מה עבד לי בניסיונות הרזיה בעבר שעכשיו לא עובד? (חלק ראשון)

כמו שכבר כתבתי בפוסטים קודמים שלי – בעבר הייתי מאוד שמנה, עד שב 2007 הצטרפתי לשומרי משקל בגיל 32 במשקל מאוד מאוד גבוה, למרות שאפשר היה לצפות שאנסה לרזות לפני כן במסגרת מסודרת. אבל ממש כמו שהייתי חריגה בעובדה שהשמנתי מאוד בלי לנסות לרזות – כך היית חריגה גם בתהליך ההרזיה עצמו. לא הייתי ״מרזה טיפוסית״ שמתמידה ומקפידה על כל פרט עד שהיא מגיעה למשקל היעד או מוותרת על הניסיון, אלא רוב הזמן הקפדתי על רוב הכללים אבל לא על כולם.

מצד אחד – זה לא היה ממש סיפור הצלחה. ירדתי לאט קצת יותר מ 30 ק״ג שזה משמעותי מבחינה בריאותית אבל עדיין הייתי שמנה מבחינת מראה, למרות שגם מבחינה חיצונית הפכתי משמנה חריגה לשמנה יותר ״נורמטיבית״. אבל מצד שני, בניגוד לנשים אחרות שחוסר הצלחה גורם להן לרוב לפרוש ולהתחיל לאכול כמו לפני הדיאטה – אני הצלחתי לשמור על רוב ההרגלים ולשמור על הרזיה בטווח של בערך 10 – 15 ק״ג.

ואז קרתה הקורונה – ואחרי בערך 13 שנים של שמירה על ההרגלים האלו, הם מהר מאוד נעלמו ומאוד קשה לי לחזור אליהם, וחשבתי לנסות לחשוב למה.


כשהתחלתי לרזות, התחלתי בגיל צעיר יותר מאשר כיום, ועם חילוף חומרים טוב יותר כי לא ניסיתי לרזות לפני כן

למי שלא מכיר או מתבלבל – ״חילוף חומרים״ הוא מושג שמתאר כמה קלוריות הגוף מנצל ביום. זה גורם שמושפע מהרבה גורמים כמו למשל גיל, רמת פגעילות גופנית, כמה שריר יש לנו בגוף (לכן למשל לגברים יש חילוף חומרים גבוה יותר מאשר לנשים כי יש להם יותר שרירים) – וגם דיאטות קודמות, כי הגוף לומד להתייעל כשהוא מקבל פחות קלוריות.

כלומר יש שני גורמים שפועלים ״לרעתי״ כיום: אני מבוגרת ב 15 שנים וגם בוגרת של 15 שנים שבהם הגבלתי ברובן את הצריכה הקלורית שלי – ולכן הגוף שלי משתמש בהרבה פחות קלוריות, מה שכמובן מקשה על הרזיה.

כשהתחלתי את ההרזיה יכולתי לשנות הרגלים באופן הדרגתי

הרגלי האכילה שלי לא היו גרועים בתור ילדה, בין השאר שכשהייתי ילדה אי שם בשנות השמונים לא היו ״פיתויים״ כמו שיש כיום. אבל עם השנים הרגלי האכילה שלי התדרדרו לאט לאט – במיוחד כשהתבגרתי ויותר מהבחירות לגבי מה אני אוכלת (ושותה) עברו אלי ולא היו תלויות רק במה שאמא שלי בישלה או קנתה בסופר. למשל כשהגעתי למשקל הכי גבוה שלי, יכולתי בקלות לאכול למשל המבורגר בצהרים ואז להזמין פיצה לארוחת הערב.

זה אולי באמת יום קצת קיצוני ולא בהכרח אופייני, אבל באופן כללי שהגוף שלי היה רגיל במשך שנים לאכול הרבה מאוד קלוריות ממקורות מאוד לא איכותיים. במצב כזה, היה לי קל מאוד לשפר את התזונה שלי בכמה דברים קטנים כדי להתחיל להרזות – ובקצב לא רע.

עם הזמן ההרגלים שלי הלכו והשתפרו – ולכן הגוף שלי גם התרגל לתזונה יותר טובה. לכן כדי לגרום לגוף שלי לרזות – אני עכשיו צריכה לחזור להרגלים מאוד טובים כדי להרזות, כלומר יש פער ענקי בין ההרגלים הנוכחיים שלי לאלו שנדרשים לי כדי לרזות.

פעם היו לי הרבה פחות פיתויים

כשהתחלתי להרזות ב 2007, גרתי באיזור די מבודד של הוד השרון בלי הרבה מסעדות. אני חושבת שהמסעדות היחידות שעשו אז משלוחים היו פיצריות ואולי מסעדה איטלקית אחת שהיתה מאוד קרובה אלי הביתה, וחברות כמו תן ביס לא היו מוכרות (ואולי אפילו לא קיימות).

מעבר לזה, באופן שלא אופייני להייטק – עבדתי בחברה שבה היה לנו חדר אוכל שבו היינו אוכלים ארוחות צהרים. השמועות סיפרו שבסניף שבו ישבה ההנהלה של החברה יש חדר אוכל ברמה מאוד גבוהה, אבל אצלנו האוכל לרוב היה סביר, ולא פעם פשוט הייתי אוכלת סלט כי זה היה המאכל שהטבחים הכי פחות התעסקו איתו ולכן לא ממש הצליחו להרוס.

נכון שבשלב מסוים עברתי לעבוד בהרצליה, איזור שבו אין חדרי אוכל אלא שוברים למסעדות. אני כמו רבים מהקולגות שלי התלהבנו בהתחלה ממבחר המסעדות השוות – אבל אחרי שבועיים שלושה רובנו התחלנו לאכול יותר סלטים ואוכל בריא (שהיה לרוב יותר זול) ומסעדות ״מפנקות״ היו שמורות לפעם פעמיים בשבוע.

באותה תקופה גם עברתי לגור בהרצליה ושירותי המשלוחים כבר היו קיימים (ולא רעים בתוך הרצליה), אבל כנראה שהעובדה שהמסעדות שמהן יכולתי להזמין היו לי זמינות כבר בעבודה גרם להן להראות הרבה פחות מפתות.

כשאני מסתכלת אחורה, אני בעצם רואה שהשינוי הגדול בנושא הספציפי הזה הגיע הרבה לפני הקורונה. המנהל של החברה שבה עבדתי החליט להעביר את המשרדים של החברה מהרצליה לאיזור משרדים שנקרא ״איירפורט סיטי״ שנמצא ליד כביש 1 ליד אחת הכניסות לשדה התעופה וליד התעשיה האווירית, די קרוב לשוהם.

למעבר הזה היו לא מעט השלכות עבורי, בין השאר שינוי מקצועי שהיה לי פחות טוב. גם עברתי לדירה שהיתה בקרבה גדולה יותר למשרדים החדשים – אבל עדיין היתה לי נסיעה ארוכה כל יום הלוך וחזור. עקרונית יכולתי לעבור לגור בשוהם כדי לקצר את הנסיעות, אבל כשחיפשתי הפעם דירה – לא חיפשתי דירה להשכרה אלא דירה לקניה, ורציתי לקנות דירה שתהיה ממנה נגישות יחסית סבירה לכל איזור המרכז ולא רק לעבודה הנוכחית שלי.

