את מי אתה אוהב יותר – את אמא או אבא?

זו השאלה שעלתה השבוע במדור השרביט החם.

אני חושבת שזו שאלה טעונה, כי יש בה כל כך הרבה דברים שהם מעבר לשליטתו של הילד.

קודם כל, זה תלוי באיך ההורים תופסים את התפקיד שלהם בתור הורים. בשנים האחרונות אנחנו עדים יותר ויותר לשיח שבו לגברים יש יותר רצון (או דרישה?) להיות יותר מעורבים בבית כולל בגידול הילדים, במקביל לכך שנשים רוצות לפתח קריירה – אבל בעבר בהחלט היתה חלוקה ברורה שבה נשים היו אחראיות על ״טיפול בבית״ ובילדים.

מצב כזה יכול בהחלט להשפיע על הדינמיקה בין הילדים וההורים – מי שנשאר בבית יכול לפתח קשר קרוב יותר לילדים כי הוא מבלה איתם (משמעותית) יותר זמן ומכיר אותם ואת החיים שלהם יותר. מצד שני, קרבה כזו יכולה דווקא לעורר אנטגוניזם ומריבות ולהפוך את ההורה הפחות נוכח ליותר ״מפתה״.

חלק מזה נובע גם מהאופי ההדדי של הילדים וההורים. באופן טבעי, אנשים מסתדרים טוב יותר עם אנשים עם אופי שמתאים להם יותר – וזה לא פוסח גם על יחסי הורים וילדים. ולפעמים וצר מצב שבו לילדים ולהורים יש אופי שונה – למשל הורים מאוד מסודרים עם ילד מבולגן, או הורים שאוהבים לתת תשומי וילד שרוצה להיות עצמאי.

וכמובן שחלק מזה נובע מהחלוות של ההורים – גם למין הילד (יש הורים שחולמים ספציפית על בן או בת) וגם לאופי או כישורים מסוימים של הילד, וחוסר התאמה יכול לפגוע בקשר וברמת הקירבה שלו.

במשפחה שלנו אני חושבת שאחותי היתה קרובה יחסית לאמא שלי, ואחי לאבא שלי – ואני הייתי קרובה לשניהם באותה מידה – למרות שכמו כל ילדה בכורה הייתי די עצמאית.

הטיול ברכבת הטרנס סיבירית – רקע

הרכבת הטרנס סיבירית היא שם כולל לכמה קווי רכבת שחוצים את רוסיה ממערב (מוסקבה) עד לחוף האוקיינוס השקט במזרח רוסיה. הקו המקורי (שבאמת חוצה את סיביר) מגיע עד העיר וולדיווסטוק בחוף המזרחי של רוסיה. אורך הקו המקורי הוא  9,289 ק״מ – והוא חוצה שמונה איזורי זמן. עם השנים התפתחו קווים מקבילים ש״סוטים״ ממנו בנקודות שונות – כשהידוע בהם הוא הקו הטרנס מונגולי, שבו הקו מתפצל באיזור ימת בייקל ועובר אי אילו קילומטראים אחר כך למונגוליה, שממנה הוא ממשיך לבייג׳ינג שבחלקה המזרחי של סין.

הקו נועד במקור לחבר יחד את כל חלקי המדינה המאוד גדולה הזו, במיוחד בתקופה הסובייטית שבה היו בחלק האסייתי של בריה״מ עוד כמה רפובליקות שכיום הן מדינות עצמאיות. הקו הראשוני הוקם בין השנים 1891 – 1916, והקריטיות שלו התבררה במיוחד במלחמה בין רוסיה ליפן בין השנים 1905 – 1906 כשהקו עדיין לא הושלם – אחת הסיבות שרוסיה הפסידה במלחמה נבע מהקושי להעביר אספקה ופצועים בין החזית במזרח למרכז המדינה במערב. בשנות החמישים התחילו לבנות את הקווים שמגיעים לסין, כסממן לשיתוף הפעולה בין שתי האימפריות הקומוניסטיות של רוסיה וסין, מה שמאפשר לסין להעביר סחורות בעזרת הרכבת לאירופה.

עם השנים רשימת הקווים הזמינים התפתחה, וכולל היום למשל קו לקוריאה הצפונית, ויש גם תוכניות להרחיב אותו בעזרת גשרים ימיים ליפן.

הקו הראשוני דרך סיביר שהושלם ב 1916 התברר כקריטי במהפכה הבולשביקית שהחלה שנה לאחר מכן, וכמובן במלחמת העולם השניה. מסתבר שבתקופה שבה היה שיתוף פעולה בין בריה״מ לבין גרמניה – הקו שימש להעברת אספקה בין גרמניה ליפן – אבל במקביל שימש לא פעם יהודים שברחו מאימת השואה לחלקים המרוחקים של בריה״מ, לסין וליפן.

כבר מימי הקמת קו הרכבת היא היתה אמצעי לטיולים להרפתקנים, למרות שהיא בעיקר משמשת להעברת סחורות ולנסיעות של תושבים מקומיים. בעבר הנסיעה יכלה להיות מסובכת ואולי קצת מסוכנת, אבל כיום לא מעט קבוצות נוסעות בקו בצורה מודרכת.

