותו בית כנסת מאולתר כך שכנראה הרבה משפחות היו מגיעות אליו. או לפחות לתפילת הפתיחה בכניסת יום כיפור – ואז לכל נדרי ושאר התפילות שסיימו את החג.

אני חושבת שגם הצטרפנו לתפילות של הקהילה היהודית ליד הבית שלנו כשגרנו שנתיים בניו יורק בקהילה היהודית / ישראלית ליד הבית שלנו, ששם כנראה היינו בחלק יותר משמעותי בתפילות אבל לא בהכרח בכולן.

באותה תקופה ההורים שלי צמו, אבל הם הפסיקו בשלב מסוים ובגיל יחסית צעיר (כלומר זה לא היה מדובר על מצב שהם התקשו לצום בגלל הגיל). אני מצד שני התחלתי לצום בגיל בת המצווה שלי, ואיכשהו התמדתי מאז חוץ משני מקרים: כשהייתי בת 13 חטפתי שפעת בדיוק ביום כיפור ואז אמא שלי אסרה עלי לצום – ואז בגיל 43 הייתי בדיוק בטיול בסין ביום כיפור ולכן בגלל שצום לא ממש היה פרקטי בטיול שבו הולכים ברגל כל היום (ולא פעם במקומות חמים) וגם לא היתה אווירה של חג או אפשרות לאכול בהכרח בשעות שמתאימות לארוחה מפסקת ואז לשבור את הצום – ויתרתי עליו באותה שנה.

לי אישית אין ילדים ולכן אני לא ממש קשורה לנושא האופניים בחג, למרות שאני יודעת שיש הרבה ילדים שנוסעים באופניים באיזור שלי. לפני בערך 6 שנים הצטרפתי לאחי וכיסתי שיצאו עם האחיין והאחיינית שלי לנסוע על אופניים בערב החג, אבל החוויה היתה משעממת למדי כי הילדים מן הסתם היו עסוקים בלנסוע עם החברים שלהם, ואחי וגיסתי היו עסוקים בלשוחח עם הורים של החברים של הילדים שאני אישית לא הכרתי ולא היה לי שום דבר במשותף איתם לכן לא ממש היה לי מה לעשות והקדמתי לחזור הביתה.

ובדיעבד למרות שהרגשתי בסדר בערב עצמו – יום אחר כך הצום היה לי יותר קשה, כנראה כי ההליכה ״בזבזה״ לי יותר מידי אנרגיה או שהיא פשוט גרמה לי להזיע יותר מידי והייתי קצת יותר מיובשת מהרגיל. כך שהיציאה הזו לא עשתה לי טוב.

״לסבול בגדול״ חלק ראשון

כחלק מהסדרות התיעודיות (אבל הקצת רכילותיות) שמפרסמת לאחרונה נטפליקס, לפני כמה שבועות יצאה בענקית הסטרימינג סדרה שחוקרת את התוכנית ״לרדת בגדול״ ששודרה לא מעט שנים בארה״ב.

התוכנית בתחילת דרכה היתה כביכול תוכנית שהיתה השראה לאנשים רבים כדי לרזות. המסר שלה היה על פניו קל וברור: קבוצה של אנשים שמנים מנסה לרזות, ומי מהם שעובד הכי קשה והכי משקיע במסגרת ובתוכנית – מנצח. הוא הופך למרזה המצטיין, ועל הדרך גם הרוויח הרבה מאוד כסף כפרס על הנצחון.

אבל עם הזמן, על יותר ויותר טענות נגד התוכנית. חלק מהטענות עלו ממשתתפים בעונות הראשונות יחסית שלה כמה שנים אחרי שהם רזו – ודיווחו לא פעם לא רק על יחס רע מצד ההפקה במהלך התחרות, אלא גם על בעיות בריאותיות שקרו במהלך התוכנית או אחריה – וגם על כך שרבים מהם פשוט לא הצליחו לשמור על ההרזיה אחרי סיום התוכנית. הם אמנם היו חתומים על חוזה שבו אסור היה להם לשוחח על מה קרה להם בתוכנית – אבל עדיין עם השנים כמה מתמודדים בודדים העזו לדבר על חוויות שליליות שהם עברו בתוכניתכמו אימוני יתר שגרמו לפציעות, הרעבה תמידית – והרזיה מהירה מידי שגרמה לשינויים הורמונליים חריפים והרבה בעיות גופניות אחרות, כולל עליה מאוד מהירה במשקל אחרי שהתוכנית הסתיימה ולא היה להם את כל הזמן שבעולם להתעמל.

ועם הזמן, העדויות האלו רק הלכו והתגברו, במיוחד כשהראשונים לצאת עם המידע לתקשורת נתנו השראה לבאים אחריהם.

הדיווחים האלו של המשתתפים המאוכזבים הובילו למחקרים רפואיים שהם הראו שחילוף החומרים של המשתתפים בתוכנית נפגע בצורה משמעותית, ובלי הרעבה תמידית לכל החיים (משהו שאנשים לא ממש מסוגלים פיזית לסבול) ואימונים תמידיים של כמה שעות ביום (משהו שלא אפשרי לאדם הממוצע שצריך לעבוד ולהשקיע במשפחה) – ולכן אף אחד מהמשתתפים (ובעיקר אלו שהיו דווקא ה״מצטיינים״ והכי השקיעו בתוכנית) לא יוכל לשמור על ההרזיה, וסביר להניח שרבים מהם יעלו במשקל בצורה משמעותית.

ואז היתה העונה שבה השתתפה המתחרה רייצ׳ל פרדריקסון – שרזתה למשקל כזה נמוך שהוא נראה כמו תת משקל. ההלם שהמראה הכחוש מידי שלה גרם המשיך לעלות שאלות – האם ההרזיה שהתוכנית מעודדת היא בריאה, או בעצם האם התחרות גורמת לאנשים לרזות כמה שיותר וכמה שיותר מהר, מבלי לחשוב על התוצאות הבריאותיות של ההרזיה, ועל היכולת של המשתתפים לשמור עליה לאורך זמן? האם הרזיה היא תמיד בהכרח בריאה יותר מאשר ההשמנה שהובילה את המשתתפים להצטרף לתוכנית מלכתחילה?

ויש מי שיאמר שרייצ׳ל היתה הסיבה העיקרית לכך שהרשת התעוררה וביטלה בסופו של דבר את התוכנית.


בזמנו כתבתי סדרה של רשומות על הסדרה המקבילה בישראל, אחרי שבאחת מהרשתות שודרה כתבה על הבוגרים של הגרסא המקומית של התוכנית, ועל איך גם הם ברובם המכריע השמינו בחזרה, ולא פעם אפילו למשקלים גבוהים משמעותית מאלו שהם היו בהם בתחילת התוכנית.

