באיזו שפה שוחחנו בבית?

השבוע בשרביט החם התבקשנו לכתוב על אילו שפות דיברו אצלנו בבית, ועד כמה נשמרה תרבות המקור של השפות בבית.

שני ההורים שלי הם ילידי הארץ, ושניהם דוברי עברית (למרות שיש סיכוי שאבא שלי שכגדל במשפחה דתית אולי מבין קצת יידיש).

אצלנו נושא השפה במשפחה עלה מזווית אחרת. כילדה, כשהייתי בערך בת 5.5, עברנו לקצת פחות משנה לקנדה. כשהגענו לשם, לא ידעתי מילה אנגלית – אבל למדתי מהר מאוד ברגע שהלכתי לגן (למרות שאני זוכרת שהיום הראשון שלי שם היה קשה). למען האמת ידעתי לקרוא ולכתוב קצת באנגלית עוד לפני שידעתי בכלל את הא׳ ב׳ בעברית – אבל משום מה כשחזרנו לארץ, ההורים שלי לא ממש טרחו לשמר את האנגלית שלי – וכשהתחלנו בבית הספר ללמוד אנגלית בכיתה ד׳, לכל היותר זכרתי מילה או שתיים (אם בכלל).

אבל אז קרה עוד פיתול בעלילה: אחרי כיתה ה׳ – עברנו לארה״ב. המעבר היה במקור אמור להיות לשנה אבל התארך בסופו של דבר לשנתיים. אני אמנם ידעתי קצת אנגלית, אבל לא ממש הרבה ובמבטא ישראלי לא משהו.

במעבר הזה לצפון אמריקה היתה גם בעיה נוספת: התגוררנו אז במעונות שהיו מיועדים למשפחות של האוניברטה שבה אבא שלי למד, אני לא זוכרת אם היינו חייבים או שזה היה רק עניין של עלות. ובאישור של המעונות בתי הספר הציבוריים לא היו ברמה גבוהה מבחינת אוכלוסיה – או לפחות זה מה שההורים שלי חששו ממנו. הם חששו בעיקר מבית הספר שבו אני הייתי אמורה ללמוד, שהיה חטיבת הביניים המקומית. הם מאוד חששו שבגלל שרמת האנגלית שלי היתה מאוד נמוכה – אהיה בכיתה עם תלמידים מאוכלוסיות קשות.

אין לי מושג עד כמה זה היה נכון, או שאלו היו דעות קדומות של ההורים שלי שנבעו חלקית מגזענות וחלקית מחוסר ידע על איך עובדת מערכת החינוך האמריקנית. אבל זה הוביל לכך שבמשך השבועות הראשונים שלנו בארה״ב בתקופה שלפני פתיחת שנת הלימודים – עברנו בין בתי ספר פרטיים שונים, כאלו שהיו בתי ספר יהודיים ובית ספר אחד שזכור לי כ״ישראלי״ בשם ״כנרת״.

אלו היו בתי ספר יפים ומרשימים מאוד – אני זוכרת בעיקר בניינים יפים ומדשאות ענקיות. אבל לצערי בגלל שעברנו לארה״ב על מלגה שהתבררה כצנועה יותר ממה שההורים שלי ציפו שהיא תהיה (לאור יוקר המחיה בניו יורק), לא היה להורים שלי כסף לשלוח אפילו רק אותי לבית ספר פרטי כזה בשכר לימוד מלא. במצב כזה הם תרגמו את התעודות שלי ושל אחותי וניסו בכל הכוח לשכנע את מנהלי בתי הספר השונים לתת לנו מלגה (לפחות חלקית) כדי שנוכל ללמוד בבית הספר.

לצערי זה לא עבד, אבל אחרי ביקור או שניים כאלו אמא שלי הצליחה לשלוף איזשהו ספר לימוד ישן והתחילה ללמד אותי אנגלית. בדיעבד אני חושדת שייתכן מאוד שמה שהפריע לא פעם לבתי הספר היתה הרמה הנמוכה של האנגלית שלי, והם כנראה ציפו לרמה גבוהה יותר ממי שכביכול למדה את השפה שנתיים בבית הספר.

בסופו של דבר, בית הספר היחידי ששמח לקבל אותנו לשעריו עם מלגה היה סניף ״בית יעקב״ המקומי. חשוב לציין שאיתי בכיתה אמנם למדו שתי בנות של רבנים – אבל אני ועוד 4 – 5 התלמידות האחרות היינו חילוניות. אני מניחה שהן היו באותה סיטואציה כמוני – הן באו ממשפחות שרצו לתת להן חינוך טוב יותר מזה שהן יכלו לקבל בבית הספר הציבורי ואולי גם קצת ידע על יהדות, אבל לא יכלו להרשות לעצמן לשלוח את הבנות לבתי ספר פרטיים יקרים יותר.

מעבר לכך, היו בבית הספר לא פעם אירועים ״חילוניים״ למדי – למשל היינו מקבלות מידי פעם קטלוגים לקניה של ספרים באנגלית שהיו מיועדים למתבגרות ״רגילות״ (במקביל לקלטות עם עיבודים יהודיים שהתבססו על מוזיקה אמריקנית פופולרית). היינו גם הולכים לחוגים בספריה המקומית שהיתה במרחק הליכה מבית הספר, כשבקביל אלינו למדו בחוגים גם בנים מבתי ספר ציבוריים בסביבה שכנראה היו לא יהודים.

כנראה שבגלל זה אני זוכרת את הלימודים בבית הספר כחוויה חמה ומעניינת, ורק בדיעבד כמבוגרת הבנתי שהיו גם ניסיונות להחזיר אותנו בתשובה. אני למזל זוכרת שכילדה הייתי מאוד מאוכזבת שבית הספר ארגן סופ״ש שבו היינו אמורות לשוהת אצל משפחות יהודיות בשכונה אחרת – כילדה ראיתי בזה חוויה שהיתה מקבילה לטיול שנתי, ורק כמבוגרת אני מבינה עד כמה זה בעצם נועד לחשוף אותנו לשבת במשפחה חרדית כדי לנסות להחזיר אותנו בתשובה.

כזחרנו לארץ, לפחות אני הפעם הייתי זו ששימרה לעצמה את רמת האנגלית שלה. אמנם כבר אין לי את המבטא האמריקני שהיה לי אז, אבל בהחלט אפשר לראות שיש לי בטחון עצמי בכל מה שקשור לשפה כשאני מדברת.

ואולי במובן מסוים אני זו ששולטת בשפה יותר טוב מכל שאר המשפחה.

ניו זילנד, סיכום

את הפוסטים על ניו זילנד אני כותבת שנתיים אחרי שחזרתי הביתה מהטיול.

עזבתי את ניו זילנד באמצע דצמבר 2019, בערך שבוע וחצי לפני שהתחיל חג הכריסמס. לקראת סוף הטיול שלי, ובעיקר ביום האחרון שבו ביליתי באוקלנד – אפשר היה כבר להרגיש שהאתרים התיירותיים היו הרבה יותר צפופים ועמוסים ממה שהם היו לפני כן מהסיבה הפשוטה שזו ״עונת החגים״ ברוב המדינות הנוצריות שבה לאנשים יותר קל לקחת חופש ארוך. זה התבטא גם בעומס בטיול המאורגן בסבב הבא שלו: בסבב שלי היינו בערך 11 – 14 מטיילים בקבוצה כתלות באיזור שבו טיילנו, אבל ביום שבו אני ועוד כמה מטיילים עזבנו והצטרפו מטיילים חדשים – הקבוצה גדלה ל 22 – 23 מטיילים, ולפי המדריכים שלנו העונה היתה צפויה להיות עונה מאוד עמוסה (אבל טובה כלכלית לחברה).

ואז במרץ העולם התחיל להתמודד עם הקורונה. ניו זילנד באופן מכוון החליטה להגיב בסגר מוחלט – הן בסגרים ותנאים מחמירים בתוך המדינה, והן לכניסה של אנשים מחו״ל, כולל מגבלות על חזרה של אזרחים או מחזיקי ויזות עבודה במדינה. המגבלות האלו הצליחו למנוע במשך רוב התקופה תחלואה במדינה (עד הגעת זן הדלתא, וגם כשהוא הגיע התחלואה בניו זילנד נשארה מאוד נמוכה), ומבחינה אישית וכלכלית היא פרחה בתקופה הזו (לפחות יחסית לשאר העולם). למרות זאת, אחרי כמעט שנתיים של מגיפה (אור לדצמבר 2021), יש לחץ על הממשלה לפתוח שוב את גבולות המדינה, ולפי התוכניות הנוכחיות – המדינה מתחילה להקל על חזרה של אזרחים ותושבים מחזיקי ויזה בסוף ינואר, ותאפשר כניסת תיירים מחוסנים בלבד החל מסוף אפריל.

אבל מן הסתם הקורונה והמדיניות הזו פגעה בכל מה שקשור לתעשיית התיירות במדינה. שבועות ספורים אחרי תחילת המגבלות אחת המטיילות שהיתה חלק מהקבוצה שלי סיפרה לנו בקבוצת הווטסאפ של הקבוצה שהיא שמעה ממטיילת אחרת בטיול מאוחר יותר שאחד המדריכים שלנו (אותו מדריך שהכרתי בארה״ב למי שקרא את כל הפוסטים) פוטר מהחברה. לגבי המדריכים האחרים שלנו לא שמענו משהו באופן רשמי, אבל ממה שהבנתי מעמודי הפייסבוק שלהם, שני המדריכים שליוו אותנו בחלק הראשון של הטיול גם הם כבר לא עובדים בחברה.

באתר החברה שבה טיילתי, Flying Kiwi, היו עד לא מזמן תריכים לטיולים בעונת הקיץ הקרובה, אבל לאחרונה הם בוטלו לאור העובדה שניו זילנד תאפשר כניסת תיירים רק החל מתחילת מאי, שזו תקופה שבה כבר תנאי מזג האוויר לא מושכים תיירות (ויש לי תחושה שזה היה צעד מכוון של הממשלה). אבל החברה היתה בעבר מאוד פעילה בפייסבוק והיתה מפרסמת תמונות וחוויות כל כמה שבועות גם אחרי שהקורונה פרצה – אבל העדכונים האלו נפסקו אחרי פוסט אחרון באוקטובר 2020.

אני שואלת את עצמי גם על ההשפעה הרחבה יותר של ביטול התיירות על לא מעט שירותים אחרים שהשתמשנו בהם כתיירים, כמו מסעדות שונות, ספקים שונים לפעילויות נוספות, חנויות למזכרות, או אפילו מלונות, אתרי קמפינג, ואכסניות. למשל כחלק מהמחקר לקראת פרסום הרשומות על הטיול רציתי גם להמליץ על האכסניה שבה שהיתי באוקלנד לפני ואחרי הטיול, רק כדי לגלות שהיא נסגרה מאז.

בתקווה שיום אחד נחזור לטייל בחו״ל, חשבתי בכל זאת לסכם את השהות שלי בניו זילנד.

ניו זילנד היא מדינה שעיקר היופי והעניין שבה הוא בטבע ופחות בערים, ולכן היא ידועה בעיקר בטרקים היפים שנמצאים בה – אבל חשוב לציין שיש בה גם המון מסלולי הליכה קלילים שמתאימים למשפחות בכל רמות הכושר. חשוב גם לציין שהערים עצמן לא בהכרח מעניינות במיוחד, למרות שיש בהן מוזיאונים ופעילויות תיירותיות שונות – כשבולטת במיוחד העיר קווינסטאון שהיא מרכז הפעילויות האתגריות של ניו זילנד.

אני מניחה שחלק מסוים מהתדמית הזו שנוצרה לניו זילנד נובעת גם מהעובדה שהטיסה אליה מאוד ארוכה וכוללת כמה תתי טיסות, משהו שהרבה פחות מתאים לטיולי משפחות (אלא אם מדובר על משפחות חובבות הרפתקאות שמוכנות לטיול ארוך גם בתקופת שנת הלימודים), אלא יותר למי שרוצה אולי קצת ״לברוח״ כמה שיותר רחוק מהארץ אחרי שירות צבאי למשל.

אבל עבור מי שמחפש טיול משפחות יפה שאפשר למשל לעשות גם בקרוון או במחנאות – ניו זילנד היא בהחלט יעד נאה שיש בו תשתיות טובות לטיולים כאלו.

ניו זילנד ידועה כביכול כמדינה קטנה יחסית, אבל היא בעצם לא כזו קטנה כשזה מגיע למרחקים שצריך לנהוג בה בין אתרים שונים. רק המעבר במעבורת בין שני האיים לוקח בין שלוש לשלוש וחצי שעות למיצר שבמפה נראה די צר ודק. לא סתם יש במדינה אפשרות לטוס בין ערים שונות – כי המרחקים לא פעם מצדיקים את זה.

לכן חשוב מאוד לחשוב מראש מה אתם רוצים לעשות, ולתכנן את זה אחרי מחקר של זמני נסיעה כתלות בזמן שיש לכם לטייל. במקרה הזה חשוב גם לזכור שטיול לניו זילנד יהיה כנראה ארוך למדי.

דווקא בגלל זה לטיול מאורגן יש מגבלה בכך שהוא בהכרח יהיה ״טיול טעימות״: בכל מקום תוכלו להיות רק לפרק זמן מוגבל מאוד. יש אנשים שזה מאוד מתאים להם, אבל אני חושבת שלרבים מאיתנו כן חשוב לטייל קצת יותר לעומק.

מה שהפך את הטיול הספציפי שלי לאפילו יותר מאתגר היתה העובדה שכדי לתת ״טעימה אמיתית״ מניו זילנד, לא פעם הזמן שניתן לנו ללכת במסלולי ההליכה היה יחסית קצר כדי שנוכל להגיע לפעילויות אתגריות נוספות שכל כך אופייניות למדינה (בין אם היה מדובר על קפיצות באנג׳י ובין אם היה מדובר על ביקורים באתרי ״שר הטבעות״), גם אם רבים מאיתנו לא היו מעוניינים בהן.

בסופו של דבר עבורי הטיול היה יותר הקדמה לטיול הבא הרציני בניו זילנד.

שיקול מאוד חשוב בכל מה שקשור לטיול בניו זילנד הוא בחירת העונה שבה מבקרים במדינה. אני חושבת שביקור בחגי תשרי (ספטמבר – אוקטובר) או פסח (אפריל) יכול להיות נוח מבחינת חופשים מבתי הספר ומהעבודה, אבל חשוב לזכור שאוקטובר הוא תחילת האביב ואפריל הוא די בסתיו בחצי הכדור הדרומי, מה שאומר שמזג האוויר כבר יהיה קריר – במיוחד באי הדרומי שהוא יחסית מאוד דרומי (וניו זילנד בדרומה לא רחוקה מאוד מהקוטב הדרומי) ולכן מאוד קר.

