האם אתם משתפים את תחושותיכם ברשתות חברתיות מעבר לכתיבה בבלוג?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני חושבת שיש שוני מאוד משמעותי בין בלוג לבין רשתות חברתיות.

קודם כל, ברשתות החברתיות אנחנו מזוהים בשם שלנו, ולמרות שאמנם אנחנו יכולים להגדיר רמת רטיות מסויימת, כל מה שנכתוב יהיה חשוף ללא מעט אנשים. וחלק גדול מהאנשים האלו הם אנשים שאנחנו מכירים במסגרות שונות (משפחה, עבודה, חוגים חברתיים או פוליטיים) שלא בהכרח נרצה לשתף אותם בפרטים או דעות לגבי דברים מסוימים, במיוחד לא לגבי נושאים שהם שנויים במחלוקת.

מעבר לזה, הנטיה ברשתות החברתיות היא לכתוב פוסטים קצרים ולעניין, ורבים לא יקראו פוסטים ארוכים ומפורטים מידי – משהו שבלוגים דווקא מתאימים לו הרבה יותר. במובן מסוים רשתות חברתיות מתאימות למסרים שמתאימים לתיאור ״קצר וקולע – ארוך וצולע״.

בפייסבוק ואינסטגרם אני בעיקר משתפת כל מיני דברים (קצרים וקולעים) שנראים לי מעניינים או מצחיקים, או תמונות שלי מטיולים. כך שבעצם מה אני משתפת מאוד שונה ממה אני כותבת עליו בבלוג, ולכן שניהם קיימים במקביל בלי שום בעיה או סתירה.

״לרדת בגדול, להתנפח בענק״ חלק חמישי (ואחרון)

הכתבה העלתה לי הרבה מאוד מחשבות לגבי המהות של התוכנית – אבל גם המהות של ההרזיה.

אני מניחה שהציפיה של רבים שעושים דיאטה ובמיוחד של המתחרים שעשו את זה מול עיני האומה (או לפחות עיני הצופים בתוכנית) היתה שברגע שהם מגיעים ליעד – הסטטוס של ״להיות רזה״, הוא יהיה כל כך ״שווה״ שהם יישארו בו בקלות לאורך זמן, או אפילו עד יומם האחרון.

אבל עובדתית, עבור רוב המתחרים (ממש כמו עבור המוני מרזים אחרים במסגרות אחרות) – עד כמה שהם רצו להיות רזים, הם לא מצליחים לשמור על ההישג לאורך זמן. רבים מהם יכולים להשקיע חודשים ארוכים ואפילו שנים בניסיון להפוך לרזים, ואולי הם אפילו מצליחים לשמור על ההישג לתקופה מסויימת – אבל בסופו של דבר רוב המרזים מעלים בחזרה במשקל, ורובם יחזרו למשקל המקורי שלהם או יעלו אפילו יותר במשקל אחרי ההרזיה.

בפרק עצמו יש שני רגעים קריטיים שמבחינתי כנראה מסבירים את הגורמים לבעיה: הרגע הראשון הוא כשאבי קוריאט (הזוכה באחת העונות של התוכנית ואחד המשתתפים בכתבה) מספר על כך שהוא התכונן לגמר הגדול בכך שהוא בין השאר הלך לשוק הכרמל ורכש חצי קילו חלווה ועוד המון ממתקים כדי לזלול אחרי השקילה האחרונה שלו במסגרת התוכנית. הרגע השני הוא לקראת סוף הכתבה, שבה אבי וזוגתו קרן הולכים למסעדה, וכשקרן מציעה שהם יזמינו סלט – אבי מסרב לאכול את ״האוכל של האוכל שלי״, ומזמין סטייק מאוד גדול ומנת פסטה שמכינים בתוך גלגל פרמזן שנשמעת עשירה מאוד.

כך שההישג שבהרזיה והרצון של אבי להיות רזה (שאני מניחה שקיים אם הוא השתתף בתוכנית ריאליטי להרזיה) לא הספיקו לו כדי לתת לו מוטיבציה לוותר על האוכל שהוא כל כך אוהב – או במילים שלו, על העיסוק האובססיבי שלו באוכל.


אבל יש כאלו שעבורם התוכנית אכן הצליחה לעשות שינוי. אחת מהן היא לארה מלר, שזכתה במקום השני בעונה האחרונה של ״לרדת בגדול״.

אי שם ב 2017 היא הופעה כמשתתפת בפרק הראשון של תוכנית תיעודית בשם ״שמנופוביה״ (לנוחותכם הלינק עובר ישירות לחלק שבו מופיעה לארה, אבל אני אישית ממליצה על צפיה בפרק המלא ואפילו בסדרה כולה אם מעניין אותכם). במהלך הראיון מולה, לארה מספרת בגאווה על כך שמאז שהיא רזתה בתוכנית, היא לא רק מתמידה באימון ריצה של שעה כמעט כל בוקר, אלא גם לא אכלה עוגה (וכנראה גם ממתקים אחרים) מאז התוכנית, ומבחינתה לפחות המתיקות של פירות מקבילה לזו של הממתקים שהיא מוותרת עליהם כבר כמה שנים לפחות.

אבל האם השינוי הזה מאוד פשוט? שאר הפרטים שלארה מספרת עליהם בראיון, ובנוסף סיפורו של ערן גלסנר שמופיע בכתבה הנוכחית על ״לרדת בגדול״ מראים מציאות מורכבת יותר. ערן למשל מספר שהוא בחי בפחד מתמיד מהחזרה להיות שמן, וזה מה ששומר עליו מפני עליה מחודשת במשקל.

