הכפר ליד ליגי׳נג, רקמת משי

במהלך הביקור שלנו, יצא לו לבקר בכפר שקרוב לליג׳יאנג שבו יש מפעל לעבודות אומנות ברקמת משי. מדובר על עבודה עדינה מאו שנעשית לא פעם ביד, ולכן היא מאוד יקרה – במיוחד לעבודות גדולות או מורכבות במיוחד.

הרוקמות הן לרוב נשים צעירות שיש להן ראיה טובה וקואורדינציה עדינה טובה. חשוב לציין שפה היה לנו סיור ממש ארוך ויסודי של המפעל שכלל הסברים רציניים על תהליך הרקמה ואפשרות לצפות במין חדר קטן שהציג עבודות כאלו כמו בגלריה או במוזיאון – והמפעל היה הרבה פחות אגרסיבי בניסיונות המכירה שלו מאשר במפעלים דומים אחרים ברחבי סין.

כמובן שגם היה לנו זמן להסתובב קצת בכפר עצמו שהיה חביב:

אני ואחת המטיילות האחרות החלטנו ללכת לשתות תה באיזשהו בית קפה או בית תה שהיה מעוצב מאוד יפה עם מדפי ספרים והציע מבחר מעניין של משקאות – כמו למשל תה הורדים שאני שתיתי שהיה גם יפה וגם טעים:

על שינויים בחיים

סבתא שלי עמדה לחגוג יום הולדת 100 בתחילת אוקטובר, אבל היא הלכה לעולמה מסיבות לא ברורות לפני חודש. המוות שלה היה כזה לא צפוי שדודה של (הבת שלה) טסה כמה ימים לפני כן לביקור בבריטניה, שם גרים בני המשפחה של הדוד שלי (אחיו ואישתו) שסובלים ממחלות שונות, וגם את בן הדוד שלי שגר עם המשפחה שלו איפשהו באנגליה. היא לא הצליחה למצוא טיסה כדי לחזור לארץ להלוויה או אפילו לרוב השבעה.

צחוק הגורל הוא שכשסבא שלי נפטר לפני 46 שנה, גם אז היא לא היתה בארץ. היא, מי שהפך לבעלה, ואחיו ובת זוגו (שמתגוררים בבריטניה והדודה שלי ובעלה ביקרו בבריטניה) נסעו איתם לסיני, ואי אפשר היה ליצור איתם קשר עד שהם חזרו לאילת כמה ימים אחרי הלוויה.

חשוב לי לכתוב שסבתא שלי סבלה בשנים האחרונות מאלצהיימר שהתדרדר יחסית מהר, והיא הפכה לסיעודית – משהו שהיה מאוד מפריע לה אם היא היתה מודעת למה קורה סביבה. כדי שתבינו עד כמה היא שנאה שיעזרו לה, כשהיא היתה בת שמונים פלוס וכבר התקשתה לנקות לבד את הבית, ה״ילדים״ שלה החליטו לשכור לה עוזרת בית. היא כל כך שנאה את הקונספט שהיא היתה מתעקשת לנקות לפני שהעוזרת היתה באה, ועוזרת לה לנקות כשהיא כבר היתה מגיעה, כולל את המקומות הגבוהים שהמשפחה חששה שהיא תיפול מהם.

בהזדמנות אחרת, היא במקרה החליטה ונפלה כשהיא יצאה מהאמבטיה ולא הצליחה לקום לבד, ולמזלה בת הדודה שלי בדיוק באה לבקר אותה כך שהיא יכלה לעזור לה. ה״ילדים״ החליטו שהגיע הזמן לשיפוץ בחדר האמבטיה ולשים בו מקלחון במקום אמבטיה כדי להקטין סיכונים, וגם לזה היא מאוד התנגדה.

אני לא חלילה אומרת שהמוות שלה היה לטובה, אלא שלפחות מנחם לדעת שהיא כבר לא סובלת יותר.


כמו שסיפרתי בפוסט הזה, כשהייתי ילדה, היינו מבקרים אצל סבתא שלי בכל חופשה מבית הספר, ופעמיים בחופש הגדול – בפעם הראשונה מיד אחרי המחזור הראשון של הקייטנות (איכשהו תמיד היינו נרשמים רק למחזור אחד של כל קייטנה), ובפעם השניה היתה בסוף אוגוסט לאזכרה של סבא שלי.

עם הזמן הביקורים שלנו הפכו ופחתו – גם כי כבר לא היינו ילדים קטנים ולא היו לנו הרבה חופשים, וגם כי החיים שלנו הלכו והתמלאו בפעילויות אחרות. חשוב להגיד שהביקורים שלנו הלכו ופחתו בהדרגה, ועדיין נפגשנו לא פעם בחגים.

אחותה ואחיה של אמא שלי גרו יותר קרוב לסבתא שלי באופן יחסי, ואני חושבת שמלכתחילה הקשרים של בני הדודים שלי היו יותר הדוקים עם סבתא שלי, כולל עוגת יום הולדת שהיא היתה אופה לכל אחד מהם. היחידה מבין שלושתנו שהיה סיכוי שנהיה ביום ההולדת שלה אצל סבתא היתה אחותי, וגם זה היה לרוב בפסח – וה״עוגה״ שהיתה זמינה אז היתה עוגה ממצות מורטבות שהיתה מרוחה בממרח שוקולד (לפחות סבתא שלי היתה נדיבה בכמות השוקולד שהיא שמה).

אבל אני מניחה שכשהם גדלו הם כבר הפסיקו לבקר אותה בכל יום אחרי בית הספר, וכשהם התגייסו לצבא והתחילו (בחלקם) ללמוד לתואר, גם הם ביקרו את סבתא שלי פחות ופחות. אבל עם השנים הבנות של דוד שלי חזרו לגור באיזור, ובתקופות שונות הן אפילו גרו בדירה השניה בבית הדו משפחתי של סבתא שלי. בתקופה שבה סבתא עדיין גרה בבית (בהתחלה עצמאית ואז עם מטפלת צמודה) זה בהחלט היה מאוד טוב שיש מי שתוכל לבדוק מה קורה איתה ולעזור לה, ולא פעם בתקופות הטובות גם לספק לה חברה. היתה למשל תקופה די ארוכה שבת הדודה שלי גרה שם עם בעלה והבת הבכורה שלהם, והיתה לבת שלהם ולסבתא שלי (והסבתא רבא שלה) מסורת שאם הבת היתה מתעוררת מוקדם בשבת בבוקר היא היתה עוברת לדירה של סבתא שלי, שהיתה מכינה לה שוקו והן היו צופות יחד בסרטים מצוירים של שבת בבוקר עד שההורים היו מתעוררים.

לכן אני מניחה שהיה לשתי בנות הדודות שלי מאוד טבעי לראות את עצמן בתור ״הנכדות הכי קרובות לסבתא״, והגדולה יותר היתה זו שדיברה בלוויה בשם כל הנכדים.


וכשאני מסתכלת 15 שנים אחורנית, אני נזכרת לרגע בלוויה של הסבתא השניה שלי, מצד אבא.