אני אישית טיילתי מאמצע נובמבר עד אמצע דצמבר והרגשתי שנהניתי ממזג אוויר יחסית נוח (למרות שהוא היה קריר בהתחלה והחום כבר התחיל להיות מורגש לקראת סוף הטיול). המשמעות של זה היתה שהיתי צריכה לקחת יחסית הרבה ימי חופש מהעבודה. לי זה מאוד התאים כי הייתי חייבת לנצל ימי חופש כדי שהם לא יימחקו לי, אבל זה בהחלט לא מתאים לכל אחד.

חשוב לציין שבניו זילנד יש תיירות חורף שכוללת סקי, אבל לא רק – כלומר חלק גדול מהמסלולים ואתרי הטיול פתוחים גם בחורף, ולמי שמסוגל להתמודד עם מזג האוויר מדובר על חוויה מעניינת.

אבל חשוב לזכור שניו זילנד היא מדינה גשומה לכל אורך השנה, ומזג האוויר יכול בקלות להתחלף בה מגשם לשמש וחזרה לגשם וחזרה לשמש כמה פעמים ביום. צריך להתחשב בזה בכמה דברים:

  • הלבוש: חשוב להתלבש בשכבות כדי שתוכלו ללבוש או להסיר בגדים לפי מזג האוויר הנוכחי.
    אני אישית גם הייתי ממליצה לרכוש מעיל גשם ומכנסי גשם טובים – בזמנו המליצו לי לקנות מכנסי גשם לקראת ביקור באלסקה, ובדיעבד זה התברר כמיותר, ולכן חשבתי שהם גם יהיו מיותרים בניו זילנד, אבל בדיעבד גיליתי שהם חיוניים.
  • מזג האוויר כמובן משפיע על הטיול. במסלולים קלים יותר זה אולי פחות קריטי, אבל שמדובר על טרקים הגשם יכול להפוך את המסלול מהנאה מהנוף לאתגר של כמה גשם ושבילים חלקלקים תוכלו לסבול.
    מעבר לכך, יש מצבים שבהם טרקים מסוימים פשוט לא יהיו זמינים במזג אוויר מסוים – כשהידוע בהם הוא הטונגרירו Tongariro Track שעובר בגובה יחסית גבוה בין שני הרי געש, ובתנאי מזג אוויר קשים הוא מסוכן למעבר ולכן נסגר.
  • אם בחרתם לטייל עצמאית ולא במסגרת של טיול מאורגן – הגשם משפיע כמובן על הנהיגה. והנהיגה בניו זילנד היא מאתגרת – לא רק כי נוהגים בצד ההפוך של הכביש, ולא רק כי גם צריך לא פעם לנהוג לא מעט מרחקים כדי לעבור בין אתרים, אלא גם כי הכבישים עצמם לא פעם מפותלים וכוללים לא מעט עליות וירידות. תוסיפו לזה גשם – וקיבלתם נהיגה שהיא אפילו פחות נעימה.
    מה גם שלפעמים הגשם עלול לגרום למפולות או שבירת גשרים או כבישים, מה שיוביל חסימות ולאפשרות ש״תתקעו״ בדרך.

עוד נקודה שראוי לחשוב עליה היא איפה להתרכז בטיול. רבים למשל מגבילים את עצמם לאי אחד מבין שני האיים של ניו זילנד – בין אם מדובר על האי הצפוני או הדרומי. לכל אחד מהאיים יש אופי משלו – למשל באי הצפוני שי יותר תופעות גיאוטרמיות כמו למשל וואי או טאפו wai-o-tapu שיש בו תופעות גיאותרמיות מרשימות שמזכירות את יילוסטון, הרי געש שונים, ומעיינות חמים – לעומת האי הדרומי שיש בו יותר טבע פראי ופארקים לאומיים עם מסלולים וטרקים מעניינים.

וחשוב כמובן לזכור שבשני האיים יש לא מעט חופים מדהימים ביופיים, ששווה לעיתים להתעורר מוקדם בבוקר (או לוודא שאתם על החוף בזמן השקיעה) כדי לצלם את הזריחה או השקיעה בהם.

עוד נקודה שחשוב לזכור היא לא להניח שום דבר מראש על המון פרטים קטנים.

כפי שכתבתי ברשומה הראשונה שלי, הגעתי לטיול בניו זילנד אחרי שטיילתי כמה פעמים בפורמט דומה בארה״ב, ולמרות שהיה לי ברור מראש שיהיו שינויים בין החברות – חשבתי שאוכל להסתדר איתם.

אחד הדברים שלא ציפיתי שיפריע לי היה נושא האוהלים. בארה״ב יצא לי מידי פעם לישון באוהל שזה אומר כמובן להרכיב ולפרק אותו, ולכן חשבתי שאסתדר עם זה. אבל הנושא של ההרכבה והפירוק של האוהל שיגע אותי בניו זילנד – איכשהו האוהלים היו מסורבלים יותר מאלו שבהם ישנתי בארה״ב, והיו יותר קשים להרכבה ופירוק. ובניגוד לארה״ב – בניו זילנד לרוב לא היתה לי את האפשרות לוותר על אוהל ולישון במקום אחר (כשבחברה האמריקנית לרוב אפשר היה לישון על האוטובוס עצמו). אני עדיין זוכרת את בפעם האחרונה שפירקתי את האוהל אחרי הלילה האחרון שלי בטיול, ולמרות שהייתי עצובה שהטיול נגמר, הייתי גם קצת שמחה שאני לא אצטרך להרכיב ולפרק שוב אוהל בזמן הקרוב.

לכן אם אין לכם ניסיון בטיולים מהסוג שאתם מתכננים, תחשבו טוב טוב עד כמה תוכלו להתמיד כמשפחה / זוג / קבוצה לאורך זמן בפרטים הקטנים. האם על כולם מוסכם מתי להתעורר בבוקר, ולא יהיו קיטורים למשל על השכמה מוקדמת מידי או מאוחרת מידי? האם כולם ישתתפו ברצון בתורנויות בישול וניקיון, או נהיגה? האם כולם מסכימים למשל לבשל הרבה, ולא יהיו כאלו שידחפו לאכול כמה שיותר בחוץ גם אם מבחינת תקציב זה לא מתאים לכולם? ואלו כמובן רק שאלות לדוגמא – יש הרבה נושאים שבהם חשוב שתהיה הבנה והסכמה בסיסית.

חשוב גם לעבור על קצת מנהלות: בעבר לא היה צורך בויזה לניו זילנד, לפחות לא עבור ישראלים שרצו לטייל במדינה. אבל החל מאוקטובר 2019 ניו זילנד החליטה לחייב את כל המבקרים במה שמכונה ויזה אלקטרונית: אתם מדגישים בקשה לויזה דרך האתר או דרך אפליקציה ייעודית (שלדעתי ההגשה בה עולה כמה דולרים פחות), והבקשה מאושרת תוך עשר דקות עד שלושה ימים. אני חייבת לציין שאני קיבלתי תשובה מהאפליקציה אחרי חצי שעה בערך.

במקביל לויזה, הייתי צריכה גם לשל סכום כסף מסויים שחייבים לשלם ושנועד בעצם כדי לבצע תיקונים במסלולים שונים שנשחקו בגלל כמות התיירים המאוד גדולה שמגיעה לניו זילנד בשים האחרונות – וגם מיועד בין השאר כדי לעודד תעסוקה הוגנת וכמה שיותר רחבה של תושבים בתעשיית התיירות הפורחת של המדינה (או לפחות זו שפרחה לפני הקורונה).

גם הויזה וגם התשלום בתוקף לכמה שנים, שאחריהן צריך לדש את הסכום והויזה, למרות שפרק הזמן כנראה לא בהכרח זהה עבור שני הדברים.

נקודה שחשוב לזכור היא שכדאי להדפיס את הויזה האלקטרונית למרות שהיא אלקטרונית. זה לא לטובת ההגירה של ניו זילנד שיש בה מחשבים שפועלים לא רע – אלא דווקא עבור חברת התעופה. אני גיליתי להפתעתי שכבר בארץ חברת התעופה דרשה ממני להראות שיש לי את הוויזה, בטענה שיש סיבוכים חוקיים עבור חברת התעופה אם הם לא בודקים שהיא קיימת. למזלי יכולתי להראות לנציגים בנייד שלי את האימייל שקיבלתי כאישור על קבלת הויזה (למרות שבישראל הייתי צריכה לשוחח עם אחראי המשמרת כי הפקידה לא הסתדרה עם זה), אבל בהחלט עדיף להדפיס עותק של הויזה עבור כל מטייל.

כדי לקבל רקע על ניו זילנד, שווה לקרוא את ספרה של הסופרת שפרה הורן שנקרא ״חוויה ניו זילנדית״. לשפרה יש (או לפחות היה בתקופה שבה היא כתבה את הספר) בן זוג ניו זילנדי, ובמשך תקופה ארוכה היא חילקה את זמנה בין ישראל לניו זילנד. היא מציגה את ניו זילנד מנקודת מבט מאוד ישראלית – ישירה, בוטה, וכזו שלא מתחשבת בנכונות הפוליטית בצורה מאוד ישראלית. הנכונות הפוליטית של הניו זילנדים לפי שפרה הורן מסתירה לא מעט בעיות בניו זילנד, שרובן מתרכזות סביב היחס למאורים. חיצונית המאורים נחשבים לשווי ערך בחברה הניו זילנדית ויש הרבה כבוד לתרבות ולשפה שלהם (והניו זילנדים מאוד אוהבים להדגיש את העובדה שהאדם הלבן לא כבש את ניו זילנד אלא חתם על הסכם שלום עם המאורים) – אבל כנראה שמאחורי הקלעים יש עדיין הרבה בעיות של עוני ואלימות שמאפיינות בעיקר את המאורים אבל הניו זילנדים לא אוהבים לדבר עליהם.

בהקשר הזה, בעיני מאוד מומלץ לשלב ביקור בכפר מאורי במהלך השהות שלכם בניו זילנד. מדובר על ביקור שכולל הסברים על התרבות המאורית, מופע ריקודים ושירה – ואז ארוחה מסורתית.

ולסיכום הסיכום, אני רוצה לצרף כמה רשומות שכתבתי לבלוג ״חמושה בעדשה״ של מכרה שלי שביקשה שאכתוב עבור החלק באתר לו היא קוראת ״מלון אורחים״. אני מקווה שתהנו מקריאת רשומות אחרות שכתובות קצת אחרת – אבל גם שתהנו מקריאה של רשומות אחרות של ״חמושה בעדשה״.

  • חלק ראשון והיכרות עם ניו זילנד (והשיקולים מאוחרי בחירת הטיול שלי)
  • חלק שני ורקע על הטיול שבחרתי ואופן הטיול בו
  • חלק שלישי עם המלצות וסיפורים על אטרקציות ספציפיות
  • חלק רביעי עם המלצות כלליות על אוכל, מזכרות ושות׳

היום האחרון באוקלנד

מנקודת ההורדה של הטיול היתה לי הליכה של קילומטר וקצת לאכסניה שהזמנתי ללילה (העדפתי להשאר עוד לילה בניו זילנד כדי לא לפספס את הטיסה במקרה של תקלות). בעקרון האכסניה היתה אמורה להיות קרובה לנקודת האיסוף וההורדה – אבל ממש כמה ימים אחרי שהזמנתי בה מקום לפני ואחרי הטיול, קיבלנו הודעה מחברת הטיולים שהמיקום של נקודת האיסוף השתנה, כנראה כי בדיוק נערכו בו שיפוצים.

כשיצרתי קשר עם חברת הטיולים מי שענתה לי אמרה שזה לא ממש רחוק, כולה ק״מ וקצת ברגל – ולכן לא שיניתי את ההזמנה. אבל בבוקר שבו הייתי אמורה לצאת לטיול יצא לי לשוחח עם פקידת הקבלה לגבי איך להגיע לנקודת האיסוף – והיא נבהלה ואמרה שזה רחוק מידי בשבילי במיוחד עם מזוודות ושאר תיקים, והמליצה לי לקחת מונית.

הפעם בחזור החלטתי ברוח הטיול האתגרי ללכת את המרחק ברגל, ורוב הדרך לא היתה מי יודע מה קשה – למרות שהלכתי כנראה יחסית לאט. היתה רק עליה אחת לקראת סוף הדרך שהיתה ממש תלולה וקשה ועצרתי לנוח בה כמה פעמים – וב״זכותה״ הגעתי לאכסניה קצת מיוזעת.

הפקיד בקבלה אמר לי שהחדר שלי עדיין לא מוכן כי השעה היתה בערך עשר בבוקר, אבל הציע לי להתקלח, לאכסן את התיק בחדר שמיועד לכך – ואז לצאת ולטייל בעיר, ואקבל את החדר כשאחזור.

לא היה לי ממש כוח להתחיל ולחקור לאן לצאת, והחלטתי שוב לשוט לעבר waiheke. ביקרתי בכמה חופים שלא הייתי בהם קודם – כשאחד מהם להפתעתי היה חוף נודיסטים. למרות שאני רוצה לציין שכדי להגיע לאיזור הנודיסטי של החוף הייתי צריכה לעבור דרך איזור שיש בו לא מעט סלעים, כך שחוף היה יחסית דיסקרטי.

בשלב מסויים התעייפתי – בין השאר כי הייתי כבר עיפפה מהטיול ומההליכה עם התיק על הגב מוקדם יותר, מזג האוויר כבר התחיל להיות חם, והחוף נראה עמוס יותר משמעותית ממה שהחופים היו כשביקרתי באי לפני הטיול. החלטתי לחזור לעיירה המרכזית של האי (Onoroa) ושם אכלתי צהרים במסעדת המבורגרים שמאוד אהבתי בביקור הראשון בשם Too Fat Buns (משחק מילים על המילים ״לחמניה״ ו״ישבן״).

חזרתי לעיר בשעות אחר הצהרים, ואחרי מנוחה קצרה בחדר החלטתי ללכת שוב לכיוון ה Sky Tower – בפעם הקודמת ביקרתי בו בשעות אחר הצהרים המוקדמות, והפעם רציתי להיות שם בשקיעה ואחריה – ואכן היה שווה לעשות את זה.

אחרי הטיול הזה חזרתי לאכסניה דרך מרכז העיר, וראיתי לא מעט קישוטים והכנות לכריסטמס.

בבוקר לאחר מכן יצאתי יחסית מוקדם לאכול ארוחת בוקר, אבל בסופו של דבר לא הצלחתי למצוא מקום טוב לאכול בו, ומצאתי את עצמי אוכלת ארוחת בוקר במקדונלדס, ואז קופצת לסטראבאקס לקפה ומאפה ששניהם התבררו כמתוקים מידי.

