What chore do you find the most challenging to do? איזו משימה הכי קשה לכם לעשות?

When I was growing up, we never had any chores. My mom wanted things done her way, and didn't have the patience to teach us (eve though she always said that she just didn't have the time to have the job done twice). Even when she had back problems, she preferred buying a dishwasher rather than have us wash the dishes, or hired a housekeeper when she was too tired to clean up the house herself.

So when I moved out of the house, the toughest part of living with other people was that I didn't know much about housekeeping. Part of it was that I didn't know to do the chores correctly, but another part was that I often didn't realize that something had to be done – much the the annoyance of other people around me.

Of course that eventually I learned all I needed to know about housework. But I guess that in a way I never liked doing any of them since they always seemed to be part o the annoying things we have to do as grownups. But if there's e chore I truly don't like – that would be dishwashing. Somehow getting up close and personal with all the dirty parts of the dishes isn't pleasant.

כשהייתי ילדה, מעולם לא השתתפנו בעבודות הבית. אמא שלי אהבה שדברים יתבצעו בדרך שהיא אוהבת, ולא ממש היתה לה סבלנות ללמד אותנו (למרות שהיא תמיד טענה שפשוט אין לה זמן לבצע דברים פעמיים). אפילו כשהיו לה בעיות גב, היא העדיפה לקנות מדיח כלים מאשר לתת לנו לשטוף כלים, וכשהיה לה קשה לנקות את הבית היא העדיפה לשכור עוזרת בית.

אז כשיצאתי מהבית, החלק הקשה ביותר בלחיות עם אנשים אחרים היהת העובדה שלא ממש היה לי מושג בכל מה שקשור לתחזוקת הבית. חלק מזה היתה העבודה שלא ידעתי לעשות דברים כמו שצריך, אבל חלק אחר היה בכך שלא הייתי מודעת לזה שצריך לעשות משהו – וזההיה מעצבן לאנשים סביבי.

ברור שבסופו של דבר למדתי את מה שהייתי צריכה ללמוד על עבודות בית. אבל אף פעם לא ממש אהבתי לעשות אותי כי הם תמיד הרגישו כמו עוד אחד מהדברים המעצבנים שצריך לעשות בתור מבוגרים. אבל אם יש עבודת בית אחת שאני לא אוהבת – זה לשטוף כלים. איכשהו המגע האישי עם הלכלוך שעליהן פשוט לא נעים מבחינתי.

How do you define success? איך אני מגדירה הצלחה?

Back in the late 80's, when my father was doing his post PhD in NYC, he & my mother were invited to a party over the weekend that his supervisor hosted in his house. The supervisor who was a well – to – do man had to show his financial success by buying a certain sized house, in a specific set of neighborhoods, with a certain sized backyard and have a specific priced art decorating his home, and so on.

Of course it's very easy to mock this model of success, but for most people – the ability to live a relatively successful life does depend on being able to afford to live, and being poor means that you'd have a really hard time succeeding in any other area since you'd be struggling to provide basic life needs such as food or shelter to yourself & your family.

But this doesn't necessarily mean that this success has a positive effect on people. In the movie "American Beauty", the character of Buddy Kane, a successful real estate agent, say that "In order to be successful, one must project an image of success at all times." This is the basic assumption of many Americans – that success if always basically financial, and that you often have to appear "successful" (meaning affluent) in order to attract this sort of success.

One famous Israeli actor decided to try and make it big in Hollywood. He and his actress wife moved there after saving a substantial sum of money to allow them to take their time while auditioning and perhaps taking a few acting lessons or speech therapy to adjust their accents. But they've discovered that this wasn't enough – because they were required to lease an expensive car to project an image of success even though they didn't have a job or any roles yet that would allow them to afford this car. But without projecting this image of success – they would have no chance of succeeding in the first place…

פעם כשגרנו בניו יורק לפוסט דוקטורט של אבא שלי, הוא ואמא שלי הוזמנו למסיבה בביתו של המנהל של אבא שלי. המנהל היה אדם אמיד, והבית שלו היה בשכונה ה״נכונה״ ובגודל ה״נכון״ והוא קושט באמנות ה״נכונה״ כדי לייצג את מעמדו הכלכלי, וכך הלאה.