גם היא התאלמנה בגיל יחסית צעיר, למרות שבהחלט בגיל מבוגר יותר מאשר הסבא שלי מצד אמא, ואני עדיין זוכרת אותו. כשהיינו צעירים, היא עדיין גרה באותה עיר כמונו (ירושלים), ומן הסתם נפגשנו איתה הרבה יותר. היינו נוסעים לבקר אצלה כל מוצאי שבת (סבתא שלי היתה דתיה אז מן הסתם לא יכולנו לנסוע אליה בשבת), ולא פעם היו לה שאריות של צ׳ולנט שהיא היתה משאירה לנו לביקורים האלו בחורף. כשהיינו מאוד צעירות אני ואחותי ישנו אצלה לא פעם בשבתות, ואמא שלי תמיד אמרה כמה היא היתה שמחה לארח אותנו בניגוד לאמא שלה שתמיד היתה עסוקה מידי ועייפה מידי בשביל זה.

סבתא שלי גרה בדירה ישנה, עלובה, ומוזנחת במה שמכונה ״דמי מפתח״, אבל בניגוד לחוק שאמור היה לאפשר לה לגור בבית עד סוף חייה, בדיעבד אני מבינה שמי שהחזיקה בזכות על הדירה כנראה טירטרה אותה לא מעט כדי שהיא תעזוב (בין השאר בכך שהיא השאירה את הדירה במצבה הגרוע בלי לתקן בה דברים). בסופו של דבר סבתא שלי בחרה לקבל תשלום משמעותי ובאמת לעזוב, ועברה דירה לבני ברק שם גר הדוד החרדי שלי שלו היו 13 ילדים (רובן בנות) יחד עם הבן החרדי השני שהיה גרוש.

כשהיא עברה לבני ברק נוצר מצב מוזר שבו אבא שלי מסיבות כאלו ואחרות נסע לבקר אותה לבד. אני חושבת שחלק מהבעיה נבע מכך שהיו תקופות ארוכות שאחיו החרדי שגם גר בבני ברק לא רצה שהילדים שלו יפגשו חילונים (היה אפילו אירוע שבו הם כינו את הדודה המשותפת שלנו שהיא דתיה ״כיפה סרוגה״ בתור ״גויה״), ומכיוון שבכל ביקור אצל סבתא גרר גם ביקור של אבא שלי אצל אחיו, נוצר מצב שבו אנחנו בקושי ביקרנו את סבתא.

אבל בדיוק בתקופה שבה סבתא נפטרה, הגישה של הדוד התרככה (כנראה כי בשלב זה הילדים שלו היו כבר מספיק בוגרים ומגובשים כדי להיות מסוגלים להתמודד עם בני משפחה חילונים) וכך יצא לנו לפגוש את המשפחה יותר. מן הסתם טקס הלוויה היה שונה לחלוטין כי הוא היה הרבה יותר דתי, ולא היו בו נאומים מצד הנכדים אלא פשוט תפילות של הרב (או הרבנים) ושל הגברים במשפחה. אבל כן יצא לי ולאחותי לשוחח עליה עם בנות הדודות שלנו ולהעלות זכרונות, ולמרות שהקשר של סבתא שלי עם בנות הדודות שלי היה הרבה יותר קרוב בתקופה די ארוכה לפני שהיא הלכה לעולמה, איכשהו בשיחה איתן הרגשתי שהן הרבה פחות ״לוקחות בעלות״ על סבתא, אלא יותר רוצות לשתף בחוויות שלהן איתה ואת הקשר המיוחד שהיה להן, ושהן הניחו שגם לנו היה בתקופה שבה היא גרה קרוב אלינו.


ברור לי שבנות הדודות שלי מצד רמר לא התכוונו לפגוע באף אחד, והגישה שלהן באה מתהליכים מאוד טבעיים עבורן. קל מאוד להגיד שהן ״השקיעו״ יותר בסבתא, אבל מצד שני היתה להן תמורה לזה בכך שהן גרו בבית ללא צורך לשלם שכירות. מעבר לכך, במושבים יש עקרון שבו רק ילד אחד שיכול לרשת את המשק (מה שנקרא ״בן ממשיך״), ובגלל נסיבות החיים הזכות הזו עברה באופן מאוד טבעי לאבא שלהן, שהיה היחיד שנשאר במושב לעזור להורים – כך שיש למשפחה נכס שבתנאים מסוימים יכול להיות שווה הרבה מאוד כסף. ואולי הן ניסו להראות את הקשר הזה כמצדיק את הזכות שלהן לגור בבית שהיה של סבתא, או אפילו לדרוש עליו בעלות בעתיד?

שלושים שנה (ועוד שנה וחצי וקצת) למלחמת המפרץ

יצא לי לעיין בכמה נושאים ישנים של ״השרביט החם״, ונתקלתי בנושא די מוקדם שעסק במלחמת המפרץ הראשונה.

הסיבה למלחמה התחילה לה בקיץ 1990 כשעיראק פלשה לכווית, והקהילה הבינלאומית דרשה ממנה לסגת, עם דד ליין מוגדר של ה 15 בינואר 2021. אני הייתי אז בחופש הגדול בין כיתה ט׳ לכיתה י׳, ואף אחד לא ממש חשב שהולך לקרות משהו רציני למרות שמנהיג עיראק סדאם חוסיין איים שאם ארה״ב ובנות בריתה יתקפו אותו – הוא ישלח טילים אל עבר ישראל.

הסיבה לאיום הזה היתה פשוטה: סדאם היה מודע לכך שארה״ב היתה צריכה לבנות קואליציה לתקיפה כזו שכללה כמה ממדינות ערב – שכמובן היו מסרבות שישראל תצטרף. סדאם הניח שישראל תסרב לא להגיב – וכך ארה״ב לא תוכל ליצור קואליציה יציבה, וכך בעצם לא תהיה לה אפשרות לתקוף את עיראק.

אבל ארה״ב הצליחה לשכנע את ישראל לא להגיב – בכך שהיא סיפקה לישראל סוללות טילים נגד טילים בשם ״פטריוט״, והבטיחה גם לתת עדיפות לתקיפות אוויריות נגד אתרים שמהם ישוגרו טילים לישראל – אם ישוגרו.

ישראל מצידה גם התחילה לחלק מסכות גז – ולילדים קטנים מאוד ניתנו ממ״טים שהיו מעין כלובים מפלסטיק אטום, או ״ברדסים״ שהיו שקיותפלסטיק כאלו שהיו שמים. לילדים גדולים יותר מעין מסכת גז משודרגת שמעל מסכת הגז היה פלסטיק שצריך היה להוריד על הפנים – כנראה ממחשבה שאולי מסכת הגז שלהם לא תתאים ב 100% או לא תהודק כמו שצריך. אני חושבת שהיא כונתה ״ברדס פאסיבי״

חשוב לכתוב פה נקודה עקרונית: המסכות והפלסטיקים שהודבקו לחלונות והסמרטוטים ששמנו ליד הדלת לא נועדו להגן על אלו שהיו קרובים לנקודת הנפילה. הם היו נפגעים וכנראה מתים הרבה לפני שצוותי ההצלה היו מגיעים אליהם. הבעיה עם גזים התקפיים שהם מתפשטים – והמסכות והפלסטיקים נועדו להגן על אלו שגרו רחוק מנקודת הפגיעה אבל עדיין היה סיכוי שהגזים יגיעו אליהם בדילול יחסית נמוך שנגדו אמצעי ההגנה היו אמורים לעכב את ההרעלה עד שניתן היה לעזור לאותם האנשים (או שהם יכלו לעזור לעצמם בעזרת הרחקת החומר הנוזלי או הזרקת אטרופין).

