בזמנו גרתי כמה שנים בארה״ב, ובתור רווקה בלי ילדים יכולתי בקלות לקום ולעבור למדינה חדשה כשהציעו לי לעבור בפברואר 2001. לעומתי רוב הקולגות שלי היו נשואים פלוס ילדים ויכלו לעבור רק בחופשת הקיץ, אבל הם בהחלט שמחו להגיע לביקורים קצרים לפני כן כדי ״לחקור״ איפה יש בתי ספר טובים, איפה שווה להם לשכור דירה, ובאופן כללי לחשב עלויות לפני דיוני השכר הצפויים להם לפני המעבר. ובין הביקורים שלהם – לא פעם הגיעו לאתר גם עובדים שהכירו את התחום ויכלו להחליף אותם זמנית עד שהעובדים הקבועים יכלו להגיע שוב לבקר או לעבור באופן קבוע.
בין עבודה למחקר, לרוב האנשים היה זמן ואפילו רצון לטייל בסופי השבוע, ולא פעם התארגנו לטיולים שונים – שלא פעם גם כללו ארוחת צהרים מאוחרת או ארוחת ערב מוקדמת כתלות בשעות.
באחד הטיולים האלו הגענו למסעדת רשת איטלקית בשם Olive Garden שבה נהוג (או לפחות היה נהוג אז) להגיש לפני הארוחה באופן חופשי סלט (חסה) ומין ״מקלות לחם שום״. אולי בגלל שהיינו קבוצה יחסית גדולה ואולי בגלל שהגענו בשעה יחסית עמוסה, נוצר מצב שלקח לצוות המון זמן להגיש לנו את המנות שהזמנו, ואכלנו לא מעט סלט ולחם עד שסוף סוף הגענו למנות העיקריות.
בסוף הארוחה שמתי לב לזה שאני היחידה שסיימה את המנה העיקרית שלה, והערתי על זה – לאי נעימותם הרבה של הסובבים. מבחינתם זה היה ברור מאליו שרק מישהי ״שמנה״ תוכל לסיים את המנה העיקרית שלה אחרי כל המנות הראשונות שכבר אכלנו.
רק בדיעבד יצא לי לחשוב על כך שאני הזמנתי מראש מנה עיקרית של רביולי, ולמרות שהיה מדובר על מנה ״כבדה״ יחסית שהכילה רוטב שמנת, פיזית היה מדובר על מנה יחסית קטנה של בערך 6 – 8 רביולי די גדולים. שאר ה״חבר׳ה״ הזמינו מנות בשריות שהיו די גדולות בפני עצמן, וקיבלו כתוספת לכל מנה גם מנה לא קטנה של ספגטי ברוטב עגבניות – כלומר המנות שלהם היו פיזית גדולות משמעותית מהמנה שלי והכילו הרבה יותר אוכל.
אבל אף אחד בעצם לא שם לב לזה ולכן הם הניחו שבאופן ״טבעי״ אכלתי הרבה יותר אוכל מהם.
באותה חברה היתה לנו גם מסורת של לערוך ״קבלת שבת״ בשעות אחרי הצהרים של יום העבודה האחרון של השבוע, כשבארה״ב היה מדובר על יום שישי. כל שבוע מישהו אחר היה מביא כיבוד, המנהלים היו מעדכנים בכל מיני דברים שרלוונטיים לכולם, ואת שאר הזמן בילינו בלשוחח סמול טוק בזמן שנהנינו מהכיבוד – ואת שאריות הכיבוד כל הצוותים היו מעבירים למקום מרכזי, כשבארה״ב מדובר היה על המטבחון.
ולא פעם, היה עובד ספציפי מצוות אחר שבכל פעם שהישיבה שלהם הסתיימה – הוא היה ממש ״גורר״ אותי למטבחון ומצהיר בקולי קולות ״עדי אני יודעת שאת אוהבת מתוקים, אז הנה יש פה את מה שנשאר מהישיבה שלנו, ושלא תרגישי לא נעים לאכול מזה״.
אני מניחה שהוא עשה את זה כי הוא היה מודע לזה שיש המון לחשושים מאחורי הגב שלי לגבי האכילה והמשקל שלי(שלא הייתי מודעת אליהם באותה תקופה), ויכול להיות שבגלל שאישתו היתה מלאה הוא היה מודע לכמה נושא האכילה (ובמיוחד של אוכל משמין) יכול להיות רגיש במצבים כאלו.
אבל בעצם המעשים שלו, הוא הגביר את חוסר הנעימות שלו בכך שהוא משך יותר מידי תשומת לב אלי (לפחות עבורי) בהקשר של העוגות והממתקים השונים, ובעצם ניסה למשוך אותי למעין ״מלחמת תדמית״ שלא בהכרח הייתי מודעת לה או מעוניינת בה אם הייתי מודעת.
כמה שנים אחר כך יצאתי לאכול עם שתי קולגות שלי – אחת מאוד רזה, והשניה יותר שמנה ממני. אני במקרה הזמנתי חזה עוף וסלט, ושתי הקולגות שלי הזמינו שניצלים – אבל כשהמלצרית הגיעה לשולחן, היא אוטומאטית הגישה את חזה העוף והסלט לבחורה הכי שמנה בשולחן, כאילו היה ברור מאליו שהמנה שנראית יותר דיאטטית מיועדת אליה.
מזכרתי באירועים האלו בגלל הכתבה הבאה – שבה דנים במשקל האולי נמוך מידי של הנסיכה קייט מידלטון.
עד לפני כמה שנים, להיות כמה שיותר רזה נחשב להכי טוב שאפשר והכי בריא שאפשר. שיא אפנת הרזון קרתה בשנות התשעים ובתחילת שנת האלפיים, והאופנה של אותה תקופה (ג׳ינס בגזרה נמוכה, מישהי?) מאוד הדגישה את זה.
אבל בשנים האחרונות התחיל שינוי בנושא, כשבעצם הדיון עבר מדיון על השמנה והריה – לדיון על אורח חיים בריא בכל מידה, ובכל מידה גם מדובר על כך שאורח חיים בריא לא כולל אכילה מועטת מידי כדי להפוך או להשאר רזים.
יש פה בעיה מסויימת בכך שתעשיית ההריה בעצם הצליחה לשווק את עצמה בתור ״אורח חיים בריא״ ולתוך המושג הזה של אורח חיים בריא נכנסו הרגלים שנועדו בעיקר להריזה והקשר בינם לבין בריאות לא ממש קיים. כמו למשל וויתור על פחמימות בריאות כחלק מאוזן מהתזונה: וויתור על פחמימות גורם בתחילת תהליך הרזיה לירידה מהירה יותר במשקל, אבל זה לא אומר שזה משהו שבריא באופן כללי. להיפך, בדגנים מלאים יש סיבים וויטמינים מקבוצת בי שאכילה מאוזנת שלהם תורמת לגוף, ולא בהכרח אפשר לקבל אותם בצורה מאוזנת ממקורות אחרים. אבל נשים רבות מוותרות על פחמימות במעין אמירה שהן חיות ״אורח חיים בריא״ אבל הן בעצם עושות דיאטה במסווה.
לכן השיח לגבי אכילה בריאה ומה היא כוללת בהקשר של בריאות ולא רק של הרזיה היא חשובה, ממש כפי שהפסיקו לקדש הרזיה בפני עצמה בתור משהו שנחשב לבריא באופן מוחלט, במיוחד כשמדובר על נשים כמו הנסיכה קייט שמהווה דוגמא לציבור בתור נסיכה ומלכה לעתיד של בריטניה.
כמובן שזה לא אומר שצריך מיד להניח שקייט אוכלת מידי או שהיא חלילה סובלת מהפרעת אכילה רק כי היא רזה. אבל כן יהיה נחמד לראות שהיא אוכלת בצורה בריאה – גם מבחינת איכות האוכל וגם מבחינת המגוון שלו.
התיירת המקרית 