על השמנה ומעמדות

פעם מזמן בימיו היחסית ראשונים של האינטרנט, היו מה שנקרא ״פורומים״ שהיו פשוט קבוצות דיון עם נושא רשמי כזה או אחר אבל לא פעם הנושאים שלהם גלשו גם לפסים אישיים יותר.

אתרים שונים רצו שיהיו להם פורומים כי זה משך גולשים לאתר – ולמרות שהיו אתרים שהיו מיועדים לפורומים (לעיתים לצד בלוגים וקומונות וקבוצות אחרות) כמו למשל האתר של ״תפוז״ – גם אתרים כמו העיתון האונלייני וויינט החליטו להקים אתר פורומים כדי למשוך גולשים לאתר.

אחד הפורומים שנפתח היה פורום בשם ״מול המראה״ – ובעצם נועד להיות פורום לשיחות על דימוי עצמי של נשים, אבל באופן טבעי הפך להיות פורום לדיון על דיאטות ותמיכה בהרזיה (וגם בסופו של דבר לא היו בו רק נשים). האוכלוסיה בו השתנתה עם הזמן, ואני חושבת שאני הייתי המשתתפת היחידה שהשתתפה בו כבר מתחילת דרכו עד שהוא הפסיק להיות פעיל, אבל בשלב מסוים המשתתפות (פלוס משתתף אחד) היו די יציבים. במשך כמה שנים אפילו היינו נפגשים מידי פעם בקניון עזריאלי ב״יוטבתה בעיר״ בתקופה שבה למסעדה היה מיקום די מרכזי וגדול בקניון (שמאז כבר הפך לעוד סניף ענק של חנות בגדים).

אבל כבר מהשלבים המוקדמים של ההשתתפות שלי שם – הייתי חריגה. אפילו כשהגיעה מישהי שהרגישה ״שמנה באמת״ שהיו לה כמה עשרות ק״ג לרזות – היא עדיין שקלה כמעט 30 ק״ג פחות ממני באותה תקופה. בשלב מסוים הגעתי בהרזיה שלי למשקל ההתחלתי שלה ואפילו לקצת פחות – הרגשתי כמו סיפור הצלחה וקיבלתי פידבק מאוד חיובי מהסביבה על ההרזיה שלי.

בשלב אחר של ההשתתפות שלי שם (אם אני זוכרת נכון זה היה מוקדם יותר, אבל אני לא בטוחה), היתה שם מישהי ששיתפה סיפור אישי. חברה מאוד טובה שלה התכוננה לחתונה שלה, וביקשה מהמשתתפת להצטרף אליה לאחת מהמדידות של שמלת הכלה. האמא של הכלה פנתה בשלב מסוים למשתתפת, ואמרה לה שאם היא רק תרזה קצת – גם היא תמצא בן זוג ותתחתן בקרוב.

המשתתפת מן הסתם מאוד נעלבה מההערה – אבל במובן מסוים היה לה מזל שאותה אמא של החברה ראתה בה מישהי שראויה למצוא בן זוג. באותה תקופה כשהייתי מאוד שמנה – אף אחד מסביבי לא ממש חשב שאני אי פעם אתחתן. אני זוכרת למשל מנהל בעבודה שהיה כל הזמן מדבר עם העובדים הרווקים תחתיו לגבי הסטטוס הזוגי שלהם ומתי הם מתחתנים (ואני זוכרת למשל שהוא ניסה פעם לשדך מישהי לאחד מהם שישב איתי במשרד), אבל לא איתי. אפילו בחתונות משפחתיות שבהן ידוע שכל רווקא מעל לגיל עשרים זוכה לברכות של ״בקרוב אצלך״ – אני לא ממש זכיתי לברכה הזו למרות שהייתי בכמה חתונות עמוסות ב״דודות״ שאוהבות במיוחד איחולים כאלו.


נזכרתי בסיפור הזה כשקראתי כתבה באנגלית שדיברה על הפרדה די גסה בין שתי קבוצות של נשים שמנות: כאלו שיכולות ללבוש בגדים של רשת המידות הגדולות ״ליין בריאנט״ (הרשת המובילה בארה״ב למידות גדולות), לבין כאלו שהו כל כך שמנות שהן אפילו לא מסוגלות ללבוש בגדים שזמינים בחנויות מסחריות. במובן מסוים זו לא הפרדה ברורה אלא אולי יותר רצף של מידות – כשהיחס החברתי משתנה בין מידות מסוימות. בעצם ככל שהאישה שמנה יותר – כך היחס החברתי אליה פחות ופחות נעים.

וזה אומר לא פעם שמישהי ששוקלת משמעותית פחות לא ממש יכולה להבין את הקושי של מי ששוקלת משמעותית יותר, גם אם היא עצמה סובלת ממה שמכונה ״שמנופוביה״, שזה מושג שמתאר בעצם יחס שלילי לאנשים שמנים שנובע מדעות קדומות (כולל גם מצבים של מניעה של עבודות או זוגיות או מצבים דומים).

קחו למשל את נושא הביגוד פה בארץ. יש מידות בטווח של 42 – 44 ואולי אפילו מידה 46 שבזמנו היו זמינות בחנויות בגדים סטנדרטיות, אבל כיום מאוד קשה למצוא אותן ויש רשתות שבכלל אין בהן את המידות האלו – והנשים שבעבר יכלו לרכוש בגדים בכל מקום נאלצות לקנות לכעסן הרבה בגדים בחנויות למידות גדולות (חנויות שהן יעם מבחר קטן יותר של בגדים, שהם יקרים יותר ורחוקים מלהיות אופנתיים).

אבל זה יוצר מצב שבו החנויות למידות גדולות מנסות ״להפטר״ מהדימוי בכך שהן מציגות על המדפים רק את המידות הקטנות יותר (אלו שבעבר נחשבו ללא מידות גדולות), ואת המידות הגדולות יותר מסתירות במחסן – מתוך הנחה שלמי שלובשת אותן אין ברירה אלא להכנס לחנות למידות גדולות ולכן תאלץ לבקש את המידות הנדרשות לה מהמוכרת במקום ללכת לחנות אחרת.

במקביל נוצר מצב שבו חנויות שהן כביכול ל״מידות גדולות״ (ובמיוחד רשתות חדשות שנפתחות) מגבילות את המידות שהן מציעות למה שמכונה ״מידות ביניים״ שאלו המידות ש״סולקו״ מהחנויות הרגילות, ואולי מידה או שתיים יותר – אבל לא חלילה שום מידה שמתחילה ב ״5״ (כלומר 50 ומעלה).

נשים במידות הגדולות באמת מתלוננות על היחס המזלזל הזה – אבל הן ברות מזל בכך שיש להן חנויות בגדים שמוכרות בגדים במידות שלהן. יש נשים שלא יכולות ללבוש אפילו את המידות במחסן – ונאלצות לקנות בגדים אונליין בלי למדוד אותם, ממבחר קטן, יקר, לא יפה – ולא בהכרח נוח. ומי שלא מוצאת בגדים אונליין כנראה תופרת בגדים לעצמה או משתמשת בשירותיה של תופרת.

אני לא מזלזלת בבעיות של אף אחת מהקבוצות הללו, אבל כל קבוצה לא ממש מבינה את הקשיים של המידות הגדולות ממנה, ולא מבינה שהן בעצם קשות יותר מאלו שלה…

טיול בספרד – רקע

לי יש היסטוריה ארוכה עם ספרד, ולא בגלל מוצא ספרדי.

אי שם בשנת 2000 התחלתי לעבוד בחברת הייטק עם הרבה לקוחות מחו"ל – שאהבה לשלוח אותנו לבקר אצלם כדי לתמוך בהם. כיום יש ברוב חברות ההיטק מערכי תמיכה טובים יותר שבעזרתם המתכנתים פחות "זוכים" לבקר בחו"ל – אבל אז הנושא כמעט ולא היה קיים, ואנשי הפיתוח היו גם לא פעם אנשי תמיכה.

עד אותה תקופה, יצא לי לנסוע רק לצפון אמריקה. כשהייתי בת 5.5 עברנו לכמעט שנה בקנדה, כמה שנים אחר כך עברנו לשנתיים בניו יורק – וחודשים ספורים לפני הנסיעה לספרד גם נשלחתי מטעם העבודה לגור שלושה חודשים בוושינגטון די סי. אבל למרות כל הניסיון הרב שלי בטיסות לחו"ל – בעצם מעולם לא יצא לי לטוס לאירופה, ולהתמודד עם מדינה שבה אני לא דוברת את השפה.

ספרד של שנת 2000 היתה מדינה שרמת האנגלית בה היהת נמוכה. השפה אמנם נלמדה באופן רשמי בבתי הספר – אבל בעצם לאוכלוסיה לא ממש היתה הזדמנות לתרגל אותה. אם בארץ למשל סדרות טלוויזיה וסרטים באנגלית מוןצגים בשפת המקור ויש תרגום בעזרת כתוביות – אז בספרד (ובעצם גם בלא מעט מדינות אירופאיות אחרות) הסרט עצמו מדובב לספרדית.

למזלי, בקושי יצא לי להסתובב במדריד לבדי. בנסיעה הראשונה שלי נסעה איתי קולגה ללקוח אחר, והיא ידעה קצת ספרדית. בביקורים הבאים שלי היו ישראלים שנמצאו באופן קבוע אצל הלקוח ולכן היו דוברי ספרדית (בין אם מילדות של מי שגדלה במקסיקו, ובין אם מקורס שנעשה בישראל שסיפק את השפה הבסיסית). הייתי צריכה לדעת רק כמה מילים בודדות – ואת הכתובת של המלון ושל מקום העבודה הדפסתי בצורה מסודרת כך שאוכל לתת אותן בצורה מדוייקת לנהגי המוניות השונים בלי בעיות של מבטא.


אי שם בתחילת 2016 מי שהיתה המנהלת שלי אז אמרה לי שאני חייבת לנצל ימי חופשה כדי שהם לא יבוטלו, וכשסיפרתי את זה למכרה שלי שהתגוררה במדריד – היא הציעה לי לבקר אצלה, ובאותה הזדמנות לנסוע לברצלונה (שבה מעולם לא הייתי).

במהלך 16 השנים הללו, ספרד הפכה להיות הרבה יותר ידידותית לדוברי אנגלית. לדעתי זה נובע מההצטרפות לאיחוד האירופאי שהוביל לפתיחות גדולה יותר של ספרד לעולם (במיוחד עבור הצעירים במדינה) ובגלל הכניסה של הרבה יותר מבקרים שהם לא דוברי ספרדית.

חשוב לציין שגם יש בספרד תשתיות מאוד טובות לתיירות. אני למשל נסעתי בין מדריד לברצלונה ברכבת מהירה שתוך בערך 3 שעות עברה את המרחק המרשים בין שתי הערים. העלות של כרטיסי הרכבת הם לא זולים, אבל זו בהחלט דרך יעילה לנסוע בין ערים אם אתם לא רוצים לנהוג.


חשוב לי גם לכתוב כמה מילים על ביקור אצל מכרים / חברים / בני משפחה רחוקים.

אני יוצאת מתוך הנחה שכולנו מנומסים ומחונכים ומתחשבים, אבל עדיין חשוב מאוד לבצע תיאום ציפיות מראש של משמעות הביקור, ולשקול עד כמה שווה לחסוך כסף על חשבון הנוחות של שהות בבית של מישהו אחר.

קודם כל, בואו נדבר על מה זה אומר כשמישהו גר בעיר מסויימת: לא פעם האנשים שגרים בעיר כזו או אחרת באופן קבוע לא גרים במרכז העיר או קרוב לאטרקציות תיירותיות, אלא בפרוורים. זה אומר שמבחינתכם תאלצו לבלות זמן יחסית ארוך בנסיעות לאטרקציות השונות. ייתכן שזה פחות מפריע לכם, במיוחד אם באתם כדי לפגוש את החברים / קרובים ולא רק לטייל, אבל זה משמעותי.

ודרך אגב, זה משמעותי לא רק מבחינת זמן אלא גם מבחינת היכולת שלכם להסתדר עצמאית בתחבורה ציבורית שבה אתם לא בהכרח מכירים את השפה ואת האופן שבו יכתבו או יבטאו את שם התחנה שבה אתם צריכים לרדת. לי היו בטיולים כמה מקרים שבהם ירדתי בתחנה מוקדמת או מאוחרת מידי או שיצאתי מדלת לא נכונה של תחנת רכבת תחתית ולקח לי זמן למצוא את עצמי שוב.

