קודם כל, נתחיל מזה שהקואצ׳רית כבר כמה שבועות מעדיפה להפגש בזום ולא פנים מול פנים. מבחינתי זה הרבה יותר נוח – זה גם חוסך ממני לא מעט זמן בנסיעות, וגם מאפשר לי להיות גמישה יותר מולה. אין לי מושג מה השתנה, כי עד ספטמבר היא התעקשה להפגש רק פיזית, וכשהצעתי לה פעם להפגש בזום במקום פיזית כי לא הרגשתי טוב היא ממש סירבה לזה.
אולי חלקית זה גם קשור לזה שלמרות שהעיסוק הנוסף שיש לה מאז אוקטובר לא הסתיים עדיין, ולכן היא צריכה לקבוע מפגשים באופן ספונטני, וגם במקביל אולי לא יכולה לעבוד בבית קפה כמו בעבר אלא חייבת לעבוד ממשרד (במשרד הביתי שלה או בזה שחברות מספקות לה).
עוד נקודה – המפגש היה באמצע שבוע שעבר, היה מאוד פרקטי, והיה די ברור שהיה לו המשך, אבל משום מה בתחילת השבוע הזה היא לא פנתה אלי כדי לקבוע מפגש המשך. אני יודעת שהיא מאוד עסוקה ואין לה זמן, וגם כשיש לה זמן היא לרוב מנסה לתעדף לקוחות פרטיים שיש להם משהו דחוף לטפל בו (וייתכן שאני לא כזו לחוצה השבוע) – אבל זה מוזר לי שהיא לא פנתה אלי.
בכל אופן השבוע גם לי אישית אין זמן להפגש, אז זה באמת פחות רלוונטי.
במהלך השיחה בינינו עלו מצד אחד כמה נקודות טובות – ומצד שני גם כמה נקודות שעצבנו אותי.
הנקודות הטובות למשל היו כמה רעיונות לחיפושי עבודה זמנית כמו למשל חיפוש בעיריות בסביבה או בספריות (שלצערי לא ממש עזר בשלב זה, אבל אמשיך לבדוק).
אבל היה דבר אחד שמאוד הפריע לי – וזו שוב גישה מאוד שלילית לגבי הסיכוי שלי למצוא עבודה.
זה התחיל מעוד הערה על כך שלוקח לי המון זמן למצוא עבודה – אבל הקואצ׳רית שלי הזכירה לי שיש לא מעט אנשים שמצליחים למצוא עבודה גם בתקופה של משבר. שוב חזרתי על ההסבר שקשה לי למצצוא משרות בגלל פער טכנולוגי (ולכן יש מעט משרות שאני מתאימה לי, ושעליהן יש תחרות די גדולה על ידי כל מי שיש לו כישורים להגיע אליה) ועל כך שאני מתראיינת גרוע כי יש לי קושי לשים לב לפרטים.
היא אמרה שהיא יודעת שאני מאוד מודעת לבעיות ולפערים שלי – אבל משהו הרגיש לי פה מוזר. זה שוב הרגיש לי כאילו היא מנסה לרמוז על משהו, כנראה שאולי הגיע הזמן שאוותר, או שאני לא מסוגלת למצוא עבודה כמתכנתת. אבל בכל פעם שאני שואלת אותה באופן ישיר – היא אומרת שזה לא מה שהיא מתכוונת להגיד.
כן חשוב לי לציין שזה נושא שכבר כתבתי עליו בעבר – ושדי ברור לי שכשהמצב הכלכלי ישתפר כנראה החסרונות האלו יקבלו יותר מקום, ויהיה לי כנראה קל משמעותית למצוא עבודה ולכן אני מקווה שהמצב ישתפר בקרוב ויקל עלי. אם הייתי חושבת שזה משהו שהיה משפיע עלי באופן קבוע – הייתי כבר כנראה מסיקה מסקנות.
כמה דקות אחר כך היא העירה הערה דומה – סיפרתי לה שנראה שהרבה חברות מסתכלות על הפרופיל שלי בלינקדאין אחרי שאני גישה מועמדות לתפקידים, אבל הן לא ממש חוזרות אלי.
היא התחילה לספר לי על לקוחות שלה שמגיעים לשלבים הכי מתקדמים בתהליכים שונים, במיוחד כאלו בחברות שנחשבות ל״טובות״ – ואז מקבלים תשובה שלילית, וכמה זה יותר גרוע כי בעצם ברגע שמתקדמים בתהליך אז הרבה יותר מתקשרים אליו רגשית, ומי שכמעט מגיע לסוף בעצם כבר מרגיש שהתפקיד כבר עוד מעט שלו ולכן בעצם האכזבה שלו קשה יותר ממי שלא התראיין מכתחילה.
במובן מסוים זה נכון – הרי חוויתי את זה בכמה תהליכים שבהם גם אני התקדמתי מאוד, ואפילו הרגשתי שהצלחתי להרשים את המראיינים ולכן הייתי מאוד אופטימית לגבי הקבלה שלי בהם.
