התיירת המקרית

פלאזה מאיור Plaza Mayor היא הכיכר הראשית של מדריד, ונמצאת במרכז העיר כך שמאוד קשה לפספס אותה כשמסתובבים באיזור מרכז העיר כדי להנות מהארכיטקטורה של מדריד הישנה.

הכיכר גם היתה קרובה מאוד לאתר שממנו יצאו הטיולים שלי לסגוביה וטולדו, כך שיצא לי להיות בה בשעות שונות לביקורים קצרים.

הכיכר עצמה מוקפת בחנויות ובבתי קפה שרובם מיועדים לתיירים – ורמת המחירים (הגבוהה) והאוכל (לא משהו) תואמות את ההגדרה הזו.

כשביקרתי במדריד בפעם הראשונה בשנת 2000, נסעתי עם עוד׳ קולגה מישראל. יצאנו מישראל ביום ראשון מוקדם בבוקר והגענו לעיר בשעות הצהרים המאוחרות ונסענו למרכז העיר והגענו לכיכר. אני הזמנתי קולה. – והיא החליטה לבקש קפה קר. מה שהיא לא ידעה שבספרד ״קפה קר״ הוא לא הקפה הקר עם חלב / שייק קפה שיש בישראל, אלא קפה שחור חם שמוסיפים לו קוביות קרח. היא נבהלה וביקשה להחליף את המשקה לקולה – ונענתה.

רק שיום אחר כך, העובד המקומי שאיתו היא עבדה נבהל כשהוא שמע את הסיפור הזה, ואמר לה שבספרד לא נהוג להחזיר מנות וזה נחשב למשהו מאוד לא מנומס ומקובל…

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני לא ממש מחזיקה רכב, וברוב המכריע של המקרים זה לא ממש מפריע לי. אולי זה קשור לעובדה שלא פעם גרתי במקומות מרכזיים (אני למשל כיום גרה במרכז רמת גן) ומעבר לעובדה שהרבה מקומות זמינים עבורי בהליכה ברגל (החל מסופר וכלה בסניפים שונים של מרפאות של קופת חולים), יש לי גם תחבורה לרוב הנקודות המרכזיות שאני זקוקה להן ביום יום וגישה מהירה מאוד לתחבורה ציבורית לערים אחרות (רכבת או קווי אוטובוס).

אני לא אגיד שזה לא מעצבן לפעמים. רק בשבוע שעבר יצאתי מהמשרד בדקה התשעים לאוטובוס בערב, והאוטובוס עצמו הקדים בשתיים או שלוש דקות – וכך פספסתי אותו בפחות מדקה (אם הוא רק היה מגיע כמה שניות אחר כך ועוצר ברמזור בצומת ליד התחנה…)

בעיני גם האוטובוס לא פעם עוזר לדרך לעבור יותר בקלות – במקום להתעצבן בפקקים שקורים, אני יכולה פשוט לקרוא ספר או לשחק בסמארטפון בזמן שמישהו אחר דואג לנהיגה ולהתמודדות עם הפקק. היתה גם תקופ שהיתה לי נסיעה די ארוכה מאיירפורט סיטי לתל אביב – שאותה ניצלתי לא פעם כדי לנמנם או לנוח, והיו מי שהיו צופים בסרטים במקביל לנסיעה.

ואם כבר מדברים על פקקים, אז כיום יש נטיה לתת מסלולים יעודיים לתחבורה ציבורית כדי להמנע מהם – ומהניסיון שלי בנסיעה הלוך ובעיקר חזור מאיירפורט סיטי לתל אביב, אוטובוסים נסעו בחינם במסלול המהיר שמקביל לכביש 1 / איילון שהרבה פקוק מהכביש הראשי בזמני לחץ.

לפני כמה שנים קראתי פוסט מעניין בבלוג של קואצ׳רית הרזיה אמריקנית.

