העיר סוז׳ו

העיר שנחאי וסביבתה הקרובה היו היעד האחרון שלנו בטיול, אחרי סיור ארוך באיזורים שהיו מאוד כפריים מבחינה תרבותית – אבל גם מבינה היגיינית.

הנושא ההיגייני היה מאוד רגיש עבוד נשים מסוימות בקבוצה, שהביעו שמחה גדולה כשסוף סוף חזרנו לערים גדולות שרמת ההיגיינה בהן היתה גבוהה משמעותית וקרובה יותר לזו שאנחנו מכירים במערב.

העיקר הראשונה בה טיילנו היתה העיר סוז׳ו שהיא בעצם פרוור של שנחאי – ויש בה גן בונסאי מאוד יפה.

וכמובן שגם בה יש שוק לילה שנשלחנו להסתובב בו עצמאית:

סליחות

זה הנושא בשרביט החם השבוע.

אחד הדברים שהמילה ״סליחה״ מזכירה לי זו התרבות הקנדית, שבה ידוע שאנשים מתנצלים על כל דבר קטן. יש כאלו שאפילו צוחקים על התרבות הזו בכך שאפילו אם אתם התנגשתם במישהו – הוא יתנצל בפניכם על זה שהוא עמד במקום שבו נאלצתם להתנגש בו.ֿ

אבל האם התרבות הקנדית יותר מנומסת בגלל היכולת הזו לבקש סליחה על כל דבר קטן?

לפני כמה שנים נוצר מצב שבו שתי מכרות שלי מהתיכון עברו שתיהן לקנדה בערך באותה תקופה, במחשבה של השתקעות במדינה לטווח הארוך. ובהתחלה שתיהן גילו התלהבות מאוד גדולה מהסביבה המנומסת, שבה יש כבוד גדול לדברים שנחשבים בצפון אמריקה ובמערב אירופה לבסיסיים אבל לא בישראל – כמו למשל נסיעה מתחשבת בכבישים או כבוד לתורים. שתיהן פרסמו המון תמונות של שלג בחורף או מטיולים לכל מיני מקומות מגניבים.

ואז כמה שנים אחר כך, אחת מהן חזרה עם כל המשפחה לארץ. הסיבה? עם הזמן היא גילתה שבעצם גם הקנדים מגלים אגרסיות, רק בצורה יותר פאסיבית ונסתרת ולא בצורה ישירה כמו הישראלים.

וזה משהו שמרגיש מאוד לא נעים לישראלים, בגלל שהם לא תמיד מבינים מצבים חברתיים בצורה טובה – ןבמקביל לא פעם הם לא יודעים איך לבטא כעסים או תסכולים בצורה מקובלת.

אני מניחה שגם לקנדים יהיה קשה להתסדר בתרבות הישראלית מאותן סיבות, אבל האם בעצם יש דרך אחת טובה להתנהל – או שלכל אחד ואחת (ולכל חברה, או עם) יש פשוט את הדרך המתאימה לו?

אז מה העניין עם ניתוחי קיצור קיבה? חלק חמישי (ואחרון)

נושא ניתוחי קיצור הקיבה הם נושא מאוד מורכב.

קודם כל, חשוב לזכור שיש להם המון יתרונות מבחינה רפואית – גם בכל מה שקשור להרזיה, והניתוח גם עוזר מאוד בטיפול במחלות שקשורות בהשמנה, ולכן הניתוחים לא פעם מצילים חיים. יש סיבות טובות לכך שהרוב המכריע של הרופאים מאמינים בכל ליבם בניתוח כטיפול הכי טוב להשמנת יתר חולנית, ומנסים להפנות מטופלים שלהם לניתוח.

ובישראל יש לנו ביטוח בריאות ממלכתי, שדרכו קל יחסית לשלוח אנשים לניתוח. נקודת המבט של מערכת הבריאות שלנו רואה השמנה כבעיה בריאותית שעולה למערכת המון כסף – ולכן מבחינה כלכלית כנראה שהניתוח אמור להיות זול יותר משמעותית מאשר טיפולים בסיבוכי השמנה, אם הוא מצליח. ולכן באופן די גורף קופות החולים מעודדות אנשים שעומדים בקריטריונים לעבור את הניתוח, לא פעם בלי לוודא בצורה משביעת רצון האם הם מיצו את כל האפשרויות האחרות להרזיה, או האם הניתוח הוא יעיל עבורם ככלי להרזיה.

אבל לי אישית יש המון שאלות שקשורות לעד כמה היתוח יכול להיות פתרון טוב – עבורי. חשוב לי לכתוב שאני מעלה שאלות, אבל התשובות פה מתאימות עקרונית רק עבורי. אם אתם במצב שבו ניתוח הוא אופציה, חשוב שתשאלו את עצמכם עד כמה הנקודות הבאות רלוונטיות עבורכם, ואיך אתם מרגישים לגביהן. ייתכן מאוד שעבורכם הניתוח יכול להיות כלי ממש טוב להרזיה, גם אם כרגע הניתוח הוא לא פתרון שמתאים לי.

השאלה הראשונה עבורי היתה עד כמה הניתוח באמת יכול לעזור לי לרזות – לטווח הארוך: כמעט כולם מרזים בתקופה המיידית אחרי הניתוח, בגלל השילוב של המגבלות התזונתיות שהניתוח מכתיב כדי לאפשר לקיבה להתאושש מהניתוח ושל העובדה שאחרי הניתוח הקיבה עצמה מאוד קטנה ומאפשרת אכילה של מעט מאוד אוכל ולא פעם של מספר מוגבל של מאכלים.

אבל לאורך זמן, אפשר להשמין אחרי כל ניתוח אם לא משנים את הרגלי האכילה – ומתמידים עם השינוי. השאלה העקרונית היא למה יש אנשים שלא מצליחים להתמיד לאורך זמן – ומדוע הניתוח לא נותן מענה עבור הבעיות שמונעות מהם להרזות. הבעיה כנראה נובעת מכך שכל אחד משמין מסיבות אחרות, והניתוח עוזר לאנשים עם בעיות מאוד מסוימות.

יש אנשים שזקוקים לאכול המון כדי לשבוע – ולא מדובר על אנשים שפשוט מתעצלים לחתוך סלט ולכן אוכלים יותר לחם. הם זקוקים ליותר לחם גם אם הם אוכלים את הסלט אחרת הם לא ישבעו. במצב כזה, הניתוח מאפשר להם לשבוע מחצי פרוסת לחם עד פרוסת לחם שלמה במקום שש פרוסות או יותר – ולכן הניתוח מאפשר להם לאכול פחות וסוף סוף לרזות.

בנוסף, יש אנשים שאחרי המון דיאטות במיוחד כאלו שהיו מאוד דלות בקלוריות כבר מתקשים להרזות בדיאטה סטנדרטית גם אם הם לא אוכלים כמויות חריגות. במצב כזה הגוף שלהם פשוט האט את חילוף החומרים שלהם לרמה שבה אפילו אכילה בריאה סטנדרטית מהווה כבר יותר מידי קלוריות עבורם. במצב כזה, ניתוח יעיל יכול לגרום לכך שהם יהיו מסוגלים להסתדר עם כמות מספיק קטנה של אוכל כדי לרזות בלי להיות רעבים בצורה בלתי נסבלת.

אלב יש השמנה שנובעת מכל כך הרבה סיבות אחרות, כמו למשל אכילה רגשית שלפעמים הופכת להיות בלתי נשלטת בגלל דיכאון או סטרס – והניתוח לא יעזור לאורך זמן אם הגורמים האלו לאכילה עדיין קיימים ופעילים. ואפשר אפילו לקחת את זה צעד אחד קדימה – ולשאול עד כמה הניתוח באמת נחוץ במקרה שבו בעיות האכילה הן רגשיות, ואם הן מטופלות אולי ההרזיה יכולה להצליח ללא הניתוח? האם מישהו שפיזיולוגית מסוגל לרזות ללא ניתוח, והבעיה היחידה שלו בשליטיה באכילה היא בעיה רגשית – האם טיפול רגשי לטווח הארוך (ואולי לכל החיים) לא יהיה טיפול עדיף?

