התיירת המקרית

לפני קצת יותר מ 20 שנה, אי שם בסוף שנת 2000, אחת המנהלות הבכירות במחלקה שבה עבדתי אז כמתכנתת (בחברת היי טק) העלתה הצעה לכולנו לעבור לאתר חדש שהחברה פתחה באטלנטה ונדרשים בה לא מעט עובדים.

החלטתי די מהר לנסות לנצל את ההזדמנות כדי לעבור לשנתיים או שלוש בארהֿ״ב. אני מניחה שחלק מזה נבע מכך שכילדה גרתי כמה שנים בארה״ב בגלל הפוסט דוקטורט של אבא שלי (למרות שגרנו בניו יורק ולא באטלנטה) ומאוד נהניתי. מעבר לזה, שנה לפני כן אחד הקולגות שלי שהיה רווק בערך בגילי עבר לרילוקיישן לספרד ונראה היה שהוא מאוד נהנה מהחיים בחו״ל למרות שידעתי שהוא לא ממש מסתדר עם המנהל הישיר שלו. רק בדיעבד גיליתי שהוא חזר לארץ (ולא לביקור) בדיוק בסופ״ש שבו אני עברתי לגור בארה״ב.

---

לאחרונה יצא לי לקרוא כמה רשומות של אמפי לגבי הביקורים שלה אצל הבן שלה בבוסטון, והיא מספרת שהיא ובעלה T מאוד נהנים מלהשתלב בחיי היום יום השגרתיים של הבן שלהם, כלתם, והילדים שלהם.

וזה הזכיר לי שאחד הדברים שאני הכי מתגעגעת אליהם במגורים שלי בארה״ב היא השגרה. חלק מזה היא כמובן העובדה שהחיים רגועים יותר, הכבישים טובים יותר, והאנשים (לפחות על פני השטח) יותר מנומסים, אבל חלק הוא בעצם שגרת החיים שיש בה לא מעט דברים שייחודיים למקום שבו גרתי ולאנשים שפגשתי בתקופה הזו.

אני מודה ש״שגרה״ זה משהו שמאוד קשה להגדיר, כי גם בארץ יש לי שגרה, ובהרבה מובנים אפשר להגיד שהיא דומה לזו שהיתה לי בארה״ב: אני קמה בבוקר, עובדת (ולפעמים הולכת וחוזרת מהעבודה בימים שבהם אנחנו במשרד), מסיימת לעבוד, ומבלה כמה שעות אחרי העבודה – עם חברים, בקניות, בצפיה בטלוויזיה או בנטפליקס, או בבקריאת ספרים.

אבל כמו שאמפי כתבה, לפעמים מדובר על הפרטים הקטנים. הליכה היא עדיין הליכה – אבל היא הופכת להיות מיוחדת אם אפשר ללכת ליד נהר שיש בו ברווזים.

אטלנטה עצמה היא עיר מאוד ירוקה, במיוחד באיזורי המגורים שלא נמצאים ישירות במרכז העיר. הדירה הראשונה ששכרתי היתה חלק מ״קומפלקס דירות״, שזו דרך נהוגה מאוד לשכור דירה בארה״ב. פשוט מדובר על חברה שמקימה בניינים שבהם יש הרבה דירות להשכרה. אלו יכולים להיות בניינים גבוהים (כמו למשל כאלו שבהם גרתי בניו יורק או וושינגטון), אבל באטלנטה רוב הקומפלקסים היו של בניינים של שתיים או שלוש קומות שהיו פרוסים על פני שטח די גדול שהיה מטופח עם הרבה עצים ופרחים. אלו למשל תמונות של הקומפלקס בעונות שונות:

כך שבהחלט היה כיף לצאת להליכות בקומפלקס כמעט כל השנה.

אני גרתי במשהו שנקרא Town House שזו בעצם דירה עם שתי קומות. בקומה התחתונה היה לי סלון בגודל סביר ומטבח די קטן, ובקומה השניה חדר אמבטיה קטן וחדר שינה גדול עם תקרה משופעת. ליד החלון של חדר השינה שלי היה עץ מסוג לגרסטרמיה הודית עם פרחים ורודים, שבתקופת השלכת של הסתיו היה הופך להיות אדום.

כשעברתי לגור שם, הקומפלקס נוהל על ידי חברת ניהול טובה שהיתה קצת יקרה, אבל אני אישית העדפתי לשלם קצת יותר כדי לחיות בסביבה נעימה – ועם אנשים שמסוגלים לשלם קצת יותר על דיור. אבל כמה חודשים אחרי המעבר הקומפלקס נמכר לחברה אחרת, ועם הזמן התחלתי לשים לב שאנשים פחות ופחות נעימים עברו להיות שכנים שלי (כולל בחור שנראה מובטל ושנעלם מהדירה כמה חודשים אחר כך כשהדביקו לו לדלת הודעה שהולכים לפנות אותו על אי תשלום שכר דירה), אחד הקולגות שלי שגר באיזור אחר של הקומפלקס סיפר שלילה אחד הוא שמה קרב יריות בין סוחרי סמים באיזור הדירה שלו ושל אישתו. אבל במקביל החברה העלתה את שכר הדירה שלי יותר ויותר כי היא יכלה לעשות את זה מבחינה חוקית למרות שבשלב מסוים גיליתי שמחירי הדירות קומפלקס התחילו לרדת בצורה משמעותית.

לכן החלטתי לעבור דירה לקומפלקס שבו גרו כמה קולגות שלי שהיה ליד אגם מלאכותי שגם הוא היה מאוד מטופח:

מעבר ליופי החיצוני של האיזורים המשותפים, הדירה עצמה היתה מאוד יפה (למרות ששכר הדירה שלי היה קצת יותר נמוך): היה לי מטבח מכובד, סלון ענקי עם מרפסת שפנתה לאגם (למרות שהדירה שלי היתה קצת רחוקה מהאגם), ושני חדרי שינה גדולים שבחדר השינה הראשי היה חדר ארונות (חדר קטן שהוא בעצם ארון עם מוטות לתליה של בגדים ומדף מעל) וגם שירותים. מעבר לזה, היה לי חדר אמבטיה נחמד מאוד עם טפט יפה על הקירות עם פסים בצבעים שונים, משהו שהיה בטוב טעם בניגוד לטעם האמריקני הממוצע.

מה שהיה קצת מצחיק בדירה אלו היו הכניסות אליה. היתה לי דלת כניסה דרך המטבח שהיתה השימושית יותר כי היא היתה בחזית הבניין, ועוד דלת כניסה בסלון שבעצם היתה מהצד האחורי של הבניין ושפנה לאגם, אבל זו לא הרגישה כמו כניסה ״מתוכננת״ אלא יותר בתור פתח בקיר שנכנסה לסלון וזהו.

אבל אני חושבת שהחוויה של מחיה בארה״ב היתה הרבה יותר מאשר היופי של המקומות שבהם גרתי (למרות שכנראה שהיה לי מזל שהמשכורת שלי כמתכנתת היתה מספיק טובה כדי לשכור דירות יפות באיזורים יפים).

---

קודם כל היו החברות שהיו לי שם – למשל מ. שהכרתי דרך אמא שלי. אני חושבת שקרובת משפחה של מ. היתה בקשר מקצועי או אישי עם ראמא שלי, וכשאמא שלי שמעה מאותה מכרה משותפת שמ. עוברת לאטלנטה – היא הציעה לתת לה את מספר הטלפון שלי כדי שנוכל לשוחח. מ. היתה מבוגרת ממני בכמה שנים, כנראה באמצע שנות השלושים לחייה, ואני זוכרת שהיו לנו כמה שיחות על כמה מאתגר היה עבורה לשמור על קשר קרוב עם כמה מהחברות שלה שכבר היו נשואות עם ילדים, כשהיא נשארה רווקה.

אני זוכרת שהיא מאוד אהבה לטייל בעולם, בעיקר במזרח הרחוק, לא רק בגלל התרבות והנופים אלא גם כי היה מאוד זול לטייל שם והיא יכלה ״למתוח״ את הכף שלה קצת יותר שם. אני תמיד התרשמתי שהיא היתה מאוד טובה בתחום שבו היא עבדה – ולכן היא כנראה יכלה להרשות לעצמה לעבוד שנתיים שלוש במקום מסוים, לחסוך סכום יפה של כסף, ואז להתפטר כדי לצאת לטיול ארוך במזרח.

מ. גם אהבה לצלם, ובעזרתה התחלתי להשתמש במצלמה טובה יותר ומתקדמת יותר, ויצאנו לכמה טיולים באיזור כדי לצלם.

או את א. סיפור ההיכרות שלנו היה די משעשע: בקומפלקס הראשון שגרתי בו היו כמה איזורים ציבוריים שבהם היו מכונות כביסה ומייבשים שמי שלא היתה לו מכונת כביסה יכול היה להשתמש בהן תמורת תשלום סמלי של בערך דולר עד דולר וחצי לשימוש. באחד מסופי השבוע הלכתי לכבס את הבגדים שלי ובמקרה נשארתי במכבסה. כשנכנסו אליה שתי בחורות צעירות אמרתי להן שלום באנגלית – ולקח לי כמה דקות להבין שהן בעצם מדברות בינן לבין עצמן בעברית.

כמובן שמיד הצגתי את עצמי והתחלנו לשוחח, וזמן קצר אחר כך הן הציעו לי להצטרף אליהן לטיול בטורונטו שהיה כשלון די גדול (הן טענו שאני נוחרת ולא נותנת להן לישון כל הלילה, אני לא אהבתי שהן התנהלו כמו ישראליות טיפוסיות ש״גונבות״ אוכל מחדר האוכל של המלון). אמנם לא יצאנו לטייל שוב יחד, אבל כן יצא לי להמשיך את החברות עם אחת מהן, א.

אני חושבת שבעיקר יצא לנו לצאת אחת על אחת, למרות שבהתחלה כן יצא לי לפגוש כמה מהידידם והחברות האחרון שלה – אבל אני חושבת שהיה לי קשה להתחבר איתם כי אני מטבעי מאוד ביישנית, ולרוב וקח לי כמה מפגשים להפתח לאנשים (בעיקר בקבוצות גדולות), אבל את רובם פגשתי בעיקר פעם או פעמיים לכל היותר כנראה כי א. ראתה שאני לא מתחברת איתם, או שלא היה לה נעים מהם שאני לא מתחברת איתם. למרות שאולי חלק מהבעיה נבע מכך שא. מאוד שמחה לספר עלי סיפור שהוציא אותי קצת טיפשה בטיול המשותף שלנו לטורונטו , וזה תמיד הרגיש כאילו היא צוחקת עלי ולא איתי כשהיא סיפרה אותו. בדיעבד הגישה הזו שלה הגיעה למצב שבו הקשר שלנו התנתק אחרי בערך שנה וחצי פלוס מינוס (למרות שהיה מדובר על משהו אחר ולא על הסיפור על הטיול).

אבל בתקופה שבה עדיין היינו בקשר היינו יוצאות בעיקר לשופינג – ולא פעם לסופרמרקטים שונים, כולל מה שנקרא ״שוקי איכרים״ שבהם המוצרים היו זולים יותר יחסית והירקות היו עם יותר טעם מאלו חסרי הטעם בסופרמרקט הרגיל (למרות שיש מי שיטען שיש להם דווקא טעם – של פלסטיק). היה ״שוק איכרים״ אסייתי ואחר שהיה היספאני (ובאחד מהם היו מעין בורקסים – בצק פילו שמקופל למשולשים במילוי גבינה ותרד) – למרות שלסופרים עצמם היה ריח מאוד מוזר (ולא במובן הטוב של המילה).

והיתה גם את ס. – מישהי שהגיעה גם היא מטעם העבודה לעבוד באטלנטה, אבל היא במקור הגיעה לתקופה מוגבלת של כמה חודשים. היא נחשבה למומחית מאוד גדולה, והחברה ממש שכרה לה דירה ודאגה לגן לבת הקטנה שלה למשך כל התקופה, וגם לכרטיס טיסה לבעלה שבא לבקר אותה ביקור ארוך – וזה בנוסף להבטחה לקידום שהיא מאוד רצתה.

למרות שהיא היתה מבוגרת ממני בלא מעט שנים ועם חיים מאוד שונים משלי (אני הייתי רווקה, היא נשואה פלוס ילדה) נוצר בינינו קשר טוב, ולא פעם היא היתה מישהי מהעבודה שיכולתי לשוחח איתה על כל מיני מצבים ולקבל ממנה עצות מנקודת מבט של מישהי מבוגרת ובוגרת יותר, וגם בעלת ניסיון גדול יותר בכל מה שקשור לפוליטיקה ארגונית.

בערך שנה אחרי שהיא חזרה לארץ היא באה לביקור של שבועיים או שלושה, ויצא לנו להסתובב שוב יחד לקניות או לצאת לסרט או שניים. אני זוכרת שהיא אמרה לי שהיא שמחה לראות שהכרתי כמה חברות מחוץ לעבודה, כי היא דאגה לגבי זה שרוב החברויות שלי בתקופה שבה היא הכירה אותי היו איתה ועם עוד כמה מבקרות זמניות באתר.

---

אני חושבת שעוד תחום שאני מתגעגעת אליו הוא האוכל בארה״ב.

קודם כל, יש את הסופרמרקטים. בכל מקום שבו גרתי בארה״ב, כולל אטלנטה – הסופרמרקטים היו ענקיים והיה שם הכל מהכל. במחלקת הפירות והירקות היה מגוון עצום של פירות וירקות כולל כאלו שנחשבו לאקזוטיים אז בישראל, כולל חסות בצבעים שונים, זוקיני בצבעים שונים (שנים לפני שהכרנו את ה״זוקיני״ בישראל), ואספרגוס זמין תמיד בתקופה שבה אי אפשר היה להשיג אותו בישראל (אלא אם הכרתם ירקן יוקרתי שהחזיק קצת מידי פעם בעונה). והכל היה מסודר בצורה מאוד יפה ואסתטית כמו שאפשר לראות בתמונות האלו.