עוד אתגר שקשור לביקור הוא התחשבות בבני המשפחה שגרים בבית. למשל החברה המאוד נדיבה שלי שאירחה אותי נשואה לגבר שהוא לא דובר עברית ובקושי מכיר כמה מילים באנגלית. במצב כזה היה קצת לא נעים להתארח אצלם לאורך זמן כי הרגשתי שאני אולי מפריעה לו. התחושה הזו התגברה בגלל העובדה שהוא לרוב עבד מהבית, וכדי לא להכביד עליו החברה שלי עודדה אותי לצאת כמה שיותר מוקדם לטייל, ולחזור הביתה רק אחרי שהיא חזרה מהעבודה. מכיוון שהיא עבדה במרכז העיר והיו גם לה נסיעות הלוך וחזור כל יום – היא ממש הוציאה אותי מוקדם בבוקר מהבית (כדי לאפשר לה להתארגן בשקט) ולא פעם הייתי צריכה לטייל 12 – 13 שעות ביום ואפילו קצת יותר – מה שהיה מעייף למדי. לכן יש לפעמים יתרון בבית מלון שבו אפשר מידי פעם לישון מאוחר יותר בבוקר או להגיע באמצע היום למנוחה אם זה מתאים לכם.

וחשוב גם לתאם ציפיות לגבי עד כמה המארחים יוכלו לטייל איתכם. אני למשל מעדיפה לרוב לטייל עצמאית, אבל עדיין רציתי לבלות עם החברה שלי – ויצא שבילינו יחד את יום ראשון (שבו נחתתי במדריד) ועוד יום אחד בהמשך אבל כל שאר הזמן הסתובבתי עצמאית ולי זה היה מאוד טוב. אבל מצד שני אני יודעת שיש כאלו שמצפים שהמארחים "יקרעו איתם את העיר" ומתאכזבים כשזה לא קורה – או מארחים שפינו במיוחד זמן כדי להיות מדריכי תיירים ואז בעצם נותרים חסרי מעש כשהאורחים אומרים שהם מעדיפים לטייל לבד.

ויש את החיים היומיומיים שצריך לחשוב עליהם:

  • אל תשכחו שלמארחים שחיים בבית יש חשיבות לשעות ההשכמה והשינה שלהם, והם לא מעוניינים שתפריעו להם ללכת לישון / תעירו ואתם מוקדם / תתלוננו על הרעש שהם עושים כשהם מתעוררים בבוקר ומתארגנים לבי"ס ולעבודה.
  • למארחים עצמם יש לו"ז צפוף, ולכן עדיין צריך לתת להם עדיפות למקלחת למשל ולא להפריע להם.
  • אל תתפנקו מידי בנושא האוכל, וחשוב לעזור ולהתחשב מבחינת זמינות מאכלים ובישול. אני לא פעם העדפתי לאכול בחוץ עד כמה שניתן כדי לא להכביד. חלק מזה נבע מכך שהחברה אהבה לשתות את הקפה של הבוקר בבית הקפה הקרוב לביתה והיתה מזמינה לי בלי לשאול לארוחת הבוקר לחם עם ריבה. בדיעבד גיליתי שבצרפת זו ארוחת בוקר מאוד מקובלת, אבל מבחינתי היא היתה לא בהכרח משביעה לאורך זמן ולכן ניסיתי לא פעם להתחמק ולאכול בחוץ כשכבר אגיע למרכז העיר.

התמונות הבאות הן מכפר קטן ליד מדריד שאליו נסענו יחד באחד הימים.

איך אני יוצאת מהבית (תכשיטים, בושם, וכו׳)?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני מעולם לא הייתי חובבת גדולה של איפור או טיפוח. אני חושבת שכילדה מבחינתי מייבש שיער רק נועד לזרז את תהליך ייבוש השיער ולא לעצב אותו כפאן. אני חושבת שהספרית שהייתי אצלה בגילאים של 14 – 15 שהיה מנפחת לי את הפוני בצורה מוגזמת בעזרת הפן די גרמה לזה, ובשלב מסוים גם הפסקתי להשתמש במייבש שיער בכלל.

גם לאיפור לא היה לי יותר מידי כוח, וגם לא לבגדים. אבל לא הרגשתי ממש חריגה כי הבנות סביבי בביה״ס ברובן גם הן התלבשו בטי שירטס וג׳ינס ובלי איפור. היתה מישהי אחת שהיתה באמת מגיעה מאוד טופחת לבית הספר ובלבוש שהיה לא פעם סקסי, ואני זוכרת שכשיום אחד אמא של אחת מהבנות מהכיתה שלי נתנה לבת שלה ולי טרמפ הביתה, האמא ראתה את הנערה המטופחת ואמרה לנו משהו בסגנון שאנחנו נערות אבל היא כבר אישה. היה בזה משהו כי באמת אותה תלמידה התלבשה והתאפרה בסגנון של בנות עשרים ומשהו ולא כנערת תיכון, אבל מצד שני כיום אני חושבת שיש משהו נחמד בלהיות גם נערה שלא מרגישה עדיין את הלחץ להתלבש בצורה כזו סקסית ובוגרת.

בסוף השירות הצבאי שלי, הבנות (ושני הבנים) ששירתו איתי ביחידה החליטו לקנות לי מתנה ליום כיף ב״מולה סנטר״, מקום שנסגר מאז בגלל בעיות שונות. הסנטר בעצם היה ״מרכז יופי״, והיום עצמו בעצם הורכב מסדרה של טיפולים. כשהגענו בבוקר היתה לכולנו הרצאה משותפת על לבוש, ואז עברנו בין תחנות שונות: תחנה למציאת הצבעים שמתאימים לנו בעזרת מפיות בצבעים וגוונים שונים ששמו לנו ליד הפנים, קוסמטיקאית, מאפרת, סטייליסטית (שהיא היתה זו שהעבירה לנו את ההרצאה), וספר.

הסטייליסטית היתה עסוקה בטלפון כשעברתי דרכה, אולי כי באמת היה מצב חירום (היא נשמעה קצת לחוצה ונסערת), אבל התחושה שלי היהת שהיה לה ברור מלראות אותי שאני לא מתעניינת באופנה ולכן הסיכוי שאקנה ממנה בגדים (ובמיוחד כמות מכובדת שלהם) אפסי ולא הייתי ראויה לזמנה.

הקטע המכירתי בלט גם בתחנות האחרות – למשל הייתי אצל קוסמטיקאית נחמדה וחביבה, רק שבסוף הטיפול היא ממשש לקחה אותי פיזית לנקודת המכירה שהיתה בסנטר, אמרה את הרשימה של כל המוצרים שבהם היא השתמשה, ומי שעמדה מאחורי הדלפק פשוט הביאה את כל המוצרים האלו כדי שאוכל לרכוש אותם.

אבל זה היה כלום לעומת המאפרת. אם היא היתה רואה שעומדת מולה מישהי שלא מתאפרת ביום יום ומנסה לתת לי טיפים לאיפור מהיר וקליל ולא כבד – סביר להניח שהייתי רוכשת משהו. אבל היא פשוט איפרה אותי איפור מלא ברמה לא פרקטית בעליל, כולל לשים מיקאפ על כל הפרצוף, ובמקום למשל להמליץ לי על עפרון עיניים, היא המליצה לי על אייליינר (שזה משהו שמאוד קשה לשים למי שלא מתורגלת בזה) ועוד לא כזה מסחרי אלא כזה שמרכיבים משני צבעים של צלליות כדי להגיע לגוון מיוחד של ירוק אפור ומבזבז על הדרך לא מעט חומר.

כמובן שגם עם המאפרת היה טקס שלם שבו אני נגררתי אחריה לקופה, ושם היא ציינה רשימה ארוכה מאוד של מוצרים שהיא השתמשה בהם, ולגבי כל אחד היא שאלה האם אני צריכה אותו. בשלב מסוים פשוט אמרתי לה שלדעתי לאמא שלי יש את זה ואת זה ואת זה, ולא רכשתי כלום.

ואז הגיע הספר.

עקרונית תספורת בסיסית נכללה בחבילה שקיבלנו, אבל לא מה שמוגדר בתור ״טיפולים כימיים״ שזה צביעה / שטיפה / סלסול (באותה תקופה לא שמעו עדיין על גוונים בישראל, לפחות לא באופן גורף). אז כמובן שאני עוברת בעמדת הספר הבכיר שהוא זה שאמור היה להתאים לי את התספורת ואז לשלוח אותי לספר אחר ופחות בכיר שיבצע אותה. וכמובן שאני פשוט ״חייבת״ סלסול ושטיפה בצבע חציל (משהו שהיה מאוד מקובל אז, במיוחד אצל נשים בגיל של אמא שלי).

באותו שלב כבר הייתי עצבנית – לא רק מהעובדה שיום הכיף לא היה כבר כיף מרוב שניסו למכור לנו דברים, אלא גם מהעובדה שהחבר׳ה בצבא שילמו כל כך הרבה כסף על יום הכיף הזה מתוך משכורת צבאית צנועה – ובמקום לתת לי להנות ממנו מנסים לסחוט ממני עוד כסף (חוץ מהסטייליסטית שהתעלמה ממני). אמרתי שאני לא מעוניינת אלא רק להשאר עם התספורת הנוכחית שלי ושפשוט יורידו לי קצוות בשיער וזהו.

הספר הבכיר החליט להשאר איתי, כנראה מתוך שילוב של תחושה שהוא עוד יכול לשכנע אותי והעובדה שהיה כבר סוף היום וכנראה שלא המתינו לו עוד לקוחות שלהן הוא יכול למכור עוד טיפולים בתשלום. זה לא עבד לו.

ואני מניחה שהחוויה הזו רק הרחיקה אותי יותר ויותר מכל מה שקשור לאיפור וסטייל. מעבר לזה, תוך שנה או שנתיים אחר כך כבר השמנתי למשקל שבו כבר לא יכולתי לקנות בגדים בחנויות רגילות אלא בחנויות של מידות גדולות. באותה תקופה לא היו בגדים יפים במידות גדולות, אלא בעיקר בגדים גדולים בגזרה מאוד רחבה וארוכה מבדים סינטטיים ולא נושמים, לרוב בצבעים כהים מאוד ועם דוגמאות מאוד גדולות וגסות שנחשבו ל״מרזים״. בואו ונגיד שזה משהו שלא ממש עודד אותי להתלבש יפה.

כיום אני לרוב מתאפרת קלות ולובשת תכשיטים לפני אירועים שונים, ולובשת בגדים יפים יותר, אבל ביום יום אני עדיין מתלבשת בג׳ינס וטי שירטים.

פוסט קורונה?

לפני שלוש שנים, ב 10.11.19 טסתי לניו זילנד. הטיול התחיל בטיסה מזעזעת במיוחד, המשיך בלא מעט חוויות, והסתיים בכמה מחשבות על הדינמיקה הלא בריאה שהיתה מולי בטיול.

מאז עברה עלינו תקופה מטורפת בזכות מגיפת הקורונה, שבהסתכלות אחורה קשה להאמין שהסתדרנו עם כל כך הרבה מגבלות לכל כך הרבה זמן. אני אישית גם פוטרתי מהעבודה כמה שבועות לפני שהתחיל כל הבלגן כך שאני נאלצתי לחפש תפקיד חדש במשך כמה חודשים ולהתחיל לעבוד בתקופה שבה עדיין היו לא מעט מגבלות קורונה שונות.

לאחרונה יצא לי לחשוב על השינויים שעברתי מאז הטיול שלי לניו זילנד, ואחד מאלו שהכי מטרידים אותי הוא הירידה ברמת הכושר הגופני שלי. חלק מזה כנראה נובע מהעובדה שלא יצא לי להתאמן באותה אינטנסיביות שבה התאמנתי לפני הקורונה בחדר הכושר, ועם כל סגר או סגירה של חדרי הכושר היכולת שלי הלכה והתדדרה, ובגלל שהתקשתי להתעמל האימונים שלי הפכו לקלים יותר ולא הצלחתי לשחזר את רמת הכושר שלי מאז. מעבר לזה, בתקופה הזו השמנתי משמעותית (כשחלק מזה נבע מהיעדר ספורט וחלק מזה נבע מהרגלי אכילה שהפכו להיות גרועים יותר ויותר), למרות שכמה חודשים אחרי תחילת הקורונה ניסיתי להיכנס למסגרת של הרזיה שנראה היה שרק גרמה לי נזק (למרות שהיא הופעלה על ידי אנשים מוסמכים כולל דיאטניות קליניות) והתקפי זלילה למשך כמה חודשים שגרמו לי להעלות מהר במשקל.

מעבר לזה, לפני קצת יותר משנה היתה לי בעיה בברך במשך כמה שבועות. הייתי אצל אודתופד שמיד האשים את ההשמנה שלי במצב והניח שפשוט מדובר על שחיקה של הסחוס, אבל הכאבים החדים והתחושה שהברך שלי ״מתפרקת״ אחרי שהכאבים נעלמו לחלוטין גרמו לי לחשוב שהיתה לי פציעה כמו למשל נקע שהרופא פשוט לא אבחן. הפציעה נגררה על כמה שבועות שבהן חששתי שהיא לעולם לא תעבור, ולמרות שבסופו של דבר היא עברה – אני חושבת שחוסר הפעילות למשך כמה שבועות היתה הגורם שהרס את הכושר הגופני שלי לחלוטין.