חזרתי לאכסניה, סיימתי לארוז ולהתארגן לטיסה – ומשם הלכתי לעבר תחנת ה Skybus, ואחרי נסיעה קצה מהצפוי לשדה התעופה – ביליתי בו לא מעט זמן בלאכול צהרים ובלהסתובב בדיוטי פרי, כולל קניה של לא מעט שוקולדים שמיוחדים לניו זילנד (וכנראה גם לאוסטרליה).

הטיסה הביתה עברה בקלות ובשלום, והגיעה בזמן אי שם בשבת בבוקר.

מה אני נהנית לקרוא – ואיך אני מתעדכנת בזה?

זהו הנושא השבועי במדור ״השרביט החם״.

פעם, כשהייתי ילדה, היה רק ערוץ טלוויזיה אחד, וכמה רשתות בודדות ברדיו. כולם צפו בחדשות הערב, והיו מקשיבים לרדיו שבו פעם השעה היו חדשות לכמה דקות. היו גם עיתונים שהיו תמיד בתשלום.

אבל אז נפתח הערוץ השני בטלוויזיה, שדי מהר אחריו הגיעו גם הכבלים -וממש מהר אחריהם הגיע גם האינטרנט שבו אפשר היה גם לקרוא חדשות. ולא רק לקרוא אותן – אלא גם לדון בהן בפורומים שונים באתרים שונים.

כיום יש תחרות מסוימת בין מהדורת החדשות, אנשים כבר לא ממש מקשיבים לחדשות ברדיו – אבל רבים מקבלים אותן דרך האינטרנט בצורה כזו או אחרת.

למען האמת, שמתי לב בתקופה האחרונה שלא פעם שמעתי על חדשות חשובות דרך פייסבוק. אלו יכולות להיות חדשות כמו אדם מפורסם כזה או אחר שהלך לעולמו (כשרבים התחילו לכתוב על כמה הוא חסר להם), או על סערה מתקרבת (ואז אנשים מפרסמים בדיחות קרש על איך הם בונים את תיבת נוח), או על המצב הבטחוני (ואז אנשים מפרסמים הודעות תמיכה במדיניות של ישראל, או הודעות נגד הכיבוש).

במצב כזה אני חושבת שהכי קל לי לצרוך חדשות דרך האינטרנט. קודם כל, לא פעם אני בעבודה ואין לי אפשרות לראות טלוויזיה. אבל גם כשיש לי את האפשרות – איכשהו השידורים הטלוויזיונים מעצבנים אותי כי הם ״נמרחים״. בהתחלה (נניח ברבע שעה עד חצי השעה הראשונה) החדשות מעניינות, אבל בשלב מסויים יש תחושה שהמגישים ״טוחנים״ שוב ושוב ושוב את הפרטים הידועים, וכשנכנס פרט חדש גם מהר מאוד גם הוא נהפך ל״טחון״. הייתי מעדיפה שבמקום לפתוח אולפן חדשות למשך שעות, הערוצים היו פותחים אותו לזמן מוגבל וממשיכים עם השידורים הרגילים ומעדכנים רק כשיש מה לעדכן.

החדשות באינטרנט כתובות בצורה יותר ממוקדת ומסוכמות בצורה טובה – ואפשר בקלות להתנתק מהאתר כשאני לא רוצה להחשף יותר לחדשות.

אני אתן לכם דוגמא: בזמנו כשהאנס בני סלע ברח הכלא – במהלך השבוע הראשון אחרי הבריחה הייתי חשופה רק לחדשות דרך האינטרנט. בשלב זה פשוט יאתי שאני חוזרת הביתה בשעה סבירה ונועלת את הדלת כשאני יוצאת ונכנסת מהדירה ששכרתי – אבל החיים המשיכו כרגיל.

ואז הייתי אצל ההורים שלי לסופ״ש ושמעתי כתבה קשקשנית עליו בחדשות – ומרוב ההפחדות שהיו בכתבה ביליתי את השבוע השני של הבריחה שלו כשאני משקשקת מפחד וסובלת מחרדות.

אני חושבת שמאז אני מעדיפה לקרוא את החדשות שלי דרך האינטרנט.

אני גם מעדיפה חדשות ״אמיתיות״ ולא למשל רכילות – בין השאר כי אני כבר בגיל שבו אני לא ממש מכירה את סוג הכוכבים שמככבים במדורי הרכילות. אני זוכרת שכילדה צחתי על אבא שלי שהיה צוחק על הכוכבים שאהבתי שהופיעו במדורי הרכילות – ומסתבר שכיום אני מצטרפת להומור שלו וגם אני מידי פעם חוטאת בהומור בהשראת טורי הרכילות. רק שאני יכולה לכתוב את הבדיחות הגרועות שלי בפייסבוק בכל פעם שעולה לי בפיד עוד כתבת רכילות ״עסיסית״ על עוד סלב שאני לא מכירה.

הטיול בניו זילנד – חלק חמישי (ואחרון)

בבוקר הראשון שלנו בחזרה לאי הצפוני, שהינו בעיר וולינגטון. חיפשתי מקום נחמד לאכול בו ארוחת בוקר, אבל לא ממש מצאתי כזה, והסתפקתי בתה קר ועוגה שמצאתי בחנות פתוחה (בדיעבד גיליתי מסעדה פתוחה אבל היא נפתחה בשעה שבה כבר הייתי צריכה לחזור למלון כדי לצאת לדרך). למזלי מצאתי בשלב מסויים שוק שקניתי בו כמה מזכרות, ובין השאר היה בו דוכן של דאמפליג סיני וקניתי כמה כאלו שהיו מאוד טעימים.

את שאר היום בילינו בעיקר בנסיעה ועצירה בכמה נקודות לקניית אוכל. בערב הגענו לחוף מאוד יפה – אבל יכולתי להגיע אליו מאוד מאוחר כי הייתי עסוקה בבישול ארוחת הערב.

ביום לאחר מכן ביקרנו במערה שיש בה זן מיוחד של תולעים זוהרות. אני לצערי לא הקשבתי עד הסוף להוראות של המדריכים, ולא הבנתי שהם מארגנים לא רק סיור במערה באבובים אלא גם כניסה רגלית למערה – כך שלצערי לא נרשמתי לסיור. למזלי יצא לנו לראות קצת תולעים כאלו בטבע כמה ימים לפני כן, אבל אני מודה שקצת חבל לי שפיספסתי את המערה כי יש שם ריכוז מאוד גדול שלהן.

אני ועוד שתי נשים שבחרנו לא ללכת למערה יצאנו להליכה באיזור, שהיתה הליכה בטבע דרך שדות שהיו כנראה שדות פרטיים. היו בשדות המון גדרות שיכולנו כאנשים לעבור לא בשערים אלא בעזרת מדרגות מיוחדות שהיו בשני צדדי הגדר. השבילים לא תמיד היו מוגדרים וברורים כמו שצריך ובשלב מסוים חששתי שהלכתי לאיבוד, עד שפגשתי את שתי הנשים האחרות.

משם מיהרנו לנסוע לאוקלנד – ששם כמה אנשים עזבו את הקבוצה בסוף הטיול שלהם, ובמיוחד לידיה מספרד שהזמינה טיסה לאותו הערב וכמובן היה לה חשוב להגיע לשדה התעופה בזמן. כל שאר הקבוצה ירדה באותה נקודה מהאוטובוס והלכנו יחד לאכסניה. הבעיה היתה שהמדריך קבע את הקצב שהיה מאוד מהיר, במיוחד אם מתחשבים בעובדה שכולנו הסתובבנו עם צ׳ימידנים על הגב או מזוודות, ובעובדה שרוב המסלול היה בעליה. ואז כהגענו איכשהו בשלום לאכסניה ונרשמנו – כולם התחילו לעלות לחדרים במדרגות, עם כל הציוד על הגב.

בערב יצאנו בתור קבוצה קטנה ומצומצמת לארוחת ערב. אחרי שהגענו למסעדה שאחת המטיילות אהבה לפני שיצאנו לטיול אבל היא התבררה כעמוסה במיוחד, הגענו למקום בשם Elliot Stables – בעצם מדובר על מתחם שיש בו לא מעט מסעדות שונות שאיזורי הישיבה שלהן משותפים, כך שכולנו יכולנו לבחור לאכול מה שבא לנו ועדיין להנות מארוחת ערב משותפת וחברית.

בבוקר לאחר מכן אני הלכתי לשם שוב כדי לאכול ארוחת בוקר, במסעדה שכנראה נועדה בעיקר לעובדי המשרד באיזור (בכל זאת היה מדובר על מרכז העיר אוקלנד) כי היהו שם עיתונים מפוזרים על השלוחן, ואני מודה שהיה קצת מסקרן לקרוא חדשות ניו זילנדיות.

נפגשנו שוב במקום המפגש וההורדה הקבוע של האוטובוס, כשהפעם הצטרפו אלינו כמה נוסעים חדשים שהתחילו את הטיול שלהם בנסיעה צפונה מאוקלנד. אני ואחד מהם הקדמנו יחסית, אז לקחתי אותו לבית הקפה שכבר הכרתי מהאיסוף הקודם שלנו בנקודה הזו, התחלנו לשוחח ולהכיר אחד את השני – ועם הזמן הצטרפו אלינו עוד רבים מהמטיילים עד שהגיע הזמן לצאת לדרך.

כפי שכבר כתבתי, הדינמיקה הקבוצתית השתנתה מאוד בכל שינוי בקבוצה – לא רק בגלל עזיבה של מטיילים אלא לא פעם גם בגלל הצטרפות של מטיילים חדשים. אני מודה שהיו כמה מצטרפים חדשים שהיה לי מאוד כיף לשוחח איתם, ובימים הבאים יצא לי מידי פעם לחשוב על כמה היה לי כיף אם הייתי רק יכולה להמשיך ולטייל איתם.

את היום בילינו בעיקר בנסיעה, כשבדרך עצרנו בחוף בשם Uretiti Beach. מסתבר שבנוסף לשם הקצת משעשע באנגלית, יש איזורים בחוף שבהם מסתובבים נודיסטים, אבל אנחנו לא נתקלו בהם. רבים נכנסו למים, אבל חלקנו העדפנו להשאר על החוף ולצלם בו.

היעד הבא שלנו היה איזור שנקרא Bay of Islands – מדובר על האיזור הצפוני ביותר של האי הצפוני של ניו זילנד, שמזג האוויר ידוע כנוח יחסית. באיזור יש פשוט מפרץ עם הרבה איים, ובו נחתם הסכם השלום בין המאורים לבין האדם הלבן, ולכן יש בו לא מעט אתרים מאורים מסורתיים.

ביום הראשון שלנו שם עשינו מסלול שהתחיל ממפלים בשם Haruru falls, ומשם המשיך ביער המקומי לבערך 5 ק״מ. המסלול היה נעים ונחמד, והיה מקטע מאוד מעניין שבו היה מטע של עצי מנגרוב Mangrove – אבל רוב המסלול היה ביער די סטנדרטי ורגיל של יער ניו זילנדי טיפוסי. אמנם מדובר על יער מאוד יפה שאנחנו לא רגילים אליו בישראל, אבל אחרי בערך חודש בניו זילנד הוא כבר הפך להיות די סטנדרטי עבורנו ולכן הוא היה משעמם.

ביער עצמו כן היו קופסאות עץ שונות שנועדו לתפוס בעלי חיים קטנים. לניו זילנד הובאו עם השנים הרבה בעלי חיים (בעיקר יונקים) מאירופה ואסיה (כפי שהסברתי גם ברשומה הקודמת) – שפגעו בציפורים המקומיות עד רמה של כמעט הכחדה. לכן יש ניסיונות לתפוס את בעלי החיים האלו ולהפטר מהם, אבל לא פעם צריך להסביר לציירים ואפילו קצת לתושבים למה תופסים ומחסלים את בעלי החיים החמודים האלו.

במהלך אחד הלילות שלנו באתר הקמפינג הזה, היתה התפרצות של הר געש באי הצפוני של ניו זילנד שבה נהרגו כמה תיירים. אנחנו שמענו את החדשות דרך המדריכים שלנו ויצא לנו לשוחחח על זה בארוחת הערב, אבל רובנו התחלנו גם לקבל הודעות ווטסאפ ובאמצעים אחרים ממכרים שידעו שאנחנו בניו זילנד. לצערי חלק מהאנשים שהיו מודאגים לגבי לא חשבו על הבדלי השעות וההודעות נשלחו באמצע הלילה, ובערך בשתיים בלילה כבר נמאס היה לי לקבל הודעות מחברים וקולגות מודאגים והתחלתי לענות קצת בעצבים להודעות.

ביום לאחר מכן הייתי אמורה להצטרף לטיול קיאקים, אבל לא היו בו מספיק משתתפים, ולכן המדריך הצעיר יותר הציע לי לטייל בעיר בשם Russell שנמצאת על אחד האיים הקרובים והיתה בעבר עיר הבירה של ניו זילנד.

החלק הראשון של הסיור שלי היה מוזר – גיליתי שיש סיור מודרך באי ברכב אז קפצתי על ההזדמנות, אבל אז גיליתי שאני הייתי הנוסעת היחידה בסיור… הוא היה מרתק וההסברים של המדריכה היו מעולים, ואני מקווה שהסיורים האלו ימשיכו כשהתיירות תחזור לניו זילנד.

משם המשכתי לטיול רגלי בעיירה ובעיקר בחוף הצמוד אליה, ואז המשכתי לארוחת צהריים.

אז חזרתי למחנה, ישנתי שנ״צ חביב, והתעוררתי בדיוק כששאר הקבוצה התחילה להתקבץ במחנה והתחלנו להתארגן לארוחת הערב.

באותו הערב היה חשוב למדריך שהכרתי לערוך איתי שיחה קצרה. אני חושבת שהרקע לשיחה נבע מכך שלידיה, אחת המטיילות שסיימה את הטיול יומיים לפני כן, כתבה ביקורות לא ממש טובות על החברה בגלל כמה נקודות שהיא לא היתה מרוצה מהן, ואני חושבת שהמדריך (והחברה מאחוריו) קצת חששו שאולי גם אני אכתוב ביקורת לא מחמיאה בגלל הקשיים שהיו לי בתחילת הטיול.

הוא התחיל את השיחה שכמדריך ותיק הוא יודע שלא פעם אנשים מגיעים לטיולים מסיבות שונות. רבים באמת מגיעים עבור הקטע האתגרי והקטע החברתי של הטיול, אבל הוא התרשם שאני למשל אוהבת לטייל כדי לצלם (מה שנכון), ושלפעמים מדריכים חדשים יותר (ברמז עבה לצוות הראשון שהיה לנו שהיו חדשים בתחום) מתקשים להבין שיש סוגים שונים של אנשים שמגיעים לטיול ולכן אולי קצת יותר קשה להם להבין את אותם מטיילים שלא מחפשים את הריגושים. אמרתי לו שאני מבינה ומסכימה, ושבסה״כ היה לי מאוד כיף בטיול, והבטחתי לכתוב ביקורת טובה על החברה.

