What language do you wish you could speak? יש שפה שהייתי רוצה לדבר?

First, there's a difference between speaking a language (which implies that I can both speak it and understand it) – and simply understanding it when it is spoken (or written). The latter is a much easier task, and I think many people would be satisfied with understanding a foreign language when someone speaks it nearby.

As for actually speaking a language – I can't think of just one language, since so many of them could be practical for me. As someone who likes to travel, learning Spanish for instance would be very practical since it is spoken in so many countries, even though from what I understand – the dialects in different parts of the world can be quite different. I think the same issue also exist for what we call "Chinese" – in such a large country, there are so many different dialects which are so different that as far as I know some say that there is no single 'Chinese Language'.

Learning Russian can also be a practical skill, at last for me. Not only is Russia a world power, but we have a lot of immigrants from the ex – USSR in Israel, so understanding and even speaking Russian can be a very practical skill.

I could go for the language that sounds the nicest. In the book "Eat, Pray, Love', the author Liz Gilbert claims that Italian is the loveliest language. But I don't really like the sound of Italian, but think Spanish and French sound much nicer and softer, and Mandarin can sound lovely. I know someone who loved the sound of Portuguese.

So once again, I can't decide which language I'd like to speak, since there are so many possible choices!


קודם כל, חשוב לציין שיש הבדל בין לדבר שפה (מה שאומר שלא רק יודעים לדבר בה אלא גם מבינים אותה), לבין רק להבין שפה בתור שפה כתובה או כשמישהו מדבר בה. הבנה בלבד היא הרבה יותר פשוטה, ואני חושבת שהרבה אנשים יסתפקו בלהבין את השפה כשהיא מדוברת על ידי מישהו.

אבל אם אנחנו מדברים על לדבר את השפה – בגלל שכל כך הרבה שפות יכולות להיות שימושיות עבורי. בתור מישהי שאוהבת לטייל, ספרדית למשל יכולה להיות מאוד שימושית עבורי כי מדברים בה בכל כך הרבה מדינות – למרות שממה שהבנתי יש במדינות שונות ניבים שיכולים להיות מאוד שונים אחד מהשני. אני חשובת שהנושא הזה נכון גם לגבי מה שנקרא ״סינית״ – במדינה עצומה כמו סין יש כל כך הרבה ניבים מקומיים שכל כך שונים אחד מהשני שיש מי שטוען שאין ממש שפה ״סינית״ אחת.

גם לימוד רוסית יכול להיות שימושי, כי לא רק שרוסיה היא מדינה מובילה בעולם, אבל פה בישראל יש לנו כל כך הרבה עולים מבריה״מ לשעבר שלימוד רוסית אפילו ברמה של הבנה בלבד יכול להיות מאוד שימושי.

או שאני יכולה ללכת על שפה שנשמעת יפה. בספר ״לאכול, להתפלל, לאהוב״ הסופרת ליז גילברט טענה שאיטלקית היא השפה הכי יפה בעולם. אבל אני לא אוהבת איך שאיטלקית נשמעת, וחושבת שספרדית או צרפתית נשמעות הרבה יותר יפה ממנה, וגם מנדרינית נשמעת יפה. אני גם הכרתי מישהו שמאוד אהב איך שפורטוגזית נשמעת.

כך ששוב אני לא יכולה להחליט, כי יש כל כך הרבה אפשרויות!

What is a song or poem that speaks to you and why? איזה שיר (מוזיקלי או כתוב) מדבר אלי, ולמה?

I think Auld Lang Syne brings up a nice memory.

This song is played over one of the last scenes of the movie "When Harry Met Sally" (even though this version was played in one of the "Sex and the City" movies).

When the movie came out in 1989, I was in 8th grade and about 14 – quite a lot too young to understand the film and all its very grown up nuances (not to mention the orgasm scene which was a little embarrassing for a girl that young). But I still understood quite a lot of the humor, even though both Harry and Sally seemed to be (At least to me) pretty much the same age throughout the movie (basically "that grown up age when you still don't have white hair").

I went to the movie with one of my friends, Ronny (a girl, not a boy). I think that this was the first time we went to see a movie together, and before going there she suggested we go to the local Carvel ice cream store, and we'll share a milkshake. We basically decided to have a little bit of every flavor of ice cream that they had in the store, but we both loved it, even though it was probably tooth achingly sweet but without any noticeable taste besides that.