אבל כמו שאמרתי לקואצ׳רית – מצד שני, לפחות חברות שונות מזמנות את אותם אנשים לראיונות והם מצליחים לעבור את הראיונות בצורה חלקה יותר ממני, וזה הרבה יותר ממה שקורה לי…
זה הזכיר לי שבאחת מהתקופות שבהן הצטרפתי לשומרי משקל לקבוצה חדשה, באחד המפגשים הראשונים שלי המדריכה שלנו הציגה לנו שתי נשים שהגיעו למשקל היעד שלהן אחרי שכל אחת מהן ירדה בערך חמישה ק״ג. והיא מאוד שיבחה אותן כי היא אמרה שאולי זה נשמע קל שיש להן רק חמישה ק״ג לרדת במשקל, אבל דווקא בגלל שהן היו כ״ קרובות למשקל היעד שלהן – זה היה קשה, כי הן ירדו בקצב מאוד איטי ועדיין התמידו.
ונכון שככל שיש פחות משקל לרדת, קצב הירידה איטי משמעותית, ולא פעם מתסכל. ואולי גם עצם הקירבה למשקל היעד והעובדה שהן בסה״כ עושות את זה כדי לרדת במידה אחת בבגדים ובעצם לא סובלות ממש מהשמנה חריפה וההשפעות שלה על החיים – קל להן לוותר, ועצם העובדה שהן בכל זאת התמידו באורח החיים הבריא שהוביל הרזיה ראוי להערכה.
אבל כשאני מגיעה לשם במשקל גבוה משמעותית ויש לי כמה עשרות ק״ג לרזות – הבעיות שלהן מרגישות לי כמו צרות של עשירים, ממש כמו אלו של אותם לקוחות אחרים של הקואצ׳רית שלי שיש להם כל כך הרבה יותר הזדמנויות להתראיין ממני.
מה הלאה? זו שאלה מעניינת.
קודם כל, כל מה שקורה עם אמא שלי די הסיט אותי מהתרכזות בחיפוש עבודה, הן בהייטק והן מחוצה לו. נשמע שמצבה טוב, לכן אני די מקווה שבימים הקרובים (אחרי שאבקר אותה מחר) המצב סביבה יירגע ואוכל כבר במהלך הסופ״ש או בתחילת שבוע הבא לחזור לשגרה.
במקביל התחלתי בשבוע שעבר קורס מקצועי, והוא לא רע. הוא לא מחדש לי הרבה (מה שדי הפתיע אותי, כי חשבתי שאני מכירה את הנושאים הרבה פחות), אבל מעבר לעובדה שהקורס מאפשר לי לתרגל דברים שהכרתי רק בתאוריה רק בסביבה שהיא בעצם מכוונת לאיך דברים מתבצעים במציאות – במובן מסוים הוא נותן לי ראיה של ״היער״ בסביבה שבה לכאורה אני רואה רק עצים.
מעבר לזה, מי שמנהלת את התוכנית כולה (לא רק את הלימודים) החמיאה לי אתמול או שלשום בשיחה בינינו שנשמע שאני אחת התלמידות המובילות בו – שזה גם יתרון כי בעצם אני מצליחה ליצור רושם טוב על המדריך, המנהלת – ובעצם גם על המשתתפים האחרים. מעבר לעובדה שבעולם שלנו כל אדם הוא קשר מקצועי פוטנציאלי – זה אומר גם שבמצבים שבהם אני כן מצליחה להראות ידע בצורה טובה, אני עדיין מצליחה להרשים.
במקביל קיבלתי ממסגרת של אנשים מעל גיל 50 קורס במה שקרוי ״נטוורקינג״ שזה בגדול יצירת רשת קשרים מקצועית עם אנשים זרים כדי להגיע לעבודות בחברות שלהם, לעיתים קרובות כאלו שעדיין לא התפרסמו.
התוכן עצמו נשמע מעניין, ואתמול ערב היה לנו המפגש הראשון – אבל מה שקרה בו לא ממש הרשים אותי.
יש שם מגוון גדול של אנשים שחלקם הגדול רוצים להיות עצמאיים וליצור קשרים כדי למצוא לקוחות, ונשמע לי שהקורס מכוון לשם – ולא ברור לי עד כמה החומר מדויק לשכירים כמוני.
גם שמתי לב שכשהצגנו את עצמנו – לרוב האנשים המדריכה ניסתה לפתח קצת יותר את השיחה למה הם מחפשים ומה הם יכולים לעשות, אבל לי ולעוד עובד הייטק שהיינו די סגורים על זה שאנחנו מחפשים את סוג המשרה שכבר עבדנו בה, היא רק איחלה בהצלחה וזהו ולא אמרה משהו מעבר. זה כמובן לא אומר שהיא לא מדריכה טובה אלא אולי יותר שהקורס פחות מתאים לי.
אבל יש במדריכה משהו שכן מעצבן אותי: יש כל מיני תרגילים שצריך לעשות בין המפגשים, שזה דבר טוב מבחינתי – אבל היא משום מה קוראת לזה ״פינוקי בית״. אני מבינה שיש פה מעין טריק פסיכולוגי או רצון להראות שהמשימות האלו חשובות, אבל הניסוח הזה נשמע לי מאוד ילדותי ולא רציני, ויש בזה משהו שמאוד מעצבן אותי בילדותיות של הניסוח, כאילו מדובר על שיעור בבית ספר יסודי ולא קורס של אנשים בני חמישים פלוס (שאני כנראה הכי צעירה שם, או אחת הצעירות).
התיירת המקרית 