התיירת המקרית

הסרטון הבא מעלה סיפור שבו אישה רזה טסה במושב האמצעי מתוך שלושה, ומשני צידה ישבו אח ואחות שמנים מאוד. וב״שמנים מאוד״ מדובר על אנשים שהיו צריכים לבקש מהדיילת הארכה לחגורת הבטיחות של המטוס, ושניהם הרימו את הידיות שמצידי המושבים שלהם כדי שיהיה להם עוד כמה סנטימטרים של מקום לשבת בו בלי שהידית תכאיב להם (או שהם לא היו מסוגלים לשבת בכלל עם ידית שמפרידה בינם לבין המושב שלידם).

במצב הזה, אותה נוסעת נאלצה לשבת כשהיא צמודה פיזית לאותם אח ואחות בתחושה שאין לה מרחב אישי במטוס. היא ניסתה לבקש מהאח והאחות להתחלף במושבים כדי שהם יוכלו לשבת יחד וכדי שלה יהיה יותר מקום והיא לא תצטרך להיות צמודה אליהם משני הצדדים (בכך שהחא תשב ליד המעבר או ליד החלון), אבל הם סירבו. היא גם כתבה מכתב תלונה לחברת הטיסה שבה היא טסה, ששם הסבירו לה שיש להם נוסעים במגוון מידות, והם מצטערים לשמוע שהטיסה שלה עברה בצורה כל כך לא נעימה.

והנוסעת הזו בעצם צודקת. החוויה של לטוס היא כבר מלכתחילה מאוד צפופה, ולשבת במשך כמה שעות בטיסה שבה שני אנשים ״דבוקים״ אליך משני הצדדים זו חוויה מאוד קשה, במיוחד לאמריקנים שמאוד מעריכים את המרחב האישי שלהם.

ומי שמדבר בסרטון אומר גם דברים חכמים לגבי איך אפשר לפתור את הבעיה. למשל אותם אח ואחות היו למשל יכולים לרכוש גם את המושב השלישי בשורה, וכך להתרווח בלי להפריע למי שיושב ביניהם. באותה מידה הם יכלו לרכוש מושבים במחלקת העסקים, שהם רחבים יותר.

ואפילו אם הם לא היו יושבים יחד באותה שורה של שלושה מושבים אלא בשורות נפרדות, החוויה של מי שישב לידם היתה בהחלט קלה קצת יותר.

---

אבל התגובה של מי שכתב את הפוסט היא בעייתית מכמה סיבות.

שימו לב למשל לשפה שבה הוא משתמש נגד האח והאחות. הוא אומר שחברות התעופה דוחסות אנשים למטוס כאילו הם בהמות – ואז קורה לאח ולאחות בהמות כי הם שמנים. ולכנות מישהו ״בהמה״ זה מעליב גם באנגלית. בשלב אחר בסרטון הוא מתייחס אליהם כאל ״גושי בשר מזיעים״, שזו גישה שמנתקת אותם לחלוטין מהעובדה שהם בני אנוש ממש כמוהו או כמו אותה נוסעת רזה.

בשלב מסוים הוא אכן מציע שנוסעים שמנים יקנו מושב נוסף או יטוסו במחלקה ראשונה (אפילו לא מחלקת עסקים), אבל לפני זה הוא אומר שבעצם לכל מי ששמן מספיק כדי לבקש הארכה לחגורת הבטיחות לא צריכה להיות בכלל הזכות לטוס. חשוב לציין שבארה״ב המרחקים ממקום למקום כאלו גדולים שאין אפשרות לנהוג ביניהם, ולכן טיסה היא אמצעי תחבורה מאוד חיוני כדי להגיע ממקום למקום במהירות סבירה. תחשבו למשל על מצבים שבהם מדובר על נסיעת עבודה ממשרד למשרד או כדי לבקר לקוח, או שבן משפחה חולה ועומד למות ומישהו רוצה לבקר אותו לפני שהוא הולך לעולמו.

ואז יש את נושא ה״אחריות על המצב״. הנואם בסרט אומר שנוצר מצב שבו יש נוסעת שסובלת מחוסר נוחות בגלל שהיא יושבת ליד אנשים שמנים, ובעיניו אמור להיות ״ברור מאליו״ שבגלל שאותם אח ואחות שמנים ״אחראיים״ על זה שהם שמנים, הם צריכים ״לקחת אחריות״ ובעצם לא לעלות על הטיסה בכלל או לעשות מה שצריך לעשות כדי לא להפריע לאותה אישה רזה.

---

ויש כאן נקודה רגישה על הקשר בין השמנה, הרזיה, ואורח חיים בריא.

האם מי שמשמין אוכל בצורה שגורמת לו עודף קלורי, במיוחד למשקל מאוד גבוה ברמה שבה הוא יפריע לאנשים אחרים שלידם הוא יושב במטוס? בהחלט.

אבל אלו לרוב אנשים שהצריכה הקלורית של הגוף שלהם יחסית נמוכה – כראה שהם נולדו עם חילוף חומרים איטי יותר מלכתחילה, ושנים של ניסיונות הרזיה וגרעון קלורי האטו את חילוף החומרים שלהם אפילו יותר. במצב כזה, קשה להם להתמיד בתוכנית אכילה שבה הם יאכלו רק את כמות הקלוריות שהם זקוקים לה כי הם יהיו כל הזמן מאוד מאוד רעבים (ובגלל זה ניתוחי קיצור קיבה ותרופות נגד השמנה פועלות להקטין בצורה משמעותית את תחושת הרעב כדי לאפשר לאותם אנשים לאכול מעט מאוד בלי לסבול).

מעבר לזה, לא פעם האכילה הגרועה היא לא בהכרח כזו בולטת. אני זוכרת שפעם קראתי מישהי שהסבירה שכדי להשמין חצי קילו בשבוע – צריך לאכול 500 קלוריות נוספות כל יום. זה למשל יכול להיות מצב שאתם אוכלים בריא ובצורה מסודרת, אבל בין ארוחות מנשנשים מידי פעם כמה קוביות שוקולד, ואיכשהו מצליחים לנשנש חבילה אחת של שוקולד במהלך היום. החבילה הזו מוסיפה לכם 500 קלוריות ביום, שביחד מצטברות ל 3500 קלוריות בשבוע – ששוות בעצם לחצי קילו שומן.

מעבר לזה, הסביבה שבה אנחנו חיים הופכת להיות יותר ויותר רעילה מבחינת הרגלי אכילה. לפני כמה ימים יצא לי לראות סרטון של מישהי שהיתה שמנה בעברה ורזתה, והיא דיברה על כך שעצם העובדה שיש כיום אפשרות להזמין כמעט כל אוכל במשלוח בעזרת אפליקציות הופכת לממכרת עבור אנשים עם נטיה להתמכרות כי לא רק האוכל הפך להיות ליותר זמין, אלא גם יש למי שמזמין את האוכל את האפשרות לבקש שישאירו לו את המשלוח ליד הדלת – וכך בעצם הוא לא צריך לחוש בושה שכאדם שמן הוא מזמין ג׳אנק פוד או מנה מאוד גדולה של אוכל.

כלומר אצל אנשים מסוימים יכולה להיות משיכה גדולה יותר לאוכל, ו / או חילוף חומרים איטי יותר ו / או תיאבון גדול יותר בגלל נפח קיבה גבוה או חוסר איזון בהורמונים ששולטים בתחושת הרעב והשובע ו / או גורמים נוספים שגורמים להם לאכול הרבה או לבחור באוכל משמין ולא בריא – וכשכמה מההרגלים האלו (או אולי אפילו כולם) ״נפגשים״ בבן אדם אחד – נוצר מצב שבו הוא ישמין כי הוא יתקשה לשלוט מלכתחילה בהתנהגות האכילה שלו, ויתקשה לרזות למשקל סביר יותר כי הוא צריך להתגבר על יותר מידי גורמים נפשיים ופיזיולוגיים שמשפיעים עליו.

ואדם רזה לא מכיר את הקושי הזה כי אצלו האיזון ההורמונלי תקין ולכן הוא לא סובל מתיאבון מוגבר, והוא לא סובל ממצב נפשי קשה שלעיתים האכילה היא הדבר היחידי שמרגיע אותו, ולא מאף אחת מהבעיות האחרות שמהן סובל האדם השמן.

---

ויש את הצד השלישי בסיפור, שהוא חברת התעופה.

בעבר היתה דרישה של חברות תעופה שאנשים מעל משקל מסוים או מבנה גוף רחב מאוד אכן ירכשו מושב נוסף. אבל זה לא כזה פשוט – כי למשל לא תמיד יש בטיסה מושב נוסף, ולא פעם בטיסות מלאות אדם שמן היה נאלץ לרכוש מושב נוסף אבל לא קיבל אותו, או ששני המושבים לא יהו רצופים – וכך בעצם הוא לא יכול היה להנות מהרכישה, וגם האנשים שישבו לידו סבלו בדיוק באותה צורה שסבלה ממנה הבחורה בתחילת הרשומה.

מעבר לזה, לא פעם המדיניות לא היתה אחידה גם במסגרת אותה חברת תעופה, ואנשים יכלו לטוס בלי בעיה בכיוון אחד, אבל בכיוון השני פתאום נדרשו לשלם על עוד מושב, או שפשוט לא אפשרו להם לעלות על טיסה חזרה הביתה כי לא היתה להם את האפשרות לרכוש מושב נוסף כי הטיסה היתה מלאה מידי.

ריבוי של מקרים כאלו, שאחר כך עלו לאינטרנט מנקודת המבט הפגועה של הנוסעים השמנים, ובמיוחד כמה חברות תעופה ספציפיות שיצא להן שם רע במיוחד לאור ריבוי מקרים כאלו כנראה גרמו ללא מעט מהן לוותר על המאבק מול הנוסעים השמנים בתחום הזה.

אבל זה משאיר את הציבור בלי פתרון אמיתי.

---

אני לא חושבת שיש פה פתרון אידאלי. יש כמה דברים שאפשר לעשות בכל מקרה ספציפי – במקרה בתחילת הרשומה למשל אני חושבת שלנוסעת היה הרבה יותר קל אם באמת היו מאפשרים לה לשבת ליד המעבר, למרות שעולה לי החשד שמי שעושה כל כך הרבה רעש סביב תקרית כזו כנראה מחפשת סיבה להרעיש סביב אנשים שמנים ולא בהכרח מחפשת פשרה.

באותה מידה האח והאחות השמנים היו יכולים להזמין מקומות ליד המעבר אבל בחלקים שונים של אותה שורה כדי לא להעמיס יותר מידי על שלישיית מושבים, אבל עדיין לשבת אחד ליד השני ובצורה נוחה שמאפשרת להם קצת יותר מקום.

אני חושבת גם שהאפשרות כיום לשדרג את המושב יחסית בקלות למושבים קצת יותר רחבים במחלקת התיירים בעלות שהיא לא גבוהה לעומת המחיר של כרטיסי טיסה במחלקת עסקים או במחלקה ראשונה, ולא פעם הקצת מקום הנוסף הזה מספיק כדי להפוך את הטיסה לנעימה יותר.

מצד שני, להעליב אנשים שמנים ולאסור עלהם לטוס זה לא פתרון, וכולנו צריכים לחיות בהבנה שאנשים שמנים קיימים וטסים, ושהשמנה היא לא כזה נושא פשוט לטיפול.

רבים מהמטיילים לארה״ב שומעים על טיול לחוף המערבי ומיד חושבים על העיר לוס אנג׳לס. זו עיר שבהרבה מובנים כנראה מתאימה למשפחות רבות בגלל הקרבה לכל מה שקשור לתעשיית הסרטים ולתיירות סביבה – והקרבה של פארקים שונים כמו דיסנילנד (או כאלו שקשורים לסרטים).

סן פרנסיסקו בהרבה מובנים היא כנראה עיר שפחות קוסמת למשפחות, אבל רבים יגידו שהיא עיר מעניינת בהרבה מבחינה תרבותית – או לפחות היתה כזו עד שחברות ההייטר גילו אותה.

העיר סבלה מגרעונות קשים – ואי שם בתחילת העשור הקודם ראש העיר עודד חברות הייטק לעבור לעיר. זה גרם לעיר לעבור תהליך שנקרא ״ג׳נטריפיקציה״ שבו שכונה או עיר משנות את האופי שלהן כשאוכלוסיה מבוססת כלכלית מחליפה אוכלוסיה חלשה יותר. במקרה הזה עובדי חברות ההיי טק החליפו אוכלוסיות מקומיות עניות למדי, ורשתות גדולות שמשרתות אותם (כמו למשל רשת סופרמרקטים אורגניים) דחקו את רגליהם של עסקים קטנים.

כנראה שהקורונה שינתה את המצב, במיוחד עכשיו כשרבים מעובדי ההייטק יכולים לעבוד מהבית, אבל עולה השאלה מה יהיה עתידה של העיר.

עבור לא מעט מהאתרים התיירותיים, השינוי הזה לא הפריע, כמו למשל ברציף הדייגים של סן פרנסיסקו שנקרא גם רציף 39. יש בו הרבה אטרקציות תיירותיות כמו כמה מוזיאונים משעשעים והרבה חנויות ומסעדות שרובן די קיטשיות וכנראה גם לא זולות במיוחד.

כנראה שהדבר הכי אותטי במזח הוא אריות הים שהשתלטו על חלק ממנו ומהווים אטרקציה בפי עצמם:

מהאיזור ניתן גם לקחת טיולי שייט כמו למשל לאי אלקטרז ששימש בעבר כבסיס צבאי ואז כלא מפורסם שהיה אמור להיות מאובטח במיוחד. אפשר גם לטייל רגלית בסביבה ולהנות מהנמל של סן פרנסיסקו, ואז להגיע לכיכר גיררדלי שבו נמצא המפעל וחנות המפעל של חברת השוקולד גיררדלי, שמייצרת שוקולד טוב (בניגוד לשוקולד האמריקני הטיפוסי). מעבר לשוקולדים, אפשר בחנות לקנות גלידה ברוטב שוקולד וקינוחים דומים, וחשוב לציין שחנויות קטנות יותר של החברה נמצאות בכמה מיקומים אחרים בעיר.

כל כמה שנים יש טרנד חדש בתחום הדיאטות. פעם השומן הוא האויב, אחר כך הפחמימות הפכו להיות רעל והחלבון הוא הסופרפוד החדש – ועכשיו יש קטע שבכל שני וחמישי עולה מחקר שמדבר על הורמון חדש שהוא האויב החדש או הגיבור החדש של תחום הדיאטות, ומיד מתפתחת שיטת תזונה שאמורה ״לתפעל״ את ההורמון הזה בצורה אידאלית להרזיה, מה שהופך את תהליך ההרזיה לקליל וחסר מאמץ.

או לפחות בתיאוריה.

בשנה שנתיים האחרונות הטרנד החדש הוא דיאטה בשם ״אבא חטוב״: דיאטה שהומצאה על ידי מאמן כושר שהשמין, החליט לחקור בעצמו את נושא התזונה – והגיע למסקנות על הורמון בשם לקטין שמונע תחושת שובע. הוא בנה שיטה סביב ההורמון הזה, שכוללת בין השאר ״גמילה מאוכל ממכר״ ואז פשוט לאכול מרשימה מוגבלת של מאכלים שאפשר לאכול מהם ״כמה שרוצים״ ככל עוד שנמנעים מכמה מאכלים אסורים (כנראה המאכלים ה״ממכרים״).

אבלמה הבעיה? כפי שאומרת הדיאטנית ד״ר אולגה רז בכתבה הבאה, אי אפשר להשתמש בטרנדים כדי לרזות ולשמור על המשקל – והיא טוענת שצריך להמשיך לאכול לפי שיטות דיאטה קלאסיות (ויש מי שיגיד מיושנות) שבהן צריך לאכול קצת כל 3 – 4 שעות כדי להמנע מרעב.

אבל במה ד״ר רז צודקת – ובמה היא טועה?

קודם כל, כמי שמכירה לא מעט אנשים שרזו, יש אנשים שמתאים להם לאכול כל כמה שעות ארוחה קטנה – לעומת אחרים שמסתדרים יותר טוב עם פחות ארוחות ביום אבל שהארוחות יהיו גדולות יותר. הארוחות הגדולות יותר מאפשרות להם להגיע לתחושת שובע ״טובה״ יותר עבורם שמספקת אותם לאורך יותר שעות – משהו שהם לא היו מקבלים עם הארוחות הקטנות יותר. יש מצבים שבהם באמת יש צורך בארוחות קטנות יותר (חולי סוכרת, או מרימי משקולות שרוצים להעלות מסת שריר וצריכים לאכול חלבונים במנות קצובות כל כמה שעות), אבל זה לא תמיד הכרח.

יש גם לא פעם הגיון מסוים בדיאטות ״טרנדיות״: דיאטות שונות בימינו מבוססות לא פעם על הרבה שומן, שהוא משהו שמאוד משביע ומונע תחושת רעב להרבה מאוד זמן באופן יחסי. עצם תחושת השובע לאורך זמן עם הצורך להתעסק פחות עם הכנת אוכל או להקדיש זמן לאכול אותו יכול לקסום להרבה מאוד אנשים.

וזה מעבר לעובדה שבדיאטות מהסוג שד״ר רז מדברת עליהן – יש הרבה מגבלות על איזה אוכל בוחרים, ולא פעם היכולת לאכול מאכלים שמנים כמו גבינות שמנות או נתחי בשר שמנים מאוד מוגבלת ואולי אפילו בלתי אפשרית. אבל עבור רבים – זה האוכל שהם מאוד אוהבים לאכול, והם מוכנים לוותר על מאכלים שונים כמו פחמימות עבור היכולת הזו להנות מסטייק טוב או גבינה איכותית. לכן לא מפתיע שהדיאטה הזו פונה לגברים, שלפחות חברתית נתפסים כאלו ש״מכורים״ לבשר טוב ופחות לבצקים וממתקים.

אבל יש משהו בדברים של ד״ר רז: אי אפשר באמת לאכול כמה שרוצים ועדיין לרזות. אותן דיאטות שמתבססות על האמירה שאפשר לאכול כמה שרוצים בעצם מניחות שאנשים יאכלו עד תחושת שובע נעימה, ויאכלו רק כשהם מגיעים לתחושת רעב. אבל כפי שד״ר רז אמרה בכתבה – אנחנו חיים בעולם שבו קיימים הרבה מאכלים מפתים שנכללים גם באלו המותרים בדיאטות כאלו – ולכן עבור מי שאוהב אוכל, יש תמיד את הפיתוי לאכול כמות גדולה יותר מזו שתוביל לתחושת שובע סבירה בגלל שהאוכל כל כך טעים, ושהם לא בהכרח ימתינו לתחושת רעב כדי להתחיל בכלל לאכול.

ובסופו של דבר, רבים לא פעם מתקשים להמנע לחלוטין ממאכלים ״ממכרים״ לנצח, בין אם מדובר על המנעות מוחלטת ובין אם מדובר על אכילה מאוד מופחתת מהן. רבים נכשלים בזה – ועולים בחזרה במשקל תוך חודשים או שנים ספורות אחרי הירידה במשקל, לא פעם אחרי משבר כזה או אחר.

לכן אין פה כנראה מישהו שצודק או טועה – אלא בכל שיטה יש את היתרונות והחסרונות שלה, ומה שחשוב זה לפנות לשיטת הרזיה שמתאימה לכם – אבל גם לעבוד עם אשת מקצוע שתתאים לכם אותה למדדים הרפואיים שלכם.