מדובר על אישה שהיתה ילדה ונערה רזה, שהתחילה קצת להתמלא במכללה – ואז התחתנה כאישה קצת מלאה. ואז היא התחילה להשמין עוד ועוד ועוד, עד שהיא הגיעה למשקל של כמעט 140 ק״ג. היא היתה שמנה ומאוד אומללה במשקל הזה, והיה לה קשה לתפקד בחיי היום יום שלה כאמא לילדים קטנים, שמתקשה למצוא בגדים ללבוש או אפילו ללכת.

בסופו של דבר היא הגיעה לשלב שבו היא החליטה לרזות, ולאורך זמן רזתה למשקל רזה של 67 ק״ג, והיא טוענת שהיא הצליחה לשמור עליו למעלה מ 20 שנה והפכה לקואצ׳רית הרזיה, למרות שלפני 5 – 6 שנים היא ״נעלמה״ מהרשתות החברתיות וגם עמוד העסק שלה נמצא כבר כמה שנים ב״תיקון״.

אבל כשהאתר שלה והבלוג בו היה פעיל, היא כתבה רשומה על בלוג אחר שהיא נתקלה בו – בלוג של אישה ששקלה בערך 180 ק״ג, ופירטה איך היא היא חיה חיים מלאים בתור אישה שמנה מאוד. היא לא ציינה מה היה האתר – אבל זה היה אתר שכנראה במקרה או שלא – גם אני הכרתי, שבו אותה אישה שמנה כתבה על הרבה היבטים של החיים שלה שכביכול אמורים להיות מוגבלים – החל מספורט וכלה בסקס.

בין השאר אותה בלוגרית שמנה סיפרה על בעיות רפואיות שיש לה שכביכול קשורות להשמנה, אבל בעצם לטענתה המקור שלהן הוא לא המשקל שלה, כמו למשל הקושי שלה לנשום מתוך שינה שהוא לטענתה גנטי, כי שני ההורים שלה התקשו לנשום בזמן השינה ושניהם לא היו שמנים בצורה חריגה.

הבלוגרית שרזתה בעברה טענה שהיא לא מבינה את הגישה הזו – גם אם מקור הבעיה הוא לא ההשמנה, היא הניחה שההשמנה החריפה של הבלוגרית השניה מחמירה מאוד את מצבה, והרזיה יכלה להקל עליה מאוד עם התסמינים של כל הבעיות האלו, גם אם ההזיה לא היתה פותרת אותן לחלוטין.

---

מה ההבדל בגישה בין שתי הבלוגריות?

אני חושבת שיש ביניהן משהו משותף למרות הגישה השונה להשמנה ולמשקל שלהן – שתיהן הגיעו למקום שבו הן שלמות עם הפשרות שהן הגיעו אליהן לגבי המשקל שלהן – בין אם זה וויתור על האוכל האהוב והכמויות כדי לרזות, ובין אם זה וויתור על הנוחות של החיים כרזה כדי לא לסבול ממחזורים של ניסיונות להרזות ואז השמנה מחדש אחרי שהדיאטה מסתיימת בטונים צורמים ובניסיונות פיצוי על הסבל שבדיאטה.

בסופו של דבר עולה השאלה האם מי שהחליטה להשאר שמנה במשקל חריג מאוד (אפילו בסטנדרטים הנדיבים של ארה״ב, אחת המדינות השמנות בעולם בממוצע, אם לא השמנה ביותר) לא ״מוותרת לעצמה״. אבל האם יכול להיות מצב שבו היא מעולם לא הצליחה להתמיד בניסיונות הרזיה מכל סוג, ובשלב מסוים הבינה שזה פשוט לא עוזר לה, ובמקרים מסוימים גם תורם להחמרה בהשמנה שלה לאורך זמן? האם לא יכול להיות מצב שבו החיים שלה כשמנה נוראים הרבה פחות מהחיים שלה כשהיא בתהליך הרזיה?

אולי בסופו של דבר מדובר על בחירה אישית, ולכל אחד מאיתנו יש העדפות אחרות?