בהרבה מובנים, קל ללעוג למודל כזה של הצלחה – אבל עבור הרוב המכריע של האנשים, היכולת לחיות חיים עם הצלחה תלויים בעובדה שתריך להיות להם מספיק כסף כדי להבטיח יציבות כלכלית, ואם מישהו עני הוא יהיה עסוק בדאגה לספר לעצמו אוכל או מגורים ולא יהיה לו זמן להצליח בדברים אחרים.

אבל יש בעיה בגישה הזו. בסרט ״אמריקן ביוטי״, יש דמות בשם באדי קיין שהוא סוכן נדל״ן מצליח שאומר בשלב מסוים ש״כדי להיות אדם מצליח – האדם צריך לשדר כל הזמן הצלחה״. ורבים מהאמריקנים מאמינים שהצלחה היא באמת כלכלית, ושהם צריכים לשדר הצלחה כדי למשוך לעצמם את ההצלחה הזו.

בזמנו השחקן הישראלי אקי אבני החליט לנסות את מזלו בהוליווד. הוא ואישתו סנדי בר עברו לארה״ב אחרי שהם חסכו סכום נאה של כסף כדי לאפשר להם לקחת את הזמן ולהתכונן ולבצע כמו שצריך אודישנים לסרטים, ואולי לקחת גם כמה שיעורי משחק או שיעורים לשפר את המבטא שלהם. אבל הם גילו שהכסף לא ממש מספיק כי הם היו צריכים לשדר הצלחה למשל בכך שהם היו צריכים לשכור רכב מפואר כדי להגיע איתו לאודישנים בגלל שמפיקים ציפו לראות מישהו ״מצליח״ כדי לשכור אותו לסרט שלהם. כל זה למרות שלהם ממש כמו לשחקנים מתחילים אחרים לא בהכרח היתה עבודה שבעזרתה הם יכלו לממן את הרכב היקר הזה – אבל בלי לשדר הצלחה הם לא יהו יכולים להגיע להצלחה…

Has a book changed your life? האם ספר שינה את חיי?

When I was growing up, I had a book I inherited from my parents. Actually it was a set of 2 – 3 books which were in a way an encyclopedia about many subjects such as nature, geography, and history – but they weren't just a list of facts, but rather stories about the great explorers of the past such as Christopher Columbus, or stories about raising hyenas in a zoo.

I loved reading these books as a young child, especially the adventures of those who travelled. I believe that eventually when I grew up and started to travel, I also looked for adventures rather than taking the beaten path.

Of course I've continued reading travel & adventure books. Some of my favorites are "Into Thin Air" by John Krakauer about his Everest climb (even though I would never plan to do the same), and "Saving Fish From Drowning" by Amy Tan – where I did get to visit a few of the locations mentioned in the book when I travelled to China a few years ago.

בתור ילדה היו ל ו בבית שנים שלושה ספרים שהיו מעין אנציקלופדיה, אבל כזו שתארה את הנושאים השונים שהיו בה בת=צרוה מאוד ״סיפורית״ ולא בתור רשימה של עובדות – החל מחייהם ומעלליהם של מגלי עולם כמו כריסטופר קולומבוס או על איך מגדלים צבועים בגן חיות.

מאוד אהבתי לקרוא את הספרים האלו בתור ילדה צעירה, במיוחד את סיפורי ההרפתקאות. אני חושבת שהתבגרתי והתחלתי לטייל בעצמי, העדפתי טיולים שיהיו הרפתקאות ולא טיולים סטנדרטיים.

וכמובן עם השנים המשכתי לקרוא ספרים על טיולים והרפתקאות. האהובים עלי הם ״מוות באוורסט״ של ג׳ון קראקוואר שבו הוא מתאר את הטיפוס שלו לראש האוורסט (למרות שאני לעולם לא אתכנן לטפס על ההר) ו״להציל דגים מטביעה״ של איימי טאן (שביקרתי בטיול שלי בסין בכמה מהנקודות שמצויינות בספר).