אבל לפני כמה ימים יצא לי לחשוב גם על משהו נוסף שאיבדתי.

השבוע יצא לנו להגיע לעבודה במשך יומיים רציפים. לפני כמה שבועות התחילו לארגן לנו בעבודה ״יום בריאות״ כזה שהיה מאוד מוצלח וכלל מדיטציה, עמדת עיסוי לעיסויים קצרים, והרצאה של דיאטנית קלינית על אורח חיים בריא. אבל בשבוע שעבר התבשרנו שיום לפני כן עומד להגיע לארץ מנהל בכיר של החברה, ומעבר לעובדה שהמנהלים שלנו רצו שהעובדים ״יפגינו נוכחות״ במשרד, הוא עצמו רצה להעביר לנו הרצאה על העבודה והחזון שלו.

כשאני מגיעה למשרד, באופן מאוד טבעי אני הולכת הרבה יותר ברגל. קודם כל, אני צריכה לנסוע למשרד – ותחנות האוטובוס שאני משתמשת בהן באיזור המשרד די רחוקות ממנו, במיוחד כשהשבוע גיליתי שיש קו שמגיע בין העבודה לבית שלי אם אני הולכת קצת יותר רחוק ברגל. אבל גם במשרד עצמו יוצא ללכת הרבה יותר כי כל דבר בעצם (שירותים, מטבחון, אפילו המתקן של המים) רחוקים לי יותר בצורה משמעותית מאשר בבית.

בעצם אם חשובים על זה, במהלך השבוע יש לי לרוב הליכה די רצינית בבוקר כשאני יוצאת לחדר הכושר או לבריכה (כשלבריכה אני הולכת ברגל בהליכה קצת ארוכה יותר), ואז כשאני חוזרת הביתה יוצא לי לשבת המון שעות מול המחשב ובקושי לזוז, ולכל היותר אני קמה קצת מידי פעם כדי לבשל ארוחת צהרים.

לכן כנראה אחרי יום במשרד אני מרגישה מאוד מאוד עייפה כשאני חוזרת הביתה. אבל זה לא היה כך בעבר – אני זוכרת שהיו ימים במשרד הקודם שלנו שבהם הייתי הולכת בערך 18,000 צעדים ביום וזה לא גרם לי לעייפות כזו קיצונית. ברור לי שבעבר שאני מדברת עליו הייתי רזה יותר משמעותית, ובניתי את הכושר שלי בצורה מדורגת ולא בבת אחת, ולא הייתי אחרי סגרים שבהם לא יכולתי לצאת בכלל מהבית חוץ מפעם ביום למכולת או למאפייה, אבל זה מתסכל.


לאחרונה התחלתי לשאול את עצמי למה אני בעצם רוצה לרזות שוב. השאלה התחדדה אצלי במיוחד אחרי שכתבתי ופרסמתי את הפוסט הזה על שתי נשים שההרזיה שלהן נקשרה באופן מאוד חזק להצלחה בחיים, משהו שאני מעולם לא הרגשתי חיבור איתו, בין השאר כי היו לי לאורך השנים לא מעט שנים הצלחות מקצועיות ואישיות גם בתור שמנה.

וזה הזכיר לי אירוע שקרה לי עם דיאטנית שעבדתי איתה לפני בערך חמש שנים. גם היא שאלה אותי למה אני רוצה לרזות, והתשובה שלי אז היתה מאוד פשוטה: כי זה חשוב לי מבחינה בריאותית, ויעזור לי לתפקד יותר טוב (למשל לטייל).

הדיאטנית ממש דחפה אותי לנסות למצוא עוד ועוד סיבות להרזיה, כמו למשל להראות טוב יותר או למצוא יותר בקלות בגדים, אבל משהו בזה פשוט לא הסתדר לי. כשזה ההגיע למצב שבו היא ניסתה ״לחזק״ את המסר בכל מיני אמרות כמו שישבן גדול נחשב לסקסי, הייתי צריכה כבר להעיר לה שזה לא במקום, ובסופו של דבר זו היתה אחת הסיבות לכך שהפסקתי לעבוד איתה. היה ברור לי שהיא מנסה לעזור לי למצוא מוטיבציה, אבל זה לא ממש התאים לי.

אני מניחה שהסיבות שלי להרזיה לא השתנו. ברור לי שהמשקל הנוכחי שלי ובעיקר אורח החיים שהוביל אליו לא בריאים לי, במיוחד כשאני לא הופכת להיות צעירה. יותר (ולגיל יש השפעה על הבריאות גם כן, ולא לטובה). מעבר לזה, ברור לי שבלי הירידה במשקל היה לי קשה מאוד לטייל כמו שטיילתי בעבר. למשל ברשומה הזו על הטיול שלי לניו זילנד סיפרתי לקראת סוף הרשומה על גבעה שטיפסתי עליה בשהות שלנו בעיר קווינסטאון, שהיתה מאתגרת. מצד אחד ברור לי שירידה של 15 – 20 ק״ג מהמשקל שלי אז בהחלט יכולה היתה להקל על החוויה (בנוסף לאימוני כושר שהיו כרוכים בעליה רציפה), אבל כיום כנראה שלא הייתי מצליחה לבצע את המסלול, וגם אם כן היה לי הרבה יותר קשה להתאושש ממנו.

וזה לא רק עניין של ההליכה עצמה, אלא גם הטיסות. כבר יצא לי לטוס המון במשקל דומה למשקל שלי כיום, וזה היה מאוד לא נוח וצפוף. אני זוכרת כמה קל יותר היה לשבת במושב הצפוף בלי שהצדדים שלו יכאיבו לי או שאני אצטרך להרים את אחת הידיות.

אבל יש הבדל משמעותי בין סיבות שבגללן אני רוצה לרזות, למוטיבציה לרזות.

אבל אז חשבתי על משהו אחר, והיא העובדה שבמובן מסוים אורח חיים בריא הוא בעצם שגרה – אותה שגרה שהקורונה בעצם שינתה באופן כזה משמעותי. אני מניחה שבניה כזו של שגרה תיקח זמן ומאמץ הדרגתי, אבל כנראה שזה שווה את זה, גם אם המטרות שלי צנועות יחסית.

על הרזיה והשראה (מהסוג הפחות נכון)

בערך שנה וקצת אחרי שהתחלתי להרזות, אתר ״ווינט״ החליט לפרסם טור הרזיה של מישהי בשם ״חצי שירה״.

על פניו, הסיפור של שירה היה אמור להיות סיפור שאוכל בקלות להזדהות איתו. שירה הינה ילדה שמנמנה, נערה שמנה, ואישה צעירה שמנה מאוד – ובשיא משקלה שקלה בין 133 – 140 ק״ג. ההשמנה השפיעה לה על כל היבט בחיים – חיי החברה שלה נפגעו, היה לה קשה למצוא עבודה, וכמובן שזוגיות וילדים נשמעו כמו חלום בלתי אפשרי. הנחמה היחידה שהיתה לשירה בכל התקופה הזו היתה אוכל, ובעיקר מתוקים – ומבחינתה היא היתה ״מלכת השמנות״.

יום אחד היא אכלה כריך מקולקל – שגרם לה לסבול מקלקול קיבה וכאבי בטן איומים לבערך שבוע. בשבוע הזה היא הבינה שהיא מרעילה את הגוף שלה בצורת האכילה הלא בררנית שלה – וברגע שהיא הבריאה היא הצטרפה לקבוצת הרזיה. אחרי חצי שנה היא רזתה 30 ק״ג והפתיעה את כל הסביבה שלה בהתמדה שלה ובגודל השינוי שהיא עברה – ואחרי שנה וירידה של 50 ק״ג היא החליטה לפרוש מקבוצת התמיכה שאליה היא הצטרפה, ורזתה לבד במשך משהו בין שנה לשנתיים עוד 21 ק״ג, לירידה כוללת של 71 ק״ג ומידה 36 ״של רזות״.


חשוב להזכיר פה שברור שאני לא מכירה את שירה עצמה – אלא כותבת על הדמות שעולה מהטורים שהיא כתבה, ומההיבטים שהיא בחרה להציג בהם על עצמה, על החיים שלה, ועל תהליך ההרזיה שלה ועל המוטיבציה מאחוריו.

ומשהו בדמות הזו מעורר בי חוסר נוחות מסוים, בעיקר כי נשמע שהמוטיבציה של שירה עצמה להרזיה היתה מין תחושה שכשמנה אין לה ״חיים״ בשום מובן שהוא (מקצועית, חברתית, או זוגית), ולכן היא היתה חייבת לרזות למידה ״רזה באמת״ כדי להתחיל פשוט לחיות.

וכנראה שעבור שירה – זו היתה המציאות. אבל אני אישית למשל מכירה לא מעט נשים שמנות שהצליחו בהרבה היבטים של החיים, ושיש להן זוגיות, וקריירה, וילדים, וחיי חברה עשירים. במקביל יצא לי להכיר נשים סופר רזות שלא הצליחו מקצועית, היו בודדות חברתית, וזוגיות בכלל לא היתה באופק עבורן.

זה לא הופך את הסיפור של שירה לפחות נכון, אלא לכזה שהוא נכון – אבל עבורה. כנראה נסיבות החיים של שירה הובילו אותה למקום שבו המשקל הפך להיות בעיה מאוד גדולה בחיים שלה, אבל כנראה כזו שנבעה מהרבה מאוד נסיבות בחיים האישיים שלה, בין אם היה מדובר על תקופה שבה היתה פחות מודעות לכך שגם לאנשים שמנים יכולים להיות חיים מספקים, או איזור מגורים מאוד ספציפי שבו למראה החיצוני היתה חשיבות יותר גדולה, או פשוט המקצוע שבו שירה בזמנו בחרה לעסוק בו שאולי דרש מראה חיצוני ״ייצוגי״.

הבעיה היא שלא פעם נשים כמו שירה הופכות להיות ״שמנות מייצגות״, למרות שייתכן מאוד שהן עצמן לא רוצות או מעוניינות בתפקיד הזה. בעיני החברה שירה מייצגת איזשהו אידאל של אישה שמנה שאיזשהו אירוע מכונן גרם לה להבין כמה ההשמנה שלה פוגעת לה בחיים, וההבנה הזו נתנה לה את ה״משמעת העצמית״ כדי להצליח לרזות, וברגע שהיא רזתה היא הבינה שהחיים כרזה כל כך הרבה יותר מוצלחים מהחיים כשמנה שהיא נשארה רזה.

ובמובן מסוים שירה ספציפית כנראה זקוקה למסר הזה – כי עכשיו היא מנהלת קבוצת הרזיה שהיא מהווה השראה עבורה. חשוב לי לכתוב שמדובר על תוכנית רצינית שבה תוכנית התזונה מנוהלת על ידי דיאטניות מוסמכות ולא מתבססת רק על טיפים משירה – אבל עדיין, ״שיטת הרזיה״ בעצם אומרת שהשמנה זה רע, הרזיה זה טוב – וכדאי לכם לשלם לנו כדי שנעזור לכם לעבור מהצד העצוב של המשקל לצד השמח שלו.


אבל החשדנות הזו כלפי נשים שמנות שרזו קיימת לא רק כלפי אלו שהפכו להיות מנטורים לדיאטה.

קחו למשל את הכתבה הבאה – שבה מישהי שמנה מבקרת תוכנית רדיו שבה דנו על היחס החברתי לשמנים. בתוכנית היו כמה אורחות שייצגו כמה פנים של השמנה – החל מאישה שמנה שרזתה, וכלה באישה שמנה מאוד ברמה שהיא כבר לא יכולה למצוא בגדים בחנויות בגדים (אפילו כשמדובר על חנויות למידות גדולות, שלרוב מחזיקות מידות מאוד נדיבות בארה״ב).

