התיירת המקרית

בשרביט החם של השבוע הזה – התבקשנו לכתוב על מכוניות.

לי אישית אין מכונית, בעיקר כי מעולם לא הייתי זקוקה לאחת.

בישראל זה נשמע בעיקר לא נוח – כי רבים לא מבינים איך איך אפשר להסתדר בארץ בעזרת תחבורה ציבורית, שלה יצא שם די רע. אבל במשך התקופה שבה שכרתי דירה – יכולתי פשוט לגור מאוד קרוב למקום העבודה שלי. בתקופה שבה עבדתי בהוד השרון הצלחתי למצוא דירה שהיתה במרחק עשר דקות הליכה מהמשרדים – אני חושבת שבזכות הצומת שהייתי צריכה לחצות, יש סיכוי שהיה לוקח לי יותר זמן להגיע למשרד ברכב מאשר ברגל בגלל הפקקים. טוב, לפחות עד שהתחילו לבנות בניין חדש באיזור התעשיה בדיוק במיקום של הכניסה המקורית, והיינו צריכים לעשות סיבוב כדי להגיע לכניסה החדשה.

אבל גם בתקופות אחרות גרתי בקירבה די גדולה למקום העבודה – כשגרתי בר״ג יכולתי להגיע לעבודה בהליכה של בערך 15 – 20 דקות, ובקיץ כשלא רציתי להזיע בבוקר היה לי אוטובוס מתחנה ליד הבית. כשעבדתי בהרצליה הדירה שלי היתה במרחק של 45 דקות הליכה מהעבודה – אבל היו לי שני קווי אוטובוס שבעזרתם הייתי מגיעה תוך בערך 10 – 15 דקות בין העבודה למשרד, ואחד מהם היה בתדירות מאוד גבוהה של פעם ברבע שעה.

הבעיה היחידה שנוצרה לי היתה כשהחברה שבה עבדתי העבירה את המשרדים שלה מהרצליה לאיירפורט סיטי, איזור משרדים שנמצא לי שדה התעופה. מדובר על איזור די מבודד שלא ממש קרוב לאף מרכז עירוני, מלבד אולי שוהם שנמצאת במרחק נסיעה של רבע שעה מהאיזור בלי פקקים (אבל תמיד היו פקקים).

כנראה ששני היתרונות היחידים של האיזור היו שהנסיעה היומיומית לאיירפורט סיטי נתנה לי זמן לקרוא או לנמנם קצת, ושהאיזור היה כל כך לא נגיש שאפילו אנשים עם רכב התלוננו על הנסיעה היומית.

למזלי אני כבר לא עובדת שם, אבל מנייסוני האישי לרוב זמן הנסיעה שלי לא בהכרח ארוך משמעותית מזה של אדם שנוסע ברכב.

הבעיה האמיתית נוצרה כשעברתי לארה״ב. יש כמה ערים כמו ניו יורק או סן פרנסיסקו שבן התחבורה הציבורית היא מאוד יעילה (ולרוב אפילו יעילה יותר מנסיעה ברכב בפקקים העירוניים) – אבל אני גרתי באטלנטה שהיתה פחות עירונית, ופחות נגישה לתחבורה ציבורית.

או לפחות זה מה שחשבתי בתחילת השהות שלי שם. כשרק הגעתי החברה שדרכה עברתי שכרה לי חדר במלון שהיה קרוב מאוד למשרדים, כך שנסיעה במונית בלוך וחזור לא היתה לי יקרה מידי. למזלי כשעברתי לדירה הקבועה שלי היו כמה קולגות שגרו לידי, והם לא פעם שמחו לתת לי טרמפ. כסופ״שים יצא לי לנסוע עם חברות למקומות שונים.

בהתחלה ניסיתי להוציא רישיון נהיגה, אבל מלבד חוסר הנוחות והעלות של שיעורי נהיגה בארה״ב שהם לא הדרך ה״טבעית״ ללמוד בה נהיגה (בארה״ב ההורים הם אלו שלרוב מלמדים את הילדים), איכשהו לא הסתדרתי עם הטסט. הטסט לא היה כרוך בנסיעה ברחוב אלא בנסיעה במגרש סגור שיש בו כל מיני ״מכשולים״, כשאני אף פעם לא הצלחתי לעבור את המכשול של לעבור בסללום בין קונוסים, כך שאחרי כמה ניסיונות ויתרתי.

