התיירת המקרית

זה הנושא של השרביט החם השבוע, למרות שכבר כתבנו על הנושא בסוף יולי.

אני לא חושבת שהתשובה שלי השתנתה מאז – אני עדיין לא אוכלת במסעדות יקרות במיוחד, וכנראה בתו צמחונית קניות במכולת לא ממש מכאיבות לי במיוחד (למרות שהעליה במחירים מורגשת).

השאלה היא כמובן האם המגמה של העליה במחירים תמשיך, ואם כן – לכמה זמן. אני מניחה שהמלמה שתהיה או לא תהיה מול איראן תשפיע על זה.

אני יודעת שלרוב בראשון בבוקר אני מפרסמת את הרשומה שלי לשרביט החם, אבל המאורעות של אתמול בלילה דחה את הרשומה למחר.

בשישי בבוקר היה לי אימון אישי, והמאמן שלי סיפר לי שהוא לרוב לא קורא חדשות אבל בטעות נכנס לאתר של וויינט והבין שכנראה הולך לקרות משהו בסופ״ש הזה.

אז גם אני נכנסתי לאתר וראיתי שבאמת יש הערכות של המודיעין הישראלי והאמריקני שהולך לקרות משהו בסופ״ש. אבל בסה״כ היה די שקט עד שנחטפה הספינה הכביכול ישראלית בשבת בצהרים.

לערי הבנתי שאיראן התחילה לפעול, אבל כנראה החטיפה לא היתה מספקת אותה, במיוחד אחרי שהתגלה שזו בעצם לא ספינה ממש ממש ישראלית.

אחי וגיסתי בילו את הסופ״ש אצל ההורים שלי. אני במקור חשבתי להצטרף אליהם ואז לתפוס איתם טרמפ בשבת, אבל בסוםו של דבר הם החליטו להישאר בירושלים רק בשעה קצת מאוחרת בשישי, אז כבר לא היתה תחבורה ציבורית לעיר.

באופן עקרוני יש מוניות שירות באיור המרכז בסופי השבוע – גם מוניות שירות שמגיעות לתחנה המרכזית, וגם מוניות לירושלים (וחיפה, וטבריה, ועוד כמה ערים) שיוצאות מהתחנה המרכזית. אבל אני די חוששת מלנסוע בהן מאז אוקטובר, במיוחד עכשיו כשלא היה ברור מתי תתחיל המתקפה – ולכן נשארתי במרכז.

וזה יצא טוב, כי כשבערב התחילו להודיע על המגבלות של פיקוד העורף, גיסתי החליטה להשאר בירושלים מתוך הנחה שאם תהיה תקיפה, הסיכוי שהיא תהיה במרכז גבוהה יותר לעומת ירושלים, וגם בנוסף אני חושבת שהנוכחות של ההורים שלי עזרה, למרות שאמא שלי גם היא די היסטרית, ואבא שלי מכור לחדשות כשגיסתי מעדיפה לא לחשוף את הילדים ואת עצמה לחדשות

ואז לקראת שתיים בלילה, התעוררתי כדי ללכת לשירותים. ואיכשהו התזמון יצא טוב – כי עשרה לשתיים שמעתי את הטלפון שלי מצלצל.

לא ממש הבנתי מי יתקשר אלי בשעה הזו – חשבתי שזה אולי חלק מהלוחמה הפסיכולוגית של האירנים, ואמרתי לעצמי לשים לב למספר. במובן הזה חשבתי כמה טוב שהייתי ערה כי אם השיחה היתה מעירה אותי משינה יכול להיות שהייתי עונה למשהו שלא הייתי רוצה או צריכה לענות לו.

אבל מסתבר שזו היתה אמא שלי – היא התעוררה מרעשים של פיצוצים, וכנראה העירה את כל הבית כשהפיצוצים המשיכו, וגם כשבשלב מסוים היו אזעקות (למרות שלא ברור לי האם היו אזעקות באיזור שלהם שהם לא שמעו כי הם היו במקלט של הבניין, או שבמקרה אצלם לא היו אזעקות).

היא הניחה שאם אצלם יש רעשים של פיצוצים אז גם אצלנו יש, והיא מיד הניחה שגם אצלנו יש וגם אני ערה ובמקלט (למרות שבבניין שלנו אין מקלט, ולכל היותר אנחנו יכולים להסתתר בחדרי המדרגות של הקומות של אמצע הבניין, שהקומה שלי למזלי היא אחת מהן). היא בהתחלה סירבה להאמין לזה שאצלנו שקט, אבל אז כשהיא קלטה שהיא סתם התקשרה אלי באמצע הלילה היא ניתקה בהנחה שארצה ללכת לישון.

אבל נשארתי לקרוא קצת חדשות, ולהגיב על תגובות – ואיכשהו בשלוש ומשהו גררתי את עצמי למיטה רק כדי שאחד החתולים שלי יתחיל לדרוש תשומי.

מוקדם בבוקר השעון המעורר שלי צלצל כי תכננתי ללכת לחדר הכושר, ואחרי שכיביתי אותו אמרתי לעצמי שאני רק עוצמת עיניים ועוד כמה דקות אני אקום, אבל מסתבר שנרדמתי והתעוררתי די מאוחר ובגלל סידורים שמתוכננים לי היום – לא ממש יצא לי ללכת לחדר הכושר.

---

אני חושבת שהאירנים השיגו את המטרה שלהם בכך שהם גרמו לחץ ואפילו פאניקה אצל חלקים דולים של הציבור – אבל בדיעבד גם גילינו שבעזרת לא מעט עזרה בינלאומית הצלחנו לעצור את המתקפה הזו עם מעט מאוד נזקים.