הבעיה היא שרוב הנשים השמנות נדחקו לפינה כי במרכז התוכנית עמדה אותה אישה בשם אלנה בייקר Elna Baker שהיתה שמנה אבל רזתה. אבל הבעיה העקרונית עם אלנה נובעת מכמה נקודות:

  • עצם העובדה שהסיפור המרכzי הוא על אישה שמנה שרזתה משדרת מסר שהסיפור שלה יותר חשוב, ובעצם אין קבלה אמיתית של אנשים שמנים בתוכנית כי בעצם הסיפור ה"שווה" קשור להרזיה.
  • ההרזיה של אלנה בוצעה בעזרת גלולות הרזיה שבעצם נחשבות לסמים (מה שמכונה ״ספידים״), ולכן בארה״ב (ובשאר המדינות המסודרות) הן משמשות רק במקרה של הרזיה ממשקלים גבוהים, ולא משמשים לעזרה בשמירה על המשקל.
    עד כמה שזה נשמע כסתירה, זה החוק – ולכן כשאלנה גילתה שהיא לא מסוגלת לשמור על ההרזיה שלה עצמאית, היא תחילה להזמין את התרופה ממקסיקו דרך האינטרנט – תרופה שהאיכות וההשפעה שלה ירודה, ואי אפשר לדעת מה ההשפעות ארוכות הטווח שלה.
  • יש בסיפור של אלנה לא מעט גזענות שקשורה לאורח החיים האמריקני היא עצמה סיפרה שככל שהיא רזתה יותר – כך גברים עם עור בהיר יותר ויותר התחילו איתה – וכביכול ככל שצבע העור של הגבר שפלירטט אית היה בהיר יותר – כך היא נחשב ל״ראוי״ יותר והיא נחשבה לטובה יותר כי היא היתה ראויה ליחס שלו.
  • לאלנה עצמה חשוב לשמור על המשקל כי כמי שרוצה להצליח בתעשיית הטלוויזיה והסרטים של הוליווד – היא יודעת שהיא יכולה להצליח רק בתור אישה רזה, ואפילו רק בתור אישה רזה מאוד – אפילו אם היא בעצם מישהי שעובדת בתור כותבת מאחורי הקלעים.
    אבל אחת הנקודות שעולה בשיחה מולה היא העובדה שבעלה החדש של אלנה (שממנו היא התגרשה מאז) הודה בכך שהוא לעולם לא היה מתייחס אליה כשהיא היתה בשיא המשקל שלה.
    כלומר חלק ניכר מההצלחה של אלנה בחיים נובע מהעובדה שהיא תשאר רזה.

גם שירה וגם אלנה עצמן רחוקות מלהיות שמנופוביות (כלומר כאלו שחושבות ששמנים הם אנשים לוזרים וזללנים ללא שליטה שצריכים לרזות). שירה עצמה ציינה לא פעם שהיא מודעת לכך שיש נשים שמנות ששלמות עם עצמן, וברור לה שהן נשים מצליחות (רק שהיא לא היתה אחת מהן כשמנה). אלנה דיברה לא פעם על כך שכשמנה היא היתה מאושרת – אבל כשהיא רזתה, אנשים התייחסו אליה פתאום הרבה יותר יפהֿ, ורק אז היא הבינה עד כמה בעצם היא קיבלה יחס פחות טוב בתור אישה שמנה, וזה הכעיס אותה.

אבל עדיין עבור שתיהן נשמע שהחיים שלהן מאוד תלויים בסטטוס של ״להיות רזות״ בכמה מובנים – שתיהן עוסקות בתחומים שבהן ההרזיה שלהן קריטית, ובן הזוג של שתיהן מאוד יתקשה להתמודד עם השמנה חוזרת שלהן (בניגוד לבן זוגה של שונה מהרשומה הקודמת שלי בנושא, שנשאר נשוי לה באושר גם אחרי שהיא השמינה שוב למשקל גבוה).

אבל האם הזו היא בריאה – או משהו שיוצר סטרס שאולי עוזר להן לשמור על המשקל, אבל מצד שני בעצם יוצר סטרס בחיים האישיים שלהן? האם הסטרס הזה הוא בעצם חיוני לשמירה על המשקל אחרי ההרזיה, בין אם הוא מודע או שהוא לא מודע? האם התלות הזו בסטטוס של ״להיות רזה״ הוא בעצם משהו שהוא בהכרח בריא (פיזית או פסיכולוגית) אם הוא בא עם מחיר של סטרס כזה?

על כתיבה והשראה (מהסוג הנכון?)

כשהתחלתי לרזות, עבדתי במקום עבודה שבו אכלנו צהרים בחדר אוכל. האוכל היה אכיל ברוב המקרים, בפעמים נדירות היה רחוק מלהיות מושך – אבל מידי פעם הם היו מפתיעים אותנו עם דברים טעימים, כמו למשל פסטה מוקפצת בהתאמה אישית, או עוגת שוקולד חמה עם רוטב.

אבל במובן מסוים, העובדה שהאוכל היה רחוק מלהיות מושך היה יתרון מאוד גדול בשבילי בתקופה שבה התחלתי לרזות, כי יכולתי בקלות לבחור סלט עם טופו או דברים בריאים דומים. אני חושבת שהבעיה הפוטנציאלית היחידה עבורי היתה העובדה שיכולנו לקחת צ׳יפס באופן חופשי (ואולי עוגת השוקולד מידי פעם), אבל אני חושבת שבשלב שבו התחלתי את ההרזיה כבר מיציתי את הקטע של הצ׳יפס החופשי ובאמת יכולתי לרוב לבחור אוכל בריא ומרזה יותר.

אחרי ירידה של 20 ק״ג, פוטרתי מהעבודה בגלל קיצוצים, והעבודה הבאה שלי היתה בהרצליה פיתוח. בגלל יוקר שכירות המשרדים בעיר, חברות שונות לא החזיקו חדרי אוכל אלא פשוט נתנו לעובדים תקציב לאכול במסעדות באיזור (למרות שאני מניחה שבשלב מסוים היכולת הזו להזמין אוכל ממסעדות הפכה למשהו שדי מצופה מחברות הייטק שונות כחלק מתנאי העבודה).

למזלי, בשלב זה כבר הייתי מספיק ״מתורגלת״ מספיק בהרזיה ובשיטת הנקודות של שומרי משקל שבה רזיתי באותה תקופה כדי לדעת לאזן את האוכל שלי, אבל אני מודה שההרזיה שלי די התחילה לגמגם באותה תקופה והואטה בצורה משמעותית.


אבל אי שם בסביבות פורים 2009 מצאתי לעצמי מקור השראה חדש.

שונה היתה צעירה אוסטרלית בערך בגילי, שכבר מגיל צעיר הרגישה ״שמנה״. הכל התחיל מהערה תמימה של קולגה של אמא שלה, והוביל למצב שבו לאורך השנים היא העלתה במשקל – עד שהיא הגיעה בגיל 23 למשקל של 160 ק״ג (או אולי כמה מאות גרמים פחות).

היא אמנם ניסתה בעבר לרזות, ולא הצליחה – אבל בעודה תולה כביסה בחום הקיץ האוסטרלי של כריסטמס 2000, היא השוותה את התחתונים שלה (ענקיים, בסגנון שסבתות לרוב לובשות) לתחתונים של אחותה (קטנים, סקסיים, עם תחרה), והבינה שהיא רוצה להשתנות.

המסע התחיל בהצטרפות לשומרי משקל אי שם באמצע ינואר 2001 למשך שנה שבה היא רזתה בערך 40 ק״ג, עזיבה של המסגרת כדי להמשיך להרזות לבד, משבר אישי ומקצועי שהוביל לעליה במשקל, מסגרת נוספת שהחזירה את שונה לאכילה בריאה – ואז בעצם מעבר לסקוטלנד יחד עם אחותה, ששם היא בעצם המשיכה להרזות לאט בזמן שהן טיילו באירופה, מפגש עם מי שבסופו של דבר הפך להיות בעלה, ובסופו של דבר אחרי שש שנים, הגעה למשקל של קצת פחות משמונים ק״ג (חצי מהמשקל המקורי שלה) שבו היא הכריזה שהיא הגיעה ליעד ורוצה לשמור על המשקל הזה לאורך זמן.

אני ״גיליתי״ את הבלוג בתקופה שבה שונה כבר שמרה על המשקל, ומבחינתי מדובר היה על משהו שנתן לי השראה. עד אז, הסיפורים היחידים שאליהם נחשפתי בהרזיה היו סיפורים שהופיעו בתקשורת, והיתה להם בעצם תבנית מאוד קבועה: הייתי שמנה חסרת תקנה, עד שקרה איזשהו אירוע אירוע ״מכריע״ שגרם לי להבין כמה אני מזיקה לעצמי (שברתי מיטה, החברים של הילדים מחקו עלי – כל אירוע שיהיה מביך בצורה קשה). ואז מעצם ההבנה קיבלתי את ה״משמעת העצמית״ שהייתי זקוקה לה כדי להתמיד בדיאטה – ואז מהר מאוד רזיתי בלי שום משברים, הפכתי להיות רזה, ומאז החיים שלי מושלמים (כנראה שמידי פעם היו גם סיפורים של גברים שהיו דומים, אבל רוב הסיפורים היו של נשים).

אבל הרזיה היא לרוב לא ממש מתנהלת כך, אלא אם ההרזיה (ואחריה השמירה על המשקל) בעצם הופכת להיות מרכז החיים. יש סיבה לכך שהרבה מאוד סיפורי הצלחה בהרזיה הם של (א)נשים שבסופו של דבר הפכו להיות מדריכי הרזיה – כי בהרבה מובנים הם ״חיים״ את ההרזיה שלהם דרך העבודה (וכנראה שגם מרגישים לחץ לשמור על ההישג בגלל העבודה).

וגם ההרזיה של שונה לא היתה כזו – מעבר לעובדה שהיו לה משברים מידי פעם, הא פשוט המשיכה לחיות במקביל להרזיה שלה. היא כמובן השקיעה מאמץ בהרזיה עצמה בכך שהיא התעמלה ואכלה בריא וכמובן שהיא כתבה לא מעט על ההרזיה שלה, אבל היא לא נמנעה למשל מלצאת לטיולים ברחבי אירופה עם אחותה, ובמקביל לכך שהיא אספה את כרטיסי הטיסה של הטיולים, היא גם אספה אריזות של כל מיני חטיפי שוקולד שהיו מיוחדים בכל אחת מהמדינות שבהן היא ואחותה ביקרו בטיולים האלו.

והיא למשל פגשה את בעלה כשהיא היתה עדיין שמנה – התחתנה איתו כשמנה, ולא נאלצה לחכות עד שהיא תרזה כדי למצוא בן זוג ״שווה״. הם התחתנו לדעתי בתחילת 2005, ונשמע שהם עדיין נשואים באושר עד היום.

אני מניחה שאם הייתי נצמדת לסיפורי השראה מושלמים, הייתי מפסיקה די מהר לשמור על מסגרת אחרי המעבר להרציה כי אני לא רזיתי מספיק מהר, או התמדתי מספיק, או לא הייתי מושלמת מספיק – ובעיקר כי לא רציתי שהדיאטה תהיה מרכז החיים שלי. אבל שונה נתנה לי תקווה שאפשר גם להרזות וגם לחיות במקביל, גם אם אני עובדת במקום שבו אני יכולה לבחור לאכול בכל מסעדה מכל סוג על בסיס כמעט יומיומי.


לצערי זה לא סוף הסיפור של שונה. אחרי בערך שנתיים או שלוש שבהן היא שמרה על המשקל, היא השמינה שוב. ההשמנה לא קרתה בבת אחת, אלא היתה עליה הדרגתית, ואחרי התעמקות בנושא שונה הבינה שהבעיה שלה מורכבת משני גורמים שונים:

  • שונה במקור חשבה שהיא רזתה בעזרת עקרונות אכילה שהיוו אורח חיים בריא, אבל הבינה עם הזמן למשהו שנקרא ״תרבות הדיאטה״. בגדול זו המחשבה שמה שחשוב בהרזיה זה המראה החיצוני ולא מטרות כמו כושר או בריאות, ובעצם הרגלי האכילה והספורט נועדו לתמוך בזה – כלומר היא מחשבת כמה ומה לאכול וכמה ואיך להתאמן לא משיקולי בריאות או מה יעשה לה טוב, אלא בעצם רק כדי לשרוף כמה שיותר קלוריות ולהרזות כמה שיותר מהר.
    שיטת אכילה וספורט כזו נחשבת לכזו שאי אפשר להחזיק בה מעמד לאורך זמן, טנעבר לכך תחטשת החוסר והתסכול בה יוצרים מצב שבו מי שמנסה אותה בסופו של דבר ״יישבר״ וינסה לפתות את עצמו על כל החסרים ואז ישמין חזרה ומהר, ויתקשה לחזור להרגלים בריאים.
  • הבלוג היווה עבורה כלי משמעותי משתי סיבות: הוא נתן לה לבטא בצורה בטוחה את המחשבות שלה לגבי עצמה כשמנה או על תהליך ההרזיה, במיוחד בהתחלה כשהוא היה אנונימי. מעבר לזה – הבלוג צבר עם הזמן יותר ויותר קוראים שהיוו עבור שונה קבוצת תמיכה שעודדה אותה ותמכה בה. עם הזמן חלק מהקוראים הפכו להיות חברים, והיא פגשה לא מעט מה, במיוחד כאלו שהתגוררו באירופה או בארה״ב והיא יכלה לפגוש כשהיא עברה לגור בבריטניה והתחילה לטייל בעולם.
    הבעיה היא שעם הזמן ההצלחה שלה הפכה ללחץ. בשלב מסוים אחרי הרזיה משמעותית גופי תקשורת שונים פנו לשונה כדי לפרסם את הסיפור שלה כהשראה לאחרים, ושונה הפסיקה להיות אנונימית, מה שבהתחלה נתן לה לא מעט דברים חיוביים כמו למשל האפשרות לכתוב ספר על ההרזיה שלה – וכתיבת ספר היתה משהו שהיא חלמה לעשות מגיל צעיר. אבל זה הפך את שונה מאישה אנונימית שמשתפת על הקשיים שלה בהרזיה לסיפור השראה, וזה יצר עליה לחץ להציג חזות מושלמת כי היא בעצם הגשימה את החלום, והקשה עליה לשתף בקשיים ובעיות שעלו – מה שגרם לה לאכול יותר (אבל לא לספר על זה) כדי להתמודד, מה שהוביל לעליה במשקל שבסופו של דבר היא לא יכלה כבר להסתיר.