ואז היה את עניין האוכל. אחרי שעבדנו באיזור הרצליה שבה יכולנו לאכול מאוד מאוד טוב, המבחר של האוכל והמסעדות באיירפורט סיטי היה מאכזב למדי. לאורך זמן מצאתי כמה מקומות שהיו בהם כמה מאכלים שאהבתי, אבל במקביל גיליתי שברמת גן יש לי מבחר הרבה יותר עצום של מסעדות להזמין מהן אוכל. ואז איכשהו במקום לבשל בבית בסופי שבוע – ביותר ויותר הזדמנויות הזמנתי אוכל.

ויש כמובן את העובדה שבעבודה עצמה החליטו לפצות אותנו באוכל: מעבר לעובדה שהיו מגישים לנו עוגיות כל יום וכל אירוע חוגגים עם אוכל – גם הציבו במשרד מכונת ממתקים (ומכונת שתיה קלה).

אפשר להגיד שבערך באותה תקופה התחילו לי בעיות בירידה במשקל – כביכול הייתי עדיין ב״דיאטה״, ולפעמים לתקופות קצרות ירדתי מעט מאוד במשקל, אבל לאורך זמן התחלתי להעלות קצת במשקל.

למזלי בקיץ 2017 התחלתי לעבוד עם דיטנית שבעזרתה התחלתי שוב לרדת במשקל, אבל בשלב מסוים הרגשתי שהעבודה איתה יוצרת לי יותר מידי לחץ והפסקתי. הצלחתי לשמור על רוב הירידה לאורך זמן, עד הנסיעה לניו זילנד – ואז הקורונה.

איזור מיעוט חדש: שבט הדונג

שבט הדונג (או הקאם) הוא שבט נוסף שיכולנו לבקר בכפרים שלו – כשבאופן כללי הכפרים של שבט הדונג היו הרבה יותר מכווני שופינג ופחות מכווני תרבות מאשר הכפרים של שבט המיאו שבהם ביקרנו לפני כן.

אנחנו ישנו במלון מקומי באחד מכפרי השבט שהפך להיות אתר נופש. אמנם היו בכפר קצת סימנים של חקלאות כמו קצת אורז תלוי בחבילות, אבל היה ברור מהכפר כולו שהאיזור כבר הפך להיות איזור תיירותי לחלוטין.

המלון שבו שהינו היה בסיסי למדי ודי קטן – עד כדי כך קטן שהשירותים והמקלחת תפסו את אותו מקום והיה סידור שבו יכולנו להמנע מלהרטיב את האלה בזמן המקלחת, אבל זה היה מאתגר.

בכפר עצמו היה שוק – והוא היה מלא למדי כי הגענו לכפר בדיוק בתקופה שבה נחגג יום העצמאות הסיני (ושימו לב לשולחנות הסעודה ברחוב), שזו תקופה של חופשות והרבה תיירות פנימית בסין. בעצם רוב התיירות בסין היא תיירות פנים, למרות שיש לא מעט תיירים מערביים שמגיעים למדינה – אבל כשיש במדינה 1.4 מיליארד איש שמצבם הכלכלי המשופר מאפשר להם לטייל, קצת קשה להתחרות עם זה.

כפי שניתן לראות גם פה היה ״שוק״ שהוא בעצם מדרחוב גדול שכולל לא פעם מאכלים מקומיים ידועים כמו למשל אפים מיובשים של חזירים. גם בתמונות הללו אפשר לראות את הסעודה ההמונית שמתרחשת ברחוב לאור יום העצמאות – ואת הערב סיימנו במופע זיקוקים רועש (ומזהם אוויר) אבל מרשים.

למה לגברים אין תיקים?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני חושבת שזה נובע מהעובדה שנשים לוקחות איתן תיק לכל מקום, בין אם בקטע אופנתי, ובין אם זה כי יש להן הרבה דברים לקחת – ארנק (כשארנקים נשיים נוטים להיות גדולים יותר מהמקבילה הגברית), מפתחות, טישו, איפור, ועוד ועוד.

לא פעם התיק הופך גם להיות מלא בחפצים שכבר שנים לא השתמשו בהם, ולכן צריך תיק די גדול.

אני חשובת שגברים פשוט באופן טבעי לוקחים פחות דברים, ושמים אותם בכיס או במקומות אחרים. למשל הארנק והמפתחות (של הבית והאוטו) הולכים לכיס, ומשקפי השמש על הראש – ולא לוקחים דברים כמו טישו או איפור או דברים כאלו.

מצד שני, אני מניחה שבהקשר של עבודה גברים צריכים לקחת תיק עם מסמכים או עם לפטופ ולכן בעצם כן לוקחים איתם תיקים….

למה דיאטות לא עובדות?

כולנו נתקלנו בסיפורים על הרזיה מוצלחת: הסיפור מתחיל מאישה שמנה (ולרוב זו אישה, למרות שיש כמה סיפורים על גברים שרזו). היא היתה שמנה ברמה שהחיים שלה לא היו חיים משום בחינה: לא היתה לה זוגיות (כי איזה גבר ירצה להסתכל לכיוונה?), לא היו לה חיי חברה (כי מי ירצה לצאת לבלות עם מישהי שמנה?), וכנראה גם אין לה הצלחה בעבודה (כי מי ירצה להעסיק מישהי לא ייצוגית?).

ואז יש איזשהו אירוע מכריע: פיסת ריהוט כזו או אחרת נשברת תחתיה (בין אם זה כיסא, מיטת קומותיים, או אפילו שירותים כימיים), או שהחברים של הילדים צוחקים על איך שהיא נראית, והיא מבינה כמה היא מביישת את הילדים שלה. או יכול להיות מצב שבו היא חוטפת קלקול קיבה קשה, או דחיה ממקום עבודה שהיא מאוד רצתה לעבוד בו בגלל המשקל – ואז היא מבינה שהיא חייבת לרזות.

כל זה כמובן נותן לה המון מוטיבציה, ובשילוב של שיטת ההרזיה ה״מושלמת״ שהיא מצאה או המציאה – היא רזתה למשקל המושלם, והחיים שלה הפכו להיות מושלמים, ובעזרת השיטה המיוחדת והמהממת והמדהימה הזו כל אחת יכולה לרזות אם היא רק רוצה.

אבל הסטטיסטיקות מראות אחרת: 95% מניסיונות ההרזיה נכשלים אחרי חמש שנים מההגעה ליעד המשקל, וכנראה שלאורך יותר שנים המספרים גבוהים אפילו יותר. אפילו ניתוחי קיצור קיבה רחוקים מלהיות הצלחה מסחררת: רק 50% – 60% מהמנותחים מצליחים לשמור על ירידה משמעותית במשקל אחרי חמש שנים כתלות בסוג הניתוח, וגם פה הסטטיסטיקות כנראה פחות טובות אחרי תקופות ארוכות יותר.

אבל למה זה בעצם קורה? אני רוצה לקחת את ניסיון ההרזיה האחרון שלי כדי להדגים מה בדיוק הבעיה.


אחרי בערך שמונה חודשי קורונה, ראיתי שהמשקל שלי עולה בקצת מדאיג, ולכן החלטתי להצטרף לקבוצת הרזיה.

בערך 8 שנים לפני כן הייתי בקבוצת הרזיה של מישהי שהיא בעצמה רזתה קצת יותר משבעים ק״ג. בזמנו הקבוצה הרגישה לי מאוד מתאימה, ונאלצתי לעזוב אותה רק כי עברתי דירה לעיר די רחוקה.