אבל קשה להכחיש שעצם העובדה שאיראן בחרה להגיב נגד ישראל באופן ישיר ולא עדיף כמו בעבר מעידה על שינוי שהוא כנראה לא טוב במדיניות שלה. כל זה למרות שמאוקטובר שמענו על כך שלאיראן אין אינטרס להיכנס מולנו למלחמה כוללת.

שזה כמובן מעלה את השאלה עד כמה החיסולים האלו שהממשלה החליטה לצע היו חיוניים או שהם היו סתם התגרות מיותרת כדי לערער את המצב הבטחוני כדי למנוע בחירות.

עצם העובדה שהתקיפה לא תואמה עם האמריקנים מעידה כנראה על כמה דברים.

השאלה עכשיו היא מה הלאה. במצב נורמלי היינו כנראה נגררים למצב שבו אנחנו חייבים להגיב לתקיפה כדי ליצור הרתעה, ואז איראן היתה מגיבה כדי לחזק את ההרתעה שלה – ואחרי כמה סבבים, כנראה שהיה סיכוי שהיתה נפתחת מלחמה שהיתה הופכת למלחמה רחבה יותר מאשר מלחמה בין ישראל לאיראן.

כרגע יש לחץ מצד ארה״ב שישראל לא תגיב ובכך כנראה לעצור את ההתדרדרות למלחמה כוללת באיזור עם השפעה צבאית וכלכלית על כל העולם. נקווה שהמטומטמים בשלטון יבינו את המשמעות של הלחץ הזה וישמעו לו.

בתהליך חיפוש העבודה הקודם שלי, התראיינתי בחברה בהוד השרון שבה המראיין שלי איחר לראיון.

אז יצא שהמתנתי לו לא מעט זמן ליד עמדת הקבלה, בזמן שאחד העובדים הגיע לשיחה עם עובדת הקבלה / מנהלת המשרד של החברה. הם סתם קישקשו על כדורגל, נושא שלא ממש מעניין אותי (ויש כמה קולגות מהעבודה שבה עבדתי לפני הראיון הזה שאני אפילו די מתעבת אותו) – אבל אותי השיחה הקסימה כי היא גרמה לי להבין כמה אני מתגעגעת לדינמיקה המשרדית הזו של הסמול טוק בין העובדים.

---

נזכרתי בזה היום בבוקר בהקשר קצת שונה.

היית בחדר הכושר, ופתאום שמתי לב שלא ממש יוצא לי לשוחח עם אנשים במהלך האימון שלי או אחר כך.

ופעם זה לא היה כך. כשרק הגעתי למכון התחלתי להתלבש באיזור מסוים של המכון, משהו שהוא די טבעי ורוב הנשים ״מתבייתות״ על איזור מסוים שבו הן שמות את החפצים שלהן ומתלבשות, וכך הכרתי כמה מהנשים שהתארגנו או שהתלבשו סביבי. לא הפכנו לחברות, אפילו לא ברמה של לצאת לקפה אחרי האימון (כנראה כי כולנו מיהרנו לעבודה אחרי האימון), אל כן יצא לנו לקשקש ואפילו להכיר קצת פרטים אקראיים אחת על השניה, כולל ימי הולדת או מצבם הבריאותי של ההורים.

עם הזמן הנשים האלו עזבו בהדרגה. אחת נפצעה ובגלל שהיא היתה מבוגרת כנראה לא ממש הצליחה להתאושש מהפציעה והפסיקה להגיע. מאמנת אחרת היתה צריכה להגיע מחוץ לתל אביב לשמור על הנכדות שלה וכדי להמנע מהפקקים הכניסה לעיר היא היתה מגיעה לחדר הכושר ממש מוקדם כמוני. אבל ברגע שהיא עברה לתל אביב ולא היתה צריכה להתעורר מוקדם – היא לאט לאט הפסיקה להגיע בשעות הקבועות, ולא ברור לי האם היא מגיעה בשעות אחרות או פשוט הפסיקה להתאמן בכלל כי השינוי בשגרה גם שבר לה את המסגרת. ויש מישהי שלישית שעברה לסניף אחר של אותה רשת של חדרי כושר שנמצא ליד הבית שלה מסיבות טכניות והיתה מאוד בטוחה שבתור מנויה ותיקה של הרשת יאפשרו לה להכנס גם למועדון שלנו למרות שהוא נחשב ברמה ״גבוהה״ יותר, אבל מעצם העובדה שלא ראיתי אותה מאז שהיא בישרה לי על המעבר אני מניחה שזה לא קרה. מתאמנת אחרת כנראה עדיין מגיעה, אבל בשעות אחרות עכשיו שהיא כבר בפנסיה.

אלו היו כמובן רק דוגמאות, אבל היום בבוקר פתאום שמתי לב לזה שאני לא פעם מתארגנת לפני האימון ומתלבשת אחריו די לבד באיזור ה״קבוע״ שלי. יש משהו כיפי בזה שיש לי את המרחב הפיזי להתלבש בצורה מרווחת ובלי שאף אחת אחרת מתעצבנת בקול או בשקט על הצפיפות – אבל אני מודה שהחברה קצת חסרה לי.

---

בחיפוש מהיר בגוגל, גיליתי לא מט כתבות כמו למשל הכתבה הזו שמעודדות קשרים ״רופפים״ כי יש להם יתרונות במניעה של בדידות וחיזוק תחושת השייכות לשכונה / מקום העבודה / מסגרות כמו חדרי כושר.