בשלב מסוים שונה החליטה להפסיק לכתוב על נושאי משקל, ולאחרונה גם החליטה למחוק את בלוג ההרזיה שלה לחלוטין, וגם רשומות שקשורות למשקל בבלוג ה״רגיל״ שלה.

טיול לסין – סיכום

רק לתזכורת: הטיול נערך בתקופת החגים (ספטמבר – אוקטובר) 2017, והיה של חברת פגסוס. החברה בציעה (לפחות אז) כמה מסלולים באורכים משתנים, ואני נסעתי לטיול הארוך ביותר שכלל גם ביקור באיזור כפרי המיעוטים.

הטיול עצמו היה עמוס מאוד – משהו שמאפיין מאוד את הטיולים של חברת פגסוס. הימים עצמם מאוד ארוכים, ומנסים להכניס אליהם כל פעילות אפשרית. יש כאלו שיראו בזה תמורה ראויה לכסף שהם שילמו – וחלק יראו בזה לו״ז עמוס מידי שאפשר אולי קצת לדלל, במיוחד כשבמטרה לשמור על מחיר סביר לטיול. לא פעם חלק מהאטרקציות היו באיכות פחות טובה – כמו למשל ראינו ארבע הצגות במהלך הטיול, אבל ממושבים מאוד רחוקים או מהצד כך שלא יכולנו להנות מהן בצורה מלאה.

מעבר לזה, בגלל עומס לוח הזמנים, לא יכולנו לבחור האם לוותר על פעילויות כאלו ואחרות כי היינו תמיד צריכים למהר ממקום אחד לשני בלי אפשרות לעבור במלון בדרך או להשאר באוטובוס.

עוד נקודה שחשוב לזכור היא שסין היא מדינה גדולה – ולכן מעבר בין אתרים שונים בטיול מקיף כזה דורש טיסות או לפחות נסיעה ברכבות מהירות – וכדי למזער את ההשפעה של הנסיעות האלו על היכולת שלנו לטייל, הטיסות (והנסיעה ברכבת) התקיימו מוקדם בבוקר או בשעות אחה״צ המאוחרות או בערב, ולא פעם דרשו שנתעורר מאוד מוקדם או נגיע מאוחר מאוד למלון. לעיתים זה אמר שלא הצלחנו להגיע לארוחת הבוקר במלון בגלל השעה המוקדנת, ואז חברת פגסוס סיפקה לנו ארוחה ארוזה שלא בהכרח תאמה את טעמם של הנוסעים.

המלונות שבהם שהינו היו מלונות ברמה של 4 – 5 כוכבים. אני מודה שלי אישית אין מושג מה ההבדל בין שתי הרמות, אבל אני יכולה להגיד שכל המלונות היו מעוצבם, נקיים, ובהחלט ברמה מערבית גבוהה.

בכולם היתה ארוחת בוקר עשירה בסגנון מערבי לצד אוכל סיני טיפוסי שהוגשו כמזנון שממנו אפשר היה לאכול מה וכמה שרציתם.

בטיול שלי שנה לפני כן ברכבת הטרנס מונגולית (מטעמה של החברה הגיאוגרפית) יצא לי למצוא שותפה לחדר, מה שחסך לי לא מעט כסף כמטיילת יחידה, ולמרות שזה לא היה פתרון מושלם אני חושבת שהחוויה חיובית עבור שתינו. בטיול הזה לא הצלחתי למצוא שותפה כזו – היתה מישהי שחיפשה שותפה, אבל מהמפגש הראשוני שלנו אפשר היה לראות שאין בינינו כימיה, והיא בסופו של דבר החליטה לוותר על הטיול (ייתכן בגלל שהיא ראתה שלא תהיה לה שותפה לחדר).

לכן בטיול הזה היה לי תמיד חדר משלי, ואני מודה שגם בזה היו יתרונות: לא פעם יכולתי לפרוש לחדר כדי לנוח וכדי שיהיה לי קצת שקט ופרטיות, ובהחלט היה לי נחמד שלא הייתי צריכה לחלוק בבוקר את המקלחת עם עוד מישהי כך שהיה לי זמן ושקט להתארגן. וזה בהחלט מנע לפעמים מצבים לא נעימים – למשל השותפה שלי לחדר היתה מאוד חששנית לגבי גניבות וכייסים שזה הגיוני בטיול, אבל רמת הפרנויה שלה היתה כזו גבוהה שהיא היתה עורכת טקסים מורכבים רק כדי שאני לא אדע איפה היא מסתירה את הכסף, למרות שניסיתי פעם או פעמיים להסביר לה שבתור היטקיסטית ממש איך לי צורך לגנוב כסף ממושבניקית מבוגרת.

אבל למרות שהמלונות היו נקיים ומסודרים, סין עצמה היא לא כזו. זו מדינה שההיגיינה בה לא ממש מתאימה למערביים שרגישים לנושא (לרוב נשים אבל אני מניחה שלא רק)

ההדרכה גם היא היתה ברמה מאוד גבוהה ומקצועית, וכללה מדריכה מומחית לנושא מישראל – ומדריכים מקומיים שהחברה כנראה כבר עובדת איתם לא מעט שנים ולכן יודעת שהם טובים ויודעים לעבוד מול ישראלים.

בטיול הקודם שלי, היתה תחושה שהקבוצה דורשת מהמדריכה להיות ״רס״רית משמעת״, למרות שהיא עצמה לא רצתה תפקיד. הפעם נילי המדריכה בהחלט דאגה למשמעת בקבוצה – מה שכלל גם שיחות השכמה לחדרים כל בקר כדי לוודא שכולנו נקום בבוקר בזמן ולא נאחר. אני מוקה שבמובן מסוים לי זה קצת הציק כי ההנחה של נילי היתה שבכל חדר יש זוג שצריך להתארגן כולל לתזמן יחד מקלחות וכו׳, ואני אישית יכולי=תי לא פעם לישון עוד בערך 15 – 20 דקות בגלל שהייתי לבד בחדר.

עוד היבט שהיה משמעותי בטיול היה נושא האוכל. במהלך כל הטיול אכלנו ארוחת בוקר במלונות שהוגשה כמזנון, ובצהרים לרוב רכשנו עצמאית את האוכל בשווקים השונים – אבל בערב (כשארוחת הערב היתה הארוחה המרכזית של היום עבורנו) הארוחה היתה במסעדות ״בסגנון סיני״. זה אומר שהוזמן מראש מספר קבוע של מנות שכל השולחן היה צריך לחלוק בהן. זה יצר לא פעם מתיחות כי היו מנות שהיו טעימות במיוחד ואנשים רצו לקחת מהן יותר – אבל אנשים שלקחו מהן בהתחלה לא פעם לקחו ממש מעט לעומת אנשים בסוף שלקחו הרבה, וכך נוצרה מתיחות לגבי ״מנות שניות״. זה יצר גם מתח מול צמחונים וטבעונים שבאופן טבעי רצו לאכול יותר ממנות הסלט והירקות שהוגשו לנו – ורבים מהמטיילם האחרים לא תמיד היו מוכנים לוותר על מנה בגודל שווה מאוכל שגם הם אהבו. תוסיפו לזה צמד נשים שמבחינתן אנשים אחרים לא הקפידו מספיק על היגיינה ורצו ליצור מצב שבו הן לוקחות מספיק אוכל מראש לפני שמישהו אחר ״מלכלך״ להן את המנות – וקיבלתם מתקון לבלגן וכעסים בזמן הארוחות.

וכן, אפשר לראות שבכמה מסעדות הגישו לנו צ׳יפס – והגוש החום המוזר בתמונה הראשונה הוא דיונון שטוגן בשמן עמוק. והפסים הסגולים במנה באמצע הם חצילים סיניים אופייניים שהם קטנים וארוכים.

בעיה אחרת היתה נושא הקניות בטיול – שהתבטא בשני מובנים.

קודם כל, לא פעם ״שחררו״ אותנו בערב ללכת לעשות ״קניות״ ב״שוק מקומי״ שלרוב התברר כמדרחוב שבו אפשר לקנות מזכרות זולות. למזלנו ברוב המקרים יכולנו לחזור מאותו ״שוק״ למלון באופן אישי, אבל בתחילת הטיול היו כמה מקרים שבהם נדרשנו לנסוע בחזרה למלון – ומי שלא רצה שופינג היה מחוייב לחכות לשאר הקבוצה, כשנילי המדריכה לא פעם נטתה לתת זמן דווקא לאלו שרצו לעשות הרבה שופינג, למרות שלא היו חסרות הזדמנויות לכך גם בהמשך.

הבעיה השניה היתה שלא פעם יש אתרים שבהם הביקור תואר לנו כ״הפתעה״ שבה היינו אמורים לקבל חוויה תיירותית (כמו למשל ביקור בבית מרקחת מקומי, ביקור במפעל לפנינים, או ביקור במפעל לטוויית משי) שהתבררו בעצם כניסיונוצת מכירה די אגרסיביים, למרות שהרמה שלהם השתנתה (בית המרקחת היה הרצאה על משחה שניסו למכור לנו, אבל בבית החרושת לטווי משי קיבלנו הסבר די רציני לנפי שנשלחנו להסתובב חופשי בחנות בלי לחץ לקנות משהו).

עד כמה שידוע לי יש טיולים מאוד זולים לסין שממומנים חלקית על ידי ממשלת סין בתמורה לכך שהתיירים יילקחו לכל מיני חנויות או קניונים שבהם הם יוכלו לעשות קניות ולקנות הרבה ובכך לעודד את הכלכלה הסינית. אני הכרתי משיהי שנסעה בטיול כזה, וכמות הקניות שהם נאלצו לעשות היתה גבוהה משמעותית ממה שהיה בטיול הזה, אבל בדיעבד אני שואלת את עצמי עד כמה הממשלה הסינית ניסתה בכל זאת לגרום לנו לקנות דברים בכך שהיא חייבה את החברה להביא אותנו למפעלים השונים האלו (או שהחברה עצמה חיפשה קצת הנחות תמורת הביקורים האלו).

סוף תקופה, חלק שני

כמה חודשים אחרי שעברתי לארה״ב, עברה לשם גם ט׳. היינו בערך באותו גיל (היא מבוגרת ממני בכמה חודשים), ואני חושבת שבכמה מובנים היינו גם דומות באישיות, מבחינת זה שהינו שקטות וביישניות, ולא ממש אסרטיביות. אני זוכרת אפילו פעם שכשניגשתי למנהל שלי הוא משום מה היה בטוח שהיא פנתה אליו, ואז כשהוא הסתובב הוא היה מופתע לראות אותי.

אבל היה בינינו גם הבדל משמעותי: אני עברתי לארה״ב בתור אישה רווקה, היא עברה כשהיא כבר נשואה לגבר מקסים (הכרתי אותו כי גם הוא עבד איתנו, בתחום אחר מזה שהיא עבדה בו), והיתה אמא לילדה מתוקה ומקסימה בת שנתיים בערך. למרות ההבדל, יצא לנו לשוחח ומידי פעם לעשות דברים יחד.

היינו אז בנות 26 – 27, גיל שבו באמת כבר נשים רבות (וכנראה גם גברים) מחפשות בן זוג רציני אם לא התמזל מזלן לפגוש מישהו עד אז. ואני מודה שמאוד הייתי רוצה להיות במקום שבו היא היתה מבחינה אישית. למרות כל זה, לא הייתי מאוד לחוצה מהנושא, כי הרגשתי יחסית צעירה – בעיקר כי סיימתי את התואר בגיל יחסית מוקדם ובקושי התחלתי לעבוד בתפקיד הראשון שלי.