השיטה השתנתה מאז: במקום עבודה ישירה מול המקימה של השיטה, החברה העסיקה כמה דיאטניות שעבדו באופן ישיר מול הלקוחות. כל מרזה חדשה התחילה את הדרך בשיחה עם הדיאטנית שהותאמה לה על סמך שאלון מפורט שהיא מילאה על דיאטות קודמות שהיא עשתה ומה היו הקשיים בהן. הן קובעות יחד תפריט התחלתי, ומעכשיו הלקוחה צריכה למלא באפליקציה של השיטה יומן אכילה יומי, מעקב ספורט – וגם שקילה שבועית.

כדי לספק תמיכה רגשית וחברתית, היתה הרצאה שבועית של המנחה של השיטה שנעשתה בזום (משהו שמאוד הקל עליה כתחליף לקבוצות פיזיות), ובסופה דיברה הקואצ׳רית של השיטה, שאליה אפשר היה לפנות לשיחה אישית לפי הצורך. בנוסף לכל זה היתה קבוצת ווטסאפ שבה כולנו יכולנו לשוחח ולבקש תמיכה – או לספק השראה לאחרות.

אבל עדיין תוך בערך שלושה חודשים וויתרתי על השיטה, ומכמה סיבות.

חוסר קשב מצד הדיאטנית: כבר מהשיחה הראשונית של הדיאטנית הרגשתי שהיא מגיעה מהר מידי למסקנות לגבי. למשל בשיחה הראשונית סיפרתי לה שאני עושה הרבה ספורט וממה שהבנתי מדיאטנית שעבדתי איתה בעבר אני צריכה להתאים את התזונה לזה ולאכול יותר חלבונים. והיא מיד אמרה משה לגבי זה ש״כולנו עושות פילאטיס פעמיים שלוש בשבוע וחושבות שאנחנו צריכות תזונת ספורט״ . אבל זה לא ממש היה המצב: לפני הקורונה הייתי מתעמלת בצורה די אינטנסיבית באימוני משקולות (שלושה בשבוע כאחד מהם היה עם מאמן אישי) ועושה המון אירובי. כפי שכתבתי, דיאטנית שעבדתי איתה באותה תקופה ממש התעקשה שאני צריכה תפריט שייתמוך ברמת האימונים שלי מבחינת כמות חלבון ואיך אני אוכל פחמימות לאורך היום כדי שהעליה במסת השריר לא ״תסתיר״ את הירידה בכמות השומן בגוף. אמנם הקורונה הפריעה לשגרה הזו בגלל הסגירה של חדרי הכושר, אבל בצירוף מקרים בדיוק כשהצטרפתי לקבוצת ההרזיה, חדר הכושר שלי הצליח למצוא דרך לפתוח מתחם בחצר חיצונית שבו אפשר היה לערוך אימוני משקולות, והוספתי לזה הרבה הליכות שכללו לא פעם עליות די ארוכות ומאומצות שהעלו לי את הדופק – כך שבהחלט עדיין הייתי מאוד פעילה.

אני מניחה שאותה דיאטנית הניחה שמישהי מאוד מאוד שמנה לרוב מתחברת לספורט רק דרך הרזיה, ולכן הניחה שאני לא עושה ספורט אח אימונים מאוד קלים כשמנה, אבל זה לא היה נכון וקשב היה יכול להראות לה את זה.

״צריך להרגיל את הגוף להיות רעב״: זה עוד ציטוט של הדיאטנית שמעיד על בעיה שגרמה לכך שפרשתי מוקדם.

יש משהו בעקרון הזה, למרות שרוב הדיאטניות שעבדתי איתן בעבר האמינו בו בצורה קצת שונה: הן הבינו שלא צריך להשאיר את הגוף ״רעב״, אבל כן צריך להגדיר מחדש מה רמת השובע שצריך להגיע אליה בסוף ארוחה.

כתבתי לפני כמה רשומות על מכר שלי שהתרגל מגיל צעיר לאכול כמויות גדולות של אוכל ולכן התקשה להרזות כי הגוף שלא לא היה שבע מכמות מזון שנראית לרבים בתור ״סבירה״. בנוסף לעובדה שהוא היה מסוגל לאכול הרבה – הוא היה לרוב מגיע לסוף כל ארוחה ברמת שובע מאוד גבוהה, שבה הוא היה ״מפוצץ״ כי כך הוא התרגל להתייחס לתחושת שובע ״אמיתית״. אבל כדי להרגיש שבע, לא צריך להיות מפוצץ אלא אפשר להגיע לתחושת שובע נעימה יותר.

המשמעות של תחושת שובע כזו היא שכנראה נהיה רעבים יותר מוקדם אחריה מאשר אחרי ארוחה שממנה נצא ״מפוצצים״, אבל בדיאטה שמבוססת על אורח חיים בריא לרוב אוכלים כל 3 – 4 שעות כך שלרוב יווצר מצב שבו המרזה לא יגיע לרמת רעב לא נעימה, אלא לכזו סבירה.

אבל להגדיר את העקרון הזה בתור ״להשאר רעבה״ זו בעיה. אולי שוב נוצר מצב שבו הדיאטנית הניחה שבתור אישה שמנה גם אני אוכלת המון אוכל והיא רצתה להחזיר אותי לרמת שובע ״סבירה״ גם אם אני אתפוס אותה באופן רגעי כרעב. אבל במציאות נוצר מצב שבו נשארתי רעבה בצורה שלא יכולתי להתרכז בעבודה, ורוב הזמן פשוט הלכתי למטבח כדי למצוא משהו ״לכרסם״ כדי שאוכל להתרכז לכמה דקות ואוכל להתרכז בעבודה עד הארוחה הבאה. בסופו של דבר החשש מלהשאר רעבה אחרי הארוחה פשוט פגע בדיאטה: בהתחלה ״רימיתי״ את העקרון בהוספה של המון ירקות לכל ארוחה (כי הדיאטנית אפשרה לי להוסיף ירקות), ולא פעם הוספתי כל כך הרבה מהם בגלל החשש להשאר רעבה שהייתי יוצאת מכל ארוחה ״מפוצצת״ ובכך בעצם ביטלתי את היתרון שהדיאטנית רצתה לתת לי.

הורדה מוגזמת של מאכלים וקבוצות מזון מהתפריט: אני גרתי בארה״ב בדיוק בתקופה שבה דיאטת אטקינס התחילה להיות מאוד מאוד פופולרית. מעבר להרזיה המהירה שהדיאטה הבטיחה – עבור רבים הפיתוי בה היה העובדה שאפשר היה לאכול בה הרבה מאוד אוכל שנחשב ל״פסול״, ״לא בריא״, ו״משמין״ כמו למשל הרבה מאוד סוגי בשר שהם מאוד שמנים, או גבינות שהן מאוד שמנות. במקביל – הם לא היו צריכים לאלץ את עצמם לאכול דברים שהם לא אהבו כמו הרבה סלטים עם מעט רוטב ועוד פחות טעם (לפחות מבחינת האמריקנים). ומה שהאמריקנים הכי אהבו זה שלא הגבילו אותם מבחינת כמויות – אלא הדיאטה אפשרה לרזות ככל עוד אוכלים כל מה שלא מכיל פחמימות עד תחושת שובע נעימה. רובם היו מוכנים לוותר על לחם, פסטה ובמיוחד תפוחי אדמה (שנחשבו אז לאויב הכי גדול של כל דיאטה) כדי להרזות בעודם אוכלים אוכל ״באמת טעים״. זה לא היה נורא כי מהר מאוד חברות שונות סיפקו תחליפים דלי פחמימות לכל דבר – החל מלחם ודגני בוקר דלי פחמימות, וכלה בהמבורגרים עטופים בחסה במקום בלחמניה.