כיום ישנן לא מעט חברות ישראליות לטיולים מאורגנים שמציעות מסע בקו, שהמסלול שלהן מתשנה בין החברות. אבל כשאני נסעתי ב 2016, החברה הגיאוגרפית היתה החברה היחידה שהציעה טיול כזה, וגם זו היתה הפעם הראשונה שבה היא הציעה את הטיול. לכן לאורך הטיול אפשר היה לראות שהמסלול עדיין ״בהרצה״ והיו כמה נקודות לתקן.

ראוי לציין שבנסיעות לאחר מכן – התיקונים האלו התבצעו. למשל אחד המסלולים שעשינו בטבע סביב ימת בייקל תואר לנו בהתחלה כמסלול קל אבל בדיעבד התברר כארוך והיו כמה חלקים במסלול שהיו קשים יותר ממה שציפו חלק מהמטיילים, כולל זוג מקסים של בני שמונים פלוס שטיילו איתנו. בתיאור הטיול לקראת קיץ 2017 – תיאור המסלול בעמוד של הטיול הפך להיות ״מסלול לאוהבי לכת אבל לא למטיבי לכת״, תיאור הרבה יותר מדוייק של המסלול.

חשוב לציין שעם הזמן היו קצת שינויים בזמינות הטיול. לאור הביקוש הגדול לטיול, היו שני מחזורים שלו הכל קיץ ב 2017 וב 2018, אבל החל מ 2019 שמתי לב לכך שהמסלול היה זמין בגרסא מקוצרת ועם מדריך אחר – אבל אור לכתיבת הרשומה (תחילת 2022), המסלול המקורי חזר לאתר החברה במקביל למסלול החדש, למרות שאין תאריכים רשמיים לטיול.

אלסקה טיול ״קרקעי״ – סיכום

האם שווה לטייל לאלסקה?

אלסקה היא יעד די רחוק עבור רובנו, ולכן לא בהכרח משתלם להגיע במיוחד לאלסקה מישראל – אלא אם יש יעד ספציפי שאהבתם. אני מניחה שנופים מיוערים וקרחונים קיימים גם בצפון אירופה והם מותאמים באתה מידה לתיירים.

אבל אם אתם כבר נמצאים בארה״ב או קנדה (ובמיוחד במערב ארה״לֹ או קנדה) בין אם לטיול או כחלק ממעבר זמני או קבוע – בהחלט שווה להגיע לאלסקה בגלל הנופים המהממים והעובדה שיש לא מעט חיות בר שמסתובבות באיזור.

קל מאוד ואילו רצוי לשלב את הטיול באלסקה עם אתרים במערב קנדה בגלל הקרבה הגיאורפית והקלות היחסית שבה ניתן לעבור את הגבול. גם במערב קנדה קיימים אתרים יפים, הן בקולומביה הבריטית או ביוקון.

מעברי גבול הם לא צחוק

אנחנו בישראל רגילים לצחוק עם המאבטחים בשדה התעופה כשהם שואלים אותנו האם ארזנו לבד, אבל האמריקנים והקנדים לא אוהבים חוש הומור כזה, ועדיף לכם לא להסתבך איתם.

אני למשל בזמנו טסתי לקנדה מארה״ב וקבעתי להפגש שם עם שתי חברות שהגיעו מישראל. כשסיפרתי את זה בהגירה הקנדית – משהו נשמע מוזר לבחורה בסיפור והיא שלחה אותי לתחקור נוסף. הוא עבר כמובן בשלום, אבל זה בהחלט גזל לי זמן בכניסה לקנדה.

זה מעבר הגבול הצפוני ביותר ביבשה בין ארה״ב לקנדה, וכשמחתימים בו את הדרכון יש חותמת מיוחדת של אייל קורא שהם מחתימים בדרכון כשעוברים בו.

לידו יש בקתה עם גג שנקרא Living Roof גישה שלפיה מגדלים צמחים על הגג די לשלוט בטמפרטורה בבית באופן טבעי יותר בנוסף ליתרונות אחרים.

שווה לבדוק ימי חג ופסטיבלים

אנחנו הגענו לסוף הטיול בעיר אנקורג׳ בדיוק בזמן כדי להשתתף בחגיגות יום העצמאות נאמריקני ברביעי ביולי. במהלך היום היה בעיר מעין פסטיבל שהיה בחלקו תצוגה צבאית, ואז בערב היה מופע זיקוקים.

שווה לבדוק גם מסלולים קטנים ולא ידועים

יש באיזור מערב קנדה ואלסקה כמה אתרים גדולים וידועים – כמו הערים שעל החוף, או פארקים לאומיים כמו הרוקיס הקנדיים, קלואן או דנאלי. והם לא ידועים סתם – הם באמת אתרים ששווה לבקר בהם אפילו ליותר מיום אחד.

אבל יש לא מעט אתרים קטנים, כאלו שלפעמים רק המקומיים או מדריכי טיולים באיזור (ולעיתים רק המנוסים) מכירים – והם לא פעם יפים ממש כמו המסלולים הרשמיים, וגם לא פעם ריקים ופנויים יותר.

זה לדוגמא מסלול בשם Angel's Rocks שבו עשינו מסלול קצר והיינו היחידים בו.

האם שווה לצאת בטיול מאורגן?

למה יש צורך בכלל בטיול מאורגן?

הטיול המאורגן מחליף כמה פונקציות שמטיילים עצמאיים מבצעים לבד: מישהו אחר מתכנן את המסלולים, דואג ללוגיסטיקה של ההזמנות של הטיסות והמלונות ושל הספקים, הוא דואג למישהו שינהג במקומנו ולרוב גם לסידורי האכילה.