ביום לאחר מכן התחלנו לנסוע חזרה לכיוון אוקלנד. עצרנו במקום שנקרא Opononi שבו יש דיונות חול שאפשר לגלוש עליהן כמו גולשים על שלג. אלו מאיתנו שלא רצו להצטרף הסתובבו קצת על החוף.

בתמונות תראו עץ עם פרחים האדומים שמכונה New Zealand Christmas Tree כי הוא פורח לקראת חג המולד (שמתרחש בעונת הקיץ בניו זילנד).

בהמשך הדרך עצנו גם באתר שבו נמצא על בשם ״מלך היער״ – עץ מסוג Kauri שגדל כבר כמה אלפי שנים והוא מן הסתם מאוד גבוה. לצערנו יש כיום מחלה שפוגעת בעצים האלו, ולכן הינו צריכים לעבור טיהור של הנעליים שלנו בכניסה והיציאה מהמסלול שהוביל אל העץ.

משם המשכנו לאתר הקמפינג האחרון לטיול (לפחות עבור חלק ניכר מהקבוצה) – חוף ליד עיירה בשם Orewa. בזמן ארוחת הערב ניצלנו את ההזדמנות ואני ושאר המטיילים הותיקים יותר שסיימו את הטיול באוקלנד בבןקר לאחר מכן כדי לתת למדריכים כרטיסי ברכה וטיפ שאספנו עבורם.

בבוקר האחרון של הטיול התעוררתי מוקדם כדי לצלם את הזריחה בחוףֿ, ובשלב מסוים הצטרפו אלי לא מעט מהמטיילים האחרים והיה די נחמד.

ארוחת הבוקר שלנו באותו יום היתה מוקדמת ודי מזורזת כי מיהרנו להגיע לאוקלנד – הפעם לאלו מאיתנו שירדו מהאוטובוס לא היתה טיסה דחופה, אבל הסיור כן היה צריך להגיע בזמן כדי להוריד אותנו (כולל מזוודות), לערוך טקס פרידה קטן – ואז לקבל נוסעים חדשים, ולערוך את כל זה בלי יותר מידי בלגנים ועדיף בלי יותר מידי חפיפה.

די ציפינו לפקקים בדרך, אבל איכשהו אחת הנוסעות גילתה שיש מסלול מיוחד לאוטובוסים בכביש המהיר לאוקלנד כך שהגענו לעיר מוקדם משמעותית מהצפוי. מבחינתי זה היה קצת מהר מידי – בעיקר בגלל שציפיתי לזמן הנסיעה כדי שאוכל לטעון את הסמארטפון שלי, והנסיעה הקצרה לא ממש הספיקה לזה.

אבל זה כן נתן לנו אפשרות לפרידה ארוכה, במיוחד לאלו מאיתנו שטיילנו יחד בחודש או כמעט חודש האחרון (היתה מטיילת שהצטרפה אלינו רק בוולינגטון בערך שלושה או ארבעה ימים אחרי תחילת הטיול וגם ירדה שם כמה ימים אחר כך, אבל בעצם היתה איתנו במשך רוב הטיול). אני מודה שבשלב מסוים אפילו היו לי קצת דמעות בעיניים.

ואז פשוט נפרדנו וכל אחד הלך לדרכו, כשברקע כבר ראינו מקצה העין את המטיילים החדשים מתחילים להגיע לכיוון האוטובוס ולהתחיל את הטיול שלהם.

הטיול בניו זילנד – חלק רביעי

הבוקר התחיל בהוקר מאוד בהיר, אבל כשהגענו לעיר Hokitika הגשם כבר התחיל לטפטף, והוא רק הלך והתחזק במהלך הביקור שלנו ובמהלך היום. למזלנו לפחות בעיר עצמה בילינו לרוב בפנים – כי זו נקודה מאוד טובה לקנות בה מזכרות שונות מניו זילנד. יש בה לא מעט חנויות של אבן הירקן Jade, או מוצרים מצמר כבשים ופרוות פוסומים, ואפילו יש בעיר מנפחי זכוכית שמייצרים לא מעט מוצרים לקישוט שהם יודעים איך לארוז טוב לפני נסיעה (ואני יכולה להעיד שהם הגיעו בשלום לישראל גם בצ׳ימידן שעבר המון טלטלות).

חשוב לי לכתוב פה משהו על הפוסומים – ומדוע הפרווה שלהם הפכה להיות מוצר מאוד פופולרי בניו זילנד. מדובר על יה שמקורה באוסטרליה, שהובאה לניו זילנד למטרות כלכליות כמקור לסחר בפרווה – אבל התברר שהם הרסניים ביותר לסביבה של ניו זילנד, החל מחיסול סדרתי של צמחים מסויימים, וכלה בפגיעה באוכלוסיית בעלי החיים המקומית בכך שהפוסומים מחסלים להם את האוכל וגם לא פעם צדים אותם.

לכן הממשל בניו זילנד ובמיוחד המשרד להגנת הסביבה בה מעודדים באנשים לפגוע בחיה הכביכול חמודה הזו. זה הגיע לרמה שבה עודדו אנשים לדרוס פוסומים שחצו את הכבישים והממשלה היתה משלמת על כל גופה של פוסום מת. כיום המנהג הזה הופסק, אבל השנאה לפוסומים כל כך מושרשת אצל הניו זילנדים שרבים ממשיכים לדרוס אותם – ובכל חנות שבה יש מוצרי צמר תתקלו במוצרים שמכילים את הפרווה שלהם. בנוסף ראיתי גם מוצרים אחרים מבוססים על הפרווה של הפוסומים כמו כאטיסי ברכה או צעצועים לבעלי חיים כמו חתולים או כלבים, ואפילו אוכל חתולים שמבוסס על בשר פוסום.

צחוק הגורל הוא שבאוסטרליה שממנה הגיעו הפוסומים ישנם כמה זנים של פוסום שנחשבים למינים בסכנת הכחדה (למרות שאני לא יודעת אם מדובר על מינים שנמצאים בניו זילנד).

אני חושבת שהיינו אמורים במהלך היום גם ללכת לאורך החוף, אבל זה בוטל בגלל תנאי מזג האוויר – אבל כן היה חשוב למדריכים שלנו להביא אותנו למסלול ב Punakaiki Pancake Rocks – איזור גיאולוגי מרתק שבו יש מצוקים מרשימים שבנוים משכבות דקות של סלע. אי אפשר לראות את זה בתמונות, אבל הגשם היה מאוד שוטף בשלב זה.

המדריכים היו כנראה מודאגים מהתחזית, ולכן התבקשנו באותו הלילה לשכור חדרים – ולצערנו היו זמינים רק חדרים משותפים גדולים. למזלנו היה במתחם מטבח מקורה גדול שבו יכולנו להכין ארוחת ערב – ואז גם ארוחת בוקר מפנקת של פנקייקים.

לפי התוכנית של הטיול היינו אמורים לעצור בכמה מקומות להליכות קצרות בבוקר, אבל לא עצרנו בהם בגלל מזג האוויר. זה לא נבע רק מחוסר הנוחות שלנו כמטיילים, אלא גם מהצורך של המדריך לנהוג לא מעט באותו יום בתנאים פחות נוחים, וכנראה גם לאורך יותר שעות.

מעבר ללחץ שהיה כרוך בזה – היה עוד מרכיב שגרם ללחץ למדריכים שלנו: במקרה ביום הזה עברנו באיזור הכללי של המשרד הראשי של החברה (שנמצא בעיר בשם נלסון), והם ידעו שלבעלים של החברה יש נטיה לקבוע להפגש עם המדריכים בסבבים השונים באיזור הזה כדי לעשות ביקורת של האוטובוס דווקא ביום הזה. המדריכים עצמם היו קצת בלחץ, מן הסתם כי אחרי בערך שבועיים של נסיעה באותו האוטובוס – הנהג והמדריכה די הרגישו בבית במושבים שלהם והם היו מבולגנים והם די נדרשו לסדר אותם לפני נקודת המפגש.

הביקורת אכן קרתה, ואני מודה שהיא הרגישה לי קצת מוזר – בשלב זה כבר הייתי רגילה לעובדה שהניו זילנדים מאוד נחמדים וידידותיים, והמנהל בעצם לא נראה ידידותי במיוחד או אפילו התייחס אלינו התיירים, אלא נראה כאילו הוא מבקר (ואפילו בצורה מחמירה) את המדריכים.

העצירה הזו התארכה קצת בגללו, אבל בשלב זה מזג האוויר התחיל להתבהר שוב – ובערב כשהגענו ליעד הבא שלנו כבר היה בהיר לחלוטין, ומזג האוויר נשאר כזה (לפחות עבורנו) לשאר הטיול. כמה ימים אחרי שחזרנו לאי הצפוני כן היו באי הדרומי כמה סופות גשמים שגרמו נזקים, כולל מצב שבו כמה גשרים נפגעו בגלל זרימת מים חזקה בנהרות שהם חצו, כך שבדיעבד היה לנו מזל מאוד גדול מבחינת מזג האוויר כי לכל היותר סבלנו קצת חוסר נוחות ליומיים שלושה ותו לא.

היעד הבא שלנו היה אמור להיות גולת הכותרת של הטיול: פארק לאומי בשם אבל טסמן Abel Tasman שקרוי על שם מגלה הארצות ההולנדי שגילה את ניו זילנד. הפארק נמצא בקצה הצפוני של האי הדרומי, ובעצם מדובר על 50 וקצת ק״מ של חוף שעובר לידם מסלול. יש את אלו שהולכים את כולו בביקור אחד או כמה ביקורים, אבל רבים פשוט עושים מקטעים ממנו. וכמובן שבניו זילנד כמו בניו זילנד – יש גם פעילויות אתגריות שונות כמו צניחה חופשית, אבל רבות מהן קשורות יהותר לעובדה שאנחנו ליד הים וכללות שיט בקאנו או בסירת מפרש.

אנחנו הגענו למקום בשעות אחה״צ המאוחרות ביום הראשון, נשארנו בפארק עוד יומיים מלאים – ואז ביום הרביעי יצאנו מהמקום בשעות הבוקר. במהלך שלושת הלילות הבאים היינו באתר קמפינג בשם Old Mcdonalds Farm שזה משחק מילים על שם של שיר ילדים באנגלית. היתרון של האתר הוא שהוא נמצא ממש קרוב לכניסה הראשית של הפארק ולכן יכולנו להגיע לפארק יחסית בקלות. ובערב הראשון רבים מאיתנו ניגשנו לכניסה כדי ללכת קצת ברגל ולמתוח את הרגליים.

אחד היתרונות הגדולים של הקרבה של האתר לניסה היתה הגישה הנוחה לחוף כדי לצלם משם את הזריחה. אני צילמתי את הזריחות בשלושת הבקרים שלנו במקום, אבל אני חושבת שהיתה רק עוד מטיילת אחת שאכן הצטרפה אלי בבוקר האחרון כדי לצפות בזריחה, וגם זה היה כדי שהוא תוכל לרכוב קצת על האופניים שהיא שכרה:

השהות שלנו בפארק היתה אמורה לאפשר לנו לטייל בצורה חופשית לאורך המסלול, אבל גם למי שמעוניין בכך להשתתף בפעילויות אתגריות שונות. מן הסתם אי אפשר לכסות 50 פלוס ק״מ של מסלול ביומיים, אז מי שהיה מעוניין להגיע לנקודה רחוקה מהכניסה במסלול או לחזור ממנה (או שניהם) יכול היה להזמין מראש ״מונית מים״ Water taxi לזמן מסוים ומנקודה מסויימת. כדי לעמוד בתהחיבות הזו, אבים העדיפו להזמין את המונית בהלוך כדי שהיא תוריד אותם בנקודה הכי רחוקה של המסלול שבו הם היו מעוניינים, ואז הם חזרו לכיוון היציאה בכוחות עצמם ובקצב שמתאים להם.

אני לא חשבתי להזמין מונית כזו אז ביום המלא הראשון הלכתי לכיוון כמה חופים יפים שהיו קרובים לכניסה ואז חזרתי חזרה לאתר הקמפינג כשנמאס לי והייתי קצת עייפה. למען האמת חזרתי מוקדם ממה שציפיתי, ובדיעבד אני מצטערת שלא ניצלתי את הזמן יותר טוב כדי אולי לשבת ולהנות קצת יותר מהחופים עצמם.

חלק מזה יהה כמובן העובדה שלרוב טיול לניו זילנד הוא טיול של פעם בחיים, אבל חלק מהעניין נבע דווקא מהיחס של המדריכים, ובמיוחד המדריך הבכיר יותר.

חשוב לזכור שהמדריכים עובדים בעבודה שהיא מאוד אינטנסיבית למשך ימים ארוכים (וגם בלילות יש עליהם אחריות) במשך ארבעה שבועות, עם די מעט ״חופש״ בין טיולים, והביקור הזה בפארק הוא בדיוק סוף המסלול עבורם (נפרדנו מהם ביום שבו עזבנו את הפארק). אני חושבת שאחת הסיבות לחופש היחסי שלנו בביקור בפארק וגם בביקור בקווינסטאון כמה ימים לפני כן נועד בין השאר כדי לתת למדריכים את האפשרות לנוח קצת מהפעילות היומיומית האינטנסיבית מול המטיילים (למרות שיש להם כמובן אחריות לעזור לנו לטייל ולוודא שכולנו בסדר ולעזור לנו במקרה הצורך).

התחושה שלי בימים האלו וספציפית ביום שחזרתי מוקדם היתה שהמדריך הבכיר רצה את הזמן הזה בשביל קצת פרטיות וכדי לנוח באתר הקמפינג, ושהנוכחות שלי הפריעה קצת לתכניות האלו שלו.

ביום השני המלא שלנו בפארק, החלטתי ללכת על שילוב של כמה פעילויות נוספות. את היום התחלתי בשייט בקיאקים, אחריו היה לי מסלול הליכה קצר – שבסופו הגעתי לחוף שבו אספו אותי לשייט בספינת מפרש.

