איך נראית אפליה נגד שמנים במצבים מורכבים?

הסרטון הבא מעלה סיפור שבו אישה רזה טסה במושב האמצעי מתוך שלושה, ומשני צידה ישבו אח ואחות שמנים מאוד. וב״שמנים מאוד״ מדובר על אנשים שהיו צריכים לבקש מהדיילת הארכה לחגורת הבטיחות של המטוס, ושניהם הרימו את הידיות שמצידי המושבים שלהם כדי שיהיה להם עוד כמה סנטימטרים של מקום לשבת בו בלי שהידית תכאיב להם (או שהם לא היו מסוגלים לשבת בכלל עם ידית שמפרידה בינם לבין המושב שלידם).

במצב הזה, אותה נוסעת נאלצה לשבת כשהיא צמודה פיזית לאותם אח ואחות בתחושה שאין לה מרחב אישי במטוס. היא ניסתה לבקש מהאח והאחות להתחלף במושבים כדי שהם יוכלו לשבת יחד וכדי שלה יהיה יותר מקום והיא לא תצטרך להיות צמודה אליהם משני הצדדים (בכך שהחא תשב ליד המעבר או ליד החלון), אבל הם סירבו. היא גם כתבה מכתב תלונה לחברת הטיסה שבה היא טסה, ששם הסבירו לה שיש להם נוסעים במגוון מידות, והם מצטערים לשמוע שהטיסה שלה עברה בצורה כל כך לא נעימה.

והנוסעת הזו בעצם צודקת. החוויה של לטוס היא כבר מלכתחילה מאוד צפופה, ולשבת במשך כמה שעות בטיסה שבה שני אנשים ״דבוקים״ אליך משני הצדדים זו חוויה מאוד קשה, במיוחד לאמריקנים שמאוד מעריכים את המרחב האישי שלהם.

ומי שמדבר בסרטון אומר גם דברים חכמים לגבי איך אפשר לפתור את הבעיה. למשל אותם אח ואחות היו למשל יכולים לרכוש גם את המושב השלישי בשורה, וכך להתרווח בלי להפריע למי שיושב ביניהם. באותה מידה הם יכלו לרכוש מושבים במחלקת העסקים, שהם רחבים יותר.

ואפילו אם הם לא היו יושבים יחד באותה שורה של שלושה מושבים אלא בשורות נפרדות, החוויה של מי שישב לידם היתה בהחלט קלה קצת יותר.


אבל התגובה של מי שכתב את הפוסט היא בעייתית מכמה סיבות.

שימו לב למשל לשפה שבה הוא משתמש נגד האח והאחות. הוא אומר שחברות התעופה דוחסות אנשים למטוס כאילו הם בהמות – ואז קורה לאח ולאחות בהמות כי הם שמנים. ולכנות מישהו ״בהמה״ זה מעליב גם באנגלית. בשלב אחר בסרטון הוא מתייחס אליהם כאל ״גושי בשר מזיעים״, שזו גישה שמנתקת אותם לחלוטין מהעובדה שהם בני אנוש ממש כמוהו או כמו אותה נוסעת רזה.

בשלב מסוים הוא אכן מציע שנוסעים שמנים יקנו מושב נוסף או יטוסו במחלקה ראשונה (אפילו לא מחלקת עסקים), אבל לפני זה הוא אומר שבעצם לכל מי ששמן מספיק כדי לבקש הארכה לחגורת הבטיחות לא צריכה להיות בכלל הזכות לטוס. חשוב לציין שבארה״ב המרחקים ממקום למקום כאלו גדולים שאין אפשרות לנהוג ביניהם, ולכן טיסה היא אמצעי תחבורה מאוד חיוני כדי להגיע ממקום למקום במהירות סבירה. תחשבו למשל על מצבים שבהם מדובר על נסיעת עבודה ממשרד למשרד או כדי לבקר לקוח, או שבן משפחה חולה ועומד למות ומישהו רוצה לבקר אותו לפני שהוא הולך לעולמו.

ואז יש את נושא ה״אחריות על המצב״. הנואם בסרט אומר שנוצר מצב שבו יש נוסעת שסובלת מחוסר נוחות בגלל שהיא יושבת ליד אנשים שמנים, ובעיניו אמור להיות ״ברור מאליו״ שבגלל שאותם אח ואחות שמנים ״אחראיים״ על זה שהם שמנים, הם צריכים ״לקחת אחריות״ ובעצם לא לעלות על הטיסה בכלל או לעשות מה שצריך לעשות כדי לא להפריע לאותה אישה רזה.


ויש כאן נקודה רגישה על הקשר בין השמנה, הרזיה, ואורח חיים בריא.

האם מי שמשמין אוכל בצורה שגורמת לו עודף קלורי, במיוחד למשקל מאוד גבוה ברמה שבה הוא יפריע לאנשים אחרים שלידם הוא יושב במטוס? בהחלט.

אבל אלו לרוב אנשים שהצריכה הקלורית של הגוף שלהם יחסית נמוכה – כראה שהם נולדו עם חילוף חומרים איטי יותר מלכתחילה, ושנים של ניסיונות הרזיה וגרעון קלורי האטו את חילוף החומרים שלהם אפילו יותר. במצב כזה, קשה להם להתמיד בתוכנית אכילה שבה הם יאכלו רק את כמות הקלוריות שהם זקוקים לה כי הם יהיו כל הזמן מאוד מאוד רעבים (ובגלל זה ניתוחי קיצור קיבה ותרופות נגד השמנה פועלות להקטין בצורה משמעותית את תחושת הרעב כדי לאפשר לאותם אנשים לאכול מעט מאוד בלי לסבול).