אבל עם הזמן הסידור שהיה לי נשחק – אני מניחה שהקולגות שלי נשחקו עם הזמן כי כנראה הם קיוו שאצליח להוציא רישיון נהיגה, וגם אני עם הזמן לא יכולתי להשאר תלויה בהם כי הייתי לא פעם זקוקה לנסוע למקומות אחרים מלבד הבית בסוף היום.

ואז גיליתי את התחבורה הציבורית באטלנטה. היא היתה לא יעילה בעליל עבורי – כדי להגיע בין המשרדים לדירה שלי, שהיו ברחק של נסיעה של כמה דקות על הכביש המהיר, הייתי צריכה שני אוטובוסים שזה שהביא אותו לעבודה עשה סיבוב די רציני בעיר בין הנקודה הקרובה לבית (שאליו / ממנו הייתי צריכה קו אוטובוס אחר שבו נסעתי נסיעה קצרה) לבין המשרדים.

אבל היכולת להסתדר בתחבורה ציבורית התבררה כמשהו שנתן לי המון חופש. עם הזמן עברתי לדירה אחרת שהיתה קרובה יותר לעבודה מבחינת קו האוטובוס שבו נסעתי, והזמן שהתפנה לי איפשר לי להתחיל לחקור את העיר בצורה יותר עצמאית ולפנות לפעילויות שיכולתי לעשות לבד בלי תלות בחברות – כמו למשל להצטרף לקורס צילום, ולצאת במסגרתו למיקומים שונים.

לצערי לא ״שרדתי״ הרבה זמן עם התחבורה הציבורית כי שנה ומשהו אחרי שהתחלתי לנסוע בה חזרתי לארץ, ובדיעבד היה חבל לי שלא הכרתי את האפשרות הזו הרבה לפני כן.

אבל יש לי לסיום עוד סיפור משעשע על מכונית.

יצא לי לא מזמן להכיר מישהי שהיתה לה נטיה לנסות להרשים את כל מי שסביבה עם הרבה מאוד סיפורים על כל האנשים המפורסמים שהיא מכירה ועובדת איתם ומבלה איתם.

יום חד כשיצאנו לקפה היא הודיעה שהיא צריכה בדרך לעבור דרך סוכנות מרצדס כדי לראות שם מכונית שמצאה חן בעיניה בגלל הצבע. מדובר היה על מיניואן בצבע כחול שעלה בסביבות החצי מיליון שקל, והיא הראתה התלהבות ואז גם קבעה נסיעת ניסיון לכמה ימים אחר כך, בלעדי.

יום או יומיים אחר כך היא התקשרה והודיעה לי שהיא מצאה סיטרואן בצבע מגניב יותר ולכן החליטה לקנות אותה, אבל גם הקניה הזו איכשהו התבטלה.

אני אישית מו שאפשר להבין לא ממש מבינה במכוניות – אבל גם לי ברור שמרצדס היא מכונית יוקרה שאמורה להרשים שמי שקונה אותה הוא גם עשיר וגם מבין במכוניות ואיכות, ושסיטרואן היא חברה יתר פשטה ועממית שלא ממש נועדה להרשים. כראה שאותה בחורה ניסתה להרשים אותי ביכולת הכלכלית שלה בכך שהיא בוחנת מכוניות של מרצדס, אבל היתה צריכה תירוץ למה היא בעצם לא רכשה אחת בסופו של דבר (רק שהצירוץ בעצם חשף את ההצגה שלה).

ולסיום, הנה שיר של משינה על מכוניות:

אני לא זוכרת שבתור ילדה צילום סקרן אותי במיוחד. לכל היותר לקחתי איתי מצלמה לטיול השנתי בכיתה י״ב, ואני זוכרת הזדמנות או שתיים בצבא שבהן הייתי רוצה לצלם את הנופים היפים שהיו לנו בבסיס (אבל כנראה שלא יכולתי בגלל סיבות של בטחון שדה) – אבל זה לא היה משהו ששרד לאורך זמן.

אבל אז עשיתי רילוקיישן לארה״ב, והמצב השתנה ב 180 מעלות.