What is the most memorable gift you have received? מה המתנה הכי זכורה שקיבלתי?

When a Jewish girl turns 12, she is considered to be a grown up, at least as far as her religious responsibility goes. She's now responsible for all her sins (children's sins are considered to be their parents'), and she has to fast on fast days, and so on.

She does have a special birthday, which I guess is an equivalent of the Sweet 16 birthday in other cultures.

I have 2 special gifts related to this celebration.

I celebrated my 12th birthday when we were living in NYC for my dad's PHD, far away from the rest of our family & friends. So I didn't have much of a celebration except for a small party at home with some of my classmates from the Jewish school I attended and other Israeli kids of families we knew.

But one of my classmates was a little better of financially, and she had her birthday at a restaurant with a fancy dress – and we all got a gift at the end of the party, part of which was a really fancy looking lollipop, something we didn't have in Israel at the time. I kept it since it was too pretty to eat, but then it got lost or thrown away somewhere.

A year later, our class and the class below us had an official celebration. The school had organized a fancy dinner which had also honored some elderly people from the community. I do remember that a seat at this dinner had cost quite a lot of money, I assume because it was partially meant to be a fundraiser for the school. We didn't have the money for it, so the school had allowed my mother to come for free.

I do remember this occasion as being fun, even though I was extremely disappointed I only had a very small part in the play our class had performed in the ceremony. I do have a slight speech impediment, and even back then I suspected it was something the school was a bit ashamed of in front of all these "important" guests.

At the end of the ceremony, each of us received a new and fancy Jewish prayer book with our names embossed on it in gold, which I have until this day, almost 40 years later.

בת המצווה ביהדות נחשבת לגיל שבו ילדה הופכת לאישה – היא מתחילה להיות אחראית על החטאים שלה (עד אז ההורים אחראיים עליהם) וצריכה לצום בצומות השונים שנקבעים על ידי הדת.

אבל יש לה את בת המצווה שהיא יום הולדת מיוחדת, שכנראה מקבילה ליום הולדת 16 במדינות אחרות.

לי יש שתי מתנות מיוחדות שקשורות למסיבה הזו.

אני חגגתי את בת המצווה בדיוק כשגרנו בניו יורק לפוסט דוקטורט של אבא שלי. לא היתה לנו משפחה מורחבת או חברים, כך שחגגתי עם הבנות מהכיתה בביה״ס היהודי שלמדתי בו, ועם עוד כמה ילדים ישראלים מהמשפחות הישראליות שהכרנו.

אבל לאחת מהבנות בכיתה שלי שכנראה היתה יותר מבוססת כלכלית – ערכו מסיבה במסעדה, והיא לבשה אליה שמלה מפוארת, ובסוף המסיבה קיבלנו כולנו מתנה שכללה בין השאר סוכריה על מקל שהיתה מאוד צבעונית ומיוחדת, מהסוג שלא נראה אז בישראל. שמרתי עליה מכל משמר כי היא היתה בעיני יפה מידי בשביל לאכול אותה, אבל יום אחד היא פשוט נעלמה או נזרקה.

שנה אחרי כן, בית הספר שבו למדתי אירגן מסיבת בת מצווה רשמית לכיתה שלנו לכיתה מתחתינו. בית הספר ארגן ארוחת ערב מפוארת שבין השאר גם נתן כבוד לשני אנשים מבוגרים מאוד מהקהילה היהודית באיזור. אני זוכרת שמנה בארוחה המפוארת הזו עלתה הרבה מאוד כסף, כנראה כי היא היתה אמורה להיות בין השאר מסע התרמות לבית הספר עצמו. לנו לא היה את הכסף לזה, ובית הספר נתן לאמא שלי להגיע בחינם.

אני זוכרת את האירוע כמאוד כיפי, למרות שהייתי מאוד מאוכזבת שהיה לי רק חלק מאוד קטן בהצגה שהצגנו ככיתה כחלק מהטקס. כפי שכתבתי בעבר, יש לי הפרעה מסוימת בדיבור, וכבר אז חשדתי שבגלל זה קיבלתי רק חלק קטן, כי בית הספר התבייש בזה מול האורחים ה״חשובים״ שהיו באותו ערב.