יצא לי לאחרונה להשתתף בסדנה של בישול בריא – משהו מאוד כיפי שגם עוזר לי ללמוד איך לבשל דברים בצורה בריאה יותר. מי שמעבירה אותה (והרבה סדנאות מוצלחות שעברתי אצלה בעבר) היא שפית ומורה בהכשרה שלה, אבל מניסיונה האישי יודעת גם לא מעט על תזונה – אבל עם הזמן גם מבינה שלכל אחד או אחת מתאימה תזונה מסוג שונה.

אבל יש לא פעם לקוחות עם ידע או יותר נכון עם אמונה תזונתית, והן לא בהכרח מבינות שמה שהן מאמינות בו לא בהכרח מתאים לכולן. הפעם היתה מישהי שכנראה למדה זן כזה או אחר של ״טימטומופתיה״ (תחומי הרפואה האלטרנטיבית למיניהם כמו נטורופתיה או הומאופתיה שבעיני הם לא תקפים כי הם התבררו במחקרים כלא מבוססים מדעית) והיה לה חשוב לספר דווקא לי על מה שהיא ״יודעת״ או מתמחה בו. חלק מהדברים שהיא אמרה היו נכונים, אבל חלק אחר מהדברים שלה היו שטויות במיץ עגבניות כמו שאמא שלי היתה קוראת לזה.

מעבר לשיווק העצמי החזק מידי שלהן שמפריע לי, ושאני לא יכולה להעיר עליו יותר מידי מכורח הסביבה והנסיבות (בעיקר כבוד למי שמעבירה את הסדנאות), יש פה נקודה שמאוד מפריעה לי.

אני אישית מאמינה שלכל אחד יש את האפשרות לבחור מה מתאים לו – בין אם בטיפול ברפואה קונבנציונלית או ברפואה אלטרנטיבית. העניין הוא שחלק גדול מהאנשים שאני מכירה לא ממש מבין את ההבדל בין שתי השיטות, ולכן לא ממש מבין מה ההבדל ומה המשמעות של כל שיטה והבחירה בה.

באופן עקרוני דיאטנית לומדת תזונה שמתבססת על אותם עקרונות שהרפואה שלנו מבוססת עליהם – כלומר דברים שנובעים ממחקרים מדעיים עדכניים (ודיאטנית מקצועית וטובה כמובן ממשיכה להתעדכן לכל אורך הקריירה). מעבר לזה, לימודי התזונה של דיאטניות מפוקח על ידי משרד הבריאות, התואר הוא תואר שמאוד קשה להתקבל אליו (כי יש ביקוש מאוד גדול ללימודי התזונה אבל מעט מאוד מקומות), וכדי לקבל רישיון כדי לעבוד בתחום – בוגרות התואר צריכות לעבור התמחות ארוכה ואז מבחנים.

נטורופתית לעומת זאת לומדות שיטת תזונה שמתבססת על רפואה מסורתית, אבל לא בהכרח מבוססת על מחקרים מדעיים. אמנם וויקיפדיה די ״משמיצה״ את השיטה כלא מדעית, אבל לפחות מבחינת תזונה, אפשר להגיד שברובה השיטה ממליצה על הרגלים שנחשבים כנכונים גם מבחינת התזונה הקונבנציונלית, ורק מיעוט מאוד קטן של ההרגלים (כולל למשל ״ניקויים״ או המנעות ממוצרי חלב) נחשב לכזה שחורג באופן משמעותי מההמלצות של הרפואה הקונבנציונלית. הבעיה היא שגם להרגלים כאלו יכולה להיות משמעות בריאותית מאוד משמעותית לאורך זמן אם הנטורופתיה טועה לגביהם.