אני חושבת שכולנו הרגשנו את זה בתקופת הסגרים של הקורונה – כשנשארנו בבית ואיבדנו את הקשרים החברתיים האלו. אני זוכרת למשל איזה כיף היה לחזור להתאמן בסביבות יוני בחדר הכושר – כולנו ה״קבועות״ ואפילו המנקה היינו מאושרות להתראות שוב.

אבל אני חווה את זה עכשיו אחרי שפוטרתי וכשאני מחפשת עבודה. עצם העובדה שאני בחופש אומרת שאיבדתי את המעגל החברתי של ״החבר׳ה במשרד״, וכנראה שזה מבליט לי את החוסר שמ

---

עדכון מאמנים.

בפוסט האחרון שכתבתי על הנושא כתבתי שחזרתי לפני שבוע לעבוד עם המאמן הקבוע שלי. מאז לא שמעתי מהמאמן המחליף וגם לא יצא לי להתראות איתו, כנראה כי הוא לא עובד בשעות שבהן אני מתאמנת.

אבל רק כשחזרתי לעבוד עם המאמן הקבוע שלי, הבנתי עד כמה הקשר האישי שלי עם המאמן הזמני הרגיש לי לא זורם. איכשהו אחרי בערך 30 – 40 דקות של אימון היינו מגיעים למצב שבו אחד מאיתנו היה צריך לשאול שאלה סתמית כזו או אחרת כדי לשבור את השתיקה המביכה שהתחילה.

לגבי המאמן הקבוע: נשמתי לרווחה שלפי מה שהוא סיפר לי התברר לי שהוא לא שירת בעזה אלא ביו״ש. לא שלהיות בשטחים זה בטוח (למרות שהוא ניסה להציג את זה כך), אבל ברור שזה עדיף מכל בחינה שהיא .

באימון שלנו אתמול הוא גם במקרה הזכיר שבשבועות ואפילו החודשיים שלושה האחרונים יצא לו להגיע לא מעט הביתה.

ולגבי חוסר הבטחון שהרגשתי האם אני נידנדתי לו יותר מידי והאם הוא חזר לעבוד איתי מתוך חוסר נעימות – היו שני דברים שהרגיעו אותי.

באופן עקרוני אני מתאמנת מוקדם מאוד בבוקר – כשהתחלתי להתאמן בחדר הכושר גיליתי שהי נוח לי להתאמן לפני שאני מתחילה לעבוד, מה שאומר שאני מגיעה למכון בסביבות ש או שש וחצי בבוקר.

וזה אומר שהאימון שלי עם המאמנים שהיו לי תמיד היו בשעות המוקדמות האלו, חוץ מכמה מקרים ספציפיים שבהם מאמנים ספציפיים ביקשו להעביר אותם באופן קבוע לימי שישי בבוקר.

אני והמאמן הקבוע היינו אמורים לחזור השבוע לעבוד יחד בחמישי בבוקר, אבל ברביעי בערב הוא שאל אם אפשר להעביר את האימון ליום שישי בבוקר בשעה מאוחרת יותר כי הוא הרגיש עייף. המחשבה הראשונה שלי היתה שבטח נתקעתי לו עם האימון שלי כשלא נוח לו.

אבל אז נזכרתי בטכניקה שהקואצ׳רית שלי לימדה אותי שלא פעם איך שאנחנו מפרשים את הסיטואציה תלוי בהרבה הנחות שלנו, ושהנחות שליליות יובילו למסקנה שלילית, ממש מו שהנחות חיוביות יובילו למסקנה חיובית.

אז אמרתי לעצמי שאולי הוא פשוט יצר איתי קשר כי הוא מרגיש מספיק בנוח איתי לבקש ממני גמישות מסוימת, וזה דווקא סימן חיובי.

ובשיחה שלנו בשישי בבוקר, הוא סיפר לי במקרה על מישהו שהתאמן אצלו בעבר בימים אחרים אבל בשעות שמקבילות לאלו שלי. אותו מתאמן עבר בשלב מסוים לסניף אחר של חדר הכושר, אבל לאחרונה חזר חזרה לסניף שלנו – וביקש לחזור לעבוד עם המאמן הקבוע שלי.

והמאמן אמר לי שהוא לא היה מעוניין בזה כי קשה לו להתעורר בשעות האלו – ולכן הוא הפנה את המתאמן הזה למאמן אחר שהוא חבר שלו.

אני מודה שזה הפתיע אותי כי בזמנו כשהם עבדו יחד התרשמתי שהיה ביניהם קשר אישי טוב. לי יש כמובן קשר מקצועי מאוד טוב איתו, אבל הוא מעולם לא גלש לכיוון של קשר אישי יותר.

ואז בעצם הזכרתי לעצמי שאם הוא היה מעוניין להפסיק לעבוד איתי, הוא יכול היה לעשות את זה.

כשתמר בן יוסף כתבה על דירות הזויות שהיא והחברה שלה שכרו בירושלים, נזכרתי גם אני בדירות שכורות שאני שכרתי לאורך השנים.

בפעם הראשונה ששכרתי דירה זו היתה דירת סטודנטים כשהתחלתי ללמוד לתואר בבאר שבע – ובתור מי שהיתה ירושלמית במקור כמובן שלא היה לי איפה לגור בעיר. חיפשתי דירה ומצאתי כזו שנשמעה לי טוב – במרחק הליכה מהאוניברסיטה, עם שותפה אחת שלמדה רפואה ונראתה חביבה. בדירה היו שלושה חדרי שינה אבל בשביל השקט היא העדיפה להתחלק בשכירות רק עם עוד סטודנטית אחת.