מעבר לזה, לא פעם האכילה הגרועה היא לא בהכרח כזו בולטת. אני זוכרת שפעם קראתי מישהי שהסבירה שכדי להשמין חצי קילו בשבוע – צריך לאכול 500 קלוריות נוספות כל יום. זה למשל יכול להיות מצב שאתם אוכלים בריא ובצורה מסודרת, אבל בין ארוחות מנשנשים מידי פעם כמה קוביות שוקולד, ואיכשהו מצליחים לנשנש חבילה אחת של שוקולד במהלך היום. החבילה הזו מוסיפה לכם 500 קלוריות ביום, שביחד מצטברות ל 3500 קלוריות בשבוע – ששוות בעצם לחצי קילו שומן.

מעבר לזה, הסביבה שבה אנחנו חיים הופכת להיות יותר ויותר רעילה מבחינת הרגלי אכילה. לפני כמה ימים יצא לי לראות סרטון של מישהי שהיתה שמנה בעברה ורזתה, והיא דיברה על כך שעצם העובדה שיש כיום אפשרות להזמין כמעט כל אוכל במשלוח בעזרת אפליקציות הופכת לממכרת עבור אנשים עם נטיה להתמכרות כי לא רק האוכל הפך להיות ליותר זמין, אלא גם יש למי שמזמין את האוכל את האפשרות לבקש שישאירו לו את המשלוח ליד הדלת – וכך בעצם הוא לא צריך לחוש בושה שכאדם שמן הוא מזמין ג׳אנק פוד או מנה מאוד גדולה של אוכל.

כלומר אצל אנשים מסוימים יכולה להיות משיכה גדולה יותר לאוכל, ו / או חילוף חומרים איטי יותר ו / או תיאבון גדול יותר בגלל נפח קיבה גבוה או חוסר איזון בהורמונים ששולטים בתחושת הרעב והשובע ו / או גורמים נוספים שגורמים להם לאכול הרבה או לבחור באוכל משמין ולא בריא – וכשכמה מההרגלים האלו (או אולי אפילו כולם) ״נפגשים״ בבן אדם אחד – נוצר מצב שבו הוא ישמין כי הוא יתקשה לשלוט מלכתחילה בהתנהגות האכילה שלו, ויתקשה לרזות למשקל סביר יותר כי הוא צריך להתגבר על יותר מידי גורמים נפשיים ופיזיולוגיים שמשפיעים עליו.

ואדם רזה לא מכיר את הקושי הזה כי אצלו האיזון ההורמונלי תקין ולכן הוא לא סובל מתיאבון מוגבר, והוא לא סובל ממצב נפשי קשה שלעיתים האכילה היא הדבר היחידי שמרגיע אותו, ולא מאף אחת מהבעיות האחרות שמהן סובל האדם השמן.


ויש את הצד השלישי בסיפור, שהוא חברת התעופה.

בעבר היתה דרישה של חברות תעופה שאנשים מעל משקל מסוים או מבנה גוף רחב מאוד אכן ירכשו מושב נוסף. אבל זה לא כזה פשוט – כי למשל לא תמיד יש בטיסה מושב נוסף, ולא פעם בטיסות מלאות אדם שמן היה נאלץ לרכוש מושב נוסף אבל לא קיבל אותו, או ששני המושבים לא יהו רצופים – וכך בעצם הוא לא יכול היה להנות מהרכישה, וגם האנשים שישבו לידו סבלו בדיוק באותה צורה שסבלה ממנה הבחורה בתחילת הרשומה.

מעבר לזה, לא פעם המדיניות לא היתה אחידה גם במסגרת אותה חברת תעופה, ואנשים יכלו לטוס בלי בעיה בכיוון אחד, אבל בכיוון השני פתאום נדרשו לשלם על עוד מושב, או שפשוט לא אפשרו להם לעלות על טיסה חזרה הביתה כי לא היתה להם את האפשרות לרכוש מושב נוסף כי הטיסה היתה מלאה מידי.

ריבוי של מקרים כאלו, שאחר כך עלו לאינטרנט מנקודת המבט הפגועה של הנוסעים השמנים, ובמיוחד כמה חברות תעופה ספציפיות שיצא להן שם רע במיוחד לאור ריבוי מקרים כאלו כנראה גרמו ללא מעט מהן לוותר על המאבק מול הנוסעים השמנים בתחום הזה.

אבל זה משאיר את הציבור בלי פתרון אמיתי.


אני לא חושבת שיש פה פתרון אידאלי. יש כמה דברים שאפשר לעשות בכל מקרה ספציפי – במקרה בתחילת הרשומה למשל אני חושבת שלנוסעת היה הרבה יותר קל אם באמת היו מאפשרים לה לשבת ליד המעבר, למרות שעולה לי החשד שמי שעושה כל כך הרבה רעש סביב תקרית כזו כנראה מחפשת סיבה להרעיש סביב אנשים שמנים ולא בהכרח מחפשת פשרה.

באותה מידה האח והאחות השמנים היו יכולים להזמין מקומות ליד המעבר אבל בחלקים שונים של אותה שורה כדי לא להעמיס יותר מידי על שלישיית מושבים, אבל עדיין לשבת אחד ליד השני ובצורה נוחה שמאפשרת להם קצת יותר מקום.

אני חושבת גם שהאפשרות כיום לשדרג את המושב יחסית בקלות למושבים קצת יותר רחבים במחלקת התיירים בעלות שהיא לא גבוהה לעומת המחיר של כרטיסי טיסה במחלקת עסקים או במחלקה ראשונה, ולא פעם הקצת מקום הנוסף הזה מספיק כדי להפוך את הטיסה לנעימה יותר.