אבל הבעיה המרכזית היא שאין הסדרה של איך מקבלים הסמכה של נטורופטית – ושאין הסדרה של הלימודים וההסמכה עצמה כפי שיש עבור דיאטניות. יש תוכניות מסודרות של לימודים של כמה שנים – לעומת תוכניות אחרות שבהן יש לכל היותר כמה מפגשים בודדים ולא מעמיקים על נושאים כאלו ואחרים, ופה בארץ לפחות כולן יכולות להציג את עצמן בנטורופתיות, ולתת יעוץ תזונתי למשל, כולל כזה שבודק את בדיקות הדם שלכם ומייעץ לפיהן, גם אם מי שמייעצת לכם לא בהכרח מכירה את הנושא לעומק.

כיום ההבדלים בין שני התחומים מאוד מטושטשים, לא פעם בגלל שבתקשורת למשל מאפשרים למטפלים משני התחומים להופיע כמומחים בעלי מעמד שווה, ולא פעם במקומות עבודה מביאים את כולם כמומחים בעלי מעמד שווה. לכן רבים לא מבינים שיש בכלל הבדל בין הגישות ומה המשמעות שלה.

וגם ה״מומחיות״ שאני פוגשת לא ממש דואגות להבהיר את זה. אותה משתתפת בסדנא פשוט הציגה את עצמה כ״אשת מקצוע בתחום״ולא ציינה בדיוק מה היא למדה ואיפה היא למדה את זה. יש לי גם תחושה שדיאטנית היתה אומרת באופן מפורש שהיא כזו.

ובגלל שלא יכולתי להעיר לה באופן פרודוקטיבי, ולהסביר לה מה מפריע לי במצב הזה, הרגשתי קצת פספוס. מצד שני, ברור לי שאני לא יכולה ״לחנך״ את כל העולם ושיחה איתה לא היתה משפיעה על מה שמפריע לי.

מוזיאון הפראדו הוא המוזיאון הגדול והידוע ביותר במדריד לאומנות. יש בו לא מעט יצירות ידועות, בעיקר של אמנים ספרדיים – כאשר אחת התמונות הידועות בו היא התמונה ״לאס מניניאס״ של הצייר הספרדי דייגו ולסקס, שמשמש למיתוג המוזיאון ונמצא על הרבה מאוד מהמוצרים שנמכרים בחנות המזכרות שלו.

באחד הביקורים שלי במוזיאון נתקלתי גם במונה ליזה – או יותר נכון בעותק של המונה ליזה, שבמחקר התגלה שצוייר על ידי תלמיד של דה וינצ׳י שצייר את אותה דוגמנית במקביל לדה וינצ׳י עצמו. אמנם יש לציור המונה ליזה המון עותקים, אבל העותק הזה נחשב לחשוב ביותר בגלל שהוא צויר במקביל ליצירה המקורית. הציור עצמו לא מאוד גדול – אבל בניגוד לעותק שנמצא במוזיאון הלובר, לעותק הזה אין תור ואפשר להתקרב אליו בקלות.

אמנם הפראדו הוא המוזיאון הידוע והגדול לאומנות במדריד, אבל במרחק הליכה ממנו קיימים שני מוזיאונים נוספים לאומנות: מוזיאון הריינה סופיה ומוזיאון תיסן בורנמיסה שבהם יש אוספים מתקופות שונות ואמנים שונים (כולל כמה יצירות מפורסמות) ושלושת המוזיאונים מכסים יחד תקופות שונות של אומנות.

חשוב לציין שמוזיאון הריינה סופיה נמצא מאוד קרוב לתחנת הרכבת אטוצ׳ה Atocha שהיא תחנה מרכזית שממנה יוצאות לא מעט רכבות בין עירוניות – כולל רכבות מהירות, שאחת מהן מגיעה בסופו של דבר לברצלונה. אני ביקרתי במוזיאון בבוקר שבו נסעתי לברצלונה בשעות אחה״צ, אחרי שהפקדתי את המזוודות שלי בשמירת החפצים בתחנה, מה שהיה מאוד נוח.