מבחינת לארה עצמה – היא רואה בעצמה השמנה כמישהי עם ״ניצוץ בהמי״, לעומת לארה הרזה שהיא מישהי עם ״ניצוץ אלוהי״. השנאה לגוף השמן שלה שאפילו מידת החזיה שלה היתה ״שקר״ בגלל ההשמנה לא מסתכמת רק כלפי הגוף של עצמה – אלא היא גם כלפי אנשים שמנים אחרים. היא לא מסוגלת לקבל את העובדה שישנם אנשים שמנים שמקבלים את עצמם ככאלה, אלא היא מתעקשת להגיד שאחרי שיחה של כמה דקות איתה – כל אדם שמן, אפילו כזה שנמצא ב״הכחשה עמוקה״ יודה ברצון שלו להיות רזה.

במובן מסוים יש משהו קצת סותר שבתוכנית שנועדה לספר על גזענות נגד אנשים שמנים, מביאים מישהי שבעצם מבטאת גזענות כזו בצורה כזו ישירה.

והאובססיה הזו של לארה כלפי אנשים אחרים והגישה שלהם למשקל הגוף האישי שלהם נשמעת לי כמשהו מאוד בעייתי – מדוע יש לה צורך כזה חזק שכולם יסכימו עם דרכה? האם היא כל כך זקוקה לאישור שהדרך היחידה לפעולה כדי לפתור את הקשיים של אנשים שמנים כשמנים היא הדרך שלה, כי קשה לה להתמיד בה אם יש סיכוי שהיא היתה מוצאת אושר גם כאישה שמנה? או שאולי היא רזתה כדי להפוך למישהי עם סטטוס חברתי גבוה יותר בתור אישה רזה, וצורם לה לראות שהיא לא מושא לקנאה על ידי נשים שמנות אחרות? או שאולי מדובר פשוט על עניין כלכלי כי לארה היא מאמנת כושר שמתמקדת בין השאר בהרזיה, ורואה בגישה שבה היא בחרה טקטיקה יעילה למשוך לקוחות שיהיו בראש שלה כדי לעבוד יחד?


זה כמובן לא מעיד על כך שלארה מתקשה לשמור על המשקל או שהיא לא מאושרת כאישה רזה. סביר להניח שהחיים שלה כאישה רזה הרבה יותר טובים משמעותית עבורה ולכן היא בוחרת כל יום בהרגלים שיובילו אותה לשמור על המשקל החדש שלה. אבל המסע שלה ושל ערן כיורדים בגדול שרזו ושמרו על המשקל הרזה רק בזכות התוכנית הוא בהחלט מסע שמעלה את השאלה מה נדרש כדי לשמור על המשקל אחרי מסע הרזיה (ובמיוחד כזה אינטנסיבי) – והאם המחיר הזה מתאים או שווה לכל אדם באשר הוא.

בזמנו הייתי בטיפול פסיכולוגי, שבמסגרתו הפסיכולוגית שעבדתי איתה שאלה אותי שאלה מאוד מעניינת לגבי מה מקור המוטיבציה שלי: האם אני מקבלת מוטיבציה מגורמים חיוביים, או גורמים שליליים?

״גורמים שליליים״ יכולים להיות למשל הפחד של ערן להשמין מחדש שגורם לו לשמור על המסגרת, או גם האמונה של לארה לגבי ה״ניצוץ הבהמי״ שגורם לה לשנוא את הסטטוס של לארה השמנה. הרגשות האלו נותנים להם מוטיבציה לשמור על מסגרת כדי להמנע מהשמנה חוזרת.

אבל יש אנשים שדווקא הרגשות השליליים האלו יגרמו להם להגיב דווקא באכילת יתר מתוך מצוקה ולא יתנו להם מוטיבציה לשמור על מסגרת שתעזור להם לרזות ולשמור על ההרזיה. הם כנראה יצטרכו גישה חיובית יותר וחיזוקים חיוביים כדי לשמור על המסגרת – כמו למשל קבלת מחמאות על כמה הם נראים טוב, או שהם מרגישים טוב יותר כאנשים רזים, או שמתאפשר להם כאנשים רזים לעשות הרבה דברים שלא התאשפרו להם כאנשים שמנים. בגדול אפשר לסכם את זה בכך שהם רואים החזר מאוד משמעותי על המאמצים שהם עושים כדי להרזות ולהשאר רזים.

כמובן שזו לא חלוקה שהיא מוחלטת, אלא על שילוב של גורמים ופעולות, אבל כל אדם מגיב אחרת לאתגרים האלו. אבל עודבדתית, רק חלק מאוד קטן של המתחרים בתוכנית על כל עונותיה שמרו על המשקל ישירות אחרי התוכנית, אבל חלק גדול משמעותית מהמשתתפים לא רק שלא הצליח לשמור על ההישג, אלא גם עלה במשקל הרבה יותר מאשר למשקל שבו הם התחילו את התוכנית.

ואולי זו הבעיה העיקרית שעומדת מאחורי הכשלונות הרבים בתוכנית – חוסר היכולת שלה להתאים למשתתפים את הטיפול והשיטה שהם זקוקים לה כדי להרזות, ולהשאר רזים. עצם העובדה שהמוטיבציה של אלו שהצליחו לשמור על המשקל נובעת משיקולים מאוד שליליים גם גורמת להם לא פעם להשליך הרבה מאותה גישה על אנשים שמנים אחרים סביבם, וזה לא בהכרח משהו בריא.

הזמן נמדד בגידול ילדים?

לקראת סוף הרילוקיישן שלי בארה״ב, מי שהיתה המנהלת האדמיניסטאטיבית שלנו ילדה את הבת הבכורה שלה. חודש או חודשיים לפני הלידה, היא ערכה מה שמכונה בארה״ב Baby Shower שזו מסיבה שעורכות נשים בהריון הראשון שלהן בלבד שבו חוגגים את ההפיכה שלהן לאמהות. כמובן שכולן קונות מתנה מרשימה שהאם מכינה מראש (משהו שנשמע בהתחלה מאוד קר ומרוחק, אבל לדעתי הוא מאוד פרקטי גם למקבלת המתנה וגם למי שנותן אותה כדי לאפשר להם לקנות בדיוק מה שהאמא רוצה), אבל המסיבה גם כללה כמה משחקי חברה וכיבוד שארגנה האמא המצפה ואולי אחת או שתיים מהחברות שלה בעבודה.