בערך שנה וחצי אחר כך, בחופשת חג ההודיה האמריקני שהיא בעצם סופ״ש מאוד ארוך (כך נקבעים חגים חילוניים בארה״ב) – יצא שבמקרה גם אני וגם הם החלטנו לצאת לטייל בסן פרנסיסקו, ובמקריות עוד יותר מוזרה, נוצר מצב שבו אני והם הזמנו את אותן טיסות למרו תשאני בטוחה שיש לא מעט טיסות במהלך כל יום בין אטלנטה לסן פרנסיסקו. אני טסתי לי בכיף – בהלוך יכולתי בקלות לנמנם בטיסה שהיתה מוקדם בבוקר, או לנוח בטיסה חזרה יכולתי לנוח בכיף ולקרוא בשדה התעופה ובטיסה עצמה ספר – בזמן שהם היו עסוקים כל הזמן בלטפל ובלהעסיק את הבת שלהם. חשבתי גם לעצמי שלי היה מזל בכך שיכולתי בקלות לנצל את הטיול שלי הרבה יותר בשלווה ובכיף מהם כי לא היית מוגבלת על ידי הצורך לטייל עם ילדה קטנה והצורך להתחשב

מעבר לזה, חשבתי כמה הרבה יותר קל לי לקום ולטייל באופן כללי, לא רק בגלל שלא הייתי אמא לילדה קטנה שצריכה להיות בגן, אלא גם בכך שעלות של טיולים שלי זולה משמעותית מזו של משפחה, וגם מאפשרת לי לא פעם לטייל בצורה זולה או מיוחדת יותר מהם, בין אם זה טיול קמפינג או לינה באכסניות בחדרים משותפים ולא בהכרח במלון בחדר ש״תומך״ בילדים.

כמובן שלגור בחו״ל לבד גם אומר שצריך להתמודד לבד עם הרבה מאוד דברים שעבור ט׳ בעלה יכול היה לקחת חלק בהם. אם בארץ היתה לי משפחה שיכולתי להעזר בה, כשגרתי באטלנטה הייתי לחלוטין לבד והייתי צריכה להתמודד לבד עם הרבה מאוד דברים שלא בהכרח היו קלים או נעימים. אבל במובן מסוים גם הצורך הזה היה לטובה – בכך שהוא עזר לי להתבגר ולהפוך לעצמאית הרבה יותר ולקצת פחות ביישנית ולא אסרטיבית. זה היה תהליך שכמובן רק התחיל ולא הסתיים אז, אבל המעבר הזה בהחלט תרם לי באופן אישי דווקא בגלל ה״לבד״.


אני וט׳ לא שמרנו על קשר, וכמה שנים אחרי שחזרתי לארץ ופייסבוק התחילה להפוך לפופולרית, אני זוכרת שביקשתי ממנה חברות כמו מרבים מהאנשים שהכרתי בתקופת הרילוקיישן שלי. בניגוד לכל השאר, היא סירבה בנימוס ואמרה שהיא מעדיפה להיות בקשר פייסבוקי רק עם חברים.

אבל עדיין יש לנו כמה מכרות פייסבוק משותפות, ולאורך השנים יוצא לי לפעמים להתקל במידע עליה, בין השאר כי קבוצת הקולגות שלי מאותה תקופה כנראה כן שומרות על קשר וחוגגות אירועים יחד, בין אם אלו ימי הולדת כאלו ואחרים, או חגים שונים כמו חנוכה או יום העצמאות (הישראלי) שהישראלים בחו״ל נוטים לחגוג יחד.

ובמובן מסוים, גם אם עזבתי את ארה״ב לפני 18 שנה וקצת – אלו הם עדיין חיים שחלמתי להיות חלק מהם, גם אם המעבר שלי לארה״ב היה אמור להיות לתקופה מוגבלת, לפחות בהתחלה.

רק שרשרת של אירועים (שעליהם כתבתי ברשומה הקודמת) שהתחילה כשרק עברתי לארה״ב גרמה לכך שחזרתי לישראל תוך קצת פחות מארבע שנים, למרות שזה היה רחוק ממה שרציתי שיקרה לפני המעבר.

אבל בדיעבד אני גם שואלת את עצמי עד כמה המסגרת החברתית שהיתה חסרה לי במובן מסוים בארה״ב שיחקה חלק בעובדה שלא נשארתי. כפי שכתבתי ברשומה הזו – היו לי כמה חברות בארה״ב, אבל לא ציינתי שבנקודת זמן מסויימת, קצת פחות משנה לפני שעזבתי נוצר מצב שבו הקשרים האלו איכשהו התמסמסו די במקביל, והעלמות של החברות הקרובות יותר כמו א׳ ומ׳ גרמה לכך שאיבדתי גם את המסגרות החברתיות היותר כלליות שלי.

אני חושבת שהיה לי קשה לפגוש חברות וחברים בחו״ל כי אני מלכתחילה מאוד ביישנית וסגורה, וכשגרתי באטלנטה הייתי אפילו יותר גרועה (ודווקא החוויה שם היתה אחת הסיבות לזה שהתחלתי קצת לצאת מזה). וזה למשל בניגוד לא׳ שכתבתי עליה ברשומה הקודמת שהיתה בן אדם שפשוט משך אליו חברים ומכרים ובני זוג מאוד בקלות – והיא בניגוד אלי גם התחברה בקלות עם חבר׳ה אמריקנים, כשאני התמקדתי במציאת חברות ישראליות שהיו נדירות עבורי כאישה רווקה וצעירה יחסית בלי ילדים.

במובן מסוים אני מניחה שהמחסור הזה בבסיס חברתי היה חלק מכך שלא חשבתי להשאר (כי אם היו לי קשרים קרובים ובמיוחד בן זוג יש סיכוי גבוה שהייתי חושבת על זה), אבל גם יש לי תחושה שבמקום העבודה גם היתה הנחה שאין לי חיי חברה בלאו הכי ולכן קל יחסית לשלוח אותי חזרה לישראל. אני לא יוגעת אם זה נבע מהעובדה שהייתי שמנה ולכן הניחו שאין לי חיי חברה ובעיקר אין לי בן זוג, או שפשוט הם לא היו מודעים לזה שהיו לי במשך רוב השהות שלי חברות שהכרתי במסגרות אחרות (למרות שא׳ עבדה בתור גננת בקהילה היהודית של העיר וכנראה הכירה לא מעט אנשים שעבדתי איתם ושהילדים שלהם למדו בגן של הקהילה).

ולכן אולי היה לט׳ בעצם יתרון גדול בכך שהיא עברה לחו״ל בתור אישה נשואה ואמא לילדה, כי כך היתה לה כבר מסגרת חברתית תומכת ובן זוג שבדיעבד גיליתי שמאוד ״נחשב״ מקצועית שייצבו אותה בעיר.


לפני כמה שנים, יצא לי להתקל ברחוב בגבר צעיר (כזה שצעיר ממני באופן משמעותי) שנראה לי מאוד מוכר.

אחרי שהגעתי הביתה פתאום הבנתי מאיפה זיהיתי אותו.

בערך חודשיים אחרי שעברתי לארה״ב, הגיע חג הפסח. אחד הקולגות שלי היה בעיר לביקור יחסית קצר שאליו הוא הגיע עם אישתו ושני הילדים שלהם. – ומכיוון שהם חגגו את הסדר בחדר המלון שלהם, הם הזמינו אותי ועוד עובדת זמנית אחרת שהיתה באתר לחגוג איתם את החג.

לפי המראה של הילדים, היה ברור שהם מאומצים כי הם נראו מאוד שונה מההורים. חשוב לציין שהיה מדובר על ילדים שהיה ברור לעין שהם מאוד אהובים ושהם באמת זכו בבית ומשפחה נהדרת, והם היו מאוד חברותיים וכל המשפחה נתנה לי ולעובדת השניה ממש תחושה של בית.

הגבר הצעיר שראיתי היה הילד הגדול של הזוג הזה, שכנראה בא לתקופה מסויימת לישראל, אולי ללמוד ואולי לעבוד או להשתקע אפילו. ייכתן מאוד שגם היתה לו מסגרת חברתית פה בארץ כי הוא עבר לחו״ל בגיל הנעורים הצעיר ולכן סביר להניח שהוא השאיר בארץ חברים וכנראה גם משפחה שהוא יכול היה לשמור איתם על קשר.

והמפגש הזה גרם לי לקנא קצת בכל אותם ילדים של הקולגות שלי שעברו איתם לארה״ב והשתקעו שם, כי במובן מסוים כנראה שהזכות הזו לגור בארה״ב מגיל צעיר נתנה להם בדיוק את הדברים שלי היו חסרים כדי להצליח שם: גם מסגרת חברתית ומשפחתית, אבל גם את הזכות לגדול לצד התרבות האמריקנית ולהבין אותה אינטואיטיבית, משהו שכנראה לא היה לי והיה אחד הגורמים שהקשו עלי מאוד וגרמו לי להתנהל בצורה שפגעה בי מקצועית בתקופה שבה עבדתי בארה״ב.

ועד כמה שהיה לי קשה להודות בחוסרים האלו כשחזרתי לארץ, אני חושבת שאחת הסיבות לכך שמעולם לא ניסיתי לעשות שוב רילוקיישן, אפילו בחברה אחרת – נבעה מהחשש הזה שאני פשוט לא טובה בדברים האלו ולכן אני בטח אכשל שוב.

על תוצאות הבחירות

אחרי חמש מערכות בחירות, ושארבע מתוכן הובילו לבחירות חוזרות די מהירות (שתיים באופן די מיידי, ושתיים אחרי ניסיון לא מוצלח להקים ממשלה לא יציבה שנפלה די מהר), נראה שבבחירות החמישיות תקום ממשלה – אבל כזו שתהיה כזו ימנית קיצונית שכנראה כל מי שהוא לא ימין היה כנראה שמח אם אחד מסבבי הבחירות הקודמים היו מצליחים.

למה בעצם ביבי הצליח הפעם, כשבפעמים הקודמות הוא נכשל?ֿ

קודם כל, זה עניין של תזמון ומזל. בסופו של דבר מספר די קטן של מנדטים מפריד בין הגושים, לרוב לטובת הימין. אבל עדיין אף גוש לא זכה באופן גורף עם הבדל מנדטים משמעותי לטובת גוש מסוים כבר המון שנים.

אבל כשיש קרבה כזו בין הגושים – כל פיפס קטן יכול לשנות את המפה הפוליטית. ובבחירות אפריל 2019 למשל – משה פייגלין ומפלגת ימינה החדשה של נפתלי בנט ואיילת שקד גזלו לא מעט קולות מהימין בלי לעבור את אחוז החסימה. תוסיפו לזה את המרד הפתאומי יחסית של אביגדור ליברמן בביבי נתניהו – וקיבלתם מתכון למצב שבו למרות נצחון ״טכני״, ביבי לא יכול היה להקים ממשלה.

הפעם המצב היה הפוך – דווקא גוש הימין היה דל יחסית במפלגות, וחוץ מ״ימינה״ שנעלמה ומשכה מעט מאוד קולות (למרות שכנראה היא שימשה את ביבי כמשהו שמושך עוד קצת קולות שמעלים את אחוז הבחירה) כולן שרדו.

הבעיה היתה בכל המפלגות שהן ״לא ביבי״: נוצר מצב של עודף מפלגות, עודף מנהיגים אפילו (גנץ ולפיד), ולאור העובדה שביבי עודד אחוז הצבעה גדול – נוצר מצב שבו כמות הקולות שנדרשה כדי להגיע לאחוז החסימה היה גבוה במיוחד, ומר״צ ובל״ד שהיו קרובות לאחוז החסימה לא הצליחו לעבור אותו, וכך גרמו לכך שמספיק מנדטים ״זלגו״ לגוש ״של ביבי״ כדי לאפשר לו להקים קואליציה, הפעם די בקלות אפילו.


אני רוצה לכתוב משהו על ״אובדן המנדטים״ הזה, איך מתחלקים המנדטים, ולמה בעצם אי המעבר של מפלגת מר״צ לא גרם להפסד בבחירות. מי שמכיר ויודע איך זה עובד – מוזמן לעבור לחלק הבא של הרשומה.

במאמר מוסגר גם חשוב לי לכתוב שאין יותר מידי עיסוק בעובדה שבל״ד היתה קרובה גם היא לאחוז החסימה ולא עברה. זה נובע מהעובדה משדובר על המפלגה הערבית הכי קיצונית במחנה שתומכת במדינה אחת לשני העמים (משהו שרבים תופסים כאי הודעה בזכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינת היהודים) ולכן רבים מקשת הדעות הפוליטיות לא מצטערים על אי השתתפותה בכנסת.

אחוז החסימה הוא בעצם הגבול התחתון של מספר הבוחרים מתוך סך כל הבוחרים שנדרש כדי להכנס לכנסת. פעם הוא היה מאוד נמוך ומקביל פחות או יותר למנדט אחד – אבל עם השנים העלו אותו כדי למנוע מהמון מפלגות פצפונות להצטרף לכנסת ולהקשות על מלאכת בניית הממשלה. אבל עם הזמן הדרישה עלתה, וכיום מפלגה נדרשת לקבל לפחות 3.25% מהקולות (ששוה ערך לבערך ארבעה מנדטים) כדי להתקבל לכנסת.