מעבר לזה, אחד הדברים שהכי אהבתי היתה העובדדה שבסופר היה גם איזור שבו מכרו פירות חתוכים – לרוב כוסות פלסטיק חד פעמיות עם חתיכות אבטיח, מלון, תותים, אוכמניות, אננס, או שילובים ביניהם, והעלות היתה לפי גודל הכוס (היו כוסות גדולות וקטנות). כמי שגרה לבד, לקנות אבטיח שלם או מלון שלום לא בהכרח היה פרקטי עבורי – ולכן האפשרות לקנות מנה אישית של אבטיח, מלון, או אננס היתה מאוד נחמדה.

וכמובן שיש מגוון גדול של מאכלים אחרים, כולל בייגלים בטעמים שונים (כולל למשל בייגלים עם אוכמניות, או כאלו עם צימוקים שמתובלים בקינמון, או מבצק מחמצת), גבינות שונות (כולל גבינות עיזים שלא היו נפוצות אז בארץ), או גלידות מסוגים שונים שעדיין לא היו אז בארץ (כמו למשל בן אנד ג׳ריס או האגן דאז, שכבר קיימים בארץ אבל עדיין אין את מגוון הטעמים שיש בארה״ב), והיה אפילו איזור של ספרים (בעיקר רומנים רומנטיים זולים) וכרטיסי ברכה במגוון עצום.

ברור גם שהיו מסעדות שונות שאהבתי, ומעבר לאוכל היה מדובר על החוויה. למשל במשך תקופה ארוכה אני הייתי האישה היחידה בצוות שלי, וכשהיינו צריכים להחליט מה לעשות ב״ימי הפרוייקט״ של הצוות – שאר הצוות מאוד אהב ללכת למסעדה ברזילאית שבה המלצרים היו מסתובבים עם גושים של סוגים שונים של בשר, ואפשר היה לבקש מהם לחתוך לך לצלחת. אני שפחות אהבתי בשר מאוד נהניתי מהעובדה שהיה במסעדה בר סלטים עשיר עם סלטים נהדרים (כמובן כדי לשכנע את האנשים לאכול אותם כדי שהם יתמלאו ויאכלו פחות בשר).

אבל מעבר לאוכל, היתה גם החוויה של לצאת יחד כצוות ולהנות מהשיחה והחברה – משהו שהיה רלוונטי גם כשהיינו יוצאים יחד לאכול צהרים, או כשהייתי יוצאת עם חברות לאכול, או לשתות קפה לפני שהיינו הולכות לסרט.

---

אבל חלק גדל מהזכרונות טובים שלי הם מרגעים קטנים של השהות שלי, גם אם בעצם הייתי לבד או במצבים שגרתיים למדי.

כמו למשל אני זוכרת יום יחסית מוקדם ברילוקיישן שבו מישהי מהעבודה שגרה לידי נתנה לי טרמפ הביתה כי היה יום גשום, וביליתי את אחרי הצהרים מכורבלת בשמיכה כשאני קוראת את הספר ״בנות בראון״ של עירית לינור ואוכלת לחם שום שקניתי מהסופר כמה ימים לפני כן.

או הבוקר הראשון בדירה השניה שלי שבה התעקשתי לאכול ארוחת בוקר במרפסת החדשה שלי עם הנוף לאגם (ומאז לא ממש השתמשתי בה). או את הבוקר שבו היה ערפל בחוץ ולמזלי התעוררתי מספיק מוקדם כדי לצלם את האגם כך.

או את הנסיעות שלי עם המנהל שלי לעבודה בבוקר, שבו בימים שהקשבנו למוזיקה יצא לנו לשמוע להיט אחד לפחות פעם אחת כל בוקר (ולפעמים יותר) במשך חודשים כי הלהקה היתה במקור מאטלנטה. או היו ימים שבהם הוא משום מה נהנה להקשיב לתוכנת של השדרן השמרן ראש לימבו, למרות שהיה די ברור שהוא לא מסכים איתו.

זכור לי גם למשל יום שבו שלחו את כולנו מהעבודה לאיזשהו קורס, ויצא לנו לאכול יחד צהרים ולא פעם לשבת ולשוחח עם אנשים מצוותים אחרים שפחות יצא לנו לשחח איתם באופן שוטף. וכמובן את הישיבות המרוכזות שהמנהלת שלנו היתה אוהבת לעשות פעמיים שלוש בשנה, כולל כיבוד של ירקות טריים (כולל ברוקולי וכרובית לא מבושלים) עם מטבלים.

אני זוכרת גם את היוזמה של אותה מנהלת לארוחת בוקר שבועית שבה בהתחלה היא הביאה לא מעט דונאטס עד שאנשים ביקשו אוכל בריא יותר – או יוזמה אחרת לשיפור האווירה באתר שבה גם אני השתתפתי בועדה שניסתה לטפל בזה.

או למשל כשגיליתי איך לנסוע באוטובוסים באטלנטה. לא היה לי רכב (כי אין לי רישיון), ובמשך תקופה מאוד ארוכה הסתמכתי מאוד על טרמפים – אבל בשנה וחצי האחרונה שלי גיליתי איך להשתמש באוטובוסים בעיר (וקצת ברכבות), משהו שאיפשר לי המון חופש, כמו למשל להצטרף לקורס צילום או להסתובב לבד בסופי השבוע (למרות שבדיעבד אני מרגישה שניצלתי את זה מעט מידי, ונסעתי בסופ״ש אחד לגן הבוטני ובסופ״ש אחר לקניון לסידורים וקניות לפני טיול). אני אפילו ניצלתי את זה כמה פעמים בימים שבהם אכלתי לבד ולא עם הצוות בכך שיכולתי לנסוע לסופר או מסעדה קצת רחוקים יותר מהעבודה.

אבל זה היה משהו שהוא קצת מעבר לחופש – כי לא פעם קו האוטובוס עצמו עבר במקומות יפים מאוד – או במקומות מעניינים מבחינה אחרת. אני למשל זוכרת איך האוטובוס מהדירה הראשונה שלי עבר ליד איזור של חנויות של עתיקות בסגנון אמריקני, כולל לא מעט ציוד וצעצועים לילדים מפלסטיק משנות החמישים…

וחלק אחר מהחוויה היתה ה״חברה״ שהכרתי באוטובוס, אישה היספנית בשם אדית שהיתה אוהבת לסרוג בזמן הנסיעה, לא פעם בגדים לבובות של הנכדות שלה שנראו ממש מקצועיות.

והיה יום אחד שהיתה בעיר סופה די רצינית ומשום מה התעקשתי לנסוע באוטובוס למרות שלא יהה סיכוי להשאר יבשה בגשם כזה חזק ובכאלו רוחות.

---

ויש את המוזיקה שאהבתי באותה תקופה (ושנחשפתי אליה דווקא בגלל המעבר לארה״ב) ולא מעט סרטים וסדרות בדי וי די שיכולתי לעשות להן בינג׳, בעיקר מרגע שגיליתי את נטפליקס – שהיה באותה תקופה שירות שבו אפשר היה לזכור די וי די דרך הדואר והתשלום היה מבוסס על כמות הסרטים שאפשר היה לשכור בו זמנית.

---

וכמובן שהיו הטיולים – אבל עליהם אני הולכת לכתוב לא מעט בעתיד…

דיוויד סמית׳ הגיע למשקל של כמעט 300 ק״ג (650 פאונדים, שהם 294.5 ק״ג) בגיל עשרים וקצת. במשקל גבוה כזה, אפילו בארה״ב אין משקלים ביתיים שבהם ניתן להשקל – ודיוויד לא פעם נאלץ ללכת למשקל מסחרי למשאיות כדי להשקל.

בתחילת הפרק הראשון על הסרט שהופק עליו, הוא מופיע בשיא משקלו מול המצלמה ומכריז ״פיצה זה טוב!״ כדי לאפיין את הרגלי האכילה שהובילו אותו למשקל כזה גבוה. אבל מהר מאוד הוא מגלה מה החלום שלו: במקום להיות לוזר, הוא רוצה להיות חתיך (ובאנגלית זה אפילו מתחרז).

עד גיל 6 בערך, דיוויד היה ילד רזה ומאוד פעיל, ואז התחיל להשמין בקצב מאוד מדאיג. האחיות שלו חשבו שהוא אכל כי הוא הרגיש רע לגבי עצנו בגלל שהוא התמלא קצת, וזה הפך לתהליך שהתדרדר יותר ויותר, ואבא שלו אומר שבאמת קצב ההשמנה של דיוויד היה גבוה. אבל בהמשך הסרט, במכתב שדיוויד כתב למאמן הכושר שעזר לו לרזות – דיוויד מודה שבגיל 6 חבר שלו תקף אותו מינית, מה שהיה הטריגר לאכילה ואז להשמנה שלו.

האחיות והאבא שלו מספרים על כך שדיוויד התנהג כמו ״מכור לאוכל״: הוא דרש אוכל והיה משתולל אם הוא לא היה מקבל אותו. במקביל דיוויד מספר שהוא סבל מהרבה הצקות בבית הספר בגלל המשקל שלו עד שהוא נשר מבית הספר בגיל 17, והפסיק לצאת מהבית לחלוטין. הוא מספר שהוא פשוט היה יושב ליד החלון ומסתכל מה קורה ברחוב, וכך הזמן חלף לו כשהוא בעצם ממתין למות.

אחרי שדיוויד עבר ניתוח שלא קשור להשמנה שלו, הרופאים הזהירו אותו שהוא עומד למות תוך כמה שנים אם הוא ימשיך להשמין, ודיוויד הבין עד כמה מצבו מסוכן. הוא מספר שהוא הבין שניתוח קיצור קיבה יכול להיות מאוד מסוכן במצבו (ההרדמה, הניתוח עצמו וההחלמה ממנו יכולים להיות מאוד קשים באופן חריג עבור אנשים שמנים מאוד), והוא הבין שהוא לא רוצה להתאבד – אבל הוא כן רוצה להרזות באופן ״טבעי״ ללא עזרה של ניתוח או תרופות (למרות שכפי שכתבתי בסדרת הרשומות שלי על ניתוחי קיצור קיבה, אין שום דבר ״לא טבעי״ בניתוח, והוא פשוט כלי שעוזר לגוף להתמודד עם תהליך ההרזיה והשמירה על המשקל אחריה הרבה יותר טוב).

דיוויד החליט לפנות למאמן כושר בשם כריס פאוול שעבד בתחנת טלוויזיה מקומית שיעזור לו, וכריס הסכים לעזור לו. חשוב לציין שאחרי העבודה עם דיוויד והסרטים שהופקו על ההרזיה שלו , כריס התפרסם וקיבל תוכנית טלוויזיה שבה הוא עזר לאנשים אחרים להרזות. אפשר לראות את השלבים הראשונים של השאיפות של כריס להתפרסם כמאמן הוא תוכנית שהוא ודיוויד הפיקו שבה דיוויד אמור להיות השראה להרזיה על ידי אחרים, ובה הם מפרסמים אימונים וטיפים לבישול בריא, ובמקביל מנסים

אני מניחה שכריס התכוון לתת גם לדיוויד ״דחיפה״ להתפרסם בנותן השראה כחלק מהתהליך שלו להתפרסם כמאמן כושר שמומחה להרזיה, אבל בסופו של דבר כריס עצמו הפך להיות כוכב, ודיוויד קיבל לכל היותר פרסום זמני למדי. ייתכן שמדובר על עניין של אופי ויכולת לדעת למשוך פרסום – ויכול להיות שזה קשור לעובדה שדיוויד לא הצליח לשמור על ההרזיה שלו לאורך זמן.

---

הדבר הראשון שכריס עשה היה לבנות לדיוויד תוכנית אכילה בריאה. הסרט אמנם מזכיר שכריס גרם לדיוויד לאכול אוכל בריא במקום ג׳אנק פוד, אבל שיא הדגש בסרט הוא על ״לאכול חמש ארוחות במשך כל היום במקום שתיים גדולות מאוחר יותר ביום״. הגישה הזו היתה נפוצה בעבר – אבל השתנתה עם השנים, וכיום שמים דגש יותר גדול על תחושות הרעב והשובע של האדם ואם מישהו למשל לא רעב בבוקר – לא ״מכריחים״ אותו לאכול. בסופו של דבר מה שחשוב זה להגיע לגרעון קלורי, כשגם איכות האוכל היא חשובה – אבל מספר הארוחות הוא פרט הרבה פחות קריטי ממה שהסרט מנסה להציג.

ויש עוד נקודה: ספורט הוא משהו שבהחלט תורם להרזיה, אבל אלא אם אתם מתאמנים ברמה של ספורטאים מקצוענים (שיש להם לא פעם 2 – 3 אימונים ביום של שעה וחצי עד שעתיים כל אחד), ההשפעה של הספורט על ההרזיה תהיה בערך 20% – 30%, לעומת התזונה שההשפעה שלה היא גדולה משמעותית (70% – 80%). אבל לא פעם בתהליכים האלו יש דגש מאוד גדול דווקא על האימונים ולא על התזונה – ומעבר לכך, מאמני הכושר ממליצים על תזונה נכונה מאוד כללית בלי יותר מידי ידע אמיתי במקום לשלוח את המרזים לדיאטנית מומחית שתעזור לבנות להם תפריט בריא לפי הצרכים שלהם.