זה בעצם התחיל קצת לפני המעבר – כשעוד גרתי בישראל, עבדה איתי במשרד בחורה שגרה כמה שנים בארה״ב, התחתנה שם, וחזרה לארץ – בין השאר עם צעצוע שנקרא ״מצלמה דיגיטלית״. מדובר היה על בערך שנת 2000 – רוב האנשים עדיין לא שמעו על ההמצאה הזו, והמצלמות היחידות שהיו זמינות לציבור הרחב בתחום היו מצלמות כיס פשוטות מאוד עם רזולוציה עלובה במיוחד של מגה ומשהו. אין לי מושג אם היו אז מצלמות דיגיטליות למקצוענים – סביר להניח שגם אם הן היו קיימות הן היו יקרות בטירוף ובאיכות שכיום היתה נחשבת לבלתי מתקבלת על הדעת בעליל אפילו לחובבנים.

אבל לי זה נראה כמו צעצוע מאוד מגניב. לכן כשעברתי לארה״ב, אחת הקניות הראשונות שלי היתה מצלמה כזו. במקביל לזה, היה לי מזל מאוד גדול לעבור לאטלנטה – עיר שהיא באופן כללי מאוד ירוקה וכפרית. הגעתי לעיר באביב – בתקופה שבה העיר היתה מלאה בעצים פורחים.

ובחורף שירד בה שלג:

וכמובן בסתיו:

וגם כשירד גשם ויצאו פטריות:

ובין לבין גם יצאתי לטיולים, כמו למשל למפלי הניאגרה:

בהתחלה צילמתי המון ומידי פעם היתה מצטלמת לה תמונה שאהבתי (למרות שעם הזמן, הניסיון, וקצת ריחוק רגשי מהסיטואציה אני רואה בלא מעט מהתמונות האלו את הרעיון והפוטנציאל, אבל גם המון טעויות בביצוע). מה שכנראה הייתי צריכה היתה למידה מסודרת של איך לצלם, אבל המסע שלי לקוקס הצילום הראשון שלי היתה קצת מ]ותלת.

היא התחילה ממכרה חדשה שהכרתי שאהבה צילום, ובשלב מסוים ביקשתי ממנה המלצה על מצלמה. באותה תקופה (אי שם בסביבות 2002) מצלמות ״רציניות״ דיגיטליות עלו הון תועפות והיו נחלתם של צלמים מקצועיים, לכן באופן טבעי היא המליצה לי על מצלמה של קאנון מסוג SLR (או כזו שהציבור רואה כמצלמה עם עדשות מתחלפות) שהיתה מצלמת פילם. בלי להכנס להרבה פרטים טכניים, המצלמות האלו אכן ״מצלמות טוב יותר״, חלקית כי הן מתוחכמות יותר אבל בעיקר בגלל שלצלמים יש שליטה טובה יותר על הרבה מאוד פרטים שאין עליהם שליטה במצלמות כיס.

אני אישית עדיין המשכתי לצלם במצלמה כאילו היא מצלמת כיס – עד שיום אחד היא החליטה להשבר לי. במקרה יצא לי לשוחח עם קולגה שלי שגם הוא היה צלם – ומיד ״חטפתי״ נאום על זה שקאנון זה זבל וניקון זה מושלם. הוא המליץ לי עלהדגם מסוים של ניקון, וכדי לעודד אותי לעבור גם התנדב למכור את מה שנשאר שמיש מהציוד הישן שלי באיביי. י מהר היה לי ברור שהמצלמה של ניקון טובה משמעותית – פשוט כי אותה מכרה המליצה לי על הדגם הכי בסיסי של קאנון, והוא המליץ לי על דגם הרבה יותר מתקדם. אבל דווקא העליה הזו בדרגה סוף סוף גרמה לי לפנות לקורס צילום בסיסי, שבו למדתי המון – והתמונות שיצאו לי בטיול שיצאתי אליו היו יפות בהתאם:

תוך כמה חודשים אחרי כן חזרתי לישראל, ולמזלי גרתי במשך השנים הבאות בערים שבהן היתה לי גישה לטבע: בהתחלה התגוררתי בהוד השרון עם הרבה גינות ובקרבה לשדות, ואז עברתי להרצליה במרחק הליכה מהשדות בצפון הרצליה ולחוף. מעבר לזה יצא לי גם לטייל לא מעט:

אבל בשלב מסוים עברתי לרמת גן ובגלל שאני מתגוררת במרכז העיר – יש לי פחות ופחות הזדמנויות לצלם, ולכן לאחרונה חיפשתי דרכים איך להתחיל מחדש את הנושא – ועל זה אכתוב כבר ברשומה הבאה.

אני אתחיל את הפוסט בווידוי: בתור ילדה שנאתי טיולים שנתיים.