חשוב לי לכתוב – התוכנית הישראלית אמנם לא התיגה הרזיה אידאלית, אבל היא עדיין היתה הרבה יותר שפויה והרבה פחות רעילה מאשר המקבילה האמריקנית. המאמנים בה היו מאמנים מקצועיים ומוסמכים בעלי ניסיון בתחום הכושר בכלל ובתחום ההרזיה בפרט (משהו שלא בהכרח היה למאמנים האמריקניים), והם באמת דאגו להתנהלות מקצועית במהלך התוכנית ולא יצרו דרמה מיותרת רק כדי ליצור ״תוכנית טלוויזיה טובה יותר״ בעזרת צעקות והתעללות במתחרים (אלא לכל היותר היו ״קשוחים״ כלפיהם). הם גם ליוו את אחד המשתתפים לשעבר בתוכנית שהתקשו לשמור על המשקל. דוגמא לכך הוא משתתף בשם מוטי חטואשווילי שהשמין חזרה בצורה משמעותית מיד אחרי העונה שלו – והם עזרו לו לרזות שוב אחרי ניתוח קיצור קיבה שהוא עבר. אני לא אתפלא לשמוע אם יסופר שהם גם שמרו על קשר אישי כזה עם משתתפים נוספים – ועזרו גם להם במסע השמירה על המשקל שלהם גם אחרי שהתוכנית הסתיימה.

מעבר לזה, למרות שאני מניחה שהיה עידוד מאוד גדול גם בגרסא הישראלית לרדת כמה שיותר מהר וכמה שיותר בגדול – כנראה שהטקטיקות הקיצוניות ביותר מבחינה אנושית ורפואית נשארו במקור האמריקני ולא הגיעו להעתק הישראלי.

מעבר לזה, מרכיב ההשפלה היה נמוך משמעותית נמוך יותר בגרסא הישראלית, גם אם הוא היה בהחלט קיים.


הסדרה התיעודית שעלתה בנטפליקס על ״לרדת בגדול״ האמריקנית מחולקת לשלושה פרקים שבעצם משקפים את השינוי בתפיסה של התוכנית לאורך השנים.

הפרק הראשון של התוכנית התיעודית של נטפליקס נקרא ״לזכות בלוטו״, שמשקף את התגובה הראשונית לתוכנית הן של המתחרים והן של הקהל – שלא רק הקהל אלא בעיקר האנשים השמנים שלא הצליחו לרזות בדרכים אחרות ראו את התוכנית כמי שמצילה את המשתתפים מגורלם המר כאנשים שמנים, ומבחינתם אפילו רק הקבלה לתוכנית היתה מקבילה לזכיה בלוטו (שלא לדבר על היכולת להשאר בה לאורך זמן וכמובן לנצח).

אפילו אותם משתתפים מ״לרדת בגדול״ שיצאו ממנה מאוכזבים ומבקרים אותה במהלך התוכנית התיעודית – מספרים במהלך הפרק הראשון איך הם הצטרפו לתוכנית עם תקווה ענקית שההרזיה תתקן להם את כל מה שהיה מקולקל להם בחיים, כי זה בעצם המסר שהסדרה העבירה.

הפרק השני לעומת זאת נקרא ״משחקי הרעב״ – כביקורת שהתחילה לעלות על התוכנית כשמתמודדים התחילו לספר על הנזק העצום שהתוכנית גרמה להם בכך שהיא עודדה אותם להרעיב את עצמם ולהתאמן בצורה מוגזמת רק כדי לרדת בגדול.

אבל למשחקי הרעב כביטוי יש משמעות נוספת – על שם סדרת הספרים (והסרטים) שפורסמו לפני עשור וחצי, שבהם משחקי הרעב היו תחרות אכזרית בין בני נוער בסגנון השרדות שבה כדי לנצח צריך להרוג את שאר המשתתפים (או לקוות שהם יהרגו ממלכודות בשטח). וההשוואה בין הסדרה הבידיונית לסדרת הריאליטי היתה אמורה להיות ברורה – זו מלחמה לחיים ולמוות כדי להשיג את ההרזיה אבל במיוחד את הפרס הכספי בסוף.

שמו של הפרק השלישי הוא ״להטות את כפות המאזניים״ – ומספר בעצם על איך המותג הפך להיות מסדרה מוצלחת לסדרה מוקצה כשהביקורת על התוכנית לא הסתכמה רק בכמה מתחרים לשעבר שסיפרו על החוויות שלהם, אלא על מחקרים מעדיים שנעשו על הפגיעה שהתוכנית גרמה – לצד כתבות בעיתונים מבוססים שהציגו את הצד הלא בריא והפוגעני של התוכנית.


בתחילת דרכה של ״לרדת בגדול״ האמריקנית (התוכנית עלתה לשידור באמצע אוקטובר 2004), התוכנית נתפסה כמחוללת ניסים. אנשים שמנים מכל רחבי ארה״ב (ואז מכל רחבי העולם בתוכניות שנוצרו במדינות שונות בהשראת התוכנית האמריקנית) ראו בה את ההזדמנות שלהם לרזות – ובגדול, ובכך פשוט ״להתחיל לחיות״.

הפרק הראשון מתחיל עם הזוכה של העונה השמינית (מתוך 17 עונות ששודרו והופקו בסופו של דבר) של התוכנית בשם דני קיהייל Danny Kayhill שמספר על כך שהוא התחיל להשמין בגיל צעיר – ועם הזמן הרגיש שהמשקל מונע ממנו לחיות את החיים שלו בצורה מלאה. הוא במקרה ראה כמה פרקים מקריים של אחת מהעונות הראשונות של ״לרדת בגדול״ – ולמרות שבהתחלה הוא חשב שהתוכנית לועגת למשתתפים וחשב שהמתמודדים עצמם סתם מקטרים על המשימות – אבל עם הזמן הוא הרגיש שהוא יותר ויותר מזדהה רגשית עם המתמודדים ולכן ראה בתוכנית את הסיכוי היחידי שלו ״להציל את החיים״ שלו.

אחריו מדברים שני מפיקים של התוכנית. הרעיון לתוכנית עלה אצל אחד מהם כשהוא ראה פתק בחדר הכושר שלו שבו אדם עם השמנת יתר חולנית חיפש מאמן כושר ״להציל את החיים שלו״, ורץ עם הרעיון לרשת – שם הם ראו בתוכנית הזדמנות לעזור לאנשים שמנים לרזות ״רק עם עבודה קשה״ ובלי ״קיצורי דרך״ כמו ניתוחי הרזיה שהיו זמינים אז, ואני מניחה שגם התרופות הקיימות כיום היו נחשבות לקיצור דרך כזה.


ופה יש בעיה תפיסתית מאוד קשה של המהות של קיצורי קיבה וגם של התרופות.