זה חשוב מאוד במיוחד במקרה של דיוויד או של אנשים מאוד שמנים אחרים, בגלל שספורט עלול לגרום יחסית בקלות לפציעות שימנעו ממנו לזוז לאורך המון זמן.

בשלב מסוים דוויד כתב לכריס מכתב על מה גרם לו להשמנה, וכריס הבין כביכול את ה״שורש״ של הבעיה – בכך שדיוויד נרתע מאנשים לאחר שהוא הותקף מינית בגיל צעיר על ידי חבר שלו, ולכן לא היו לו חברים, ולכן הוא פנה לאוכל כדי לנחם את עצמו על הבדידות. לכן כביכול ״לחשוף״ את דיוויד לעולם כדי להראות לו שיש אנשים נחמדים שיכולים להיות חברים שלו אמור להיות הפתרון לבעיה, ומה שנתן לדיוויד את המוטיבציה להמשיך לרזות אחרי החודשים הראשונים.

---

הסרט בשלב זה עובר לתיאור חייו של דיוויד הרזה – שמחפש זוגיות בפעם הראשונה בחייו, כי בתור גבר שמן בצורה חריגה הוא מן הסתם לא פלירטט עם נשים. וזה משהו שמאוד חסר לו בגילו (31) שבו הוא אמור להיות מנוסה יותר ביחסים עם נשים החל משלב הפלרטוט, דרך איך לשוחח בדייטים הראשונים – וכלה בסקס. וזה מאתגר במיוחד כשדיוויד לא בהכרח מעוניין לחשוף את העבר שלו כאדם מאוד שמן כבר בדייטים הראשונים.

לכן הוא למשל עובר שיעורים והדרכות על ידי שדכנית על איך לפלרטט – ואז לקבל ממנה הצעות לדייטים או להשתתף באירועים המוניים שבהם הוא נפגש לדייטים מהירים עם כמה נשים כדי לראות האם יש ביניהם כימיה. בשלבים הראשונים שלו בתחום הדייטים הוא מנסה לתרגל כישורים בסיסיים כמו לשוחח עם נשים ולבקש מהן את מספר הטלפון שלהן.

אחת הבעיות של דיוויד היא העובדה שיש לו המון עודפי עור שלא התכווצו אחרי ההרזיה – והוא נאלץ ללכת למנתח פלסטי שהציע לו את שירותיו בחינם כדי לנסות לתקן עד כמה שאפשר את הנזק שנגרם לו בסדרה של כמה ניתוחים. מעבר לכך הוא גם עבר ניתוח פלסטי בפנים וטיפולי שיניים כדי לתקן את הנזקים שנגרמו לו משנים של שתיה מוגזמת של משקאות קלים. אבל נותר לו ניתוח אחרון שבו הוא רוצה להסיר עודפי עור אחרונים שמסתירים את איזור המפשעה שלו – משהו שחשוב לו עכשיו כשהוא יוצא עם נשים ומעוניין לשכב איתן.

---

לקראת סוף הפרק הראשון של הסרט, דיוויד וכריס צופים בסרטים שהם צילמו בתחילת התהליך, ושניהם מדברים על זה שדיוויד של ״היום״ הוא לא דיוויד מהסרטונים האלו – כאילו מדובר על אנשים שונים.

אפילו דיוויד עצמו מודה שההרזיה שינתה לו את החיים – מאדם ללא חלומות או עתיד למישהו שמרגיש שהוא יכול לעזור להרבה אנשים לשנות את החיים שלהם.

אחת החוויות הבולטות בשנחאי בלילה הוא צילום של רובע העסקים של העיר מהצד השני של נהר הפודונג הגדול:

אני כותבת את זה בהקשר של הרשומה הקודמת שכתבתי, ושבה כמה מהאנשים הרזים שהגיבו אליה לא חשבו שיש אפליה כלפי אנשים שמנים.

הבעיה עם הנושא הזה של אפליה היא שלא פעם לא מדובר בדברים מאוד גדולים עם נראות בולטת, אלא בהרבה דברים קטנים שכל אחד מהם הוא כמעט חסר משמעות אבל החוויה המצטברת היא גרועה. בארה״ב ובמדינות דוברות אנגלית יש מושג בשם Thin privilege שבעצם אומרות שאנשים רזים חווים את העולם עם יתרונות שהם לא בהכרח מודעים אליהם. בגדול זה מושג שקיים גם בתחומים אחרים – כמו למשל העובדה שאנשים לבנים מקבלים יחס טוב יותר מאשר שחורים בארה״ב ולא מודעים למצבים שבהם שחורים ״זוכים״ ליחס גרוע כמו למשל מהמשטרה.

מה שהופך את האפליה למורכבת היא בכך שלפעמים יש מאחוריה סיבה כביכול ״הגיונית״. קחו לדוגמא אפליה בתחום הרפואי: השמנה בהחלט יכולה להוביל ללא מעט בעיות רפואיות כמו למשל שחיקה של מפרקים כמו הברכיים, מחלות לב, או סוכרת. אבל לא פעם רופאים נוטים להניח אבחנות מסוימות על סמך ההשמנה של המטופל בלי לשקול אפשרויות אחרות, או לוחצים על המטופלים להרזות בלי לבדוק למה הם לא הצליחו לרזות עד היום.

דוגמא נוספת יכולה להיות בתפקידים שבהם צריך ״הופעה ייצוגית״. במצב כזה גם אם למעסיק עצמו לא בהכרח מפריע שהעובד/ת שמנ/ה – הוא יכול מאוד לחשוש מהתגובה של הלקוחות (ומי שזה כן מפריע לו – יכול להסתתר מאחורי התירוץ שהוא חושש מהתגובות של הלקוחות).

עד כמה התופעה הזו נרחבת? אז יש לי עוד כמה דוגמאות, חלקן שלי וחלקן של אחרים.

---

בארה״ב יש פסיכולוג טלוויזיוני ידוע בשם ד״ר פיל. לפני בערך 12 – 15 שנים הוא שידר פרק שבו אחד הבנים שלו השתתף בתור שחקן.

הבן שלו הוא גבר נאה, והגיע לאותו קניון פעמיים: בבוקר הוא עבר תהליך שבעזרת איפור וכל מיני תוספים הפכו אותו לגבר ״מכוער״: השמינו אותו, הפכו אותו לקירח עם תספורת ״כיסוי״ ארוכה ולא מטופחת או מחמיאה, הלבישו לו משקפיים מיושנים למראה ולא מחמיאים, והלבישו אותו בצורה גרועה.

תחת התחפושת הזו הוא עבר בכל מיני מקומות בקניון, כמו למשל בדוכן שבו חיפשו עובד, או בחנות להלבשה תחתונה ובגדי ים לנשים. כשהוא ניסה להגיש בקשה לעבוד בדוכן – העובד שהוא ביקש ממנו חיטט במשך המון זמן במגירות בחיפוש אחרי הטפסים להגשת העבודה, בתקווה שהגבר הכעור יתייאש ויעזוב בלי למלא טופס מועמדות. בחנות להלבשה התחתונה המוכרת ניסתה להתעלם ממנו, וכשהוא לא עזב ואפילו ביקש עזרה – היא נתנה לו את בגד הים השלם היחיד שהיה בחנות (כנראה מתוך הנחה שהחברה שלו תהיה דומה לו במראה ולכן לא תהיה מישהי שתלבש ביקיני) וניסתה להוביל אותו כמה שיותר מהר לקופה. וכשהוא ניגש למסעדה שהיתה בקניון ורצה לקנות משקה לאישה יפה שהוא ראה (שהיתה הארוסה שלו בחיים האמיתיים ומן הסתם היתה שם כחלק מההפקה) – המלצר בכלל לא ניגש אליה ולא הציע לה כלום, ופשוט חזר אליו ואמר לו שהיא סירבה.

כמה שעות אחר כך, הוא חזר על הסיבוב – רק הפעם במראה הטבעי שלו כגבר רזה, נאה, מושך ומטופח. בדוכן שבו חיפשו עובד הטפסים נמצאו מהר מאוד, ובחנות להלבשה התחתונה – המוכרת ניגשה אליו מיד, הציעה לו הרבה מאוד הלבשה תחתונה ובגדי ים סקסיים בניסיון לשוחח איתו לפלרטט איתו כמה שיותר.

אבל מעבר ליחס הטוב יותר בחנויות – הוא אמר שכגבר רזה ונאה, אנשים הגירו בקיומו, חייכו אליו, והתייחסו אליו – וכאדם שמן אף אחד לא הסתכל עליו ודי התעלמו ממנו. הוא אמר שכגבר רזה הוא היה רגיל ליחס חיובי מהסביבה – ופשוט הניח שכולם מקבלים יחס כזה, עד שכאדם שמן ולא נאה הוא לא קיבל אותו, והוא הרגיש מדוכא בסוף הסיבוב שלו בקניון כאדם שמן.

---

אלנה בייקר היא סופרת וכותבת אמריקנית, שהיתה שמנה מאוד בעברה – ובאמצע שנות העשרים שלה פנתה לרופא כדי שיעזור לה בהרזיה, והיא הצליחה לרזות בערך 50 ק״ג, בין השאר בעזרת תרופות הרזיה.

אחד הדברים שהיא סיפרה הוא שכאישה שמנה היא היתה יחסית מאושרת, אבל כשהיא רזתה היא בעצם גילתה שאנשים מתייחסים אליה יותר יפה. לא מדובר רק על העובדה שהמון גברים שנראים טוב התחילו איתה, אלא שאנשים התייחסו אליה, הכירו בה והסתכלו לה בעיניים – ואז היא הבינה כמה אנשים בעצם התעלמו ממנה בתור אישה שמנה.

ולא היה מדובר רק על דברים שהיו אמורים להיות ״ברורים מאליהם״ כמו למשל שגברים לא יימשכו אליה או שהיא לא תצליח להיות שחקנית כאישה שמנה מאוד, אלא על יחס אנושים בסיסי כמו למשל לא לנסות להתעלם ממנה ברחוב.

היא גם סיפרה פעם על כך שיום אחד הגיע גבר נאה לכנסיה שבה היא חברה, ואחרי תחרות לא כל כך סמויה בין כל הנשים היא היתה זו שזכתה להזמנה ממנו לדייט. היא כמובן התייפתה לדייט ולבשה אליו את השמלה הכי יפה ומיוחדת שלה – ואז לקראת סוף הדייט, הבחור (שלא היה מודע לעברה בתור אישה שמנה) התחיל לספר לה כמה הוא שונא אנשים שמנים וכמה הם מגעילים אותו.

מן הסתם לא היה דייט שני, אבל כן המשיכו לקרות לה תקריות שבהן היא הבינה כמה התייחסו אליה רע בתור אישה שמנה. היא למשל הצליחה למצוא עבודה באחת מתוכניות הראיונות הליליות שמאוד נפוצות ואהובות בארה״ב – ואז היא גילתה שבתוכניות האלו מאפשרים רק לאנשים רזים ו״יפים״ לשבת בשורות הראשונות. היא מספרת שכאישה שמנה היא הגיעה לשבת בקהל באחת התוכניות האלו – והיא לרוב הגיעה מאוד מוקדם כדי שהיא תוכל לשבת מקדימה (כאחת הראשונות שהגיעו כדי לעמוד בתור), ורק כשהיא התחילה לעבוד בתוכנית היא הבינה למה תמיד היא איכשהו מצאה את עצמה יושבת מאחור, ושזה מעולם לא היה מקרי.

היא סיפרה גם שהיה לה קשה שאנשים התעלמו ממנה ומהכשרון שלה בתור כותבת כשהיא היתה שמנה – במיוחד שכשמנה היא באמת השקיעה יותר בתחומים שונים כולל בכתיבה שלה – ומצד שני כאישה רזה ובמיוחד מיד אחרי ההרזיה שלה היא לא פעם הזניחה את הכתיבה שלה ובילתה חלק משמעותי מהזמן שלה בלצאת לבלות כדי לפגוש כמה שיותר גברים שיתחילו איתה וינשקו אותה כאישור על זה שהיא רזה ויפה…

---

לפני לא מעט שנים, יצא לי לקרוא ספר על אישה שמנה שרזתה. לפני ההרזיה – היא תוארה בתור מישהי שמנה בתורה חריגה שהיו לה לפחות שלושה סנטרים כפולים, והיא הית כל כך שמנה שאפילו היה לה קשה לעלות במדרגות או ללכת בקצב נורמלי ברחוב.

ואז בספר ניתן המשקל שלה – משהו בסביבות 97 – 98 ק״ג. וכמי שהגיעה בחיים למשקל גבוה אפילו יותר – התיאורים שבספר מאוד רחוקים מהמציאות, וכנראה מתאימים יותר למישהי ששוקלת בערך 150 – 160 ק״ג, ואולי אפילו יותר.

אני זוכרת שקראתי ביקורת על הספר באתר של אמאזון, והיתה שם מישהי שסיפרה שהשותפה שלה לדירה שהיתה רזה קנתה את הספר ואחרי שהשותפה סיימה לקרוא אותו היא רצתה לתת אותו לכותבת הביקורת. השותפה התחילה בתיאור של הספר בכך שהגיבורה היא מישהי מאוד שמנה במשקל 97 קילו, והיא היתה בהלם כשהמבקרת סיפרה לה שהיא עצמה שוקלת 97 ק״ג וגם נמוכה משמעותית מהדמות בספר, כי היה ברור שהמבקרת רחוקה מלהיות רזה – אבל באותה מידה גם רחוקה מלהיות שמנה מאוד כמו הדמות בספר, והיתה מישהי שהיה לה בסה״כ סנטר אחד שלכל היותר יהה קצת גדול, ושמתפקדת לא רע בחיים, כולל לעלות ולרדת במדרגות על בסיס יומיומי…

---

פעם השתתפתי בפורום כזה או אחר של הרזיה, ואחרי תקופה כו או אחרת הצטרפה אליו מישהי שהתחלתי להתיידד איתה וכברנו מהר מאוד למיילים. בשלב מסוים היא הציעה להפגש – והסכמתי.