השייט בקיאקים ובסירת המפרש בעצם היו רק חלק ממסלול מלא של הפעילויות האלו. התחלתי את היום כחלק מקבוצה ששטה בקיאקים, והייתי שותפה לסירה של המדריך – והקבוצה הורידה אותי בחוף שממנו התחיל מסלול ההליכה שלי לכיוון נקודת האיסוף של סירת המפרש, משם הם המשיכו לחוף אחר שבו הם אכלו ארוחת צהרים, ומשם המשיכו בשייט עד שעות אחה״צ. בדיעבד אני מצטערת שלא נשארתי עם הקבוצה לשאר היום, כי מאוד נהניתי מהפעילות והמדריך שלנו היה מאוד טוב.

מצד שני, הצטרפתי לספינת המפרש אחרי שהמטיילים כבר טיילו בה כל הבוקר, וממה שהבנתי הם עצרו בכמה נקודות מעניינות במהלך הזמן הזה. אבל כשאני הצטרפתי לשייט כנראה שהם היו בשלב שהם רצו לנוח, המדריך פשוט השיט אותנו בין נקודות שונות, ועיקר הפעילות היתה בעיקר סמול טוק על פוליטיקה בריטית שלא היה לי מספיק ידע או עניין להשתלב בה.

ההליכה גם היתה חוויה מעניינת. היא כללה עליה שנראתה לי קצרה יחסית (ויותר פשוטה ממה שחשבתי שהיא תהיה) – ואז הרבה מאוד ירידה, אבל הירידה הרגישה לי ארוכה משמעותית מהעליה. מבחינתי זה כמובן היה כיף כי הליכה בירידה היא קלה ונוחה יותר מאשר בעליה, בל עברתי על פני לא מעט אנשים שהתקשו בעליה. אחת מהן אפילו אמרה לי שהיא אולי קצת מצטערת שהיא הצטרפה למסלול הזה, ושמחתי להרגיע אותה שראש הגבעה קרוב.

אחרי המתנה מסויימת בחוף שניצלתי לאכילת ארוחת צהרים, פגשתי את הספינה ואת המטיילים שהיו בה, ונהנינו משייט של כמה שעות.

באותו ערב הלכנו יחד לארוחת ערב במסעדת המבורגרים, והצטרף אלינו המנהל של המדריכים – אותו מדריך שהכרתי כמה שנים לפני כן בטיול לארה״ב. הוא הצטרף גם כמי שאחראי על המדריכים וכדי לבחון אותם (בצורה ידידותית והרבה ממה שעשה מנהל החברה כמה ימים לפני כן), אבל גם היה חשוב לו להכיר אותנו כי הוא היה אמור להדריך את רובנו יומיים אחר כך באי הצפוני.

בבוקר לאחר מכן היינו צריכים לארגן את האוהלים אחרי שלושה ימים שבהם לא פירקנו אותם, משהו שלקח לי קצת יותר זמן ממה שציפיתי וכמעט פספסתי את ארוחת הבוקר. היום נועד בעיקר להביא אותנו למעבורת שתחזיר אותנו לאי הצפוני. בדרך לשם עצרנו בעיר נלסון – ששם בעיקר המליצו לנו לעלות על גבעה מקומית כדי לתצפת על האיזור.

משם המשכנו לנחל שכביכול אפשר היה לשחות בו, אבל לא ממש ורובנו פשוט בילינו את הזמן בלהסתובב ולצלם, וכמה שתו קפה.

עצירה האחרונה שלנו באותו היום היה בכרם שבו מייצרים גם יין לטעימות יין שהיו נחמדות, אבל אני חושבת שגם אלו מאיתנו בקבוצה שהיו חובבי יין לא קנו משהו (למרות שהבטיחו לנו שהיין ייארז בצורה בטוחה לטיסות).

בסוף הביקור שלנו בנלסון הצטרף אלינו המדריך הצעיר שליווה אותנו לשאר הטיול, והמדריכה הצעירה הקודמת עזבה אותנו אחרי הביקור בכרם וחנות היין כי אמא שלה אספה אותה משם. היתה לנו פרידה זריזה ממנה ובעצם ניצלנו את ההזדמנות כדי לתת לה ולמדריך הראשי את כרטיסי הברכה שהכנו להם ואת הטיפ שאספנו להם.

המדריך הבכיר ליווה אותנו עד שהגענו שוב לעיר פיקטון שממנה יצאה המעבורת לכיוון האי הצפוני, והוא נאם נאום קצר ואז נפרד אישית מכל אחד מאיתנו. בנוסף, נפרדנו מזוג המטיילים שהצטרף אלינו בקווינסטאון שבוע לפני כן.

מי מאיתנו המטיילים שעדיין המשיך בטיול הסתובבנו קצת בעיר כדי לאכול ארוחת ערב (ובמקרה שלי לראות כמה מהנקודות שהיינו בהן בביקור הקודם שלנו בעיר), ואז עלינו עם המדריך הצעיר החדש למעבורת שלקחה אותנו לאי הצפוני. הגענו יחסית מאוחר, והלכנו ברגל למלון שבו שהינו ללילה.

אני מודה שלמרות שהטיול הסתיים רק שבוע לאחר מכן ועדיין ביקרנו בלא מעט מקומות יפים, אני חושבת שהתחושה הזו של הפרידה מהמדריכים ומהמטיילים רמזה לרובנו שזו ההתחלה של הסוף. אני חושבת שהשינויים התכופים בהרכב הקבוצה בימים הקרובים גם השפיעה על האווירה: בבוקר לאחר מכן הצטרפה אלינו מטיילת חדשה, ויומיים אחר כך עזבו אותנו כמה מטיילים שהתחילו את הטיול שלהם כמה ימים לפני רובנו והצטרפו כמה מטיילים חדשים שזו היתה תחילת הטיול שלהם.

איך תנועת #MeToo השפיעה עלינו?

במסגרת ״השרביט החם״ השבוע – התבקשנו לכתוב על השפעת תנועת Me Too על העולם.

המודעות לנושא ההטרדה המינית היהת כמובן קיימת הרבה לפני כן. כבר באמצע שנות התשעים הסופר מייקל קרייטון כתב ספר בשם חשיפה שבו הוא מתאר הטרדה מינית של גבר על ידי אישה – ואת הקושי שלו להוכיח שהוא הוטרד ושהוא לא המטריד כפי שהמטרידה טוענת.

״מי טו״ היא תנועה שעשתה הרבה רעש, ובתחילת דרכה גרמה לכמה דמויות אגדיות בהוליווד לאבד את מעמדן ואת מקום עבודתן – ובראשון המפיק האגדי הארווי וויינסטין (שבדיעבד רבים מדברים על אינטראקציות לא נעימות איתו גם לא בהקשר המיני).

אבל האם התנועה השפיעה עלינו, האנשים ה״ממוצעים״ שלא חיים בזוהר של הוליווד (חוץ מאולי עוד כמה כתבות עסיסיות במדורי הרכילות על מטריד מיני חדש פה ושם)? לדעתי לא ממש, והתנועה במובן מסוים כנראה עזרה דווקא לקבע דעות קדומות על הנושא ולא לפתור אותן.

כי כשמדובר על כוכבות קולנוע יפות במיוחד שרוב הגברים היו מפנטזים לשכב איתן – מאוד קל לראות בהטרדה מינית דרישה של גבר לסקס (או לפחות למגע פיזי) מאישה מושכת. אבל במציאות הטרדה מינית היא בעצם עניין של כוח שמקבל ביטוי דרך סקס.

קודם כל, חלק מהותי מהבעיה הוא ההבנה (או בעצם חוסר ההבנה) על מה זו בדיוק הטרדה המינית. לפני שבועיים שלושה למשל התעוררה סערה ברשתות החברתיות כשאמא לנערה שעושה בייביסיטר ביקשה שהאמהות יהיו אלו שיחזירו את הבת שלה הביתה ולא בני הזוג שלהם מחשש להטרדה. גברים רבים התמרמרו על הבקשה מכיוון שהם בהחלט לא היו נוגעים בנערה (וברור שלא אונסים אותה), בלי להבין שלא פעם התנהלות שלא כרוכה במגע היא הטרדה. אפילו הערות על הגוף שלה, או שאלות על החבר שלה, מה הם עושים יחד, או פלרטוטים משועשעים מצד האב הם הטרדה.

ולא פעם גברים רבים מתקשים להבין שהתנהגות כזו יכולה להיות גם הטרדה. יש כאלו שיראו למשל בהערות על המראה או הסקסיות של האישה כמחמאה אפילו, בלי להבין שלצד נשים שיראו בהן בהחלט מחמאה – יש נשים שיתפסו את ההערות האלו כמטרידות.

הסיבה לכך פשוטה: האתגר הגדול בכל מה שקשור להטרדה מינית הוא בכך שאין בהכרח הגדרה אחידה למהי התנהגות מטרידה, והגברים צריכים להבין בעצמם שמה שמקובל אצל אישה אחת לא יהיה כזה אצל אחרת.

דוגמא נהדרת לזה שנתקלתי בה לאחרונה היא המון הצעות של גברים שמציעים לנשים שונות ״מערכת יחסים מבוססת סקס״.

כמובן שאין בעיה עם מערכת יחסים כזו – ויש לא מעט נשים שמחפשות אותה באופן פעיל, בין אם בעזרת מפגשים ״בחיים האמיתיים״, אבל גם יותר ויותר באפליקציות שמיועדות לזה. זה דבר נהדר ונפלא – אבל אני מדברת על מצבים שבהם גברים מציעים לנשים מערכת יחסים כזו בלי שאותן נשים הביעו עניין בנושא בכלל – או עניין או משיכה מינית לגבר המציע בפרט.

ישנן נשים שיראו בהצעה כזו מחמאה, אבל יש כאלו שיראו בה זלזול בהן. התחושה השלילית לא פעם נובעת מהעובדה שישנם גברים שפונים לנשים ״מוחלשות״ בהצעות כאלו. לא פעם אלו גברים שמעוניינים ב״מישהי מהצד״ (כשהם נמצאים במערכת יחסים מחייבת) – ויחפשו מישהי שנראית להם נואשת לתשומת לב גברית. זו יכולה להיות מישהי שמאוד צמאה לזוגיות אבל לא מצליחה למצוא אותה, או מישהי שמנה או לא יפה בצורה אחרת ולכן כביכול לא מוצאת זוגיות – והם יקוו שאולי היא תהיה מספיק צמאה לתשומת לב כדי להתפשר על מערכת יחסים שמתבססת על סקס מתי ואיך שנוח לגבר כעדיפה על כלום.

איתי התחילו כך כמה פעמים. תמיד ההצעה נראתה לי ככזו שמזלזלת בי. באחת הפעמים הגבר התקשר אלי תמיד ממספר חסוי וסירב לתת לי את המספר שלו – ומשום מה הוא איכשהו ציפה שאסכים שהוא זה שיתקשר אלי כשנוח לו בכל מיני שעות מוזרות (כמו למשל שבת בשבע בבוקר). כשהודעתי לו שאני לא מוכנה להמשיך לשוחח איתו עד שהוא לא נותן לי את המספר שלו – הוא הפסיק להתקשר, אבל באחד הערבים ראה אוית מחכה לאוטובוס, ואז הוא פשוט עקב אחרי האוטובוס ואז התחיל לרדוף אחרי ברחוב חשוך שבו הייתי לבד. למזלי האיום שלי שאני מייד מתקשרת למשטרה עזר והוא נעלם לתמיד.

במקרה אחר היה מדובר על גבר שעבד איתי. בהתחלה הוא הסביר לי שהוא בדק שההצעה שלו לא עוברת על כללי ההטרדה המינית, ואז סיפר לי סיפור קורע לב סטייל אופרת סבון על איך הוא בגד באישתו ואז היה להם משבר ואז הם החליטו על נישואים פתוחים (ואישתו היתה זו שיזמה את זה!).

ואז הוא סיפר לי כמה אני סקסית בעיניו.

עכשיו מי שמכיר אותי יודע שאני לא ממש משדרת סקסיות. אפילו אפשר להגיד שאני אפילו ממש לא משדרת סקסיות. לכן המחמאה הזו נשמעה חלולה – וכזו שאורה היתה לתת לי הרגשה שאני ״מבוקשת״ ולהסכים. האפקט שלה היה מן סתם הפוך למה שציפה הגבר בגלל שהיא היתה כל כך מנותקת מהמציאות.

אלו לא היו שתי ההצעות היחידות שקיבלתי, ותמיד סירבתי. אבל יצא לי לשמוע מנשים שכן הסכימו בתום לב, והן סיפרו על גברים שדורשים סקס מתי שמתאים להם מבחינת לוח הזמנים (כי אתם יודעים – כשאתה בוגד אתה צריך להסתיר את זה), ובמיוחד על כאלו שהיו מצפים לאורך זמן שהאישה ״תהיה נחמדה אליהם במיטה״ (קרי תסכים לדברים פחות שגרתיים, לא פעם כשהם לא נעימים לה ואפילו מכאיבים) בגלל שמישהי כזו לא מושכת צריכה להבין שיש לה מזל שיש גבר שמוכן להסתכל לכיוונה ולכן ״להתחשב״ בו.

יש גברים שלא פעם מבינים שפניה ישירה (לבמיוחד בבקשות מיוחדות כאלו) נתפסת כלא נעימה, ולכן מנסים לבדוק את השטח בצורה מרומזת יותר – אבל גם בעצם הבדיקה יכולה להיות בעיה. באחת הרשומות האחרות בנושא יצא לי לכתוב למישהו על כך שלא כל אישה תבין שכשגבר מזמין את עצמו אליה לקפה או לשירותים (או בכל תירוץ אחר) הוא בהכרח רומז על סקס. כשההזמנה קורית אחרי דייט מוצלח יותר או פחות זה אולי רמז למשהו, אבל אני מדברת על מצבים שהם לחלוטין שונים. כמו למשל כשקולגה נשוי, שהאישה מעולם לא חשבה עליו בהקשר של מערכת יחסים (מינית או רגשית) מבקש לעלות לשירותים (משהו שהוא לא סקסי בעליל) כשהוא נותן לה טרמפ הביתה אחרי אירוע בעבודה. זה מצב שיכול להיתפס כאפלטוני לחלוטין, כי קורה שיש מצב שבו בן אדם צריך מה שהוא צריך, ויש לו עוד נסיעה די ארוכה הביתה – ואז נשמע לחלוטין הגיוני שהוא יבקש להשתמש בשירותים.

ואם זה נשמע לכם הזוי – אז לי זה קרה. פעמיים. עם שני קולגות שונים בשני מקומות עבודה שונים, בהפרש שנים די רציני. וחלק מהפעמים קרו הרבה אחרי תחילת תנועת מי טו…

הטיול בניו זילנד – חלק שלישי

ביום הבא של הטיול היה מסלול הליכה שמאוד ציפיתי לו בשם עמק הוקר Hooker Valley – שהוא מסלול קל להליכה. המסלול בעצם נמצא בבסיסו של ההר הכי גבוה בניו זילנד, הר קוק Mt. Cook. בגלל מגבלת זמן לא הספקתי להגיע לסופו, אבל הגעתי לנקודה שבה יכולתי לראות את ההר ולצלם אותו.