יש מי שנהנה מהארגון והתכנון והמחקר. אבא שלי היה כזה במשך המון שנים (למרות שיש לי חשד שהרצון לחסוך בכסף אולי היה קצת מעורב בזה). אבל עם הזמן גם ההורים שלי ראו יתרונות בטיולים מאורגנים, ולא פעם העלות הנוספת של המדריך והארגון מסביבו בעצם הופכת להיות פחות משמעותית כי עלויות אחרות כמו טיסה או מלונות יורדות כשמזמינים אותן לקבוצה גדולה.

מעבר לזה, מדריך טוב מביא המון ערך – כמו למשל היכולת להתמודד עם תקלות (ותמיד יש סיכוי שיקרו בדרך תקלות) או היכרות עם אתרים שונים שלא בהכרח ידועים לציבור הרחב.

כמובן שמצד שני יש בטיולים צמאורגנים חסרונות כמו לוח זמנים מאוד נוקשה או סדרי עדיפויות בקביעת המסלול שלא בהכרח תואמים את מה שמתאים לכם.

אני מודה שיש לי שתי בעיות עם טיולים שיוצאים מישראל עבור מטיילים ישראליים במיוחד ליעדים רחוקים כמו אלסקה (או ניו זילנד). קודם כל, לא פעם הטיולים מרגישים לי כאלו שבהם ממהרים מנקודה לנקודה כדי להרגיש ש״הספקנו״, גם בלי באמת למצות אותו או להנות ממנו. לא פעם זה נובע מכך שיש גבול לאורך טיול שיהיה מציאותי עבור רוב המטיילים (מבחינת זמן ומבחינת עלות), אבל בסופו של דבר הטיול לא מרגיש שהוא משהו מעבר לעובדה שאני אוכל להגיד שהייתי במקום כזה או אחר.

בנוסף, מניסיוני עם טיולים מישראל – לא פעם כולם עושים הכל יחד, כולל הליכה באותם מסלולים. במצב שבו כל אחד רוצה ללכת בקצב אחר או שיכול להתעניין בדברים אחרים – לעיתים דווקא היכולת לתת חופש לאנשים לטייל כרצונם יכול לעזור להם להנות יותר.

כמובן שיש קשר בין הצורך שכולם יהיו יחד לבין המסלול שמוגבל מאוד בזמן – ולכן אני נראה אעדיף טיולים בחברות מחו״ל שכן נותנות את החופש הזה. במובן מסוים זה נותן לי להנות משני העולמות – מצד אחד יש חברה שדואגת ללוגיסטיקה ולתכנונים, אבל מצד שני אני עדיין מטיילת בצורה שנוחה לי.

איך לישון?

בכל המקומות שבהם היינו יש אפשרות לישון באכסניה ומלון. הנה למשל רשימה של מלונות ואכסניות במחירים שונים באזור דנאלי.

אבל אנחנו ישנו באתרי קמפינג. מצד אחד, לא פעם מדובר על מקומות מאוד יפים בטבע – אבל מצד שני, חשוב לזכור שני דברים:

  • מזג האוויר באלסקה בקיץ הוא לרוב קריר למדי (במיוחד בלילות) ויכול להיות גשום, מה שהופך קמפינג באוהל למאתגר יותר. במקרה הזה, האפשרות לטייל בקרוואן היא תחליף טוב לשינה באוהל. זה בהחלט חסכוני ונוח יותר מאשר שינה במלונות או אכסניות.
  • בלא מעט מאתרי הקמפינג, במיוחד אלו שרחוקים מישובים – הם לא פעם די פרימיטיביים. לא פעם אין בהם חשמל, וגם אין בהם מים זורמים שזה אומר שאין מקלחות, אי אפשר למלא בהם מים – וכמובן שהשירותים בהם הם לא שירותים שבהם ניתן להוריד מים אלא כאלו שבהם נאספים הצרכים בבור שמפנה בכל כמה ימים.

הטיול ה״קרקעי״ באלסקה, חלק שמיני (ואחרון)

יעד נוסף שהוא אחד הרחוקים שאפשר להגיע אליו בפארק דנאלי הוא אגם בשם Wonder Lake, שבימים בהירים אפשר לראות בו השתקפות של ההר דנאלי. אפשר קצת לטייל סביבו ומסתבר שיש די קרוב אליו עוד אגם קטן בשם Reflection Pond שאמור להיות מאוד יפה – אבל באופן מוזר לא נשארנו באיזור מספיק זמן כדי לראות אותו. יכול להיות שמה שהיינו צריכים לעשות זה לספר לנהג שאנחנו מעוניינים לראות גם את האגם הקטן יותר, ובכך היינו נהנים משניהם כי היינו נשארים באיזור עוד כמה דקות.

האגמים נמצאים יחסית רחוק מנקודת ההתחלה של הכביש (יש רק עוד יעד אחד רחוק יותר שהוא בעצם מעין אכסניה), ולוקח כמה שעות להגיע אליו וכמה שעות לחזור לכן האוטובוסים אליו יוצאים יחסית מוקדם. למי שקשה לשבת שעות באוטובוס לא הכי נוח – זה כנראה יעד לא מציאותי.

יש באיזור האגם גם אתר קמפינג וכמה מסלולי הליכה יפים – בדיעבד אני מצטערת שלא חקרתי עליהם ולא בחרתי להשאר לילה באגם כדי להנות מהם.