המסר הזה שבו אנשים לא מוכנים לוותר על אוכל טעים התחיל עם הזמן לחלחל לדיאטניות שעוסקות באורח חיים בריא כמו פעם. היום רובן נוטות לאפשר לאכול מאכלים שנחשבים לפחות תורמים להרזיה כמו תפוחי אדמה או פסטה מקמח לבן – ככל עוד אוכלים מהם במידה, בתדירות סבירה, וכחלק מארוחה מאוזנת שכוללת גם חלבונים, שומנים, וירקות כך שהההשפעה של האוכל ה״פחות איכותי״ תהיה פחות משמעותית.

אבל מסתבר ש״נפלתי״ דווקא על דיאטנית שהחליטה שאלו עדיין מאכלים ״אסורים״ וניסתה לגרום לי לוותר עליהם, ומהר מאוד (בניגוד למה שכל הזמן נאמר בתוכנית המסגרת של ההרזיה שבה השינוי מתואר כהדרגתי ורק כזה שנוח לאנשים – וכזה שבו עדיין אפשר לאכול את האוכל שהמשתתפים אוהבים). הבעיה היתה שזה בקושי השאיר לי מה לאכול, כי אני לא ממש אוהבת בשר ודגים, ומה שנשאר לי לאכול היה בעיקר קצת טופו, ביצים, גבינות דלות שומן, לחם מקמח מלא (אבל לא יותר מידי), מידי פעם קצת בשר, וירקות. באותה מידה היתה לה בעיה עם הדרך שבישלתי וניסתה להפוך אותה ליותר דיאטטית ברמה שכבר פגעה בטעם של האוכל. כך שבעצם נשארו לי יחסית מעט מאכלים לאכול בצורה מגבילה יותר מידי, וגם הם היו נסבלים לכל היותר ורחוקים מלהיות טעימים.

מעבר לזה, במסגרת ההרזיה היה אמור להיות יום בשבוע שבו אוכלים ״קינוח שבועי״, ובאתר הדיאטה כתבו שהוא ניתן בנוסף לתפריט הרגיל – אבל הדיאטנית ניסתה לשכנע אותי שכדי לאכול אותו אני בעצם צריכה לוותר על פחמימות בכלל כל שאר היום.

כאופציה לכל הדברים שהיא ניסתה להסיר מהתפריט שלי – היא הציעה כל הזמן שאני אנביט קיטניות ואקפיא אותן כדי להוסיף אותן לסלט כדי שאכל לאכול ״משהו קראנצ׳י בסלט״. העניין הוא שאני לא אוהבת דברים כאלו – כי לי זה תמיד מרגיש כאילו יש לי ג׳וקים בסלט, והיא סירבה להבין שאני פשוט לא מתחברת לזה, ובכל שיחה היא הזכירה לפחות פעם אחת את הביטוי ״משהו קראנצ׳י בסלט״ .

ואולי חלק מהקושי שלה נבע מהעובדה שאני באמת ״מפונקת״ באוכל, במובן הזה שיש מעט מאוד דברים שאני *באמת* אוהבת לאכול, והרבה דברים שאני ממש ממש לא אוהבת. במצב כזה הסיכוי שאמצא למשל מתכון טעים ודיאטטי לעוף שיחליף מבחינתי פסטה או תפוח אדמה (או בטטה) הוא אפסי – וכך נוצרה מבחינתי בעיה מאוד אקוטית.

כי עם הזמן, מי שאוהב אוכל לא יכול לשרוד עם תפריט משעמם ומצומצם כזה. כשביקשתי מהדיאטנית לגוון, היא אמרה לדעתה שגיוון הוא בעייתי ולדעתה צריך לוותר עליו. זה כמובן לא התאים לי, ולכן בשלב מסוים וויתרתי על התוכנית – ופשוט התחלתי לזלול כדי להשלים את כל מה שהחסרתי.

לכל אחד יש הגדרות שונות לגבי אהבה לאוכל: אני זוכרת שבאחד המפגשים, מי שניהלה את השיטה לפי ההרזיה שלה סיפרה שהיא בחרה במיוחד דיאטניות שמתחברות לאהבה לאוכל. היא למשל סיפרה שאחת מהן היתה בעברה מלצרית באיזושהי מסעדה (כנראה מסעדה שאמורה להיות מוכרת בת״א) והכירה את כל המנות ויכלה להמליץ על הטובות מביניהן מתוך שינה.

שימו אותי במסעדה כזו, ואני אולי בקושי אוכל למצוא שתי מנות ראשונות ושתי מנות עיקריות לבחור מביניהן, וזה במקרה הטוב. לפני כמה שנים ההורים שלי הזמינו אותי, את אחי ואת אישתו למסעדת שף אסייתית, ואחרי רפרוף מהיר בתפריט והסבר של המלצר על אך המסעדה מעודדת את הסועדים לחלוק בכל המנות במקום להזמין מנה לכל אדם – הודיתי להורים שלי ומיד עזבתי את המסעד וחזרתי הביתה כי לא הצלחתי למצוא אפילו מנה אחת שמצאה חן בעיני, שלא לדבר על מספיק מנות שיהיו נסבלות מספיק לחלוקה בינינו.

ופה טמונה נקודה שמנהלת השיטה כנראה לא מבינה: כולנו אוהבים אוכל, אבל אצל כל אחת מאיתנו זה מתבטא באופן שונה. כמו שמבחינתה אהבה לאוכל היא היכולת לאכול מידי פעם במסעדות, מבחינתי ״אהבה לאוכל״ היא שיאפשרו לי לאכול פסטה ותפוחי אדמה מידי פעם.

ופה היה בעצם פער די גדול בין ההבטחה של שיטת ההרזיה ״להביו״ אותי לבין המציאות שבה זה לא ממש קרה. ואז כשעזבתי את הקבוצה מיד התחלתי ״לפצות״ את עצמי בזה שאכלתי הרבה מידי אוכל טעים בלי מסגרת – וכמובן שהעליתי עוד ועוד במשקל מאז שעזבתי את התוכנית.

חיוביות רעילה: חיוביות רעילה היא מצב שבו חשיבה חיבית הופכת לכזו קיצונית שהיא כבר לא בריאה ולא תורמת. היא לא פעם מצב שבו אין מקום לבטא רגשות שליליים וכך אי אפשר להתמודד איתם.

זה התחיל בדיאטנית ובקואצ׳רית שפשוט לא קיבלו את העובדה שהיה קשה לי עם איך שהמגבלות שהקורונה והסגרים שקרו באותה תקופה השפיעו עלי (למשל שחדרי הכושר היו סגורים), ופשוט ״דרשו״ ממני ״להתמודד עם זה״.