אבל ליד מוזיאון הפראדו ממש בצמוד אליו יש את הגן הבוטני של מדריד. הוא לא גדול במיוחד, אבל בהחלט מהווה ריאה ירוקה שנחמד לטייל בה במקום בין בניינים בעיר, כשכמובן הנופים בגן משתנים לפי העונה. ב 2000 יצא לי לבקר בו בסתיו (מ שכלל עצים בצבעי שלכת) ובחורף (שבו הוא היה די שומם) – אבל בביקור האחרון שלי ב 2016 זכיתי לבקר בו בתחילת האביב ותחילת הפריחה.

חשוב לציין שבעיר קיים גם פארק בואן רטירו Parque del Buen Retiro שהוא פארק ענקי ויפה גם הוא – ביקרתי בו כמה פעמים בביקורים שלי במדריד ב 2000, אבל בפעם לצערי לא הגעתי אליו.

זו הכותרת של השרביט החם השבוע.

אני מודה שכילדה אצלנו בבית לא היו צופים בכדורגל. בשלב מסוים אחי התחיל לשחק כדורסל, אז ההורים שלי ובמיוחד אמא שלי הפכו להיות אוהדי כדורסל באופן כללי ואוהדים של הקבוצה שבה הוא שיחק כקבוצת נוער. מעבר לצפיה אדוקה בכל משחקים של הקבוצה, זה כלל למשל את האמונה שהקבוצה הנגדית משחדת שופטים כדי לנצח.

היה גם קטע שפעם בנסיעת עבודה לספרד, הקבוצה שיחקה נגד קבוצת הכדורסל של מדריד, והמנהל שלנו שם שגם במקרה היה אוהד של הקבוצה הצליח להשיג לנו כרטיסים למשחק – ואני השתעממתי למוות בזמן המשחק בזמן שההורים שלי ואחי צפו במשחק בטלוויזיה והיו הרבה יותר נהנים להיות שם במקומי.

---

למזלי לא היו לי בני זוג שהיו ״מכורים״ לכדורגל, אבל המונדיאל כן נכנס לי לחיים דרך העבודה.

אי שם ב 2006, מישהו פשוט הכין פוסטר ענקי עם כל המשחקים והקבוצות כדי שכולם יוכלו לעקוב אחרי מי ניצח, מי הפסיד, מה המשחק החשוב הבא – ובעיקר כדי להתווכח בקולי קולות על כדורגל ברמה שהפריעה לכל שאר הקומה. אני חושבת שאני לא הייתי העובדת היחידה ששמחה שהסיוט סוף סוף נגמר.

אמנם בפעמים הבאות החוויה היתה הרבה פחות רועשת, לא פעם החברות שבהן עבדתי היו כאלו שהיתה בהן טלוויזיה באזור הקפיטריה, והיתה הבנה כלפי אלו שרצו לצפות במשחקים אם היו כאלו בשעות העבודה ככל עוד הם השלימו את העבודה שלהם בזמן אחר. למזלנו הקפיטריות האלו היו מספיק רחוקות מאזורי העבודה כדי לא להפריע לאנשים אחרים שרוצים להמשיך לעבוד בשקט.

---

פעם יצא לי לשוחח עם מישהו שעבד איתי באותה חברה שבה הרעש סביב המונדיאל היה נוראי לגבי הנאה מצפיה באירועי ספורט. הוא אמר משהו מאוד נכון: לא פעם כשמדובר על משחקים כמו כדורגל, כדורסל, או טניס – חלק גדול מההנאה נובע מזה שבעצם נהנים מהטכניקה שהשחקנים מפגינים.

וזה אומר שלמי שלא מבין בכדורגל מבחינתו יש על המגרש 22 בבונים שרודפים אחרי כדור, אבל למי שכן מבין אפשר לראות את הטקטיקה באיך הכדורגלן מכדרר את הכדור או במשחק הקבוצתי שבו כמה שחקנים מתקשרים ביניהם כדי להעביר ביניהם את הכדור כדי לעבור את כל השחקנים של הקבוצה היריבה, ולגרום לשוער לפספס את הכדור כדי שהוא ייכנס לשער.