את ההעלאה האחרונה באחוז החסימה יזם אביגדור ליברמן מתוך ניסיון למנוע מכמה מהמפלגות הערביות לעבור אותו , אבל נוצר מצב מביך שבאותן בחירות גם הוא בקושי הצליח להתברג בכנסת בגלל החוק הזה…

אחרי שבודקים מי מהמפלגות עברה את אחוז החסימה – לוקחים את סך הקולות של כל המפלגות שכן עברו את אחוז החסימה ומחלקים את המספר הזה ל 120, וזה מספר הקולות ששווה למנדט. ואז מחלקים את מספר הקולות שקיבלה כל מפלגה שעברה את אחוז החסימה במספר הקולות ששווה למנדט – והיא מקבלת מספר מנדטים ששווה בערך לתוצאה של החילוק הזה.

ה״בערך״ נובע מזה שדי ברור שמספר הקולות שכל מפלגה קיבלה לא יתחלק בדיוק במספר הקולות למנדט שלם – ולכן ישארו מה שמכונה ״עודפים״. מפלגות יכולות במצב כזה לחתום עם מפלגה אחרת על ״הסכם עודפים״, שבעצם אומר שאם לשתיהן יש עודפים ששווים יותר ממנדט אחד – אז זו שיש לה יותר עודפים תקבל אותו. מן הסתם מפלגות שיש להן אידאולוגיה דומה יהיו אלו שיחתמו על הסכמים כאלו כדי לתת עדיפות לתפיסת העולם שלהן.

כמובן שלא פעם נשארים מנדטים ועודפים, ולכן המנדטים שנותרים אחרי החלוקה המקורית והסכמי העודפים בעצם הולכים לפי הסדר לפי לאיזו מפלגה יש הכי הרבה עודפים (ובעצם הכי קרובה לקבל עוד מנדט) ומחלקים כך את המנדטים שעוד נותרו.


מה שחשוב זו העובדה שמספר הקולות שנדרש למנדט לא תלוי בסך הקולות, אלא בקולות שהולכים למפלגות שנכנסות לכנסת. לרוב ההבדל בין הקולות שהולכים למפלגות שהולכות לכהן לסך הקולות הוא יחסית קטן, כי המפלגות שנוטות לא לעבור את אחוז החסימה מקבלים כמה מאות או אלפים בודדים של קולות.

אבל מידי פעם יש מפלגות שמקבלות אחוז משמעותי מהקולות, במיוחד כאלו שהיו קרובות לאחוז החסימה והיו חסרים להן כמה אלפי קולות כדי לעבור אותו (לרוב אחוז החסימה עומד על משהו בין 150 אלף ל 200 אלף קולות). זו כמות קולות שיכולה להשפיע משמעותית על כמות הקולות ש״שווה״ כל מנדט וכמובן להגדיל אותה בצורה שתשפיע ברמה כזו או אחרת על כמות המנדטים שיקבלו כל שאר המפלגות.

לכן אם מר״צ למשל היתה עוברת את אחוז החסימה – ארבעת המנדטים שהיא היתה מקבלת לא היו נלקחים רק ממפלגות של הצד הימני של המפה, אלא חלקם היו גם נלקחים ממפלגות מהצד המרכז / שמאל שלה. זה מוביל לכך שבעצם לא היה נוצר של תיקו בין הגושים כפי שרבים משום מה חושבים, אלא לכך שהיתרון של גוש הימין היה קטן מארבעה מנדטים והופך ליתרון של מנדט או שניים.

במצב נורמלי יתרון כזה נחשב למאוד בעייתי כי כל פורש מהממשלה בעצם מפיל אותה. אבל כרגע נראה שהמפלגות החרדיות והציונות דתיות יהיו מאוד נאמנות לביבי, ולכן הסיכוי שהן יפילו לו את הממשלה מאוד נמוך.

אלא אם לביבי יהיה אינטרס להרוס אותה מסיבה כזו או אחרת – נניח במצב שבו הוא נכנס לממשלת ימין קיצונית רק כדי להעביר כמה חוקים שימלטו אותו מהמשפט, ואז ימצא סיבה לפרק אותה לטובת ממשלת אחדות (שתהרוס סופית את גנץ ולפיד) או לטובת עוד בחירות כשהוא ראש הממשלה.


יש הרבה דיבורים על למה ה״שמאל״ נכשל. בעיני הבעיה היא כמו שכתבתי כבר בפוסט הקודם שלי היא בסיסית בסידור הפוליטי הנוכחי שלנו בישראל.

הבעיה היא שמול ביבי עומדים שני מועמדים בשם יאיר לפיד ובני גנץ שבעצם אין להם ממש מה להציע חוץ מלצעוק ״רק לא ביבי!!!״ בקולי קולות.

בואו ניקח לדוגמא את יאיר לפיד. הוא נבחר לראשונה לכנסת בבחירות 2013, ושם ההישג הכי גדול שלו היה שהוא מנע בעזרת נפתלי בנט את כניסת החרדים לממשלה, ויחד הם התחילו לחוקק את חוק גיוס החרדים. אבל מה בדיוק היתה התועלת בזה? האם זה עזר במשהו לשילוב החרדים בחברה מבחינה כלכלית או חברתית? האם באמת אפשר לגייס בכוח חיילים שישרתו בצורה טובה, במיוחד עבור יחידות קרביות?

מאז 2019 גנץ ולפיד, ביחד ובנפרד, התחילו לנהל את קמפיין ה״רק לא ביבי״ שלהם כדי לנצח, אבל בלי ממש להגיד מה הם יעשו במקומו. ואולי בעצם בעולם שלנו, כשהחזות היא הכל, אין ממש מקום לאידאולוגיה כלכלית או חברתית. רק צריך למצוא סיסמא יפה, להגיד שאתה מרכז ושהשמאל כבר לא רלוונטי – ותהפוך לראש הממשלה, גם אם אין לך שום רקע שהופך אותך למתאים לזה, ואתה מתבלבל בראינות וכל פעם אומר משהו שונה לגבי נושאים מהותיים כמו ״האם שר האוצר צריך להיות כלכלן״? או ״האם יש בארץ הדתה?״. אתם יודעים, כל השאלות על הנושאים שמטרידים אותנו ואנחנו רוצים שיתוקנו במדינה. אבל למי זה חשוב ככל עוד הצלחנו להעיף את ביבי מהממשלה?

ובעצם, במה לפיד שונה מביבי, חוץ מהעובדה שהוא לא מושחת (לפחות בשלב זה)? גם הליכוד וגם אין עתיד הן מפלגות שעיקר האידאולוגיה שלהן עוסק בזכותו (או חוסר זכותו) של ביבי לכהן כראש הממשלה, ולא יותר מזה. שום דבר חוץ מזה לא חשוב.

גם ביבי וגם יאיר לפיד אוחזים בחוזקה בראשות המפלגה שבראשה הם עומדים, ואי אפשר לסלק אותם משם. במקרה של הליכוד יש רשמית בחירות לראשות המפלגה, אבל בגלל החובה של הח״כים של הליכוד להראות נאמנות לביבי – הם לא ירוצו נגדו. במקרה של אין עתיד – יאיר לפיד הוא המנהיג המוחלט של המפלגה, אין בכלל בחירות אליה, וזהו זה. כל מי שמנסה לבקש להתמודד על ראשותה (כמו למשל עפר שלח) די מסולק ממנה.

גם מבחינת הרכבת הרשימות של המפלגות לכנסת המצב דומה – בליכוד יש פריימאריס, אבל למי שהוא לא תומך ביבי קשה עד בלתי אפשרי להשתחל לרשימה ובמיוחד לא למקום ריאלי. באין עתיד לעומת זאת – לפיד הוא זה שקובע בעצמו את הרכב הרשימה לפי הגחמות שלו.

שתי הנקודות האחרונות מאוד מפריעות לי – כי לדעתי מדובר על התנהלות שאולי אפשר להבין אותה בשלביה הראשונים של המפלגה, כשיאיר לפיד לקח יוזמה והקים אותה כדי שהוא יוכל לרוץ לכנסת. אבל כיום המפלגה שמתיימרת לייצג גוש שלם של כמעט חצי מהעם פלוס מינוס, זה כבר מתחיל להרגיש קצת יותר מידי כמו דיקטטורה כפי שטוענים על ביבי…

מעבר לזה, שניהן מתבססות על קמפיין של שנאה כלפי הצד השני. זה לא שלצד השמאלי של המפה היתה חיבה גדולה ל״ביביסטים״ עוד לפני קמפיין הבחירות ב 2019 של לפיד וגנץ, אבל קמפיין ה״רק לא ביבי״ רק הגביר את המתחים עוד יותר, וגרר מתחים מיותרים.

ויש את עניין האגו. לפיד ממש ממש ממש מנסה להצטייר כאדם צנוע – אפילו כשהוא וגנץ התאחדו בכמה סבבי בחירות, לפיד היה מוכן לוותר על ראשות הממשלה רק כדי לאפשר למפלגה לנצח.

אבל בסופו של דבר מתגלה האגו. כמו למשל בדרישה שמפלגת העבודה ומר״צ יתאחדו ויפסידו בוחרים ומנדטים, רק כדי שהוא עצמו יוכל לנסות לסחוט עוד כמה בוחרים ממחנה השמאל בלי ששתי המפלגות ירדו מתחת לאחוז החסימה וימנעו ממנו להבחר לראשות הממשלה. או למשל בעובדה שהוא ובני גנץ לא עובדים יחד, אלא אחד נגד השני, ושניהם רצו כמועמדים לראש הממשלה במפלגות נפרדות ולא במפלגה אחת – ואפילו לא חתמו על הסכמי עודפים כדי לנסות לזכות בכמה שיותר מנדטים משותפים לטובת הגוש.

וכמובן העובדה שקל לו להאשים את העבודה ומר״צ בתבוסה של הגוש בבחירות – למרות שכמו שכתבתי למעלה, אפילו אם מר״צ היו עוברים את אחוז החסימה, לפיד עדיין היה מפסיד. הוא לא לוקח אחריות על הטעויות שלו ונותן למירב מיכאלי לספוג את כל הביקורת רק כדי לצאת טוב מהסיטואציה.

אבל אנשים עדיין מתחילים להבין שאי לקיחת האחריות הזו היא סימן לא טוב, ורבים מהמחנה של השמאל המתון והמרכז רוצים מישהו אחר שייצג אותם, ויתנהל בצורה אחרת, ושייצג את הערכים שלהם ולא רק ״רק לא ביבי״.

אני מניחה שהעובדה שמר״צ לא עברה את וז החסימה והעבודה עברה אותו בקושי תגרום להתארנות מחדש של מחנה השמאל, מה שגם יכול לשנות את הדינמיקה בין המפלגות, בין אם מפלגות השמאל יעלמו, או שהן יתאחדו תחת מנהיג ראוי שימשוך שוב בוחרים – מה שכמובן ישפיע על שאר המחנה.

בשלב זה צריך לחכות ולראות מה הלאה: מתי ואיך תקום הממשלה, מה היא תעשה – ועד מתי היא תשרוד.

הבתול ששוקל 300 ק״ג – חלק שני

לסרט על דיוויד סמית׳ יש חלק שני – שבתחילתו מופיע דיוויד ה״רזה״, אבל די ברור שהוא עלה במשקל מאז צילומי הפרק הראשון: הפנים שלו למשל הרבה יותר שמנמנים ממה שהם היו בסוף הפרק הראשון. נראה שהפרק צולם אחרי שהפרק הראשון של הסרט כבר שודר ברחבי ארה״ב, כי כריס ודיוויד כצוות עוברים בתחילת הפרק על הודעות שהם קיבלו כתגובה לסרט.

רבים מהכותבים הגיעו למצבים קיצוניים כמו דיוויד עצמו, ולכן הם מבקשים עזרה ספציפית מדיוויד וכריס מכיוון שהם כצוות אמורים להבין את הקשיים במצב הזה. אפשר לראות את זה בשיחה של דיוויד עם אחותו – ובכך שגם היא מציגה מצב שבו בגלל תקרית מצערת (פרידה מבן זוג) היא התחילה להתבודד בחדר שלה ולאכול יותר מידי – והשמינה מאוד. הסיפור הזה מאוד דומה לסיפור ההשמנה של דיוויד שלפיו מצב רגשי קשה (שלרוב מגיע מאירוע ספציפי מאוד בעבר) הוא הבעיה שגורמת להשמנה, וכשפותרים את המצב הרגשי הקשה הזה – מתחילה ההרזיה.

דיוויד עדיין מחפש זוגיות (למרות שהוא איבד את הבתולים שלו בשלב מסוים לידידה שלו), אבל במקביל שואף להיות השראה לאחרים כדי לרזות – החל מאחותו שגם היא שמנה (למרות שהיא לא הגיעה למשקלים גבוהים כמוהו), וכלה בהדרכה הוא וכריס מעבירים בגן ילדים שבה הם מספרים על ההשמנה שלו וכנראה מנסים ללמד את הילדים כבר מגיל צעיר על אורח חיים בריא.