אבל בסוף הטקס, כל אחת מאיתנו קיבלה סידור קטן ומפואר מעור, עם השם שלה מודפס עליו בזהב. עדיין יש לי אותו.

How far back in your family tree can you go? עד כמה אני יכולה לחזור אחורה בעץ המשפחתי שלי?

This is an interesting topic.

On my dad's side of the family, I knew both my grandparents, and my great grandmother from my grandmother's side. Nothing much as left of my grandfather's family because most of his family perished in the holocaust, and I only knew two of his surviving sisters.

My grandmother's family was mostly rabbies and we didn't really keep in touch with them.

As for my mother's family – most of her father's family has also perished in the holocaust. My grandfather was lucky enough to escape Europe in time to what later on became Israel, but was controlled by a British mandate at the time which severely limited Jewish immigration. His youngest brother somehow found his way into a group of children who were sent off to Sweden for the war. He hated living with two elderly "aunts" on a farm in northern Sweden, and only years later discovered how lucky he was.

My grandfather's parents and his other brother were sent to Auschwitz. His brother managed to escape the train, and either tried hiding somewhere or joined the partisans fighting against the Nazis – but was found and shot. My grandparents arrived in Auschwitz and my grandmother was murdered there on arrival – but my great grandfather survived and even emigrated to Israel and has passed away a few months after I was born.

My grandmother's parents were lucky enough to emigrate to Israel in 1920 from what was the the USSR and is Ukraine today, and managed to avoid the troubles both Hitler and Stalin brought to the area. My great grandfather's parents have also emigrated, and his mother taught my grandmother how to cook.

A few years ago, my father had a minor heart attack, and after that he decided to investigate his family tree. Apparently he found some records of his family from the 17th century, but I don't think it had any information other than a name, a birth date and a death date.

זה נושא מעניין.

מהצד של אבא שלי, הכרתי את סבא וסבתא שלי, ואת הסבתא רבא שלי מצד סבתא. לא נשארה הרבה משפחה מהצד של סבא שלי כי רובם נפטרו בשואה, והכרתי רק שתיים מהאחיות שלו ששרדו.

רוב המשפחה של סבתא שלי היו רבנים, ולא ממש שמרנו איתם על קשר.

ולגבי המשפחה של אמא שלי – גם רוב המשפחה של סבא שלי מצד אמא נרצחו בשואה. למזלו של סבא שלי הוא הצליח לברוח למה שהיה אז פלשתינה תחת שלטון המנדט הבריטי, והאח הכי צעיר שלו נשלח במסגרת משלוח קטן לשוודיה. הוא מאוד סבל שם מלגור עם שתי ״דודות״ שוודיות זקנות בחווה אי שם בצפון שוודיה, ורק שנים אחר כך הבין ממה הוא ניצל.

ההורים של סבא שלי והאח השני שלו נשלחו לאושוויץ. האח עצמו ברח מהרכבת, ולא ברור םא הוא הסתתר איפשהו או הצטרף לפרטיזנים, אבל הוא נהרג ביריות מתישהו. ההורים שלו הגיעו לאושוויץ וסבתא רבא שלי נרצחה שם כבר כשהיא הגיעה, אבל סבא רבא שלי שרד, הצליח לעלות לארץ, ונפטר בגיל תשעים פלוס בערך עשרה חודשים אחרי שאני נולדתי.

ההורים של סבתא שלי לעומת זאת עלון ממה שהיה אז בריה״מ והיום הוא אוקראינה ב 1920. בכך הם הצליחו להמלט מראש מהצרות שהיו באיזור בגלל סטאלין והיטלר. ההורים של סבא רבא שלי גם עלו לארץ כמה שנים אחר כך, ואמא שלו היתה זו שלימדה את סבתא שלי איך לבשל.