כפי שכתבתי בעבר – קיצורי קיבה לא בהכרח מתאימים לכל אחד. אבל חשוב לציין שמאחורי הניתוחים יש לא מעט מחקר מדעי שמעיד על כך שבלעדיהם כמעט בלתי אפשרי לאנשים עם עודף משקל גדול לשמור על התוצאות – ויש אנשים שעבורם הניתוח בהחלט הוביל לשינוי משמעותי לטובה במשקל, אבל לא מתוך עצלנות. הם עדיין היו צריכים לעבוד קשה (לאכול נכון, להתאמן) כדי לרזות, אבל הניתוח נתן להם את האפשרות לשבוע מכמות סבירה של אוכל, וזה היה מה שהם היו זקוקים לו כדי להתמיד בהרזיה.

אבל בנוסף לנושא התיאבון – הגוף האנושי מותאם לשרידה בתקופות שבהם היה רעב ולא תמיד אנשים הצליחו להשיג אוכל- ולכן כל ירידה במשקל גורמת לגוף האנושי בין השאר להאט את חילוף החומרים שלו, אבל במקביל גם להגדיל את התיאבון כדי שהאדם שירזה יאכל יותר כשהאוכל יהפוך לזמין.

זה משהו שקורה לאנשים רבים אחרי דיאטה, במיוחד דיאטה קיצונית (ובהמשך הסדרה מדברים על זה כי הדיאטה של לרדת בגדול היתה דיאטה מאוד קיצונית) – אבל ניתוחים אמורים למנוע את המנגנון הזה, וגם תרופות הרזיה מודרניות כנראה מספקות אותו.

מעבר לזה, גם מי שבחר באפשרות הרפואית להרזיה – חייב לשמור על אורח חיים בריא כדי לרזות ולשמור על המסגרת. האפשרות הרפואית רק מקלה על ההתמודדות עם הרעב לטווח הארוך, אבל לא חוסכת את הצורך בבחירה נכונה של אוכל, שמירה על מסגרת קלורית, או ספורט.

כך שחשוב לזכור – מי שבוחר בפתרון רפואי לא עושה את זה מתוך עצלנות, אלא מתוך צורך פיזיולוגי שהוא לא יכול לשלוט בו, ומי שלא הגיע למצב קצה כזה – לא יכול להבין עד כמה הצורך בניתוח או בתרופה הוא חיוני.


עוד בעיה תפיסתית של התוכנית היא החשיבה שאנשים ״מאבדים״ חלקים מהחיים שלהם רק מההשמנה. נכון, תוכניות הרזיה קיצוניות ו״מוחלטות״ כמו ״לרדת בגדול״ לרוב ימשכו בדיוק את האנשים שמאוד מאמינים בזה, ולא את אלו שמרגישים שיש להם את היכולת לבנות חיים מאושרים בלי קשר למשקל. אבל אחת הבעיות עם התוכנית שבה ידונו בהמשך הסדרה התיעודית של נטפליקס (שהיתה קיימת גם בגרסא הישראלית של לרדת בגדול) היא הפצה של הסטריאוטיפים האלו נגד אנשים שמנים – ועל איך ההפצה שלהם בעצם לא פעם גרמה להם להפוך למציאות של הרבה מאוד אנשים שמנים רק כי הסביבה הקרובה אליהם התחילה להאמין לסטראוטיפים האלו.

ובהחלט עבור המפיקים של ״לרדת בגדול״ עלתה במהלך העונה הראשונה השאלה עד כמה התוכנית תשתמש במשתתפים השמנים בתור בדיחה או בתור מקור השראה. אמנם בהמשך נראה היה שהכיוון של ״השראה״ נבחר, אבל עדיין נשאר לא מעט לעג כלפי אנשים שמנים.

חלק משמעותי מזה מגיע מההצגה של המתחרים בתור זללנים חסרי תקנה – גם לפני התוכנית (למשל כשהם מתוודים שהם זוללים בסתר כמויות עצומות של מאפים מתוקים) – אבל גם במהלך התוכנית עצמה: כשיש להם הזדמנות לזלול אוכל, הם יעשו את זה מהר – והרבה.

גם הכותרת של התוכנית היא טריקית במובן הזה – וההפקה אפילו אהבה את משחק המילים באנגלית שחל הכותרת של התוכנית (שלא בהכרח נמצא בתרגום לעברית) שבעצם משמעותה מצד אחד ״המרזה בגדול״ אבל מצד שני גם אומרת ״הלוזר בגדול״. אחד המפיקים אפילו רצה שאנשים יחשבו על הפירוש הלוזרי של המילה רק כדי למשוך צופים שישמחו ללעוג לאנשים השמנים – ואז כשהם יצפו המשתתפים לכאורה יהפכו להיות השראה.

אבל במציאות זה לא מה שקרה. מסתבר שלאורך השנים, התוכנית יצרה סטיגמה נגד אנשים שמנים בכך שהיא יצרה רושם שמי שנשאר שמן הוא עצלן – למרות שמחקרים רפואיים מראים שזה ממש לא נכון, במיוחד לא עבור מי שהגיעו להשמנת יתר חולנית. כפי שכתבתי קודם – הגוף מתגונן נגד הרזיה, וככל שהיא גדולה יתר כך ההתגוננות הזו גדלה, וקשה הרבה יותר להתמודד איתה.

על שיקולים בעבודה

בהמשך לתגובה של אמפי לרשומה הזו.

לאורך השנים יצא לי למזלי לרוב לגור בקרבה יחסית סבירה למקומות העבודה שלי. זה כמובן השתנה ממצב שבו בהוד השרון גרתי במרחק עשר דקות הליכה מהמשרדים (וכנראה שלנסוע ברכב לא בהכרח היה נקצר לי את הדרך) – למצב שבו למשל עבדתי בפ״ת ושממנה הייתי לרוב צריכה לנסוע בשני אוטובוסים פלוס הליכה קצת ארוכה בין המשרדים לבין תחנת האוטובוס שהיתה קרובה לעבודה בשני הכיוונים.

החריגה היחידה לכלל הזה היתה עבודה ספציפית שבאמת היתה רחוקה מהבית: מדובר היה על מצב שבו העבירו את המשרדים שלנו מהרצליה לאיירפורט סיטי. גרתי אז בהרצליה בדירה שכורה שהיתה במרחק סביר מהעבודה (נסיעה קצרה באוטובוס או הליכה ארוכה ברגל) אבל למזלי הייתי בלאו הכי על סף מעבר דירה כי רציתי לעבור לדירה משלי ולא לדירה שכורה שוב. אבל בקניית דירה השיקול שלי היה צריך להיות רחב יותר מרק ״לעבור כמה שיותר קרוב למקום העבוד הנוכחי שלי״ – בין השאר כי מעבר המשרדים הזה שהחברה ביצעה הזכירה לי עד כמה מיקום המשרדים של החברות שבהן אני עובדת יכול להשתנות בצורה די קיצונית עם הזמן.