---

ובסופו של דבר, אל תשכחו המונדיאל (כמו כל תחרות ספורט אחרת) הוא לא רק אירוע ספורט אלא גם לא פעם מלווה בסיפור אנושי – למשל של שחקנים מבוגרים שזו הפעם האחרונה שבה הם משתתפים בתחרות ורק חולמים להביא פעם אחת הביתה את הגביע.

וכמובן שיש תמיד את המתח של מי תנצח, ואת ההפתעות לטובה ולרעה של קבוצות יותר טובות ממה שציפו מהן, וכאלו שהגיעו עם ציפיות גבוהות אבל לא הגיעו רחוק.

כלומר יש הרבה מאוד דרמה סביב האירוע שהוא מעבר למשחקים הטכניים עצמם.

כפי שכבר כתבתי ברשומה הזו, ברשומה הזו, וברשומה הזו – גרתי כמה שנים באטלנטה במסגרת רילוקיישן לכמה שנים, עד שחזרתי לישראל מהר מהצפוי ובתנאים שהיו רחוקים מלהיות אידאליים.

ואני מרגישה שהיה לי קשה ״לשחרר״ את הכשלון שלי להשאר בארה״ב לאורך זמן, וגם לקח לי הרבה מאוד זמן להגיע למצב שבו יכולתי לחשוב בשקט על מה הוביל אותי להכשל. הקושי נבע מהנסיבות של החזרה שלי לארץ: החזרה היתה כתגובה של החברה שבה עבדתי ושל הלקוח שעבורו עבדנו על שימוש יתר מאוד גדול באינטרנט, שהובילו אליו המון סיבות שכבר כתבתי עליהן ברשומות קודמות. כל שהבעיה שנוצרה בהחלט נבעה מההתנהגות שלי, אבל התגובה תמיד הרגישה לי בתור תגובת יתר של החברה שלי ושל הלקוח, וזה משהו שגם השתקף לי בדיעבד ישירות ולא ישירות על ידי כמה מהקולגות שלי.

ולכן לא רק שהייתי צריכה לוותר על החלום שלי לגור בארה״ב, אלא גם לחזור עם הרבה חששות לגבי העתיד שלי בחברה – ולחזור בהתראה של כמה שבועות.

אני שואלת את עצמי עד כמה היה לי כל כך קשה לחזור אם הייתי חוזרת כפי שתכננתי – כי כמה שבועות לפני שהתפוצצה הפרשה, ביקשתי בעצמי לחזור לארץ כי הבנתי בעצמי שאין לי עתיד באתר הנוכחי. חשבתי להנות מהחודשים האחרונים שלי בארה״ב מהשגרה שלי ומעוד כמה טיולים, ואז לחזור לארץ, להוכיח את עצמי מקצועית – ולעבור לאתר אחר בארה״ב אם תהיה לי הזדמנות.

כך שאני מאמינה שהיה לי קל יותר לחזור לארץ במצב נורמלי, גם אם בין השאר זה היה נובע מהתקווה של לחדש את הרילוקיישן בתנאים אחרים שאולי לא הייתי מצליחה בכלל להגשים.

---

אני חושבת שחלק מהקושי שלי להתנתק נבע מכך שבשנים הראשונות שלי בארץ המשכתי לעבוד באותה חברה ששלחה אותי לרילוקיישן מלכתחילה – למחלקה שעדיין עבדה עם הלקוח הספציפי באטלנטה. היו לי המון סיבות כביכול רשמיות שבגללן העדפתי להשאר שם (כמו למשל העובדה שזו היתה מהחלקה שבה עבדתי לפני הרילוקיישן ואני מכירה את המוצרים שלה, ובמקביל יכולה גם לשתף בידע שלי לגבי הלקוח, ומצד שני הם גם הכירו אותי לפני הרילוקיישן והיתה להם דעה טובה עלי לפני שיצאתי אליו), אבל בסופו של דבר מה שבאמת רציתי לעשות זה לנסוע שוב לאותו לקוח.