I believe Ronny and I lost touch not that long after that, even though I think we still went to another couple of movies and had this "every flavor of ice cream" milkshake at least once more. I don't believe I had this sort of milkshake with any of my other friends.

I met Ronny a few a few years later in our military service (which is something that is required by law here in Israel) where she was eventually sent to the same base I was assigned to. I didn't recognize her at first, and she didn't seem like a very nice person.People who knew her in basic training corroborated and told some horror stories about her behavior there. The horror stories about her behavior in basic training combined with the fact that she desperately tried to catch a pilot as her boyfriend but only managed to be used as a one night stand by everyone she met didn't exactly make her a popular person in our team, and she was eventually moved to another base since no one (including myself) was willing to work with her.

Now I'm much older than Harry and Sally were, even in the end of the movie. Now I see them as impossibly young throughout it – even though I can see the differences in maturity and attitudes in the different stages of their lives.

Carvel ice cream has been permanently closed years ago, and I don't think I can get an "every possible flavor" milkshake anywhere else.

I also don't know what happened to Ronn, and can't seem to locate her in social media.


אני חושבת שהשיר הזה מעלה לי זכרונות.

השיר נוגן באחת מהסצנות האחרונות בסרט ״כשהארי פגש את סאלי״ (למרות שהגרסא הזו הופיעה באחד מסרטי ״סקס והעיר הגדולה״).

כשהסרט יצא ב 1989, למדתי בכיתה ח׳ והייתי בערך בת 14 – והייתי צעירה מידי בצורה משמעותית כדי באמת להבין את הרכיבים המבוגרים של הסרט ואת הניואנסים שלו (שלא להזכיר את סצנת האןרגזמה שהיתה קצת מביכה לנערה בגיל הזה). אבל עדיין הבנתי לא מעט מההומור בסרט, למרות שהארי וסאלי נראו לי אז בערך בני אותו הגיל לכל אורך הסרט (״מבוגרים שאין להם עדיין שיער לבן״).

הלכתי לסרט עם אחת החברות שלי, רוני. זו היתה הפעם הראשונה שבה הלכנו יחד לסרט, ולפני שהלכנו לקולנוע היא הציעה שנלך יחד לגלידת ״קרוול״ ונתחלק שם במילקשייק. בחנות החלטנו לקחת קצת מכל טעם גלידה שהיה אז בחנות משום מה שתינו נהנינו מזה, למרות שזה בטח היה מתוק להחריד ולא היה לזה שום טעם אחר חוץ מהמתוק.

הקשר ביני לבין רוני התנתק די מהר אחר כך, למרות שאני מאמינה שעדיין הלכנו יחד לעוד איזה סרט או שניים, והתחלקנו במילקשייק עם כל הטעמים של הגלידה בחנות לפני כן. אני לא חשובת שהתחלקתי במילקשייק כזה עם אף אחת מהחברות האחרות שלי.

פגשתי את רוני שוב בשירות הצבאי שלי, כשהציבו אותה בבסיס שבו אני שירתתי. בהתחלה לא זיהיתי אותה, והיא עשתה עלי רושם של מישהי לא ממש נחמדה. החיילת שהיהת איתה בקורס סיפרה כמה סיפורי זוועה על ההתנהלות של רוני שם. סיפורי הזוועה האלו בשילוב העובדה שהיא רדפה אחרי הטייסים בבסיס כדי למצוא לה חבר טייס רק כדי להיות מנוצלת על ידיהם כסטוץ לא ממש הפך אותה למישהי פופולרית ביחידה שלנו. בשלב מסוים היא הועברה לבסיס אחר אחרי שכולנו (כולל אני) סירבנו לעבוד איתה.

עכשיו אני מבוגרת משמעותית מהארי וסאלי, אפילו בדמויות שלהם מסוף הסרט. עכשיו אני רואה אותם בתור אנשים ממש ממש צעירים, למרות שאני מסוגלת עכשיו להבחין בין רמת הבגרות שלהם והגישות השונות שלהם לחיים בשלבי החיים השונים שהציגו אותם בסרט.

גלידת קרוול נסגרה לפני שנים, ואין לי מושג איפה אני אוכל כיום לקנות מילקשייק שבו ישימו את כל הטעמים של הגלידה.

אין לי מושג גם מה קרה לרוני, ואני לא מוצאת אותה באף מדיה חברתית.