חשוב לציין שהאוטובוסים שמובילים אנשים עם ציוד לאתרי קמפינג מרוחקים הם לא האוטובוסים הרגילים אלא כאלו שיש בהם מקום גם לכל הציוד שתצטרכו, כולל אוהלים והמטען שלכם, וצריך לזכור להזמין אותם מראש במרכז המבקרים בהלוך ובחזור.

בנוסף ליעדים הרשמיים, לא פעם יש בפארק גם אתרים שמראים פעילות גיאולוגית מעניינת. למשל ה״בריכות״ או האגמים הקטנים שניתן לראות בתמונות הבאות הם בעצם תוצאה של מעבר קרחונים בעמק, שגררו איתם סלעים שבעצם גרמו ״נזק״ וכך נוצר מקום לאגמים הקטנים האלו.

חשוב לציין שרובנו מכירים את המושג ״טונדרה״ לאיזורים שקרובים מאוד לקוטב, ובאיזורים הצפוניים יותר של הפארק אכן יש סביבה כזו שבה עונת הצמיחה קצרה והאדמה קפואה רוב השנה, מלבד כמה סנטימטרים במהלך הקיץ. סביבה כזו מתאפיינת בעיקר בגדילה של דשא או של שיחים מאוד נמוכים.

אבל בחלקים הדרומיים של הפארק יש סביבה בשם ״טייגה״ Taiga שנמצאת דרומית לטונדרה, אבל עדיין מתאפיינת בחורפים קשים וארוכים. לכו יש בסביבה הזו גדילה של הרבה מאוד עצי מחט, למרות שסוגי העצים (אורן, ברוש, וכו׳) משתנים בין האזורים הצפוניים של צפון אמריקה, אסיה, ואירופה. דנאלי הוא בחלקו הדרומי עדיין סביבה של טייגה, ולכן ניתן לראות בפארק לא מעט עצי מחט שונים.

הטיול ה״קרקעי״ באלסקה, חלק שביעי

אז מה יש לעשות בדנאלי?

קודם כל, ישנם המון מסלולי הליכה. למשל המסלול הזה שנקרא Savage River שנמצא בדיוק בנקודה שבה מתחיל הכביש עם הגישה המוגבלת, כלומר אפשר להגיע אליו עם הרכב שלכם.

האוטובוס עצמו מגיע ליעדים שונים – אבל בדרך עוצר בהמון מקומות שיכולים להיות יפים בפני עצמם. אחד המקומות האלו הוא נקודה בשם polychrome mountain שבה יש הרים בצבעים שונים שבולטים במיוחד באור שמש. זו תחנת עצירה בכביש אבל לא יעד רשמי.

אנחנו ביקרנו בו בערב הראשון שלנו, ורצינו להשאר יותר זמן מזמן העצירה הרשמי. לכן הזמנו נסיעה באוטובוס שהיעד שלו היה רחוק קצת יותר מהנקודה הזו, וביקשנו מהנהג להשאיר אותנו שם. אבל קצת לפני נקודת העצירה, דוב גריזלי גדול עבר את הכביש, ולא היה ברור לנהג עד כמה הדוב עזב לחלוטין את האיזור. אמנם כקבוצה גדולה ורועשת יכולנו לרדת לכמה דקות מהאוטובוס כדי להסתובב ולצלם (במיוחד כי יכולו לחזור לאוטובוס במקרה חירום), אבל הנהג לא איפשר לנו להשאר במקום בלי האוטובוס, במיוחד כשהיה מדובר על שלושה מטיילים בלבד שאחד מהם היה מבוגר מאוד ולכן נאלצנו לנסוע עד היעד הסופי של האוטובוס.

כפי שניתן להבין, בפארק נתקלים לא פעם בדובים, ואפילו מקרוב – אבל גם בהמון בעלי חיים אחרים. המסלולים השונים מתוכננים מבחינת לוחות זמנים לכך שיהיו עצירות בדרך כדי לצלם בעלי חיים שונים – איילים מסוגים שונים, דובים – ואפילו זאבים.

השמועה מספרת שזאבים אפשר לראות אם יוצאים בנסיעות הרחוקות יותר והמוקדמות בבוקר (אני חושבת שבאחת הנסיעות שלנו יצאנו בערך בחמש בבוקר מהמחנה) – וזה הוכיח את עצמו אצלנו, וראינו זאבים מאוד מקרוב. אבל הצפיה הזו ממש אתגרה נהדים אחרים, ויום אחרי כן אחד הנהגים שאיתו נסענו התעקש שהוא רואה זאבים מרחוק ברמה שאף אחד מהמטיילים לא הצליח לראות אותו.

חשוב גם לציין שיש המון כללי בטיחות סביב הצפיה בבעלי החיים – כפי שכתבתי קודם, צריך לשמור מרחק מהדובים, ובשצילמנו את הזאבים היינו כולנו על האוטובוס והנהג לא אפשר לנו להוציא אפילו קצה של עדשה מהחלון כדי לא למשוך את תשומת ליבם וכדי שהם לא יתייחסו אלינו כאל צייד. אם מישהו היה מפר את הבקשות שלו לא להוציא כלום מהאוטובוס – הוא יכול היה בקלות פשוט ללחוץ על דוושת הגז ולעזוב את המקום, כך ששווה לשתף פעולה.

זה שכווי השלג, הציפור שעל שמה היתה אמורה להקרא העיירה Chicken.