מצד שני, להעליב אנשים שמנים ולאסור עלהם לטוס זה לא פתרון, וכולנו צריכים לחיות בהבנה שאנשים שמנים קיימים וטסים, ושהשמנה היא לא כזה נושא פשוט לטיפול.

האם יש לך אוספים?

הצעת כתיבה יומית
האם יש לך אוספים?

כשהייתי ילדה, היה לי אוסף מחקים, מאלו שאפשר היה למחוק איתם כתיבה של עפרון. מדובר היה על מחקים יפים שקיבלתי כמתנה לימי הולדת מחברים לכיתה שקניתי לעצמי בחנויות. עד כמה שזכור לי, מעולם לא השתמשתי בהם כי זה היה אוסף, עד שיום אחד הם פשוט הלכו לאיבוד.

כשגרתי בארה״ב בין 2001 ל 2004, אספתי את מטבעות רבע הדולר שהוציאה ארה״ב לכבוד המדינות השונות. כמובן שלא הצלחתי לאסוף את כולן כי היו מטבעות שיצאו רק ב 2008 – וכמובן שאספתי את אלו שקיבלתי בתור עודף, ותמיד היה כיף לקבל מטבע חדש ולא מוכר בתור עודף. אני זוכרת שבסוף 2005 יצא לי לבקר בארה״ב לביקור קצר ואיכשהו קיבלתי המון עודף במטבעות של רבע דולר, ובאמת היו שם כמה כאלו שלא היו לי עדיין.

כיום אני לא חושבת שיש לי אוסף, אולי מלבד כמה מזכרות מטיולים, כמו למשל כרטיסים לנסיעות שונות, או עטיפה מיוחדת של מזון או שתיה שמעוצבת יפה.

סן פרנסיסקו – חלק ראשון

רבים מהמטיילים לארה״ב שומעים על טיול לחוף המערבי ומיד חושבים על העיר לוס אנג׳לס. זו עיר שבהרבה מובנים כנראה מתאימה למשפחות רבות בגלל הקרבה לכל מה שקשור לתעשיית הסרטים ולתיירות סביבה – והקרבה של פארקים שונים כמו דיסנילנד (או כאלו שקשורים לסרטים).

סן פרנסיסקו בהרבה מובנים היא כנראה עיר שפחות קוסמת למשפחות, אבל רבים יגידו שהיא עיר מעניינת בהרבה מבחינה תרבותית – או לפחות היתה כזו עד שחברות ההייטר גילו אותה.

העיר סבלה מגרעונות קשים – ואי שם בתחילת העשור הקודם ראש העיר עודד חברות הייטק לעבור לעיר. זה גרם לעיר לעבור תהליך שנקרא ״ג׳נטריפיקציה״ שבו שכונה או עיר משנות את האופי שלהן כשאוכלוסיה מבוססת כלכלית מחליפה אוכלוסיה חלשה יותר. במקרה הזה עובדי חברות ההיי טק החליפו אוכלוסיות מקומיות עניות למדי, ורשתות גדולות שמשרתות אותם (כמו למשל רשת סופרמרקטים אורגניים) דחקו את רגליהם של עסקים קטנים.

כנראה שהקורונה שינתה את המצב, במיוחד עכשיו כשרבים מעובדי ההייטק יכולים לעבוד מהבית, אבל עולה השאלה מה יהיה עתידה של העיר.

עבור לא מעט מהאתרים התיירותיים, השינוי הזה לא הפריע, כמו למשל ברציף הדייגים של סן פרנסיסקו שנקרא גם רציף 39. יש בו הרבה אטרקציות תיירותיות כמו כמה מוזיאונים משעשעים והרבה חנויות ומסעדות שרובן די קיטשיות וכנראה גם לא זולות במיוחד.

כנראה שהדבר הכי אותטי במזח הוא אריות הים שהשתלטו על חלק ממנו ומהווים אטרקציה בפי עצמם:

מהאיזור ניתן גם לקחת טיולי שייט כמו למשל לאי אלקטרז ששימש בעבר כבסיס צבאי ואז כלא מפורסם שהיה אמור להיות מאובטח במיוחד. אפשר גם לטייל רגלית בסביבה ולהנות מהנמל של סן פרנסיסקו, ואז להגיע לכיכר גיררדלי שבו נמצא המפעל וחנות המפעל של חברת השוקולד גיררדלי, שמייצרת שוקולד טוב (בניגוד לשוקולד האמריקני הטיפוסי). מעבר לשוקולדים, אפשר בחנות לקנות גלידה ברוטב שוקולד וקינוחים דומים, וחשוב לציין שחנויות קטנות יותר של החברה נמצאות בכמה מיקומים אחרים בעיר.

עד כמה מפתה בעיניכם להשאר ללילה בודד במלון יוקרה?

אחד הערוצים האהובים עלי ביוטיוב הוא ערוץ של זוג נשוי שמטייל בעולם (והם אפילו ביקרו בישראל). הם מטיילים הרבה ובכל מיני צורות, לא פעם בצורה מאוד חסכונית (במיוחד בתחילת דרכם), ואפשר להגיד שהם הרוויחו ביושר את הפרסום שהם מקבלים כערוץ יוטיוב.