אבל בדיעבד לא הסתדרנו, האווירה בדירה היתה איומה – ואחרי שנה למזלי אחד מהסטודנטים שלמד איתי לתואר הציע לי לעבור לגור יחד, ולכן כשהתבקשתי לעזוב את הדירה היה לי לאן לעבור. עברתי לגור בדירה מקבילה בבניין שליד, והפעם היינו שלושה שותפים. אותו שותף רצה לגור עם שתי שותפות ומצא שותפה שלישית – רופאה שהיתה במקור מסין ובאה ללמוד משהו פה בארץ. לו היה מאוד כיף איתה כי יצא להם לשוחח הרבה על השוואות בין סין לארץ ושאר נושאים פילוסופיים, אבל לי היה מאוד קשה איתה כי הרגשתי שבתור אישה – היה לה קל יותר לשוחח איתי על דברים שהפריעו לה בבית, כמו למשל נושאי ניקיון – מה שהתבטא שכל שיחה שלה איתי הפכה לשיחת קיטורים מצידה.

השותף ממש התחנן בפני להיות יותר נחמדה אליה, כנראה כי היא קיטרה לו עלי (לפחות היא מצאה משהו אחד לקטר לו עליו) – ובאמת ניסיתי לנסות לפתח איתה קשר אישי טוב יותר, אבל זה היה מאוד קשה במצב שבו היא המשיכה בהתנהלות שלה והרגשתי שלא היה לה ממש עניין לשפר את מצב העניינים. יכול להיות שהיא ציפתה שפשוט אכנע לדרישות שלה – או בדיעבד אני שואלת את עצמי האם היא אולי רצתה לגרום לכך שאני אעזוב את הדירה כדי שהיא תוכל לבחור שותפה אחרת. אבל זה לא קרה, והיא עברה באמצע השנה, ובמקומה נכנס שותף אחר, סטודנט לפיזיקה ממזרח אירופה שאיתו הסדרנו שנינו טוב יותר.

לקראת סוף השנה, היחסים בין השותף המקורי לחברה שלו אז התחממו – והם החליטו בשנה הבאה לעבור לגור יחד. אני חושבת שלמרות שבדירה שלנו לא ממש הרגשנו את הנוכחות שלה והיא לא הפריעה לנו שהיא באה לישון, השותפות שלה לדירה לא אהבו כשהשותף שלי היה מגיע לישון אצלה בתדירות גבוהה (כי בסופו של דבר הם ישנו יחד כמעט כל לילה ועברו בין הדירות). לכן לקראת סוף השנה הוא ״נעלם״ מהדירה כי ם חיפשו דירה קטנה יותר לגור בה יחד, ואני נשארתי בדירה כדי לחפש שותפים חדשים.

למזלי במהלך הקיץ המשכתי לגור בדירה כי למדתי בסמסטר קיץ באותה שנה. אז היתה לי הזדמנות לחפש שותפים בצורה יחסית רגועה, ואחרי הניסיון הרע שהיה לי עם שתי שותפות לדירה החלטתי לחפש שותפים גברים. אני זוכרת המון טיפוסים הזויים שהגיעו לראות את הדירה, כולל זה שדי הבהיר לי שהוא מעוניין לערוך מסיבות בדירה כמה פעמים בשבוע. כשהוא ראה את המבט שלי – הוא הבין שזה לא הולך להיות הכיוון ודי מהר אחר כך קטע את הצגת הדירה והלך לדרכו.

מצאתי די מהר שני שותפים, אבל ברגע האחרון אחד מהם הבריז לי. אם אני זוכרת נכון הייתי מאוהבת בו קצת מההיכרות הקצרה שלנו, מה שבדיעבד אני חושבת שיכול היה להקשות עלי לגור איתו וכנראה שהיה טוב שהוא עזב. אבל אז הייתי מאוד מדוכאת, במיוחד כשנאלצתי להכניס במקומו שותפה כי כבר כמעט התחילה שנת הלימודים ולא נשאר לי הרבה זמן לחפש מחליף. ביליתי לא מעט מהקיץ בנקיון יחסית אובססיבי של הדירה, מה שהפך אותה ליותר נעימה למגורים אבל מצד שני בגלל שבדיעבד אבא של השותפה דאג שהדירה תצבע ותשופץ – הניקיון היה חלק מהרושם הכללי הטוב יותר על הדירה ולכן לא ממש קיבלתי קרדיט עליו.

אבא שלה היה סמנכ״ל כזה או אחר, וגילה די מהר שהדירה אמנם היתה של בעלי הדירה שלנו, אבל קיבלו אותה כירושה ולא העבירו אותה על שמם בטאבו כדי לא לשלם מס ירושה. כמבוגרת אני מבינה את החשיבות של בדיקה יסודית כזו, ושבעצם הוא רק דאג לבת שלו שזו היתה הפעם הראשונה שבה היא שכרה דירה. אבל אז הוא בעיקר דפק אותי כי הוא השתמש בידע הזה ככוח לסחוט מבעלי הדירה לא מעט דברים. בין השאר הוא התלונן על כך שהתריסים בחדר של הבת שלו היו שבורים, ושהדירה לא עברה סיוד לא מעט זמן.