לפני כמה שנים, אבא שלי חטף התקף לב קל ובעקבותיו החליט לחקור את תולדות המשפחה שלו, והוא כנראה. מצא רשומות עוד מהמאה ה 17, אבל כנראה כאלו שלא כללו משהו מעבר לשם, תאריך לידה, ותאריך מוות.

יריב לוין – רפורמטור או טרמינטור

זו הכותרת של ״השרביט החם״ שממשיך השבוע – ואני מקווה שגם לאורך זמן. אני אישית מקווה שהנושאים שיעלו בו יעניינו אנשים ושהם ירצו לכתוב עליהם.

אני חושבת שבדיקה של כל מערכת שנותרה ללא ביקורת או שינוי לאורך זמן הוא דבר רצוי באופן כללי, ויכול מאוד להיות שגם במערכת המשפט שלנו יש צורך בביקורת ואופי אפילו ברפורמה.

הבעיה היא שהרפורמה שיריב לוין מביא איתו לא נובעת מהצרכים של המדינה כמדינה דמוקרטית, אלא מהצרכים של ביבי להמלט מהמשפטים שבהם הוא נתבע על ידי המדינה על נושאים שונים. וכפי שביבי עצמו אמר על אולמרט כשאולמרט היה בתהליכים דומים: "מדובר על ראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות, ואין לו מנדט ציבורי ומוסרי לקבוע דברים כל כך גורליים במדינת ישראל. קיים חשש, אני חייב להגיד אמיתי – לא בלתי מבוסס, שהוא יכריע הכרעות על בסיס האינטרס האישי של ההישרדות הפוליטית שלו ולא על פי האינטרס הלאומי, (משום ש) הוא נמצא במצוקה המיוחדת הזו – הכול כך עמוקה".

הבעיה של ביבי היא מרובת פנים. קודם כל, הוא רוצה לצאת מהמשפט ללא אישום ובלי לשרת זמן בכלא (כפי שקרה לאלמרט). אבל בין השאר – חשוב לו לשמור על השלטון בידו, וכדי לעשות את זה הוא צריך להעביר לא פעם חוקים פופוליסטיים – שהם לא בהכרח כאלו שהם חוקיים מבחינת החוק הבינלאומי. ובשביל זה הוא זקוק באופן נואש לאנשים שיהיו ״נאמנים״ לו בתוך הליכוד.

יריב לוין הוא אחד מאותם אנשים שהבין שהנאמנות הזו לביבי יכולה להיות מה שייתן לו לאורך זמן יותר כוח במפלגה, במיוחד אם הוא מעוניין לעמוד בראשה ב״יום אחרי ביבי״. גם אם ביבי לא יגיע למעמד של משפט, הוא כבר לא צעיר ורבים חושבים שיש לו אינטרס לפרוש ברגע שאיום המשפט כבר לא יהיה קיים עבורו.

הבעיה היא שכמו רבים לפניו 0 ליון לא מבין שביבי דואג טוב מאוד לנפנף אנשים כשהם הופכים להיות פופולריים מידי, גם אם זה בגלל שהם מצהירים שהם נאמנים לו לחלוטין ופועלים כך גם בשטח. רבים מבכירי הליכוד בעבר כבר נופנפו לתפקידים קטנים ורחוקים כשביבי פחד מהאיום שלהם על המעמד שלו – ולפעמים זה משהו שיכול לקרות תוך תקופה מאוד קצרה (ע״ע גלית דיסטל שהיתה כוכבת ועכשיו נעלמה מהשטח).

כך שמי שהוא באמת ה״טרמינטור״ הוא ביבי, ובעצם יריב לוין ושאר חברי הליכוד הם לכל היותר עוזרים שנאמנים לו לתקופה שבה הוא זקוק להם.

Write a short story or poem about rain – לכתוב שיר או סיפור קצר על גשם

I live in Israel, where it usually only rains during the winter. So when I moved in early 2001 to Atlanta, I had to get used to having rain year round.

The rain in the winter was pretty similar to what we have in Israel: we've had light rain for a few days in a row. The weather was usually a little warmer when it rained. But during the summer we would often have thunderstorms in the afternoon: the day would start as a clear day, then in the early afternoon it would start to get cloudy – then we'd start hearing thunder, it would rain for about 20 – 30 minutes, then the clouds would clear out and the weather would feel a little cooler.