אבל כבלוגרים מפורסמים, הם לא פעם מקבלים ״צ׳ופרים״ – כמו למשל ההזדמנות לבלות בחינם 24 שעות בסוויטה יוקרתית במלון יוקרה בלאס וגאס, בתמורה לכך שהם יפיקו סרטון על השהות בחדר הזה, וכמובן יהללו וישבחו אותו. אמנם החדר אמור באופן ״רשמי״ לשמש מהמרים כבדים כצ׳ופר על כך שהם מבזבזים המון כסף בקזינו, כפי שהזוג מספר בסרטון עצמו – החדר בהחלט יכול לשמש קבוצה גדולה יותר של אנשים ״רגילים״ לחופשה מרוכזת, למשל כאתר למסיבת רווקים או רווקות לפני החתונה, או כחדר לחופשה משפחתית לשניים או שלושה זוגות.

אני מניחה שהזוג עצמו פונה לא פעם למלונות או חברות תעופה כדי לקבל צ׳ופרים כאלו (או שאולי בגלל הפרסום שלהם, חברות התעופה פונות אליהם), וייתכן מאוד שלמשל בתקופת הקורונה (שבה במקרה צולם הסרטון הזה, כפי שאפשר להתרשם מההערות של הזוג על הבידוד החברתי, והמסכות שהם והצוות של המלון לובשים בסרטון) – היה הרבה יותר קל למלונות השונים ולחברות התעופה השונות לאפשר להם להשתדרג לחדרים יותר יוקרתיים במלונות השונים, או למושבים במחלקה טובה יותר במטוס. אני מניחה גם שאחרי שהזוג טייל לא מעט ברחבי העולם, הם צברו לא מעט נקודות של חברות תעופה שלא פעם מאפשרות להם לשדרג את המושב שלהם במטוס בזול, או אפילו להזמין חופשות שלמות על חשבון הנקודות הללו, כך שגם בלי מתנות מגופים כאלו ואחרים, הטיולים שלהם כבר הפכו להיות די זולים גם אם הם מבלים במקומות שהם יחסית יוקרתיים.


אני יודעת שאני לרוב מטיילת בצורה צנועה יחסית, בטיולים של קמפינג ושינה בשקי שינה ואוהלים (וזה אם אנחנו לא נאלצים לישון באוטובוס), ולא פעם מזמינה חדרים באכסניות ולא במלונות רציניים. אבל אני מודה שלפעמים קצת קוסם לי להתפנק במלון טוב שכזה (למרות שהעיצוב של החדר הספציפי הזה הוא לא בדיוק לטעמי למרות שברור לי שמדובר על עיצוב מושקע ואפילו יוקרתי).

אני זוכרת שבזמנו במסגרת האתגר של וורדפרס בינואר שבו קיבלנו פעם ביום נושא לכתיבה, עלתה השאלה מה הייתי עושה עם היה לי סכום מאוד גדול של כסף, כזה שלא הייתי מצליחה לבזבז בחיים ״נורמליים״ – כדי לעודד אנשים לראות מה הם היו עושים עם סכום בלתי נגמר של כסף.

ואני מבחינתי בהחלט הייתי פורשת מהעבודה שלי ומתחילה לטייל בעולם, ובעיקר מנצלת את הכסף כדי לשדרג את עצמי למחלקת עסקים, וכנראה כדי להזמין חדרים גדולים ויפים יותר במלונות ובטיולי שיייט שונים. הייתי אומרת שהייתי שמחה להשתדרג בטיסות אפילו למחלקה ראשונה, אבל מסתבר שחלק גדול מחברות התעופה סוגרות את המחלקות הראשונות שלהן, למרות שיש כמה חברות תעופה מאיזור המפרץ וממזרח אסיה שדווקא שידרגו את החוויה הזו של מחלקה ראשונה, אולי כי הן מתפקדות באיזורים גיאוגרפיים שבהם יש לא מעט אנשים מאוד עשירים שכן מעוניינים בתנאים מאוד מפנקים, ואולי במובן מסוים גם קצת בשופוני שמספקת המחלקה הראשונה.


אבל לא לי ולא לבני הזוג האלו יש את האפשרות הזו לטייל כך בלי לחשוב על כמה עולים המלונות והטיסות. והם עצמם הצליחו להתגבר על זה בכך שבמובן מסוים החופשות שלהם הפכו לעבודה. הם צריכים להשקיע לא מעט זמן בצילומים של כל מקום שבו הם שוהים, החל מהטרקלינים בשדה התעופה שהם זוכים לבלות בהם, דרך המטוס עצמו (כולל המתנות שהם מקבלים והאוכל שמוגש להם), וכלה בסיורים בחדרי המלון שלהם ובעצם כל פעילות שהם עושים במהלך החופש. אם הם מבלים במקום מסוים כמה ימים כנראה שנשאר להם לא מעט זמן לבלות, אבל אני מניחה שמתוך היום הבודד שבו הם שהו באותו מלון בלואס וגאס הם כנראה היו צריכים לבלות כמה שעות טובות בצילומים של החדר, ושל האוכל, בין השאר כנראה כי גם עם כל הניסיון שיש להם, לא פעם הם צריכים לצלם מחדש דברים שהתפספסו או שזווית הצילום לא היתה מספיק טובה, או שהם דיברו בצורה לא ברורה או התחילו לצחוק.

שלא לדבר על העובדה שבין לבין הם צריכים גם לערוך את הסרטים האלו בצורה טובה, מה שיכול לבוא על חשבון זמן חופשה.

כך שאני לא בטוחה שהייתי מוכנה להתחלף איתם כדי לעבוד בלהיות בחופש.