לכן עברתי לרמת גן שבהחלט קירבה אותי הרבה יותר לאיירפורט סיטי מאשר המשך המגורים בהרצליה – אבל עדיין זה דרש ממני כמות די רצינית של נסיעות לעבודה כל יום, בעיקר בערב.

בבוקר היה לי מזל מסוים בכך שקו האוטובוס שהגיע לאיירפורט סיטי עבר ליד חדר הכושר שהתאמנתי בו אחרי שעברתי לר״ג.מעבר לזה, בשעות האלו היה לו ביקוש די גדול כך שהוא היה יוצא בצורה די סדירה ובזמן, וחדר הכושר היה קרוב לנקודת היציאה שלו כך שזמן ההגעה שלו היה די צפוי. עם הזמן כשראו שיש יותר ויותר דרישה לנסיעות לאיירפורט סיטי גם שיפרו את השירות לאיזור בכך שהוסיפו קו נוסף – וגם הוסיפו לו כמה תחנות בתוך איזור התעשיה עצמו ובכך קירבו את הקו למשרדים בצורה משמעותית.

זה עדיין דרש ממני להתעורר בערך חצי שעה מוקדם יותר ממה שהייתי מתעוררת כשגרתי ועבדתי בהרצליה (גם אז הלכתי לחדר הכושר לפני העבודה), אבל איכשהו היה עדיין סביר.

אבל הנסיעות בערב היו סיפור אחר. מדובר על מצב שבו לא פעם הייתי צריכה להמתין יותר זמן לאוטובוסים שנסעו מאיירפורט סיטי חזרה לתל אביב כי לוח הזמנים שלהם היה פחות צפוי (בעיקר כי תחנת המוצא של הקו בשוהם היתה רחוקה מאיירפורט סיטי) ובתדירות לא ממש נמוכה היו מקרים שבהם הקו לתל אביב בכלל לא יצא (במיוחד בשעות המאוחרות יותר) כי לא היו צפויים להיות בו הרבה נוסעים, והיינו צריכים לחכות לאוטובוס הבא בתקווה שהוא יצא.

ואז כמובן היינו צריכים להמתין בתל אביב לאוטובוס הביתה, מה שגם היה לא סדיר מאוד בשעות הערב, במיוחד במצב שבו לא פעם האוטובוס הביתה שאכן הגיע אחרי המתנה לא קצרה היה מפוצץ בנוסעים ואי אפשר היה לעלות עליו. היתה פעם שהתעקשתי לעלות על אוטובוס מפוצץ ומצאתי את עצמי עם גבר חרדי שעומד מאחורי ונצמד אלי שלא לצורך כדי להתחכך בי, ומאז ויתרתי על אוטובוסים צפופים. לא פעם הנסיעה ״מדלת לדלת״ בערב יכלה לקחת שעה וחצי ואפילו יותר.

והיתה לזה השפעה מאוד חריפה על החיים שלי. אם במקומות העבודה הקרובים יותר לבית יכולתי בערבים להפגש עם חברות או להשתתף בחוגים שונים – ברגע שעברתי לעבוד באיירפורט סיטי היכולת הזו די נעלמה, והחיים הפרטיים שלי פחות או יותר נדחקו לסופי השבוע – אם היה לי זמן וכוח לעשות משהו חוץ מלנקות את הבית ולהשלים שעות שינה.


אמפירטי בתגובה שלה לפוסט הקודם שלי בנושא צודקת בכך שאני מחפשת עבודה כבר המון זמן וצריכה להתפשר כדי למצוא כבר עבודה.

וחשוב לי לכתוב פה שאמפי צודקת לחלוטין, ואני מסכימה איתה ולכן לא פסלתי את המקום הזה (בתקווה שהוא גם לא יפסול אותי).

הבעיה היא שהמקום (ולמרות האופטימיות המאוד זהירה אחרי הראיון עצמו עדיין לא חזרו אלי לגביו) – נמצא אולי גיאוגרפית במרכז, אבל מבחינת היכולת שלי להגיע אליו איכשהו מדובר על מקום שהוא כנראה מאתגר יחסית. מה שאומר שכנראה שהנסיעות יהיו אפילו יותר גרועות מאשר אלו שהיו לי לאיירפורט סיטי.

ובמצב שבו היה ברור לי שמדובר על עבודה זמנית – נניח לשנה או שנה וקצת, בידיעה שאחריהן אוכל למצוא יותר בקלות עבודה טובה יותר במיוחד מבחינת הקרבה לבית – לא הייתי מתייחסת בכלל למרחק הזה ולוקחת את התפקיד בשתי ידייים.

אבל יש לי בעיה עקרונית אצלי שגם העליתי אותה בפני הקואצ׳רית שלי: יש לי נטיה להתקע במקומות הרבה מאוד זמן בלי לשנות דברים, גם אם יש דברים שמפריעים לי. זה קרה לי עם כמה תפקידים בעבר, אבל גם קורה לי מחוץ לעבודה ובהרבה מאוד היבטים בחיים שלי – והחשש שלי הוא להתקע במקום הזה לאורך זמן.

וזה מעלה שאלה מה הלאה – ומה המחיר שאשלם על הבחירה בתפקיד הזה לטווח הארוך. קל לכאורה להגיד שאם אני מודעת לחסרון הזה שלי של להתקע אז אמנע מזה בעתיד, אבל זה לא משהו שמובטח שייפתר בכזו קלות.

ולכן הבחירה בתפקיד קצת מפחידה אותי.

התלהבות ערב החג לעומת עייפות החג עצמו

איכשהו בשנים האחרונות שמתי לב שבכל ערב חג יש התרגשו כלשהי לקראת החג והחגיגות שלו – לעומת נפילת המתח של יום אחרי.

למשל כשאנחנו מתארחים אצל ההורים שלי, איכשהו כולנו מתלהבים ושמחים בנסיעה לשם. הנכדים כמובן שמחים לבקר אצל סבתא וסבא שמיד מפנקים אותם – לאבא שלי למשל יש מסורת של לקחת את כל הנכדים ברגל לפיצוציה הקרובה (בין אם מדובר על זו בתחנת הדלק שקרובה לבית שלהם, או זו שנמצאת בקרבת הבית של אחי או זה של אחותי) ולקנות להם ארטיקים. אמא שלי תמיד מתחננת לו שלא יקנה להם את הארטיקים כי ״ש בבית יותר מידי קינוחים גם ככה״ (ושזה משהו שגם אבא שלי מקטר עליו), אבל הוא מתעקש.

אבל איכשהו לקראת צאת החג – כולנו כבר מותשים ממנו. כנראה בגלל שכנראה רובנו לא ישנים טוב בלילה במיטות שהן לא שלנו, בבית שהוא מאוד צפוף ברמה שאנחנו לא רגילים אליה – ואנחנו צריכים להתחשב באנשים אחרים בכניסה למקלחת או השירותים או בבישול והכנת ארוחות.