לאחרונה יצא לי להכנס לפרופיל שלה, והיא כיום אמא לשני ילדים (נולד לה בן נוסף כמה שנים אחר כך) – והבת שלה כבר רחוקה מלהיות תינוקת אלא היא אישה צעירה כבר לומדת במכללה מחוץ לבית, ואולי אפילו כבר סיימה אותה.


כשחזרתי מהרילוקיישן שלי לארה״ב, הייתי בת כמעט שלושים (חגגתי יום הולדת שלושים חודשיים וחצי אחרי החזרה לארץ). היו איתי בעבודה כמה נשים שהיו בערך בגילי (קצת יותר או קצת פחות) שהיו בדיוק נשואות צעירות והתחילו ללדת ילדים.

במקביל, היו גם כמה עובדות צעירות יותר, שסיימו תואר כמה שנים אחרי (ואחרי הנשים האחרות שהיו בגילי) ואחרי שנתיים שלוש בתפקיד, גם הן התחילו להתחתן. החריגה היחידה לכלל הזה היתה מישהי חרדית שכבר היתה נשואה ואמא לילד.

במקרה יצא לי לאחרונה להתקל בתמונות של אחת מאותן נשים צעירות יחסית בפייסבוק לאור יום ההולדת שלה, והיא כבר אמא לשלושה ילדים שהם בהחלט לא קטנים, והגדול נראה כבר די גדול.

משם נכנסתי לעמוד של אחת מאותן קולגות שהיתה מבוגרת יותר (ובערך בגילי בטווח של כמה חודשים לדעתי) – ולה יש בן גדול שבדיוק התגייס, ובתמונות איתו היא נראית טוב לגילה, אבל ״גילה״ הוא הגיל שבו את אמא מבוגרת מספיק כדי שיהיה לך בן שהוא מבוגר מספיק כדי להתגייס לצבא…


אני חושבת שכשהיינו ילדים, היו לנו הרבה יותר אירועים שסימנו את מעבר הזמן – למשל עצם העובדה שבכל שנה עלינו כיתה (או גן), או מידי מה שנים עברנו מבית ספר אחד לשני (למשל מבית ספר יסודי לחטיבת ביניים) כן הפכו כל שנה לאירוע. אבל ככל שאנחנו מתבגרים, המסגרות האלו מתחילות במובן להעלם – למשל השירות הצבאי והתואר הם כבר עניין של כמה שנים כל אחד ולא של שנה בודדת, ואז אנחנו מתחילים לעבוד ויש מידי פעם אירועים בחיים שלנו כמו החתונה או לידה של ילד, אבל בעצם החיים שלנו הופכים להיות רצף די ארוך של יציבות ללא שינויים.

וזה לא בהכרח דבר רע – אבל שמתי לב לזה שהרבה יותר קשה לעקוב אחרי מעבר הזמן כשאין את נקודות הציון האלו. כמובן שהספקתי לא מעט דברים בחיים מאז שלמנהלת האדמיניסטרטיבית ילדה את הבת שלה, אבל איכשהו לא הרגשתי איך הזמן חולף…

הסגראדה פאמיליה

הסגראדה פאמיליה היא כנסיה שתכנן האדריכל אנטוני גאודי, ולא הצליח לסיים את בנייתה לפני מותו הפתאומי בתאונת דרכים ב 1926. אחרי הפסקות בנסיבות שונות (כמו למשל מלחמת האזרחים הספרדית) ועיצוב מחדש של התוכניות (כי גאודי לא השאיר כאלו) – בניית הכנסיה אמורה להסתיים בעוד שנים ספורות ב 2026, כדי לציין 100 שנים למותו של גאודי.

רבים צוחקים על כך שתהליך הבניה עצמה הפך להיות האטרקציה הראשית של הכנסיה, אבל כפי שניתן לראות כי יפה מוד מבפנים ומבחוץ כך שאין חשש שהיא תפסיק להיות יעד תיירותי מבוקש.

גם לכאן צריך להזמין כרטיסים מראש. לפחות בתקופה שבה הייתי שם (2016) לפני הקורונה, הכרטיסים אפשרו כניסה למקום בטווח של שעתיים, בלי מגבלת זמן על כמה זמן ניתן להשאר בפנים (כנראה בהנחה שיש גבול לכמה זמן אפשר להשאר בכנסיה שאין בה יותר מידי מה לעשות).

מהי תחפושת החלומות שלי?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

כשהייתי ילדה, אמא שלי תמיד היתה מכינה (לפחות חלקית) את התחפושות שלנו, כולל תפירה של קישוטים שונים. היא לא פעם היתה גם זו שהחליטה למה נתחפש – אבל במקביל לזה, ברגע שהגענו לגיל שבו החלטנו לבד למה להתחפש, גם רמת ההשקעה של אמא שלי ירדה משמעותית. מעבר לזה, איכשהו לא קנינו גם תחפושות מוכנות אלא די הסתמכנו על מה שהיה לנו בבית.

ואז בכיתה ו׳ או ז׳, כשעוד גרנו בניו יורק אבל למדנו בבית ספר יהודי, החלטתי להתחפש לרוח רפאים. התחפושת נשמעה לי מגניבה, למרות שהיא היתה מאוד פשוטה וכללה פשוט להרוס סדין בך שחתכתי ממנו חורים לעיניים.