מאכלי שבועות

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני זוכרת שבתור ילדה, היינו מביאים לגן לא פעם ״ביכורים״ שהיה סל של ירקות ופירות שונים, אבל למרות הטיעון שפעם החג לא היה קשור למוצרי חלב – אני כן זוכרת שסבתא שלי היתה מכינה בכל חג בלינצ׳ס במילוי גבינה וצימוקים עוד כשהייתי ילדה קטנה. דווקא כמה שנים מאוחר יותר, כשמאכלי חלב הפכו להיות עוד יותר מייצגים של חג השבועות (וגם כשבמקרה הפסקנו להתארח אצל סבתא שלי לארוחות החג כי כבר היה לה קשה לבשל לכל כך הרבה אנשים, והיא סירבה שמישהו אחר יבשל או יביא אוכל מוכן במקומה) – היא התחילה להכין בלינצ׳ס פטריות.

מה שמדהים הוא שהיא היתה מכינה את מילוי הפטריות מחומרים שנחשבים כיום נחותים, כולל פטריות משימורים ואבקת מרק פטריות מהסוג הלא איכותי, והם היו טעימים משמעותית מאלו שנמכרים כיום עם כל הפטריות הטריות מכל מידי סוגים אקזוטיים ותיבול מפואר.

אני בתור ילדה לא ממש אהבתי מוצרי חלב, ובמיוחד לא גבינות. לכל היותר הייתי מוכנה לאכול גבינה צהובה מומסת על פיצה (אבל לא טריה בסנדוויץ׳), גבינת קוטג׳ רק כשהיא מוסתרת בלזניה או פשטידות, וגבינה לבנה כשהיא מוסתרת בתוך בורקס (שבימים ההם אמא שלי היתה מכינה בבית מבצק עלים קפוא, וגם היא היתה מערבבת את הגבינה עם אבקת מרק פטריות).

אבל דווקא כמבוגרת אני מאוד אוהבת גבינות, למרות שאני עדיין לא ממש אוהבת גבינת קוטג׳ כממרח. אבל אני כן אוהבת גבינות קשות שונות כמו פרמזן, גבינות ״כחולות״ כמו רוקפור או גורגונזלה, או גבינות מלוחות כמו פטה או גבינה בולגרית. אבל מסתבר שלמרות שאני אוהבת את הגבינות, אני לא אוהבת חלק משמעותי מהמאכלים שמכינים מהם. כלומר אני אוהבת למשל בליצ׳ס גבינה, ואני אוהבת עוגות גבינה אפויות או כאלו שמכינים בארה״ב מגבינת שמנת. אבל אני מאוד לא אוהבת פשטידות, אני לא אוהבת את עוגות הגבינה שמכינים בארץ בעיקר מקצפת, ואני גם לא ממש אוהבת פסטות עם רוטב שמנת (בעיקר כי במעין טרנד מאוס מתעקשים להוסיף לו תמיד פטריות).

לכן אני אוהבת מוצרי חלב, אבל לא ממש אוהבת את רוב המאכלים של שבועות.

כאשר למישהו או למישהי יש "את כל מה שאפשר לחלום עליו", מה זה אומר לדעתך? האם זה משהו בר השגה?

הצעת כתיבה יומית
כאשר למישהו או למישהי יש "את כל מה שאפשר לחלום עליו", מה זה אומר לדעתך? האם זה משהו בר השגה?

אני חושבת שמדובר פה על שאלה מאוד מורכבת, כי כל אחד יכול לחלום על דבר אחר. יש למשל מי שחולם שיהיו לו הרבה ילדים, ואחרים יכולים לחלום להיות עשירים – לעומת זאת עשירים יכולים להגיד שכסף לא בהכרח קנה להם שלוות נפש והם ירצו בכלל דבר אחר.

אבל האם כל דבר הוא בר השגה?

אני למשל זוכרת שכשלמדתי לתואר, למדה במקביל אלי סטודנטית שהיתה איכשהו מוצלחת בהכל. היא היתה מאוד חכמה והשיגה ציונים מאוד גבוהים (ובהמש המשיכה לפחות לתואר שני, אם לא יותר). היא לא היתה יפיפיה מדהימה, אבל היא בהחלט היתה אישה נאה. והיה לה בן זוג מאוד נחמד עוד מתקופת הצבא, שאיתו היא התחתנה במהלך אחת מחופשות הקיץ שלנו – ובפעם האחרונה שיצא לי לשמוע עליה לפני כמה שנים, הם עדיין היו נשואים אחרי לא מעט שנים. ויצא לי לפגוש אותה באיזשהו קניון לפני כמה שנים, והיא עדיין נראית בהחלט נאה.

ובהרבה מובנים, אני חושבת שהיא בהחלט נולדה עם לא מעט מהתכונות שהובילו אותה להיות מאוד חכמה וגם להיות נאה. אני מניחה שהתכונות האלו גם הובילו אותה למצוא זוגיות טובה בגיל יחסית מוקדם – למרות שאני בטוחה שחלק גדול מהיציבות של מערכת היחסים הזו נבעה גם ממאמצים שלה.

כמובן שיש גם הרבה סטודנטים אחרים שהתאמצו מוד כדי לקבל ציונים טובים, ואחרים עם אותה רמת כשרון של אתה סטודנטית אבל שלא ממש השקיעו והציונים שלהם היו נמוכים בהתאם.

כך שכנראה התשובה היא שההצלחה והיכולת להצילח ולהגשים חלומות תלויה בחלקה ביכולות טבעיות שאין לכל אחד – אבל גם בעבודה קשה שכל אחד עקרונית מסוגל לעשות.

מהו פריט הלבוש הישן ביותר שלבשת היום?

הצעת כתיבה יומית
מהו פריט הלבוש הישן ביותר שלבשת היום?