טוב, אולי פחות בתור ילדה, אלא יותר בתור נערה. בתור ילדה קטנה בכיתות הנמוכות דווקא הייתי בסדר עם טיולים בכלל וטיולים שנתיים בפרט. אהבתי את העובדה שלא היינו צריכים ללמוד כרגיל, ואני אפילו זוכרת שבכיתה ה׳ ממש התרגשתי כשהטיול השנתי שלנו נבחר להיות טיול של יומיים רצופים שביניהם בילינו את הלילה באכסניית נוער (ועוד יותר התלהבתי כשגיליתי שאני ועוד כמה בנות נהיה בחדר שבו לא יישנו איתנו אף מורה או אמא מלווה).

את שני הטיולים השנתיים הבאים פיספסתי כי גרנו בארה״ב, אבל החל מכיתה ח׳ הטיולים השנתיים זכורים לי כסיוט מתמשך. תמיד הייתי איטית יחסית, התקשיתי בקטעים הקשים של המסלול, ובגלל זה בעצם אף פעם לא זכיתי לנוח – כולם נחו בזמן שהם חיכו שאני אגיע, ואז היו לי לכל היותר שתי דקות לשבת כדי ללגום קצת מים ואז היינו צריכים להמשיך ללכת עוד ועוד ועוד. אף אחד לא חשב שאם קשה לי אז אולי אני זו שזקוקה למנוחה יותר מכולם.

המצב החמיר כשלמדתי לתיכון. עברתי לבי״ס אחר, שבו נפלתי על כיתה שבה חלק גדול מהתלמידים היו בחוגי סיירות שבהם הם נהנו לצאת לשטח עם מינימום ציוד כדי לעשות את המסלולים הכי קשים שאפשר – וכל מדריך טיולים בטיול השנתי שלנו היה מתלהב מהעובדה שיש לו כאלו בני נוער ״רציניים״ בקבוצה שהוא היה לוקח אותנו למסלולים הכי מאתגרים וקשים שאפשר היה לקחת אותנו אליהם במסגרת הטיול, ואני נאלצתי להמשיך ולסבול עוד יותר מההתלהבות הזו.

יש לי תחושה שהמורות ושאר הצוות ראו בטיולים האלו מעין חוויה שתיתן לי תחושה של הישג על כך ש״הצלחתי״ לסיים את המסלולים (למרות ״לשרוד״ אולי תהיה מילה יותר מתאימה), אבל אני בעיקר זוכרת הרבה מאוד סבל, תסכול, ולילות ללא שינה מרוב חששות בשבוע שלפני כל טיול שנתי כזה. אני אפילו זוכרת את הערב שבו חזרנו מהטיול השנתי של כיתה י״ב כשהמתנתי ליד בית הספר שאמא שלי תבוא לאסוף אותי, והייתי מאושרת שלעולם לא אצטרך שוב לצאת לטיול שנתי.

הנזק המצטבר של החוויה השלילית הזו הוא שכנראה לא תראו בבלוג הזה טיולים בישראל. לא פעם במהלך השנים כשאנשים שמעו שאני אוהבת לטייל בעולם ולצלם הם מיד המליצו לי על חוג סיור או קבוצת מטיילים שהם עצמם משתתפים בהם, אבל תמיד התחמקתי. משהו בטיולים בארץ תמיד נשמע לי לא מושך, גם אם באופן תיאורטי ברור לי שהנופים שלנו פה בארץ לא נופלים מאלו של חו״ל.

אבל לא כל זכרונות הילדות שלי מטיולים היו גרועים. כשלמדתי בכיתות ו׳ וז׳ (כשהייתי בת 11.5 – 13.5) גרנו בארה״ב בשביל לימודי הפוסט דוקטורט של אבא שלי. אמנם מלגת המחיה של אבא שלי היתה נמוכה למדי והיינו צריכים לתקצב הרבה מאוד דברים, אבל כחלק מהתכנון הזה היו כמה טיולים באיזורים שבסביבות העיר ניו יורק. זכורים לי טיולים לבוסטון, לוושינגטון הבירה וסביבותיה, למפלי הניאגרה, ולאטלנטיק סיטי. בתור ילדה זכרתי הרבה טיולים כאלו, אבל בדיעבד אני לא חושבת שמדובר היה על יותר משניים שלושה טיולים בשנה, כלומר חמישה או שישה טיולים רציניים. הטיולים שלנו כללו בעיקר ביקורים בערים ובאתרים גדולים, ולא משהו יותר מידי אתגרי או בטבע.