בעלי הדירה הסבירו לו שאין להם כסף לתקן הכל בבת אחת, ומן הסתם היה חשוב קודם כל להחליף את התריסים (כדי שלא יציצו לה מהחלון), אבל לאבא שלה היה רעיון: הוא הציע שאנחנו השותפים נצבע את הדירה. אני והשותף השלישי לא היינו מעוניינים בכך, אבל הוא דחף לזה שהדירה תהיה מוכנה לקראת הבת שלו, ובעלי הדירה התלהבו מזה כי מבחינתם הם חסכו לא מעט כסף בזה שאנחנו צבענו (ולא היה להם אכפת שהתוצאות יהיו פחות טובות).

אני זוכרת שהיה יום שבו אני, השותפה והאבא הגענו לדירה והתחלנו לצבוע כמה ימים לפני תחילת הסמסטר (השותף היה אז בחו״ל וצבע את החלקים שלו אחר כך). הוא עזר לבת שלו אבל ייעץ גם לי קצת, ואני מצאתי את עצמי ממש מותשת בסוף היום.

אז הוא בישר לי שהוא לוקח את הבת שלו לקניון כדי לאכול ארוחת ערב, אבל שאני לא מוזמנת להצטרף אליהם כי כבר בילינו יותר מידי זמן יחד באותו היום. אני הייתי אז בלי רכב, בדירה שהיתה ריקה מאוכל.- ולא במרחק סביר מאף מסעדה שיכולתי לקנות בה אוכל עצמאית, אז האמירה הזו היתה די איומה מצידם, כי הם יכלו להציע שניסע יחד – אבל שבקניון עצמו נאכל בנפרד.

כנראה שבסופו של דבר הזמנתי משהו ושילמתי דמי משלוח על זה.

המון שנים אחר כך, בתקופה שבה כבר סיימתי מזמן את התואר ועבדתי בתפקיד השני שלי בהייטק, אכלנו בצהריים באחת המסעדות הפופולריות בהרצליה. לקראת סוף הארוחה שמתי לב לגבר מבוגר שנועץ בי מבטים – אבל כשהסתכלתי לכיוונו וניסיתי להבין מאיפה אני מכירה אותו ראיתי שהוא מנסה להתחמק מהמבט שלי.

רק אחרי שהוא עזב קלטתי שהיה מדובר על האבא של אותה שותפה. אני לא יודעת אם הוא זכר מי אני וחשב שמושם מה אפנה אליו ואביך אותו מסיבה כזו או אחרת – או שהוא לא ממש זכר אותי אבל הבין שאני מוכרת לו מאיפשהו ומשום מה הוא לא רצה שיזהו אותו מסיבה כזו או אחרת.

בדיעבד הבת עצמה לא היתה טיפוס כזה נוראי, ואני זוכרת למשל כמה ערבים שבהם שלושתנו אכלנו יחד ארוחת ערב. אני גם זוכרת סוף שבוע שבו שתינו במקרה נשארנו בדירה כדי ללמוד בלי לתאם את זה מראש, והיא הזמינה כמה חברות ללמוד איתה. אני כמובן נשארתי בחדר כדי ללמוד וכי לאפשר להן ללמוד בסלון, אבל היא מצידה היתה רגישה מספיק כדי לפנות את הדירה לכמה שעות באיזור הצהרים כדי לאפשר לי להסתובב קצת ולהכין לעצמי ארוחת צהרים, מה שהיה מאוד נחמד מצידה.

אבל אני חושבת שהאכזבה סביב הקבלה שלה כשותפה לדירה במקום שותף גבר וספציפית במקום השותף ההוא שהייתי מאוהבת בו גרם לי לאנטי די גדול נגדה. אני זוכרת למשל איך הייתי מתעצבנת עליה שהיא היתה לפעמים מסתובבת בדירה עם עקבים יחסית מוקדם בבוקר לקראת היציאה מהדירה. היא כנראה נעלה את הנעליים רק דקות ספורות לפני היציאה, אבל מבחינתי היא הרעישה בכוונה כדי להעיר אותי.

בסוף אותה שנה – כנראה שאבא שלה איים שוב על בעלי הדירה כדי שיאפשרו לבת שלו להישאר בה אבל להעיף אותי ואת השותף השלישי כדי שהיא תוכל לגור עם חברות שלה. בעלי הדירה התקשרו אלי ואמרו שהם היו בתכלס מעדיפים שאני אשאר ואחפש שותפים חדשים, אבל הם כל כך פחדו ממנו שהם נאלצו לבקש ממני ומהשותף השלישי לעזוב.

הפעם היה לי ממש קשה למצוא דירה, ומצאתי אחת כזו רק ברגע האחרון ממש – דירה שבה שותפה כביכול החליטה בדקה התשעים לעזוב כדי לגור עם החבר שלה וחיפשה מחליפה לחדר שהיא שכרה.

אני חושבת שחלק מהבעיה נבע מכך ש״התחכמתי״ מראש והתחלתי את השכירות של הדירות שלי באוקטובר שהוא החודש שבו תמיד התחילו הלימודים – אבל איכשהו נוצר מצב שבו רוב הדירות עמדו לשכירות כבר מספטמבר. מבחינתי הייתי מעדיפה להתחיל לשכור דירה חדשה כבר מספטמבר מתוך הבנה שבכל מקרה אני משלמת שכר דירה לשנה, וגם אם אשלם שכר דירה כפול על חודש ספטמבר – בסופו של דבר אסיים גם לשלם את שכר הדירה חודש קודם, וזה היה מאפשר לי לראות הרבה יותר דירות.

אבל ההורים שלי עזרו לי כספית עם השכירות, והם התעקשו שאמצא דירה רק החל מאוקטובר, והמבחר של הדירות שהיה זמין היה מאוד נמוך יחסית.