לצערי אין לי ממש פריטים ישינים ללבוש.

קודם כל, כפי שכבר סיפרתי בבלוג – עליתי בשנים האחרונות בכמה מידות, ולכן הרבה מאוד מהבגדים הישנים שלי כבר לא ממש עולים עלי.

אבל חלק מהבעיה נובע מזה שכיום הבגדים הזולים שאנחנו קונים הם גם מאיכות מאוד גרועה, ולכן לא ״שורדים״ הרבה מאוד זמן אלא מתחילים לדהות, נמתחים, או מתחילים לפתח חורים יחסית מהר. כדי לרכוש בגד שישאר איתנו במשך ״שנים״ נצטרך כנראה ללכת לתופרת איכותית או לקנות בגדים בחנויות יוקרה או חנויות מעצבים.

על דיאטות, טרנדים – וויכוחים

כל כמה שנים יש טרנד חדש בתחום הדיאטות. פעם השומן הוא האויב, אחר כך הפחמימות הפכו להיות רעל והחלבון הוא הסופרפוד החדש – ועכשיו יש קטע שבכל שני וחמישי עולה מחקר שמדבר על הורמון חדש שהוא האויב החדש או הגיבור החדש של תחום הדיאטות, ומיד מתפתחת שיטת תזונה שאמורה ״לתפעל״ את ההורמון הזה בצורה אידאלית להרזיה, מה שהופך את תהליך ההרזיה לקליל וחסר מאמץ.

או לפחות בתיאוריה.

בשנה שנתיים האחרונות הטרנד החדש הוא דיאטה בשם ״אבא חטוב״: דיאטה שהומצאה על ידי מאמן כושר שהשמין, החליט לחקור בעצמו את נושא התזונה – והגיע למסקנות על הורמון בשם לקטין שמונע תחושת שובע. הוא בנה שיטה סביב ההורמון הזה, שכוללת בין השאר ״גמילה מאוכל ממכר״ ואז פשוט לאכול מרשימה מוגבלת של מאכלים שאפשר לאכול מהם ״כמה שרוצים״ ככל עוד שנמנעים מכמה מאכלים אסורים (כנראה המאכלים ה״ממכרים״).

אבלמה הבעיה? כפי שאומרת הדיאטנית ד״ר אולגה רז בכתבה הבאה, אי אפשר להשתמש בטרנדים כדי לרזות ולשמור על המשקל – והיא טוענת שצריך להמשיך לאכול לפי שיטות דיאטה קלאסיות (ויש מי שיגיד מיושנות) שבהן צריך לאכול קצת כל 3 – 4 שעות כדי להמנע מרעב.

אבל במה ד״ר רז צודקת – ובמה היא טועה?

קודם כל, כמי שמכירה לא מעט אנשים שרזו, יש אנשים שמתאים להם לאכול כל כמה שעות ארוחה קטנה – לעומת אחרים שמסתדרים יותר טוב עם פחות ארוחות ביום אבל שהארוחות יהיו גדולות יותר. הארוחות הגדולות יותר מאפשרות להם להגיע לתחושת שובע ״טובה״ יותר עבורם שמספקת אותם לאורך יותר שעות – משהו שהם לא היו מקבלים עם הארוחות הקטנות יותר. יש מצבים שבהם באמת יש צורך בארוחות קטנות יותר (חולי סוכרת, או מרימי משקולות שרוצים להעלות מסת שריר וצריכים לאכול חלבונים במנות קצובות כל כמה שעות), אבל זה לא תמיד הכרח.

יש גם לא פעם הגיון מסוים בדיאטות ״טרנדיות״: דיאטות שונות בימינו מבוססות לא פעם על הרבה שומן, שהוא משהו שמאוד משביע ומונע תחושת רעב להרבה מאוד זמן באופן יחסי. עצם תחושת השובע לאורך זמן עם הצורך להתעסק פחות עם הכנת אוכל או להקדיש זמן לאכול אותו יכול לקסום להרבה מאוד אנשים.

וזה מעבר לעובדה שבדיאטות מהסוג שד״ר רז מדברת עליהן – יש הרבה מגבלות על איזה אוכל בוחרים, ולא פעם היכולת לאכול מאכלים שמנים כמו גבינות שמנות או נתחי בשר שמנים מאוד מוגבלת ואולי אפילו בלתי אפשרית. אבל עבור רבים – זה האוכל שהם מאוד אוהבים לאכול, והם מוכנים לוותר על מאכלים שונים כמו פחמימות עבור היכולת הזו להנות מסטייק טוב או גבינה איכותית. לכן לא מפתיע שהדיאטה הזו פונה לגברים, שלפחות חברתית נתפסים כאלו ש״מכורים״ לבשר טוב ופחות לבצקים וממתקים.

אבל יש משהו בדברים של ד״ר רז: אי אפשר באמת לאכול כמה שרוצים ועדיין לרזות. אותן דיאטות שמתבססות על האמירה שאפשר לאכול כמה שרוצים בעצם מניחות שאנשים יאכלו עד תחושת שובע נעימה, ויאכלו רק כשהם מגיעים לתחושת רעב. אבל כפי שד״ר רז אמרה בכתבה – אנחנו חיים בעולם שבו קיימים הרבה מאכלים מפתים שנכללים גם באלו המותרים בדיאטות כאלו – ולכן עבור מי שאוהב אוכל, יש תמיד את הפיתוי לאכול כמות גדולה יותר מזו שתוביל לתחושת שובע סבירה בגלל שהאוכל כל כך טעים, ושהם לא בהכרח ימתינו לתחושת רעב כדי להתחיל בכלל לאכול.