כשאתם נרשמים לנסיעה באוטובוס מסויים (שיוצא ליעד מסויים בשעה מסויימת), שמור לכם מקום עליו. לרוב האוטובוסים לא עמוסים, ולכן אפשר עקרונית להשאר יותר זמן בנקודה מסויימת אם אתם רוצים, ולחזור באוטובוס אחר.

אבל לא פעם בנקודות מבוקשות יהיה עומס מסויים של אנשים – ולכן יהיה תור וייתכן שתצטרכו להמתין לאוטובוס שיהיה בו מקום פנוי עבורכם, במיוחד אם אתם לא נוסעים לבד אלא בקבוצה.

חשוב לציין שכמובן יש בפארק נוף מדהים, אבל לרוב אפשר לצלם אותו רק בנסיעה או בנקודות שבהן האוטובוס עוצר להפסקות (שהן בהחלט לא פעם נקודות יפות בפארק). אבל לא יהיו עצירות מיוחדות עבור צילומי נוף מהסיבה העיקרית שאין זמן אליהן, למרות שיש זמן עבור צילומי בעלי חיים.

בזמנו היו שניים או שלושה צלמים שביקשו עצירות לצילום נופים, והנהג הסכים לעצור בנקודה הראשונה שבה הם ביקשו לצלם. אז התחיל תהליך שבו הם צילמו כמה דקות, כשבכל פעם אחד הצלמים צילם תמונה, בחן אותה במסך, ניקה את העדשה, וצילם שוב. אחרי שהם סיימו המשכנו לנסוע – ותוך דקה הם ביקשו לעצור שוב כדי לצלם את אותו ההר הרחוק מ״זווית שהיא לגמרי אחרת!!!״.

בואו ונגיד שמאז אותה עצירה או שלצלמים לא היה נעים לבקש לעצור שוב כי הם הבינו שהם הגזימו, או שהנהג הבהיר להם שאין לכולם זמן לטקס שלהם.

על ״אתר פרפרים״

השבוע מדור ״השרביט החם״ בישר לנו ש״אתר פרפרים״ נפתח לפני שלוש שנים, ויש לו השבוע יום הולדת, ולכן התבקשנו לענות על כמה שאלות לגביו (או לפחות לכתוב עליו).

קצת קשה לי להגדיר את עצמי כבלוגרית ״חדשה״, כי היה לי במשך המון שנים בלוגים באתר ״תפוז״, כל אחד בתחום קצת שונה. אבל אז ״תפוז״ קרסה כפלטפורמת בלוגים (למרות שעדיין יש שם פלטפורמת פורומים עדיין פעילים) – ואחרי הרבה שנים של בלוגים התחלתי להרגיש קצת עייפות מכתיבה.

אבל לאחרונה התחלתי לכתוב שוב כי התגעגעתי לכתיבה – והחלטתי להוריד קצת מהלחץ של הכתיבה כדי שהכתיבה תחזור להיות מהנה.

למזלי הכרתי את הבלוג של מוטי – ודרכו התחלתי להכיר בלוגרים אחרים, ולדעתי בזכותו ובזכות בלוגרים אחרים כמו empiarti גיליתי את קהילת ״פרפרים״ והצטרפתי אליה.

אני מניחה שעצם קיומה של הקהילה חשף אותי לתכנים חדשים – לא רק ישירות דרך הקהילה אלא בעיקר דרך הבלוגים עצמם. אני חושבת שלא מעט בלוגרים מגיבים לבלוגים אחרים שהם הכירו דרך הקהילה, וכך אפשר בקלות להחשף לתכנים של מגיבים שנשמעים לנו מעניינים.

כמובן שיש לי קוראים דרך האתר של הקהילה עצמה, וגם אני כך גיליתי בלוגים, אבל אני כן חושבת שיש חשיבות גדולה לקהילה ולא רק לאתר.

הטיול ה״קרקעי״ באלסקה, חלק שישי

בשלב זה הגענו ליעד האחרון שלנו בטיול, הפארק הלאומי דנאלי Denali. הפארק נמצא ליד ההר הגבוה ביותר בצפון אמריקה, ששמו גם דנאלי – למרות שבמקור שניהם נקראו Mount McKinley / Mount McKinley National Park על שם הנשיא האמריקני וויליאם מקקינלי שהיה הנשיא בזמן שגילו את ההר – אבל דנאלי היה השם שבו קראו השבטים המקומיים, והחל משנות השמונים נעשו מאמצים לקרוא להר ולפארק בשמם המקורי, מאמץ שהנשיא אובמה הפך לרשמי ב 2015. על כל הדיון וההיסטוריה תוכלו לקרוא בכתבה הזו.

לפני ההגעה לפארק, רבים עוברים קודם כל בעיר הקרובה ביותר פיירבנקס Fairbanks. אני אישית קניתי שם נעלי הליכה טובות במחיר מאוד טוב, אבל רבים רוכשים בעיר ציוד נרחב יותר שהם זקוקים לו כדי לשהות בפארק. זה יכול להיות מצרכי מזון, אבל הפארק עצמו מאפשר גם לינה בשטח בהזמנה מראש, ואז תזדקקו לציוד כמו גזיה או חומר לטיהור מים.

בעיר עצמה יש מוזיאון באוניברסיטה המקומית שמכיל מידע על מדינת אלסקה, ההתיישבות בה, התושבים המקומיים, ועוד – ששווה את הביקור.