How do you show love? איך אני מראה אהבה?

That's an interesting question, since it depends on who is on the receiving end of this love.

I show my family and other loved ones love by being in touch – keeping in touch on a regular basis, congratulating them on birthdays or anniversaries, and showing empathy in bad times. I guess the same goes for my friends, too.

I show my pets that I love them by giving them food, attention , and of course their favorite – snacks, especially wet food.

I show the environment love by recycling.

Perhaps I can sum this up by saying that I show love by taking care of what I love, and trying to make them happy.


זו שאלה מעניינת, כי זה תלוי למי אני מראה אהבה.

כשאני מראה אותה למשפחה ולאנשים אחרים שאני אוהבת – אני עושה את זה בכך שאני שומרת על קשר. אני שומרת על קשר באופן קבוע, מאחלת להם מזל טוב ביום ההולדת ובאירועים שמחים אחרים, ומראה להם אמפתיה בתקופות פחות טובות. אני מניחה שאני מתהלת באותה צורה עם חברים.

אני מראה לחתולים שלי שאני אוהבת אותם בכך שאני מאכילה אותם, נתנת להם תשומת לב (וליטופים) וכמובן את מה שהם הכי אוהבים – חטיפים ובעיקר אוכל רטוב.

אני מראה לסביבה אהבה בכך שאני ממחזרת מה שאפשר.

אני מניחה שאפשר לסכם את הנושא בכך שאני מראה אהבה בכך שאני מטפלת במה שאני אוהבת, ומנסה לגרום להם שמחה.

לו יכולת לגרום לחיית המחמד שלך להבין משהו אחד, מהו?

לו יכולת לגרום לחיית המחמד שלך להבין משהו אחד, מהו?

זו שאלה שעלתה היום בממשק של וורדפרס.

אני חושבת שזה תלוי בחיית המחמד – במקרה שלי חתולים.

הייתי רוצה שהחתול שלי אדון לוקוסון יבין שלפעמים הוא נדבק כשלא נוח לי ונעים לי – ושאני מבטיחה לקרוא לו וללטף אותו כשיהיה לי זמן.

הייתי רוצה להסביר לחתולה שלי השמנמנפוצית שהיא לא תריכה לצווח כל כך הרבה כי זה מעצבן אותי – ולרוב החתולים אחרים מציקים לה כי גם הם מתעצבנים על הרעש שהיא עושה.

והייתי רוצה להסביר לחתול שלי תומאס שלא יפה להציק לאחותו השמנמנפוצית כי היא ממש סובלת מזה ולא נהנית מזה כמוהו.

What’s a lie you tell yourself? איזה שקר אני מספרת לעצמי?

There's an obvious philosophical question here whether if I lie to myself – am I aware I'm even lying?

But besides that, I think the most obvious thing I lie to myself about is calories. Somehow eating "just this little piece of cake" (or candy, or pie, or salty snack, or fries) ends up to be quite a lot of calories. Sometimes the piece isn't as small as I'd like it to be, sometimes it was just too many small pieces – and sometimes both.

And then I'm somehow amazed by the fact I didn't lose any weight that week, or even gained a little even though I was so good!

יש כאן שאלה פילוסופית ברורה שאם אני משקרת לעצמי – האם אני מודעת לזה שאני משקרת?

אבל מלבד זה, אני חושבת שהדבר הכי ברור שאני משקרת עליו לעצמי הוא קלוריות. איכשהו האכילה של רק פרוסה קטנה של עוגה״ (כו ממתק, או פאי, או חטיף מלוח, או צ׳יפס) מצטבר להרבה מאוד קלוריות. לפעמים הפרוסה לא כזו קטנה, או שהיה מדובר על הרבה פקוסות קטנות – ולפעמים שני הדברים.

וא אני איכשהו נדהמת מזה שלא ירדתי במשקל בשבוע הזה, או אפילו עליתי קצת למרות שהייתי כל כך טובה השבוע!

What was your dream job as a child? מה היתה עבודת החלומות שלי כילדה?

When I was really young, I loved math, I assume because I was good at it. And the only job I could associate with math was being a math teacher – so that became my dream job.

But then, when I started sixth grade in the late eighties – I started learning in a school which had a computer, and we learned some basic programing using the Basic programming language. Then I decided I wanted to become a computer programmer, years before the tech industry became so big.