כמה שעות לפני שיצאתי לפגוש אותה בת״א, דיברנו כדי שנוכל לזהות אחת את השניה, והערתי על זה שאותי קל מאוד לזהות בגלל המשקל. היא צחקה ואמרה משהו בסגנון של ״נו טוב, כולנו אומרות את זה ומגזימות״.

אני מודה שבאותו רגע משהו נשמע לי לא טוב באינטראקציה הזו. אני מעולם לא הסתרתי בפורום הזה את העובדה שאני מאוד שמנה, אבל לא בהכרח יצא לי לדבר על זה באופן שוטף, וכמראה שזה לא משהו שאי פעם עלה מולה. אבל עדיין חשבתי שזה נשמע מוזר שהיא מניחה שאני לא עד כדי כך שמנה אלא סתם מגזימה – כי באמת הייתי מאודשמנה.

אז הגעתי לת״א, וראיתי את ההלם בעיניים שלה, אבל לא היה לי נעים לעזוב. כנראה שגם לה לא היה נעים, כי היא גררה אותי לבית קפה קרוב, בילינו חצי שעה בלשתות קפה עם מאפה – ופחות או יותר ברגע שסיימתי לאכול ולשתות היא אמרה שהיא חייבת הביתה, ממש גררה אותי למונית השירות הראשונה באיזור (שבסוף בכלל לא לקחה אותי לאן שהייתי צריכה) – ובוקר אחרי היא הודיעה על פרישה מהפורום.

כתבתי לה מייל שבו שאלתי אותה אם זה קשור אלי והיא אמרה שכמובן שלא – אבל התזמון של העזיבה שלה והעובדה שהיא ניתקה גם את הקשר שהיה לנו במייל העידה שכנראה משהו במשקל שלי פשוט הבהיל אותה.

---

בערך בתקופה שבה התחלתי לרזות, לידי שלי שהתחתן שנה ומשהו או שנתיים לפני כן נולד בן. אני הוזמנתי לברית – וישבתי בשולחן עם עוד כמה חברים וידידים של הידיד שלי, בין השאר מישהו שהוא הכיר בטיול להודו כמה שנים לפני כן.

אותו ידיד היה כבר באמצע שנות השלושים לחייו ועדיים לא היה נשוי למרות שהוא היה נואש למצוא בת זוג. כמה חודשים אחר כך באחת הפגישות הבאות שלנו, הידיד שלי סיפר לי שאותו ידי מצא מישהי בערך בגילו ונואשת כמוהו להתחתן והם יצאו בצורה רצינית ואולי אפילו עברו לגור יחד. הבעיה היתה שהבחורה הזו היתה מאוד נצמדת – אפילו בימים שבהם החברים שלו ארגנו ערב לבנים בלבד בלי בנות הזוג – היא היתה מתעקשת להצטרף או ממש דורשת ממנו להשאר איתה אם הוא לא יכול היה לקחת אותה לשם.

זה הטריף את אותו הגבר לגמרי, אבל לקח לו המון זמן להתלבט האם להפרד ממנה או לא כי הוא באמת רצה מאוד להתחתן ולבנות משפחה, למרות שבסוף הוא נפרד ממנה (והקשר של הידיד שלי איתו התנתק גם כן זמן קצר אחר כך ולכן לידי שלי לא היה מושג האם הוא בסוף התחתן או לא).

כמה שנים אחר כך יצא לידיד שלי להזכיר אותו במקרה, אז שאלתי אותו למה הוא מעולם לא ניסה לשדך ביני לבין אותו ידיד שלו מהודו. הידיד שלי ענה לא שהוא דווקא כן הציע לידיד מהודו להכיר בינינו – רק שהוא סירב בגלל שאני שמנה, כאילו זה גורל גרוע משמעותית מלהיות עם מישהי תלותית ברמה מטורפת….

---

אני זוכרת שבזמנו ביקרתי בחנות נעליים, וכשסיימתי את הקניה – המוכרת הציעה לי גרבי לחץ מיוחדות. כשלא הבנתי למה היא מציעה לי גרבי לחץ, היא הסבירה לי שחולי סוכרת לובשים אותן כדי לעודד זרימת דם לאיזור…

מכיוון שלא הייתי חולת סוכרת, לא היתה שום סיבה להציע לי את הגרביים האלו, אבל המוכרת כנראה מיד הניחה שכאישה שמנה הסיכוי גבוה שאני חולת סוכרת ובאמת אהיה מעוניינת בגרביים האלו ולא ציפתה שאעלב מההצעה.

---

לפני לא מעט שנים קראתי סיפור של אישה שמנה שהיא ובעלה נסעו לנופש במלון וקבעו תור לעיסוי בספא של המלון. מכיוון שהאישה מאוד אוהבת עיסוי חזק – היא ביקשה מטפל גבר, אבל כשהיא ובעלה הגיעו לספא כל המטפלים הנוכחים ציחקקו ודי סירבו לטפל בה, ובסופו של דבר רק אישה הסכימה לטפל בה בגלל המשקל.

---

אי שם בסןף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, כשהייתי בת עשרים ומשהו – המשפט הכי מפחיד שאישה צעירה היתה יכולה לשמוע היה המשפט ״בקרוב אצלך״.

הספר והסרט הפופולרי של אותה תקופה, הספר הבריטי ״ברידג׳ט ג׳ונס״ והסרט שהופק בעקבותיו עקבו אחרי עלילותיה של ברידג׳ט בת ה 32, אישה במשקל ממוצע (כלומר לא מספיק רזה) רווקה ״יחידנית״ – שכל הסביבה שלה לוחצת עליה כבר סוף סוף למצוא בן זוג ולהתחתן, החל מההורים שלה (ובמיוחד אמא שלה) – וכלה בכל הזוגות הנשואים המרוצים מעצמם בסביבה שלה שמזלזלים בה ובקשיים שלה למצוא בן זוג.

ואם הבריטים ראו בבחורה בת שלושים וקצת כרווקה חסרת תקנה – בישראל השמרנית נשים החל מאמצע שנות העשרים שלהן הרגיש מאוד לחוצות להתחתן. רק שאצלנו בנוסף לאותם זוגות נשואים מרוצים מעצמם – יש גם את ה״דודות״ (שם קוד לכל משתתפת בחתונה שהיא מספיק ״יאכנע״) שמאחלות לכל רווקה ״בקרוב אצלך״ לחתונה הולכת וקרבה.

אני למזלי לא זכיתי להיות במצבים שבהם הייתי אמורה לשמוע את האיחול המלבב הזה עד סוף שנות העשרים שלי. אני הנכדה הכי מבוגרת מצד אמא שלי, ומצד אבא שלי יש רק בן דוד אחד שהוא מבוגר יותר והמשפחה עצמה חרדית כך שהקשר בינינו לא כלל אז הזמנות לחתונות. גם החברות שלי שהתחתנו בגיל עשרים ומשהו התחתנו בתקופה שבה עברתי לארה״ב קצת אחרי יום ההולדית ה 26 שלי כך שלא יכולתי להשתתף בחתונה אלא לכל היותר לשלוח מתנה מרחוק.

ואז בגיל 28, בן דוד מצד אמא שלי הודיע שהוא מתחתן. אמנם עדיין גרתי אז בארה״ב, אבל לא ביקרתי בארץ כבר תקופה ארוכה והחלטתי לנצל את ההזדמנות לקנות כרטיס טיסה זול לארץ, לבקר את המשפחה והחברים – וכמובן להגיע לחתונה של בן דוד שתמיד היה אחד מבני הדודים הנחמדים יותר שלי.

ולמען האמת, כבר הייתי מוכנה נפשית להתקפת ה״בקרוב אצלך״ שהייתי אמורה לסבול ממנה כמישהי שהיתה מבוגרת יותר מבן הדוד הזה שכבר מתחתן. אפילו הכרתי את הבדיחה הלא ממש מוצלחת שלפיה ניתן להגיד גם לדודות האלו ״בקרוב אצלך״ – רק בלוויה המשפחתית הקרובה.

אבל כשהגעתי לחתונה – המשפט לא ממש חצה את שפתיה של אף דודה, סבתא, חברת משפחה, או כל אחת אחרת, או גם של כל אחד אחר. בדיעבד אני חושבת שיכול להיות שהיו כמה סיבות משניות לזה: מדובר היה בכל זאת על חתונה ראשונה במשפחה המורחבת, שעוררה כמובן הרבה התרגשות. מעבר לזה, המשפחה של הכלה הגיעה מברזיל כדי לחגוג וצריך היה לארח אותם בצורה יפה – ובנוסף באותו הבוקר האחות המבוגרת של החתן עוררה איזושהי דרמה במריבה עם המשפחה, ובנוסף הגיעה לחתונה בדיוק אחרי הרזיה משמעותית ועם בן זוג חדש שהפך לבעלה בערך שנה אחר כך.

אבל הגורם המשמעותי באמת היה כנראה המשקל שלי. בתקופה שבה התגוררתי בארה״ב הגעתי לשיא המשקל שלי – ולמרות שבתקופה שבה נערכה החתונה כבר התחלתי לרזות, המשפחה כולה ובעיקר המשפחה המורחבת לא יכלה לשים לב להרזיה כי בעצם הם לא ראו גם באופן אישי את ההשמנה שקרתה בתקופה שבה גרתי בארה״ב, וכנראה שנראיתי להם עדיין בערך באותו משקל שבו עברתי לארה״ב או אולי אפילו קצת שמנה יותר.

באותה תקופה השמנה מאוד גדולה נתפסה כחריגה למדי. אני אישית לא הכרתי בסביבה הקרובה שלי נשים שמנות מאוד אחרות, גם בקבוצת תמיכה אינטרנטית להרזיה שהשתתפתי בה באותה תקופה.

אבל מעבר לעובדה שכאישה שמנה הייתי חריגה בנוף, היו באותה תקופה גם לא מעט דעות לגבי נשים שמנות – ובמיוחד שנשים שמנות לא מסוגלות למצוא זוגיות. אולי היה להן סיכוי עם גברים שמנים, אבל רק עם אלו שלא הצליחו למצוא בן זוג רזה לפני כן.

היו את השמנות שהיו קרובות יחסית לנורמה הרזה, שלהן היו מנדנדים לרזות את הקילוגרמים המועטים שמפרידים בינן לבין ״להיות רזות״ ואז הן ימצאו בקלות בן זוג. אבל אותן נשים שמנות שהיו שמנות ״באמת״ נחשבו ל״מקרה אבוד״ – ולכאלו שלא ימצאו זוגיות כי גברים לא נמשכים לנשים שמנות.

זה לא היה בהכרח המצב. גם אז וגם כיום יש גברים שכן נמשכים לנשים שמנות. אבל לפני 20 שנה, זה היה נעשה יותר בסתר כי גברים היו מתביישים במשיכה הזו – כי מי שהיה יוצא עם אישה שמנה היה נחשב ללוזר שלא מסוגל ליצור קשר עם אישה מוצלחת באמת שהיא מן הסתם רזה. לכן לא פעם האישה השמנה היתה ״מישהי מהצד״, כזו ששוכבים איתה בבית אבל לעולם לא נראים איתה בציבור.

---

היה לי בזמנו סיפור כזה. ביום שישי כזה או אחר התחיל איתי איזשהו גבר ברחוב וביקש את מספר הטלפון שלי – ונתתי לו את המספר. בגלל שמיהרתי לא חשבתי לבקש את המספר שלו, אבל עקרונית לא ראיתי בזה בעיה כי כביכול הייתי יכולה לראות את המספר שלו כשהוא היה מתקשר אלי (מן הסתם מדובר היה כבר על תקופה שלכולם היה טלפון נייד).

והוא אכן התקשר אלי שעה וחצי שעתיים מאוחר יותר – אבל המספר שלו הופיע לי על המסך כמספר חסום. הוא קישקש לי באוזן כל על מיני שטויות על אסטרולוגיה (וידעתי מספיק אסטרולוגיה כדי לדעת שהוא מדבר שטויות), ועל איך הוא למד לעשות מסאז׳ שהוא כמובן עושה רק ל״אישה שלו״. אני לא ממש הגבתי לקשקשת שהוא פלט, והנחתי שכל כך שיעממתי אותו בחוסר ההענות שלי לדברים שהוא אמר שהוא לא יתקשר שוב.

בשבת בבוקר, בסביבות שבע לפנות בוקר – הנייד שלי התחיל לצלצל. השצלצול מן הסתם העיר אותי ולכו ניסיתי להתעלם ממנו, אבל הוא לא הפסיק כאילו מי שמנסה להתקשר פשוט מחייג שוב ושוב ושוב. כשראיתי שכל השיחות הן ממספר חסוי – פשוט ניתקתי את הטלפון וניסיתי לחזור לישון אבל ללא הצלחה, מרוב עצבים על החוצפה של הבחור.

במשך הימים שלאחר מכן הוא היה מתקשר בכל מיני שעות מוזרות ולא פעם כאלו שפשוט לא היה לי נוח לשוחח בהן – כשהייתי בעבודה, או בדיוק נכנסתי לרופא שיניים, או במצבים דומים. תוך שיחה או שתיים הבנתי שהוא מתקשר בשעות מוזרות וממספר חסוי כי הוא פשוט לא יכול להתקשר בשעות נורמליות או להסתכן בכך שאני אדע את המספר שלו ואתקשר אליו בשעה לא נוחה עבורו.