אבל יש נקודה שחשוב לציין לגבי הפארק: אמנם בימים בהירים אפשר לראות את ההר שעל שמו הפארק קרוי ממקומות רבים בפארק – לרוב מזג האוויר כזה מעונן ומעורפל שלא רואים את ההר. למשל בתמונה הבאה אפשר היה לראות את ההר ברקע אם רק היה בהיר מספיק:

מכיוון שלרוב המטיילים יש זמן מוגבל בפארק שהם מתכננים מראש, אי אפשר בהכרח לכוון ליום בהיר – ועבור רוב המטיילים זה עניין של מזל.

אפשר לראות בתמונה כביש בודד וצר – וזה הכביש היחידי שמשרת את הרוב המכריע של הפארק. הגישה היא שהשטח הוא בעצם בבעלותם של בעלי החיים שמתגוררים בו, ואנחנו בני האדם רק מבקרים. ומן הסתם גם קל לשים לב לעובדה שאין המון תנועה על הכביש, משהו שאולי אפשר היה לצפות בכביש בודד כזה בפארק מאוד פופולרי. הסיבה לכך היא שאחרי נקודה מסויימת (שבה מתחיל הכביש הצר) אי אפשר להכנס לפארק בעזרת רכב בלי אישור מיוחד (שאותו מקבלים אנשים בודדים כמו צלמי טבע מקצועיים למשל) – אלא יש אוטובוסים שמשרתים את המבקרים ומגיעים עד יעדים מסוימים בפארק, בתשלום כמובן כתלות באורך המסלול. אפשר להזמין את הנסיעות במרכז המבקרים בכניסה לפארק, ושם יתנו לכם את רשימת התחנות שמהן אפשר לעלות לכל אוטובוס בשעה מסויימת. אלו תחנות שנמצאות בכניסה לפארק עצמו, ואז ליד אתרי הקמפינג השונים שנמצאים בתחילת הפארק באיזור שבו עדיין אפשר להכנס עם מכוניות.

הטיול ה״קרקעי״ באלסקה, חלק חמישי

הפעם נשוחח על העיר ששמה ״תרנגולת״, ועל בהלת הזהב באלסקה.

לעיר ״תרנגולת״ Chicken לא היו אמורים בכלל לקרוא כך. היא מעולם לא היתה עיר גדולה במיוחד, אבל בגלל שבשלב מסוים הוקם בה משרד דואר – בגלל חוקי ארה״ב נדרש לתת לה שם. התושבים רצו לקרוא לה על שם הציפור הנפוצה באיזור – שכווי השלג או ה Rock ptarmigan. אבל כפי שאפשר לראות האיות של שם הציפור באנגלית הוא קצת מורכב, ובישיבת העיר לא הצליחו להסכים מה איות שלו, ולכן קראו לעיר ״תרנגולת״ במקום.

כיום זה בעיקר איזור תיירותי, כשיש בעיר פסל ענקי של תרנגולת ובנוסף יש בעיר מעין ״ספינה גורפת״ dredge ששימשה בעבר לכריית זהב בנהר הקרוב. אבל בעיקר יש ב״עיר״ כמה חנויות למזכרות ומסעדות קטנות שנמצאות באיזור התרנגולת והספינה.

אבל לפחות בתקופה שבה אנחנו טיילנו שם, היתה תחרות בין ״בעלי״ העיר לבין תושבים אחרים באיזור, והנהגים שלנו סיפרו לנו שאותם תושבים אחרים לא פעם תולשים שלטים שמכוונים לאתר או משנים אותם כדי למנוע מתיירים להגיע לעיר. לנו זה לא הפריע כי הנהגים שלנו הכירו כבר את הדרך לעיר, אבל אני מניחה שתיירים שלא מכירים את האיזור יכולים בקלות להסתבך.

מסתבר שבאלסקה עדיין קיימים מכרות זהב (וגם מכרות לכמה מתכות אחרות). הרוסים גילו קצת זהב בתקופה שבה אלסקה היתה בבעלותם, אבל לא ממש כרו זהב – והכריה התחילה כמה שנים אחרי שארה״ב רכשה מרוסיה את השטח.

אבל חלק גדול מהרווחים על מכרות הזהב (כיום לפחות) לא מגיעים בהכרח מכריה – אלא מתיירות. לא מעט מהאתרים שכבר מוצו מבחינת זהב (לפחות מבחינת כריה רווחית מבחינת כמות) פתחו מוזיאונים שונים, הביאו אליהן מכונות כריה כמו זו שב״תרנגולת״ ועורכים בה סיורים (בתשלום כמובן) – ויש אתרים שבהם אפשר לכרות בעזרת סלסלות בנהר ואתרים כאלו אפילו מבטיחים שתוכלו לשמור כל זהב שתמצאו למרות שמבחינה מציאותית, כנראה שהסיכוי שתמצאו משהו מאוד נמוך, ומה שתמצאו יהיו לרוב פירורים קטנים של זהב, או אבנים קטנות שבהן יש חוט או שניים של זהב).

המורה המיתולוגי שלי?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני מודה שהיו לי הרבה מאוד מורים שניסו בכל הכוח להיות מורים מיתולוגיים. בי״ב המחנכת שלנו היתה גם המורה לספרות שלנו והחליטה לעזור לכיתה שלנו להיות מגובשת בכך שהיא אירגנה לנו מידי פעם ״ערבי שירה״ אצלה בבית, שמהם תמיד הצלחתי להתחמק. היתה לנו גם מורה לתנ״ך בי״ב שראתה את עצמה כסחבקית שלנו וניסתה גם לעזור לגיבוש החברתי שלנו – והיו כמה שהגיבו לזה, אבל אני הייתי צינית למדי, גם בגלל הניסיון שלה להראות כמו ״סחבקית״ וגם בגלל שנראה לי קצת מיותר לנסות לבש כיתה שלא נראתה כסובלת מזה שהיא כבר לא מגובשת כבר בערך שנתיים בדיוק לפני שאנחנו מסיימים ללמוד.