The problem was my mom always tried to convince me to try other stuff. Maybe she thought computers were mostly for boys, so she told me it would be better to study chemistry in high school rather than computers so it would open more doors for me in university (which eventually turned out not to be true at all). She did try and push me to study pharmaceutical sciences in university, but somehow didn't want me to apply to med school since she was afraid I won't make it.

Eventually I did study computers are university, and I'm a computer programmer – even though the job in reality is quite different that I imagined as a child.


כשהייתי מאוד צעירה, אהבתי מתמטיקה, אני מניחה בגלל שהייתי טובה במקצוע. והעבודה היחידה שהכרתי במתמטיקה היתה מורה לחשבון – אז זו היתה עבודת החלומות שלי.

אבל אז בתחילת כיתה ו׳ בסוף שנות השמונים, התחלתי ללמוד בבית ספר על מחשב, ולמדנו תכנות בסיסי בשפת בייסיק. אז החלטתי שאני רוצה להיות מתכנתת מחשבים, שנים לפני שההייטק הפך למושג מוכר.

הבעיה היתה שאמא שלי כל הזמן ניסתה לשכנע אותי לנסות דברים אחרים. אולי היא חשבה שמחשבים זה בעיקר לבנים, אז היא אמרה לי שמבחינת לימודים לתואר עדיף לי לפתוח כימיה לבגרות במקום מחשבים כי זה יפתח לי הרבה יותר אפשרויות (למרות שבדיעבד גיליתי שזה לא ממש משנה). היא כן ניסתה לדחוף אותי ללמוד רוקחות באוניברסיטה, אבל איכשהו לא רצתה שארשם ללימודי רפואה כי היא פחדה שלא אתקבל.

בסופו של דבר למדתי לתואר במחשבים באוניברסיטה, ואני מתכנתת מחשבים – למרות שבמצעאות התפקיד מאוד שונה ממה שדימיינתי אותו כילדה.

לספר על הבלוג שלי?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

בעצם מדובר על רשימה של שאלות שנשאלה במסגרת הבלוגיה של תפוז לפני המון שנים שמוטי הביא לנו.

1. ספר לנו על הרגע או האירוע שבו החלטת לפתוח בלוג. הרי זהו רגע מכונן בחייו של בלוגר (שלפניו היה "סתם" אדם). מה היה הטריגר או מי היה האדם שבזכותו הצטרפת לקהילת הבלוגרים?

אני חושבת שקשה לי להגדיר מתי בדיוק התחלתי לכתוב, כי נוצר מצב שבו במאי 2008 פתחתי בלוג בתפוז, כתבתי בו רשומה אחת – ואז הפסקתי לכתוב עד בערך יוני 2009, אבל אז המשכתי לכתוב עד שהבלוגים של תפוז התמוטטו לחלוטין, ואחרי הפסקה התחלתי לכתוב בוורדפרס.

אבל הכת התחיל מזה שכתבתי לא מעט שנים בפורומים שונים – היו בעבר פורומים בווינט שמאוד אהבתי, אבל גם השתתפתי בפורומים בתפוז. אבל אז היו כמה הזדמנויות שבהן הרגשתי שיש לי משהו ארוך ומורכב יותר לכתוב מאשר פוסטים קצרים בפורום, במיוחד כי בפורומים (ממש כמו בפייסבוק) לאנשים יש תשומת לב מוגבלת מאוד לקריאה.

כמובן שגם בבלוגים יש קוראים, אבל לרוב מי שקורא בלוג מודע לזה שבבלוג הרשומות יהיו ארוכות יותר.

2. איך חשבת שהבלוג ייראה כשפתחת אותו? בוודאי הייתה לך תוכנית פעולה מסודרת… לכתוב בנושאים מסוימים, בקצב מסוים. האם אתה כותב על אותם נושאים או ששינית כיוון בדרך?

אם נחזור לבלוג שלי בתפוז – הבלוג הראשוני שפתחתי דיבר בעיקר על ירידה במשקל. בהתחלה לא ממש כתבתי הרבה, אלא כשעלה נושא שהפריע לי או שעורר בי מחשבות על הנושא, אבל לאורך זמן שמתי לב לזה שאני כותבת יותר ויותר. בשלב מסוים פשוט כתבתי מראש פוסטים שיספיקו לי לפרסום כל שבוע, מה שגרר גם חיפוש של נושאים רלוונטיים.