ובסופו של דבר, רבים לא פעם מתקשים להמנע לחלוטין ממאכלים ״ממכרים״ לנצח, בין אם מדובר על המנעות מוחלטת ובין אם מדובר על אכילה מאוד מופחתת מהן. רבים נכשלים בזה – ועולים בחזרה במשקל תוך חודשים או שנים ספורות אחרי הירידה במשקל, לא פעם אחרי משבר כזה או אחר.

לכן אין פה כנראה מישהו שצודק או טועה – אלא בכל שיטה יש את היתרונות והחסרונות שלה, ומה שחשוב זה לפנות לשיטת הרזיה שמתאימה לכם – אבל גם לעבוד עם אשת מקצוע שתתאים לכם אותה למדדים הרפואיים שלכם.

ניו אורלינס

בפוסט הקודם שלי כתבתי על לאס וגאס ועל תרבות המסיבות הדי ריקנית בה. עיר אחרת שגם היא ״עיר מסיבות״ היא ניו אורלינס, שמפורסמת בארה״ב בעיקר בגלל פסטיבל המארדי גרא שלה – שמקביל לקרנבל בריו ולקרנבל המסכיות בונציה, שכולם חוגגים את אותו יןם לפני התחלת הצום הקתולי המסורתי של לפני חג הפסחא (שבו ישו אכל את הסעודה האחרונה שלו לפני שהוא נצלב ומת).

רבים לא בהכרח מכירים את העיר. בזמנו לפני שעברתי לארה״ב, שותפה שלי לדירה (בישראל) ביקרה שם לנסיעת עבודה, ואמרה שלדעתה אין שם שום דבר מעניין בלעשות בעיר מלבד אולי לשוט בשייט הימורים על נהר מיסיסיפי (שהחלק הדרומי שלו שזורם למפרץ מקסיקו עובר דרך העיר).

נכון שביקור קצר בעיר יכול מאוד להיות מאוד ממצה – אבל יש בה כמה נקודות עניין למבקרים. האיזור העיקרי שמעניין תיירים הוא איזור הרובע הצרפתי של העיר, כשכל שאר איזורי העיר הם בעצם של עיר אמריקנית טיפוסית. חשוב גם לציין שאחרי ההרס שזרע הוריקאן קטרינה בעיר בסוף אוגוסט 2005, הרובע הצרפתי שוקם מהר מאוד, לא פעם על חשבון שכונות אחרות ובעיקר שכונות עניות יותר, שגם שנים אחרי הסופה היו במצב קשה.

פסטיבל המרדי גרא (״יום שלישי השמן״) שעובר ברובע הוא מעניין, אבל בעקרון נראה שמרבית הקהל שלו בניו אורלינס הוא חבר׳ה צעירים שלומדים לתואר ראשון במכללה, ולא הרבה מעבר לכך – מה שמשפיע על סגנון החגיגות שמתאים לצעירים אבל לא לאנשים מבוגרים יותר. חשוב גם לזכור שבגלל העומס על העיר יהיה מאוד קשה למצוא מקום במלון ובמיוחד לא במחיר סביר – והצפיפות תפריע לכם להנות מהרבה דברים.

אבל את אווירת החגיגות אפשר לחוות בעיר כל השנה ברחוב בורבון שבהרבה מובנים דומה לאווירת החגיגות שיש בלאס ווגאס – רק בעיר שיש בה הרבה יותר תרבות אותנטית מאשר בלאס ווגאס.

חשוב למשל לזכור שניו אורלינס היא העיר שבה התחיל להתפתח הג׳אז ויש בה הרבה מועדונים שבהם אפשר להנות מהמוזיקה.

אבל יש בעיר לא מעט ארכיטקטורה שמאוד שונה מזו של שאר ארה״ב – ברובה בניינים שנבנו במאה ה 19ֿ ויש בהם מרפסות מאווררות ממתכת צבועה בדוגמאות שונות. המרפסות נועדו לתת צל לבתים עצמם במהלך הקיץ שהוא מאוד חם בעיר – הביקור השני שלי בעיר היה בספטמבר והיה ממש ממש חם, אבל הביקור הראשון שלי היה בנובמבר ומזג האוויר היה מאוד נעים חוץ מגשם חזק ביום שבו הגעתי לעיר.

מבחינה דתית, בניו אורלינס יש שילוב של אמונה קתולית, ואמונה בוודו – יש בעיר מוזיאון וודו והרבה פעילויות אחרות בנושא. במקביל יש בעיר קתדרלה על שם הקדוש לואיס שניתן לבקר בה – ויש בה מידי פעם גם סיורים ודרכים על ידי חברי הקהילה.

נחמד גם להסתובב ברחובות כדי להתרשם מהארכיטקטורה, וחלק מהחוויה של העיר היא לאכול אוכל מסורתי בעיר בלא מעט מהמסעדות שקיימות ברובע ומוגש בהן אוכל קריאולי או קייג׳וני.

חלק מהרובע הצרפתי הוא השוק הצרפתי או שוק הפשפשים של העיר, שנראה שמיועד בעיקר לתיירים ונמכרות בו הרבה מזכרות, למרות שהן לרוב מגניבות למדי. בכניסה אליו יש בית קפה בשם Cafe Du Mond שבו נמכרות הסופגניות הידועות של העיר ששמן מבוטא כ״ביינטס״ למרות האיות הלא מובן שלהן ממקור צרפתי.