A few years before moving to Atlanta, I watched the movie "Twister". It was a pretty nice action movie, even though it turns out it wasn't exactly scientifically accurate. But one thing it did do was romanticise tornados – which may have led to some genuine interest in meteorology, but to a lot of people risking their lives trying to chase them.

I had no interest in chasing them, but knowing that tornadoes did occur in Atlanta every once in a while, I always imagined that maybe the current thunderstorm may actually produce one. I was a little excited, but also a little terrified because I was smart enough to understand how dangerous even smaller tornadoes are.

I did get a chance to see one – but only a few years after returning to Israel. During one winter storm we had a water spout in a beach near my house – and I was in a good position to see it for a few minutes, which was exciting.

אצלנו בישראל, גשם יורד רק בחורף. אבל כשעברתי לאטלנטה, הייתי צריכה להתרגל לעובדה שיורד בה גשם כל השנה.

בחורף הגשם היה די דומה לאיך שיורד גשם בישראל: היו כמה ימים של גשם קל רוב היום אבל די רציף. מזג האוויר בימים הגשומים היה גם קצת יותר חמים. אבל בקיץ היו לנו לרוב סופות רעמים בשעות אחה״צ: היום היה מתחיל בתור יום בהיר, ואז בשעות אחה״צ המוקדמות התחילו להופיע עננים, היינו שומעים ברקים, ולרוב היה מתחיל לרדת גשם די כבד ל 20 – 30 דקות, ואז העננים היו נעלמים ומזג האוויר היה מתקרר קצת.

כמה שנים לפני שעברתי לאטלנטה, יצא לי לראות את הסרט ״טוויסטר״. הסרט עצמו היה סרט אקשן לא רע, למרות שמבחינה מדעית הוא לא היה ממש מדויק. אבל הוא כן עורר עניין בנושא הטורנדואים ואפילו הפך אותם למושכים – מה שגרם לרבים להתעניין במטאורולוגיה, אבל גם לרבים לסכן את החיים שלהם במרדף אחרי הסופות.

אני לא הייתי מעוניינת לרדוף אחרי הסופות, אבל ידעתי שבאטלנטה יש מידי פעם סופות טורנאדו, ולכן בכל סופת רעמים רצינית חשבתי שאולי יווצר מתחתיה טורנאדו. הייתי סקרנית, אבל מצד שני קצת פחדתי כי ידעתי שסופות טורנאדו הן מסוכנות גם כשהן מאוד קלות.

בסופו של דבר יצא לי לראות טורנאדו או יותר נכון נד מים כשאחד כזה הופיע מול חופי הרצליה בדיוק כשהיינו באיזור התעשיה הקרוב לחוף, ויצא לי לראות אותו באופן מקוטע לכמה דקות בין הבניינים.

Why Do I Write? למה אני כותבת

I write a blog because I have a lot to say 🙂

In reality, what I love about writing is that writing a blog often leads to meaningful discussions and fascinating exchange of ideas. This can often come from the simplest of subjects, such as discussing how many vacation days teachers get compared to the rest of the working public,

Writing. a blog also allows me to meet other people who I wouldn't have otherwise met – since they live far away, or for any other reason our path didn't cross or wouldn't cross in the future.

In addition it's also a good way to journal and have a memory of what I felt or thought at a certain point in time.

אני כותבת בלוג כי יש לי הרבה על מה לכתוב

אבל מה שאני אוהבת בכתיבה זו העובדה שהיא מובילה לא פעם לדיונים מעניינים ולהחלפת רעיונות. וזה יכול לקרות לא פעם מנושאים מאוד פשוטים – כמו למשל דיון על כמה ימי חופש יש למורים בשנה לעומת שאר הציבור.

וכמובן שדרך הבלוג יצא לי להכיר לא מעט אנשים שלא היה יוצא לי להכיר אחרת בגלל מגוון סיבות, כמו למשל העובדה שהם גרים רחוק יחסית ממני.