הנחתי שמדובר על מישהו שיש לו בת זוג ורוצה מישהי מהצד לנצל כשנוח לו – או שבעצם היה מדובר על מרגל שרצה לנצל אותי בצורה כזו או אחרת. לכן בשיחה השלישית או הרביעית אמרתי לו שהוא יכול לתת לי את המספר שלו ושאחזור אליו כשנוח לי. הוא עשה מזה ביג דיל ושאני אשמה שאני עסוקה כל הזמן, אבל פשוט אמרתי לו שהוא מוזמן להתקשר אלי כשהוא מוכן לתת לי את המספר שלו.

הוא כמובן לא התקשר אלי יותר וחשבתי שנפטרתי ממנו. אבל ערב אחד כשהייתי במרכז העיר והמתנתי לאוטובוס הביתה, שמתי לב שמהצד השני של הכביש איזשהו בבון ברכב התחיל לנפנף ולקרוא לכיוון התחנה שבה עמדתי. לא זיהיתי אותו והנחתי שהוא מנפנף למישהו אחר, וכנראה שהייתי שוכחת מהאירוע, אבל כשירדתי מהאוטובוס בתחנה ליד הבית, פתאום הופיע הרכב הזה שוב, וממנו הקרציה פתאום התחיל לקרוא לי שוב ולהציע לי שנעשה משהו.

שלפתי את הנייד שלי ואיימתי עליו שאם הוא לא מסתלק – אני מתקשרת למשטרה. הוא לא לקח סיכון במיוחד כשעשיתי את עצמי מתקשרת, והוא מיד עשה יו טרן ונעלם. למזלי זה קרה ליד הכביש הראשי שהיה קצת רחוק מהבית שלי, ואחרי כמה דקות התחלתי ללכת הביתה בעודי מוודאת שהוא לא עוקב אחרי. וכנראה שזה עבד כי מאז לא ראיתי אותו או שמעתי ממנו.

---

אבל בשנים שעברו מאז, אני חושבת שהיחס לנשים שמנות השתנה.

אני מודה שייתכן שחלק מזה נבע מהעובדה שבערך בתקופה שבה הקרציה נדבק אלי, והתחלתי להרזות. אמנם לא הפכתי לרזה, אבל הצלחתי לרזות בצורה מספיק משמעותית כדי להפוך לפחות שמנה ופחות חריגה (או לפחות עד הקורונה), מאלו שאפשר להציע להן לרזות עוד קצת כדי להפוך לנורמליות.

אבל לאט לאט התחילו נשים שמנות לקבל מקום בעולם. זה התחיל מלא מעט בלוגים של נשים שמנות שרצו לכתוב בלוג על החוויה שלהן כנשים שמנות – אבל שהן לא עצובות, בודדות, חסרות חברים, או חסרות קריירה מספקת. ולא פעם הבולטות שבהן היו נשים שכתבו על אופנה בכל מידה, ועל כך שנשים שמנות ובמיוחד צעירות שמנות לא צריכות ללבוש בגדים שחורים או כחולים כהים בגזרת שק שמסתירים את הגוף וכך כביכול ״מרזים״ אותו אבל במציאות משמינים אותו.

ואז הגיעו השמנות לטלוויזיה. אני זוכרת זמן קצר אחרי החתונה של בן הדוד שלי, אי שם ב 2004 – היו כמה תוכניות שעסקו בהשמנה: היתה תוכנית תחקיר של מץ׳ על נזקי ההשמנה (כשבמקביל היא מתוודה על אי אילו קילוגרמים סוררים שנדבקו לגזרתה בעקבות כמה טוסטים בקורס קצינות), תוכנית שבה רפי גינת מנסה שוב לרזות בעזרת דיאטה מאוד דלה בקלוריות – ותוכנית בשם ״מירי לא חסה״ של מירי בלקין שבה היא עזרה ל״שמנמודים״ לרזות.

אבל בעקבות הקולות השונים שנשמעו מנשים שמנות, פתאןפ התחילו להופיע על המסך שלנו מידי פעם דוגמניות במידות גדולות יותר, ונשים שמנות התחילו להופיע בתוכניות טלוויזיה, ולא רק כאלו שעוסקות בהרזיה – אלא גם בתוכניות ריאליטי ולקבל בהן תשומת לב ופרסום ובלי לנסות להרזות מיד אחרי כן כדי לשרוד בתעשיית הבידור (בניגוד לנשים כמו נינט טייב או מרינה מקסימיליאן בלומין שהתחילו דיאטת כסאח שניה אחרי הפרסום הגדול). במקביל הערוצים השונים התחילו להפיק תוכניות שמביאות את נקודת מבטם של אנשים שמנים על היחס השלילי של החברה כלפיהן. במקביל לכך שדיאטניות שונות התחילו לבוא בגישה שבה צריך לאכול בצורה בריאה ולהתעמל בצורה נעימה בשביל הבריאות (ודיברו על כך שהכינוי ״שמנמודים״ הוא מאוד מזלזל), ולא בצורה שבה מרזים כמה שיותר וכמה שיותר מהר.

כיום היחס לנשים שמנות הוא הרבה יותר טוב – ובמקביל לפני כמה שנים,אמא של חברה קרובה של אחותי סוף סוף שאלה אותי בחתונה של הבת שלה מתי גם אני סוף סוף הולכת להתחתן…

אחד היעדים שלנו בטיול היה מגדל ג׳ין מאו – אחד המגדלים הגבוהים של העיר שמראשו יש נוף יפה על העיר.

הבעיה היתה שבבוקר שבו היינו אמורים לבקר במגדל – היה ערפל על כל פני העיר, שלא היה אמור להתפזר במשך כל היום. והמשך הבעיה היא שמבחינת חברת הטיולים (פגסוס במקרה הזה) – יש חוזה בינה לבין המטיילים שלפיו היא מחוייבת להגיע לכל היעדים שמפורטים בתוכנית הטיולים.

לכן נוצר מצב שבו עלינו למגדל למרות הערפל שבגללו לא ראינו כלום. אני מניחה שהנהלת הבניין שמחה על הפראיירים המערביים, אבל אנחנו היינו לא מרוצים מחוסר היעילות והיינו מעדיפים אם היינו יכולים לבלות את הזמן הזה ביעד הבא שלנו, ואני לא חושבת שהיינו תובעים את החברה על ״הפרת חוזה״ או משהו דומה במקרה כזה…

כשהייתי ילדה, הייתי מבואסת בסוף כל חופשה מבית הספר. זה היה רלוונטי במיוחד בחגים של תחילת השנה (חגי תשרי) וחנוכה – כי אחריהם היתה תקופה מאוד ארוכה שבה לא היו חופשות. רק בפורים נראה היה שהמצב משתפר – כי פחות מחודש אחרי פורים התחילה חופשת הפסח הארוכה שלנו כתלמידים, ואחריה היה רצף של חגים עם חופשים (יום העצמאות, ל״ג בעומר ואז שבועות) שדי הובילו אותנו לסוף השנה ולחופש הגדול.

---

נזכרתי בזה כשמקום העבודה הקודם שלי החליט בשלב מסוים להוציא אותנו ל״חופש כפוי״ בחול המועד סוכות ובחול המועד פסח.

אני חשחובת שהמסורת הזו התחילה אי שם ב 2013, קצת אחרי שהחברה העבירה את המשרדים שלה מהרצליה לאיירפורט סיטי. זה יצר מצב שבו המשרד היה רחוק יחסית מהבית לרוב העובדים – ורובם לא היו מגיעים למשרד בחול המועד, ולכן לחברה השתלם כנראה לסגור את המשרדים במקום לפתוח אותם למעט מאוד עובדים.

בתחילת הדרך, רבים לא התלהבו מזה, גם כשהחברה אמרה שחצי מהחופש על חשבונה – במיוחד כאלו שלא היו להם ילדים ומבחינתם תקופת החגים היא התקופה הכי לא רצויה לניצול החופש (הטיסות יותר יקרות, הכל בארץ יותר צפוף ועמוס). אבל עם הזמן אנשים התרגלו לזה – ולא פעם ניצלו את סגירת המשרדים כדי לתכנן טיולים ארוים על חשבון כמה שפחות ימי חופש (במיוחד סביב תקופת חגי תשרי).

לרגע אני נזכרת בתקופת חגי תשרי של ספטמבר ואוקטובר 2019, לפני שלוש שנים. החגים היו דומים לחגים השנה, כשערבי החג ״נפלו״ על ימי ראשון. עמדתי לטוס כמה שבועות אחרי החגים לניו זילנד, כך שבחגים עצמם לא ממש היו לי תוכניות – והיה משהו די מעצבן בכך שיש לנו כמה סופי שבוע בכל שבוע שבהם אין יותר מידי מה לעשות.

באותה תקופה לא ידעתי שבעצם זו היתה הפעם האחרונה שבה נהניתי מחברה שסוגרת את המשרדים בחגים. בינואר לאחר מכן פיטרו אותי מהעבודה – וכמה שבועות אחר כך התחילה תקופת הקורונה, וסביר להניח שהחברה כבר לא סוגרת את המשרדים בחגים כי יש תשתית טובה לעבודה מהבית.

---

את פסח הבא ביליתי בתור מובטלת שמנסה למצוא הזדמנויות לראיונות עבודה. והצלחתי למצוא עבודה במהלך הקיץ והתחלתי לעבוד בתחילת ספטמבר קצת לפני ראש השנה – כך שלא היה לי צורך בחופש בחגים.

אבל לאורך זמן הרגשתי שאני כן מתגעגעת לחופש הזה. זה לא שבעבר הייתי עושה דברים מרגשים במיוחד בחופש, אבל זה כן למשל אפשר לי להתאמן בחדר הכושר יותר ברוגע בלי לחץ לסיים בזמן כדי להגיע לעבודה, להנות קצת מהג׳קוזי שיש ליד הבריכה, ואז אולי פעם אחת להסתובב בקניון שבו נמצא חדר הכושר כדי לקנות קצת בגדים או קרמים שאני רוצה. וכמובן שזה לא פעם איפשר לי לצאת להפגש עם חברות שגרות רחוק, או לצאת לטייל, או אפילו סתם ללכת לסופר ברוגע ולא לחטוף דבר או שניים כשאני חוזרת מהעבודה וכבר מתה מעייפות ומאוד רעבה ורק רוצה לחזור הביתה כדי להכין ארוחת ערב ולנוח.

אחד הדברים שמטרידים אותי לאחרונה היא התחושה שעכשיו כשאני עובדת בעיקר מהבית – אני בקושי יוצאת מהבית.

אני חושבת שזה נובע מכך שהתרגלתי במהלך השנתיים וחצי האחרונות להיות יותר בבית כי אני עובדת בעיקר מהבית, והעובדה שהשמנתי בגלל הקורונה כפי שכתבתי ברשומה הזו, ובמקביל גם הכושר הגופני שלי ירד בגלל שסגירת חדרי הכושר והקושי להתעמל בחוץ הוביל לכך שהכושר שלי ירד, מה הוביל לקושי לחזור לכושר כשכבר יכולנו לצאת להליכות או לחזור לחדר הכושר, מה שהוביל לעוד ירידה בכושר שלי במקביל להשמנה – ואני מניחה שאתם יכולים לתאר לעצמכם את ההמשך של התהליך.

אז אחד הדברים שהיה חשוב לי לעשות בחופש הזה היה לצאת יותר מהבית, ואני חושבת שבסה״כ הצלחתי בזה:

• בימים שבהם הלכתי לחדר הכושר כדי לשחות, היה לי את הזמן לשחות שני ק״מ, שאחריהם גם נכנסתי לא פעם לסאונה (משהו שאין לי זמן לעשות באופן שוטף) ואפילו פעם או פעמיים אכלתי ארוחת בוקר בבית קפה די להתפנק.
• ביום שלישי בחול המועד נסעתי להורים שלי בירושלים וביליתי את היום בעיקר עם אמא שלי כי אבא שלי היה עסוק בכתיבה של ספר על ההיסטוריה המשפחתית שלו, אבל יצאנו לאכול יחד ארוחת בוקר מאוחרת ולצפות יחד בסרט שהיה מבוסס על ספר שהיא קראה ואהבה אבל הסרט היה מאכזב.
• קבעתי לעצמי שני תורים למסאז׳ בספא של חדר הכושר שבו כבר רכשתי חבילה של טיפולים. אני מודה שלפני כל טיפול התחלתי לחשוב על תירוץ למה אני לא יכולה ללכת, אבל בסופו של דבר כן הלכתי ומאוד נהניתי מהטיפולים.
  אתמול אפילו עשיתי סיבוב בקניון וקניתי לעצמי כמה מחברות יפות בתור פינוק.
• כן היתה לי פעילות אחת שויתרתי אליה: אמא שלי הודיעה לי שהיום היא באה לבקר את גיסתי כדי לקחת את האחיינים שלי לפארק, אבל העדפתי לוותר כי אין לי כוח להתרוצץ בפארק בחום, וחוץ מזה אני בתורנות בעבודה ומעדיפה לא לצאת למקום שבו אתקשה לקבל קריאות ואז לחזור במקרה הצורך הביתה.

אבל השאלה מבחינתי היא איך אני משלבת את זה בחיי היום יום שלי. למען האמת אני צריכה לנצל עוד ימי חופש, אבל במקום העבודה הנוכחי לא פעם מקובל לנצל ״חצי״ יום חופש, כלומר עובדים בבוקר עד הצהרים או מתחילים לעבוד בצהרים, אבל אני מרגישה שזה לא בהכרח אומר שעובדים פחות (כי לכו תגדירו מתי להפסיק לעבוד בצהרים, או מתי מפסיקים לעבוד בערב אם מתחילים לעבוד בצהרים).

---

אבל מעבר לזה, הנושא של רמת הכושר שירדה לי מאוד מפריעה לי.