ניתן לרכוש את הסופגניות ם כטייקאווט, אבל אם אני זוכרת נכון אפשר לקנות מינימום שלוש – ואני אחרי חצי סופגניה בערך נתתי את השתיים וחצי הנותרות ליונים שכנראה התרגלו לקבל אותן, כי הסופגניות האלו הן מאוד מתוקות.

אלו פעילויות שמאוד זמינות ברובע הצרפתי עצמו – אבל אפשר כמובן לצאת קצת מהרובע כדי לחוות דברים אחרים כמו למשל גן החיות של ניו אורלינס:

או האקווריום של ניו אורלינס:

יש גם לא מעט סיורים בשייט באיזור כדי להתרשם מהביצות באיזור או לראות חיות בר כמו תנינים שונים – ניתן למצוא ספקים אמינים דרך המלון שבו תשהו או בעזרת מרכזי התיירות של העיר:

יש גם אפשרות לנסוע ולקבל סיור מודרך באחוזה אופיינית של איזור הדרום:

על ארוחות בוקר ושאר מנהגים

לפני המון שנים יצא לי לטייל בטיול מאורגן לאיטליה. כמי שלא ממש הכירה את חברות הטיולים המאורגנים וקהל היעד שלהן, ״נפלתי״ על אחת החברות הזולות יותר, וזה השפיע כמובן על הרבה היבטים של הטיול, החל מחברי לטיול וכלה ברמת ההדרכה המאוד נמוכה שקיבלנו (החל בכך שלא היה לנו מדריך מקומי כפי שנדרש לפי החוק האיטלקי, וכלה בכך שהמדריכה הישראלית לא ממש השקיעה בהדרכה שלנו).

אבל הרשומה הזו של מוטי הזכירה לי את אחת הנקודות שהכי הפריעה לי במהלך הטיול: ארוחת הבוקר במלון. מוטי מזכיר ארוחת בוקר נחמדה, אבל אצלנו זכורה לי ארוחת בוקר שבה היתה פחות או יותר לחמניית ״ביס״ בודדת לאדם פלוס כמה לחמניות נוספות, חמאה בכמות תואמת, וקצת עגבניות פרוסות. כל בוקר ניסיתי לקום יותר ויותר מוקדם, כי ראיתי שרוב המטיילים השכימו קום כדי לא רק לאכול אלא גם כדי להכין כריכים להמשך היום, למרות שהמדריכה ביקשה מהם לא לעשות את זה כי אז לא יישארו מספיק לחמניות לאלו שיגיעו אחריהם לארוחת הבוקר. זה לא עזר – וכשאני הגעתי תמיד היו כבר מעט מאוד לחמניות ועגבניות, ונאלצתי להסתפק בלחמניה אחת עם כמות נדיבה של חמאה, וכמה פרוסות עגבניה לצידה. כלומר משהו בקושי משביע, שלא היה מחזיק אותי ליום שלם של טיול – רק של״מזלנו״ חלק גדול מהטיול שלנו היה לשבת בבתי קפה פעמיים ביום פלוס עצירה ארוכה יחסית לארוחת צהרים כי שוב – לא ממש היתה לנו הדרכה.

ארוחת ערב דרך אגב לא היתה – המדריכה פשוט ייעצה לנו לקנות משהו בסופר מרקט, ואכן עצרנו באחד כזה ביום הראשון שלנו – אבל מאז ציפו מאיתנו פשוט ללת לסופר הדי רחוק מהמלון ברגל.


כנראה כדי להצדיק את ארוחת הבוקר המאוד צנועה, המדריכה כל הזמן סיפרה לנו כמה מזל יש לנו וכמה נדיב המלון בכך שהם נתנו לנו לא רק לחמניה וחמאה אלא גם פרסו לנו עגבניות שזה ממש לא נהוג בארוחות בוקר באיטליה. היא ניסתה גם ״למכור״ לנו סיפור לפיו האיטלקים עצמם רק שותים קפה לארוחת הבוקר, ולכל היותר הגברים יאכלו עוגיה אבל לא הנשים כי הנשים מאוד רזות.

באחד הימים יצא לי להציץ מעבר לוילון שהקיף את האיזור שבו אכלנו, וגיליתי שהמלון פשוט הכין לנו איזור משלנו לארוחת הבוקר, שהיה נפרד מחדר האוכל או המסעדה של המלון. המסעדה עצמה כללה למשל שולחנות עם מפות לבנות גם לארוחת הבוקר. אני מניחה שזה נבע מניסיון מר בעבר שבו אנשים היו מזמינים יותר מידי לארוחת הבוקר ואז מסרבים לשלם כי כביכול חברת הטיולים אמורה היתה לספר לנו את הארוחה.

אבל כדי להדגיש את הסיפור שלה, המדריכה סיפרה לנו שיום אחד היא ועוד כמה חברים הזמינו כמה מדריכים איטלקיים לישראל, והתלהבו בעיקר להזמין אותם לארוחת בוקר ישראלית טובה במלון. אחרי שהיא ושאר המדריכים השכימו קום ומילאו את השולחן בכל טוב – הגיעו המדריכים האיטלקיים לחדר האוכל, ופשוט נבהלו מכל השפע וסירבו להכנס, והצוות הישראלי נאלץ לקחת אותם למסעדה מקומית לארוחת בוקר.

אני אישית לא אוהבת את הבזבוז שקיים בארוחות המזנון שאופייניות למלונות ישראלים, וחושבת שהן תורמות הרבה לעלות הגבוהה של השהות במלונות פה בארץ – אבל גם לי הסיפור כמובן נשמע מוגזם, וכמו תירוץ עלוב מידי לכך שהחברה שדרכה טיילנו פשוט חסכה עלינו בארוחת הבוקר.