בבוקר שלאחר מכן ביקרנו בחוף שבו נמצאים סלעים עגולים בשם Moeraki Boulders שנחמד לצלם ולהצטלם לידם.

בהמשך היום, המשכנו לעיר בשם דונדיין Dunedain שהיא עיר אוניברסיטאית, שבמקרה יש בה את הרחוב שבעבר היה הרחוב הכי תלול בעולם – עד שרחוב בריטי (בווילס) תפס את מקומו בכמה שברירי זווית. שמו של הרחוב הוא רחוב בולדווין Baldwin Street ומסתבר שהמדריך שלנו לפחות לטענתו גר שם והראה לנו את הבית שהוא גר בו.

בשעןת אחה״צ אני וכמה נוסעות נוספות הצטרפנו לשייט שבו חיפשנו ציפורים בחוף. הציפורים הן בעל החיים הכי נפוץ בניו זילנד – בין השאר כי אין להן ציידים טבעיים באיים.

יום לאחר מכן ביקרנו ב Fiordland National Park – איזור מלא אגמים, נהרות, יער – וזבובי חול Sand flies. הם בעצם מעין יתושים קטנים ומעצבנים- אבל העקיצות שלהם מאוד מגדרות במשך המון שעות. אני גירדתי אותן ללא הפסקה ויצאתי עם לא מעט פצעים על הידיים, שהצלקות שלהם נעלמו רק אחרי לא מעט חודשים.

את הלילה בילינו במחנה בשם Gunns camp – שבערך חודש או חודשיים אחר כך הוצף בשטפון אחרי גשמים חזקים וכנראה נהרס.

היעד הבא שלנו היה מיצרי מילפורד Milford Sound. הנוף בדרך לשם היה ידוע כיפה מאוד, ולכן המדריך הראשי רצה לאפשר לאחד מהטיילים להנות ממנו מהמושב הקדמי במקום המדריכה הצעירה. הנהג פשוט לקח כמה גפרורים והדליק אחד מהם, ומי שהיה בוחר בגפרור השרוף בעצם זכה – ובשתי ההגרלות שהוא ערך (כי הוא אצה לאפשר לכמה שיותר אנשים להנות מהנוף) איכשהו תמיד המטיילת השניה שבחרה גפרור היא זו שבחרה בגפרור השרוף.

היתה מטיילת אחרת שמאוד התלהבה ורצתה לשבת מקדימה בצורה מאוד קולנית, ואני מודה שקצת חבל לי שלפחות בחלק השני של הנסיעה המדריך לא נתן לה לשבת לידו. אני מבחינתי בהתחלה חשבתי שזה יכול להיות מגניב ונוח יותר לצילומים, אבל במהלך היום דווקא הייתי מרוצה מהנוף שנשקף לנו מהחלונות הצדדיים שליד המושבים – ובנוסף כשישבתי לבדי לא הייתי צריכה לדאוג לסמול טוק מנומס עם המדריך אלא יכולתי פשוט להנות מהנוף בשקט.

במיצרים עצמם שטים בספינות שונות, כשאנחנו שטנו ביום מאוד גשום ובכך הפסדנו את האפשרות לראות את ההשתקפויות הידועות של ההרים במים. מצד שני, זכינו לראות לא מעט מפלים שירדו מההרים לעבר המיצרים – שזה גם נוף לא רע בכלל.

אחרי השיט, הורדנו שלוש נוסעות שהחליטו לבצע טרק של שלושה ימים בשם Routeburn Track שהוא אחד הטרקים הידועים של ניו זילנד. גם במקרה הזה מזג האוויר היה גרוע – הגשם התחיל ביום שבו הנשים יצאו לטרק, והסתיים כמה שעות אחרי שהן הגיעו ליעד שבו הן פגשו אותנו. הפעם הן יכלו לבצע את הטרק, אבל במקום טרק שבו נהנים מנוף – הוא הפך לטרק אתגרי בהתמודדות עם הגשם. אני מניחה שהן בחרו לצאת אליו כי הן ידעו שהסיכוי שלהן להגיע שוב לניו זילנד היה נמוך ולכן העדיפו לא לוותר גם אם התנאים לא אידאליים.

אחרי שהורדנו אותן עזרנו לקבוצה מאורגת אחרת שגילינו באיזור ההורדה שהאוטובוס שלה התקלקל – ומשם המשכנו לאתר הקמפינג שלנו. כשהגענו לשם גילינו שבגלל שהאתר עבר שיפוצים – היו בו לא מעט חדרים חדשים ״מהניילונים״, רובם פרטיים, במחיר מאוד זול. רובנו בחרנו בשמחה לישון בלילה בחדר פרטי – למרות שמשם המשכנו לעיר קווינסטאון Queenstown שבה ישנו באכסניה לשני לילות נוספים.

פה היה קטע מוזר קצת. המדריכים שלנו תמיד ישנו באוהלים, גם באתר הקמפינג הזה – למרות שבשלב מסוים הם גילו לנו שהחברהה משלמת להם על חדרים פרטיים. אני לא יודעת אם זה בגלל שהם רצו להיות דוגמא עבורנו שכיף לישון באוהל, או שהם רצו לחסוך כסף לעצמם או לחברה.

העיר קווימסטאון יושבת ליד אגם גדול בשם Lake Wakatipu והנוף סביבו הררי ויפה – אבל אין סביבה הרבה טבע לטייל בו. מה שכן יש בה אלו לא מעט פעילויות אתגריות שעניינו לא מעט מהמטיילים שחיפשו אתגרים, אבל פחות את אלו שאהבו טיולים בטבע.

אבל העיר ידועה לא רק בפעילות האתגרית שלה, אלא במסעדה שטוענת שהיא מסעדת ההמבורגרים הכי טובה בניו זילנד – ואולי אפילו בעולם (כי בניו יזלנד יש המבורגרים טובים מאוד). שם המסעדה הוא Fergburger ויש לרוב תור די אחור מחוץ אליה. מצד שני, המסעדה יודעת לתזמן את התור ויש מחוץ למסעדה שעון שמראה מה זמן ההמתנה כדי להזמין המבורגר. מה שכן, ברגע שההמבורגר הוזמן – לוקח יחסית מעט זמן לקבל אותו.

יש במסעדה מספר המבורגרים, כולל כזה שהוא כביכול אופייני לניו זילנד עם בייקון, חביתה, ופרוסה של סלק (ולעיתים פרוסה של אננס). ה״כביכול״ מגיע כי באוסטרליה מגישים המבורגר דומה – רק שטוענים שהוא המצאה אוסטרלית. יש בין המדינות תחרות ידידותית על מספר מאכלים שכל מדינה טוענת שהומצאו אצלה והאחרת גנבה, כולל הפבלובה.

במקרה של Fergburger יש אפשרות לפעמים להגיע כשהתור קצר יותר. ביום הראשון שלנו שם למשל ירד גשם והגעתי למסעדה כמה דקות אחרי שהוא הסתיים ובזמן קצת מוקדם מידי בשביל ארוחת הערב, והתור היה באורך של חמש דקות בערך. ביום האחרון שלנו בעיר הגעתי למסעדה קצת לפני 12 בצהרים, וכשראיתי שיש תור קצר מאוד החלטתי לעמוד, ואני חושבת שתוך בערך 12 – 13 דקות מרגע שהגעתי כבר הייתי בחוץ עם ההמבורגר, הצ׳יפס שהזמנתי, וגם עם ״רוטב עגבניות״ (השם המקומי לקטשופ).

או שאפשר לפנות למאפיה ליד שנמצאת כחלק מהרשת ולקנות משהו בשם Pie – מדובר על מאפים עטופים בבצק עלים שהמילוי שלהם הוא לרוב מלוח ולא מתוק, המילוי הקלאסי הוא בשר אבל יש גם אופציות צמחוניות ואפילו טבעוניות. הפאי הן ארוחות צהרים קלות לא רעות – וגם הן מאכל שיש מלחמה ידידותית עליו בין ניו זילנד ואוסטרליה.

בבוקר הראשון בעיר יצא לי לקחת סיור מאוד ארוך ויסודי לכל מיני אתרים שבהם צילמו בסביבות העיר את סרטי ״שר הטבעות״, ובנוסף עצרנו בדרך בכמה מקומות יפים אחרים שקשורים גם לסרטים אחרים שמצולמים מידי פעם בניו זילנד – וגם בכמה אתרים לא קשורים, כמו עיירת החוף הנחמדה Glenorchy שהיא אתר נופש לניו זילנדים. בעיני זה הסיור הטוב והאיכותי (והמהנה) ביותר שעשיתי שקשור לסרטים.

אחרי שחזרנו לעיר ואכלתי ארוחת צהרים, החלטתי לקחת על עצמי אתגר. הרי במהלך כל הטיול המדריך הראשי שלנו נראה מאוכזב מרמת ההליכה שלי – ולכן החלטתי להוכיח לו שאני מסוגלת לעלות על גבעה בשם Queenstown Hill שנמצאת ליד העיר ונחשבת לגבעה קלה יחסית לעומת כמה מסלולים אחרים, והמדריך זרק כמה הערות מאוד מכוונות על זה שהגבעה אכן מתאימה ״לכל רמות הכושר״.

רק שאת המסלול לא התחלנו בתחילת המסלול, אלא ממרכז העיר כי שהינו וטיילנו בה עצמאית בלי רכב. כדי להגיע לתחילת המסלול היינו צריכים לעלות בכמה רחובות שהיו תלולים מאוד. בהתחלה היה מדובר על רחוב עם עליה רצינית, אבל הצלחתי לשרוד אותו לא רע עם כמה הפסקות למנוחה. אחריו הגיע קטע רחוב שהיה מישורי וחשבתי שהנורא מכל מאחורי, רק כדי לעבור את הסיבוב ולראות עוד רחוב שאני צריכה לעבור שהיה תלול באותה מידה – רק ארוך יותר. אחריו היתה חורשה שהיו בה מדרגות, ואחריה הגענו סוף סוף לתחילת המסלול שאליו רוב המטיילים מגיעים בכלל עם רכב.

המסלול היה כולו בעליה שאיכשהו עברתי עם הרבה מאוד עצירות בדרך. אבל בשלב מסוים התחלתי להתעייף מרוב עליות וחשבתי להתייאש, אבל הרצון להוכיח למדריך שהנה אני מתאמצת גרם לי איכשהו לגרור רגליים לעוד כמה מטרים, ובאמת תוך פחות מחמש דקות הגעתי לנקודת התצפית של ההר. היתה אפשרות לעלות עוד קצת לראש ההר, אבל וויתרתי.

הירידה היתה קלה משמעותית ונראתה ממש קצרה, כשבדרך פגשתי לא מעט אנשים ששאלו אותי האם הסוף כבר קרוב ושווה את זה, כך שכנראה לא רק לי היה קצת קשה.

באותו ערב נפגשנו כולנו לארוחת ערב במסעדת פיצות, וכשסיפרתי למדריך שהגעתי לנקודת התצפית הוא פשוט ענה ״מגניב״ והציע לי כמה מסלולים לבוקר הבא, וזהו. איכשהו כנראה ציפיתי למילה טובה על ההישג, אבל בדיעבד הבנתי שמבחינתו זה היה ברור מאליו שאוכל להגיע לנקודת התצפית אם רק אני אאמין בעצמי. מה שהיה לו יותר חשוב זה לשוחח איתי ועם שאר הקבוצה לגבי העובדה שהיה זוג מטיילים בריטיים שהצטרפו אלינו לטיול למשך כמה ימים, ועד כמה חשוב לו שנקבל אותם יפה (למרות שלא ברור לי למה הוא חשב שזה יהיה אחרת), כנראה כי מניסיונו קשה למטיילים חדשים להשתלב בקבוצה שכבר מגובשת.

בבוקר לאחר מכן עליתי על גבעה אחרת, אבל הפעם עליתי וירדתי ממנה ברכבל. בשעות הצהרים המאוחרות עזבנו את העיר, ואחרי אחה״צ של נהיגה, הגענו לאתר קמפינג מאוד יפה ליד אגם. בבוקר לאחר מכן יצא לי לפגוש בו ישראלית שטיילה לבד – מה שהיה נחמד ומרענן, בין השאר כי היה נחמד לשוחח סוף סוף עם מישהי קצת בעברית.

אבל זה יצר מצב שהיה קצת לא נעים: כמה ימים לפני כן יצא לי לשוחח עם המדריך הבכיר שלנו, ומסתבר שהוא גר בישראל לכמה חודשים כמה שנים לפני כן. וכמראה בתקופה הזו הוא גם קלט קצת עברית, וראיתי שהוא מידי פעם מסתכל לכיוון שלי ושל המטיילת הישראלית השניה, במיוחד כששוחחנו קצת על הטיול שלנו, ושאלתי את עצמי עד כמה הוא מבין את מה שאנחנו מדברות עליו.

מעבר לזה, בבוקר הזה המדריכים ניסו ״לפנק״ אותנו בכך שהם נתנו לנו לישון עד שעה מאוחרת – אבל מצד שני היתה באותו בוקר זריחה ממש יפה מעל האגם שהיה חבל לי כצלמת לפספס…

היום שלאחר מכן היה כנראה מיועד במיוחד כדי לנסוע הלאה לכיוון יעדים יותר מעניינים בצפון האי הדרומי, אבל כדי לתת לנו אפשרות לטייל קצת ולמתוח קצת רגליים – עצרנו בכמה מקומות קטנים למסלולים קצרים. ברוב היעדים הצלחתי לעמוד בקצב של הקבוצה, לא פעם בגלל שהייתי מהראשונים שנכנסו למסלול ומיהרתי לחזור לאוטובוס מוקדם. אבל היה מסלול אחד שכלל עליה תלולה שבו פשוט לא הצלחתי לעמוד בקצב. נוצר מצב שבו כולם המתינו לי למעלה, הצטלמנו יחד, ואז התחלנו לרדת יחד.

אחד המטיילים החליט ללכת איתי כדי לראות אם אני צריכה עזרה, מה שגרם לזה שהמדריך הצטרף אלינו כמה שנראה לי בלית ברירה. בסוף המסלול כשכולנו הגענו לאוטובוס כמה מטיילים אחרים ניגשו אלי ואמרו לי ״כל הכבוד״ על כך שסיימתי אותו, ואחת מהן אפילו ציינה שבסופו של דבר גם עמדתי בזמן שהמדריכים קבעו לנו להגיע חזרה לאוטובוס.