לרוב אני נוסעת הלוך וחזור עם אחי, גיסתי והילדים שלהם – ובואו נגיד שהשיחה בהלוך זורמת, אבל בחזור רובנו כבר שקטים, כנראה כי אין לנו כוח יותר לשוחח.


השנה קרו שני אירועים מול ההורים שלי שקצת הפריעו לי.

האחרון מביניהם דווקא היה ברגעי הפרידה.

שלושת הנכדים הצעירים (שני הילדים של אחי פלוס הבן הצעיר של אחותי) החליטו להשאר אצל סבא וסבתא. אני חושבת שאחותי, גיסי והבת הגדולה שלהם תכננו לחזור הביתה כבר מראש, אבל גיסתי ואחי כנראה תכננו להישאר גם הם עוד לילה אצל ההורים שלי. הם ויתרו, כנראה אחרי שהיה להם משום מה מאוד קשה לישון בלילה אצל ההורים שלי.

בכל אופן הצטרפתי לאחי וגיסתי לנסיעה המוקדמת הביתה, ואיכשהו כשיצאנו מהבית אבא שלי ממש נפרד מהם בצורה מסודרת כול חיבוקים ונשיקות – ולי פשוט לא אמר כלום. כן זרקתי על זה איזשהו משפט עצבני אחרי שיצאנו מהבית, וגיסתי גימגמה משהו על זה שבעצם כבר עמדתי בצד ולכן הוא פספס, אבל בואו ונודה בזה שזה נשמע די מכוון.

ובאמת שמתי לב שמשהו לא טוב קורה לי מולו בשנים האחרונות. למשל פעם הוא היה מאוד גאה בזה שעשיתי תואר במדעי המחשב (רשמית במתמטיקה ומדעי המחשב אבל מי סופר) ואני עובדת בהייטק, אבל בשנים האחרונות פתאום הוא מתחיל לשבח את אחי שהגיע להייטק בהסבה ואיך הוא הרבה יותר מצליח רק כי הוא התקדם להיות מנהל, ובעצם שתואר במדעי המחשב לא רלוונטי יותר ומי בכלל צריך אותו.

אני חושבת שאולי זה קשור לזה שהוא מגיע ממשפחה שהיא עצמה משפחה דתית ולכן היא מאוד שמרנית, לפחות במובן הזה שבת לא נשואה ובלי ילדים זו ממש ״פאשלה״ נוראית, ולא פעם זו נחשבת לפאשלה של ההורים שלא חינכו / לחצו על ה״ילד״ להתחתן.

״ערכי המשפחה״ האלו משתלבים איכשהו גם בחרדות של אבא שלי, שסובל ממחלת לב והיה לו התקף לב מאוד קל לפני יותר מעשרים שנה. אותו התקף לב גרם לו לחשוב על כך שהוא בילה את כל החיים בהשקעה בקריירה שלו ולא במשפחה, והמשפחה זה מה שחשוב בחיים. זה מבטא בכל מיני דרכים, כמו למשל אובססיה לכתוב ספר על הצד של אבא שלו במשפחה שאותו הוא פרסם, אבל גם כנראה בכך שהוא מחפש את המשפחתיות הזו גם דרכנו ה״ילדים״, ואני זו שלא נענתה לצורך הזה שלו.


ובמובן מסוים האירוע מולו גם קשור לאירוע אחר שקרה כמה שעות לפני כן.

אמא שלי כבר כמה שנים מבקרת אצל אחותה שגרה בצפון, די קרוב למושב שבו הן גדלו (ושאחיהן עדיין מתגורר בו). זה התחיל מהתקופה שבו סבתא שלי ז״ל היתה חולה ומבוגרת והיה ברור שימיה ספורים, ואמא שלי מן הסתם רצתה לבלות איתה כמה שיותר, ובאופן טבעי היה לה נוח להתארח אצל אחותה. זה הוביל לכך שהיחסים בין אמא שלי ואחותה הפכו לקרובים יותר, ואמא שלי המשיכה עם המסורת הזו של הביקורים גם אחרי שסבתא שלי הלכה לעולמה.

מאז הלוויה של סבתא שלי, רציתי לעלות לקבר שלה – אבל איכשהו זה מעולם לא יצא לפועל בגלל המרחק של המושב מהמרכז. איכשהו לא מצאתי טרמפ לאזכרה בשנה או השנתיים הראשונות אחרי הלוויה, ואני חושבת שבשנה או השנתיים האחרונות הדוד שלי שבעצם ירש את סבתא כי הוא גר לידה במושב החליט לא לערוך אזכרה.


הערת ביניים: לאמא שלי יהיה קשה עד בלתי אפשרי לארגן אזכרה פשוט כי היא גרה מאוד רחוק מסבתא שלי (כמה שעות נסיעה) ולכן מלבד לקבוע שעה להפגש ליד הקבר היא לא ממש יכולה לקבוע משהו. ולרוב באזכרות (או לפחות באלו שבהן אני הייתי עד היום) מדובר לא רק על מפגש ליד הקבר אלא גם אירוח עם כיבוד קל (או רציני יותר) אצל אחד מבני המשפחה מדרגה ראשונה.

זה משאיר את אחיה ואחותה של אמא שלי כמי שיכולים לארגן משהו.

אחיה של אמא שלי הוא כנראה הכתובת היותר טבעית לזה כי הוא באמת גר במושב שבו סבתא שלי גרה וקבורה, וכנראה שרבים מהאורחים היו מהמושב או לפחות מסביבתו הקרובה. אבל הוא בשנים האחרונות מעדיף לוותר על האירוח הזה, וייתכן שזה נובע מסיבות טובות שהוא פשוט לא אומר (למשל שהוא ואישתו לא במצב בריאותי מספיק טוב, או כל שיקול לגיטימי אחר). יכול להיות גם שזה נובע מעצלנות ואין לו כוח להתעסק עם זה, אבל בכל מקרה הוא החליט שהוא לא מארגן משהו כללי, וזו זכותו המלאה (למרות שיכול להיות שהמשפחה שלו באמת עןלה לקבר ביום השנה והוא מארח את מי שמגיע כרגיל מבחינתו).

מצד שני – יש כמובן את הדודה שלי שגרה בקיבוץ שנמצא במרחק נסיעה קצר מהמושב. יכול להיות שהיא חושבת שפחות אנשים יגיעו אליה כי היא גרה בקיבוץ, ואולי פחות נוח לה באופן אשי להכניס כמות כזו של אנשים לקיבוץ מסיבות בטחוניות (יש להם שער חשמלי בכניסה) או מסיבות אחרות. אבל מצד שני יש לי תחושה שהיא כן היתה שמחה שתהיה אזכרה, אבל לא ממש מוכנה לעשות את זה בעצמה.


בכל אופן, כבר הרבה זמן שלא יצא לי לבקר בצפון. לאחרונה יצא לי לשוחח על זה עם אמא שלי ואמרתי לה שהייתי שמחה לבקר שם ובמיוחד לבקר בקבר של סבתא שלי (רבל גם של שאר הקרובים שקבורים לידה).