אבל חלק עקרוני מהבעיה היה גם בקבוצת הווטסאפ של השיטה. איכשהו רוב ההודעות בה היו של נשים שעשו ספורט ושלחו לנו פרטים של כמה הן הלכו וכמה מהר, משהו שרובנו לא יכולנו לשחזר. ברור לי שהן עשו את זה מתוך רצון לתת השראה, אבל זה באותה מידה היה מייאש בכך ש*אני* למשל לפחות בשלב זה לא מסוגלת ללכת כל כך הרבה ו / או כל כך מהר בגלל רמת הכושר שאיבדתי מאז תחילת הקורונה בשילוב של העליה במשקל.ֿ

מה שחידד את הבעיה היתה שלאורך זמן היו הודעות מאוד בודדות על קושי אמיתי בקבוצה שנשארה בעיקרה ״חיובית״ ו״נותנת השראה״ אבל לא בהכרח תומכת…

הטיול לסין – טרסות האורז

האיזורים הכפריים של סין ידועים בטרסות האורז שלהם – ויש איזורים שהם מאוד פופולריים לסוירים כאלו, ואיזורים שבהם נערכים סיורים רשמיים בטרסות.

אנחנו לא נלקחנו לאיזור כזה – אולי כי זה לא היה נוח להפוך אותם לחלק מהמסלול, ואולי משיקולי עלות היה פשוט יותר נוח לקחת אותנו לטרסות כאלו בחינם ליד אחד הכפרים שבהם ביקרנו. יש לי תחושה שאם היינו שואלים היינו מקבלים תשובה בסגנון של ״אלו פשוט יותר אותנטיים״…

בכל מקרה מדובר על נוף מרשים.

אופס?

הנושא של השרביט החם השבוע הוא תקלות טכניות לא מכוונות.

לתקלה שלי יש רקע קצת ארוך.

בתור ילידת ינואר, התגייסתי ממש מוקדם לצבא: תאריך הגיוס שלי היה בסוף יולי, ויצא בדיוק ארבעה שבועות אחרי בחינת הבגרות האחרונה שלי. בנוסף לזה, נוצר מצב מוזר שבו המחזור שלי ברובו שוחרר חודשיים מוקדם – כך שמצאתי את עצמי משוחררת מהצבא אי שם במרץ.

בזמן השירות הצבאי שלי, הציעו לנו לעשות קורס הכנה לפסיכומטרי במחיר מאוד מוזל לחיילים, משהו שנשמע לי מאוד שווה כלכלית – אז הצטרפתי אליו. ואם כבר עשיתי פסיכומטרי – החלטתי להרשם לתואר, במיוחד כשהציון שלי היה לא רע בכלל (702 או 703). לרבים זה נשמע מוזר, כי בעצם הייתי יחסית צעירה ולא מעט אנשים ממחזור הגיוס המאוד מוקדם שלי ניצלו את ההזדמנות כדי לקחת שנה חופש לטייל בעולם או סתם להנות מהחיים.

אבל אני נרשמתי לתואר והתחלתי ללמוד בסוף אוקטובר, מה שהשאיר לי בערך 7 חודשים בין השחרור לתואר. מכיוון שבתור משוחררת טריה לא היה לי כסף לטיול ארוך בעולם או משהו דומה, מצאתי דרך קשרים עבודה שהיתה יחסית מעניינת: הייתי מה שנקרא ״מפעילת מחשב״ באוניברסיטה העברית.

למי שלא מכיר את המושג, אולי גם פה צריך קצת רקע. רובנו מכירים את המחשבם האישיים, אבל ללא מעט מוסדות יש גם מחשבים גדולים וחזקים יותר לצרכים שונים. למשל מדענים באוניברסיטה צריכים לא פעם מחשבים מאוד חזקים לבצע עבורם חישובים מאוד אוכים ומסובכים שמשחב איטי לא מסוגל להתמודד איתם (או לא מסוגל להתמודד איתם בזמן סביר). וכשיש מחשבים כאלו גדולים – צריך שיהיה מי שידאג שהם עובדים כמו שצריך, יגבה מהם מידע מידי פעם, יעלה מידע מגיבויים או מחישובים לפני הצורך, ויקרא לטכנאים הרלוונטיים כשיש תקלות.

אז אני הייתי כזו, ובגלל שהייתי יחסית צעירה וללא ילדים, עם הזמן שמתי לב לזה שהיתה נטיה לשים אותי במשמרות הערב בחדר המחשבים, כדי לאפשר להורים (ובמיוחד לאישה הנוספת שהיתה ביחידה שהיתה אמא לילדים יחסית צעירים) לעבוד בשעות הבוקר כדי להיות עם הילדים בערב.

המשמעות של זה היתה שאני הייתי לרוב ביחידה בימי חמישי בערב – שהיה היום שבו היינו אמורים לעשות גיבוי, והיו לנו קלטות מאוד מסוימות שהשתמשנו בהן שבהן שמרנו גיבוי שבועיים אחורה. ורוב הזמן הזה הגיבוי עבר בשלום – עד שכמה שבועות ספורים לפני שעזבתי שמתי במחשב את הקלטת הלא נכונה של הגיבוי משבוע שעבר ולא מזה של לפני שבועיים, ושמתי לב לזה רק אחרי שהיא כבר נבלעה במחשב – והוא כבר התחיל לכתוב עליה, כך שלהוציא אותה משם היה מוציא אותה במצב מבולגן מאוד ולכן להוציא אותה מהמחשב לא ממש היה פתרון.

אני חושבת שלא דיווחתי על הבלבול, ולמזלי לא היה צורך במידע שהיה עליה – ובגיבוי הבא או בזה שאחריו הבלבול כבר הסתדר מעצמו.

על אכילה והתמכרות – חלק שני

אני חושבת שיש כמה נקודות בסיפור של פראנסס שאני מזדהה איתן.

קודם כל, היא מבינה בשלב מסוים שיש משהו שמאוד חריג באופן שבו היא אוכלת, ושהיחס שלה לאוכל שונה מאוד מזה של הסביבה. דיאטות אמנם עבדו לה חלקית (במיוחד כדורי הרזיה למיניהם), אבל לא לאורך זמן.

נראה היה שרק השיטה שבה היא התייחסה להרגלי האכילה שלה בתור התמכרות עזרה לה להתמודד עם הבעיה, לפחות לתקופה מסויימת. אני מניחה שיש מאחורי ההצלחה הזו כמה מרכיבים, כולל שיטת האכילה שלה, העבודה ה״רוחנית״ וה״נפשית״ של שיטת הגמילה, והתמיכה הקבוצתית בקבוצה עצמה ובקבוצת הנשים היותר מצומצמת שפראנסס מצאה את עצמה חלק ממנה (שהיתה מורכבת מנשים שהיו תחת אימון ישיר או לא ישיר של המאמנת של המאמנת של פראנסס) שיצרה לה סביבה שתמכה בה רגשית.

אבל האם זו שיטה מושלמת?

ב 2007 יוצרת בשם אליען לזובסקי הפיקה סרט שנקרא ״הבטן הרכה שלי״. אליען עצמה סבלה מיחס בעייתי מאוד לאוכל, החל מהשמנת יתר וכלה בהפרעת אכילה (לא ברור אם מדובר על אנורקסיה, בולימיה, או שילוב שלהן). לכן היה לה חשוב להציג את היחס הבעייתי של נשים לאכילה בסרט שמציג את המסע שלה לצד מסע של כמה נשים אחרות: ילדה שאמא שלה מנסה לכפות עליה להרזות, אישה מבוגרת שמחפשת זוגיות אבל מתקשה בגלל עודף משקל קל, ואת דנה ספקטור שמודגת מהמשקל של הבת שלה שהיתה אז תינוקת.