אני זוכרת שתמיד התרגשתי לפני יציאה לכל טיול כזה, למרות שאני מניחה שלאורך זמן – החוויה של לנסוע במכונית משפחתית במשך לא מעט שעות עם שלושה ילדים צווחנים לא תמיד היתה חוויה נעימה במיוחד – לא למבוגרים ולא לילדים.

אבל יש לי (וסביר להניח שגם לשאר המשפחה שלי) המון זכרונות מהטיולים האלו. למשל על המלצר הגרוע במסעדה של המלון כשנסענו לפלורידה לדיסני וורלד שאיפה שלא ישבנו במסעדה – איכשהו תמיד נפלנו עליו. או על הפעם ההיא שאבא שלי התחיל להשתעל ולא הפסיק כשהוא לקח ביס באיזה מאכל במסעדה סינית בוושינגטון שהתברר כחריף. או על הפנטזיה של אבא שלי ללכת בטיולים שלנו מידי פעם למסעדות בופה, לשלם על צלחת אחת – ואז שכל המשפחה תאכל ממנה. אנחנו הילדים התנגדנו כי כל אחד מאיתנו שנא מאכל שונה, ולא רצינו שהאוכל האסור ייגע במשהו אחר שאולי כן נרצה לאכול – אבל יש לי תחושה שאמא שלי די שמחה על זה שהתוכנית הזו של אבא לא תצא לפועל כי לא היה לה נעים מהקמצנות הזו בלי שהיא תצטרך להעיר לו על זה (גם אם זה אמר שהיינו צריכים ללכת למזללת המבורגרים במקום).

בשנים לאחר מכן לא ממש יצא לי לטוס לחו״ל. אחי ואחותי כן זכו לצאת לחו״ל עם ההורים שלי. בהתחלה היה מדובר על טיולי בת מצוןה ובר מצווה (ראוי לציין שטיול בת המצווה שלי היה טיול משפחתי לדיסני וורלד) – אבל גם ״סתם״ טיולים לחו״ל. יצא לי לשוחח על זה עם אמא שלי לפני כמה שנים, והיא הסבירה את ההבדל בכך שזה נבע מכך שכשאני הייתי נערה מצבם הכלכלי של ההורים שלי לא אפשר טיולים לחו״ל כפי שהיה עם אחותי ובעיקר עם אחי שצעיר ממני באופן משמעותי.

זה גם לא היה משמעותי כי בערך 5 שנים אחרי שחזרנו לארץ כבר סיימתי תיכון והפכתי למבוגרת מספיק כדי לעבוד ולהרוויח כסף לטיסה משלי. אבל כילידת ינואר התגייסתי ארבעה שבועות אחרי הבגרות האחרונה שלי, ולקראת סוף השירות הצבאי שלי כבר נרשמתי לאוניברסיטה, ובחודשים המאוד ספורים שהיו לי בין השחרור מהצבא לתחילת הלימודים (ובקיצים בין שנות הלימוד) העדפתי לעבוד כדי להרוויח כסף לקראת שכר הלימוד והמחייה בזמן התואר.

למזלי – מיד אחרי התואר התחלתי לעבוד בהיי טק חברה שבה היו המון נסיעות. תוך בערך 5 חודשים אחרי שהתחלתי לעבוד בה – נשלחתי לגור שלושה חודשים בוושינגטון. במהלך השבוע הייתי צריכה לעבוד, אבל בסופי שבוע יצא לי לטייל לא מעט בעיר.

אני גם זוכרת כמה מוזר היה לטוס – בין השאר כי זו היתה הפעם הראשונה שבה טסתי עצמאית בלי שההורים שלי ״מנהלים״ את העניינים, וגם כי לא ממש זכרתי לאן הולכים או מה עושים בשדה התעופה.

כמובן שמהר מאוד למדתי להתנהל עצמאית, במיוחד כשאחרי החזרה מוושינגטון היו לי כמה נסיעות לספרד – ואז עשיתי רילוקיישן לאטלנטה לכמה שנים.