ביום לאחר מכן היה צפוי לנו יום מאוד מעניין. בתחילת היום ביקרנו באגם בשם Lake Matheson שידוע בהשתקפויות שלו. בנוסף לזה – בגלל מיקומה הדרומי מאוד של ניו זילנד, יש בה כמה קרחונים (במובן של הקרח שיורד מההרים, לא גוש קרח כמו זה שפגע בטיטאניק). אלו מאיתנו שהיו מעוניינים בכך יכלו להזמין טיול במסוק שיביא אותם לקרחון ואז לטייל עליו – ואלו מאיתנו שבחרו לא לטייל כך יכולנו ללכת במסלול שיוביל אותנו כמעט עד תחילת הקרחון בהר.

אבל במקום שני המקומות היפים האלו – זכינו לחוויה ניו זילנדית אחרת: גשם. ניו זילנד מאוד ירוקה – ולא סתם – היא מאוד גשומה. לא מדובר על גשם חזק (לרוב), אלא על גשם קל אך טורדני שלא מפסיק במשך שעות. והגשם הזה התחיל לרדת ביום הזה – כך שלא רק שלא היו השתקפויות באגם, אבל לא רק שהסיור במסוק בוטל בגלל תנאי מזג האוויר, אלא הדרך לקרחון היתה חסומה בגלל שהמסלול חצה כמה נחלים שלרוב היו קטנים – אבל בגלל הגשם גדלו והפכו להיות מסוכנים מידי לחציה, ולכן המסלול נסגר.

המדריכים שלנו היו קצת לחוצים מזה – גם כי הם היו צריכים להעסיק אותנו, וגם כי הם מאוד רצו שנצא מרוצים מהטיול – כי שירות לקוחות טוב הוא משהו שחשוב בניו זילנד, במיוחד לחברות קטנות כמו החברה שבה טיילנו שתלויות מאוד בהמלצות שלנו כמטיילים.

מעבר להפרעה לטיול עצמו – המדריכים מאוד חששו מהיכולת שלנו לישון באוהלים במזג אוויר כזה, ולכן מצאו פתרון: ליד אתר הקמפינג שלנו היה מבנה בית ספר ישן אך משופץ שהפך בעצם למעין אכסניה שבה יכולנו לשכור מיטה תמורת סכום סימלי. אני אישית העדפתי לוותר למרות מזג האוויר. אמנם אני אישית פחות אוהבת לישון במיטות קומותיים או שלוש קומות, אבל עדיין זכרתי את ״דרמת הנחירות״ שקרתה בערך שבוע וחצי או שבועיים לפני כן. אני חושבת שרוב הנשים שכחו ממנה או פשוט העדיפו להתעלם ממנה כדי שלא אשן בחוץ במזג אוויר גרוע וניסו לשכנע אותי להצטרף אליהן, אבל ויתרתי על ה״כבוד״.

למזלי ולמזלו של הזוג הבריטי שגם הוא העדיף לישון בחוץ – הגשם הפסיק קצת לפני שהגענו לאתר הקמפינג, ומזג האוויר התחיל להתבהר בזמן שהכנו ארוחת ערב בבניין בית הפר – וזכינו להhנות מהלגונה שליד אתר הקמפינג בערב ובבוקר שאחריו.

הטיול בניו זילנד – חלק שני

את היום השלישי של הטיול התחלנו ב וואי או טאפו Wai-O-Tapu שהוא איזור גיאותרמי באי הצפוני של ניו זילנד שדומה בהרבה מובנים ליילוסטון (ואני מודה שהוא קצת מאכזב אחרי כמה ביקורים ביילוסטון). נתנו לנו להסתובב שם באופן חופשי כשהיינו צריכים לחזור לכניסה לאתר בשעה מסוימת לקראת הצהרים.

לאחר הפסקה קצרה לאכילה, המשכנו למסלול הבא שלנו – מפלי הוקה Huka Falls שבהם יש זרימה מרשימה של מים בצבע מיוחד כי מדובר על מי קרחונים. המפלים עצמם יפים, אבל המסלול לידם התארך – בהתחלה הלכנו ליד הנהר, שלאחריו הגענו לפארק – ובסוף הפארק נותרו לנו עוד שניים או שלושה ק״מ ללכת בעיירה שלידה נמצא האתר כדי להגיע למסעדה שבה יכולנו לאכול צהריים ואז ללכת לנקודת האיסוף. לצערי בגלל שלא אכלתי ארוחת צהריים כמו שצריך לפני המסלול, בשלב מסויים הרגשתי נפילת סוכר בדם, ואני חושבת שזה מאוד הדאיג את שאר המטיילים, במיוחד בנוסף לעובדה שבאופן טבעי הלכתי יותר לאט מהם. בסוף המסלול אחת המטיילות ממש חיפשה את המדריכים, וכנראה היא תפסה אותם כדי לשוחח עלי. אני מניחה את זה כי מאוחר יותר כשהצטרפנו אליהם שמעתי אותם משוחחים ומהקונטקסט של השיחה הבנתי שהם משוחחים עלי ואפילו מודאגים קצת.

זה הפך אותי למודאגת כי מאוד חששתי שיבקשו ממני לעזוב את הטיול בגלל בנושא הזה. זה לא קרה בסוף וסיימתי את הטיול, אבל היתה לי תחושה שהנושא עלה בפני הנהלת החברה. סיבה ל״פרנויה״ נבעה מזה שכפי שכתבתי בפוסט הראשון בסדרה שהכרתי את אחד המדריכים בחברה מראש. בנקודת הזמן שבה הצטרפתי לטיול הוא כבר היה מעין ״חבר הנהלה״ שהיה אחראי על תחום ההדרכה של המדריכים. בשלב מסוים בטיול אחת המדריכות שלנו מסרה לי ממנו דרישת שלום, ובשלב מאוחר יותר הוא גם הדריך אותנו – ובמהלך ההדרכה היה חשוב לו מידי פעם להסביר לי שהוא גילה שאני משתתפת בטיול כשהוא עבר על רשימת הנוסעים. מכיוון שמעולם לא שאלתי את עצמי או את הצוות איך הוא ידע שאני בטיול, כמות ורמת הפירוט של ההסברים הרגישה לי קצת ״חשודה״.

ביום שלאחר מכן הקבוצה היתה אמורה לטייל בטרק חד יומי בשם Tongariro Alpine Crossing שהמדריכים עודדו את שאר הקבוצה לעשות, חוץ ממני שכמובן הם חששו שלא אוכל לסיים אותה, במיוחד לא בזמן המצומצם במיוחד שניתן לנו לעשות את הטרק במסגרת הטיול. מדובר על טרק שיש בו עליה קשה לגובה די גבוה מעל פני הים ואז ירידה מדורגת יותר – ולמרות שיש סיפורים על בני שמונים ותשעים פלוס שעשו את הטרק, כנראה שצריך רמת כושר מסויימת לבצע אותו.

אני כבר מראש לא תכננתי לעשות אותו, אבל שאר חברי הקבוצה מאוד ציפו לו. לצערם הרב, מסתבר שבגלל תנאי מזג האוויר באותו היום המסלול היה סגור ולכן אף אחד לא עשה אותו, ובמקום זה רובנו נחנו או עשינו מסלולים קצרים שהיו קרובים לאתר הקמפינג שלנו, ובעצם היה מדובר על יום מנוחה (או יום משעמם).

ביום שלאחר מכן נסענו לעיר וולינגטון – שהיא עיר הבירה של ניו זילנד. מכיוון שזו העיר בה התגורר הבמאי פיטר ג׳קסון יש גם סיור מודרך בסטודיו לאפקטים מיוחדים שהוא הקים בעיר, אבל זה לא היה סיור רשמי מטעם החברה אלא כזה שאחת המטיילות מצאה, ואני ומטייל נוסף הצטרפנו אליה. בדיעבד הסיור היה קצת משעמם והיה לי חבל שלא ביליתי את היום במוזיאון או בגן הבוטני של העיר.

אחרי ארוחת צהרים התברר לנו שהמדריך הראשי טס לאי הדרומי כדי לאסוף את האוטובוס שליווה אותנו באי הדרומי, ואנחנו המטיילים הצטרפנו למדריכה הצעירה בנסיעה במעבורת לאי הדרומי ולעיר פיקטון. מדובר על שייט של בערך שלוש שעות, שאחריו הגענו לאכסניה שבה לנו בעיר בלילה.

בערב יצאנו יחד לפאב מקומי לארוחת ערב. ההורים של המדריכה הצעירה שתגוררו באיזור באו לבקר אותה והצטרפו אלינו לארוחה. השיחה לא היתה מעניינת ומצאתי תירוץ לעזוב מוקדם כדי ללכת לישון ולהנות משנת לילה טובה בחדר הפרטי שהזמנתי.

בבוקר שלאחר מכן היו לנו כמה שעות חופשיות. המדריכים המליצו לנו לעלות להר שבו רואים את הזריחה והמפרץ בצורה טובה, אבל אני מצאתי מסלול שנחשב ליחסית קל לחוף בשם Bob's Bay, שאכן היה כזה למרות שהיו בו כמה קטעים של עליות וירידות תלולות, והוא היה קצת רטוב וחלקלק מגשם שירד יום לפני כן.

המדריך הראשי אסף אותנו באוטובוס לקראת הצהרים, ואחרי שכולנו נאלצנו למהר לקנות אוכל בסופר המקומי לארוחת הצהרים, עובדה שהמדריכה הצעירה שכחה לספר לנו בבוקר.

במהלך היום פשוט נסענו לאורך החוף ועצרנו במקומות מעניינים, בין השאר כדי לצפות בכלבי ים ליד החוף. בשלב מסויים היה לנו גם מסלול הליכה שהעדפתי לא להצטרף אליו – ואז שמתי לב לעובדה שמלבד המסלול שאליו יכולתי לצאת לבד בבוקר, העדפתי לא ללכת והחלטתי שמעכשיו אני הולכת לבד במסלולים שאני בוחרת לעשות. אני חושבת שלארוך זמן זה מאוד עזר ״להרגיע״ את המדריכים כי מצד אחד תמיד חזרתי בזמן שלמה ובריאה, ומצד שני הם לא קיבלו עלי יותר דיווחים מדאיגים, אבל אני כן הרגשתי שזה פגע בי מבחינה חברתית בקבוצה.

בבוקר שלאחר מכן התעוררנו מוקדם כדי לנסוע לאחת הפעילויות הנוספות המבוקשות ביותר – שחיה עם דולפינים ידידותיים. התעוררנו מוקדם מאוד כדי לנסוע לנקודת היציאה שהיתה קצת רחוקה מאתר הקמפינג שלנו. שם גם הקדשנו המון זמן כדי להתלבש בבגדי צלילה יחסית מחממים כי המים קרים במיוחד, ואז עלינו לספינות.

אני מודה שאני לא הניתי מהחוויה. כמה שנים לפני כן, בטיול האחרון שלי לארה״ב, יצא לי להצטרף לצלילה חופשית שמאוד נהניתי ממנה ולכן לא ציפיתי לסבול כל כך מהשחיה הזו עם הדולפינים. יכול להיות שפה היה פשוט מדובר על מצב של צפיפות מאוד גדולה של השחיינים, מים קרים ולא נעימים במיוחד, או פשוט תחושה מסויימת של צער בעלי חיים על כך שהרבה אנשים מתגודדים סביב דולפין מסכן שהיה פשוט רק קצת סקרן לגבי הרעשים שהוא שמע במים.

התאחדנו עם שאר הקבוצה בקפיטריה שליד החוף, ומשם נסענו לעיר קרייסטצ׳רץ׳. מדובר על עיר שנפגעה באופן קשה בכמה רעידות אדמה, ותושבים רבים החליטו לעזוב אותה בגלל זה. רבים מאיתנו בילו את היום בהתרוצצויות חסרות שחר כי ההסברים שקיבלנו מהמדריכים על אתרים בעיר התבררו כלא מעודכנים ויצא שחיפשנו אתרים שכבר נסגרו.

ביום שלאחר מכן המשכנו לנהוג דרומה, ובדרך עצרנו ביער בשם Peel Forest לעשות בו כמה מסלולים קלילים.

בשעות אחה״צ ביקרנו באגם בשם טקאפו Lake Tepako שהוא אגם עם מים בצבע טורקיז שיש סביבו פריחה של תורמוסים בצבעים שונים. התורמוסים הם לא צמח מקומי בניו זילנד אלא צמח פולש שהובא אליה כנראה מבריטניה, ואפשר למצוא אותו (בעיקר את הזן הצהוב שלו) בהרבה נקודות בשני האיים.

עשרת הספרים האהובים עלי

במדור השרביט החם השבוע התבקשנו לכתוב על עשרת הספרים האהובים עלינו.

הראשון הוא הספר 2020 של הסופרת הישראלית חמוטל שבתאי. הספר שעלילתו היא בעצם בעיר ניו יורק נכתב באמצע שנות התשעים, בתקופה שבה מגיפת האיידס עדיין התפשטה והדאיגה את העולם. הספר בעצם מספר על התפשטות מגיפה (שתסמיניה, שורשיה ואופן ההתפשטות שלה מאוד מזכירים את האיידס) שהתרחשה בעבר ושנת 2020 היא שנה מכרעת שבה אפשר יהיה להתחיל למגר את המגיפה בעזרת תרופה חדשה שנמצאה על ידי רופא ניו יורקי – אבל מוצא את עצמו נלחם נגד גורמים בלתי ידועים שדווקא לא מעוניינים שהמגיפה תסתיים.

אני מניחה שחמוטל שבתאי בחרה את שנת 2020 בגלל הסימטריה של המספר – והצליחה בלי להתכוון לכך לבחור עשרים ומשהו שנה מראש דווקא בשנה שבה פרצה מגיפת הקורונה ששינתה את חיינו (ותמשיך להשפיע עלינו לשנים הקרובות). מן הסתם הרבה מאוד אמצעי תקשורת ״עלו״ על זה ובמשך שבועות ספורים חמוטל שבתאי התראיינה רבות על הספר.