וכמובן שזו גם דרך לתעד מה חשבתי או הרגשתי בתקופה מסויימת, במובן מסוים כמו יומן.

What brings you joy in life? מה גורם לי אושר?

Obviously, my cats bring me a lot of joy.

As a child, I always wanted a pet, preferably a dog. My mother wouldn't have one since having pets would require her to take care of any pet – and also would probably add a lot of housework.

Then once I moved on my own, I decided to adopt a stray cat. When living in a rented apartment I could only have one (and even that limited my options of finding a place to rent) – but now that I own my own place, I have three. The tiger stripped cat is Mr. Lucas, the one with the mole in her mustache is Fat Putzit, and the tiny one with the funny stripe on his nose is Tiny Thomas. The black and white vcat is Buffy – she was my second cat, and is no longer with us.

החתולים שלי מביאים לי לרוב הרבה אושר.

כילדה תמיד רציתי לגדל חיית מחמד, אבל אמא שלי תמיד סירבה. מעבר לעובדה שהיא הבינה שהיא כנראה תצטרך להיות זו שתטפל בחיית מחמד, היא טענה שזה ילכלך את הבית והיא תצטרך לנקות אותו כל הזמן.

לכן כשעברתי לגור לבד – אימצתי חתול. בדירות שכורות היה לי רק חתול אחד (וגם זה הגביל אותי בדירות שיכולתי להשכיר), אבל עכשיו כשיש לי דירה משלי יש לי שלושה. המנומר הוא לוקוס או אדון לוקוסון, החתולה עם הפלולה בשפם היא השמנמנפוצית, והקטון עם הפס על האף הוא תומאס הקטון. יש גם חתולה שחורה לבנה – זו באפי, החתולה השניה שלי, שכבר לא איתנו.

What is a treasure that’s been lost? אוצר שהלך לאיבוד?

As someone who moved around a lot throughout my life, one of the things I believe I lost were many people I used to know, a few of them which were actually friends. We moved somewhere, I made some friends – then we moved somewhere else.

In some ways, I liked these moves – often they seemed like a great adventure. And I did gain quite a lot of life experiences from living in foreign countries and being exposed to different cultures. But in some ways I miss a lot of the people I used to know – whether they were classmates, or colleagues, or even some friendly neighbors.

With some I did keep in touch for a short time, but we eventually drifted apart. I did get to meet some of my university classmates in a few of my job and we often enjoyed catching up and having lunch together every once in a while – but these relationships hadn't lasted long after one of us moved on to our next job.

בתור ילדה, יצא לי לעבור לא מעט מסגרות. חלק מזה נבע ממעברי דירה ואפילו מעברי מדינה בגלל הלימודים של אבא שלי, ולפעמים בגלל מעברים שלי (למשל לבית ספר אחר), ולצערי המשמעות של זה היתה שלא פעם איבדתי חברים שיצא לי להכיר בתקופה שבה גרנו במקום מסוים.

במוסנים מסוימים אני אישית תמיד אהבתע את המעברים האלו, כי הם לא פעם הרגישו כמו הרפתקאה נפלאה. ואי אפשר להכחיש שיצא לי לצבור לא מעט ניסיון חיים וחוויות בגלל המעברים האלו. אבל ה אומר שגם ״איבדתי״ בקלות לא מעט אנשים מהמסגרת החברתית שלי בכל מקום – ךמשך מהלימודים, או מהתואר, או ממקומות עבודה שונים – ואפילו שכנים נחמדים.

לפעמים היו מבתים שבהם אני ואותם אנשים שמרנו על קשר לזמן קצר, אבל בסופו של דבר נמשכנו לכיוונים שונים והקשר התנתק. עם כמה אנשים שהכרתי בתואר יצא לי לעבוד כמה שנים אחרי שסיימנו ללמוד יחד במקומות עבודה שונים. היה כיף לשוחח על מה עבר עלינו מאז שנפגשנו או לאכול מידי פעם צהרים יחד, אבל גם הקשרים האלו נעלו ברגע שאחד מאיתנו עבר לתפקיד אחר.