אבל הפוקוס (והסיפור המעניין) של הסרט הוא הסיפור של אליען. כדי להתאושש מהרגלי האכילה שלה, היא פנתה לקבוצה בשם ״גריישיט״ שהיא קבוצה של ״אכלני יתר אנונימיים״ שבה יש תפריט מאוד ספציפי שלפיו צריך לאכול. מדובר על תפריט שבו צריך למדוד את האוכל ברמה שבה אי אכילה של חמישה גרם (ותנסו לבדוק על כמה טונה או גבינה יש בחמישה גרם) דורשת ״וידוי״ למאמנת.

אליען עצמה התחילה את הסרט בכך שהיא היתה ״עמוק״ בתוך השיטה וניסתה להסביר אותה לעולם, אבל במהלך הפקת הסרט היא הבינה שהשיטה שעזרה לה להתגבר על האכילה הלא מסודרת שלה בעצם הפכה להיות אובססיה בפני עצמה – ושאולי ״להחליף אובססיה באובססיה״ זה לא בהכרח משהו בריא. בסוף הסרט היא עוזבת את השיטה ומנסה להצליח לשמור על מסגרת אכילה בריאה בעצמה.

בזמנו יצא לי להכיר במסגרת כזו או אחרת משתתפת אחרת בשיטת ה״גריישיט״ ושוחחתי איתה על האמירה הזו של אליען איתה. המשתתפת בעצם הסכימה עם הקביעה ששיטת האכילה של גריישיט היא אובססיבית, אבל בעיניה דווקא החלפת אובבסיה אחת באחרת בכל מה שקשור לאכילה הוא מה שגורם לה להתמיד בשיטה ולא בעייתי.

אבל האם זה משהו שמתאים לכולם? ההנחה של השיטה היא שמי שמתמיד בה – מצליח, ורק בודדים לא יצליחו ״להגמל״ בעזרת השיטה. זה אומר שמבחינת השיטה מי שנכשל בה פשוט לא השקיע מספיק. אבל זה לא בהכרח נכון, כי לא לכל אחד מתאימה ה״אובססיה״ הזו, במיוחד לא לאורך זמן.

מעבר לזה, ההצלחה מאוד תלויה בקבוצה ובחברים בה. בספר השני שלה, שבו פראנסס מספרת את הסיפור של כמה נשים אחרות, יש אישה בשם הבדוי קייטי (שאין לה קשר למי שכונתה קייטי בספר הראשון שהיתה המאמנת של פראנסס) שגם היא משתתפת בקבוצה של ״אכלני יתר אנונימיים״ בעיר אחרת, שלה יש כללים משלה, שהיו קשוחים יותר מאלו של הקבוצה שבה פראנסס השתתפה – ובשלב מסוים דווקא הכללים הקשוחים (שנבעו מפחד מאוד גדול מלהכשל בשיטה) היו אלו שגרמו לקייטי לעזוב אותה – ואז להשמין חזרה למשקל מאוד גבוה. פראנסס עצמה מודה בדיעבד שהיה לה מזל על כך שהיא הגיעה לקבוצה שהיחס לאכילה וההשמנה שלה היה ״שפוי״ יותר, וראו ב״התמכרות״ שלה מנגנון התמודדות לא בריא עם קושי בחיים, מה שעזר לה לנסות למצוא מנגנוני התמודדות טובים יותר.


עוד נקודה שפראסס מתייחסת אליו הוא היחס של הסביבה להרזיה – אמנם זה שימח אותה לראות עד כמה ההורים שלה (למשל) גאים בה על ההרזיה, אבל היא אומרת גם שלא פעם הרזיה (ובמיוחד הרזיה משמעותית כמו שלה) גורמת לתגובות מהסביבה שלא בהכרח טובות עבורה.

היא למשל מספרת שלא פעם ההרזיה שלה גרמה לנשים אחרות אי נוחות כי הן הרשו לעצמן להשאר במשקל גבוה יותר ממה שהן רצו רק כי הן הרגישו יותר רזות ממנה – ופתאום כשהיא מרזה, הן כבר לא רזות באופן יחסי.

מעבר לזה, לסביבה שלה היה ״קשה״ להבין את שיטת האכילה החדשה שלה, ואת הכללים שהיא חייבת לעקוב אחריהם – אבל בעיקר את העובדה שהתהליך לא מתמקד רק בכמה היא ירדה או חלילה עלתה חזרה, אלא בתהליך הנפשי והרוחני מאחורי ההרזיה, שכולל גם לא פעם שינוי בדינמיקה החברתית והמשפחתית מולה.

לכן לא פעם פראנסס הבינה שהיא לא יכולה לקבל תמיכה משמעותית מהמשפחה והחברים שלה, אלא נאלצת לקבל אותה בתוך הקבוצה שבה מבינים אותה, את הבעיות שלה מול אוכל, ואת ההרגלים החדשים שלה.


ויש עוד נקודה שפראנס העלתה כשהיא כתבה על החיים שלה כשמנה לפני שהיא רזתה. בשלב מסוים – ההשמנה הפכה לכזה גורם מפריע בחיים שלה, שבעצם לא אפשרה לה לעשות כלום – חוץ מלאכול עוד ועוד.

בסופו של דבר כשפראנסס השמינה שוב, היא גילתה שההנחה שלה לא היתה נכונה, ושהיא למשל יכולה בקלות למצוא גברים שמעוניינים בה גם כשהיא שמנה (ואפילו מאוד), או לצאת לטיולים בהרים באיזור שבו היא גדלה.

כלומר פראנסס הבינה שמה שהגביל אותה היתה בעיקר היא עצמה והאמונות שלה לגבי ההשמנה – ולא ההשמנה עצמה. אבל בלי להיות רזה ולהשמין שוב היא כנראה לא היתה מגלה את זה.

טיול לסין – מיעוט בשם ״מיאו״ חלק שני

למרות שהצעירים (או לפחות חלקם) יכולים לצאת מהכפרים כדי ללמוד ולהתקדם כלכלית בחיים, הכפרים עצמם מתנהלים בצורה מאוד מסורתית בחקלאות שבעינינו תתפס כמאוד פרימיטיבית – הכל נעשה ביד, בלי מכשור מתקדם שמבוסס על דלק או חשמל, והתוצר גם נשמר באופן די מסורתי.

מלבד האורז הצפוי מראש, בכפרים מגדלים לא פעם גם תירס למאכל, וסביר להניח שהקש ששימש להכנת הכובע הוא תוצר משנה של גידול תבואה כזו או אחרת.

חשוב גם לזכור שהכפרים הקטניים והמקומיים יותר (ויש מי שיגיד שהם גם האותנטיים יותר) הם במצב תחזוקה די גרוע מבחינת התייר המערבי. ברבים מהם יש רחובות עם מדרכות שבורות ומטונפות מצרכים של חיות החווה שמסתובבות בהם באופן חופשי, או כאלו שמורכבים מאבנים בגדלים וגבהים שונים, עם מדרגות לא שוות בגודלן ודי תלולות.

אני מניחה שהמקומים שרגילים לכך מילדות לא מרגישים בקושי כי הם פשוט רגילים, אבל לנו לא פעם היה קשה והיו מי שהזדקקו לעזרה – או שקצב ההליכה המהיר מידי של המדריכים המקומיים הפריע להם.