אמא שלי די סירבה מסיבה שהיא בעצם מאוד פרקטית: כשהיא נוסעת צפונה, היא ישנה אצל דודה שלי, ולדודה שלי יש רק חדר שינה אחד שאפשר לארח בו והוא קטן וצפוף. אמא שלי טוענת שאני פשוט אפריע לה לישון כי אני מתעוררת כמה פעמים בלילה והולכת לשירותים (שנמצאים בחדר כי זו בעצם מעין יחידת דיור) ובגלל הרעשה הזה יהיה לה מאוד קשה לישון איתי.

חשוב לציין שבשנים האחרונות גם ההורים שלי נוטים לישון לא פעם בחדרי שינה שונים, בין השאר כי הם הולכים לישון ומתעוררים בשעות מאוד שונות (אבא שלי ציפור לילה שלא פעם ישן כמעט עד הצהרים ואמא שלי ישנה יחסית מוקדם) והם מפריעים אחד לשני בגלל זה.

אבל מסתבר שבמהלך חול המועד סוכות אמא שלי הזמינה בקיבוץ של דודה שלי את אחת מיחידות האירוח שיש בקיבוץ. יש לדעתי כמה כאלו שאפשר להשכיר במחיר די סמלי עבור התחזוקה שלהם (בין אם זה ניקיון בסיסי או עלות החשמל של היחידות) שנועדו באמת כדי לאפשר לחברי הקיבוץ לארח בני משפחה. ואמא שלי במקרה הזמינה יחידה כזו במקביל לכך שאחותי הזמינה יחידה אחרת וגדולה יותר למשפחה שלה, ובמהלך ארוחת הצהרים בראש השנה הם דיברו על איך הם יבלו יחד.

אמרתי לאמא שלי שגם אני אשח להצטרף – ואמא שלי ישר חזרה על המנטרה שהרעש שאני אעשה יפריע להורים שלי וכו׳.

למען האמת אני חשבתי לבקש שאם ההורים שלי מתארחים ביחידת אירוח של הקיבוץ, אולי נוכל לבקש מדודה שלי שאתארח אצלה. זה משהו שכבר עשינו בעבר לא פעם, במיוחד כשהתארחנו אצל דודה שלי כדי לחגוג איתה בחגים (משהו שבאמת פחות עשינו בשנים האחרונות, אבל לפני כן יצא לנו לעשות לא מעט פעמים במיוחד במצב שאחי ואחותי פחות היו זמינים לחגוג איתנו אלא חגגו עם המשפחות של גיסי וגיסתי).

אבל בשלב זה החלטתי לא לדחוף את זה הלאה, כי הרגשתי שאולי יש מאחורי הדברים משהו מעבר ל״לא נוח לישון איתך בלילה״. אני יודעת שאמא שלי ואחותה לא פעם משוחות בינן לבין עצמן על ה״ילדים״, גם כשהם כבר מבוגרים. אני יודעת את זה כי אמא שלי אוהבת לעדכן אותנו בכל מה שקורה בחיים לכל המשפחה מהצד שלה וזה יוצא בעיקר לגבי המשפחה של אחותה כי הקשר של אמא שלי עם אחיה הוא דליל מאוד (הוא לא טיפוס ששומר על קשר, ויש לי תחושה שאישתו שהיא יאכנעית מקצוענית תמיד קינאה במשפחה שלנו ולכן לא ממש אוהבת שהוא שומר איתנו על קשר).

ואני חוששת שאולי דווקא בהקשר הזה של היחסים שלי עם אמא שלי ומה שהיא סיפרה לאחותה – או שלאמא שלי לא נעים שאתארח אצל אחותה, או שאחותה לא ממש רוצה לארח אותי בגלל מה שהיא שמעה עלי.

וזה משהו שחבל לי עליו, כי בעצם עם הזמן אני יותר ויותר מתרחקת מהצד הזה של המשפחה המורחבת שלנו – דווקא בתקופה שבה יש שם התקרבות מסוימת. למשל דודה שלי שלא תמיד שמרה על קשר טוב עם המשפחה של אחיה – ולמשל בראש השנה הזה היא הזמינה את אחת הבנות שלו לחגוג את ראש השנה בקיבוץ.

הטיול לאלסקה – Northern Yellow Locoweed

פרח ממשפחת האפונה – שמסתבר שבאכילה של כמויות גדולות גורם לבקר מסוגים שונים למחלה קטלנית שגורמת להם להתנהג בצורה ״משוגעת״ או loco בספרדית. מה שמעניין הוא שבקר מסוגים שונים דווקא נמשכים לאכול את העשבים האלו…

האתגר של הועד: המלחמה על המעלית

הועד החדש שלנו סוף סוף הולך לעמוד למבחן.

בבניין שלנו יש מעלית שבשנים האחרונות נתקעת פעם בכמה חודשים. אני חושבת שהפעם האחרונה שבה זה קרה היה בסוף המלחמה / מבצע מול איראן, וזה קרה שוב בלילה בין שישי ושבת.

הועד החליט להזמין את התיקון ליום ראשון כנראה כי תיקון בשבת היה בלתי אפשרי, או מה שסביר יותר להניח – הרבה יותר יקר. ולזכותם של הדיירים בבניין אף אחד לא ממש קיטר על זה.

התיקון אמור להגיע בראשון בבוקר, אבל עד שהוא הגיע כן היה שיח מסוים על זה שהמעלית התקלקלה שוב כל כך מהר אחרי הפעם הקודמת שהיא התקלקלה – ועל כך שכנראה כשהטכנאי יגיע, הוא בטח יגיד שהוא צריך לקחת את הכרטיס של המעלית כדי לתקן אותו במעבדה – ואז להחזיר אותו רק יום אחר כך אחרי התיקון. זה פחות או יותר התיקון ה״קבוע״ של המעלית שלנו בשנים האחרונות, מה שאומר שהמעלית מושבתת לכמה ימים – מה שמקשה מאוד כמובן על השכנים שגרים בקומות הגבוהות יותר.

והפעם זה כמובן קריטי במיוחד כי בעצם יום שני הוא ערב חג – ואנשים רוצים לעשות קניות לקראת החג, וסביר להניח שהקניות האלו כבדות יחסית – ומי שגר בקומה מעל השניה או השלישית כנראה יתקשה מאוד להתמודד עם זה – במיוחד כשחלק גדול מהשכנות הן מבוגרות, ויש כמה משפחות עם ילדים קטנים.

אבל זה לא רק זה. מי שגר אצלנו בדירת הגג הוא מישהו שיש לו כמה כלבים גדולים, והוא הרי צריך להוציא אותם לטיול כמה פעמים ביום, ולא יכול לקחת אותם יחד אז הוא צריך לרדת ולעלות שמונה קומות עם כל כלב בנפרד ובין לבין כמובן גם ללכם כלב גדול ופעיל לטיול…

למזלם של הועד, התיקון הפעם היה פשוט יותר ולא דרש משהו שנלקח למעבדה עד למחר והמעלית תוקנה במהלך יום ראשון – או לפחות עד יום ראשון בשעות אחרי הצהרים.