מעבר לזה, הרגשתי שהבלוג שלי הולך לכיוון מאוד מסוים אז פתחתי בלוג נוסף לצילומים שלי, וגם בו בשלב מסוים הייתי מעלה הרבה מאוד פוסטים מראש כדי לחסוך זמן במהלך כל השבוע. בשלב מסוים העליתי המון פוסטים בבת אחת ברמה שהספיקה לכמה חודשים – תהליך שהיה מעייף למדי אבל אז נתן לי ״שקט״ להרבה זמן.

ולכן כנראה בשלב מסוים התעייפית מזה, וכשהבלוגיה בתפוז התמוטטה – אני הרגשתי קצת רווחה כי ירד ממני הלחץ לפרסום הזה. מצד שני בשלב מסוים התגעגעתי לכתיבה ולכן פתחתי את הבלוג הזה, אבל בו אני כותבת על כל הנושאים בבלוג אחד, ובנוסף גם מגבילה כמה אני כותבת מראש. אני למשל יכולה לכתוב על טיול אחד מראש, אבל לא אכתוב על כל הטיולים שלי בבת אחת כמו שהייתי עושה פעם.

3. לו היית מתחיל מחדש היום, כשאתה כבר יודע ומכיר את מערכת היחסים שלך עם הבלוג, האם היית משנה משהו? כותב אחרת?

אני חושבת שכבר עניתי על זה בשאלה הקודמת, כנראה שהייתי מורידה מהעומס של הכתיבה.

4. איזה שיר כאילו נכתב ממש על הבלוג שלך ויכול לתאר אותו?

אני לא ממש יכולה לחשוב על שיר כזה.

5. האם יש לך רשומה שבמבט לאחור התחרטת שפרסמת אותה? האם החלטת לבטל אותה בעקבות זאת, או שבחרת להשאיר את העבר במקומו?

כנראה שהרבה מאוד מהרשומות שכתבתי בזמנו כנראה לא היו מתפרסמות כיום בגלל שכיום אני רואה דברים אחרת ממה שראיתי אז, ואני חושבת שזה טבעי. אני לא מתחרטת שפרסמתי אף אחת מהן כי באותה תקופה הן היו נכונות, אבל כנראה שכיום לא הייתי מפרסמת אותן.

כן היה לי סיפור שנאלצתי לבטל פרסום של כמה רשומות – כתבתי על גוף הרזיה מסוים (שמן הסתם אני לא יכולה לפרסם פה את שמו) דברים שהם לא אהבו, והם איימו עלי שהם יתבעו אותי אם לא אוריד אותן. ממה שהבנתי משיחה עם עו״ד כנראה שלא היה להם קייס רציני לפי כללי חופש הדיבור, אבל הם בהחלט יכלו היו לתבוע אותי ולגרום לי לשלם לא מעט לעורכי דין כדי להילחם בהם גם אם בסוף הם היו מפסידים, והם כנראה בנו על זה שיהיה לי חבל על הכסף (למרות שגם חבל לי על האנשים שהיו אולי נופלים בפח של השיאה שלהם שלדעתי עדיין קיימת ועדיין לא אמינה).

6. כל בלוגר חווה משבר כתיבה. לפעמים מתרצים אותו בחוסר זמן, עומס בעבודה, בלימודים, במשפחה… ולפעמים זו פשוט המוזה שלוקחת חופשה. אם זה כבר קרה לך, אנחנו נשמח לדעת איך המשבר הגיע אליך ומה עשית כדי לצאת ממנו.

אני חושבת שחלקית כבר כתבתי על זה קודם בתשובה לשאלה 2. אי חושבת שעם הזמן הכתיבה שלי הפכה לפחות טובה בגלל הלחץ לייצר מספיק תוכן, ולכן בסופו של דבר הנפילה של הבלוגים בתפוז נתנה לי אפשרות להפסקה – ואז לפתיחה חדשה של הבלוג בפורמט שונה.

אני חושבת שבסופו של דבר ההפסקה הזו עשתה לי טוב כי היא איפשרה לי לנוח מהכתיבה, ואז לחזור אליה כשהיה לי רצון לכתוב מחדש. מצד שני, אולי זו לא בדיוק עצה טובה כי יכול להיות שמישהו יפסיק לכתוב ויתרגל לזה שהוא לא כותב, ולכן לא יחזור לכתוב כך שקצת קשה לי להמליץ עליה.