הספר השני שאני ממליצה עליו הוא הספר להציל דגים מטביעה של הסופרת איימי טאן. הספר הוא סיפורם של תריסר תיירים אמריקנים שנוסעים לסין ואז למיאנמר (בורמה). הסיפור מסופר מנקודת מבטה של מי שהיתה אמורה להיות מארגנת ומדיכת הטיול, אבל לקראת השלבים הסופיים שלו נרצחה כביכול. המטיילים בוחרים להם מדריך חסר חוט שדרה במקומה (בעיקר כי כבר מאוחר מידי לבטל בלי לוותר על סכומי כסף גדולים), מסובבים אותו על כל אצבע אפשרית כדי שהוא ייתן להם לעשות מה שהם רוצים – ואז מתפלאים למה הם מסתבכים. הם מוצאים את עצמם מגורשים מאתר תיירות כי הם התנהגו שלא כראוי, אז חוטפים דיזנטריה כי הם מתעקשים לעצור לאכול במסעדה ״אותנטית״ ו״לא תיירותית״ (שהיא בעצם מטונפת ושורצת מחלות) – ובהמשך הספר נחטפים על ידי שבט בורמזי מקומי בגלל אמונה תפלה של השבט שרואים באחד הנערים בקבוצה נביא שאבד להם – בלי שהתיירים בכלל מבינים שהם נחטפו…

הסיפור בעצם מראה במובן מסויים את התייר האמריקני המכוער שחושב שכל העולם פועל כמו אמריקה, ומתקשה לא פעם להבין הבדלים תרבותיים. המסר בולט במיוחד כי מדובר על קבוצת אנשים אמידים כלכלית שכן אמורה להיות להם חשיפה לתרבות גבוהה ותרבויות שונות, ועדיין הם מצליחים להיות ״תיירים מכוערים״ בכל הזדמנות.

סופרת אחרת שאני מאוד אוהבת היא נעמי רייגן, שהיתה פופולרית בסוף שנות התשעי ותחילת שנות האלפיים. היא כתבה לא מעט על זוגיות בעולם החרדי – כשמצד אחד היא ביקרה לא פעם את היחס לנשים בחברה החרדית בכלל ובזוגיות חרדית בפרט, אבל כן היה לה חשוב גם להציג שיש בחברה החרדית גם לא מעט אהבה בין בני הזוג, למרות התפיסה החילונית שזה לא כך. הספר שהיא כינתה ״סיור האהבה החרדי הרומנטי״ שלה הוא הספר ״ואל אישך תשוקתך״, שבמקור (הספר נכתב באנגלית) נקרא בשם ״סוטה״ על שם הפרק בתלמוד שעוסק בנשים שבגדו כביכול בבעליהן, אבל בשם שונה בגלל המשמעות השונה של המילה ״סוטה״ בעברית מודרנית.

ספר נוסף שאני מאוד אוהבת של נעמי רייגן הוא הספר ״עזר כנגדו״ – שבו היא בעצם לועגת ללא מעט מהערכים של החברה היהודית – אמריקנית ה״חרדית מודרנית״ שמנסה להצדיק אורח חיים קפיטליסטי, עשיר ובזבזן בעזרת מעטה דק של דת.

הספר עוסק בדלילה לוי, שנולדה למשפחה יהודיה לא דתית (שבוחרת לה בשם ״דלילה״ כי הוא תנ״כי בלי להבין מי היתה הדמות שנקראה כך), אבל נשלחת ל״בית יעקב״ – ומוצאת את עצמה מתחתנת עם רב כשהיא בעצם שואפת לחיות חיים אמידים למדי. בעזרת השאיפות שלה הם מוצאים את עצמם כרב והרבנית של קהילה יהודית אמידה ש״העיפה את הרב הקודם כי הוא היה אדוק מידי, וצריכים ללכת בין הטיפות כדי לרצות את הקהילה שרוצה רב אבל לא כזה שחלילה יחזיר בתשובה את הילדים או יגרום להם להרגיש אשמים כי הם עשירים שמחפשים דרכים נוספות להתעשר עוד. וזה כמובן מחמיר כשמגיע לקהילה אדם אמיד מ״קקיסטן״ שמוכר הבטחות לעשירי הקהילה על כל מיני חוזים בארץ המוצא שלו.

הספר החמישי שאני רוצה להמליץ עליו הוא ״בית צבוע״ של ג׳ון גרישם. גרישם ידוע בעיקר בזכות המותחנים המשפטיים שלו (שהוא היטיב לכתוב בתור עורך דין שעסק בתחום לא מעט שנים), אבל הספר הזה הוא בעצם ספר שמבוסס ברמה כזו או אחרת על החיים שלו כמי שגדל בחווה קטנה ועניה בדרום העמוק של ארה״ב. הספר מתאר בצורה מאוד אותטית את נקודת מבטו של הגיבור בן ה 7 שרואה לא מעט (גם דברים שהוא לא ממש אמור לראות) בקיץ אחד של קטיף כותנה בחווה של סבא שלו בבית לא צבוע.

הספר הבא הוא בעצם סדרת ספרים. למי שגדל בשנות השבעים והשמונים כנראה מוכרת סדרת הטלוויזיה ״בית קטן בערבה״ – שבעצם מתבססת באופן מאוד רופף על סדרת ספרים שהשני בהם נקרא ״בית קטן בערבה״ (הספר הרשון נקרא ״בית קטן ביערות הגדולים״, ובהמשך יש ספר בשם ״העיירה הקטנה בערבה״), אבל ממשיכה מעבר לכך.

הספרים מבוססים באופן רופף למדי על חייה של הסופרת, לורה אינגלס ווילדר. היא נולדה ביערות הגדולים של וויסקונסין, אבל מגיל צעיר היא ומשפחתה היו מעין מתיישבים נודדים בתקופה שבה ארה״ב התרחבה מערבה. הם לא פעם מצאו את עצמם בודדים באיזורי הספר שמרוחקים לא מעט מהעיר הקרובה (במיוחד כשאמצעי התחבורה היחידי שהיה זמין להם היה עגלה עם סוסים) – ולא פעם צריכים להסתדר לבדם כשהם מוקפים בשבטי אינדיאנים תוקפניים, כשכל המשפחה חולה בקדחת בבת אחת, או בחורף מאוד קשה שבו האספקה לעיירה שבה הם גרו נפסקה כי מסילות הרכבת פשוט כוסו ביותר מידי שלג. לא פעם ההתמודדות הזו היתה לא רק ברמת המשפחה אלא ברמה האישית של לורה, למשל כשבגיל 15 היא קיבלה עבודה כמורה בבית ספר קטן, ונאלצה לגור רחוק מהבית ולהתמודד עם חוסר משמעת כשאין לה אפשרות להכשל.

לורה כתבה את הספרים כמה עשורים אחרי שהם קרו, בתקופת השפל הכלכלי הגדול של שנות השלושים של המאה העשרים. הספרים נועדו להיות השראה להתמודדות מול קשיים, וכמבוגרת גיליתי שמאחוריהם עמדה מידה מסויימת של אידאולוגיה ליברטריאנית – אבל הם עדיין מעניינים היסטורית.

עוד ספר שעוסק במובן מסוים במגיפה הוא הספר השביעי – ״הצעיף הצבעוני״ של הסופר סומרסט מוהם. הדמות הראשית בו, קיטי, היא אישה בריטית צעירה בסוף המאה ה 19 שידועה ביופיה ולכן ציפו ממנה להתחתן ״טוב״ ולקדם את עצמה חברתית, אבל מרוב שהיא דחתה מועמדים שלא נראו לה כבר מתחילה להתבגר וגברים ראויים מתחילים לאבד בה עניין.

כדי שהיא בכל זאת תתחתן לפני אחותה הצעירה וההרבה פחות מוצלחת, ריטי מסכימה להצעת נישואים של מדען צעיר שהוא בעל אישיות מנוגדת לחלוטין לזו שלה – הוא שקן ורציני בזמן היא פרפר מסיבות שטחי. הם עוברים יחד להונג קונג – שם היא מתאהבת בסגן המושל שמנהל איתה רומן.

כשהרומן מתגלה על ידי בעלה – הוא טוען שהוא יתגרש ממנה (מה שיהרוס את עתידה) או מפשר לה לקבל כפרה על ידי כך שהיא תעבור איתו לעיר סינית מוכת כולירה לתקופה מסויימת.

קיטי בסופו של דבר מתברת במהלך הספר, גם במחיר אישי גבוה מאוד.

ספר הבא (והשמיני) נקרא בעברית ״מוות על האוורסט״ של הסופר ג׳ון גראקאוור, כשהכותרת באנגלית יותר עדינה ״לתוך האוויר הדק / הדליל״ "Into Thin Air" שמתארת את האוויר הדליל בראש ההר הגבוה.

ג׳ון קראקאוור היה מטפס הרים בגיל צעיר, וחלם כנער וגבר צעיר לטפס על הר האוורסט, ההר הגבוה בעולם. אבל עם הזמן הוא והרבה מטפסי הרים ״רציניים״ התחילו לזלזל בהר מכיוון שהוא הפך לממוסחר: מטפסי הרים מקצועיים רבים החליטו בשלב מסוים לעזור תמורת תשלום גבוה לעזור למטפסים חובבנים (שלא יהיו מסוגלים לטפס על ההר לבד) להגיע לפסגה.

ג׳ון התבגר ובעידוד מסויים מאישתו הפסיק לעסוק בטיפוס רציני (שהוא אתגר מסוכן) והפך להיות עיתונאי – עד שבאמצע שנות התשעים הציעו לו לכתוב כתבה על התיירות ההולכת ומתגברת לאוורסט. הוא היה אמור ללכת עד הנקודה בהר שבה הוקם ״מחנה בסיס״ די קבוע – המיקום ממנו רבים מתחילים את ההתארגנות והמסע לעבר ראש ההר. אבל החשק לטפס לראש ההר עלה בו שוב – והטיול נדחה בשנה כדי לאפשר לקרארוואר להכנס מחדש לכושר כדי שיהיה לו סיכוי להגיע לראש ההר.

במקור הסיפור התחיל לכתבה, שקראקאוור הרחיב לספר שנה אחר כך. הוא מתחיל לתאר קצת את ההיסטוריה של ההר והטיפוס עליו, ואז עובר לספר על החוויה של הטיפוס: כדי להגיע לראש ההר צריך להתרגל לגבהים בכך שבמשך שבועיים שלושה מטפים לנקודות שונות בהר (שעם הזמן הופכות להיות גבוהות יותר) וחוזרים חזרה למחנה הבסיס כדי לנוח, כדי שביום הטיפוס עצמו הגוף יהיה יחסית מורגל בגבהים.

ועדיין החוויה מתוארת כחוויה מאוד מאתגרת ואפילו כואבת, כשקראקוואר הוא באופן בולט אחד המטפסים החובבנים הטובים בקבוצה שלו בפרט ועל ההר בכלל.

הוא גם מספר על לא מעט בעיות שעלו במהלך ההכנות ובמהלך הטיפוס עצמו – שבסופו של היום הפכו לטרגדיה איומה שבה נהרגו 5 ממשתתפי שתי הקבוצות המסחריות שטיפסו באותו יום (כולל שני המדריכים הראשיים בקבוצות הללו) ועוד שלושה מטפסים הודים שניסו לטפס על ההר מהצד הצפוני שלו.

כמטפס טוב, קראקאוור עצמו הצליח להגיע לפסגת ההר ולרדת חזרה בצורה יחסית בטוחה, אבל עד היום הוא מספר שהוא מתחרט על ההצטרפות שלו כי החוויה כולה היתה טראומטית. אחת השאלות הפתוחות עבורו לאורך השנים היתה עד כמה הנוכחות שלו כעיתונאי שכותב על המשלחות הללו גרם ללחץ על המדריכים לנסות ולהרשים אותו (כי הפרנסה שלהם תלויה בסיקור חיובי) – ובכך לקחת סיכונים מיותרים.

ספר מד״ב שמאוד אהבתי הוא ספר בשם ״המנון ללייבוביץ׳״ – למרות שהספר הוא מאוד מדכא.

הסיפור מתחיל כמה מאות שנים בעתיד, במנזר במדבריות דרום מערב ארה״ב – אבל נשמע שרמת ההשכלה והחיים בו מקבילים למה שהיה קיים בימי הביניים. בין השורות אנחנו מבינים שבעצם בשנות החמישים או השישים של המאה העשרים התרחשה בעלם מלחמה גרעינית – ולאור הסבל הרב שהיא גרמה, ההמונים ה״פשוטים״ רצו להתנקם במדענים, ולא רק הרגו אותם אלא ניסו לחסל במהלך שנקרא ״הפשטה״ את כל הידע המדעי.

המנזר בסיפור הוא מנזר קתולי שיקדש את לייבוביץ׳ – מדען שבמקור כנראה היה יהודי שהצליח לשרוד את המלחמה, ואז החליט להתנצר וכחלק מהמסדר שבו הוא היה חבר הוא ניסה להציל כמה שיותר מהידע המדעי שהיה קיים באותה תקופה.

בתחילת הספר המנזר על שמו של הקדוש לייבוביץ׳ עדיין היה נווה מדבר לידע הזה, גם אם בעצם הנזירים לא ממש הבינו על מה מדובר בכל אותם מסמכים שהם מחזיקים. הסיפור מתחיל בנזיר לא יוצלח במיוחד שגילה בעצם את המקלט הגרעיני בו שהה לייבוביץ׳ שבו היה פתק בכתב ידו של הקדוש שהיה בעצם רשימת קניות לבייגלים ועוד קצת מוצרי מכולת.

הספר ממשיך משם בקפיצות למעין ריינסאס מחודש שבו מדענים מגיעים למנזר כדי ללמוד מחדש את הידע שנשמר בו ולהבין אותו, ואז לתקופה בה הידע באמת חודש ועליו נבנה עוד נדבך של ידע שאפילו איפשר מסע לחלל.

רק שכמובל שהמין האנושי גם פיתח כלי נשק גרעיניים חזקים אפילו יותר, והתוצאה צפויה מראש.

הספר האחרון עוסק גם הוא במגיפה – הספר ״העמדה״ של סטיבן קינג.

חשוב לציין שהספר יצא במקור בגרסא מאוד מקוצרת שלו. קינג אמנם נוטה להיות קשקשן לא קטן וסביר להניח שכל עורך ספרים טוב היה מקצץ בספר – אבל בדיעבד, כשקינג התפרסם איפשרו לו להוציא את הספר מחדש עם עוד כמה סצנות שלדעתי מאוד תרמו לספר.

הסיפור מתחיל מדליפה של זן שפעת קטלני במיוחד בבסיס צבאי של צבא ארה״לֹ אי שם באמצע המדבר. הבסיס היה אמור להנעל לחלוטין במצב הזה וזה אכן קרה ברוב המקומות – חוץ מעמדה של שומר אחד שהספיק לשים לב לכך שהתחיל מצב חירום לפני שהדלת של עמדת השמירה שלו ננעלה אוטומאטית. הוא, אישתו והבת שלהם הצליחו להמלט מהבסיס – ובכך להדביק את כל ארה״ב במגיפה שהרגה בערך 99.4% מהאוכלוסיה.

הספר מתאר את ההתפוררות החברתית, ואז איך החברה נבנית מחדש סביב שתי דמויות מיסטיות ובסופו של דבר מתכוננות למלחמה. החלק השני הזה פחות מצא חן בעיני, אבל החלק הראשון לדעתי מעולה בתיאור של ההשפעה החברתית של מגיפה כזו קשה.