מצד שני, בכפרים גדולים וכנראה גם מבוססים יותר כלכלית – המצב התחזוקתי היה טוב משמעותית, ואני שואלת את עצמי אם לא מדובר פה על מצב שבו יש בהם יותר מבקרים בגלל זה מה שתורם למצב כלכלי טוב יותר שמאפשר לכפר לטפח את עצמו יותר כדי למשוך אפילו עוד תיירים….

על אכילה והתמכרות – חלק ראשון

חלק גדול מהזכרונות של הסופרת פראנסס קאפל Frances Kuffel קשורים לאוכל.

בספר הראשון שלה שעסק בהרזיה שלה, היא למשל כותבת על הביקור של הכומר המשפחתי בבית החדש של המשפחה – כשהיא עוזרת לאמא שלה כביכול כדי להיות ילדה טובה, אבל בעצם בעיקר כדי לנסות לאכול כמה שיותר. כל פעולה שלה מלווה בעצם באוכל שהיא יכולה ״להגניב״: בין אם זו לחמניה שהיא אוכלת כשהיא מחממת את הלחמניות לקראת הביקור, או ממתקים שהיא לוקחת מהמגירה של אבא שלה כשהיא שמה בחדר של ההורים את המעיל והכובע של הכומר כשהוא מגיע – או אפילו את כל השאריות שנשארו על הצלחות כשהיא מתנדבת לשטוף את הכלים בסוף הארוחה.

אירוע אחר שהיא מספרת עליו קרה כשהיא כבר היתה מבוגרת וקרובה למשקל השיא שלה, שהיה קצת יותר מ 150 ק״ג. היא וחבר נוסף ארגנו ״יום כיף״ לקבוצה של חברים בלונה פארק מקומי באחת השבתות. כשהתברר לפראנסס שהיא שמנה מידי ולכן לא יכולה לעלות על אף אחד מהמתקנים (בעיקר מסיבות בריאותיות) – היא מבלה את היום בלאכול ג׳אנק פוד שזמין בפארק בזמן שהחברים שלה מבלים במתקנים של הפארק. בשלב מסוים כשהם כבר כמעט בדרך הביתה, הם מתכננים מה הם יעשו בערב – ובזמן שלכולם יש תוכניות לבילויים (שאופייניים לשבת בערב בארה״ב שבה יום ראשון הוא יום חופש), פראנסס מפנטזת על מה היא תבשל לעצמה לארוחת הערב שהיא תאכל לבד.

השמנה כזו חריפה מפריעה לפראנסס לחיות חיים נורמליים: מעבר לקושי הפיזי שקשה לה ללכת אפילו מרחקים קצרים או לעמוד על הרגליים ליותר מכמה דקות, אין לה זוגיות, היא עובדת בעבודה שהמנהלת מתנהגת אליה בזלזול אבל היא מפחדת לעזוב אותה כי היא פוחדת שהיא לא תמצא עבודה אחרת – וגם חיי החברה שלה נפגעים כי היא דיכאונית, והופכת תלותית מאוד בחברים הבודדים שלא ״נוטשים״ אותה בגלל זה.

יום אחד אחד מאותם חברים הסב את תשומת ליבה למצבה באופן כלי ולעובדה שהאכילה שלה הורסת לה את החיים. הוא עצמו היה אלכוהוליסט, וכשהיא שמעה מחברים משותפים שהוא שוחח עליה גם איתם לגבי הנושא ואמר שהיא חייבת לרזות – התגובה המיידית שלה היתה שאולי קודם כל הוא צריך לטפל בהתמכרות שלו לאלכוהול לפני הוא מתנפל עליה.

ואז היא הבינה: היא מכורה כמוהו, רק לאוכל.

ובתור מכורה, היא צריכה ללכת ל״גמילה״.


שיטת הגמילה המוכרת ביותר בארה״ב ובעצם בעולם היא שיטה בשם ״אלכוהוליסטים אנונימיים״. מדובר על שיטה שהתחילה את דרכה כגמילה מהתמכרות לאלכוהול שפיתח מישהו שהיה שיכור ״כרוני״ בעצמו, שהבין שההתמכרות שלו היא לא כשל מוסרי של אדם שמסרב לשלוט בעצמו אלא בעצם ״מחלה״. הפתרון צריך להיות המנעות מוחלטת משתיית אלכוהול, ובמקביל עבורה רוחנית כדי לתקן את הפגמים באישיות שלו שהובילו אותו ״לחלות״ בהתמכרות.

השיטה הפכה להיות מאוד פופולרית בארה״ב – וכיום זה הטיפול שמוצע ברוב מרכזי הגמילה בארה״ב, אולי בכולם. יכול להיות שזה קשור לעובדה שהמפגשים זמינים מאוד בכל ארה״ב ושהם לא בתשלום (המשתתפים רק תורמים ככל יכולתם במהלך כל מפגש כדי לאפשר לקבוצה לשכור את האולם שבו הם נפגשים) – כך שהמפגשים נגישים בקלות לכל אחד, בכל מקום, בלי קשר למצבו הכלכלי. השיטה כל כך פופולרית שבכל סרט על גמילה כנראה תראו היבטים של השיטה כחלק חיוני מהגמילה.

עם השנים עולות הרבה מאוד בעיות בשיטה וביקורת עליה – כולל יעילות מאוד נמוכה והתנהלות כמו של כת. אבל השיטה ממשיכה להיות פופולרית, ועם השנים היא התרחבה לטיפול בהתמכרות לסמים – ובעצם להרבה תחומים אחרים שאפשר להגדיר כ״התמכרות״. בין השאר השאר אחד הנושאים שניתן ״להגמל״ מהם הוא אכילה, או יותר נכון אכילה כפייתית.


פראנסס מצאה קבוצה של ״אכלני יתר אנונימיים״ – ואחרי כמה מפגשים פגשה את ״קייטי״ שהפכה להיות המאמנת הראשונה שלה בשיטה. פראנסס לא ממש נכנסת לפרטים על תוכנית ההרזיה שלה: היא מספרת בקווים מאוד כלליים על תוכנית האכילה שלה (שקייטי נתנה לה כתנאי לאימון), וכמה משפטים על כמה קשה היה לה להתמיד בה – אבל אחרי שלושה ארבעה עמודים לכל היותר, פראנסס כבר לא שמנה באופן חריג, אלא מישהי שמנמנה אבל כבר יכולה להחשב כחלק מאוכלוסיית ה״אנשים הנורמליים״.

רוב הספר הראשון של פראנסס בעצם מוקדש לעובדה שמבחינתה ההרזיה לא היתה החלק הקשה – אלא הצורך שלה להתרגל לחיים בגוף ״נורמלי״. דברים שלרוב הנשים הם בסיסיים כמו למשל איך לפלרטט עם גברים או איך להתלבש או לטפח את עצמה (לרוב נלמדים בגיל ההתבגרות או בגילאים צעירים יחסית) הם זרים לחלוטין עבור פראנסס, והיא צריכה ממש הדרכה מנשים אחרות איך לבצע אותם. מבחינתה הפער היה כזה גדול שעבורה החיים כשמנה והחיים כ״בחורה״ היו חיים על כדור לכת שונה לחלוטין.