7. כשאתה מדפדף אחורה בבלוג שלך ועובר על רשומות ישנות, האם יש לך רשומה מן העבר שהיית מפרסם היום שוב? למה?

אני חושבת שבמובן מסוים הייתי שמחה אולי לפרסם רשימות צילום כמו שפרסמתי בזמנו בבלוג הצילום שלי בתפוז. אני מרגישה שבבלוג הזה אני כותבת רשומה ארוכה עם הרבה מאוד תמונות על טיולים למשל – ובבלוג הצילום שלי בתפוז הייתי מפרסמת הרבה רשומות עם מספר הרבה יותר מוגבל של תמונות, לרוב בסביבות ה 4 – 5 תמונות אבל כנראה לכל היותר עשר תמונות בכל רשומה. מן הסתם גם כתבתי פחות בכל רשומה על החוויות שלי אם היה מדובר על טיולים.

אני שואלת את עצמי האם יעניין אותכם כקוראים לראות פחות תמונות בכל רשומה כדי שתוכלו להנות מהן יותר, וגן לראות תמונות שהן לא של טיולים אלא כאלו שצילמתי בפארק או בשדות שהיו קרובים לבית שלי בהוד השרון או הרצליה?

ובבלוג של ההרזיה הקודם שלי בתפוז – יש רשומה די מוקדמת שאני יכולה לחשוב עליה שבה כתבתי על למה דיאטות שמתבססות על ניסיון אישי של מישהו או מישהי מסוימים היא די גרועה ופוגעת לא פעם בדימוי העצמי של הקוראים. יכול להיות שאכתוב אותה שוב מתישהו.

8. איזו רשומה של בלוגר אחר שקראת, הרגשת כאילו היית יכול לכתוב אותה בעצמך?

אני חושבת שכל אחד מאיתנו כותב על דברים שונים ובסגנון מאוד שונה, כך שקשה לי לחשוב על רשומה שמישהו אחר כתב שאני הייתי כותבת בעצמי. יכול להיות מצב שבו הנושא של רשומה כזו או אחרת עניין אותי, או שנקודה כזו או אחרת ברשומה שלי מישהו אחר גרם לי לחשוב על משהו – ואז כתבתי רשומה בעצמי על הנושא, ואני חושבת שגם היו מקרים שבהם אנשים כתבו כך בעקבות רשומות שלי.

אני אישית חושבת שזה דבר טוב שיש פה השראה הדדית של נושאיםֿ, אבל אני באמת מאמינה שכל אחד מאיתנו מביא נקודת מבט משלו לגבי כל נושא שאנחנו כותבים עליו, גם אם הנושא משותף.

9. ושאלה אחרונה חביבה – פינת הפירגון: איזה בלוג אתה קורא בקביעות ולא מחמיץ אף רשומה שלו?

יש הרבה בלוגים שאני אוהבת לקרוא – הבלוג של מוטי, הבלוג של אמפי, ושל רבים אחרים פה בקהילה. אני מניחה שהכוונה של השאלה המקורית בבלוגיה של תפוז שהיתה קהילה די גדולה נבעה מהרצון לחשוף את הקוראים לבלוגים חדשים שהם עדיין לא קראו, אבל לצערי יש לי רושם שאני לא מחדשת לקוראים שום בלוג…

Who is your favorite author and why? מי הסופר/ת האהוב/ה עליך, ולמה?

The first name that comes to mind is J.K Rowling – I loved the Harry Potter books because they created a whole, believable world and told interesting stories that happened to interesting, believable characters. That's a major reason that I always disliked the films made based on the books – they took out too many story lines and even characters out of the stories, and it always felt like the films also took out much of the spirits of the books too.

Another name that comes to mind is Jon Krakauer – a journalist that sometimes likes to expand some of his articles into books. He connects to many of these stories on a personal level, and writing through his own connection he manages to write a thorough story that also keeps us engaged as readers.

Another writer I love reading is Naomi Ragen – an orthodox Jewish writer who writes on the ultra orthodox Jewish world with a lot of love, but doesn't hesitate to pass any criticism she has on this world, especially on how it treats women.