בהתחלה טיילתי בעיקר באיזור אטלנטה עם הקולגות שלי. אני בתור רווקה בלי ילדים יכולתי לעשות רילוקיישן באופן די מיידי, אבל רבים מהקולגות האחרים היו הורים לילדים, ולכן הם לא יכלו לעבור ממדינה למדינה באמצע שנת הלימודים. במצב הזה – אנשים היו מגיעים לאתר לכמה שבועות בל משפחה וילדים, והיה להם זמן ורצון לטייל באיזור.

במקביל – בדיוק התחילו לצאת לשוק המצלמות הדיגיטליות הראשונות, ולמרות שאני לרוב לא מתרגשת מגאדג׳טים – התלהבתי, וכך התחיל תחביב הצילום שלי, כשבהתחלה היו לי הרבה דברים לצלם ליד הבית.

למזלי מה חודשים אחרי שהמשפחות כולן עברו והתחילו לטייל כמשפחות, פגשתי כמה צעירות ישראליות בגילי ובמצבי המשפחתי. שתיים מהן שנסעו לבקר את המשפחה בארץ לפסח, והן תננו לחזור דרך קנדה – והציעו לי שנפגש בטורונטו לביקור קצר.

במהלך הביקור הזה גילינו שאנחנו לא ממש מסתדרות טוב בטיולים ארוכים כאלו, אבל זה לפחות נתן לי את המוטיבציה והבטחון לטייל עצמאית. בהתחלה אלו היו נסיעות לערים גדולות בארה״ב ובקנדה – כשהפעם כרווקה בלי ילדים ועוד עם משכורת ראויה יותר מזו של אבא שלי, יכולתי להרשות לעצמי לטוס למקומות רחוקים יותר, כולל לחוף המערבי של ארה״ב.

ואז בעצתה של אחת מהמכרות שלי – יצאתי לטיול בפארקים הלאומיים בדרום מערב ארה״ב. בהתחלה מאוד חששתי שהטיולים יהיו דומים לטיולים השנתיים – אבל התברר שהנהגים / מדריכים היו לרוב מורידים אותנו במיקום כה או אחר, מאפשרים לנו לטייל לבד בקצב שלנו, משהו שמאוד התאים לי כי זה אפשר לי לבחור מסלולים שהתאימו לי וללכת לטייל קצב שמתאים לי.

הטיול הזה פתח בפני הרבה אפשרויות טיול – שעליהן התחלתם לקרוא בבלוג וכנראה עוד תמשיכו.

השבוע בשרביט החם התבקשנו לכתוב על אילו שפות דיברו אצלנו בבית, ועד כמה נשמרה תרבות המקור של השפות בבית.

שני ההורים שלי הם ילידי הארץ, ושניהם דוברי עברית (למרות שיש סיכוי שאבא שלי שכגדל במשפחה דתית אולי מבין קצת יידיש).

אצלנו נושא השפה במשפחה עלה מזווית אחרת. כילדה, כשהייתי בערך בת 5.5, עברנו לקצת פחות משנה לקנדה. כשהגענו לשם, לא ידעתי מילה אנגלית – אבל למדתי מהר מאוד ברגע שהלכתי לגן (למרות שאני זוכרת שהיום הראשון שלי שם היה קשה). למען האמת ידעתי לקרוא ולכתוב קצת באנגלית עוד לפני שידעתי בכלל את הא׳ ב׳ בעברית – אבל משום מה כשחזרנו לארץ, ההורים שלי לא ממש טרחו לשמר את האנגלית שלי – וכשהתחלנו בבית הספר ללמוד אנגלית בכיתה ד׳, לכל היותר זכרתי מילה או שתיים (אם בכלל).

אבל אז קרה עוד פיתול בעלילה: אחרי כיתה ה׳ – עברנו לארה״ב. המעבר היה במקור אמור להיות לשנה אבל התארך בסופו של דבר לשנתיים. אני אמנם ידעתי קצת אנגלית, אבל לא ממש הרבה ובמבטא ישראלי לא משהו.

במעבר הזה לצפון אמריקה היתה גם בעיה נוספת: התגוררנו אז במעונות שהיו מיועדים למשפחות של האוניברטה שבה אבא שלי למד, אני לא זוכרת אם היינו חייבים או שזה היה רק עניין של עלות. ובאישור של המעונות בתי הספר הציבוריים לא היו ברמה גבוהה מבחינת אוכלוסיה – או לפחות זה מה שההורים שלי חששו ממנו. הם חששו בעיקר מבית הספר שבו אני הייתי אמורה ללמוד, שהיה חטיבת הביניים המקומית. הם מאוד חששו שבגלל שרמת האנגלית שלי היתה מאוד נמוכה – אהיה בכיתה עם תלמידים מאוכלוסיות קשות.

אין לי מושג עד כמה זה היה נכון, או שאלו היו דעות קדומות של ההורים שלי שנבעו חלקית מגזענות וחלקית מחוסר ידע על איך עובדת מערכת החינוך האמריקנית. אבל זה הוביל לכך שבמשך השבועות הראשונים שלנו בארה״ב בתקופה שלפני פתיחת שנת הלימודים – עברנו בין בתי ספר פרטיים שונים, כאלו שהיו בתי ספר יהודיים ובית ספר אחד שזכור לי כ״ישראלי״ בשם ״כנרת״.

אלו היו בתי ספר יפים ומרשימים מאוד – אני זוכרת בעיקר בניינים יפים ומדשאות ענקיות. אבל לצערי בגלל שעברנו לארה״ב על מלגה שהתבררה כצנועה יותר ממה שההורים שלי ציפו שהיא תהיה (לאור יוקר המחיה בניו יורק), לא היה להורים שלי כסף לשלוח אפילו רק אותי לבית ספר פרטי כזה בשכר לימוד מלא. במצב כזה הם תרגמו את התעודות שלי ושל אחותי וניסו בכל הכוח לשכנע את מנהלי בתי הספר השונים לתת לנו מלגה (לפחות חלקית) כדי שנוכל ללמוד בבית הספר.

לצערי זה לא עבד, אבל אחרי ביקור או שניים כאלו אמא שלי הצליחה לשלוף איזשהו ספר לימוד ישן והתחילה ללמד אותי אנגלית. בדיעבד אני חושדת שייתכן מאוד שמה שהפריע לא פעם לבתי הספר היתה הרמה הנמוכה של האנגלית שלי, והם כנראה ציפו לרמה גבוהה יותר ממי שכביכול למדה את השפה שנתיים בבית הספר.

בסופו של דבר, בית הספר היחידי ששמח לקבל אותנו לשעריו עם מלגה היה סניף ״בית יעקב״ המקומי. חשוב לציין שאיתי בכיתה אמנם למדו שתי בנות של רבנים – אבל אני ועוד 4 – 5 התלמידות האחרות היינו חילוניות. אני מניחה שהן היו באותה סיטואציה כמוני – הן באו ממשפחות שרצו לתת להן חינוך טוב יותר מזה שהן יכלו לקבל בבית הספר הציבורי ואולי גם קצת ידע על יהדות, אבל לא יכלו להרשות לעצמן לשלוח את הבנות לבתי ספר פרטיים יקרים יותר.

מעבר לכך, היו בבית הספר לא פעם אירועים ״חילוניים״ למדי – למשל היינו מקבלות מידי פעם קטלוגים לקניה של ספרים באנגלית שהיו מיועדים למתבגרות ״רגילות״ (במקביל לקלטות עם עיבודים יהודיים שהתבססו על מוזיקה אמריקנית פופולרית). היינו גם הולכים לחוגים בספריה המקומית שהיתה במרחק הליכה מבית הספר, כשבקביל אלינו למדו בחוגים גם בנים מבתי ספר ציבוריים בסביבה שכנראה היו לא יהודים.

כנראה שבגלל זה אני זוכרת את הלימודים בבית הספר כחוויה חמה ומעניינת, ורק בדיעבד כמבוגרת הבנתי שהיו גם ניסיונות להחזיר אותנו בתשובה. אני למזל זוכרת שכילדה הייתי מאוד מאוכזבת שבית הספר ארגן סופ״ש שבו היינו אמורות לשוהת אצל משפחות יהודיות בשכונה אחרת – כילדה ראיתי בזה חוויה שהיתה מקבילה לטיול שנתי, ורק כמבוגרת אני מבינה עד כמה זה בעצם נועד לחשוף אותנו לשבת במשפחה חרדית כדי לנסות להחזיר אותנו בתשובה.

כזחרנו לארץ, לפחות אני הפעם הייתי זו ששימרה לעצמה את רמת האנגלית שלה. אמנם כבר אין לי את המבטא האמריקני שהיה לי אז, אבל בהחלט אפשר לראות שיש לי בטחון עצמי בכל מה שקשור לשפה כשאני מדברת.

ואולי במובן מסוים אני זו ששולטת בשפה יותר טוב מכל שאר המשפחה.