כי הנקוסה בעצם מיעלה שאלה קצת מורכבת: ניתוח הוא פעילות שהיא טראומטית לגוף, החל מההרדמה הכללית וכלה בניתוח עצמו שדורש התאוששות של הגוף. לכן באופן עקרוני כדאי לעשות אותו כמה שיותר מוקדם, ככל עוד הגוף כמה שיותר צעיר וכמה שיותר בריא ולא סובל מסיבוכי ההשמנה.

מצד שני, אם ייתכן שאין צורך בניתוח או שהוא לא יהיה יעיל בשלב זה – אולי עדיף לדחות אותו עד שאפשר יהיה לוודא שהוא דרוש ושאפשר יהיה להתפנות לעבודה נכונה אחריו כדי לתת לניתוח לעזור לשינוי תזונתי ארוך טווח?

אבל מעבר לזה, יש צורת אכילה שמאוד בקלות מייתרת את הניתוח: מי שרגיל לאכול בכמויות קטנות במהלך כל היום – וכך בעצם המגבלה בגודל הקיבה לא ממש מפריעה לו, וכך הופכת את הניתוח להרבה פחות יעיל עד לא יעיל בכלל.

אני יודעת שאני אוכלת כך.

חשש מסיבוכים וניתוחים חוזרים: במקום העבודה הקודם שלי היה עובד שהחליט להתנתח. אחרי הניתוח הוא התקשה לאכול כל אוכל באשר הוא – ולא רק שהוא רזה למשקל נמוך מידי, אלא סבל מתת תזונה ובעיות בריאותיות בגלל המגבלה של הניתוח. הוא היה בטיפול רפואי צמוד לאורך כל הזמן הזה, אבל לפחות עד שעזבתי את מקום העבודה – אף רופא לא מצא דרך לאפשר לו לאכול בצורה בריאה יותר.

הסיפור שלו מאוד דומה לסיפור של אלונה זוהר שסבלה מסיבוכים במשך שנתיים שלמות אחרי ניתוח מסוג שרוול, ורק ניתוח חוזר (שהפך את ניתוח קיצור הקיבה שלה למעקף קיבה – ניתוח עם השלכות גדולות יותר מאשר השרוול) פתר לה את הסיבוכים הקשים יותר – אבל עד היום יש לה קושי גדול לאכול מאכלים שמנים כמו בשר או מאכלים שמכילים הרבה סוכר. בזמנו היה לאלונה בלוג אוכל ב״סלונה״ שנמחק מאז – ומידי פעם היא שיתפה בבלוג לגבי הניתוח שהיא עברה. היא לא היתה ״נגד״ הניתוח ובהחלט נשמע שהיא העריכה את היתרונות שהוא נתן לה, אבל כן הזהירה מפני כך שלא פעם מטופלים נכנסים לניתוח בלי לדעת שיש סיכוי לסיבוכים כמו אלו שהיא סבלה מהם, והיה חשוב לה שמנותחים ידעו שלצד ההרזיה לא פעם יש סבל די גדול.

ובמקרה אני מכירה היכרות די רופפת עם שתי נשים שהתנתחו, רזו, העלו במשקל, החליטו להתנתח שוב – והפעם הירידה היתה של ק״ג ספורים לכל היותר והמשקל פשוט ״נתקע״ במשקל מאוד גבוה למרות ניתוח חוזר עם מנגנונים יותר מתוחכמים שאמורים לעזור להרזיה.

ואני הכרתי גם מנותחת חוזרת שלישית שהתעקשה להתנתח לקראת בת המצווה של הבת שלה. היא ממש נלחמה כדי לקבל את הניתוח, עברה לקופת חולים אחרת שבה היא חשבה שהיא תוכל לקבל את הניתוח יותר בקלות, ואפילו פנתה לביטוח פרטי כדי לעבור את הניתוח אצל המנתח המומחה שהיא בחרה בו. אבל למרות כל המאמצים והעובדה שהיא בחרה בצוות הכי מומלץ, מעולה, ומקצועי שהיא יכלה למצוא – היא הלכה לעולמה כמה ימים אחרי הניתוח בגלל שהגוף שלה הגיב ״רע״ לניתוח והיא סבלה מסיבוך שאי אפשר היה להתמודד איתו, גם עבור הצוות המעולה שטיפל בה.

כל הסיפורים האלו אם לא מדגם מייצג כמובן. כנראה שעבור רוב המנותחים שעברו ניתוח קיצור קיבה הניתוח עבר בשלום, ושהם מרוצים מאוד מהתוצאות. אבל הסיכונים עדיין קיימים, וכפי שאלונה זוהר כתבה בבלוג שלה שכבר לא קיים – לא פעם המנתחים עצמם לא בהכרח משתפים את המנותחים במידע לגבי הסיבוכים והקושי שיכול להיות כרוך בניתוח.

וחשוב לזכור נקודה שמתחברת לדברים שכבר כתבתי: ניתוחים חוזרים הם משהו שעדיף להמנע ממנו. לא רק שיש סיכוי שההרזיה בהם לא תקרה או לא תהיה משמעותית – אלא גם הסיכונים והסיבוכים גבוהים יותר בניתוח החוזר בגלל ההצטלקויות מהניתוח הראשון. לכן יש מנתחים שמתמחים בניתוחים חוזרים כדי להפחית את אחוז הסיבוכים, אבל גם ההתמחות שלהם לא תמיד מספיקה, כי כמו בכל תחום רפואי – מנתחים (ורופאים בכלל) הם לא אלוהים, ולצערנו יש מקרים שבהם גם הרופאים הכי מעולים לא מצליחים למנוע סיבוכים או מוות.

שאלה שלישית: האם ההתמודדות עם המגבלות של הניתוח מתאימות לי? אחת התוצאות הידועות של הניתוח היא בכך שלא פעם אנשים נאלצים להמנע ממאכלים מסוימים כי מערכת העיכול החדשה שלהם כבר לא ממש מסתדרת עם המאכלים האלו.

אחת התופעות הידועות שקשורות לזה היא משהו שכבר כתבתי עליו ונקרא ״תסמונת ההצפה / דאמפינג״ שבגללה אכילה של כמות גדולה מידי של פחמימות (לרוב פשוטות כמו סוכר אבל לא רק) גורמת בחודשים הראשונים אחרי הניתוח לתחושה ממש גרועה. באותה מידה, מנותחים רבים מדווחים על מגוון מאוד גדול של מאכלים שהם לא מסוגלים לאכול – החל מירקות וכלה בבשר.

הבעיה הנוספת שלי במצב הזה נובעת מהעובדה שאני מאוד ״מפונקת״ באוכל -אני אמנם אוהבת ירקות, ויש לי חיבה מאוד גדולה למתוקים, מאכלים עם פחמימות, ושומנים מסוגים שונים – אבל יש לי בעיה מאוד קשה בכך שאני אוכלת מגוון מאוד קטן של מאכלים שיש בהם תכולה מספיקה של חלבון. במצב כזה, מגבלה על מאכלים שמכילים חלבון יכולה מאוד להזיק לי, כי יש גבול לכמה אני מסוגלת להכריח את עצמי לאכול מאכלים שאני לא אוהבת רק בגלל ההיבט התזונתי שלהם – ואז יווצר מצב שלטווח הארוך אני אסבול מחסרים תזונתיים די חריפים (הן מבחינת אבות המזון והן מבחינת ויטמינים ומינרלים).