למרות כל האזהרות וההכנות, רבים לא האמינו שתגיע מלחמה, וגם אם כן – שישלחו טילים (ובמיוחד כימיים) לכיוון ישראל – ולכן רבים לא טרחו לאסוף את מסכות הגז שלהם או לרכוש דברים חיוניים כמו מסקינגטייפ, ניילונים אטומים, או מים מינרליים ושימורים מראש. או לפחות עד שהתחילה המלחמה ונפלו באיזור ת״א כמה טילים – ואז התחילו להווצר תורים אינסופיים לתחנות חלוקת המסכות ולחנויות השונות, בלי שתמיד תהיה אספקה לתת לכולם.


באותה שנה התחלתי ללמוד בכיתה י׳, ובדיוק עברתי ללמוד בבי״ס חדש שהיה קצת יותר רחוק מהבית. לפני המלחמה היה לי טרמפ עם הורים של תלמיד שגר לידי ולמד באותו ביה״ס כמה שנים מתחתי, אבל איכשהו הטרמפ הזה התפוגג במהלך המלחמה מסיבות לא ידועות.

איכשהו השכבה שלנו ״גויסה״ להתנדב באחד מבתי החולים של העיר כדי לעזור במקרה של התקפה כימית – התפקיד שלנו היה להמתין נחוץ לכניסה לחדר המיון כדי לעזור לרחוץ נפגעים של התקפה כימית לפני שמכניסים אותם לבית החולים לטיפול. אין לי מושג עד כמה ציפו שבאמת נוכל לעשות את זה בצורה מקצועית וטובה, ומה היו עושים אם תלמידים היו נכנסים להיסטריה מהמראות או המצב.

למזלנו אמא שלי היתה מספיק היסטרית כדי לאסוף את מסכות הגז של המשפחה כמה שיותר מוקדם, וגם לדאוג לקנות יריעות פלסטיק ומסקינגטייפ הרבה לפני שזה היה אופנתי.

ביום הראשון של המלחמה קיבלנו חופש, והיה די משעמם ולא היה מה לעשות כי מדובר על השנים שבהן לא רק שלא היו טלפונים ניידים עם משחקים או אינטרנט – אלא גם לא היתה טלוויזיה בכבלים או אפילו ערוצים נוספים מלבד הערוץ הראשון.

באותו לילה אמא שלי לא ישנה טוב מרוב לחץ, והיא זו שלפחות טענה שהיא שמעה מרחוק אזעקה כי היא לא נשעה בכריזה שהיתה קרובה אלינו לבית. נכנסנו כמובן לחדר האטום ולבשנו מסכות, ונשארנו שם המון זמן.

אבל עם הזמן היה די ברור שאנחנו בירושלים די בטוחים ולא הולכים ליפול בעיר טילים – אחרי שנים שבהן ירושלים היו פיגועים כשבשאר הארץ היה שקט. אני לא זוכרת אם זה היה קשור לכך או לא – אבל אנחנו בתיכונים בירושלים לפחות חזרנו ללמוד די מהר אחרי המלחמה (אין לי מושג מה קרה בת״א ובאיזור ששם נפלו טילים), למרות שאחי ואחותי הצעירים יותר נשארו בחופש ארוך יותר.

מה שכן, עדיין היינו צריכים להגיע לבית החולים שבו נודבנו מידי פעם ולשהות שם בלילה. אני כן זוכרת ויכוח בין אחת התלמידות שסירבה להביא איתה מסיכה מתוך עקרון כי בירושלים לא יקרה כלום לבין אחת החיילות שהיתה אמורה לוודא שלכולנו יש מסכות במקרה הצורך. אני לא חושבת שהיה מדובר על יותר מ 2 – 3 לילות כאלו, אולי 4 לכל היותר, ובכל מקרה אני זוכרת איך בבוקר של פורים חזרנו הביתה מהשהות הזו בידיעה שזו היתה הפעם האחרונה שלנו שם כי המלחמה הסתיימה.

ובסוף לא היו בכלל טילים כימיים – כנראה כי העיראקים פחדו שאם הם יזרקו עלינו נשק כימי אנחנו נשלח חזרה פצצת אטום שמדינת ישראל עד היום לא מודה בקיומה.

אז מה העניין עם ניתוחי קיצור קיבה? חלק שני

ברשומה הקודמת הסברתי על הניתוחים השונים ל״קיצור קיבה״ ומה היתרונות הרפואיים שלהם.

אבל למרות כל היתרונות האלו, אחוזי ההצלחה של ניתוחים רחוקים מלהיות 100% – הוא עומד על 50% – 60% מהמנותחים שמצליחים לשמור על המשקל אחרי חמש שנים כתלות בסוג הניתוח (ניתוחי שרוול נוטים להיות פחות מצליחים, וניתוחי מעקף שונים נוטים להצליח יותר).

אם תשאלו את הרופאים – התשובה שלהם פשוטה: המטופלים לא משתפים פעולה עם הניתוח. הרופאים עזרו להם, והמטופלים לא ממש משתמשים בנפלאות הניתוח אלא מתעקשים לא להשתנות ולהמשיך לאכול, ולאכול ״לא בריא״. אבל בעיני הגישה הזו של המנתחים היא בעייתית כי הם לא מבינים שמאחורי ההשמנה של לא מעט מהמטופלים שלהם לא עומדת רק אכילה של כמות גדולה מידי של מזון, ולכן ניתוח לא בהכרח יהיה פתרון טוב עבור כל אדם שמן.

קודם כל, חשוב לזכור שניתוח לקיצור קיבה הוא לא ״נס״ או ״פלא״ שפותר בפני עצמו את בעיית ההשמנה או האכילה של המטופלים. גם המנתחים עצמם מבינים שהניתוח הוא רק ״כלי״ במובן הזה שהוא אמור להקל על היכולת של המנותחים לאמץ אורח חיים בריא בכך שהוא מוריד את הרעב מהמשוואה. אבל זה לא בהכרח מספיק – ויש מנתחים כמו למשל ד״ר אסנת רזיאל שמבינים את זה, והם מנסים לספק פתרון כולל יותר לאורך זמן שכולל טיפולים ארוכי טווח על ידי דיאטניות שמתמחות בין השאר בטיפול במנותחים, בפסיכולוגים, ובתמיכה קבוצתית.

בעצם אפשר להגיד שניתוח קיצור קיבה הוא ״כלי״ ממש כמו שפטיש או מברג הם כלים לתיקון דברים בבית. וממש כמו שתיקונים שונים דורשים לפעמים פטיש ולפעמים מברג, כך גם יש אנשים שזקוקים לטיפולים שונים כדי להרזות לאורך זמן.

אם ניקח את הדוגמא הזו ונגיד שניתוח קיצור קיבה הוא כמו מברג, אז הסוגים השונים של הניתוחים הם בעצם מברגים בקוטר שונה, כי כל בורג זקוק למברג שונה כתלות בקוטר שלו. אם מצאתם את המברג המתאים, אז התיקון שאתם מנסים לעשות יצליח, ובקלות. אבל אם תנסו להשתמש במברג בגודל לא מתאים, התיקון יהיה קשה בהרבה או אפילו לא ממש יצליח. ובמצב שבו אתם צריכים פטיש אבל מתעקשים להשתמש במברג – אולי תצליחו להשיג קצת התקדמות כי גם למברג יש משקל שיכול לעזור לתקוע מסמר, אבל אחרי כמה דפיקות תבינו שאתם צריכים בעצם את הפטיש ושהמברג לא שימושי עבורכם.

אז מתי בעצם ניתוח קיצור קיבה הוא לא כלי שימושי?

בואו נחשוב לרגע על מה גורם השמנה – התשובה הפשוטה לזה הוא עודף קלוריות. אצל אנשים מסוימים עודף הקלוריות הזו נובע מהעובדה שהם אוכלים הרבה מאוד אוכל כדי לשבוע, ובנוסף לעומס הקלורי שהארוחות האלו נותנות, יש גם סיכוי גדול שחילוף החומרים שלהם נפגע מדיאטות חוזרות ונשנות שהם עשו במשך המון שנים ולכן קשה להם לרזות. במצב כזה – ניתוח קיצור קיבה שמגביל את כמות האוכל שהם אוכלים (ולא פעם מפריע לספיגה של האוכל המועט שהם אוכלים) הוא כנראה הפתרון היחידי שיאפשר להם לרזות לאורך זמן.

אבל מה קורה אם למשל מישהו אוכל הרבה אוכל – אבל לא בארוחות מסודרות אבל גדולות אלא פשוט ״מנשנש״ לאורך כל היום קצת אוכל? במצב כזה, בעצם צורת האכילה הזו ״עוקפת״ את היתרונות של הניתוח ובעצם מנטרלת חלק חשוב מאוד שלו – ומונעת ממנו לעזור להם לרזות.

ומה קורה אם הבעיה נובעת מאכילה של מזון שהוא עתיר קלוריות? מסתבר שחלק מהניתוחים מספקים מעין פתרון. בחלק מהניתוחים (לרוב מסוג מעקף קיבה, אבל גם לעיתים מניתוחי מעקף תריסריון בטכניקה מסויימת ולעיתים נדירות ניתוחי שרוול) – יש משהו שנקרא ״תסמונת דמפינג״ (או תסמונת ההצפה). במצב כזה, אכילה של כמות ״גדולה מידי״ של פחמימות ובמיוחד פחמימות פשוטות, ובמיוחד לא כחלק מארוחה מלאה ומאוזנת – נוצרת למנותח תחושה פיזית ממש ממש גרועה. התסמונת הזו לא קורית לכל מנותח ורמתה משתנה ממנותח למנותח ולרוב כמעט נעלמת אחרי כמה חודשם (לרוב חצי שנה). אבל בתקופה הקצרה שהיא פעילה, לא מעט מהמנתחים ואנשי המקצוע מקווים שהחשש מהתחושות הקשות שגורמת אכילת סוכרים ופחמימות ״ילמדו״ לא לאכול יותר מידי אוכל עשיר בפחמימות ובמיוחד בסוכרים.

וזה מצב בעייתי – כי לא רק שלא ״מובטח״ שהוא יקרה, וגם אם כן לרוב הוא קיים לתקופה מוגבלת, אלא בעיקר כי זה נשמע כאילו הרופאים מוכנים לגרום סבל למטופלים שלהם רק כדי לאלץ אותם להפסיק לאכול מתוקים ופחמימות פשוטות. לי זה נשמע מכו התאכזרות ולא כמו כלי לגיטימי.

העיר ליג׳יאנג

אנחנו הגענו לעיר ליג׳יאנג לקראת הערב, והיינו אמורים לבקר בכיכר בראשית של העיר העתיקה כדי לראות שם את ריקודי העם והפעילות החברתית. לצערנו זה לא יצא לפועל, כי די מהר אחרי שיצאנו מהמלון התחיל לרדת גשם, והנחנו שלא תהיה ממש פעילות בכיכר עצמה בגשם שוטף אז חזרנו למלון אחרי סיור מאוד מהיר בעיר עצמה.

אני יצאתי מאוחר יותר אחרי שהפסיק הגשם והסתובבתי לבד כדי לצלם קצת, אבל לא הגעתי לכיכר ולא ראיתי בה פעילות מיוחדת.

לצערנו מלבד ההליכה הלילית ומי התעורר מספיק מוקדם כדי להסתובב בעיר מוקדם בבוקר – לא ממש יצא לנו להסתובב בעיר. במובן הטכני ביותר אפשר להגיד שהיינו בעיר, אבל בתכלס לא ממש ביקרנו בה בצורה יסודית, בהנחה שיש מה לרות בה מלבד הרבה מאוד חנויות.

המדרחוב של העיר הוא כמובן עוד שוק שנועד לעודד עוד ועוד שופינג, אבל מעבר לארכיטקטורה המיוחדת (והקצת צפופה) של העיר העתיקה, בליגי׳אנג לפחות היו מידי פעם קטעים אותנטיים יותר כמו למשל אוכל סיני אותנטי:

אז איך ישנת?

השרביט החם השבוע מדבר על שינה ועל האיכות שלה.

אני רוצה לדבר על זה בהקשר של שינה וטיולים, או יותר נכון שינה מחוץ לבית.

כשהייתי ילדה, בילינו את כל החופשות שלנו אצל סבתא שלי בצפון. אני לא שוכרת איך ישנו כשהייתי ילדה קטנה, אבל בתור נערה אני זוכרת שהיינו גוררים מזרנים מהבית שסבא וסבתא רבא שלי ז״ל גרו בו עד שהם הלכו לעולמם והיינו מניחים אותם על הרצפה באחד משני חדרי השינה שהיו לסבתא שלי, ואני תמיד ישנתי בחדר של סבתא שלי ליד החלון. אניגם קיבלתי תמיד את המזרן הפחות טוב והנוח, שממנו יצאו מידי פעם קפיצים, כי אבא שלי רצה את המזרן הטוב יותר בגלל בעיות הגב שהיו לו.

בערך באותן שנים, אבא שלי שנולד וגדל בירושלים גם התחיל לרצות לצאת לנפוש ליד הים. אחרי שנה אחת שבה החלפנו דירה עם קרובי משפחה של אמא שלי שגרו בחיפה – אבא שלי מצא סידור ארוך טווח עם זוג קרובים מבוגרים שלו שגרו בנתניה ורצו לנפוש בירושלים, וכך היינו מחליפים דירות. אבא שלי היה מאושר, אמא שלי שנאה את זה שאנשים זרים גרים לה בבית לשבוע – ואני הייתי שונאת את ממרח התמרים שהם תמיד היו משאירים, ואת העובדה שהמזרון של המיטה בבית היה קשה משמעותית מהמזרון במיטה בנתניה, ולכן בלילה או שניים הראשונים כשחזרנו הביתה, היה לי מאוד קשה להרדם.

וא כמבוגרת רציתי לטייל, אבל כמי שלא ממש נוהגת – קשה מאוד לטייל בחו״ל לבד, בעיקר במקומות שבהם יש מרחקים עצומים ביו אתרים כמו ארה״ב. אז בהמלצת חברה מצאתי חברת טיולים מאורגנים שמטיילת באיזורים שרציתי לטייל בהם – רק שסגנון הטיול כלל שינה בשקי שינה.

בהתחלה זה נשמע לי מרתיע, אבל בטיול הראשון הבנתי שאני בעצם מאוד נהנית מהפשטות בטיולים האלו והעובדה שהם זולים משמעותית מטיול מאורגן מקביל שבו היינו ישנים במלונות.

ההורים שלי עדיין מתקשים להבין את זה, כי הם מבחינתם חייבים את המיטה הנוחה בסוף יום הטיול, והם מהטיפוסים שמבינים את ההבדלים (או לפחות הם טוענים שהם מבינים) בין מלון ארבעה כוכבים לחמישה כוכבים (עד כדי קך שהם התעצבנו שבטיול לסין לפני המון שנים כשהבטיחו להם לישון במלונות ארבעה או חמישה כוכבים בלבד, רק לילה אחד היה במלון חמישה כוכבים והכל שאר הלילות המלונות היו רק ברמה של ארבעה).

אז מה העניין עם ניתוחי קיצור קיבה? חלק ראשון

כולנו מכירים את המושג ״ניתוח קיצור קיבה״ כשיטת הרזיה ״הכי יעילה שאפשר״, אבל לא ממש מכירים אותו לעומק.

קודם כל, לא מדובר על ניתוח אחד אלא על אוסף של ניתוחים שהתפתחו עם השנים חניתוחים יותר יעילים ויותר בטוחים מאלו שהיו בעבר. בעצם אפשר להגיד שיש שתי קבוצות של ניתוחים, שבכל אחת מהם יש כמה ניתוחים שיש ביניהם שוני מסוים במהגנון העבודה:

ניתוחים שרק מגבילים את גודל הקיבה כמו למשל ניתוח הטבעת (שבו שמים בחלק העליון של קיבה טבעת שאפשר לנפח שמקשה על מעבר אוכל מהחלק העליון של הקיבה לחלק התחתון, וכך מגבילה את הכמות שאפשר לאכול), או ניתוח שמכונה ״שרוול״ שבו המנתח מוריד את רוב הקיבה ומשאיר חלק די צר שנראה כמו שרוול שמחבר בין הוושט לבין המעי.

הניתוחים נחשבים ליחסית פשוטים, למרות שהם לא בהכרח בטוחים. בניתוח שרוול יש סיכוי יחסית גבוה לדלף שיכול להוביל לנזקים חמורים ואפילו למוות, ואפילו ניתוח טבעת שהוא לא ממש חודרני עדיין מצלק את הקיבה ויכול לגרום לנזקים בריאותיים ולהקשות על ניתוחים חוזרים.

מעבר לזה, הניתוחים נחשבים ליחסית פחות יעילים: בניתוח טבעת אפשר פשוט לפתוח את הטבעת כדי לאכול יותר, ולמרות שלא פעם זה קורה מסיבות לגיטימיות (למשל בהריון מומלץ לפתוח את הטבעת כדי לא לפגוע בעובר בגלל תת תזונה), לא פעם זה מוביל להשמנה חוזרת כי אנשים לא מעוניינים לסגור את הטבעת שוב. בניתוח שרוול, הקיבה לא פעם מתרחבת שוב ומאפשרת למנותחים לאכול יותר, מה שכמובן לא תומך בהרזיה אלא בהשמנה.

ניתוחים שמשפיעים על יכולת הספיגה של המזון שהם ניתוחים שמכילים את המילה ״מעקף״ כמו מעקף קיבה, מיני מעקף קיבה (ניתוח יחסית חדש) ומעקף תריסריון. אלו ניתוחים שבכל אחד מהם הטכניקה שונה, אבל מעבר להקטנת הקיבה עצמה, הניתוח גם עוקף חלק מהמעיים – מה שאומר שהאוכל המועט שכן נאכל מתעכל פחות טוב ונספג פחות – וכך הגוף סופג פחות קלוריות, מה שהופך את הניתוחים האלו ליותר יעילים כתלות בגודל המעקף.

אבל יש בניתוחים האלו גם יותר סיכונים: לא רק שיש בהם יותר חתכים במערכת העיכול שיכולים ליצור בעיות, אלא גם הספיגה הפחותה משפיעה לא רק על כמות הקלוריות שנספגת, אלא גם על ויטמינים, מינרלים, ואבות המזון שנספגים פחות. המנותחים צריכים להקפיד לקחת תוספי תזונה לכל החיים כדי להשלים את החוסרים, ולהקפיד על תזונה מאוזנת כדי לא להגיע לתת תזונה. המצב יכול להיות כל כך חריף שבמקרים של ניתוח מעקף התריסריון (הניתוח שבו עוקפים הכי הרבה מהמעיים) יש מנותחים שסובלים ממחסור ארוך טווח בחלבון שגורם לסיבוכים קשים, ולעיתים הם נאלצים לעבור לתזונה שמבוססת על שייקים של בודי בילדרים – או אפילו ניתוח חוזר שמבטל חלק ממעקף המעי.

בגלל הסיכונים שבניתוחים השונים מכל הסוגים, הם לא מאושרים לכל אדם – אלא רק במצב שבו ההשמנה משפיעה לרעה מבחינה בריאותית. מדובר על BMI של 40 ומעלה – או על BMI של 35 ומעלה עם מחלות שקשורות להשמנה.

הניתוחים אמורים להיות הפתרון האפשרי האחרון שמנסים, אחרי שכל ניסיון אחר להרזות נכשל. יש גם מצבים שבהם אסור להתנתח – למשל במצב של דיכאון קליני או הפרעות אכילה, כי הניתוח יכול לגרום נזק מאוד גדול במצבים כאלו שעולים על היתרונות שלו.


אם תשאלו אדם מה״רחוב״ על הניתוח, התשובה תהיה שמדובר על הפתרון היחידי להשמנה חמורה, או שזה פתרון ל״עצלנים״ שלא מוכנים להתאמץ כדי להרזות.

אבל מבחינה רפואית, הניתוח רחוק מלהיות פתרון לעצלנים. יש אנשים שמסיבות כאלו ואחרות לא מסוגלים לשבוע מכמות סבירה של אוכל, וזקוקים לאכול כמויות עצומות של אוכל כדי לא להשאר רעבים. עבור אנשים כאלו, הניתוח הוא נס כי הוא מאפשר להם סוף סוף לשבוע מכמות קטנה מספיק של אוכל שמאפשרת להם לרזות בלי לסבול מרעב קשה.

מעבר לזה, הגוף האנושי לרוב נלחם כדי להשאר שמן, וככל שהירידה גדולה יותר, כך הגוף שואף יותר חזק לחזור למשקל המקורי שלו – מה שאומר שמי שהצליח לרזות הרבה יתקשה מאוד לשמור על ההישג. הניתוח מאפשר לגוף ״לאפס״ את השאיפה הזו ולחשוב שהמשקל הגבוה שלו נמוך משמעותית מהמשקל האמיתי, ולא להילחם בהרזיה.

ויש עוד נקודה חשובה: מחקרים מראים שהניתוחים השוים עוזרים בשיפור משמעותי במצבם של אנשים שחולים במחלות שקשורות להשמנה, ובעיקר סוכרת. ולא מדובר רק על ההרזיה שהניתוחים מובילים אליה, אלא ממש מצב שבו הניתוחים עצמם משנים את האיזון ההורמונלי של הגוף בצורה שעוזרת לגוף להבריא מהמחלות השונות.

בגלל שלוש הסיבות הללו, רופאים לא פעם רואים בניתוחים כפתרון האולטמטיבי ואפילו היחידי להשמנה, ולא פעם דוחפים מטופלים שלהם להתנתח בכל מחיר.

ועל הבעיות גם הגישה הזו – אכתוב ברשומות הבאות.

הר השלג של דרקון הירקן

Jade Dragon Snow Mountain הוא הר שנמצא במחוז יונאן ומהווה מרכז תיירותי גדול.כזכור, איבדתי את הדיסק הראשון עם הצילומים שלי מתחילת הטיול – ולכן אין לי צילומים מהמסלול שעשינו בראש ההר אלא רק מהאגם והמפלים למטה.

את ההר הכרתי הרבה לפני הטיול – מקריאה של ספר בשם ״להציל דגים מטביעה״ של הסופרת הסינית – אמריקנית איימי טאן (שכבר כתבתי עליו בפוסט על עשרת הספרים האהובים עלי). הספר מתאר טיול שמארגנת אוצרת אומנות סינית אמריקנית והמסלול בו מתוכנן כדי להראות לתיירים את כל נקודות החן שבמסלול בדרך המשי שתוביל בסופו של דבר לבורמה.

ההר והעיר ליגי׳אנג שלידו הם חלק מהסלול הזה, והם אחדים מהמקומות הבודדים שהתיירים מגיעים אליהם. שבועות ספורים לפני המסע, האוצרית מתה כמה שנראה בתהחלה כרצח – ובגלל שהמטיילים בחרו לא להוציא ביטוח ביטול נסיעות לטיול, הם מבינים שהם יפסידו המון כסף אם הם לא יצאו לטיול – ובוחרים מדריך חדש שלא ממש מכיר את האיזור וגם חסר עמוד שדרה. התיירים מחליטים לא פעם על דעת עצמם ״לחפש חוויות אותנטיות״ על חשבון המסלול המתוכנן. זה כמובן מוביל לכך שהם מפספסים הרבה נקודות יפות (ואותנטיות) לטובת מסעדה שגרמה להם לחלות בדיזנטריה ומצב שבו הם חיללו מקדש מקומי וגרמו מסילוק שלהם מהאיזור בפרט ומסין בכלל.

אמנם היה ברור לי שאני לא רוצה להסתבך בצרות כמו אותם תיירים אמריקנים מכוערים – אבל גם לא הייתה התיירת היחידה שרצתה לבקר במקומות שעליהם קראתי. רבים למשל רצו לבקר בגווילין ובאיזור ההררי שלה כי הם ראו את האיזור בסרטים כמו למשל ״הצעיף הצבעוני״ בכיכובם של אדוארד נורטון ונעמי ווטסס.

על לוויות, אזכרות, ושאר ירקות

לפני בערך חודשיים וחצי פרסמתי את הרשומה הזו על החתונה של בן הדוד הכי צעיר שלי שקרתה בסוף מאי. כתבתי בה על זה שאין לנו כבני דודים כבר הרבה הזדמנויות להפגש כפי שהיינו נפגשים כילדים.

רק כדי להזכיר קצת רקע: סבתא שלי נולדה, גדלה, וגרה כל חייה במושב בצפון ליד עפולה. חוץ מאולי תקופה מוגבלת, היא גרה בבית הדו משפחתי שההורים שלה בנו במשק, ובגלל נסיבות החיים היא וסבא שלי היו אלו שירשו את המשק מההורים שלה. אמא שלי, אחיה, ואחותה גדלו במושב – אבל אמא שלי בגיל יחסית צעיר עברה לירושלים, ודודה שלי עברה לגור בקיבוץ די קרוב למושב. דוד שלי היה זה שנשאר במושב (בבית במרחק הליכה מהבית של סבתא שלי) והיה זה שעזר להורים ואז לסבתא שלי אחרי שסבא שלי נפטר.

מן הסתם הילדים של דוד שלי היו אלו שהיה להם את הקשר הכי קרוב לסבתא שלי מגיל צעיר – לא פעם הם הגיעו לאכול אצל סבתא שלי ארוחת צהרים אחרי הגו או בית הספר. אבל גם לילדים של דודה שלי היה קשר די קרוב עם סבתא והם ביקרו אצלה לפחות פעם בשבוע.

אנחנו היינו החריגים בכך שהיינו מגיעים מרחוק (כשהייתי ילדה, הרבה לפני כביש שש ומכוניות יחסית מהירות הנסיעה לקחה משהו בין שלוש לשלוש וחצי שעות) – ולכן בתור ילדים ראינו את סבתא בחגים ופעמיים בחופש הגדול.

מן הסתם הביקורים שלנו הלכו ופחתו עם השנים, בעיקר כשאנחנו הנכדים כבר הפכנו למבוגרים – והקשר הפך להיות דליל יותר במיוחד כשהפסקנו לחגוג את החגים עם סבתא שלי, ויותר ברמה המשפחתית במיוחד כשבני הדודים השונים התחתנו והתחילו ללדת ילדים.

מכיוון שדוד שלי נשאר במושב, המשק של סבתא שלי שבו הוא עבד עבר על שמו – ומכיוון שסבתא שלי גרה בבית שהיה דו משפחתי, בנות הדודות שלי לא פעם ניצלו את ההזדמנות לגור בדירה השניה. מעבר לעובדה שהן קיבלו בית קטן ללא שכירות – זה מאוד הקל על סבתא שלי כי הן היו עוזרות לה בסידורים שונים (כמו קניות למשל) ולא פעם סיפקו לה חברה שהיא מאוד היתה זקוקה לה.


חודשיים אחרי החתונה, סבתא שלי נפטרה. היא נפטרה ביום שישי בבוקר, והלוויה היתה בראשון בערב.

היא היתה כבר כמעט בת 100, וסבלה מאלצהיימר שהתדרדר מהר מאוד בשנים האחרונות – ובמובן מסוים זה היה הקלה, כי ידענו שהיא לא היתה רוצה להיות סיעודית כפי שהיא היתה בשנים האחרונות שלה.

אבל המוות שלה לא היה צפוי – ודודה שלי למשל היתה בדיוק בביקור אצל המשפחה שלה בבריטניה. דוד שלי באופן טבעי היה זה שטיפל בכל הסידורים שהיו כרוכים בלוויה, והיה זה שארח את כולם אחריה ואת השבעה.

כשדודה שלי ניסתה למצוא טיסה לארץ – אחיה עודד אותה לא להתאמץ ולא לשלם מופקע עבור כרטיסים בדקה התשעים, וגם לא לנסוע דרך מקומות מסוכנים כמו רוסיה. בלוויה עצמה הוא ביקש מאמא שלי לדבר – ואז מאחת הבנות שלו. ומיד אחרי הלוויה הבת השניה היתה זו שהתחילה להפיץ בין כולם את ההיסטוריה המשפחתית שהיא התגאתה שהיא רשמה מהדברים שסבתא אמרה לה. התחושה הכללית היתה שבמובן מסוים הדוד שלי ולפחות הבנות שלו רואים את עצמן כמשפחה הקרובה (או לפחות כמשפחה שקרובה קצת יותר) לסבתא שלי.

והתחושה הזו המשיכה בשיחה שהיתה לי עם אמא שלי לקראת השלושים של סבתא שלי שנפל בקרבה מאוד גדולה לאזכרה של סבא שלי – כך שהאירועים יקרו יחד. דוד שלי היה זה שארגן את האירוע – והוא אמר מראש לאמא שלי שהוא רוצה שזה יהיה רק למשפחה הקרובה.

והוא קבע את האירוע בשישי בחמש וחצי בערב, ואמר שמבחינתו האירוע יהיה רק ביקור בבית הקברות ושהוא לא מעוניין לארח אנשים לארוחה אחרי זה (משהו שסבתא שלי בזמנו היתה עושה כשהיתה אזכרה לסבא שלי).

זה סוג האירועים שנוחים למי שגר מאוד קרוב – הדוד עצמו כמובן, ושלושה מתוך ארבעת הילדים שלו שגרים במושב עצמו או במרחק נסיעה קצר ממנו (ואני מניחה שהבן הרביעי שגר רחוק יהיה מוזמן לישון אצל דוד שלי אם הוא ירצה להגיע). זה נוח גם לדודה שלי ולשניים מהילדים שלה שגרים עדיין בקיבוץ – ולאמא שלי שמן הסתם יכולה לישון אצל דודה שלי.

אבל במובן מסוים זה מאוד לא נוח לאלו מאיתנו שגרים במרכז – כלומר אני, אחותיף אחי- והבן הצעיר של דודה שלי. ובמקרה שלי ושל בן הדוד שלי, שנינו ללא רכב כך שאין לנו אפשרות אפילו להשתמש בתחבורה ציבורית כדי להגיע ולחזור אם היינו רוצים (כי אין אפילו מוניות שירות מעפולה לת״א אחרי כניסת השבת בשישי בערב).

וזה עוד משהו שנותן לי תחושה שהמשפחה של דוד שלי מרגישה כאילו הם קרובים יותר לסבתא שלי מאשר כל שאר המשפחה.

במקרה אחותי הזמינה הרבה זמן מראש דירת אירוח בקיבוץ של דודה שלי – כך שגם היא תהיה באיזור לאזכרה הזו. אבל אני כרגע תלויה בשאלה עד כמה אחי ירצה לנסוע צפונה – משהו שנשמע לא סביר רק כבור טקס של 20 – 30 דקות לכל היותר. אמנם דודה שלי, כנראה כפיצוי על חוסר האירוח של אחיה, הזמינה אותנו לארוחת ערב אם נרצה – אבל מדובר על ארוחת ערב בחדר האוכל של הקיבוץ שבו היא גרה, אירוע שהוא לרוב לא מפתה לאורחים מבחוץ (חוץ מאמא שלי שמתה על זה שמישהו אחר מבשל ושוטף כלים).


אם אני מסתכלת אחורה על השנתיים שלוש האחרונות, אני פתאום נזכרת שבת הדודה הצעירה שלי (הבת הצעירה יותר מבין הבנות של דוד שלי) היתה זו שעברה לגור בבית של סבתא שלי כשהיא עברה לבית האבות – ואיך כל הזמן היא טרחה להדגיש כמה היא זו שכל הזמן מבקרת את סבתא ודואגת לה.

אולי במובן מסוים זה טבעי – בין השאר כדי להצדיק את זה שהיא קיבלה את הבית לעצמה בלי מאמץ מצידה מבין כל הנכדים של סבתא. אבל עדיין במובן מסוים זה נשמע כמו הצדקה מסויימת לזה שהיא היתה נכדה טובה יותר או קרובה יותר לסבתא, משהו שלא היה הוגן כלפינו שגרים רחוק ולא יכולים לעבור בבית האבות בכל הזדמנות.


ואולי חלק התחושה הלא טובה שלי נובעת מההתנהלות של דוד שלי אחרי שהמשק עבר אליו.

כחלק מההעברה – סבתא שלי אמרה שמעכשיו דוד שלי יהיה אחראי לטיפול בה. ואני חייבת לציין שמבחינה כספית – הוא השקיע מעל ומעבר. היה למשל יום שבו סבתא שלי נפלה כשהיא יצאה מהאבמטיה והתקשתה לקום, ורק כשבת הדודה שלי במקרה נכנסה היא יכלה לעזור לה. דוד שלי מיד מצא שיפוצניק שיחליף את האמבטיה במקלחון כדי שהמקרה לא יחזור על עצמו.

וכשסבתא שלי היתה צריכה מטלת – הוא דאג למצוא מטפלת פיליפינית וסינן את המועמדות (לֹעזרת אמא שלי ודודה שלי) בצורה מטורפת רק כדי למצוא אחת מתאימה, וכשהיא רצתה לחזור לפיליפינים לחופשה קצת ארוכה כדי להיות עם המשפחה – אף מחליפה לא מצאה חן בעיניו בתור מחליפה זמנית, והוא דאג לממן לסבתא שלי מעבר לבית האבות הסיעודי שהיה בקיבוץ של דודה שלי, ואז כשזה נסגר בעקבות הקורונה – לבית אבות איכותי אחר.

אבל הבעיה היתה בכל מה שקשור בתשומת לב יומיומית. במובן מסוים זה אולי נבע מההתנהלת של סבתא שלי – שלמרות שרשמית דוד שלי היה זה שאמור היה לדאוג לה, לא היה נעים לה לבקש ממנו דברים מסוימים (כמו למשל לקחת אותה לסידורים) – והיא היתה מבקשת מהבנות שלה. ומכיוון שאמא שלי גרה רחוק והיתה באה לבקר רק כמה פעמים בשנה – בעצם רוב הבקשות הגיעו לדודה שלי. והיא כמובן עזרה, אבל הרגישה קצת טינה על זה שדוד שלי הוא לא זה שעושה את הדברים האלו כפי שהוא התחייב. היא כנראה ציפתה שהוא יצפה את הדברים האלו מראש ויציע לקחת את סבתא שלי או לקנות דברים במקומה כשהוא נסע לסידורים דומים.

בהמשך הדרך למשל כשסבתא שלי היתה בבית האבות – דודה שלי שמה לב בשלב מסוים שהיא היחידה שמבקרת את אמא שלי באופן סדיר, ופשוט נאלצה לתת לאחיה ימים מסויימים שבהם היא לא תגיע וזה מתפקידו לבוא ולבקר.

כך שדודה שלי כן שידרה החוצה לא מעט כעס על המצב – ובגללו אולי גם אני חשדנית יותר.


סבתא שלי מצד אבא הלכה לעולמה לפי המון שנים – בחורף 2008.

כשהייתי ילדה, היא עדיין גרה בירושלים בדירה שבדיעבד אני מבינה עד כמה היא היתה מוזנחת ועלובה. הדירה היתה שלה במה שמכונה ״דמי מפתח״, וממה שהבנתי כשהתבגרתי קצת בעלת הבית שלה די ניסתה לגרום לה לעזוב – ובסוף גם הצליחה, תמורת סכום שנראה לאבא שלי לפחות נמוך מידי.

כשהיא עוד גרה בירושלים, היינו מבקרים אצלה בכל מוצ״ש (היא היתה דתיה) ולא פעם כשהיינו ילדים היינו נשארים לישון אצלה לסופי שבוע, או מתארחים אצלה במהלך החופש הגדול למשך ימים שלמים – והיא מצידה היתה מגיעה לבקר בכל פעם שהיה צריך לשמור עלינו כשהיינו חולים.

אבל אחרי שהיא עזבה את הדירה – היא עברה לגור בבני ברק, כנראה כדי לאפשר לבן הצעיר שלה (שהתחתן ומיד התגרש) לעבור לישיבה שהוא רצה, וגם לעבור ליד אחד הדודים שלי שגר בבני ברק ולו היו 13 ילדים (כלומר רוב הנכדים שלה).

מן הסתם בגלל הסביבה ובגלל שאותו דוד מרובה ילדים לא רצה בשלב מסוים להפגש איתנו החילונים (כדי שלא נשחית לו את הילדים בטעות) – נוצר מצב שאבא שלי היה מגיע לבקר את סבתא בעצמו ואז נפגש עם האחים שלו, ואנחנו בקושי פגשנו את סבתא.

אבל בלוויה שלה, בנות הדודות שלי מצד אבא לא נתנו לי לרגע הרגשה כאילו סבתא היתה ״רק שלהן״ למרות שהיה ברור לכולנו שבשנים האחרונות הן היו בקשר הרבה יותר קרוב איתה מאשר אנחנו. הן שמחו לשתף בחוויות, אבל גם הכירו בעובדה שלנו גם היו חוויות איתה שהיו שוות ערך לזה – רק בגילאים צעירים יותר.

אז אולי כן אפשר לעשות את זה אחרת?

הריקודים של פעם לעומת הריקודים של היום?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

כשהייתי ילדה, השתפתי במשך תקופה די קצרה במסיבות ריקודים.

קודם כל, בחטיבת הביניים שלמדתי בה בכיתות ח׳ וט׳ (בכיתה ז׳ עדיין למדתי בארה״ב) היו לנו מידי פעם הפסקות ״פעילות״ שבהן היתה מגיעה מדריכה שהיתה מרקידה אותנו ריקודי עם. אני מאוד אהבתי את זה, וגם הייתי חלק מהחבורה שהוזמנה חרקוד במופעים שאורגנו מידי פעם כחלק מ״טקסים״ בבית הספר. אני זוכרת שבכיתה ח׳ מאוד נהניתי מההכנות למופעים הללו, אבל משהו השתנה בכיתה ט׳ ופתאום שמתי לב לזה שאני תמיד נדחקת לשורה האחרונה, וכשהיה ריקוד אחד שבו היינו אמורות להתחלק לזוגות – אני נותרתי מחוץ למופע כי היינו מספר אי זוגי של בנות.

אני לא יודעת עד כמה הייתי ממשיכה להשתתף בהרקדות האלו ובמיוחד במופעים אחרי האירוע הזה, אבל לא יצא לי לבחון את הנושא במציאות כי עברתי לבי״ס אחר לשלוש השנים הבאות, שבו לא היו הפעלות כאלו.

במקביל לזה, בכיתה ח׳ היו לנו לא מעט ״מסיבות כיתה״, שלהן אמא שלי קנתה לי מכנסיים מיוחדים כ״תלבושת חגיגית״. היינו תורמים סכום מסוים עבור ״די ג׳יי״ שבעצם היה האח הגדול של אחד הילדים בכיתה. כשהיתה מוזיקה מהירה היינו פשוט כולנו רוקדים במעגל ומישהו או מישהי היו נכנסים למרכז – ואז היה מין קטע כזה שבו אם בן רקד במרכז הוא היה מזמין בת, ואם בת רקדה היא היתה מזמינה בן – הם היו רוקדים יחד עד שה״מזמינ/ה״ פרש/ה, ואז מי שנשאר/ה הית/ה מזמינ/ה מישהי/ו אחר/ת וכך זה היה ממשיך.

בין לבין היו כמה הפסקות לריקודי ״סלואו״ למוזיקה איטית, שלרוב לא הוזמנתי אליהם חוץ מפעם אחת, שגם אז אחת התלמידות קטעה אותנו באמצע וביקשה להחליף אותי.

בכיתה ט׳ היתה לנו מסיבה אחת כזו – שבה היה לנו די ג׳יי שונה (אני לא זוכרת אם זה בגלל שאותו תלמיד שאחיו היה הדי ג׳יי הקבוע שלנו הפסיק ללמוד איתנו ולכן לא היתה לנו גישה לאחיו, או שאחיו פשוט הפסיק לעסוק בתחום), והיא גם הסתיימה מוקדם מהצפוי. הסיבה לכך היתה שאחד הבנים התחכך בזמן ריקוד סלואו באחת הבנות בצורה גסה – ולא סתם בת, אלא מישהי שהגיעה ממשפחה גרוזינית שמרנית שכנראה היה לה קשה מלכתחילה להגיע למסיבות מעורבות כאלו, ומאוד פחדה שהיא תסתבך עם המשפחה שלה לאור האירוע (מעבר לקושי שהיא חוותה באירוע עצמו).

אחרי אותה מסיבה כבר לא היו לנו מסיבות נוספות – אני לא יודעת אם התלמידים שלרוב אירגנו אותן פשוט הפסיקו, או שהיתה הוראה מצוות ביה״ס להפסיק איתן אחרי שנודע להם על האירוע או שהגיעה תלונה מההורים של אותה תלמידה. באותה תקופה לא ממש שמתי לב לזה עד שבשלב מסוים לקראת סוף השנה קלטתי שלא היו לנו מסיבות כאלו יותר.

בדיעבד אני גם נזכרת שהבן שהתחכך בה היה זה שהזמין אותי לריקוד הסלואו היחידי שהוזמנתי אליו בכיתה ח׳, ואני שואלת את עצמי האם הבת שהפסיקה אותנו עשתה את זה כדי ״להציל״ אותי ממנו כי היו איתו אירועים בעבר, או שפשוט היא היתה מאוהבת בו ולכן העדיפה לקטוע אותנו מחשש שיקרה בינינו משהו.

בביה״ס התיכון שבו למדתי כבר לא היו לנו מסיבות כאלו, או לפחות לא כאלו שהייתי מודעת אליהן, כנראה כי התלמידים של ביה״ס הגיעו מכל רחבי העיר והיה קשה לארגן מסיבות בתדירות גבוהה בשעות הערב.


אין לי בסביבתי ילדים שאני יכולה לבחון את הרגלי הבילוי שלהם וספציפית את הרגלי הריקוד שלהם.

מה שאני כן זוכרת זה שבשמנו כשגרתי בהרצליה, היה לי חוג קרמיקה בכפר סבא שנערך בשעות הערב, ואז הייתי צריכה לתפוס אוטובוס מכ״ס חזרה להרצליה. ואיכשהו בקיץ – היו עולים על האוטובוס המון בני נוער ופשוט ״מפוצצים״ אותו עד כדי צפיפות בלתי נסבלת, והיו מרעישים ברמות מטורפות. הם היו על האוטובוס מכ״ס דרך רעננה ובמשך רוב הנסיעה בהרצליה – עד שהיינו מגיעים לקניון ״שׁבעת הכוכבים״ ליד איזור הצעשיה של הרצליה פיתוח, ואז הם היו יורדים.

אני מניחה שהיו בקניון או באיזור שלופעילויות שונות לבני נוער שמשכו אותם, אבל המצב הפך את הנסיעה למאוד קשה עבור הנוסעים ה״רגילים״ של הקו בשעות האלו, ואני לא בטוחה עד כמה אפשר היה לדחות או להקדים את הנסיעה כדי להמנע מהמצב כי אני חושבת שגם אוטובוסים מוקדמים או מאוחרים יותר סביב אותה שעה היו עמוסים באותו אופן ובאותה מידה.