הסופרת הראשונה שאני חושבת עליה בהקשר הזה היא ג׳יי קיי רולינג – אני מאוד אהבתי את הספרים בסדרת הארי פוטר. היא הצליחה ליצור עולם עשיר, ואמין והיא מספרת סיפורים מעניינים על מגוון עשיר של דמויות מעניינות. זו אחת הסיבות שמעולם לא אהבתי את הסרטים שנעשו על בסיס הספרים – כי הם הוציאו יותר מידי סיפורים ואפילו דמויות מהספרים, ואפילו חלק מהאווירה והרוח בספרים.

אני אוהבת גם את הספרים של העיתונאי ג׳ון קראקוור – שמידי פעם אוהב להרחיב כתבות שהוא כותב לספרים שלמים. הוא מתחבר ללא מעט מהסיפורים האלו בפן האישי, וכשכוא כותב מתוך החיבור האישי שלו הוא כותב סיפורים באופן מעמיק ומצליח לעניין את הקוראים שלוץ

סופרת אחרת שאני אוהבת היא נעמי רייגן – סופרת חרדית שכותבת על העולם החרדי עם הרבה מאוד אהבה, אבל לא מהססת להעביר גם ביקורת על העולם הזה, במיוחד על איך שהוא מתייחס לנשים.

What irritates you about the home you live in? מה מפריע (ומעצבן) אותי בבית שבו אני גרה?

I bought my apartment about a decade ago. The person who sold it to me decided to renovate it in order to make it easier to sell – and indeed it looked very impressive on first sight.

But from a practical standpoint, it's horrible. The renovation was done badly, and I had to re – renovate the bathrooms (which also went badly due to a bad contractor recommended by my interior designer sister in law). The guy also decided to remove the storage space the apartment had yo make the kitchen and entrance hallway bigger, which is very impractical. And some of it is just ugly and useless once you get close up. For instance he made arrangements to have a home movie system in the house and has all those power points for speakers in all kind of weird places which are impractical for anything else.

So this renovation really annoys me. If only I've had the billion dollars that we were asked to write about a few days ago…


קניתי את הדירה שלי לפני בערך עשור. מי שמכר לי אותה החליט לשפץ אותה כדי להפוך אותה לקלה יותר למכירה – ובמראה ראשוני היא באמת נראתה מרשימה.

אבל מבחינה פרקטית, זה נוראי. השיפוץ נעשה בצורה גרועה, והייתי צריכה לעשות שיפוץ מחדש לחדרי האמבטיה והשירותעם (משהו שגם הלך מאוד גרוע בגלל המלצה גרועה של גיסתי מעצבת הפנים לקבלן). אבל הבחור החליט למשל להעלים את המחסן שהיה בדירה לטובת מטבח גדול יותר ומסדרון כניסה גדול, משהו ששוב הוא לא פרקטי. וחלקים אחרים הם פשוט מכוערים ובלתי שימושיים מקרוב. הוא למשל עשה הכנה למערכת קןלנוע ביתית בבית ולכן יש הרבה נקודות חשמל לרמקולם בכל מיני מקומות מוזרים שלא פרקטיים לשום דבר אחר

אז השיפוץ הזה מעצבן אותי. אם רק היו לי את הביליון דולרים שביקשו מאיתנו לכתוב עליהם לפני כמה ימים…

What color describes your personality and why? איזה צבע נתאר את האישיות שלי, ולמה?

My first reaction to this subject was to take this quiz,

As it turns out, I'm blue – I'm supposedly dependable, someone who always sticks to the plan, but someone who misses out some of the fun. And this was me, when I was younger. But I feel that with age, I started being more spontaneous and adventurous. In a way I feel I identify with a few traits from most of the colors – I can be optimistic, and creative – and a lot of other stuff.

So perhaps I am, like most of us, iridescent?


התגובה הראשונית שלי לשאלה היתה לענות על השאלון הזה.

לפי התשובות שלי אני אמורה להיות ״כחול״ – אני אמורה להיות אמינה, מישהי שתמיד נצמדת לתוכניות ולכללים, אבל מפספסת חלק מהכיף. ובמובן מסוים זו היתה אני כשהייתי צעירה – אבל עם הגיל אני הופכת ליותר ספונטנית והרפתקנית. במובן מסוים אני מרגישה שאני מזדהה עם כמה תכונות של כל הצבעים – אני יכולה להיות אופטימית, ויצירתית – והרבה דברים אחרים.

אז אולי, כמו רובנו, ססגונית?