והיו גם מורים גרועים למדי. כמו למשל המורה שלי למתמטיקה בכיתה י׳ ששלחה אותי לארבע יחידות מתמטיקה כי היה נראה לה שחמש יחידות יהיו לי קשות מידי. ביליתי את כיתות י״א – י״ב באי הקשבה לשיעורי מתמטיקה, בלי לעשות שיעורי בית – וקיבלתי ציונים מעולים כי בלילה לפני כל מבחן פתחתי את ספר הלימוד לשעתיים שלוש ולמדתי.

בסופו של דבר הבגרות של ארבע יחידות בשנתון שלנו היתה קשה משמעותית מזו של חמש יחידות – וכיום יש לי תואר ראשון במתמטיקה ומדעי המחשב, מה שמעיד על היכולות הלא משמעותיות של מי שהיתה המורה שלי בכיתה י׳ בהערכת תלמידים.

אבל היא עדיין טובה משמעותית מהמורה שלי לאנגלית בכיתה ח׳. כמה חודשים לפני שהתחלתי ללמוד אצלו חזרנו משנתיים בארה״ב, כך שהאנגלית שלי היתה מעולה – אבל משום מה הוא החליט שהוא לא אוה אותי. במבחן הראשון שלנו הוא ״כיסח״ לי 8 נקודות לשאלה משתי שאלות כי לדעתו בתור ״דוברת אנגלית״ יכוןלתי לענות אליהן בצרוה יותר מלאה. ואז הוא הכריז שהוא פותח ״קבוצת דוברי אנגלית״ לשני התלמידים האחרים בכיתה שבדיוק חזרו מחו״ל.

הקבוצה כללה בעיקר דוגמאות מהמבחנים שלהם שהוא יהה קורא בכיתה כדי להראות לכולם איזו אנגלית טובה יש להם, ועבודות נוספות שכללו בעיקר קריאה של ספרים נוספים. אני מניחה שבגלל הנקודה השניה הקבוצה הזו התפרקה די מה (כי מי רוצה עוד שיעורי בית בכיתה ח׳?), ובסופו של דבר אני קראתי עצמאית באנגלית מיוזמתי כך שלא ממש הייתי צריכה את השיעורים האלו. אני מודה שעד היום לא ממש הבנתי למה היה למורה הזה משהו נגדי – הייתי בסה״כ תלמידה טובה כך שאני לא חושבת שהוא חשב שיש לי גישה בעייתית או משהו.

למזלי הרב הוא עזב בסוף השנה אחרי שהוא ברח עם המורה שלנו לריקודי עם, שהיתה אחות של אחת המורות שהיתה נשואה. אחריו היתה לנו מורה רוסיה לאנגלית שגם לה היו הערות אלי, אבל היא היתה מורה טובה וההערות שלה היו במקום כי האנגלית שלי היתה מ״שמיעה״ ולא בהכרח הבנתי דקדוק בצורה טובה ופורמלית.

למרות שאם חושבים על זה, המורה הכי גרועה שהיתה לי היתה המורה שלי לפסנתר. בכיהת א׳ נינתי בחוג לקסילופון, ומשם איכשהו זה התגלגל לזה שהתחלתי ללמוד פסנתר עם המורה לקסילופון, אבל אחרי שנה עברתי למורה אחרת. בהתחלה היחסים בינינו היו טובים, אבל עם הגיל קצת נמאס לי מהשיעורים. היא לימדה אותי מוזיקה קלאסית, משהו שלא ממש התחברתי אליו בתור ילדה. בשלב מסוים פשוט הייתי מאחרת לשיעורים, והיתה למורה דרך מעניינת להתמודד עם זה: בכל פעם שאיחרתי (שהיה בכל שיעור), היא היתה ממשיכה ללמד את התלמידים שלפני (אח ואחות) עד שהם סיימו לנגן את כל ה״יצירות״ שהם למדו, ורק אז שולחת אותם הביתה ומתחילה ללמד אותי. אבל כשהיה מגיע התלמיד אחרי – היא היתה מיד קוטעת אותי, כך שהשיעור שלי היה באורך של פחות מעשר דקות מתוך חצי שעה שההורים שלי שילמו עליה.

אני מניחה שכנערה פחדתי לספר להורים שלי כי פחדתי שהם יכעסו עלי על זה שאני מארת, אבל בדיעבד כמבוגרת ברור לי שהם היו גם פונים למורה ״מאחורי הקלעים״ כדי לגרום לה להבין שמה שקורה לא מקובל עליהם, או שהם לפחות היו מעבירים אותי למורה אחרת. בסופו של דבר הבעיה נעלמה בכך שהפסקתי לנגן, אבל כיום כמבוגרת קצת חבל לי שזנחתי את הנושא.

אבל למרות כל זה, זכורות לי לטובה שתי מורות.