לפני שטסתי לניו זילנד ולפני הקורונה, הייתי שוחה פעמיים בשבוע, ושלוש פעמים בשבוע גם מבצעת אימון משקולות, כשאחד מהם היה עם מאמן אישי. בימים שהתאמנתי לבד, גם הייתי עושה אימון מאומץ של 40 – 50 דקות על ההליכון, ואחרי האימון עם המאמן כן הייתי משתדלת מידי פעם לעשות 10 – 20 דקות אימון (גם אם לא תמיד הצלחתי).

ואז בשבתות הייתי יוצאת להליכות בחוץ, כשלרוב הייתי הולכת משהו בסביבות ה 6 – 7 ק״מ אבל עם הזמן הארכתי אותן להליכה של 10 – 12 ק״מ, גם אם הייתי עושה כמה הפסקות באמצע. לרוב לא נהניתי מההליכות עצמן, אבל כן מאוד אהבתי את תחושת ההישג של אחרי האימון.

ואני מודה שאני מתגעגעת לתחושת ההישג הזו – אבל מתקשה להתחיל מחדש את ההליכות בחדר הכושר ובשבתות. הבעיה העיקרית היא שלאור ירידת הכושר והעליה במשקל, כפות הרגליים שלי ממש כואבות אפילו בהליכה ברמה היומיומית שבה אני הולכת כיום. אני ממש שמה לב לזה עכשיו כשבחג יצא לי לנוח הרבה יותר בגלל כל ימי החג – וכפות הרגליים שלי מרגישות נהדר.

ברור לי שיש פה איזושהי לולאה שבה אם אני הולכת פחות אז הכושר שלי נמוך יותר וגם קשה לי לרדת במשקל שהם גורמים שיכולים לאורך זמן לגרום לכפות הרגליים שלי לכאוב פחות – מה שיאפשר לי להוסיף עוד הליכה וכמובן כך להתקדם יותר בתחוןם הכושר, אבל כרגע אני פוחדת שעודף מוטיבציה יוביל אותי להרבה פעילות לטווח הקצר ואז אני אגיע למצב של פציעה או צורך במנוחה, מה שיגרום לכך שלא אוכל להתאמן בצורה מתונה לתקופה כזן או אחרת, מה שלא יתרום לכושר הגופני שלי לאורך זמן.

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

קודם כל – הייתי רוצה לציין שכתבתי במובן מסוים על הנושא בפוסט הזה על הספר (והסרט) ״לא בלי ביתי״ שבו מדובר על מערכת יחסים בעייתית בין אישה אמריקנית לגבר איראני שגר בארה״ב אבל התאהב מחדש בארצו אחרי המהפכה בסוף שנות השבעים, ולטענת אישתו חטף אותה ואת הבת המשותפת שלהם לאיראן.

חלק משמעותי בסיפור הוא על ההבדלים התרבותיים והחוקיים שאליהם האישה לא היתה מודעת כשהיא התחתנה עם גבר איראני והסכימה לבקר איתו באיראן.

אבל לי היה בזמנו סיפור מוזר לגבי זה.

---

הייתי אז בת בערך 31 – 32, והשתתפתי בחוג קרמיקה שאליו הגיעו גם לא מעט נשים שונות מרקעים שונים: אישה אמידה ומבוגרת שפרשה לפנסיה וחיפשה תעסוקה, מורות שונות בשנת שבתון שחיפשו גמול השתלמות מהנה (גם אם הוא לא היה ממש קשור לתחום שבו הן עסקו בהוראה), קרמיקאית מומחית, או שתי נשים צעירות עם מגבלה שכלית שגרו בדיור מוגן והפעילות שלהן בקורס היתה חלק מניסיון לקדם אותן וללמד אותן כישורים שיעזרו להן להתמודד יותר טוב עם העולם האמיתי באופן עצמאי.

יום אחד הגיעה לחוג מישהי שבאה מרקע מאוד שמרני כנראה, ולא הבינה איך אני בגיל שלושים פלוס עדיין לא נשואה או בדרך להיות נשואה, והחליטה לעזור לי בכך שהיא תמצא לי "שידוך הולם".

חשוב לציין שאני שמנה, ובאותה תקופה אפילו הייתי שמנה מאוד – משהו שמאוד הקשה עליה כנראה למצוא לי בן זוג. אבל שיעור או שניים אחרי השיחה המקורית שלנו היא הגיעה עם בשורה מרעישה: היא מצאה מישהו שהיה מוכן לצאת איתי לדייט!

הבעיה היתה שהיה מדובר על מישהו שמאוד לא התאים לי (לפחות לדעתי) מהרבה מאוד בחינות. היה מדובר על אדם שכנראה סבל מבעיות חברתיות קשות, כזה שבקושי מדבר ובקושי מסוגל ליצור קשרים חברתיים. אבל מעבר לזה, הוא היה אדם ללא השכלה (אני לא בטוחה אם הוא אפילו סיים תיכון) – ועובד בתור אחראי ארגזים בסופרמרקט. והיא מאוד הדגישה שהיא היתה צריכה לעבוד קשה בלשכנע אותו לפגוש אותי – כי אני שמנה, והוא לא היה מעוניין באישה שמנה.

ולכן עבורה לא היה משנה שהיה בינינו הבדל מאוד משמעותי בהשכלה (אני בוגרת תואר ראשון במתמטיקה ומדעי המחשב) – והבדל אפילו יותר גדול מבחינה כלכלית, כי כבר אז עבדתי בהייטק והמשכורת שלי היתה בהחלט גבוהה יחסית, למרות שעבדתי בחברה שהיתה ידועה ככזו שמשלמת יחסית מעט. אבל אני בטוחה שעבור מי שעבד כאחראי ארגזים בסופר – היה מדובר על שכר גבוה משמעותית מזה שלו, מה שהיה מוביל להבדל משמעותי מבחינה כלכלית בין שנינו – לטובתי.

וזה כמובן היה בעייתי במיוחד בשילוב הבדל חברתי מאוד גדול – כי הוא הרי בא מהסביבה של אותה משתתפת בחוג שמבחינתה אישה בת שלושים פלוס לא נשואה היא אסון טבע, מה שרמז לי שמדובר על סביבה מאוד שמרנית. בדיעבד גם שמתי לב לעובדה שהיא בכלל לא שאלה במה אני עוסקת או מה ההעדפות שלי במערכת יחסים. אני מניחה שמבחינתה העדפות שלי במערכת יחסים לא ממש היו רלוונטיות כי בתרו שמנה היה ברור מאליו עבורה שאני אמורה להתפשר על כל גבר באשר הוא רק כדי להתחתן – אבל הנושא הכלכלי והתעסוקתי (והקרייריסטי במקרה שלי) נשמע לי יותר כאילו היא חיה בסביבה שלנשים אין קריירה אלא לכל היותר עבודה חלקית שבה אני מרוויחה קצת כסף כדי לקנות בגדים ואיפור, ועיקר התפקיד שלי יהיה טיפול בבית ובילדים. ובסביבה כזו אני חושבת שהבדל כזה גדול בהכנסה לטובת האישה היה נתפס כמשהו מאוד בעייתי, מה שהיה עלול להוביל לפיצוץ הקשר בשלב מאוד מוקדם, או למצב שבו ייתכן שהוא היה דורש ממני לעזוב את התפקיד בהייטק ולמצוא תפקיד ״ראוי״ יותר לאישה כמו למשל הוראה או פקידות (שבזה עסקה אותה משתתפת בחוג) שבו הייתי הופכת להיות הרבה יותר תלויה בו מבחינה כלכלית.

בסופו של דבר אמרתי לה שזה לא רלוונטי – בגלל כמה סיבות. קודם כל, אף גבר לא צריך להתפשר עלי מבחינת מראה או כל דבר אחר רק כי לוחצים עליו להתחתן – ואני לא צריכה להתפשר על גבר שנאלץ להתפשר עלי רק בגלל המראה. למזלי אני גרה בסביבה שבה ברור שנישואים אמורים להגיע מאהבה ולא מפשרה גדולה מידי שתאמלל את שני הצדדים, גם במחיר של רווקות מאוחרת או אי נישואים.

גם ההתרכזות הזו במשקל שלי כגורם המרכזי שבגללו אני אמורה להתפשר על גבר שעובד בעבודה לא מוצלחת, שסובל מבעיות חברתיות קשות (הרושם שלי היה שהוא ביישן ברמה שהוא מתקשה לתקשר עם אנשים), ושבעצם נשמע כאילו אין לו שום נקודה לזכותו – נשמעת כמו משהו שמאוד מזלזל בי, ולי מגיע יותר.

מעבר לזה, העובדה שלא היה לאותה בחורה (עם כל הכוונות הטובות שלה) שום מודעות לזה שאני עובדת בעבודה רווחית שמובילה לקריירה (ולא למשהו שבקושי מכסה קצת בזבוזים) הראתה לי שאין לה יכולת להתאים לי בן זוג.

אני חושבת שהיא די נעלבה, והיא לא ניסתה לשדך לי מישהו שוב – אבל זה לא שינה הרבה כי היא עזבה את החוג די מהר אחרי האירוע (למרות שאני מקווה שלא היה לזה קשר אלי).

---

אבל הסיפור מזכיר לי במובן מסוים את הסרט ״חתונה מאוחרת״. הסרט אי שם משנת 2002 מספר על בחור בן שלושים ושתיים בשם זאזא (דובי) מהעדה הגיאורגית (מה שהיה מכונה אז העדה הגרוזינית), רווק בגיל שבעדה לפחות נחשב למאוד מאוחר.

ההורים שלו עובדים קשה כדי לשדך אתו – לבת העדה כמובן. הסרט מתחיל בהכנות לקראת מפגש כזה, שבו זאזא עומד להכיר נערה בת 17 כבת זוג אפשרית, כשלפני המפגש אמא של זאזא דואגת לפגוש אותה – ולזרוק מתחת למיטה שלה עורלה של תינוק די לגרום לשידוך להצליח (בסוף הסצנה אחרי שזאזא ומשפחתו עוזבים, רואים את האמא של הנערה מוצאת את העורלה ומוסיפה אותה לאוסף גדול של עורלות שהגיעו ממפגשים קודמים של הבת).

זאזא לא ממש מתייחס למפגש ברצינות, וגם הנערה לא ממש רואה פונציאל לשידוך ומנסה להשתמש במפגש כדי לקבל קצת ניסיון מיני. המוטיבציה של זאזא כדי למשוך את התהליך מתגלה די מהר אחר כך: יש לו רומן נסתא עם אישה מבוגרת ממנו, גרושה עם ילדה בוגרת, ומעדה אחרת (היא מרוקאית, אבל הסרט מנסה לרמוז שהבעיה היא לא ספציפית עם העדה המרוקאית אלא עם כל עדה שהיא לא העדה הגיאורגית).

המשפחה של זאזא מודעת כבר תקופה ארוכה לרומן הזה, אבל כשעוד שידוך נכשל הם מחליטים לאלץ את זאזא לנתק את הקשר. הם מגיעים לביתה של האישה ומאיימים עליה בצורה שמפחידה אותה – והיא מנתקת את הקשר למרות שזאזא מנסה להרגיע אותה שלא יקרה כלום, ושהמשפחה תשכח מהעניין די מהר.

הסרט מסתיים עם החתונה של זאזא לאישה מהעדה הגיאורגית, וכשיש חשש שבמצב של שכרות הוא עלול להגיד משהו לגבי המאהבת שלו – המשפחה שלו מהר מאוד מנסה להראות שהאישה שהוא טוען שהוא אוהב כבר שנים היא בעצם האמא שלו.

הסרט הוא סרט די אוטוביוגרפי של מי שכתב וביים אותו, דובר קוסיאשווילי. הסרט חשף רבים לעובדה שבישראל החילונית, המודרנית והמערבית עדיין קיימות עדות וקבוצות שמתנהלות בצורה כזו שמרנית שבה משדכים בין גברים לנשים, מקבלים הבדלי גיל רציניים (למשל שידוך של גבר בן 31 – 32 לנערה בת 17), ומתעקשים על נישואים בתוך העדה. אני מניחה שכיום העובדה שיש יותר מודעות לנושא ההתנהלות של העדה הגיאורגית ובמקביל גם העדה הקווקזית בתחום הזה נובעת בין השאר מהסרט והדיונים שהוא עורר לגבי הנושא.

וזה בעצם עוד הבדל תרבותי שעדיין קיים בארץ, כשהדור הצעיר בעדות האלו כנראה מנסה לשבור את המסורת ולנסות להשתלב בחברה הישראלית הכללית.

אחרי שכתבתי אימיילים מפורטים לאמפי על הטיול שהיא ובן זוגה טי מתכננים לניו זילנד, חשבתי לרכז הכל ברשומה אחת כדי לעזור למטיילים בעתיד, וכנראה שיהיו פה גם כמה נקודות חדשות שלא כתבתי עדיין לאמפי.

הרשומות המקוריות לגבי הטיול שלי: שבהן אני כותבת על הטיול עצמו, כולל הקבוצה שבה טיילתי והמקומות שבהם ביקרנו למי שרוצה רשימת אתרים, למרות שאפשר למצוא רשימת אתרים מומלצים בגוגל או בחברות ידועות שמארגנות טיולים לניו זילנד:

רקע על הטיול המאורגן שדרכו טיילתי

הטיול עצמו: חלק ראשון, חלק שני, חלק שלישי, חלק רביעי, חלק חמישי

ביקור נוסף באוקלנד

סיכום טיול

טיסות: ניו זילנד היא כנראה אחד מהיעדים הכי רחוקים שאי פעם תטוסו אליהם, והטיסה תהיה לא ישירה. מהניסיון שלי מדובר לרוב על טיסה באורך 29 – 31 שעות לכל כיוון אם טסים ברצף – למרות שייתכן מאוד שכיום כשניתן לטוס דרך איחוד האמירויות הטיסות יהפכו לקצת יותר קצרות (אבל קצת.

קודם כל, חשוב לזכור שאתם זקוקים לזמן בין טיסות מכמה סיבות:

• בטיסות יש לא פעם עיכובים, שלרוב הם קלים – וייתכן מאוד שתרצו לספוג אותם כדי לא להתעכב יותר מידי באמצע הדרך, כי לא פעם התדירות של טיסות ההמשך ובמיוחד אלו לניו זילנד יכולה להיות נמוכה מאוד (למשל אני טסתי דרך בנגקוק ונראה היה שטיסה לניו זילנד יוצאת רק פעם ב 24 שעות).
• לא פעם השער בו אתם נוחתים ממצא די רחוק מהשער שבו תעלו לטיסה הבאה, ואתם זקוקים לזמן כדי ללכת בין הנקודות האלו, ולא פעם דרך לפחות נקודת בטחון אחת שעלול להיות אליה תור. זה לוקח זמן, ואתם לא רוצים לפספס טיסה רק כי הטיסה הקודמת יצאה בקצת איחור ואז היה גם תור לבטחון שעיכב אותכם בעוד כמה דקות.

לכן תעשו לעצמכם טובה ענקית ואל תזמינו טיסות שהן מאוד צפופות – כי יש פה סיכון ענקי. אבל פתרון אפשרי אחד לבעיות האלו היא להשאר באחד מיעדי הביניים (המזרח הרחוק, איחוד האמירויות) ליום או יומיים. זה משהו שמאוד יכול להקל על אלו שעבורם טיסות ארוכות הן סבל – וגם ייתן לכם אפשרות לבקר במקום חדש לזמן קצר, בין אם זו עיר במזרח הרחוק או באיחוד האמירויות.

מזג אוויר: רבים לא מודעים לכך שבניו זילנד יש תיירות בכל השנה – כשבחורף חלק גדול ממנה הוא תיירות סקי – למרות שאפשר לטייל בה גם בחורף, והתנאים לא בהכרח פחות טובים (למרות שהימים יותר קצרים). אבל אם אתם מחפשים לטייל בניו זילנד במזג אוויר נעים יותר, כנראה שתרצו לטייל בין אוקטובר לאפריל. אני אישית טיילתי מאמצע נובמבר עד אמצע דצמבר: בהתחלה היה קריר למדי ובמיוחד בלילות – ולקראת הסוף הימים כבר התחילו להיות מאוד חמים.

אבל השינוי המשמעותי יותר ממזג האוויר שאנחנו מכירים מישראל הוא העובדה שמזג האוויר יכול להיות גשום בכל השנה – ובאופן כללי הוא מאוד לא יציב: לא פעם באותו יום מזג האוויר יהפוך מבהיר לגשו ואז מגשום לבהיר וחזרה כמה פעמים. לכן חשוב להתכונן לכך בשתי דרכים:

• חשוב להגיע עם ביגוד מתאים לגשם, כולל לא רק מעיל גשם אלא גם מכנסי גשם. אמנם הגשם שיורד הוא לרוב לא גשם שוטף, אבל הוא יכול לרדת במשך המון שעות בזמן שאתם מטיילים, ולגרום לכל בגד באשר הוא להפוך להיות ספוג מים מהר מאוד (אני פעם הצלחתי לגרום לשני זוגות ג׳ינס להפוך ללא שמישים ביום אחד).
• חשוב גם להתלבש בשכבות כדי להתמודד עם השינויים בטמפרטורה וברוח שיכולות להשתנות במהלך היום או המסלול שבו אתם בוחרים ללכת באותו היום – במיוחד אם יש בו הבדלי גבהים.

האם ניו זילנד מחייבת טיול בסגנון תרמילאי? ניו זילנד ידועה בטרקים הרבים והיפים שיש בה. מדובר על מדינה שהאוכלוסיה בה נוטה להיות אתלטית ולהנות מטיולים ארוכים או מרכיבות אופניים בטבע, מה שמוביל באופן טבעי לטיפוח המסלולים השונים לטיולים.

המסגרת הזו גם מושכת אליה לא מעט תרמילאים, שמעבר לתשתיות הטיול שתומכות בהם, מבחינה פרקטית – להם הרבה יותר קל לטייל במדינה בצורה נרחבת. תחשבו על זה שמדובר על מדינה שהטיסה אליה היא ארוכה ומן הסתם יקרה, מה שמוביל לכך שמטיילים מגיעים אליה לטיולים מאוד ארוכים ולא רק לסופ״ש או שניים. במצב כזה מדובר על מדינה שבעלי משפחות וקריירה יתקשו מאוד לקחת חופשה ארוכה מספיק כדי לטייל בה.

אבל מה אם אתם לא בדיוק הטיפוסים של תרמילאים? בעצם יש שתי אפשרויות.

קודם כל, בניו זילנד יש מסלולי הליכה שהם לא מיועדים לתרמילאים ולא בהכרח מאתגרים. בעצם רוב המסלולים הם כאלו – ורק מעטים הם טרקים מאתגרים ברמה מאוד גבוהה או מאוד מאתגרים. הנה למשל רשימה של עשרה מקומות יפים בניו זילנד שלא מכילים אפילו טרק אחד (ולכל היותר כמה מסלולי הליכה רגילים לחלוטין של כמה שעות).

אבל מה אם כן תרצו לעשות טרק כזה או אחר? חשוב לזכור שבטרקים יכולים להיות שני גורמים מאתגרים: תנאי שטח מאתגרים (למשל עליות או ירידות תלולות, סלעים שצריך לטפס מעליהם, או שטח לא יציב) ומרחקים ארוכים. חשוב לציין שיש לא מעט אנשים ברמות כושר משתנות שכן מצליחים לעשות חלק מהטרקים האלו, ובמיוחד טרק חד יומי בשם מעבר טונגרירו Tongariro Alpine Crossing (מסלול באורך 19,4 ק״מ עם עליה תלולה בתחילת המסלול). אלו שמגיעים עם רמת כושר נמוכה יחסית (למשל בגיל מאוד מבוגר) לרוב מתכוננים לא מעט מראש בכך שהם מתאמנים בהליכה למרחקים והליכה בשטח, בונים כושר אירובי טוב – ולא פעם גם שוכרים מדריכים שיעזרו להם לעבור את המסלול. הם גם דואגים להגיע למסלול כמה שיותר מוקדם כדי להספיק לעבור אותו בשעה סבירה.

ויש פה עוד נקודה למחשבה לגבי מסלולים ״רגילים״. לא פעם הם יכולים להראות מפחידים או מרתיעים בגלל הקושי או העליות שבהם, אבל אל תשכחו שלא פעם הם בהחלט ברי ביצוע אם אתם הולכים יותר לאט או נחים באמצע.

על אכסניות ומלונות: עוד נקודה שמאפיינת תרמילאים היא העובדה שהם שוהים באכסניות – משהו שנוסעים מבוגרים (או בוגרים) יותר רואים בתור ״התכלבות״. אכסניה נתפסת בתור ״אכסניית נוער״ ששימשה אותנו בטיולים שנתיים לפני כמה עשורים בטיולים שנתיים בבית ספר – ולרוב כוללת חדרים משותפים גדולים וצפופים חסרי כל פרטיות או נוחות.

העניין הוא שזה כבר לא המצב, או לפחות לא המצב במלואו. ברוב האכסניות כמובן שיש עדיין חדרים משותפים גדולים, שעלות השהות בהם היא יחסית מאוד נמוכה לעומת מלונות. אבל השהות בהם היא לא בהכרח סיוט כי המטיילים הם לרוב מתורבתים למדי ויודעים להתחשב באחרים מבחינת רמת רעש, אור או בלגן.

אבל מעבר לזה – בלא מעט אכסניות יש כיום אפשרות לשכור חדרים פרטיים או זוגיים (ולהכניס מיטה שלישית אם אתם נוסעים בשלישיה). זה מן הסתם עולה יותר מאשר מיטה בחדר משותף גדול – אבל זה עדיין זול משמעותית מחדר במלון, בין השאר כי החדרים עצמם יהיו פשוטים יותר מאשר חדר במלון. אבל ״פשוט״ לא אומר מלוכלך או לא מטופח.

חשוב רק לציין שלעיתים גם כשיש חדרים פרטיים או זוגיים – המקלחות והשירותים משותפים, למרות שישנן גם כאלו שיש בהן חדרים פרטיים או זוגיים שהשירותים והמקלחת הן בחדר. אבל הניסיון שלי באכסניות עם מקלחות ושירותים משותפים הוא שיש הקפדה מאוד גדולה על הניקיון ויהיה מי שינקה אותם כמה פעמים ביום, במיוחד אחרי שעות הלחץ בבוקר ובערב.

אבל השהות באכסניה לא מסתכמת בשכירה של חדר זול יותר. יש לאכסניה שני יתרונות אחרים.

היתרון הראשון הוא שיש ברוב האכסניות מטבח משותף עם כלים בסיסיים לבישול ואפילו לאכילה. ניו זילנד היא אולי לא נחשבת למדינה יקרה מאוד – אבל אכילה בחוץ היא בהחלט לא זולה בה. לכן מטבח נותן לשוהים באכסניה את האפשרות לבשל לעצמם אוכל עצמאית ממוצרים שניתן לרכוש בסופרמרקטים שנמצאים לרוב במרחק הליכה נוח מהאכסניות. גם פה יש התחשבות הדדית של השוהים במקום שדואגים לשטוף אחריהם כלים, לנקות אחרים את המקרר, ובאופן כללי לשמור על הניקיון של המטבח.

ויש את נושא הכביסה. כבר טיילתי בטיולים ארוכים יחסית שבהם שהיתי במלונות והייתי צריכה לעשות כביסה, ברמה שכביסה ביד לא היתה מספיקה. אפשר כמובן לכבס במלונות – אבל יש שירות שבו מישהו אחר מכבס את הבגדים, ואתם משלמים לפי פריט כשלכל פריט יש עלות משלו. זה לא יקר בצורה חריגה – אבל עם הזמן הסכום הצטבר לסכום לא צנוע שכן התחיל קצת להיות מורגש בכיס, והטיולים האלו עדיין היו קצרים משמעותית מהטיול שלי לניו זילנד.

באכסניות לעומת זאת – יש אפשרות לעשות כביסה עצמאית תמורת תשלום סמלי של כמה שקלים / דולרים ניו זילנדים. העלות המצטברת של הכביסה בהחלט היתה זולה משמעותית מהעלות של כביסה דרך מלונות, והמכונות היו מאוד זמינות ולא היה צריך להתאמץ כדי למצוא מכבסה יעודית או לבזבז זמן בכביסה של הבגדים מחוץ למלון.

על אתרי קמפינג בניו זילנד: בניו זילנד יש גם לא מעט תשתיות טובות לקמפינג, כולל אתרי קמפינג מטופחים. יש בהם שירותים ומקלחות (לעיתים בתשלום נוסף), מכונות כביסה – ומטבחונים שבהם אפשר לבשל על גזיות או לאכסן אוכל במקררים (למרות שאתם אמורים להביא איתכם ציוד כמו סירים וכלי אכילה).

מעבר ליכולת לעשות קמפינג (אם אתם חובבי אוהלים ושקי שינה), האתרים כמובן גם תומכים בקראוונים למי שמעוניין לטייל כך. אבל בניו זילנד יש בלא מעט אתרי קמפינג גם חדרים קטנים ופשוטים. ייתכן שלדרים פרטיים וזוגיים יהיו לא זולים – אבל הם פתרון נהדר למי שרוצה לנוח קצת מהקמפינג או מהקרוואן הצפוף, או ללילות גשומים או קרים במיוחד.

על פעילויות חוץ מהליכה וטיול: ניו זילנד ידועה לא רק בזכות הטבע שלה והטיולים שהוא מאפשר, אלא גם בכך שיש בה המון פעילויות ״אקשן״ שונות – אל תשכחו שזו המדינה שבה הומצאה קפיצת הבאנג׳י המסחרית ושממשיכים להמציא בה דברים נוספים (כמו נדנדה ארוכה שאפשר להתנדנד עליה למרחקים ארוכים מעל עמקים שונים).

הפעילות הזו כל כך מקובלת ונפוצה שאפילו במגדל הגבוה בעיר אוקלנד שעליו ניתן לעלות כדי לצפות בנוף – אפשר לצאת להליכה על קצה המגדל בראשו, או כמובן לקפוץ ממנו בסגנון באנג׳י.

בניו זילנד לא חסרות פעילויות כאלו – קפיצות באנג׳י, צניחה חופשית, קפיצה מהרים בעזרת דאונים, סנפלינג, קפיצה מגובה לתוך מעיינות או בריכות, ואפילו יש מי שהמציא נדנדה ארוכה שאפשר להתנדנד בה בתוך עמקים למרחק של הרבה מאוד מטים, או סתם ליפול בקצב מהיר לתוך הואדי כשאתם חגורים אליה.

יש פעילויות כאלו בכל פינה בניו זילנד – אבל המיקום המרכזי לפעילויות האלו היא העיר קווינסטאון שבאי הדרומי, שנחשבת לבירת האקסטרים של נין זולנד.

ניו זילנד היא מדינה שרמת הבטיחות והסדר מאוד מבוססות, וכנראה שרוב המפעילים שתגיעו אליהם יהיו בטוחים ואמינים, אבל אם יש לכם עניין בביצוע פעילות אקסטרים כזו – חשוב שתבדקו ותמצאו ספקים טובים ואמינים. אני כנוסעת בטיול מאורגן יכולתי להשתתף בפעילויות שאורגנו על ידי החברה שדרכה נסעתי שסיננה עבורי את הספקים, אבל אני בטוחה שיש דרכים לבדוק את הנושא גם באופן עצמאי.

חשוב גם לזכור שיש פעילויות ספורטיביות שהן לא אקסטרים – כמו למשל שייט בקיאקים באתרים שונים בחוף, או למשל שחיה עם דולפינים או צפיה בלוויתנים (בין אם בסירה או במטוס) באיזור העיר קאיקורה.

ולמי שכל הספורטיביות הזו לא מתאימה – יש לא מעט סיורים ״רגועים״ שאפשר לקחת בכל מקום, ורק צריך לשאול בקבלה של המלון או האכסניה שבה אתם שוהים לגביהם. לדעתי יש לא פעם סיורים מאורגנים ברכב לנקודות יפות לצפיה בנוף, או שייט גוע על נהרות ואגמים שונים אם זה מה שמתאים לכם.

סיור מאוד ספציפי שיכול לעניין אותכם הוא ביקור בכפר מאורי מסורתי – אני אישית ביקרתי בכפר כזה באיזור רוטורואה, שהוא כנראה אחד הגדולים והידועים, אבל ישנם כמה כפרים כאלו ברחבי ניו זילנד. בביקור עברנו בין תחנות שונות שבהן הסבירו לנו על הרבה היבטים של אורח החיים המאורי המסורתי – הקעקועים שלהם, החיים הרוחניים שלהם, תפקידי הנשים בכפר – וכמובן ריקוד המלחמה שלהם שמכונה ״האקה״ (שגם משמש באופן מסורתי את קבוצת הראגבי הלאומית של ניו זילנד כפי שניתן לראות פה) שהשמועה אומרת ששליפת הלשון בו מרמזת על העבר הקניבלי של השבטים המאורים שכיום לא ששים להזכיר אותו מטעמי נכונות פוליטית. לרוב אחרי התחנות יש מופע תרבותי – ואחריו ארוחה מאורת מסורתית.

תת תחום נוסף של הסיורים הרגועים כולל סיורים של אתרים שבהם צולמו סרטי שר הטבעות. כבר בשנים לאחר צאת הסרט הראשון, הניו זילנדים שמו לב לכך שיש הרבה מאוד תיירים שמגיעים למדינה בעקבות הסרטים ומעוניינים לבקר באתרים השונים שבהם צולם הסרט – וכך התחילה תעשיה שלמה של מפעילים שמעוניינים לספק את הרצון הזה של התיירים.

אני למשל ביקרתי באתרים הבאים:

• סיור בסדנא שבה בנו לא מעט מהשיריון והנשק של הסרטים, ועבדו בה גם על לא מעט מהפעלולים המיוחדים – פה יש קישור להזמנת כרטיסים. אני ביקרתי באתר המקורי שנמצא בעיר וולינגטון, אבל עכשיו אני רואה שיש גם משהו מקביל בעיר אוקלנד.
  אני מודה שאני פחות התלהבתי מהסדנא הזו, אבל מי שמתלהב מהנשק / השיריון /האפקטים המיוחדים כנראה מאוד יהנה בביקור, ובנוסף יש גם חנות מזכרות גדולה שבה יש מוצרים שקשורים לא רק לסרטים אלא גם לספרים עצמם – משהו שקסם לאחת המטיילות שרצתה לקנות כמה מזכרות לאבא שלה על דמות ששניהם מאוד אהבו בספרים.
• יש אפשרות לסיור בכפר של ההוביטים שנקרא ״הוביטון״. חשוב לציין שיש רק אפשרות לטייל במקום בסיור מאורגן ולא באופן חופשי, כי בעצם הכפר הוקם בשטח פרטי של חווה שעדיין פועלת. הסיבה לכך היתה שבמקור המחשבה היתה שהכפר ייבנה באופן זמני רק לצורך צילומי הסרטים של ״שר הטבעות״, והבתים אכן נבנו מחומרים לא ממש עמידים (למרות שהשדות והגנים של הכבר אכן גדלו שנה או שנתיים לפני הצילומים כדי לתת להם מראה טבעי).
  אבל כשהיוצרים ראו שיש עניין של תיירים לבקר באתר – הוא נבנה מחומרים עמידים יותר, ובנוסף צולמו באתר גם הסצנות הרלוונטיות בסרטי ההוביט.
  אבל בגלל שהשטח הוא עדיין פרטי – אתם לא יכולים להסתובב לבד אלא להגיע רק לסיור מאורגן. ישנן כמה אפשרויות לסיורים באורך שונה שכוללים או לא כוללים ארוחה או משקה בפאב המקומי שגם היה הפאב בסרט. חשוב לציין שגם הסיורים הקצרים יותר עוברים דרך כל הנקודות החשובות, והמדריך שמח לצלם כל מי שמעוניין בכך ליד הבית של בילבו או בנקודות אחרות.
• ליד העיירה קווינסטאון יש סיורים באורכים שונים לאתרי צילום שונים של הסרט – כמו למשל המקום בו צולמה הסצנה עם הפילים. הסיורים גם מראים למטיילים את הסביבה שהיא מאוד יפה (העיר נמצאת ליד אגם מוקף בהרים מרשימים).
  אני יצאתי בסיור הקצר של החברה הזו – שהיה מעולה. הסיור לקח אותנו לכמה נקודות שהיו קשורות לסרטים של שר הטבעות, עצר בנקודות שבהן הנוף היה יפה, וגם בכמה נקודות שמשמשות כאתרי צילום של לא מעט

אבל יש פה נקודה חשובה: חשוב לתכנן מראש מה אתם רוצים לעשות, מתי אתם רוצים לעשות את זה – וכמה אתם מוכנים לשלם. יש פיתוי מאוד גדול להצטרף ללא מעט מהפעילויות, אבל העלות שלהן יכולה להיות משמעותית אם לא מתכננים אותן מראש.

על אוכל בניו זילנד: ניו זילנד היא לא מהמדינות היקרות בעולם – אבל אכילה במסעדות בה היא לא זולה (כפי שכבר כתבתי למעלה). אבל עדיין אני מניחה שמטיילים רוצים מידי פעם לאכול במסעדה.

קודם כל – בגלל שמדובר על מדינה של איים – יש לא מעט דגש על אכילת פירות ים. אני אישית פחות מתחברת לאוכל מהים (כולל דגים), אבל אני יודעת שאלו שטיילו איתי ואכלו צדפות ושאר ״שרצים״ מאוד נהנו.

אבל מעבר לפירות הים, ״פיש אנד צ׳יפס״ (כלומר פיסות דג מטוגנות בטמפורה בטיגון עמוק עם צ׳יפס) היא מנה מאוד פופולרית בניו זילנד, ורבים מסוגלים לנהל דיונים מעמיקים על איכות ציפוי הטמפורה. ומן הסתם יש גם לא מעט מאכלי דגים טריים ובאיכות טובה ברוב המסעדות.

אבל מעבר למאכלי ים למיניהם – יש גם בניו זילנג לא מעט בשר איכותי, כי במדינה מגדלים כבשים ופרות שרועים חופשי. ניו זילנד ידועה בעיקר בהמבורגרים שלה, ויש כמה מסעדות מומלצות:

• המסעדה הידועה ביותר היא כמובן מסעדה בשם ״פרגבורגר״ Fergburger בעיר קווינסלנד. המסעדה מנסה למתג את עצמה כמסעדת ההמבורגרים הכי טובה בעולם, למרות שיש כאלו שיגידו שיש טובות ממנה גם בניו זילנד.
  אבל יש במסעדה משהו מגניב בכל זאת: בגלל הפופולריות של המסעדה לא פעם יש תור ארוך להכנס אליה (למרות שהצוות עצמן מאוד מהיר ויעיל) ולכם יש מחוץ למסעדה שעון שמראה כמה זמן ייקח בערך לסועד שמצטרף באותו רגע לתור לקבל את ההזמנה שלו, שהוא לרוב די מדויק.
  כן חשוב לציין שאני הצלחתי להגיע למסעדה כמה פעמים שבהן התור היה קצר משמעותית ממה שהבנתי שהוא אמור להיות. הפעם הראשונה היתה כשהגעתי למסעדה די מהר אחרי שירד גשם כמה שעות שכנראה הבריח את המטיילים לאכסניות השונות – ובפעם השניה הגעתי בסביבות 11:45, קצת לפני ארוחת הצהרים ואז בכלל הביקור כולו מהרגע שהגעתי עד שקיבלתי את ההמבורגר והצ׳יפס (עם ״רוטב העאאגבניות״ כפי שהקטשופ מכונה בניו זילנד) חלפו לכל היותר 12 – 13 דקות.
  למי שאין סבלנות להמתין להמבורגר – יש ליד מסעדת ההמבורגרים גם חנות גלידה של אותה הרשת שאותה לא ניסיתי – ומאפיה של הרשת שבה רכשתי באחד הימים פאי וכמה מאפים קטנים, כולל מה שמכונה ״סופגניית קצפת״ שהיו כולם מאוד טובים.
• מסעדה ידועה נוספת ליד הפארק הלאומי אייבל טסמן נקראת Fat Tui (הטואי היא ציפור ייחודית לניו זילנד שידועה ביכולת השירה שלה). מדובר על המבורגרים לא רעים וזו כנראה המסעדה היחידה שבאמת קרובה לפארק עצמו והיא אפילו נמצאת במרחק הליכה מהכניסה אליו.
• אני אישית מאוד אהבתי מסעדה הרבה פחות ידועה. ליד העיר אוקלנד יש אי תיירותי למדי בשם Waiheke ha שידוע בחופים היפים שלו (כולל חוף נודיסטים), בכרמים ויצרני היין – ובלא מעט מסלולי הליכה.
  במרכז האי יש מעין כפר בשם Oneroa שבו יש לא מעט חנויות ומסעדות – כולל מסעדה בשם השובב Too fat buns (שתי לחמניות שמנמנות שיכולה גם להיות מתורגמת כשני ישבנים שמנמנים) – ההמבורגרים שלהם מעולים, וכך גם המילשייקים שלהם. שימו לב שיש להם גם אופציות צמחוניות וטבעוניות.

שימו לב לעובדה שההמבורגרים נוטים להיות גדולים – במיוחד ההמבורגר הניו זילנדי האופייני שמכיל בהוסף לקציצה גם חביתה, בייקון, ופיסת סלק.

מאכל ידוע נוסף הוא ה״פאי״: אנחנו מכירים פאי כעוגה גדולה ומשפחתית, אבל בניו זילנד (וגם באוסטרליה) מדובר על מאכל במילוי בשר או שאר מילויים מלוחים עטופים בבצק עלים – מעין שילוב של בורקס ופשטידה. יש כנראה כאלו משפחתיות, אבל לרוב במסעדות נמכרות פשטידות אישיות. המילוי הוא לרוב בשרי, אבל יש גם אופציות צמחוניות ואפילו כמה טבעוניות. הפאי מתאימות לא פעם לארוחה קלילה כשאתם באמצע טיול ולא רוצים להתעכב לארוחה מלאה שתכביד עליכם בהליכה.

ועוד הצעה שקשורה לאוכל: כפי שציינתי קודם, בסיורים בכפרים מאורים לרוב מוגשת גם ארוחת ערב מסורתית, שבה בעצם מבשלים את האוכל במשך כמה שעות בבור מוקף אבנים שחומם כמה שעות, ואז צולים בו את האוכל לכמה שעות. בין שאר המרכיבים בסעודה יש את ה״קומרה״ שהיא הבטטה המקומית שיש אותה בלא מעט צבעים שונים.

בערים גדולות כמו אוקלנד יש סצנת מסעדות פורחת – אבל יש גם מקום שמאוד נהנינו לאכול בו כשהיינו בעיר בטיול עצמו בשם Elliot Stables שזה בעצם אוסף של מסעדות עם איזור ישיבה מרכזי שבו כל אחד בקבוצה יכול להזמין את האוכל האהוב עליו ועדיין אפשר לאכול יחד, כשחלק מהמסעדות גם פתוח לארוחת בוקר.

מזכרות, יין, ודברים כלליים: קודם כל ניו זילנד ידועה ביין שלה בשנים האחרונות, ובכל מיני נקודות באי יש יצרני יין שישמחו לארגן לכם טעימות – והם גם יודעים לארוז בקבוקי יין כמו שצריך למסעות בינלאומיים, וייתכן גם שיש להם שירות משלוחים בינלאומי אם תרצו לשלוח את הבקבוקים ישירות הביתה במקום להסתובב איתם למשך שארית הטיול שלכם. לדעתי ולפי המלצות של מטיילים אחרים שטיילו איתי ומבינים ביין – אכן מדובר על יינות טובים מאוד.

לחובבי המזכרות – יש באי הדרומי עיר בשם הוקיטיקה Hokitika שידועה בכך שיש סביבה הרבה מאוד נקודות טבע יפות – ובעיר עצמה הרבה חנויות למזכרות.

מזכרות אופייניות לניו זילנד יהיו למשל תכשיטים מאבן ירקן, צעיפים ושאר מוצרי צמר שמכינים מצמר כבשים ניו זילנדיות בשילוב פרווה של חיה בשם פוסום שהיא חיה פולשת מזיקה שהובאה מאוסטרליה – והחנות האהובה עלי באופן אישי היתה סטודיו לזכוכית עם מוצרים יפיפיים שהבעלים יודעים לארוז טוב למטיילים מחו״ל כדי שהמוצרים לא יישברו (ואני יכולה להעיד שלמרות טלטלות הדרך, הפינגווינים שרכשתי מהם הגיעו הביתה שלמים).

וכובן שאפשר לבקר בחופים ולאסוף צדפים שהן ייחודיות לניו זילנד – בחינם.