וכמו שכתבתי , אכן יצא לי לנסוע לשם כמה פעמים החל משנה אחרי שחזרתי לארץ, אבל למרות שבביקור האחרון שלי די נרמז לי שזה עומד להיות הביקור האחרון שלי, המשכתי לחשוב שאולי יש עוד סיכוי שאחזור לשם. ואי שם באמצע שנת 2008 גם נראה היה שהאצטרף שוב לעבוד על פרוייקט שקשור ללקוח הזה.

אבל כמה שבועות לפני שזהצטרפתי לפרוייקט – קיבלתי הודעה שאני עומדת להיות מפוטרת בגלל קיצוצים, ולמרות שהמנהלים שלי ומחלקת כ״א של החברה מאוד ניסו למצוא לי תפקיד אחר בחברה, בסופו של דבר פוטרתי.

מצד אחד, היה די ברור שבשלב זה אני לא אחזור לאטלנטה מטעם העבודה, ואני חושבת שזה משהו שפעל לטובתי כדי להתנתק ממה שקרה ולפתוח דף חדש בבודה חדשה. בדיעבד אני שואלת את עצמי עד כמה באמת היה תורם לי להיות במצב הזה מוקדם יותר, במיוחד אחרי שכבר יצא לי לחזור לאטלנטה במסגרת העבודה בערך שנה אחרי שעזבתי?

מצד שני, זה לא אומר שהשאלות לגבי למה לא הצלחתי להשאר בארה״ב לאורך זמן עדיין נשארו איתי, ולקח לי זמן להפריד בין התחושה שנעשה לי משהו לא הוגן ולא צודק – לבין ההבנה שאני נתתי ללקוח ולהנהלה הרבה מאוד הזדמנויות וסיבות לעשות את מה שהם עשו.

ואני נזכרת בסיפור של א׳, שהיה הקולגה שעליו כתבתי בתחילת הרשומה הזו שעשה רילוקיישן לספרד שנה או שנתיים לפני שאני עברתי לארה״ב בתור עובד חדש יחסית בהייטק בכלל ובחברה בפרט, וגם הוא סיים את הרילוקיישן שלו מוקדם מהצפוי כי הוא לא הסתדר עם המנהל שלו. במובן מסוים יש משהו שאולי קצת מרגיע בידיעה שאני לא היחידה שנתקלה בבעיות כאלו במסגרת רילוקיישן מטעם החברה שבה שנינו עבדנו אז, למרות שבניגוד אלי, א׳ היה כנראה נבון מספיק כדי לעזוב את החברה די מהר אחרי שהוא חזר לארץ.

וגם חשוב לי לספר שלמרות כמה אירועים פחות טובים והסוף הצורם, בכל זאת עברה עלי חוויה שחלקים מאוד גדולים ממנה היו חיוביים. יצא לי לגור במקומות יפים, לטייל הרבה, להכיר אנשים מקסימים (גם אם לא שמרתי איתם קשר), ולעבור חוויה שתרמה לי לפחות ברמה האישית לא מעט.

נכון שעקרונית אני תמיד יכולה למצוא חברה אחרת שמאפשרת לעשות דרכה רילוקיישן. אבל אני חושבת שבגילי הרבה יותר קשה לעבור – יש לי דירה בבעלותי בישראל שאני אצטרך להחליט מה לעשות איתה (להשכיר אותה, או אולי למכור אותה כדי שאוכל להרשות לעצמי לקנות משהו מקביל בארה״ב?), ובעלי חיים שאני מגדלת ויהיה קשה להעביר לחו״ל.

מעבר לזה, אני צריכה כמובן לברור את ההזדמנויות שיש לי לעבור ולא סתם לקפוץ לתפקיד חדש ולקוות לטוב כפי שקרה בפעם הקודמת, ואני לא גיליתי הזדמנות כזו עד היום.

ספרד היא אחת מהמדינות האירופאיות שבה עדיין יש מלוכה, כשהמקור של בית המלוכה הספרדי התחיל אחרי השלטון הרומאי באיזור.

בניגוד לבית המלוכה הבריטי הידוע לשמצה בהופעות הרבות והענפות שלו במדורי הרכילות בבריטניה ובעולם – לבית המלוכה הספרדי יש תדמית הרבה יותר ״נקיה״ ואישור רחב מהציבור הספרדי מאשר בית המלוכה הבריטי, למרות שגם לו היו כמה שערוריות בשנים האחרונות.

התפקיד של המלך ובני משפחתו הוא בעיקר ייצוגי ודומה בעצם לתפקיד הנשיא בישראל בכל מה שקשור למשל להקמת הממשלה או ייצוג דיפלומטי ולא פוליטי של ספרד בעולם. עקרונית הוא גם ראש הצבא, אבל באופן מעשי הממשלה בראשות נשיא ספרד הם אלו שכמובן קובעים את המדיניות הצבאית של המדינה.

לארמון המלוכה בספרד, שנמצא במרכז העיר, יש חשיבות גדולה לנו כישראלים: בארמון נערכה ועידת מדריד הראשונה ב 1991.

הארמון נמצא במרכז העיר אבל די מרוחק מהככרות המרכזיות שלה ודורש הליכה קצת ארוכה או נסיעה ברכבת.

בביקור הראשון שלי במדריד ב 2000 עשיתי בו סיור מודרך באנגלית שהיה מוצלח למדי וכלל נאום מפורט על ועידת מדריד ואיפה בדיוק היא נערכה, אבל אני לא יודעת עד כמה הסיורים האלו עדיין קיימים או מה הרמה שלהם כיום. בפעם השיניה סיירתי לבדי בארמון ובחצר בחוץ, אבל חשוב לציין שאפשר לסייר לבד בארמון גם לפני או אחרי סיור מאורגן.

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני לא חושבת שלי היו אי פעם אמונות תפלות. אבל הנושא הזכיר לי ספר שהיה לי בזמנו ושמזמן לא מצאתי שנקרא ״שגריר ישראל על הירח״.

הספר הוא תוצאה של התערבות על איכות שירות הלקוחות בישראל בין חברים. אחד מהם החליט לשלוח כל מיני מכתבים מטורפים לכל מיני חברות וגופים בישראל – הוא למשל שלח להנהלה של חברת ההרזיה ״שומרי משקל״ מכתב שבו הוא מחפש עובדים לשמור על משקלים שונים למשאיות ברכבי הארץ, כשבכל עמדה יהיה כיבוד עשיר ומשמין במיוחד במקררים מיוחדים כחלק מהתנאים המעולים שמציעה החברה לשומרי המשקל.

ומסתבר שגופים שונים בהחלט ענו למכתבים האלו – חלקם הבינו את ההומור וענו בהתאם, אחרים נבהלו שאולי הבעיה אמיתית – אבל היו כמה גופים (בין השאר שומרי משקל) שנעלבו או נפגעו מהמכתבים וענו לו בכעס.

נזכרתי בספר כי אחד הסיפורים בו עסק באמונה תפלה: היה שם אדם שכביכול חשש לדרוך על הקווים בין מרצפות בגלל שדריכה עליהם תובל לתאונה, והעיר שבה הוא התגורר התחילה לרצף את הרחובות במרצפות אקרשטיין קטנות כך שהוא לא יכול היה להמנע מלדרוך עליהן. לכן הוא כתב לעיריה שמאז שהתחיל הריצוף מחדש של המדרכות הוא לא יכול היה לצאת מהבית.

אני לא זוכרת מה העיריה ענתה לו לגבי זה, אבל סביר להניח שמעבר לפירוט של היתרונות של מרצפות האקרשטיין, הם בהחלט רמזו לו לפנות לטיפול פסיכולוגי כדי לעזור לו להתמודד עם החשש שלו מאמונות תפלות…