ולכן בגלל המצב ״נפלתי״ על דירה שבה היה דייר ותיק ומבוסס שבדיעבד גיליתי שהיו לו יחסים אישיים קרובים עם בעל הדירה. אותו בעל דירה התעקש לחתום מול כל אחד מאיתנו על חוזה נפרד, ובדיעבד גיליתי שלמרות שהוא דרש ממני (ולדעתי גם מהשותפה הנוספת) לשלם חצי שנה מראש את שכר הדירה – מהשותף הוא קיבל שכר דירה על חצי השנה הראשונה, אבל בחצי השני של השנה הוא שילם פעם בחודש.

אני זוכרת אותו בתור מישהו שראה בצמו ״גבר גבר״ ומאוד אהב את השיר הזה שיצא באותה תקופה כי לדעתו הוא בהחלט היה טיפוס שנשים בבגדי ים אמורות היו לנענע את האגן עבורו. בדיעבד אני מבינה שהשיר מאוד התאים לו כי הוא בעצם מדבר על בחור שרק חושב שהוא מגניב, אבל בעצם הוא ההיפך הגמור.

השותף כנראה הבין עד כמה אני לא ממש מחבבת אותו והוא תיעב אותי בחזרה – ולמרות שאני והשותפה השניה התיידדנו, מתישהו בסביבות פסח הוא הצליח לסכסך בינינו והיא הפסיקה לדבר איתי, כך שלא יכולתי אפילו לשאול מה הוא אמר לה כדי לנסות להסביר את הדברים. אני זוכרת שאחת החברות הטובות שלה מהתואר ניסתה לגרום לה לשוחח איתי, אבל גם זה לא עזר.

הקטע היה שהיא היתה זו שהביאה את הטלוויזיה לדירה – ומאז שהוא סכסך בינינו היא היתה מסתירה את השלט הרחוק של הטלוויזיה בחדר שלה כשהיא לא צפתה בעצמה בטלוויזיה (ובמיוחד כשהיא לא היתה בבית) כדי לא לאפשר לי להשתמש בה, כי מן הסתם האווירה בסלון כשהיא כן היתה שם וצפתה בטלוויזיה היתה גרועה.

בסוף אותה שנה בעל הדירה ניסה לפנות אותנו מהדירה מוקדם מהצפוי ולהשכיר אותה אפילו החל מספטמבר אם הוא היה יכול (כלומר לקבל שכר דירה כפול על ספטמבר). יכול להיות שזה היה קשור לכך שהשותף כבר לא היה בדירה ולא רצה לשלם או אפילו לא שילם את המשך שכר הדירה – ובעל הדירה רצה להשכיר אותה כמה שיותר מוקדם. אולי הוא הניח שלא נהיה בדירה בקיץ ואז בעצם לא נשים לב בכלל שיש בה דיירים אחרים החל מספטמבר.

במקרה אני נשארתי מאוחר יותר בדירה כדי לסיים קצוות של סוף התואר ולכן הייתי היחידה שלא פינתה את הדירה – ולא אפשרה לבעל הדירה להסתיר את הניסיון שלו להשכיר את הדירה במקביל אלינו. ובעל הדירה התעצבן על זה – גם כי נראה הפרעתי לתוכניות שלו של השכירות הכפולה, וגם כי הוא כנראה לא רצה שדיירים פוטנציאליים ידברו איתי על הבעיות שהיו בדירה כי היא היתה ישנה. אז הוא התחיל להאשים אותי בכל מיני נזקים לדירה וניסה לגרום לי לפנות אותה, וגם פדה את צ׳ק הבטחון שלי בלי רשותי. אולי גם חלק מהעניין נבע מזה שהשותף הנבזי מקודם ניסה להתחמק מל מיני נזקים או הצורך לנקות את הדירה בכך שהוא האשים אותי בהכל, ובגלל שבעל הדירה היה מקורב אליו – הוא האמין לו.

אני בתורי ובעזרת אבא שלי – פשוט פנינו לעורך הדין של אגודת הסטודנטים שאיים על בעל הדירה קצתבעזרת מכתב מאיים וזה גרם לו להחזיר לי את הכסף (ויש לי רושם שגם כסף של השותפה, או לפחות שהיא תשלם גם על חלק מהנזקים שבעל הדירה טען שנגרמו לה בשנה האחרונה). בסופו של דבר ביום שבו פיניתי את הדירה בסוף ספטמבר – עדיין לא היו לבעל הדירה דיירים והוא התחיל להתקין בדירה מזגנים כדי לגרום לה להיות יותר אטרקטיבית.

טוב, הדיאטנית מאיה רוזמן לא ניסחה את הדעה שלה בכזו נחרצות – אבל זה פחות או יותר המסר שעולה מהכתבה שלה.

בעקרון, היא צודקת. הרזיה קורית בעזרת שינוי הרגלי תזונה. אין שום שיטה, כולל קיצורי קיבה, שבה אפשר לרזות ולשמור על ההישג לאורך זמן – והכי בריא לרדת במשקל בדיאטה לא קיצונית שבה אוכלים אוכל בריא יותר (שהוא לא פעם גם אוכל יותר משביע).

הבעיה היא שבעצם השינוי הזה לאורך חיים בריא הוא לא בהכרח שינוי שקל לבצע אותו.

כי קודם כל, כדי להרזות צריך להפחית את מספר הקלוריות שאוכלים – ולכן גם לאכול פחות. נכון שבאכילה בריאה יש לרוב אפשרות לאכול ״יותר אוכל״ כי הוא לא פעם מכיל פחות קלוריות (כמו למשל בירקות), אבל עדיין מדובר על הפחתה די רצינית בכמות האוכל.

וכדי להגיע לזה – יש אנשים שצריכים את העזרה החיצונית של הזריקות או של הניתוחים. נכון שאלו ״קביים״, אבל למה לעשות שיימינג לאנשים שזקוקים לעזרה החיצונית הזו?

ולמה בעצם השימוש בזריקות בהכרח סותר מעבר לאורח חיים בריא? נכון, יש אנשים מסוימים שמחפשים ״קיצורי דרך״, ויש אנשים שהקושי שלהם בשמירה על אורח חיים בריא לא בהכרח נובע מקושי לשבוע. אבל יש לא מעט אנשים שעבורם הטיפול התרופתי עוזר לשמור על המסגרת של אורח החיים הבריא בעזרת הקלה על רמת התיאבון שלהם, וזה לא בהכרח דבר רע.

ויש עוד נקודה שחשוב לי לציין שמאוד הפריעה לי, והיא ה״אנטי״ נגד פחמימות.

ד״ר רוזמן מציינת בשלב מסוים שהיא חושבת שזה רע שאנשים מניחים שהזריקות יאפשרו להם לרזות בזמן שהם אוכלים ״קמח לבן, בצקים וסוכר״, כשאני מניחה שבמושג ״בצקים״ היא מתכוונת למאפים מקמ לבן שלרוב קונים במאפיות כמו למשל בורקסים, רוגעלך ומאכלים דומים.

אני מניחה שכולנו יודעים שפחמימות פשוטות כמו סוכרים או קמח לבן הן לא מזון שהוא מאוד מזין – וגם לא תורם להרזיה בכך שהן מובילות לתחושת שובע יחסית קצרה.

אבל לרוב התזונה שלו מורכבת מיותר גורמים מאשר רק איכות הפחמימות שאנחנו אוכלים: אנחנו לרוב אוכלים את האוכל שלנו כחלק מארוחה שכוללת אבות מזון אחרים כמו חלבון או שומן שגורמים בפני עצמם לספיגה איטית יותר של הפחמימות, ולא פעם גם עם ירקות או פירות שמכילים סיבים שגם הם מאיטים את קצב הספיגה של הפחמימות.

מעבר לזה, בהמשך הכתבה ד״ר רוזמן מדברת על ״הפחתת פחמימות״ בלי לציין את המקור שלהן – כלומר היא שוללת גם פחמימות מלאות שהן ״בריאות״ יותר.

ובאופן כללי זה לא בהכרח דבר שגוי – בתזונה בריאה (ובמיוחד כזו שאמורה להוביל להרזיה ו / או טיפול בסוכרת) בכל מקרה צריך לאכול כמות מאוזנת של פחמימות. מעבר לזה, יש הרבה מאוד אנשים שבהחלט מסתדרים לאורך זמן עם תזונה שהיא דלה יחסית בפחמימות כי הם אוהבים למשל בשר ו / או ירקות אבל פחות נהנים מהאורז / תפוחי האדמה / הלחם שמלווים אותם ולכן קל להם לוותר עליהם.

ולא פעם, ויתור על פחמימות באמת עוזר להרזיה – בין השאר (אבל לא רק) בגלל שזה תורם להפחתת תחושת הרעב ושיפור תחושת השובע.

הבעיה היא שלא כל אחד יכול לוותר בקלות על פחמימות לאורך זמן. וזו בעיה שדיאטניות רבות מתקשות להתמודד איתה – כי הניסיון לשיפור אורח חיים שגוזר גזירות שהמרזה לא מסוגל לעמוד בהן נגמר במפח נפש וחזרה להרגלים הקודמים.

לכן חשוב לזכור שבמקרים מסוימים כן ראוי לשלב פחמימות בתזונה בצורה מאוזנת כדי להל על ההתמדה בשינוי אורח החיים. עדיף כמובן שאלו יהיו פחמימות מלאות ולא מעובדות, אבל אם כמה בורקסים פעם בשבועיים או שלושה זה מה שיעזור לשמור על המסגרת – זה לא ממש אסון…

ביום שלישי האחרון החזרתי לעבודה את המחשב שלי. אני אמנם עובדת רשמית עד סוף אפריל, אבל משום מה החברה החליטה לסגור את החשבון שלי החל מהראשון באפריל.

זה לא קרה על הבוקר – האימייל והצ׳אט של העבודה עדיין היו זמינים לי במשך רוב היום, ואפילו המנהלת שלי השתמשה בהם כדי לשאול אותי שאלות אחרונות. אבל פתאום בשש או שבע בערב (שזה בערך תחילת יום העבודה בחוף המערבי של ארה״ב ששם נמצאים המשרדים הראשיים של החברה) שמתי לב לזה שאני יכולה לגשת למייל ולצ׳אט אבל הם לא מתרעננים ומתחילים לדרוש ממני סיסמא וכך בעצם נותקתי.

את התוכנה של הצ׳אטים פשוט הסרתי, אבל אני לא מצליחה להבין איך להתנתק מהמייל של העבודה כי אני לא רוצה להסיר את ההתקנה של האאוטלוק כדי שאוכל להשתמש בה בעבודה הבאה שלי.

---

כשהגעתי לעבודה ביום שלישי קודם כל ניגשתי לאיפה שהצוות שלי לשעבר יושב כדי להיפרד. כולם אמרו לי שלום במין התלהבות מוגזמת כזו שהרגישה לי מאוד מזויפת, אבל לא ממש טרחו להגיד לי שלום כשעזבתי.