זוכרים את השכנים מהדירה לידי שכל הזמן מתלוננים עלי, ושהיא מתלוננת יחסית הרבה גם בקבוצה של הבניין? אז כמובן שאין תקלה שהיא לא תהיה מעורבת בה: בשעות אחרי הצהרים היא התלוננה שהמעלית עובדת בצורה גרועה ולא נפתחה לה הדלת בקומה שלנו, למרות שהיא הצליחה לרדת חזרה למטה. שזה לגיטימי לדווח כדי שהוועד יזמין שוב טכנאי (שזה באמת מה שקרה בסוף) – רק שהיא רצתה שברקע יהיה מישהו מהשכנים שינסה לעלות לקומה שלנו ולראות אם הבעיה משתחזרת. כמובן שאף אחד לא נענה לה, וההודעות שלה בעצם רק הלחיצו יותר את שאר השכנים, במיוחד את השכנות המבוגרות.

היום בבוקר כן יצא לי לנסוע במעלית, וכשחזרתי פגשתי גם את השכנה השלישית בקומה כשהיא היתה בדרכה החוצה – ולשתינו לא היו שום בעיות עם המעלית בקומה.

בשלב זה לא ברור אם הטכנאי כבר הגיע או לא, ואם כן – האם הוא מצא משהו. בכל אופן השכנה מהדירה לידי כמובן כבר מתחננת בקבוצת הווטסאפ של הבניין לשמוע האם למישהו חוץ ממנה היו בעיות עם המעלית. למזלנו לא היו (ונקווה שישאר כך לאורך החג), אבל כנראה שהיא מרגישה שהיא יצאה קצת היסטרית מהסיפור.

על ראיון נוראי והמשך חיפוש עבודה

ביום חמישי היה לי ראיון לתפקיד דרך חברת הקבלן שכתבתי עליו ברשומה הזו.

דאגתי לצאת מהבית בזמן ולתת לעצמי בערך עשר דקות למצוא את המשרדים של החברה. אבל מסתבר שלא הערכתי נכון עד כמה יהיה קשה למצוא את המיקום שבו הייתי צריכה להתראיין.

החלטתי לקחת מונית כי הראיון היה לקראת הצהרים ולא רציתי להגיע למקום מיוזעת – ונהג המונית אפילו קירב אותי לשער של המתחם כמה שהוא היה יכול. אבל רק אחרי שהוא הוריד אותי ונסע משם ראיתי שבעצם כדי להגיע בכלל לשער – אין לי אפשרות פשוט לעלות על המדרכה כי היתה שם גדר, והייתי צריכה ללכת בערך 150 מטר אחורנית ועוד 155 מטר חזרה כדי להגיע לשער.

אולי זה הזמן להסביר שהחברה שהתראיינתי אליה היא חברה בטחונית, שמן הסתם בגלל סודיות בכלל ואיומים בטחוניים שהתגברו במלחמה באופן פרטני מאוד שומרת על בטחון בכל צורה שהיא, כך שהגדר הזו נשמעת מאוד הגיונית.

אחרי שהגעתי לשער ועברתי בידוק בטחוני ראשונית הייתי בטוחה שיכווינו אותי לאחד המשרדים שקרוב אליו – אבל מסתבר שבגלל שיפוצים ״לובי הקבלה״ של המתחם היה בקצה הכי רחוק של המתחם, והמתחם כולו בנוי בהנחה שמי שמגיע אליו מגיע עם מכונית. כך שה״לובי״ היה רחוק מהכניסה, להגיע אליו ברגל כמוני דרש ללכת ממש במבוך וממש הלכתי שם לאיבוד ולא הבנתי איך להגיע ל״לובי הקבלה״ עד שמישהו שנסע באיזור עצר לי ונתן לי טרמפ.

מעבר לזה, בכל המתחם לא היתה אפילו טיפה אחת של צל. ההליכה כולה היתה בשמש, בשעות שכבר היו לקראת הצהריים.

ב״לובי הקבלה״ עברתי עוד בדיקה בטחונית מקיפה יותר – ורק אחריה פתאום הבודקת שם אמרה לי שהראיון שלי בכלל לא בקומפלקס הזה אלא בבניין שנמצא מחוץ למתחם. כלומר לא רק שהייתי כבר באיחור קל לראיון – הייתי צריכה ללכת חזרה את כל הדרך במבוך הזה של המתחם הלא ידידותי להולכי רגל.

בשלב זה כבר הייתי על סף בכי, וניסיתי ליצור קשר עם מי שלא יהיה כדי להסביר למראיינים למה אני מאחרת. איכשהו הצלחתי בסוף להגיע למראיין עצמו והסברתי לו מה קרה. בדיעבד הוא אמר לי שאם הייתי מתקשרת אליו מראש הוא היה לפחות דואג לאסוף אותי מהלובי הרחוק הזה.

בכל אופן, הגעתי בסוף למקום הנכון – ובשלב זה כבר עברה כבר כמעט חצי שעה מאז שהראיון היה אמור להתחיל, ואני פשוט הייתי נוטפת מים. זה הגיע לרמה ששמתי את הזרוע שלי על הדלפק בקבלה בזמן שהבודקים שם בדקו שוב את הזהות שלי – וכשהרמתי אותה ממש נשארה שלולית של זיעה.

בשלב זה כבר לא היה לי זמן לבקש עשר דקות לשבת איפשהו כדי להתקרר – הייתי חייבת להכנס לראיון שכבר שליש ממנו בערך נעלם בגלל שאיחרתי.

אני מודה שלפני שהגעתי – חשבתי לשאול האם הראיון עדיין רלוונטי. קודם כל יכול להיות שהאיחור יצר רושם כזה גרוע שייתכן שכבר פסלו אותי והראיון יהיה רק סמלי. אבל גם אם לא – ייתכן שהוא לא יהיה מלא ולכן ירצו לקבוע אותו מחדש כדי שאוכל להתראיין בצורה מלאה.

אבל הוא עדיין התקיים – ובעיקר היה שיחה מלאה ביני לבין מנהל בכיר. אין לי מושג איך היא הלכה כי היא הסתמכה כל כך הרבה על רושם שלו – וזה משהו (שכמו שהקואצ׳רית שלי אומרת) אין לי שליטה עליו.

בסוף הראיון הוא רצה שאשוחח כמה דקות עם מישהו נוסף, שתיארתי לו פרוייקט מסוים שעבדתי עליו והוא העיר שם על כמה דברים שם שזה כיוון שהם חושבים עליו.