דיוויד מנסה לקבל הדרכה לגבי איך להתחיל עם נשים, אבל נראה שמשהו לא מסתדר לו ודווקא המצבים שאליהם הוא נכנס כחלק מההדרכה הזו גורמים לו לסטרס במקום לאפשר לו להגיע למצבים שבהם הוא יכול לפגוש נשים בצורה שיותר נינוחה ויותר טבעית לו. למשל כחלק מהניסיונות של דיוויד לפגוש נשים – הוא הולך לאירוע שבו גברים יחסית צעירים פוגשים נשים מבוגרות משמעותית. גם באירוע הזה קשה לו ליצור קשר עם הנשים, למרות שנראה שהוא מוצא חן בעיני המשתתפות שם. אבל דווקא תשומת הלב הזו גורמת לו להתקף חרדה במקום להעלות לו את הבטחון העצמי שלו. בהמשך הוא עובר גם שיעור סלסה כדי ״ללמןד להרגיש נוח בגוף שלו״ – אבל גם זה לא עובד.

נראה שהבעיה שלו היא לשוחח עם נשים, אבל הוא לא ממש מצליח להבין איך לעשות את זה. לאורך הפרק הוא שואל כמה נשים לגבי איך לשוחח עם נשים – אבל בעצם אין פה התייחסות לעובדה שכל אישה היא עולם בפני עצמה ואולי מעוניינת בדברים אחרים או בצורת תקשורת שונה.

בין שני הפרקים של הסדרה, דיוויד עבר ניתוח פלסטי אחרון כדי להסיר עודפים אחרונים של עור כדי לעזור לו להעלות את הבטחון העצמי שלו – אבל זה לא קרה, ודיוויד פנה שוב לאוכל כדי להתמודד עם הלחץ ועלה בערך 13.5 ק״ג בחודשיים בגלל אכילה מוגזמת. מעבר לזה, הוא התחיל לנתק קשרים חברתיים ומשפחתיים ולפספס אימונים, ובמקביל להסתיר את האכילה שלו מהסביבה.

נראה שהמקור העיקרי ללחץ שלו נבע מהניסיונות שלו למצוא בת זוג ומסצנת הדייטים שאליה הוא הצטרף עוד בפרק הקודם. במובן מסוים היה פער בין איך שדיוויד נתפס על ידי הנשים כגבר נאה, לאיך הוא תפס את עצמו כגבר חסר ניסיון ועדיין כ״לוזר״ שמן במשקל 300 ק״ג. ייתכן שחלק מהבעיה נובע מכך שדיוויד הוא ביישן ומתקשה להתגבר על זה מול נשים כדי ליצור שיחה זורמת – והוא מאוד מודע לכך שיש לו בעיה שגורמת לנשים לא להתחבר איתו לאורך זמן.

אבל אפילו כריס המאמן והחבר הטוב שלו לא תפס עד כמה דיוויד היה במצוקה בגלל המצב הזה ולכן התקשה לעזור לו. ייתכן שחלק מהבעיה נובע מכך שכריס כבר לא גר עם דיוויד כפי שתואר בפרק הראשון של הסרט אלא עבר לגור עם בת הזוג החדשה שלו (שהפכה להיות אישתו) ולכן הקשר שלהם כבר לא קרוב ולכריס קשה יותר לעזור לדיוויד מבחינה אישית ורגשית. כריס לוקח אותו לשיחה אישית על הנושא, ובשלב מסוים לוקח אותו לכל מיני פעילויות שדיוויד לא יכול היה לעשות כאדם שמן שלא קשורות לפלירטוט עם נשים (כמו למשל לרכבת הרים או לטיפול בספא) כדי לעזור לו לראות את היתרונות שבגזרה הרזה יותר שלו וכדי לתת לו מוטיבציה לחזור למסגרת.

כנראה שבגלל חוסר מודעות של הסביבה לגבי חומרת הקשיים של דיוויד – אין ניסיון להפנות אותו לטיפול פסיכולוגי שיעזור לו עם השינוי שהוא עבר, או אולי להתאים את המפגשים שלו עם נשים לסיטואציות שבהן הוא ירגיש יותר בנוח. נראה שכל הזמן מנסים לגרום לו לפגוש נשים במצבים שהם מאוד מאולצים שבהם קשה לו ליצור קשר בגלל המצב הלא טבעי עבורו, ובהם הוא אמור להכיר רק נשים ״נורמטיביות״ שתמיד היו רזות ומטופחות ומאוד חברותיות ולכן הן משמעותית יותר מנוסות מדיוויד – ומצד שני לא בהכרח מודעות או רגישות לשינוי שהוא עבר, גם אם הן מודעות לכך שהוא היה שמן מאוד בעברו. ייתכן שבמצבים שבהם הנשים שהוא היה נפגש איתן היו פחות ״מושלמות״ היה לו קל יותר לשוחח איתן כי הן היו פחות מפחידות ואולי אפילו היה לו קל משמעותית לשוחח איתן לגבי ההשמנה הקודמת שלו ואז ההרזיה, וזה היה הופך את הקשר להרבה פחות מלחיץ והרבה יותר טבעי.

בסופו של דבר דיוויד מזמין לדייט מישהי שהוא פגש באופן ״טבעי״ – המטפלת בספא שממנה הוא קיבל טיפול, והם הכירו בלי בכלל בכוונה להכיר למטרות זוגיות, ונראה היה שיש ביניהם תקשורת טובה ובדייט הראשון שלהם נראה היה שיש להם הרבה במשותף. אבל לדיויד היה הכי חשוב לדעת שהיא מודעת להרזיה שלו ולא נרתעת מהגוף שלו – משהו שהוא לא קיבל באף אחד מהמפגשים האחרים במהלך שני הפרקים של הסרט עליו.


במקביל דיוויד וכריס מנסים לעזור לגבר שמן מאוד בשם ג׳ף ששמע על הסיפור של דיוויד ורוצה להרזות בצורה דומה. גם פה הסרט מנסה להציג מצב שבו משבר כזה או אחר גרם לג׳ף להשמין, ומצבו התדרדר במשך הזמן. ג׳ף נראה פעיל הרבה יותר ממה שדיוויד היה בשיא משקלו, אבל גם הוא ״בטוח״ שתוך שנתיים שלוש הוא הולך למות. גם הרגלי האכילה שלו כביכול דומים לאלו של דיוויד: הרבה מאוד ג׳אנק פוד, הרעבה בתחילת היום, ןאז זלילה מאוד גדולה לקראת הלילה.

חשוב להגיד שבמובן מסוים יש הגיון במה שכריס עשה עם דיוויד ומנסה לעשות עם ג׳ף: לשניהם לפני ההרזיה (ולרבים אחרים) אין באמת את הידע לגבי מה זה בדיוק אורח חיים בריא ואיך לנהל אותו, ורבים רואים ב״אורח חיים בריא״ מעין הקצנה שבה צריך להתעמל עד כדי סבל נוראי ובמקביל להיות כל הזמן רעבים ולאכול לכל היותר רק קצת חסה בלי רוטב. ולכן זה טוב שכריס בונה להם תוכנית אכילה שהיא בריאה אבל בעצם לא מוקצנת, ותוכנית אימונים נסבלת שדורשת מאמץ אבל לא סבל.

הבעיה פה היא שלא כל אדם שמן אוכל כך – ויש הרבה יותר גורמים להשמנה מאשר משבר חד פעמי שמביא ל״זלילה גדולה״ שרק צריך לפתור את השורש שלה כדי להוביל להרזיה. אין באף אחד מהפרקים התייחסות לכך שלא כל אדם שמן מרעיב את עצמו במהלך היום ואז זולל המון קלוריות בערב (ויש כאלו שפשוט זוללים כל היום למשל), או לעובדה שהרבה אנשים שמנים אוהבים אוכל משמין פשוט כי הוא טעים, ואין בהכרח אוכל לא משמין שגורם להם את אותה מידת סיפוק. ואלו נקודות שדורשות התייחסות, כי במקרי הרזיה רבים – זה הגורם להפסקת התהליך או אפילו השמנה מחדש אחרי תקופה לא ארוכה במיוחד.

זה בולט במיוחד בעבודה שלהם עם ג׳ף, שמראים איך הוא רזה 23 ליברות (10.5 ק״ג) בשבוע הראשון שלו בתוכנית שלהם כמשהו מייצג לכמה קל להרזות, בלי להתייחס לעובדה שההרזיה הופכת להיות הרבה יותר קשה ואיטית בהמשך.

עוד טעום שהם עושים קורית כשהם מנסים ללמד ילדים על אורח חיים בריא, ומנסים ללמד את הילדים ש״ספורט זה כיף״. הכוונה טובה, אבל לא פעם הילדים השמנים פחות טובים בספורט ולכן ביצוע ספורט בצורה קבוצתית יכולה לגרום להם יותר בושה ותסכול מאשר לעודד אותם להתעמל.


הסרט מנסה לתת לסיפור של דיוויד סוף טוב. הוא מנסה להיות אופטימי לגבי הניסיונות שלו למצוא זוגיות ולבנות משפחה. אבל העיקר הוא שהוא עצמו התחיל לרזות שוב וירד 9 ק״ג מתוך 14 הק״ג שהוא השמין שוב – ונראה שהעזרה לאחרים אמורה לפחות מסחינת כריס לתת לו מוטיבציה לשמור על המשקל, במיוחד כשג׳ף רזה 4.5 ק״ג נוספית, ואחותו של דיוויד רזתה 18 ק״ג בעזרתו.

אבל לאורך זמן הסיפור של דיוויד לא הסתיים בצורה טובה. שלוש או ארבע שנים אחרי שהסרטים עליו שודרו – דיוויד התחיל לכתוב מחדש ברשתות החברתיות השונות כדי לספר שהוא העלה בחזרה את רוב המשקל שלו. הסיבה לכך לא היתה מפתיעה: הלחץ של לחיות כאדם רזה ו״נורמטיבי״ היה גדול יותר ממה שהוא היה מסוגל להתמודד איתו. בהתחלה דיוויד ניסה להתמודד עם המצב בעזרת אלכוהול ובעיקר סמים, אבל בסופו של דבר חזר לאכול בצורה לא בריאה. הקשר שלו עם כריס התרחק בצורה מאוד משמעותית – כנראה כשילוב של הבושה של דיוויד בגלל מצבו, ובגלל שכריס התחיל לבנות לעצמו חיים שבהם לדיוויד היה פחות מקום – החל מבניית משפחה וכלה בקריירה כמאמן כושר שעוזר לאנשים שמנים אחרים לרזות, בין השאר בעזרת תוכנית טלוויזיה שהוא קיבל.

דיוויד כתב על מצבו כדי לקבל עזרה מהמעריצים שעדיין נותרו לו – הוא היה מעוניין בתמיכה רגשית, אבל גם ניסה ליזום לא פעם פעילויות ספורט משותפות לו ולאנשים שהתגוררו בסביבה הקרובה שלו כחלק ממסגרת שתעזור לו לרזות. במקביל מסתבר שהוא התחתן עם אחת הנשים שהוא פגש כגבר רזה במסגרת הניסיונות שלו לצאת עם נשים – והיא ממש ניסתה לעזור לו לרזות ולא פעם היתה זו שיזמה פוסטים בעמוד הפייסבוק שלו כדי לעודד אותו או לשמור על הקשרים שלו עם אנשים.

ואז הוא נעלם לתקופה מאוד ארוכה. ארי שהוא חזר, הוא סיפר שהוא ואישתו התגרשו ולכן הוא חזר להרגלי האכילה הקודמים שלו והעלה שוב בצורה רצינית במשקל. הוא ניסה שוב לרזות, אבל בשנים שלאחר מכן התבנית שבה הוא כתב כשדברים הלכו טוב אבל נעלם לתקופה ארוכה רק כדי לחזור לעמודים שלו באתרים החברתיים שלו שמן יותר חזרה על עצמה שוב ושוב ושוב, ורבים מהאנשים שהעריצו אותו בהתחלה התחילו להגיד שהוא רק מחפש תשומת לב כאדם מסכן ולא באמת רוצה לרזות.

בתחילת שנת 2020 דיוויד ואחותו שנשארה שמנה הופיעו בתוכנית של הפסיכולוג הטלוויזיוני ד״ר פיל, שמיד אמר שדיוויד זקוק לטיפול פסיכולוגי צמוד, וגם דאג לו לעזרה בתחום התזונה ןהכושר. הבעיה היא שההשמנה החריפה כבר התחילה לתת את אותותיה בדיוויד, והוא בילה את רוב השנתיים וחצי האחרונות (הפוסט נכתב לקראת סוף 2022) בבתי חולים כולל כמה פעמים שבהם הוא איבד את ההכרה לתקופה מסויימת. אור לכתיבת הפוסט מצבו של דיוויד השתפר מספיק כדי שהוא יוכל לעבור ניתוח לטיפול בפצע לחץ במצב קשה שנוצר אצלו בישבן, אבל נראה שהוא לא ייצא מבית החולים בזמן הקרוב, ומצבו הנפשי קשה.