בתפקידים הקודמים שלי העזיבה שלי באמת היתה הרבה יותר חותכת: אחרי שהודיעו לי שאני עוזבת – עזבתי את המשרד, וחזרתי לעשות טופס טיולים באחד הימים האחרונים שלי בתפקיד. במשרה השניה מתוכן ניצלתי את היום הזה כדי לאכול צהרים עם קולגות שלי בתור מעין מסיבת פרידה – ובמשרה הראשונה נוצר מצב שבו לא יכולתי משום מה לחגוג ביום של טופס הטיולים ולכן הגעתי יום אחד כמה חודשים אחר כך כדי לערוך מסיבה באחד מחדרי הישיבות של המשרד.

הפעם אני לא רוצה לערוך מסיבה במשרד כי אני לא מכירה הרבה אנשים מחוץ לצוות – וגם מהמעטים שאני מכירה אני לא רוצה להתחיל להסביר למה אני עוזבת.

אז נוצר שביום שלישי שבוע לפני זה בישרתי לצוות בארץ שאני עוזבת. ביום רביעי היה לנו יום כיף שכלל פעילות ואז ארוחה שבסופה הם נתנו לי מתנת עזיבה. ואז ביום שני לפני שהגעתי להחזיר ציוד הצטרפתי לכמה ישיבות כדי להיפרד מהצוות המקביל שלנו בהודו.

אז כביכול נפרדתי, אבל זו לא הרגישה פרידה ממשית, אולי כי במקומות העבודה הקודמים שלי כן היה חשוב למנהלים שלי ולעובדים שהכרתי לערוך פרידה מסודרת, והפעם הרגיש לי שמבחינת הצוות זה פשוט לא כזה חשוב.

ואני בוחרת לראות את זה לטובה, שאם היה להם כל כך קל להיפרד ממני, אז אני מבחינתי מעדיפה למצוא שוב צוות שירצה מסיבת פרידה מסודרת.

---

נראה שגם הסיפור עם המאמנים נסגר. או לפחות כך אני מקווה.

בשישי בבוקר היה לי אימון עם המאמן הקודם שלי. באופן עקרוני הוא אמר שמבחינתו הוא ראה בסידור של חלק מהמתאמנים שלו עם מאמנים אחרים כמשהו זמני ושהוא שמר להם את הזמן הקבוע שלהם מלפני כן, אבל הוא מבין שאולי חלק יצרו קשר טוב עם המאמן האחר.

הוא גם אמר שבמקרה קבענו בשישי בשעה קצת יותר מאוחרת כי הוא יודע שלפעמים הוא לא מתעורר מוקדם בבוקר – ולכן כשהתפנה לו אימון בשישי בשעה יותר מאוחרת הוא העדיף אותו כדי להקטין את הסיכון שהוא לא יתעורר.

אני אמרתי שמבחינתי אני אשמח לחזור לעבוד איתו וקבענו לחזור לשעה המקורית שלנו בחמישי בבוקר.

הוא כן אמר כמה דברים לא ברורים על זה שהוא כביכול שוחרר מאוחר יותר ממה שהוא ציפה אבל הוא רצה כמה ימים חופש אז קצת לא היה לי ברור בדיוק מה קרה עם ההודעות שלי שלקח לו זמן לקרוא אותן ולענות עליהן. אבל החלטתי לא להיכנס לזה. מעבר לעובדה שבעקבות תגובה שכתבה לי n_lee פתאום קלטתי שזה התחיל להשמע יותר מידי כמו התלבטויות שלרוב מלוות מערכות יחסים אישיות ולא מקצועיות שזו ממש ממש לא הכוונה שלי מולו – הגעתי למסקנה שבסופו של דבר זה לא משנה. אם הוא לא היה רוצה להמשיך לעבוד מולי הוא יכול היה לסרב, ואם היו לו כל מיני הנחות על האם אני רוצה לחזור או לא – אז הבהרנו את זה.

כן דיברנו על זה ששנינו לא ממש ״שמרנו על קשר״ – אני אמרתי שחבל לי שלא שאלתי מה שלומו יותר, והוא עצמו אמר שהוא בתור המאמן היה צריך לשאול יותר אבל הוא הניח מהיכרות אישית שלו איתי כמתאמנת מתמידה והעובדה שאני עובדת עם מאמן אחר כנראה שאני ״בסדר״ והוא פחות דאג לגבי.

בכל מקרה כנראה שיש סיכוי שהוא יגויס שוב למילואים בעתיד הלא רחוק. מעבר לעובדה שלצערי תהיה לי עוד הזדמנות אחת לפחות להיות יותר נחמדה, נראה לי שבפעם הבאה אני לא אקח לו מחליף כי כאב הראש הזה היה יותר מידי עבורי.

האימון עצמו עבר ממש ממש טוב, למרות שהוא אמר שלא יצא לו לשוחח עם המאמן המחליף לגבי. אבל בסופו של דבר אני זכרתי את המשקלים שבהם אני עובדת במכשירים השונים אז זה הסתדר גם בלי המידע הזה. בשלב זה אני חושבת שהיה מדובר על רצון שלו לבדוק איפה אני עומדת מבחינת כושר, והחל משבוע הבא נתחיל לעבוד ״באמת״ (עד הפעם הבאה).

מה שכן שמתי לב שנוצר מצב שבו אני דחפתי את עצמי לעשות את המקסימום, שזו הדרך שבה אני אוהבת לעבוד.