ואיכשהו עם התחפושת הפשוטה הזו הצלחתי לנצח בתחרות התחפושות של בית הספר. באותו רגע שמחתי על זה שזכיתי בגולות, אבל בדיעבד הבנתי שכנראה חלק מהזכיה נבעה מרחמים – כנראה שצוות בית הספר הניח שהגעתי בתחפושת כזו פשוטה כי לא היה לנו כסף לתחפושת ראויה יותר, ולכן נתנו לי פרס כדי לשמח אותי (שזו מצווה חשובה לדתיים בפורים).

אני חשובת שמאז אותה שנה, סירבתי להתחפש. הפעם היחידה שהתחפשתי היתה בכיתה י״ב – כי היתה מסורת בבית הספר שלנו שבה בפורים כל כיתה בשכבת י״ב בוחרת נושא, ולא רק מארגנת קישוטים סביבו אלא שכל הכיתה מתחפשת בהתאם, ולא היתה לי דרך להתחמק מזה.

למזלי במובן הזה היהתה העובדה שהכיתה שלמדתי בה לא היתה מגובשת ולא ממש היתה מעוניינת להשקיע יותר מידי, אז מישהו העלה ״קיבוץ״ בתור נושא. אני לא זוכרת איך קישטנו את האיזור שהיינו אמורים לקשט, אבל אני זוכרת שזה לא היה מושקע – וגם נראה רע במיוחד ליד האיזור שלידו היינו שקישטה כיתה אחרת שהחליטה לקשט את האיזור שלה בתור רחוב אירפאי קלאסי כולל מאפיה.

והתחפושות שלנו היו גם לא מושקעות בהתאם. אני חושבת שאני לבשתי פשוט ג׳ינס וחולצה משובצת ישנה עם נעליים גבוהות בתור ״בגדי עבודה״, וחוץ מהיושן של החולצה והנעליים כנראה שזה היה די קרוב לאיך שהתלבשתי ביום יום.

כך שאין לי תחפושת חלומות, במיוחד שמאז אותה חגיגה לא התחפשתי. ומכיוון שאני לא חובבת אוזני המן, אין לי שום חיבור לחג הפורים (חוץ מאולי העובדה שהוא מבשר על כך שפסח מתקרב).

התלבטות לגבי חוג צילום

אני חושבת שכבר סיפרתי בכמה רשומות קודמות שאני השתתפתי בכמה חוגי צילום. בקיץ האחרון התחלתי בקורס חדש שהחברה ניסתה שהתחיל טוב והמשיך בצורה שפשוט לא התחברתי אליה, ובערך באמצע הקורס פרשתי ממנו. בדיעבד גיליתי גם שלא רק שהקורס לא יחזור על עצמו, אלא שהצלם שהעביר אותו לא המשיך בשלב זה לעבוד בחברה.

אז אחרי בערך חצי שנה של שקט – לקחתי קורס וסדנא של מדריך מסוים שכבר למדתי איתו בעבר.

הסדנא היתה אמורה לקרות שבוע לפני תחילת הקורס: היתה הרצאה בזום בחמישי בערב, היתה אמורה להיות הדרכה ב״שטח״ שבו נתרגל את העקרונות בשישי בבוקר – ואז ביקורת עבודות במוצ״ש. אבל נוצר מצב שבו המדריך לא היה זמין באותו שישי ולכן השיעור ״בשטח״ וביקורת העבודות קרתה בשבוע איחור.

וזו היתה בעיה – כי בשישי שבוע לאחר מכן כבר היה לי שיעור בשטח בקורס המלא, ובשבת אחה״צ היינו אמורים לחגוג יום הולדת לאחיין שלי.

החלטתי לא לוותר על ההרשמה לסדנא, וזו כנראה היתה טעות.

יום שישי התחיל בשיעור בשטח לקורס המלא, ומאוד נהניתי ממנו, אבל הוא היה קצת מעייף ובגלל שהוא התחיל האיחור וקצת התארך, לא היתה לי הזדמנות לנוח או לאכול בין השיעורים.

ואז בשיעור השטח של הסדנא היה קטע שעיצבן אותי: שתיים מהמשתתפות שהן במקרה גם תלמידות קבועות (וכנראה גם מעריצות) של המדריך התחנחנו ו״ביקשו״ שבמקום שהוא ייתן לנו לתרגל עצמאית, נתרגל בתור קבוצה. אני הערתי שלי הקונספט הזה פחות מתאים באופן אישי, אבל המדריך בחר להמשיך בתור קבוצה והרגיע אותי שנעבוד קצת יחד ואז הוא ישחרר אותנו.

אני לא אוהבת לעבוד יחד כי בעצם אני מרגישה שזה מצב שבו המדריך לוקח אותנו למצבים ומקומות שמעניינים אותו ואני לא בהכרח מתחברת עליהם, ואני גם לא אוהבת שכולנו מצלמים יחד את אותו נושא כי זה מרגיש לי מקום שבו יהיה קל להשוות בינינו ואני מרגישה לא נוח עם השוואות כאלו – וזה מעבר לעובדה שלא פעם מדובר על לעבוד בצורה צפופה שבה כל אחד מנסה לתפוס את המקום הכי טוב כדי לצלם וזה לא נעים עבורי לעבוד.

כשהבנתי שכנראה השיעור ימשיך להיות ״דביקי״ כזה, החלטתי אחרי נקודה אחת בלבד להגיד שאני פשוט צריכה לצאת מוקדם יחסית הביתה, ולכן אני מעדיפה להמשיך לבד כדי להספיק לתרגל הכל בצורה טובה. ביקשתי מהמדריך את התרגילים, צילמתי מה שהספקתי לפי רמת הכוח שנשאר לי – ואז חזרתי הביתה רק עם תקלה אחת: מסתבר שתחנת האוטובוס שלי בדרך חזרה הביתה בוטלה, והייתי צריכה ללכת מרחק די גדול לתחנת האוטובוס הבאה.

לי אישית לא ממש הפריע לעבוד עצמאית. אמנם הפסדתי קצת את היכולת לקבל הכוונה של המדריך במקרה הצורך, אבל מצד שני אני תמיד עבדתי הכי טוב כשעבדתי באופן עצמאי.

לצערי למורת שניסיתי למצוא הסבר מתקבל על הדעת על למה אני רוצה להתפצל מהקבוצה, העזיבה שלי בכל זאת משכה את תשומת לב של המדריך ושל אחת המשתתפות האחרות ששאלו אותי מה שלומי כי הם דאגו שמשהו לא בסדר.

אבל כן היתה לי בעיה אחרת: כל היום הזה הפך להיות כל כך מתיש שאני לא חושבת שהתאוששתי ממנו במהלך כל השבוע. חלק מהבעיה נבעה מזה שלא ממש יצא לי לנוח בצורה טובה ביום שבת, כי בשבת אחה״צ היה לאחיין שלי יום הולדת, ואז הייתי צריכה בשיא הלחץ לחזור הביתה לשיעור הביקורת, שהיה קצת מאכזב כי היתה תמונה שמאוד אהבתי אבל מסתבר שהיא היתה פחות טובה ממה שחשבתי.

ברביעי היה לנו שיעור שאליו איחרתי בגלל הבלגן שהיה בתל אביב, ואז אתמול בשישי בבוקר היה אמור להיות לנו השיעור בשטח. אבל מוקדם בבוקר המדריך הודיע לנו שהוא לא יהיה זמין והשיעור יידחה להיום (שבת).

עקרונית לא היתה לי בעיה עם זה, אבל בדיעבד הבנתי שנוצר מצב שהתזמון לא נוח לי. בשבת בבוקר גיליתי שיש בעיה של לקוח שיש סיכוי נמוך שאהיה מעורבת בה ולא רציתי לצאת במקרה שאצטרך לחזור הביתה באמצע שיעור כשאין תחבורה מסודרת ואני תלויה בזמינות של מוניות שאולי לא יהיו זמינות. אבל מעבר לזה, הבנתי שכל כך בניתי על היום הזה כדי להתאושש ולנוח לקראת שבוע הבא, והרגשתי שסשן צילום שיוצא בדיוק בצהרים מפריע לי לזה.

לכן העדפתי לוותר על השיעור. כתבתי על זה בקבוצה ולא קיבלתי ממש תגובות – מה שבהתחלה הרגיש לי מאוד נוח כדי לא לקבל על זה תשומת לב. אבל בדיעבד כשאני חושבת על זה, אני שואלת את עצמי אם אי ההגעה נתפסה בתור רצון לקבל תשומי, או שאני נתפסת כמישהי מפונקת שכשדברים לא מתאימים לה.

יכול להיות שזה נובע מזה שיש יותר מידי בעיות, קשיים ושינויים בתקופה הזו – גם בגלל הזמינות של המדריך שלא ממש מסתדרת עם הלו״ז שנקבע לקורסים (משהו שהוא די חריג בקורסים האלו), וגם בגלל השינויים שגורמת המחאה.

השאלה שלי עם עצמי בעיקר היא מה הלאה.

אכילה אינטואיטיבית וסביבה רעילה

אכילה אינטואיטיבית הוא מושג יחסית חדש בכל מה שקשור ל״אורח חיים בריא״. יש לא מעט דיאטניות או שאר ״גורואיות להרזיה״ שמנסות לנכס אותו כשיטה להרזיה – אבל בעצם מדובר על גישה כללית יותר שאומרת שהגוף שלנו יודע לבד מה וכמה הוא רוצה לאכול, אבל שדיאטות שונות ״הרסו״ את המנגנון הזה בכמה מובנים. דיאטות למשל לא בהכרח מלמדות להקשיב לתחושת הרעב או השובע של הגוף, והן למשל מאלצות אנשים להפסיק לאכול בארוחה לפני שהם שבעים, או למשל כופה עליהם לאכול כשהם עדיין לא רעבים, למשל בבוקר. בנוסף, דיאטות בעצם אוסרות על לאכול הרבה דברים טעימים – ולכן הופכת אותם מבחינה פסיכולוגית להרבה יותר מפתים ומושכים ממה שהם היו בלי דיאטה (או כך לפחות טוענת הגישה).

אכילה אינטואיטיבית לא מבטיחה בהכרח הרזיה. יש מי שהיא אכן תעזור להם להרזות (בעיקר אם תהליכי דיאטה גורמים להם קושי פסיכולוגי), יש כאלו שהמשקל שלהם יישאר יציב – ויש מי שעלול להשמין קצת אפילו. אבל השיטה כן מבטיחה שעבור מי שהיא מתאימה – לאורך זמן האכילה שלה תהיה בריאה יותר בלי מאמץ, והמשקל של המטופל יישאר יציב לאורך זמן. השיטה אפילו מבטיחה שאחרי תקופה של חוסר יציבות תזונתית והשלמת חוסרים מבחינת אוכל טעים וצרכים פסיכולוגיים – אותם מאכלים מפתים כבר יהפכו ללא מפתים כי הם כבר לא יהיו אסורים, ובקושי תרצו לאכול מהם (אם בכלל).


עד כמה זה באמת עובד?

אני זוכרת את עצמי כילדה די רזה – אבל גם ככזו שמאוד אוהבת אוכל. לא רק במובן של היה לי תיאבון בריא – אלא גם במובן של עיסוק מסוים במה אני אוכלת.

אחד הזכרונות הראשונים שלי מהגן הוא מאחד מימי ההולדת שלי שבו אמא שלי הביאה שתי עוגות שונות לגן (כנראה כדי שהן יספיקו לכל ילדי הגן) – ואני רציתי פרוסת משתיהן אבל אמא שלי נתנה לי לאכזבתי לאכול רק פרוסה אחת.

אני גם זוכרת שתמיד רציתי שאמא שלי תשים המון ציפוי או קצפת על העוגות שהיא היתה אופה, אבל היה לי לא נעים להיות ״חזירה״ ולכן ניסיתי לרמוז לה על זה בצורה לא ישירה (וכנראה גם לא יעילה במיוחד).

והמשיכה הזו לא נבעה מתחושה של מחסור או רגשות אשם – כי הייתי ילדה רזה ולא היה ממש צורך להגביל את האכילה שלי, במיוחד כשכילדים היינו משחקים ורצים המון בחוץ ושורפים כך המון קלוריות.


ואולי חלק מהעניין נבע מכך שכילדה – רמת הפיתויים שהיתה לנו היתה יחסית נמוכה. היינו אוכלים בעיקר בבית ואוכלים בחוץ רק בהזדמנויות מאוד נדירות. לא ממש היו ממתקים בבית, והם היו פינוק שאמא היתה מידי פם קונה לנו במכולת, ולנו לא היה כסף לרוב לקנות אותם לעצמנו. שתיה ממותקת היתה לנו רק בסופי השבוע (מלבד תרכיז מיץ פטל) וגלידה היתה משהו שההורים קובעים מתי תהיה בבית וכמה הם מגישים לנו.

אבל כיום המצב מאוד שונה. אם בתור ילדה היו לנו גלידות די פשוטות של חברה אחת עם שניים שלושה טעמים (שוקו וניל, פונש בננה, ופיסטוק קפה אם אני זוכרת נכיון) – כיום יש לנו המון חברות (ולא רק מקומיות אלא גם בינלאומיות), כשלכל אחת מהן יש מגוון הרבה יותר גדול של טעמים, ולא פעם גם טעמים חדשים או זמניים שמושכים אותנו לטעום אותם מהר או בזמן המוגבל שיש לנו. מעבר לזה, הקורונה אפשרה לגלידריות השונות לחדש את האפשרות להזמין גלידה במשלוח וכך יש לנו יותר מבחר – יותר בקלות.

אבל זה כמובן לא מוגבל לגלידות. יש לנו מבחר גדול יותר של שוקולדים למשל, בהרבה יותר טעמים, ושל הרבה יותר חברות (חלקן, ואולי אפילו רובן, מחו״ל). כנ״ל לגבי מעדני חלב למיניהם שפעם היו פשוטים והיום הפכו להיותר מגוונים ויותר מורכבים.

במקביל יש לנו יותר ויותר מסעדות, לא פעם של שפים שהתפרסמו דרך עבודה קשה במטבח אבל גם בתוכניות בישול וריאליטי בישול, והפרסום שלהם הוא חלק מהמשיכה למסעדה שלהם. מעבר לזה, יש יותר מודעות לאוכל בינלאומי – אם אי שם בשנות השמונים סושי לא היה מאכל מוכר (ומי שהכיר אותו חשב שהוא סופר אקזוטי), כיום אין מי שלא מכיר את המאכל. גם האוכל הסיני הפך מעוף חמוץ מתוק בטיגון עמוק וברוטב אדום רדיואקטיבי למשהו הרבה יותר אותנטי ומתוחכם.

אבל הבעיה היא לא רק המבחר – אלא גם גודל המנות.

אני זוכרת למשל כשכשגרנו בניו יורק באמצע שנות השמונים, המבורגר רגיל היה בגודל של המבורגר ילדים כיום, וקציצות של מאה גרם נחשבו לענקיות, ומדובר על ארה״ב שידועה במנות הענק שלה לעומת שאר העולם. אבל כיום אפילו בישראל אין מסעדות רציניות שמגישות המבורגרים של מאה גרם – אלא לפחות 160 גרם, ולרוב אפילו 220 גרם והמבורגרים של 330 גרם. מקדונלדס ודומיהם אמנם מגישים המבורגרים של 100 גרם, אבל גם אצלם אפשר בקלות להכפיל ואפילו לשלש את כמות הקציצות במנה.

וזה עוד לפני שנכנסנו לגודל מנות הצ׳יפס…


אבל במקביל אי אפשר להכחיש שבמקביל להשמנה שלי, ההורים שלי ניסו לאסור עלי לאכול מאכלים מסויימים – וזה גרם לי להסתיר את האכילה שלי. אני זוכרת לא מעט מקרים שזה קרה: למשל בכיתה י״ב היתה לי עבודה זמנית כבייביסיטר פעם בשבוע – ובדרך חזרה היה סופרמרקט ליד תחנת האוטובוס שממנה חזרתי הביתה, ותמיד הייתי קונה חבילה של שוקולד פרה – שידעתי שאני חייבת לסיים לפני שאני מגיעה הביתה, ולכן הייתי אוכלת את כולה בדרך הביתה, ומהר מאוד הרגשתי את ההשפעה של הקלוריות הנוספות האלו על כמה הג׳ינס שלי הפך להיות לוחץ, אבל הפסקתי עם ההרגל הזה רק כשפוטרתי מהעבודה כשפעם אחת כשההורים איחרו להגיע חיכיתי עם הילדים ברחוב כדי שנוכל לראות יותר מהר כשההורים מגיעים.

או למשל כשהייתי בצבא, הייתי לא פעם יוצאת עם חברות לבלות בשישי בבוקר והיינו אוכלות צהרים במסעדת פאסט פוד כזו או אחרת – אבל אז הייתי חוזרת הביתה ואוכלת ארוחת צהרים נוספת כדי שאמא שלי לא תחשוד שאכלתי שוב המבורגר וצ׳יפס.

מן הסתם ההתנהלות הזו תרמה מאוד להשמנה שלי – לא רק במובן שהייתי אוכלת יותר קלוריות ממה שהייתי אוכלת בלי הצורך להסתיר את האכילה שלי, אלא גם לא פעם הרגלתי את הגוף שלי לאכול הרבה יותר אוכל ממה שהוא היה צריך. ואז מעבר לעובדה שיכולתי להמשיך לאכול יותר מידי אוכל לפני שהרגשתי מלאה – גם היה לי קשה יותר לשבוע מכמות סבירה של אוכל, ולכן הייתי צריכה לאכול יותר ברמה יומיומית כדי לא להיות רעבה.


לא מזמן יצא לי לשמוע שיחה לגבי ״אכילה אינטואיטיבית״ שבה אחד הדוברים התעקש שהשיטה לא מתאימה להרבה אנשים, אלא לכאלו שהרגלי האכילה שלהם לא ״הרוסים מידי״ מלכתחילה – ובעצם לאנשים שהם הכי פחות זקוקים לעזרה בכל מה שקשור לתיקון הרגלי אכילה.

חשוב לציין שכיום קשה למצוא אנשים שאוכלים בצורה בריאה ומאוזנת בלי הדרכה מסודרת – כי מצד אחד יש שפע מאוד גדול של אוכל מפתה ומושך (והמון תוכניות בישול ומסעדות ושפים מפורסמים), ומצד שני יש הרבה מאוד גישות לאיך בדיוק מוגדר ״אורח חיים בריא״, כשחלק גדול מהן סותרות אחת את השניה, וחלקן לא בהכרח מספרות מה עומד מאחורי הגישה.

אבל בהחלט יש אנשים שעבורם הפיתויים שם בחוץ הרבה פחות מפתים – כאלו שבעיקר אוכלים כדי לחיות ולא חיים כדי לחיות. אבל ככל שמישהו מתקרב יותר לתחום שבו חיים כדי לאכול – אכילה אינטואיטיבית תהיה הרבה פחות יעילה, וכדי להגיע לאורח חיים בריא, הם יצטרכו להשתמש בכלים של דיאטה ״קלאסית״, שלפי התיאוריה של האכילה האינטואיטיבית מזיקה להם יותר מאשר מועילה לאורך זמן.

כנראה שאין פה פתרון מושלם, וכל אחד צריך לקחת מכל שיטה את מה שמתאים לו כדי לעזור לו לחיות את אורח החיים הכי בריא שהוא יכול (או שהיא יכולה). וזה משהו שכל מי שעוזר לאחרים להגיע לאורח חיים בריא צריך להבין.

האם העבודה שלך מהנה?

האם העבודה שלך מהנה?

זו שאלה קצת מורכבת – כי עבודה היא לרוב לא משהו שמהנה כל יום כל היום, ורבים מאיתנו מגיעים לעבודה כזו או אחרת כי אנחנו בסופו של דבר צריכים להתפרנס, והבחירה לא נעשית משיקולים של הנאה של רווח כספי.

כמובן שיש פה בעיה רגישה שלפיה לנשים כנראה קל יותר לבחור עבודה מהנה כי בזוגיות לא פעם עדיין מקובל שהגבר הוא ה״מפרנס״ והמשכורת של הנשים היא משכורת נוספת, ולכן חשוב שהיא תהיה קיימת אבל אפשר להתפשר קצת על הסכום עבור סיפוק מקצועי והנאה.

מצד שני, כדי להנות מהפריווילגיה הזו – צריך להיות אישה נשואה, כי רווקות צריכות להתפרנס בפני עצמן.

אבל למי שיש מזל – יש בעבודה שלהם היבטים מהנים שקורים בתדירות יחסית גבוהה. אני חושבת שלי (ממש כמו רבים אחרים) יש את המזל שזה קורה להם ברוב התפקידים שבהם הם עובדים.

״לרדת בגדול, להתנפח בענק״ חלק רביעי

כדי להציג את הצד של התוכנית ראיינו גם את יאיר קרני, אחד המנהלים של התוכנית. יאיר הוא אתלט מקצועי בעברו, כשכיום הוא עוסק בעיקר באימון ספורט ותזונה. הוא אומר משהו מאוד בעייתי, בכך שהירידה של המשתתפים במשקל צריכה להגיע מפעילות גופנית ולא בגלל שינוי תזונתי.

ייתכן שהאמירה הזו נובעת מפילוסופיה מסויימת שלפיה אנשים שמנים כמו המשתתפים לא מסוגלים לשלוט באכילה שלהם ולכן זקוקים לעשות הרבה ספורט כדי ״לפצות״ על זה.

אבל האמירה הזו לא נכונה באופן קיצוני עבור האדם הממוצע. ספורטאי כמו מייקל פלס או ליאו מסי באמת עושים מספיק ספורט כדי להצדיק ״לאכול כל מה שבא להם״ (ןגם הם עם הגיל התחילו לאכול בריא יותר). אבל הם משקיעים המון שעות ביום, כל יום, בפעילות גופנית – לא פעם לפחות 5 – 6 שעות ביום. אבל עבור רוב האנשים זה לא מציאותי, ויש להם לכל היותר שעה שעתיים ביום לעסוק בספורט ולא יותר מכך. במצב כזה, התזונה מהווה 70% – 80% מהשליטה שלהם במשקל והספורט הוא רק 20% – 30% מהתהליך.

יכול להיות שיש רכיב פסיכולוגי מסוים שיאיר קרני מתייחס אליו שלפיו שמי שעושה ספורט יאכל גם נכון כדי לתמוך בו, אבל עובדתית ערן עושה המון ספורט אבל עדיין שם דגש על אכילה בריאה. ייתכן שיאיר קרני עובד במיוחד עם אנשים שאוהבים ספורט בפני עצמו ולא התחילו לעסוק בו רק כדי להרזות, ולכן אין לו בהכרח פרספקטיבה טובה על אנשים שמנים מאוד וההתנהלות שלהם מול ספורט ואוכל.

לכן העובדה שיאיר קרני מנסה להטיל את על האחריות על העליה המחודשת של רוב המתמודדים עליהם היא בעיתית. הם עצמם הגיעו לתוכנית בהנחה שהם יעבדו עם אנשי מקצוע שיעזרו להם לרזות מתוך בסהב מקצועית שנראה שבעצם לא היתה ממש קיימת. הרושם שלי היא שליאיר קרני יש הרבה מאוד ידע על הנושא מתוך עבודה עם ספורטאים שהיכולת הפיזית שלהם לעסוק בספורט הישגי היא גבוהה, ובמקביל אן להם נטיה פיזית ובמיוחד לא נפשית להרזיה. אבל הידע הזה לא רלוונטי למי שלא מתחבר בהכרח לספורט – וכן יש לו נטיה לאכילה של אוכל מפנק ולא בהכרח דל קלוריות.


בסיכום הכתבה, נאמר שמתוך 65 משתתפים בארבע העונות של התוכנית – רבים השמינו חזרה, ורבים גם הגיעו למעמד של ניתוח קיצור קיבה. היו הצלחות, אבל מאוד בודדות ולא מייצגות: הכתבה מראה ממש מהר תמונה של ״לפני״ ואחת של ״אחרי״ של המתחרה לארה מלר, הזוכה במקום השני של העונה הרביעית והאחרונה (אותה עונה שערן התחרה בה).

קטע הסיכום של קרן מראה אותה מנסה למדוד את השמלה שהיא לבשה ב״גמר הגדול״ של העונה השניה של ״לרדת בגדול״. היא עצמה מודה שהיא לא שואפת לחזור למשקל של הגמר (שממה שניתן להבין היה 70 ק״ג), אלא למשקל יותר מציאותי עבורה של 80 – 85 ק״ג. לא חשוב לה להיות ״ממש רזה״ אלא במשקל בריא וכזה שהיא תוכל לתפקד בו בצורה טובה.

אסי מדבר על המשך התהליך שלו שכולל תזונה נכונה ו 5 – 6 אימונים שבועיים של הליכה או שחיה, ומראים אותו שוחה בבריכה ליד הבית שלו בבת ים. כשהמנחה של הכתבה שואל אותו מה המטרות שלו והאם הוא רואה את עצמו יום אחד עם ״קוביות״ בבטן – אסי עונה שהוא שמע ש״קוביות זה פוזה, וכרס זה החיים״ – ומראה שהוא לא מחפש הישג מוגזם אלא משהו שהוא יוכל להתמיד בו לאורך זמן.

ערן הוא ה״מרזה בגדול״ הרזה היחיד מכל החבורה, אבל דווקא הוא שמדבר על זה שהוא לעולם לא הגיע ל״מטרה״ שהוא קבע לעצמון כי בעיניו הוא עדיין ערן השמן, וכנראה לעולם לא יגיע ליעד. נשמע שמבחינתו יש חשש שהגישה שההבנה שהוא רזה תגרום לו לשאננות יתר, ודווקא החשש שהוא ישמין שוב הוא מה שנותן לו מוטיבציה להמשיך לשמור על אורח החיים הספורטיבי שלו. אבל האם החשש הזה הוא בהכרח דבר רע, או משהו שיכול לשמש את ערן כמשהו חיובי שיעזור לו להמשיך לאתגר את עצמו להיות בריא ובכושר גבוה?

ואז יש את אבי שפתח את הסרט, והיחידי מבין רביעיית המרואיינים שלא מנסה (לפחות כרגע) להרזות, ומבחינתו המפגש עם קרן והנישואים איתה הם הזכיה האמיתית שלו.

מהי עבודת המלאכה השאפתנית ביותר שעשית בעצמך?

מהי עבודת המלאכה השאפתנית ביותר שעשית בעצמך?

אני זוכרת שכשהייתי ילדה, היו לנו שיעורי מלאכה ושיעורי אמנות, שהגבול ביניהם היה די מטושטש. בתור ילדה חשבתי שאמנות זה פשוט לצייר, ומלאכה זה כל שאר הדברים שעושים כמלאכת יד.

ואז הגעתי לחטיבת הביניים, ושם באמת עשינו דברים מעניינים אך פרקטיים בשיעורי מלאכה – כמו למשל הכנו מעין נרתיק לכרטיסיה מעור וחיברנו את החלקים בסריגה במסרגה אחת. אני זוכרת שמאוד אהבתי את התוצאה, אבל תוך שנה או שנתיים לצערי איבדתי את הנרתיק כשהלכתי עם חברה לקולנוע לצפות בפעם הראשונה ב״חלף עם הרוח״.

אלב הפרוייקט הכי שאפתני שעשינו בשיעורי מלאכה של כיתה ח׳ היה מין אריגה על חישוק עגול מעץ. המורה קדחה לנו חורים בחישוקים קטנים והראתה לנו איך למתוח חוטים בתור המסררת, ואז הבאנו כל מיני שאריות צמר מהבית כדי לארוג משהו בתוך המסגרת ולקשט אותה.

אני הבאתי בין השאר פומפון ענקי שהכנתי בעצמי כדי לחבר אותו לאריגה הזו. הוא לא היה יפה או צפוף במיוחד, ובהחלט היה משהו שרק ילדה או נערה צעירה היו אוהבות או חושבות שהוא משום מה אסתטי. אבל המורה למלאכה שהיתה אמורה לדעת עם איזו אוכלוסיית מתבגרות היא עובדת החליטה משום מה להתנפל עלי בגלל חוסר הטעם המחריד לדעתה של העבודה שלי, בעיקר בגלל הפומפון המחריד והמזעזע לטעמה.

מאז היא שנאה אותי, ואני שאנתי שיעורי מלאכה. למזלי זו היתה השנה האחרונה או כמעט אחרונה שבה היו לנו בכלל שיעורי מלאכה כך שזו לא היתה כזו בעיה עקרונית.