פראנסס הצליחה לשמור על המסגרת לכמה שנים טובות ולהפוך לאישה ״רזה באמת״ שמכורה לבגדים וללק. בדרך היו לה כמה אירועים שבהם היא סטתה מהתוכנית ועלתה במשקל כשכל אחת מהן התבטאה בעליה יותר גדולה במשקל – אבל היא תמיד ניסתה לחזור, עד שבסופו של דבר היא העלתה את כל המשקל חזרה לאורך השנים.

אחרי כמה שנים, היא כתבה ספר שני שבו היא מספרת על עליה חוזרת שלה במשקל, שנבעה מכך שהיא סבלה ממערכת יחסים מתעללת מצד המנהלת שלה במקום עבודה חדש, שבסופו של דבר הגיעה למצב שבו פראנסס פוטרה, והפיטורים גרמו לה משבר כזה גדול שהיא התמודדה איתו שוב בעזרת אכילה.

אחרי פרסום הספר הראשון שלה, פראנסס קיבלה פורום משלה באתר ״אמאזון״ שבו היא פגשה לא מעט נשים. היא התחברה עם כמה מהן – והספר השני שלה היה מבוסס על הניסיון שלה ושל ארבע משתתפות אחרות לנסות לרזות שוב, ולהבין בעצם מה מונע מהן להגשים את המטרה הזו.

עם השנים נשמע שפראנסס הבינה שהיא כנראה לא תרד במשקל. אבל נראה שמשהו בכל זאת השתנה בחיים שלה והיא למשל פרסמה לפני בערך שמונה שנים ספר שבו היא מספרת על הניסיונות שלה למצוא בן זוג בגיל חמישים פלוס, ונראה שלפחות במובן הזה – ההרזיה, גם אם היא היתה זמנית, נתנה לה פתח לחיים עשירים יותר גם אחרי שהיא השמינה.

למה אני כותבת על הרזיה?

אחת הסיבות שהתחלתי לכתוב על נושא המשקל שלי נבעה בעצם ממשהו שקרה לי בשנתיים וקצת האחרונות בנושא.

אני מודה שגם כשבעבר הייתי במסגרות של הרזיה לרוב לא הייתי מרזה ״מצטיינת״: היו תקופות שבהן באמת הקפדתי על תפריט מסודר ולרוב גם ספורט, אבל במשך רוב הזמן ביצעתי את התוכנית ״בערך״ מה שהוביל לירידה די איטית במשקל.

אז מצד אחד לא הייתי מאלו שרזו מהר והגיעו ליעד שלהן – אבל בניגוד לבערך 90% – 95% מהמרזים, שמרתי לאורך זמן על מסגרת של אורח חיים בריא, גם אם הייתי שמנה. אמנם היו ב״לאורך זמן״ הזה תקפות שבהן עליתי במשקל ותקופות שבהן רזיתי, אבל בסה הצלחתי לשמור על רוב הירידה שלי במשקל.

בסוף 2019, חודשים ספורי לפני הקורונה, טסתי לטיול בניו זילנד. שאפתי לרדת לפניו במשקל אבל זה לא קרה מסיבות שונות, כולל פציעת גב שקרתה באשמת מאמנת כושר שעבדתי איתה, ועודף עוגיות במטבחונים בעבודה.

הטיול היה נחמד, אבל למרות המון הליכות ברגל עליתי קצת במשקל במהלך הטיול. זה היה טבעי ונורמלי בגלל שאני תמיד שמחה להנות מאוכל בטיול והנחתי שני ארד את המשקל כשאחזור לשגרה. אבל לפני החזרה לשגרה היו לי בבית הרבה שוקולדים מיוחדים שהבאתי מניו זילנד לעצמי ולעבודה ונהניתי מהם – מה שהוביל לעוד עליה במשקל.

אבל בדיוק בנקודת הזמן שבה הייתי אמורה ״לחזור לשגרה״ כי כל השוקולדים נגמרו – פוטרתי מהעבודה, וכמה שבועות אחר כך התחילה מגיפת הקורונה. בעקרון הרבה מההרגלים שליוו אותי במהלך השנים נשארו איתי, אבל לאט לאט הם התחילו להתמוסס. או אולי חלק מהבעיה היתה סביבתית: לפני הפיטורים והקורונה הייתי הרבה מאוד שעות מחוץ לבית ולכן יכולתי לקנות שוקולד או גלידה ולהיות לרוב פחות חשופה אליו (חוץ מבסופי שבוע). עכשיו הייתי בבית 24 / 7 ולכן הייתי חשופה הרבה יותר לכל גלידה או שוקולד שקניתי.

פה אולי כדאי לעצור לשניה ולהסביר משהו לגבי הרגלי אכילה. באופן עקרוני כולנו יודעים שהשמנה נובעת מזה שאוכלים יותר מידי קלוריות, ויש מאכלים שיש בהם המון קלוריות ו / או רכיבים שתורמים להשמנה כמו סוכר תורמים להשמנה בצורה אחרת בגלל איך שהגוף שלנו מעבד אותם. אבל לא פעם ההשמנה נובעת מסיבות שונות ומהתנהגויות שונות.

היה לי פעם מכר שמגיל צעיר התרגל לאכול כמויות גדולות של אוכל. אבא שלו עבד במסעדה או גן אירועים, ובגלל שבמשפחה היה אסור לזרוק אוכל – הוא היה לא פעם מביא שאריות אוכל בכמויות מסחריות מהעבודה, והמשפחה היתה פשוט חייבת לסיים את הכל בזמן מוגבל. ברגע שהגוף שלו התרגל לכמויות האוכל העצומות האלו – הוא התקשה להרגיש שובע מכמות קטנה יותר של אוכל, כזו שעבור רובנו תהיה משביעה מאוד. לכן הוא היה חייב לאכול המון כדי לשבוע – ולכן הוא השמין כי הוא צרך הרבה יותר מידי קלוריות. ומעבר לעליה במשקל, היתה כמובן השפעה של זה גם על לא מעט היבטים אחרים של החיים שלו: למשל אירועים חברתיים כמו חתונות (אבל לא רק) היו לא פעם מביכים עבורו ועבור בת זוגו כי הוא יכול היה לאכול כמויות עצומות של אוכל ברמה שהיתה מושכת תשומת לב משאר היושבים בשולחן ומהמלצרים.

מצד שני, יש אנשים כמוני שהם ״נשנשנים״: אני אמנם לא אוכלת קצת כמו ציפור, אבל גם לא כמויות חריגות כמו אותו מכר לשעבר שלי. הבעיה שלי היא למשל שאם אפתח חפיסת שוקולד או עוגיות או גלידה – אני אגש מידי פעם לחבילה ואקח כמה קוביות שוקולד, או עוגיה קטנה, או כמה כפות גלידה, משהו שנראה כמו ״כלום״ קלוריות. אבל מן הסתם אם אני אוכלת את ה״כלום״ קלוריות הזה פעם בחצי שעה או שעה, ה״כלום״ מצטבר להמון קלוריות לאורך כל היום.

כשהייתי בתהליך הרזיה היו תקופות פחות טובות שבהן הנשנשת היתה קיימת, אבל תמיד הגעתי לנקודה שהפסקתי עם זה ושיפרתי את ההרגלים שלי כדי להרזות. אבל בתקופה הקורונה לא רק שהנשנשת לא הפסיקה – אלא עם הזמן הלכה והחמירה.

וכך מצאתי את עצמי עולה במשקל ובעצם חוזרת למשקל המקורי שלי ואפילו קצת יותר – וחשבתי שאולי לכתוב על זה אולי יעזור לי.