יער האבן

יער האבן הוא איזור שבו הרבה סלעים בצורה מעניינת עולים מהקרקע. מדובר על איזו מאוד יפה – וישנם מסלולים בסביבת הסלעים ואפילו ביניהם.

היום הזה, נילי המדריכה התעקשה שכולנו נלך יחד באותו מסלול – ובחרה מלכתחילה את המסלול שנחשב להכי יפה גם אם הוא היה רחוק מלהיות ״הכי קל״, משהו שעצבן הרבה אנשים. הקושי לא היה קשור לתוואי של המסלול אלא גם לעובדה שמדובר על ״מבוך״ די מסובך ואם חלילה עוצרים לרגע לצלם אפשר בקלות לאבד קשר עין עם הקבוצה וכך ללכת לאיבוד.

מעבר לזה, היום הזה יום כיפור – והיה יום חם, אבל למרות זאת אחד המטיילים התעקש לצום. יום או יומיים אחר כך אותו מטייל התמוטט במסעדה שבה אכלנו ארוחת ערב מוקדמת לפני שהיינו צריכים למהר לתחנת הרכבת כדי לנסוע ליעד הבא שלנו.

הוזמן עבורו אמבולנס שווידא שהיה מדובר על התמוטטות בגלל הרגלי תזונה ושתיה גרועים שלו לאורך כל הטיול – וכך המשכנו כל הקבוצה שכללה אותו ואת בת זוגו לתחנת הרכבת המקומית.

אני לא יודעת עד כמה נילי המדריכה יכלה לדרוש מהזוג לחזור הביתה. אבל בסופו של דבר, אחד המטיילים פשוט ״תפס״ את המטייל הזה לשיחת הבהרה שבה הוא אמר שהוא (יוזם השיחה) עוקב אחריו כדי לוודא שהוא אוכל ושותה כמו שצריך כדי שלא יהיו שוב הפרעות דומות למהלך הטיול שפוגעות גם בשאר המטיילים. אני מודה שפעם פעמיים שמתי לב לכך שהמטייל מנסה לחזור להרגלים הקודמים של לצום כל היום או לאכול רק ירקות, אבל אני מניחה שעצם העובדה שלא התרחשו שוב אירועים של התעלפות מעידה על כך שהשיחה עזרה – או לפחות המעקב של אותו מטייל היה מספיק יעיל כדי למנוע אותם.

על פיגועים ומתחזים – חלק שני

יש לא מעט סיפורים מוזרים על ניצולים מפיגועי ה 11.9.2001.

בספר של הסופר והבמאי מייקל מור קראתי סיפור על ניצול שכזה. הוא התחתן קצת לפני הפיגועים, יצאו לירח דבש, והוא ובת זוגו לניו יורק ב 10.9. האישה החליטה להכין ארוחת ערב שבעלה אכל בקושי כדי לא להעליב אותה על חוסר כישורי הבישול שלה – ובוקר אחרי כן נסע לעבודה ברכבת התחתית.

הרכבת התחתית בניו יורק ידועה בכך שאין בה שירותים, והשירותים שקיימים הם במצב שבו אף אדם לא ירצה להשתמש בהם. אבל באמצע הנסיעה שלו – הגיבור שלנו התחיל להרגיש כאב בטן. הוא התאמץ לחכות עד שהוא יגיע לעבודה, אבל מזלו לא היה לצידו – ותחנה אחת לפני העבודה קרתה לו תאונה.

הוא יצא מהרכבת, שילם לא מעט לנהג מונית שיסיע אותו הביתה במצבו (ואני מניחה שהוא שם הרבה שקיות על המושב במונית לפני שהוא התיישב) – ושם הוא התקלח ופתח את הטלוויזיה בזמן שהוא התלבש, וראה את הבניין שבו הוא עובד ואמור היה להיות בו עולה באש…

אין לי מושג האם הסיפור נכון או לא, אבל היו לא מעט אנשים שהצליחו להינצל בגלל צירופי מקרים שונים, כמו למשל עובד שהגיע מעיר אחרת למשרדים במגדלי התאומים, ונפגש עם אחד מהקולגות שלו לארוחת בוקר. הקולגה ידעה שהוא אוהב עניבות מיוחדות של ציורים ידועים וקנתה לו אחת כזו. הוא החליט לחזור לכמה רגעים למלון כדי להחליף את העניבה לעניבה החדשה, מה שגרם לו לאחר קצת – ולהנצל מהפיגוע.

ומסתבר שיש המון מפורסמים שניצלו מהפיגוע – בין אם מדובר על השחקן מארק וואלברג שלא עלה על טיסה שהתרסקה, דרך הנסיכה לשעבר ״פרגי״ שהיתה אמורה להגיע למגדלי התאומים אבל איחרה בגלל פקקי תנועה – וכלה בשחקנית גווינת פאלטרו שבזכות פגישה איתה מעריצה שלה איחרה למשרד – וניצלה.


אבל ההתחזות הפעם קשורה לכוכב אחר – מייקל ג׳קסון. גם מייקל ג׳קסון היה אמור להגיע למגדלי התאומים בבוקר ה 11.9.2001, אבל לא התעורר בזמן ולכן איחר – וחייו ניצלו, לפחות לעוד כמה שנים עד למותו ב 2009. הסיבה הרשמית היתה תמיד שהוא שוחח עם אמא שלו עד השעות הקטנות של הלילה – ולכן פשוט לא התעורר לפגישה שהיתה לו במגדלי התאומים.

המון שנים אחר כך, במרץ 2020, התחילה מגפת הקורונה – ונכנסנו לסגר, שהוסר חלקית רק ביוני או יולי, שאז נפתחו לכמה חודשים חדרי הכושר. אני מנויה לחדר כושר שבו יש בריכה – ושמחתי סוף סוף לחזור לשחות ולהפגש עם כמה מהשחיינים שכבר הכרתי שם.

ואז שמתי לב לאחת השחייניות ששחתה במסלול לידי – שהיה קשה לפספס כי היא לבשה כובע ים בולט, צבעוני, ורועש עם הסמל של גיבור על כזה או אחר, ומשקפי שחייה עם מסגרת גדולה של כנפיים בולטות. התחלנו לקשקש, והיא סיפרה שהיא בעצם ישראלית לשעבר שמתגוררת עכשיו בארה״ב ובאה לבקר את ההורים שלה. היא סיפרה שבעלה הלך לעולמו והילדים שלה נמצאים בארה״ב.

התיידדנו, ובהתחלה הסיפורים שלה נשמעו סבירים – היא אמרה שהיא עובדת בתעשיית הסרטים, ומכירה חלק מכוכבי הקולנוע שהיו מעורבים בהם. זה נשמע סביר כי יש לא מעט ישראלים שעברו ללוס אנג׳לס ועובדים בתעשיית הסרטים. אבל עם הזמן הסיפורים הפכו להיות הרבה פחות סבירים, על איך היא החברה הכי טובה של לא מעט שחקני קולנוע ידועים, או של זמרים ידועים – משהו שנשמע קצת מוזר וכמו ניסיון נואש להרשים.

ואז היה את הסיפור עם בעלה. היא טענה שהיא מחוננת אז היא סיימה ללמוד בגיל 16 – ואז עברה לארה״ב והתחננה למי שהפך להיות בעלה להתחתן איתה. כשהוא בסוף הסכים ונולדו להם ילדים. היא מעולם לא סיפרה במפורש מי בעלה, אבל רמזה על כך קשות בכך שהיא הראתה לי תמונות של ההורים שלו ושל הילדים המשותפים שלהם. בהתחלה לא היה לי מושג מי הם האנשים האלו ולמה אני אמורה להכיר אותם בכלל – עד שעוד כמה רמזים מצידה בשילוב חיפוש גוגל גילה שמדובר על ההורים והילדים של מייקל ג׳קסון.

אני הייתי סקפטית – ההיסטוריה הרומנטית של מייקל ג׳קסון היתה די ידועה וגלויה לעולם, ועם הדימוי הבעייתי שלו כמי שהיחסים שלו עם ילדים היו חשודים למדי – הסיכוי שלא היו ״עולים״ על מערכת יחסים שלו עם קטינה היה אפסי.

אבל מצד שני, פיזית היה דימיון מאוד גדול בינה לבין אישתו השניה של ג׳קסון, האחות של רופא העור שלו בשם דבי רואו. ועובדתית, היו למייקל ולדבי שני ילדים משותפים, אבל הם התרשו הרבה לפני שנולד לו הילד השלישי שלו – ולא ממש ידוע מי האמא שלו. לכן כביכול יש סיכוי קטן ככל שיהיה שהנישואים מול רואו היו פיקטיביים כדי להסתיר את מערכת היחסים של ג׳קסון עם קטינה. זה לא סוד שתעשיית הקולנוע והמוזיקה לא פעם שומרות סודות של ה״חברים״ בתעשייה שמתגלים רק אחרי מותם ואולי אפילו כמה עשורים אחר כך (אם בכלל).

אבל עם הזמן הסיכוי הזה שהיה לי אפסי מלכתחילה בגלל הרבה נקודות קטנות – נראה היה שהולך וקטן. בשלב מסוים ראיתי שהיא נתנה לי שם שהיא ״המציאה״ לעצמה ולא את השם האמיתי שלה. מעבר לזה, היו יותר מידי סיפורים על יותר מידי שחקנים וזמרים שהם החברים ״הכי טובים״ שלה, יותר מידי תמונות בעמוד הפייסבוק שלה של אותם ה״חברים״ שנראו כמו תמונות פפראצי, ויותר מידי תמונות שלה בחברת ״בעלה״ כשהפנים שלה מוסתרים.

והיה את הסיפור עם המרצדס. היא נהגה תמיד במכונית של ניסאן ישנה וחבוטה למדי (ולרוב די מטונפת), אבל יום אחד הצהירה שהיא רוצה להחליף מכונית – וממש גררה אותי פיזית לסוכנות מכוניות של מרצדס לראות ג׳יפ שעלה בערך חצי מיליון שקל – רק כדי להצהיר יום יומיים אחר כך שהיא מצאה מכונית של סיטרואן בצבע יותר ״מגניב״ שאותה היא קנתה, ובסופו של דבר ״ויתרה״ עליה כי היא היתה ״חייבת״ לחזור לארה״ב כמה ימים אחר כך.

אני אמנם לא מבינה במכוניות, אבל היה ברור לי שמי שמתעניין במכוניות ויכול להרשות לעצמו מכוניות יוקרה – לא יקנה סיטרואן במקום מרצדס, וכנראה גם לא ינהג באופן קבוע בניסאן פשוטה, ישנה, חבוטה ומטונפת.

ואחרי החזרה שלה לארה״ב, ההתנהגות שלה השתנתה והיא היתה מתחילה ״להתנפל״ עלי על כל שטות בצורה מוגזמת. במקביל, היא התחילה לפרסם תמונות שלה ושל מייקל ג׳קסון או שלה ושל הילדים שלה כשהפנים שלה גלויות – כאלו שמשהו בהן נראה מוזר בפרופורציות של הפנים שלה מול הפנים של המצולמים האחרים ובאיכות של התמונה. חיפוש מהיר בגוגל גילה כמה מהתמונות המקוריות שהיא ערכה כנראה בפוטושופ כדי להכניס את עצמה לתוכן במקום נשים אחרות.

בשלב זה ההתנהגות שלה נראה לי חריגה ברמה מדאיגה ומוגזמת, ואחרי כמה דיונים מול אנשים ובקבוצות אינטרנט שונות, התחושה היתה שיש לה מאפיינים של הפרעת התנהגות נרקיסיסטית. היתה לי התלבטות קלה איך לנתק איתה את הקשר, בעיקר כי חששתי מהתגובות הלא צפויות שלה אם וכשהיא תחזור לארץ ולבריכה, אבל בסופו של דבר חסמתי אותה בכל מקום אפשרי (פייסבוק, ווטסאפ, טלפון וכו׳).

היא אכן חזרה לארץ באביב כצפוי בסביבות מרץ 2021, וניסתה ליצור איתי קשר בכל מחיר, כולל להמתין לא מעט זמן מחוץ לבריכה כדי שגם אני אצא ממנה והיא תוכל להתלוות אלי למלתחות. זה לא ממש פעל – ובמקביל היא גם התיידדה עם שחיינית קבועה אחרת, ולא פעם ראיתי אותן מצחקקות עלי כשהייתי מגיעה לבריכה.

פה היתה לי התלבטות מסויימת – האם להזהיר את אותה שחיינית לגבי החוויה שלי? מצד אחד, יכול להיות שמערכת היחסים של ״אישתו של מייקל ג׳קסון״ עם אותה שחיינית תהיה שונה מזו שהיתה לי איתי – וגם אם היא לא תהיה שונה, מדובר על אישה מבוגרת עם שיקול דעת שיכולה ממש כמוני לנתק את הקשר אם וכשהוא הופך להיות לא נעים עבורה. מצד שני, עצם ההתנהלות של ״אישתו של מייקל ג׳קסון״ לפעמים יכולה לגרום לכך שקשה להתנתק ממנה בגלל החשש מהתגובה שלה.

בסופו של דבר ״אישתו של מייקל ג׳קסון״ לא אפשרה לי להגיד משהו כי בכל פעם שהתחלתי לשוחח עם החברה החדשה שלה , היא דאגה להיות באיזור.

אחרי בערך חצי שנה היא נעלמה מהבריכה, ביכול כי היא חזרה לארה״ב. ציפיתי שהיא תחזור לבריכה אי שם בסביבות מרץ, כפי שהיא חזרה בשנים קודמות, אבל באפריל או תחילת מאי שמתי לב לזה שהיא לא שם. בסופו של דבר תקופה מסויימת אחר כך נתקלתי מחדש ב״חברה״ החדשה שלה, ושאלתי אותה – ולמרות שהיא לא הסבירה למה ״אישתו״ לא חזרה לבריכה, היא כן סיפרה שהן לא נפגשו פנים מול פנים כי ל״אישתו״ לא היה זמן, והיא ״נאלצה״ לחזור לארה״ב מוקדם מהצפוי.

התחושה שלי היא שנוצר מצב שבו ״אישתו״ לא רצתה להראות בבריכה וגם לא נפגשה עם ה״חברה״ החדשה שלה, למשל שהיא השמינה בצורה משמעותית אחרי שהיא התנשאה מולי ואולי גם מול אחרים על זה שהיא רזתה בעבר בתקופה שבה היא עדיין שמרה על המסגרת. אני לא אשלול מצב שבו היא ״שוחחה״ עם החברה ומצאה דרך לתלות עלי את האשמה במצב.

על פיגועים ומתחזים – חלק ראשון

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

ב 11.9.2001 טרוריסטים מארגון אל קעידה הצליחו להוציא לפועל פיגוע מקורי, מורכב – וכזה שהתברר כפיגוע הכי קטלני אי פעם. הם ריסקו שני מטוסים אל תוך מגדלי התאומים, מטוס נוסף לבניין הפנטגון – והם התכוונו לרסק מטוס רביעי אל תוך הבית הלבן (משכנו של נשיא ארה״ב), אבל נוסעי המטוס הבינו שמשהו קורה והצליחו לרסק את המטוס באמצע שדה ריק כדי למנוע נפגעים נוספים.

לצד המון סיפורי זוועה, עלו גם סיפורי גבורה רבים. למשל וולס קראותר – צעיר בן 24 שעבד באחת מחברות ההשקעה במגדל הדרומי של מגדלי התאומים, שכל חייו חלם להיות כבאי והיה כבאי מתנדב כנער. לכן הוא הצטרף לכבאים שהגיעו למגדלים כדי להציל אנשים כשהוא השתמש במטפחת בנדנה אדומה כדי להגן על הפה שלו מפני העשן הסמיך.

לא מעט ניצולים חייבים לוולס את חייהם – אבל הוא לא שרד את המתקפה. הגופות שלו ושל כמה כבאים אחרים התגלו בלובי של הבניין, והם כנראה היו בדרכם החוצה כשהבניין התמוטט אבל הם לא הספיקו לצאת ממנו בזמן.


בחודשים שאחרי הפיגועים דובר רבות על הגבורה של כוחות ההצלה, ועל אלו שנהרגו בפיגוע. אבל במהלך השנה וקצת אחרי הפיגוע נפתחה קבוצת תמיכה אינטרנטית לקבוצה אחרת של אנשים שהיו מעורבים בפיגועים: הניצולים. מדובר על אנשים שהיו בקומות הנמוכות יותר של הבניין, אנשים שהיו בסביבה המיידית של המגדלים וחוו את הפיגוע – ובמקרה של המגדל הדרומי כמה אנשים שהיו בלובי הקומה שבה המטוס פגע ואיכשהו היו במקום הנכון כדי להפצע אבל להנצל (לא פעם בעזרתו של וולס).

הם עצמם נחשבו לברי המזל שהצליחו להנצל, אבל רבים מהם היו בטראומה קשה – אלו שהיו בבניינים עצמם, ובמיוחד בקומות הגבוהות יחסית, לא היו בטוחים שהם יצליחו לצאת מהבניינים בזמן. לחלקם היו קולגות שהחליטו להשאר במשרדים ולהמתין להוראות, וכך לא הצליחו לצאת בזמן – ואלו שהפרו את ההוראות הרגישו אשמים על כך שהם שרדו ואחרים לא. ואלו שהיו ברחוב ונאלצו לחזות באנשים שקפצו מהבניינים והתרסקו למותם גם עברו חוויה מאוד קשה.

אבל רבים נטו להתעלם מהם כי הם שרדו – וכשגורמים רשמיים הכירו בסבלן של המשפחות של אלו שנהרגו ואפשרו למשפחות לגשת לאתר הפיגועים (שהיה סגור לציבור הרחב), אף אחד לא חשב לתת זכות דומה לניצולים למרות הסבל שלהם.

רבים מהם פרקו את התסכול הזה בקבוצת התמיכה האינטרנטית, ורבים מהם הרגישו שהקבוצה היא המקום היחיד שבו אפשרו להם לפרוק את הקושי עם החוויות שהם עברו, ועם הזמן יותר ויותר אנשים הצטרפו לקבוצה.

יום אחד הצטרפה לקבוצה אישה ספרדיה צעירה בשם טניה הד Tania Head – עם סיפור שקשה היה לשכוח. היא סיפרה שבערך שנה וחצי או שנתיים לפני הפיגוע, היא הגיעה מסן פרנסיסקו לסדרה של פגישות עבודה במגדלי התאומים ויום אחד היא נאלצה להשאר בעבודה עד שעה מאוד מאוחרת, והתקשתה למצוא מונית. ובשניה שהיא ראתה מונית מתקרבת – היא נופפה לה והמטריה שלה התחילה לעוף ברוח, וכשהיא סוף סוף תפסה אותה והגיעה למונית, היא גילתה שגבר צעיר ונאה כבר תפס לה את המונית. הגבר היה ג׳נטלמן ונתן לה לעלות למונית – בתנאי שהיא תקבע איתו דייט בביקור הבא שלה בניו יורק.

היא שכחה מכל העניין, אבל הבחור ששמו היה דייב לא שכח – והוא הזכיר לה את הסיפור בפעם הבאה שהוא נתקל בה בקפיטריה של הבניינים בביקור הבא שלה בעיר. היא הסכימה – וכך התחיל הרומן ביניהם, טניה עברה באופן קבוע לניו יורק כשהיא עבדה במגדל הדרומי ודייב בצפוני – והם התארסו והיו אמורים להתחתן באוקטובר 2001.

אבל הלחץ של העבודה ותכנון החתונה יחד עם חמתה לעתיד היה יותר מידי עבור טניה, ולכן דייב קבע להם חופשה בהוואי באוגוסט – וטקס חתונה פרטי ורומנטי על החוף.

ואז הגיע ה 11.9. באותו בוקר היא ודייב רבו, וכשהוא רצה שהם ישתו יחד קפה בקפיטריה המשותפת למגדלים טניה סירבה. שניהם עלו למשרדים שלהם – ומהר מאוד אחר כך טניה והקולגות שמעו פיצוץ גדול כשהמטוס הראשון התרסק לתוך המגדל הצפוני (שבו עבד דייב). הצוות התלבט האם לרדת מהמגדל, וכשהם החליטו לרדת כבר היה תור מאוד ארוך למעליות.

חשוב לציין שכדי לרדת – הצוות של טניה שהיה בקומה מאוד גבוהה במגדל הדרומי היה צריך להשתמש בשתי מעליות: הראשונה שימשה כדי לרדת לקומה ה 78 – ומשם היו מעליות שירדו ללובי. התור למעלית בקומה ה 78 היה ארוך ובקושי זז – ואז פתאום דרך החלון הממתינים ראו מטוס נוסף טס לעברם.

מסתבר שבגלל מבנה הקומה שהכילה לא מט ציוד לתפעול המעליות – הפגיעה בקומה היתה יחסית קטנה, ולמרות שלא מעט אנשים נהרגו (כמו למשל העוזרת האישית של טניה שראשה נכרת), טניה וכמה אנשים אחרים הצליחו לשרוד. טניה היתה מבולבלת – עד שגבר עם בנדנה אדומה ניגש אליה, עזר לה לקום – והפנה אותה למדרגות הקרובות. בדרך לשם, גבר שעמד למות נתן לה את טבעת הנישואים שלו וביקש ממנה להחזיר אותה לאישתו.

טניה התחילה לרדת עצמאית, כשכל הדרך היא ושבת על כך שהיא חייבת לצאת כדי לפגוש מחדש את דייב. בשלב מסוים היא פגשה בכבאי שסחב אותה למטה – והצליח להוציא אותה מהבניין דקה או שתיים לפני שהמגדל קרס. היא איבדה את ההכרה, והתעוררה כמה ימים אחר כך בבית החולים – ושם היא גילתה שדייב נהרג.


גם בקבוצה שבה כולם סבלו מטראומה מהפיגוע, יש דירוג של הסבל – ונשמע היה שטניה נמצאת בראש הדירוג הזה כמי שגם ניצלה ממקום הכי גרוע שאפשר, וגם כמי שאיבדה את בן זוגה.

אבל טניה היתה השראה עבור רבים, לא רק כי היא התגברה על מצב מאוד קשה, אלא גם כי היא לקחה על עצמה תפקיד ניהולי בקבוצה, ותרמה לה מזמנה ומכספה כדי לקדם מטרות שונות עבור הניצולים, כולל למשל גישה למיקום הפיגוע ממש כמו לבני המשפחות השכולות.

כשהתחיל לפעול המוזיאון של הפיגוע, גויסו לא מעט מהניצולים כדי להדריך בו ולשלב בסיור את הסיפור האישי שלהם – וטניה היתה מועמדת טבעית להדרכה, והיא זו שהיתה הראשונה שהעבירה את הסיור הראשון שבו ביקרו באתר גם אנשים בכירים כמו מושל מדינת ניו יורק או ראש העיר ניו יורק לשעבר רודי ג׳וליאני.


אבל עם הזמן, כשהתווספו יותר ויותר פרטים לסיפור של טניה, יותר ויותר אנשים חשדו שמשהו מוזר בסיפור שלה. רוב החברים בקבוצה הניחו שמדובר היה על בלבול שנבע מגודל הטראומה שטניה עברה, אבל כל מי שהעז לשאול משהו לגבי הפרטים האלו – מצא את עצמו מסולק מהקבוצה על ידי החברים של טניה.

אי שם בתחילת 2007, טניה התחילה לדבר על לעזוב את הקבוצה ולהמשיך את החיים שלה בלי להיות כל כך מעורבת במה שקרה בפיגוע. היא התחילה גם טיפול פסיכולוגי חדש שבו היא אמורה היתה להחשף מחדש לטראומה כדי להתגבר עליה. היא הקליטה את עצמה מדברת על מה עבר עליה בלובי הקומה ה 78 בפרטים מאוד קשים – וניסתה לאלץ את אחת החברות שלה מהקבוצה, לינדה, להקשיב איתה להקלאה למרות שזה לא היה בריא ללינדה.

ואז לקראת יום השנה השישי לפיגועים ב 11.9.2007, עיתון הניו יורק טיימס (אחד העיתונים האיכותיים בעולם) רצה לכתוב על הפיגועים מזווית חדשה, והכתב שעבד על הכתבה שמע על טניה כניצולה בולטת שמעולם לא כתבו עליה עדיין – והוא ניסה ליצור איתה קשר.

אבל טניה סירבה להתראיין וניסתה להתחמק מהכתב – וכשהוא ״לא עזב אותה בשקט״ היא בכתה לחברים שלה מהקבוצה על הלחץ שהוא גורם לה. החברים ניסו לגרום לכתב להרפות ממנה – אבל הכתב התעקש, וביקש מהם פשוט לברר עם טניה כמה פרטים טכניים לגבי הסיפור שלה שלא היו קשורים בכלל לפיגועים עצמם: איפה היא למדה לתארים שלה, באיזו חברה היא עבדה ביום של הפיגוע – ומי בדיוק היה דייב.

וכך גילו החברים שבעצם טניה המציאה את כל הסיפור. היא בכלל לא היתה בניו יורק ביום של הפיגוע (ואפילו לא בארה״ב אלא בברצלונה), ולא הכירה בכלל את ״דייב״ – למרות שאדם בשם דייב עם שם המשפחה שטניה סיפקה שעבד בחברה שטניה אמרה שהוא עבד בה באמת נהרג בפיגועים (והמשפחה והחברים שלו טענו שהם לא הכירו בכלל את טניה, ושהוא לא היה בחופשה בהוואי בתאריכים שבה טניה סיפרה שהם ביקרו שם). היא כנראה התבססה על הפרסומים השונים לגבי הפיגועים, כולל של ניצולים שונים מהקומה ה 78 ואשימת ההרוגים שפורסמה על ידי החברות השונות – וכך בנתה לעצמה סיפור אמין שהיא זכרה בעל פה.

טניה לא נענשה על הרמאות הזו, כי היא לא גנבה כסף אלא אפילו תרמה לא מעט כסף וזמן למטרות הקבוצה. היא כמובן נאלצה להתפטר מהתפקיד הרשמי שלה בקבוצה והפסיקה להדריך במוזיאון שהוקדש לפיגועים, וכביכול נעלמה מעל פני כדור הארץ.

מסתבר שהסיפור ״רדף״ אחריה עד ספרד, מה שגרם לה לאבד לפחות מקום עבודה אחד. היא ביקרה כמה פעמים בניו יורק, שם הניצולים השונים פגשו בה מידי פעם.

אז מה העניין עם ניתוחי קיצור קיבה? חלק רביעי

בעקבות הפוסט הקודם שבו הבאתי רשומה של הדיאטנית רונית ציוני על ניתוחי קיצור קיבה, אני רוצה להביא סרטון נוסף של דיאטנית קנדית שגם מדברת על המורכבות של הניתוח.

קודם כל חשוב לציין שכפי שאבי (הדיאטנית) עצמה אומרת בתחילת הסרטון – גם הסרטון וגם הפוסט לא נועדו להיות בעד או נגד הניתוח. כמו שכבר כתבתי כמה פעמים בסדרת הפוסטים הזו, עבור מי שהניתוח מתאים לו – מדובר על טיפול מציל חיים בהרבה מובנים. אבל הניתוח לא מתאים לכל אחד, והסיכונים והסיבוכים בו קיימים והם לא פשוטים, ולכן שווה להיות בטוחים שהניתוח הוא הפתרון המתאים לכם לפני שאתם עוברים אותו.

מה בעצם עושה הניתוח? ניתוח קיצור קיבה הוא שמשנה את מערכת העיכול כדי לתרום להרזיה – דרך הגבלת כמות האוכל שהקיבה יכולה להכיל, ותת ספיגה של רכיבים מהאוכל.

מה המוטיבציה לניתוח? הרזיה למי שלא מצליח לרזות, וההשמנה כבר מהווה עבורו סיכון בריאותי. אבל מחקרים מראים שהניתוח לא בהכרח מבטיח הרזיה לאורך זמן. במהלך הסרטון אבי נותנת לא מעט מספרים לגבי אחוזי ההצלחה של ניתוחים, ומציינת שגם במקרה של ניתוח שרוול, שנחשב לניתוח הכי פחות יעיל – אחוזי ההצלחה גבוהים משמעותית מאלו של הרזיה ללא ניתוח, למרות שהניתוח הוא לא פתרון קסם אלא רק כלי שנועד להקל על תהליך ההרזיה.

אבל בנוסף לכך – הניתוח עצמו עוזר לפתור בעיות בריאות שקשורות להשמנה כולל תמותה מוקדמת, אבל יעיל במיוחד מגד סכרת – אבל יש מקרים שבהם המחלה חוזרת, למרות שאבי לא מציינת האם יש קשר בין חזרת המחלה לעליה חוזרת במשקל או חזרה לאורח חיים לא בריא.

מה הצדדים הפחות טובים של הניתוח? קודם כל, קשה שלא לשים לב שאבי מקדישה פחות מחמש דקות (מתוך סרטון של כמעט 20 דקות) ליתרונות של הניתוח, והרבה יותר זמן לדיון על החסרונות שבו. ייתכן שזה נובע מכך שאנשים שנוטים לשקול את הניתוח כבר מודעים ליתרונות אבל לא בהכרח לחסרונות ולכן חשוב יותר לדון איתם על הנושא?

תת ספיגה ותת תזונה: בגלל שניתוחי מעקף שונים עוקפים חלק מהמעי, נפגעת ספיגת האוכל במעי ולכן פחות רכיבים מהאוכל נספגים בגוף. כשזה מגיע לקלוריות זה נהדר – אבל כשזה מגיע לרכיבים חיוניים כמו חלבון, ויטמינים ומינרלים – זה מזיק לגוף וגורם לתת תזונה. חלק מהסיכון הוא באיזון האלקטרוליטים בגוף – מה שיכול לגרום לבעיות במערבת הלב והדם, אבל לא רק. אני שמעתי על כמה מקרים (אני לא יודעת אם זה קשור אבל זה קרה בעיקר לנשים מבוגרות) שבהם הגוף הגיע בעקבות מעקף קיצוני למחסור חלבון בגוף, ברמה שהמחסור הזיק למנותחים בריאותית. במקרה אחד לפחות הטיפול היה ניתוח חוזר שהקטין משמעותית את רכיב תת הספיגה של הניתוח.

סיכונים שכרוכים בפעילות בעייתית של מערכת העיכול: רבים מהמנותחים סובלים מבחילות, הקאות ושילשולים בגלל גורמים שונים – החל מאכילה של כמות אוכל שגדולה מידי בשביל הקיבה שלהם, וכלה במאכלים שמערכת העיכול החדשה לא בהכרח יודעת להתמודד איתם (משהו שאי אפשר לחזות מראש האם הוא יקרה ואילו מאכלים יהיו בעייתיים).

שיעור הכשלון של הניתוחים: אמנם אחרי הניתוח הרוב המכריע של המנותחים יצליח לרזות (מקרים חריגים יכולים להיות למשל מנותחים בניתוח חוזר שהניתוח הראשוני ריסק להם לחלוטין את חילוף החומרים), אבל לא כולם מצליחים לשמור על התוצאות לאורך זמן. ממש כמו שרונית אמרה בטור שלה שכתבתי עליו בשבוע שעבר – אבי גם אומרת שאי אפשר לדעת מראש מי ייכשל ומי יצליח ולכן כל מנותח צריך להיות מודע לכך שיש סיכון שזה יקרה גם לו או לה.

יש נקודה חשובה שאבי מזכירה פה לגבי ״כשלון״: רבים מצפים להתנתח ולהפוך לרזים ושהניתוח בלבד ישמור עליהם מפני עליה מחדש – משהו שלא קורה. אבל גם מבין אלו שעולים מחדש במשקל, אפילו באופן משמעותי – לא פעם התוצאות אחרי הניתוח טובות יותר מאשר הן היו בדיאטה רגילה או חוסר דיאטה בכלל. כלומר גם אם מישהו זה 40 ק״ג ועלה מחדש 30 ק״ג – הוא עדיין שוקל 10 ק״ג פחות ומצליח להשאר במשקל הזה, משהו שייתכן שלא היה קורה בכלל עם דיאטה רגילה.

בעיות נפשיות בעקבות הניתוח – הפרעות אכילה: מסתבר שמנותחים נמצאים בסיכון מוגבר להפרעות אכילה – כשלרוב מדובר על הפרעת אכילה כפייתית, או אכילת לילה שנחשבת גם להפרעת אכילה.

אבל יש פה נקודה רגישה: לא פעם המנתחים מעודדים מטופלים להקיא אם הם אכלו יותר מידי, או שלפעמים זה קורה אוטומאטית – ורבים מנצלים את ההתנהגות הזו כדי בעצם ״לכפר״ על אכילה כפייתית. כלומר במובן מסוים הם מפתחים הפרעת אכילה בשם בולימיה אבל מצליחים להסתיר אותה כהתנהגות נורמלית בגלל השפעות הניתוח.

החלפת התמכרות בהתמכרות: מחקרים בקנדה מראים שלא פעם מי שהיה ״מכור״ לאוכל ולא יכול להמשיך עם ההתמכרות אחרי הניתוח – עובר להתמכרות אחרת, כמו למשל התמכרות לאלכוהול. כלומר לא פעם הבעיות הנפשיות לא נפתרות ברגע שהאדם מרזה, אלא ההתמודדות איתן משנה צורה.

ההתמכרות לאוכל היא לא פעם מנגנון התמודדות עם קשיים שונים – ולכן לא פעם כשמונעים מאנשים ״מכורים״ לאכול – הם פשוט פונים לדרך התמכרות אחרת. זה משהו שקורה לא פעם גם בתוכניות שבהן ״מטפלים״ באכלה כהתמכרות, למשל בסיפור שכתבתי עליו בפוסט הזה ובפוסט הזה – פראנסס קאפל שנגמלה מאוכל בקבוצת אכלני יתר אנונימיים מספרת לא פעם בספר על כך שהיא מעשנת, ונוצר רושם שהיא מעשנת די כבדה, אולי כתחליף להתמכרות שלה לאוכל.

דיכאון ובריאות נפשית: לפי אבי הדיאטנית, לא פעם אנשים שמנים סובלים מדיכאון בגלל היחס של הסביבה אליהם – וזה הרבה לפני שהם פונים בכלל לניתוח. אבל מחקרים מראים שהדיכאון הזה מתגבר אחרי הניתוח – ושאחוז ההתאבדויות של מנותחים גבוה עד כדי פי שלוש מזה של האוכלוסיה הכללית.

חשוב לציין שפה בארץ – אמורים לאבחן האם המועמד לניתוח סובל מדיכאון, ודיכאון הוא סיבה מספיק טובה כדי למנוע ממנו להתנתח – כנראה בגלל הנתונים האלו. אבל לא פעם הממסד כל כך נלהב לשלוח אנשים להתנתח כדי לרזות שהבדיקה לא תמיד יסודית מספיק, ולא פעם כנראה גם יש הנחה שההרזיה עצמה תפתור את הדיכאון בגלל ההטיה של לא מעט רופאים נגד אנשים שמנים.

חשוב להגיד שאבי (וגם הדיאטנית האורחת שהיא מראיינת בשלב מסוים בסרטון) לא שוללות ניתוח בגלל הסיבות הנפשיות האלו – אלא הן אומרות שבעיקר בגללן ראוי לבחון אפשרויות אחרות לפני שפונים לניתוח. אבל בגלל שהממסד הרפואי והחברה הסובבת הן מאוד אנטי שמנים והשמנה, הניתוח כבר השתרש כטיפול די אוטומאטי בהשמנה בלי קשר למצבים שבהם הניתוח עלול להזיק.

חשוב לשתי הדיאטניות לציין שהן לא שוללות את הניתוח, במיוחד לא עבור מי שכבר בחר לעבור אותו, אבל יש חשיבות גדולה להיות מודעים לקשיים הנפשיים והפיזיים שכרוכים בניתוח – ואחריו לעבוד עם פסיכולוג/ית ודיאטנ/ית כדי להיות מסוגלים להתמודד איתם בצורה הכי טובה שאפשר.

הניתוח הוא ניתוח לקיבה, לא למוח: זה משפט מפתח שאבי אומרת בסוף הסרטון, והוא בעצם אומר שהניתוח יפתור קשיים שקשורים לאכילה בגלל פיזיולוגיה בעייתית, אבל לא סביב התנהלות בעייתית סביב אוכל. זה אומר שצריך לתת מקום להתנהלות הרגשית סביב האוכל מקום ופתרון כחלק מתהליך הבחינה של הניתוח ועד כמה הוא יעיל למטופל באופן אישי.

המופע התרבותי של שבט הנאשי

שבט הנאשי הוא עוד אחד מהמיעוטים שמקבלים ייצוג בסין ומין אוטונומיה קטנה באיזור שלהם – משהו ששמור לשבטים שמשתפים פעולה עם השלטון (וכולל גם למשל שליחה של תיירים לאיזור כדי לעזור לאוכלוסיה להתפרנס).

הבעיה היא כמובן שקשה מאוד להעביר ידע תרבותי מעמיק בזמן קצר לקהל מגוון שלא מבין את השפה המקומית – ולכן לרוב אנשי הכפר או הקהילה ירקדו או ישירו קצת כדי להראות חלק מובן ופשוט של התרבות שלהם. יש מי שרואה בזה משהו שמקטין את ה אנשים והתרבות ואפילו משפיל קצת.

מטרות לעומת תכלית?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

קודם כל, חשוב לזכור שרובנו צריכים בסופו של דבר לעשות הרבה דברים כדי ״לחיות״ הרבה לפני שיש לנו ״תכלית״: לעבוד כדי להתפרנס (ולפני זה ללמוד בבית הספר או לתואר), לנקות, לבשל, או לגדל ילדים (ובשלב מסוים לטפל בהורים כשהם מזדקנים). במצבים כאלו אין לנו ברירה אלא להציב לעצמנו מטרות כדי שנוכל לחיות מלכתחילה – הרי לא נרצה שתהיה לנו תכלית שנשקיע בה כשאנחנו בעצם חיים בבית מטונף שלא ניקו אותו כי ניקוי הבית לא משרת באופן ישיר את התכלית שלנו (ואם נרצה לשכור עוזרת, אז אנחנו צריכים לעבוד בעבודה שלא בהכרח משרתת את התכלית שלנו, וכך הלאה).

מעבר לזה, לא פעם קביעת מטרות אמורה לעזור לנו לממש את התכלית שאנחנו רוצים להשיג – נוכל למשל לרצות לכתוב ספר, אבל אם לא נקבע לעצמנו זמן לכתוב את הספר הזה על בסיס קבוע, כנראה שהוא לא ייכתב. נכון שנחמד מאוד לחשוב שנממש את התכלית שלנו באופן טבעי, אבל לרוב זה לא יקרה כך בלי שנקבע מטרות.

מעבר לזה, עבור רבים קביעת המטרות והעמידה בהם נותנת תחושה של תכלית ושל הישג, גם אם הם בעצם לא חושבים שהתכלית שלהם היא בעבודה (למשל).


ויש עוד נקודה חשובה והיא עד כמה אנחנו בוחרים את התכלית שלנו.

לדעתי התכלית שלנו לא פעם נקבעת עבורנו לפי הסביבה שבה אנחנו חיים. אם אנחנו חיים בסביבה שבה למשל לנשים אין קריירה אלא לכל היותר עבודה לכמה שעות ביום כי היעוד של נשים הוא לגדל ילדים ולטפל בבית, יש סיכוי גבוה שאישה שתגדל בסביבה כזו תחשוב שהיא רוצה להיות אמא ולטפל בבית.

אז מה העניין עם ניתוחי קיצור קיבה? חלק שלישי

היום אני רוצה להביא רשומה של דיאטנית שעובדת עם מנותחים, ולשמוע את דעתה על ניתוחים. חשוב לי להגיד שאני פשוט מתחברת לתוכן של הפוסט שלה, ולא עבדתי איתה מעולם באופן אישי כך שאני לא ממליצה עליה לטובה או לרעה כאשת מקצוע.

רונית ציוני כותבת בפוסט הזה על ניתוח חדש יחסית בשם ״מיני מעקף קיבה״ שלפי התיאור שלה משתמש באמצעים יותר דרסטיים מאשר מעקף קיבה ״רגיל״ כדי לגרום למטופלים לרזות, ואז לשמור על ההישג.

התחום הזה של הניתוחים הוא תחום שבהחלט מתחדש כל הזמן, ומנסה ללמוד מדוע ניתוחים קיימים לא בהכרח מצליחים ומנסה לשפר אותם כדי לעזור לכמה שיותר מהמנותחים לשמור על ההישג של ההרזיה לאורך זמן, וכיום ניתוח ה״מיני מעקף״ נחשב לחדשני ביותר, ומן הסתם יש דיונים עליו שכוללים מגוון גדול של דעות.

אבל החדשנות של הניתוחים לרוב מגיעה מהיבט מאוד ספציפי של הפיזיולוגיה של ההרזיה: איך לגרום לגוף לאכול כמה שפחות ולספוג כמה שפחות קלוריות מהאוכל שכבר צרכנו. אבל כפי שרונית עצמה מציינת: זה לא ההיבט היחידי שחשוב כדי לגרום להצלחה של התהליך, אלא חשוב גם לעבור תהליך ארוך טווח לשינוי הרגלי אכילה – משהו שרבים מהמנותחים לא מבצעים מתוך מחשבה או הנחה שכל היתרונות שהניתוח אמור להעניק להם כבר יעשו את העבודה לטווח הארוך.

וחלק מהבעיה הוא שבהתחלה זה באמת המצב: הניתוח כל כך מגביל את האכילה לעומת מה שהיה לפניו שההרזיה תקרה בכל מחיר – וזה מעבר לעובדה שרוב המנותחים מגיעים לניתוח עם שיא המוטיבציה לרזות. אבל כפי שרונית כותבת, אחרי שנה עד שנתיים קורים במקביל שני תהליכים: הניתוח הופך להיות פחות יעיל (כלומר תחושת הרעב חוזרת ואיתה גם לא מעט חשקים), ולא פעם יש שחיקה במוטיבציה שנובעת גם מהעובדה שההרזיה מואטת או מפסיקה (ואולי יש אפילו עליה קטנה במשקל) והמחמאות סביב ההרזיה כבר מפסיקות להגיע. רונית מגדירה את זה כאנשים שהם עדיין ב״דיאטה״ – כלומר לא שינו הרגלים באופן יסודי אלא בעצם מאלצים את עצמם לאכול לפי כללים שלא בהכרח מתאימים להם כדי לרזות ולהשאר רזים. אנשים אלו לרוב יהיו רגישים במיוחד לעליה מחדש במשקל אחרי הניתוח – וכפי שרונית אומרת, מדובר על עליה מהירה במיוחד למרות כל הניסיונות לעצור אותה, והחוויה הזו יכולה להיות מאוד קשה בגלל המהירות החריגה שבה המשקל עולה אחרי הניתוח.

אבל יש פה נקודה שרונית לא דיברה עליה, והיא עד כמה ה״טיפול לשינוי הרגלי אכילה״ היא באמת משהו שיעיל לכולם, או יותר נכון האם היא מטפלת בכל אלו שהאכילה שלהם נובעת מסיבות רגשיות? כי לא פעם ״סיבות רגשיות״ לאכילה הן משהו שיכול להיות תסמין לבעיה פסיכולוגית משמעותית, כמו למשל דיכאון קליני (ובעצם בכל קושי פסיכולוגי אחר). במצב כזה, יש צורך בטיפול פסיכולוגי מעמיק כדי להתמודד עם הבעיה בצורה מלאה, וטיפול כזה נדרש לפני שמגיעים לטפל בהיבט האכילה, ולעיתים הוא עצמו פותר את הבעיה ללא צורך בטיפול נוסף בהרגלי האכילה.

אני מניחה שדיאטניות מוסמכות יודעות מתי המטופל/ת שלהם זקוק/ה לטיפול פסיכולוגי מקצועי, אבל ייתכן מאוד ששווה לפנות לטיפול כזה לפני הניתוח כדי לא לגלות את הבעיה רק אחרי שהניתוח נכשל.

ויש עוד נקודה חשובה שרונית מעלה: הניתוח עצמו דורש התמדה בלקיחת ויטמינים ובדיאטה קשוחה כדי לנסות למנוע (או לפחות להפחית) את כמות השילשולים שקורית אחרי הניתוח. אמנם רונית כותבת על ניתוח ספציפי, אבל אלו תופעות שיכולות לקרות גם אחרי ניתוחים אחרים – והיא מעלה שאלה עקרונית: אם מישהי מסוגלת לעמוד בדיאטה מספיק מחמירה כדי להמנע מהשלשולים ולשמור על המשקל לאורך זמן ובלקיחת ויטמינים, מדוע בההיא לא יכולה לרזות ללא הניתוח? כי הניתוח הוא לא קסם, ולצידו יש המון סיכונים שעדיף לוותר עליהם.

אני מודה שקצת חסר לי פה מידע מרונית מי לדעתה יוכל להנות מהיתרונות של הניתוח, ומי לא. יכול להיות שלדעתה שווה לתת צ׳אנס לטיפול של לשינוי הרגלי אכילה לפני הפניה לניתוח, או שהיא מעדיפה להמליץ האם להתנתח או לא לפי איך שהטיפול מולה מתקדם ומה הקשיים שעולים בו – שזו כנראה דרך מאוד טובה להבין עד כמה הניתוח (ואיזה סוג ניתוח) הוא הטיפול המתאים.