שוחחתי עם הקואצ׳רית שלי אחרי הראיון והיא היתה מאוד אמפתית לגבי הטיול שעשו לי במתחם, אבל אמרה שעצם זה שהוסיפו לי ״ספונטנית״ לכאורה ראיון זה לרוב סימן טוב שיש עניין. גם כששוחחתי עם מכרה שלי שעוסקת בהייטק אמרה שזה כנראה מראה שהם רוצים לחשוב על זה ולשוחח על זה יחד.

אז אני מניחה שאשמע את התוצאות הראשון או שני, ונראה מה הלאה.


ואני מודה שקצת קשה לי עדיין עם התפקיד הזה.

כי מצד אחד – אני כבר צריכה את העבודה, והמנהלים שיא לי להכיר ביום חמישי נראו לי מאוד נחמדים. אבל מצד דווקא הנסיעה למשרד הבהירה לי עד כמה היא הולכת להיות נסיעה ארוכה ואולי אפילו מעיקה. וזו נראית נסיעה אפילו ארוכה ומעיקה יותר מזו שהיתה לי כשעבדתי באיירפורט סיטי.

האיזור שבו אני הולכת לעבוד הוא לא בהכרח רחוק יותר מתל אביב מאשר איירפורט סיטי, אבל אני מניחה שחלק מהתחושה הזו של נסיעה ארוכה יותר נובעת מהעובדה שכשעבדתי באיירפורט סיטי, חלק גדול מהנסיעה שלי באוטובוס היתה בכביש בינעירוני – לעומת הנסיעה עכשיו שהיא בכבישים שבהם האוטובוס עוצר פעם בכמה דקות בתחנה כזו או אחרת. זה איכשהו גורם לנסיעה להרגיש יותר ארוכה ופחות נוחה.

ואז יש לי נקודה שבה אני מחליפה אוטובוים מאוטובוס בינעירוני לאוטובוס עירוני – ושם יש לי רק קו אחד שמגיע לתחנה שהיא יחסית רחוקה מהבית שלי, וזה רק קו אחד. יש כמה קווים אחרים שעוברים באיזור הזה, אבל התחנות הקרובות שלהם די רחוקות מנקודת ההורדה של האוטובוס הבין עירוני, וגם הם מגיעים די יחסית די רחוק מהבית שלי.

ואין לי אפשרות לנסוע ברכבת.

ואז אני שואלת את עצמי – עד כמה זה שווה את זה? ואולי במובן מסוים זה לא יהיה כזה נורא אם לא אתקבל אם הנסיעות ממש ״ישתלטו״ לי על החיים?


ועכשיו הגענו לחגים, תקופה שבה גיוסים עוצרים – כך שאין לי מושג מה אעשה אם אקבל תשובה שלילית לתפקיד הזה.

אני יכולה כמובן לנצל את הזמן ללמוד ולהמשיך לחפש תפקידים גם אם יחזרו אלי רק ״אחרי החגים״, אבל אני מודה שאני מרגישה קצת מיואשת לאחרונה. אני מרגישה במובן מסוים שאני מרגישה חופש מהחיפוש – אבל אני לא ממש יכולה לקחת חופש…

אתגר או מתכון לכשלון?

לא מזמן נתקלתי באחד הבלוגים שאני קוראת בתוכנית בשם 75 hard. מדובר בגדול בתוכית שאמורה ליצור ״חוסן נפשי״. היא בעצם מגדיר אוסף מאוד מסוים של חוקים שקשה להתמיד בהם – אבל צריך להתמיד בהם במשך 75 ימים רצופים. כל כשלון אפילו הכי קטן בהצמדות אליהם – גורר לביטול של הספירה, ואז צריך להתחיל את כל התהליך מההתחלה.

הכללים כוללים דברים כמו:

  • בחירת דיאטה והצמות אליה במשך כל התקופה. לא משנה אם התוכנית היא טבעונות או אכילת בשר, דיאטה קטוגנית או דיאטה דלת שומן. מה שחשוב זה לבחור את הפילוסופיה התזונתית שמאמינים בה, ולהתמיד בה בלי שום טעות או פינוק או ויתור למשך 75 ימים. וזה כולל תוכניות שיש בהן מידי פעם פינוק יומי או שבועי – לפי החוקים של המסגרת הזו פשוט צאיך לוותר על זה.
  • שני אימונים של 45 דקות עכל אח ביום – כשאחד מהם חייב להיות בחוץ, בכל תנאי מזג אוויר (חום, קור, גשם, שלג).
  • קריאה של 10 עמודים של ספרי עזרה עצמית או הדרכה בכל יום – אבל זה חייב להיות ספר לקידום עצמי, לא ספרות יפה.
  • שתיה של 4 ליטרים של מים ביום – רובנו מכירים את ההמלצה של לשתות שני ליטרים של מים ביום, אבל התוכנית ממליצה אפילו להכפיל את זה (כשכמובן היא מעודדת שתיה של המים לאורך כל היום ולא בבת אחת), מכיוון שישנו טיעון שרובנו זקוקים ליותר משני ליטרים של מים ביום, במיוחד אם אנחנו פעילים גופנית.

הנקודה ה״פסיכולוגית״ מאחורי השיטה היא שהיא אמורה להוציא אותנו מאיזור הנוחות שלנו. התמדה בספורט לא נוחה לרוב האנשים, במיוחד אם הם צריכים לבצע את האימון בתנאים לא נוחים כמו במזג אוורי גרוע – אבל התיאוריה מאחורי הגישה היא שעצם ההתמדה אמורה להראות לנו ש״אנחנו מסוגלים״ ולכן כשרק ״נבין״ את העובדה הזו נתמיד בהרגלים החדשים למרות שהם לא נוחים.

וכנראה שיש אנשים שפסיכולוגית זה באמת עוזר להם – אבל אחרים דווקא ההגזמה הזו יכולה להתיש אותם יותר מאשר לעודד אותם להמשיך.

זה מזכיר לי למשל שכשהייתי בשומרי משקל – אחת המדריכות שלי שם שהיתה מישהי שהיתה רצה שעה ביום כמה פעמים בשבוע והשתתפה במירוצים שונים סיפרה לנו פעם שהיא היתה חסרת מוטיבציה לגבי ספורט בהתחלת ההרזיה שלה, ומה שעזר לה היה להתחיל בקטן בהליכה של רבע שעה (7 – 8 דקות הליכה ואז לחזור) ומשם היא האריכה את ההליכות ואז עברה לריצה.

כך שאולי מה שמפריע לי בספרים או סיפורים כמו של האתגר הזה הוא ההכללה של מקרה פרטי על המקרה הכללי – ומישהו שהצליח לתקופה מסוימת עם אתגר כזה מחליט להפוך ל״מומחה בתחום״ ולמאמן. ובמצב כזה מי שלא מצליח לעמוד באתגר שלו הופך ל״מפסידן״ במקום לבקר את השיטה על הבעיות שלה.