הראשונה היא המורה שלנו לתנ״ך מכיתה י״א. אני למדתי באחד התיכונים הכי טובים בירושלים, אבל הכיתה שלמדתי בה היתה ״מופרעת״ והיתה שוחקת מורות. אחרי שבמהלך כיתה י׳ המורה שלנו ללשון והיסטוריה היתה מידי פעם יוצאת מהכיתה בכעס באמצע השיעור ומסרבת לחזור עד שלא התנצלנו – הגיע היום הראשון של כיתה י״א. במקרה זו היתה תחילת הקריירה של הזמרת זהבה בן – והמחנכת שלנו באותה שנה נקראה זהבה, אז מישהו הביא מעשיר מהבית כדי לנגן לה שיר של זהבה בן. היא נהנתה מהבדיחה וצחקה איתנוף וחשבה שבזה נגמר הסיפור.

רק שעתיים שלוש אחר כך הגיע לכיתה המורה החדש לתנ״ך עם הרבה אידאולוגיה על יחסי מורה תלמיד. הוא התחיל להסביר לנו על זה, ומישהו החליט לשגע אותו קצת והשמיע מידי פעם כמה שניות של זהבה בן. אחרי כמה פעמים שבהם המורה הבין שצוחקים עליו – הוא החליט שהוא מתפטר.

אחרי כמה שבועות מצאו מורה שתחליף אותו – ושהבינה שהיא צריכה להיות קשוחה איתנו כדי לקבל קצת משמעת. היא היתה מורה מפחידה למדי בהתחלה – אבל בדיעבד ידעה גם ללמד תנ״ך בצרוה מעניינת, ואני חשובת שבסוף השנה אני לא הייתי התלמידה היחידה שהציון שלה היה גבוה משמעותית משנים קודמות בתנ״ך, למרות שאפשר לשאול האם זה היה בגלל המשמעת או בגלל היכולות שלה כמורה (כנראה שהסיבה האמיתית היתה שתיהן).

באותה תקופה התחילה גם ללמד אותנו מורה לאנגלית שהיתה עולה מארה״ב. היא היתה אפריקנית אמריקנית שהתגיירה כדי להתחן עם בעלה שהיה יהודי דתי (ואם אני זוכרת נכון 30 שנה אחר כך, היה גם מהגבר מבריה״מ), והם עלו יחד לארץ. לא פעם בהזדמנויות שונות היא סיפרה לנו על גזענות בארה״ב כדי ללנד אותנו על הנושא, אבל בניגוד למורות אחרות שתמיד נשמע שהן רוצות בעיקר ״לחנך״ אותנו, אפשר היה להרגיש שאצלה מדובר היה על חוויה אמיתית כי היא עברה את הדברים בעצמה.

הטיול ה״קרקעי״ באלסקה, חלק רביעי

אחרי הביקור בג׳ונו, הפלגנו הלאה ועברנו חזרה לקנדה, למחוז בשם Yukon יוקון. מדובר על ה״טריטוריה״ הכי צפונית מערבית של קנדה, והיא ברובה פראית. לדעתי היא גם פחות ידועה כיעד תיירותי לעומת שכנתה מדרום, טריטוריית קולומביה הבריטית British Columbia, למרות ששתיהן יפות.

חשוב לציין שטיילנו באיזור בסביבות אמצע עד סוף יוני (אני חושבת שבילינו את היום הארוך בשנה של ה 21 ביוני בטיול בפארק הלאומי שנמצע שם), אבל שימו לב לכמות השלג שעדיין פשר לראות בהרים ובסביבה. חשוב רק לציין שלרוב מזג האוויר היה מאוד נעים לטיולים, גם אם הוא היה קריר קצת בערבים ומוקדם בבוקר.

עיר הבירה של הטריטוריה היא העיר Whitehorse, אבל אנחנו בילינו בעיקר בעיק הבירה הקודמת – בשם Dawson City אליה הגענו בשעות הבוקר המוקדמות מאוד לאחר נהיגה לאורך הלילה. לצערי לא חשבתי שאצטרך את המצלמה בשעות הבוקר המוקדמות, לכן הנחתי אותה במקום שהיה לא נגיש עד שכולם התעוררו והתחלנו לסדר מחדש את האוטובוס לתצורה של מושבים במקום מיטות, ופספסתי צילומים של ערפל מנקודת התצפית הגבוהה שאליה הגענו בבוקר מעל העיר.

אחד הדברים המעניינים בעיר היא מעבורת שחוצה את הנהר המקומי מצד לצד, לא פעם נגד זרמים מאוד חזקים בנהר עצמו. לסירות עצמן לוקח לא מעט זמן לחצות את הנהר שהוא לא בהכרח מאוד רחב רק בגלל הצורך להתנגד לכוח של המים.

בעיר ליד הנהר יש גם מסלול הליכה מאוד יפה שמוגדר כ״בית קברות לסירות נהר״ כפי שניתן לראות באחת התמונות. המסלול לא קשה ויפה:

אבל גולת הכותרת של הביקור ביוקון היה הפארק הלאומי קלואן Kluane National Park. יש בפארק לא מעט הרים שאפשר לטס עליהם ברמת קושי כזו או אחרת (כולל ההר הגבוה ביותר בקנדה), ומבחר מסלולים באיזור ההררי הזה שבעצם סובבים את אגם קלואן שנמצא במרכזם. בערב הראשון ירדנו מאתר הקמפינג שלנו לאיזור האגם, ובוקר אחרי יצאנו לטיול במסלולים שונים סביבו, כל אחד לפי רמת היכולת שלו.

האישה בתמונה היא הישראלית שהיתה בטיול: