What’s your favorite meal to cook and/or eat? מה הארוחה האהובה עלי כשאני מבשלת או אוכלת?

I have to admit: I love eating, but I don't like cooking much, and like washing dishes even less.

So even though my mother and grandmother both loved to cook, I usually try to avoid it as much as I can. But naturally, that doesn't always work for me, so every once in a while I do cook. My favorite dish I cook myself is probably pasta in tomato sauce, where I add tons of veggies to the sauce.

As for my favorite meal to eat, that's a completely different and much longer story. When I was younger, I used to eat all the standard junk food (especially pizza and hamburgers), but somehow when I relocated to Atlanta back in 2001, I started enjoying some other foods.

It wasn't anything too exotic or fancy I remember some team building events we had at work that we'd go to a Brazilian Barbecue and while the guys would gorge themselves on meat, I would go to the salad bar and enjoy asparagus, hearts of palm, artichoke hearts, or some exotic cheeses. ֿAnd then in other restaurants there were pizzas with stuff like goat cheese and sun dried tomatoes, or green tea ice cream.

Eventually I found my favorite restaurants near work, and favorite deliveries near home. One of my favorites was an Italian restaurant that had great soups, salads, pasta – and I really loved the apple crostata and lemon cookies they had for desert.


אני חייבת להודות שאני אמנם אוהבת לאכול, אבל לא אוהבת לבשל ואוהבת לשטוף כלים עוד פחות.

ולכן למרות שאמא וסבתא שלי בשלניות רציניות שנהנות לבשל, אני מנסה להמנע מזה עד כמה שניתן. כמובן שלאתמיד אפשר להמנע מלבשל ולכן יוצא לי מידי פעם לבשל, והמנה האהובה עלי היא פסטה ברוטב עגבניות, שלה אני מוסיפה כמה שיותר ירקות.

לגבי הארוחה שאני הכי אוהבת לאכול 0 זה ספור אחר וארוך יותר. כשהייתי צעירה יותר, אכלתי את כל הג׳אנק פוד הרגיל, במיוחד פיצה או המבורגרים. אבל איכשהו כשעברתי לאטלנטה ב 2001, התחלתי להנות גם ממאכלים אחרים.

לא היה מדובר על מאכלים אקזוטיים או מפוארים מידי. אני וכרת כמה אירועי צווות בעבודה שבה היינו הולכים למסעדת ברביקיו ברזילאית שבה הגברים נהנו לאכול כמה שיותר בשר, ואני הלכתי לבר הסלטים ושם נהניתי מאספרגוס, לבבות דגל, לבבות ארטישוק, או גבינות אקזוטיות. וכמובן שגם היו מסעדות אחרות עם פיצות עם עגבניות מיובשות וגבינת עיזים, או גלידה בטעם תה ירוק.

בשלב מסוים כבר ידעתי מה מהסעדות האהובות עלי ליד העבודה, ואת אלו שעשו משלוחים ליד הבית שלי. אחת האהובות עלי היתה מסעדה איטלקית שבה אהבתי להזמין מרק מינסטרונה, סלט, םסטה 0 והכי אהבתי את עוגת התפוחים ועוגיות הלימון שהיו שם לקינוח.

Describe the happiest day of your life תתארי את היום השמח ביותר בחיים שלך

I can't really think of a single "happiest day of my life". I can think of quite a few happy days.

For instance: soon after I started my previous job, I joined a big and very important project. After working really hard on this project – it was announced as a success and I received the credit for that.

Whenever I travel, especially at the beginning of the trip, I'm happy. I even love waiting in the airport, as long as everything is going well, and all flights are more or less on time.

But I'm also happy if I have a day off and I stay at home, whether I just read in bed, watch a movie – or enjoy going on a short hike somewhere nearby.


אני לא ממש יכולה לחשוב על יום בודד בתור ״היום הכי שמח בחיים שלי״, אלא יכולה לחשוב על כמה כאלו.

למשל בעבודה שלי השתלבתי בפרוייקט גדול ומאוד חשוב. אחרי הרבה עבודה קשה עליו – הוא הוכרז כהצלחה ואני קיבלתי קרדיט משמעותי על זה.

אני גם מאושרת גם כשאני יוצאת לטיול, במיוחד בהתחלה שלו. אני אפילו נהנית לבלות בשדה התעופה, ככל עוד ההכל הולך טוב ואין עיכובים משמעותיים בטיסות.

אבל אני גם מאושרת אם יש לי יום חןפש בבית, בין אם אני קוראת ספר במיטה, צופה בסרט – או יוצאת לטיול קצר באיזור הבית.

Do you have a memory that’s linked to a smell? האם יש לי זיכרון שקשור לריח?

When I moved to Atlanta through my job in February 2001, I found an apartment pretty quickly. The apartment complex I moved to was highly recommended, and our site manager also lived there with her family. Only later on I realized I was duped into renting an apartment in a bad location (close to the highway, all the way in the back of the complex) where gardening wasn't being done on a regular basis. But that may have had something to do with the fact that five or six weeks after I had moved in – the complex was sold from the great management company that owned it to one which wasn't so great.

Eventually the complex became a not so nice place, with rumored drug dealer shootings every once in a while. But the straw which broke the camel's back was the fact that I eventually learned from a friend that the same type of apartment (in a much better location) was being offered for about $200 less than I was paying, so I left.

I found a cheaper apartment, which was much bigger – and near an artificial lake. It also happened to be much closer to the office I worked in. And it had some sort of "new apartment" smell which I couldn't place but was very pleasant and felt like home.

I loved living in this apartment and have many fond memories of this period in my life. Unfortunately I had to leave the US about 8 months after I moved into this apartment. But a couple of years later I was "loaned" to a new department at work, and walking into one of their new meeting rooms, I suddenly smelled a familiar smell – and felt at home.

Apparently a new wall to wall carpet was installed there not long before, and the pleasant "new apartment" smell was actually the smell of the glue they've used to installed the carpet…


כשעברתי לאטלנטה בשנת 2001, מצאתי עבודה די מהר. קומפלקס הדירות שבו מצאתי את הדירה היה מאוד מומלץ, כולל מצב שבו מנהלת אתר גרה בו עם המשפחה שלה. רק אחרי ששכרתי את הדירה הבנתי שקצת עבדו עלי, והשכירו לי דירה בפינה לא טובה של הקומפלקס (ליד הכביש המהיר שעבר ליד, בנקודה הכי רחוקה מהכניסה לקומפלקס), כשלא פעם הזניחו את המקום מבחינת גינון למשל. אבל זה אולי היה קשור לעובדה שחמישה או שישה שבועות אחרי שנכנסתי לדירה – הקומפלקס נמכר מהחברה הטובה שניהלה אותו לחברה שלא היתה כזו נהדרת.

עם הזמן הקומפלקס הפך למקום לא כל כך נחמד, עם שמועות על ירי של סוחרי סמים שקרה בו מידי פעם. אבל הקש ששבר את גב הגמל הי כשגיליתי דרך חברה שדירה דומה לשלי רק באיזור טוב יותר עולה בערך $200 פחות ממה שאני שילמתי, אז החלטתי לעזוב.

מצאתי דירה חדשה וזולה יותר, שהיתה גם גדולה יותר מהדירה הקודמת וליד אגם מלאכותי. והיה לדירה ריח של ״דירה חדשה״ שלא יהיתי מה המקור שלו אבל היה לי מאוד נעים ו״ביתי״.

מאוד אהבתי לגור בדירה הו ויש לי המון זכרונות ממנה, אבל אחרי בערך שמונה חודשים אחרי שעברתי אליה נאלצתי לעזוב את ארה״ב. אבל שנתיים או שלוש אחר כך ״הושאלתי״ בעבודה למחלקה חדשה, וכשנכנסתי לאחד מחדרי הישיבות שלהם פתאום הרחתי ריח מוכר וביתי.

מסתבר שזמן קצר לפני כן התקינו בחדר הישיבות שטיח מקיר לקיר, והריח הנעים וה״ביתי״ בעצם היה הריח של הדבק שבעזרתו הדביקו את השטיח…

What fear have you conquered? על איזה פחד הצלחתי להתגבר?

As a child, I remember being really afraid of crossing suspension bridges, the kind which would rock in the wind or even just by having me cross them (not to mention the horrible rocking that would ensue whenever someone else was crossing it).

Years later my mother told me an interesting story. When I was 5, we moved to Canada for a few months for my dad's studies – so we used the time to travel quite a lot. On one of these trips my sister (who was 2 at the time) and I just ran on such a suspension bridge, which really scared my mother, or at least that's what she told us.

I assume she somehow managed to calm her fears by making us afraid of such bridges, instead of dealing with it in a more constructive way.

Just before the Covid pandemic I traveled to New Zealand, and had to cross quite a few suspension bridges, and surprisingly enough had no problem crossing them, even in windy weather and quite a few other people crossing them in both direction.

I no longer thought these bridges were scary, and I only remembered my fear of these bridges because I saw a few other travellers who were hesitant to cross them because of the obvious rocking of the bridge.

So I have no idea why or how I overcame this fear of suspension bridges.

בתור ילדה, אני זוכרת שמאוד פחדתי מגשרים ״תלויים״ מהסוג שמתנדנד ברוח או כשאני צועדת עליהם (שלא לדבר על ההתנדנדות הנוראית שלהם כשאנשים אחרים התחילו לצעוד עליהם).

שנים אחר כך, אמא שלי סיפרה לי סיפור מעניין. כשהייתי בת חמש, גרנו בקנדה לקצת פחות משנה בשביל הלימודים של אבא שלי, ומן הסתם ניצלנו את ההזדמנות כדי לטייל. ולפי הסיפור של אמא שלי, באחד הטיולים האלו, אני ואחותי (שהיתה אז בת שנתיים) רצנו על גשר כזה והיא מאוד פחדה.

אני מניחה שהדרך שלה להתמודד עם הפחד הזה היה לגרום לי ולאחותי לפחד מהגשרים האלו במקום להתמודד עם הבעיה בדרך יעילה יותר.

קצת לפני מגיפת הקורונה יצא לי לטייל בניו זילנד, שהם היו לנו כמה מסלולים שבהם היו גשרים תלויים כאלו. ולמרבה ההפתעה שלי, לא היתה לי שום בעיה לחצות גשרים תלויים כאלו, גם בתנאי מזג אוויר של רוח, או כשהרבה אנשים עברו על הגשרים לשני הכיוונים.

לא ממש שמתי לב לזה שהחשש שלי עבר, ונזכרתי בו רק כשראיתי שהיו כמה אנשים אחרים שקצת חששו לעלות על הגשרים האלו כשהיה די ברור שהם זזים מצד לצד.

כך אין לי מושג מתי ואיך הצלחתי להתגבר על הפחד שלי מפני הגשרים האלו.

בין מרי אזרחי למלחמת אזרחים – מדרון חלקלק

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

בעיני חלק גדול מהבעיה נובע מחוסר הבנה של למה עלתה הממשלה הזו לשלטון.

אם תחזרו לרגע למבצע ״שומר חומות״ במאי 2021, מעבר לעובדה ששיגורי הטילים הפכו להיות מדויקים יותר וקשים יותר ליירוט על ידי מערכות ״כיפת ברזל״, גם באיזור תל אביב – חלק גדול מהסכנה נבע מכך שבערים מעורבות (לןד, רמלה, יפו, וערים דומות) היו מהומות שבהן לא פעם ערבים תקפו כל מי שהם חשדו בו שהוא יהודי (ובמקרים מסוימים פגעו גם בערבים אחרים).

בלא מט מהערים המעורבות באיזור המרכז (כלומר אלו שקרובות יחסית לתל אביב) הפעולות האלו הסתיימו בסוף המבצע, אבל בצפון הארץ ובדרום המצב שונה – והאלימות הזו נמשכת לאורך זמן בדרעים שונות, החל מירי אקראי שפוגע בישיובים יהודיים, רכבים שנוהגים בצורה פרועה בכבישים בין הערים ולעיתים קרובות גם בערים עצמן, ולא פעם גם בגביית דמי ״פרוטקשן״ מעסקים שונים רק כדי שלא ישרפו אותם.

בבחירות האחרונות – הימין הקיצוני היה היחיד שהתייחס למצב הזה באופן ישיר וכזה שהציע פתרון כביכול פשוט וקולע: בואו פשוט נתמודד בכוח עם המעשים האלו, ונראה לפושעים מהמגזר הערבי מי ״בעל הבית״ פה.

במקביל, השמאל בימינו רק הולך ומקצין (כפי שכבר כתבתי בהרחבה בפוסט הזה) ולא נותן פתרון אמיתי לבעיה חוץ מאשר לדבר על ה״כיבוש״. עקרונית ועובדתית נכון שהנוכחות הצבאית שלנו בשטחים היא חלק גדול ומשמעותי מהבעיה שיש לנו עם האוכלוסיה הערבית בתוך שטחי המדינה ומחוצה להם, אבל בגישה של ה״כיבוש״ אין דרישה מצד הערבים להפסיק עם האלימות שלהם ואפילו במובן מסוים חוסר הדרישה הזו נתפס בתור הסכמה שקטה להתנהלות האלימה של הציבור הערבי וכהצדקה שלה.

במצב כזה, חלק גדל מהאוכלוסיה פשוט פונה למי שמציע לו פתרון ישים לבעיה ולא מאשים את הציבור בה. ולכן בעצם יש הצדקה של חלק גדול מהציבור לצעדים שעם הזמן יכולים להתדרדר למצב לא רצוי לכולנו – פנימית ובינלאומית.


השאלה היא בעצם עד כמה נוצר פה מצב שבו צריך כחלק מההליך הדמוקרטי ולקבל את החלטת הרוב, מה הגבול של כוח הרוב בהריסה של מה שאנחנו תופסים כבסיס הדמוקרטיה – ואיך באמת אפשר לשנות את הממשל כדי שיקבל את ההחלטות שבעינינו הן הנכונות.

חשוב קודם כל לזכור שהיו תקופות שבהן הדעות של הימין לא קיבלו מקום בהחלטות המדיניות – למשל במהלך תהליך השלום שהובילו רבין ופרס בתחילת שנות התשעים (כשבתקופה שבה נערכו השיחות הראשוניות היה חוק שאסר על שיחות שכאלו), או בתקופה שבה פונתה רצועת עזה. ואם נסתכל אפילו קצת יותר אחורנית אפשר גם לדבר על התקופה שבה פונה חבל ימית לטובת השלום עם מצרים. במצבים האלו, השמאל גילה הרבה פחות הבנה למחאה של אנשי הימין למדיניות שהשמאל קבע.

מעבר לזה, לקרוב משפחה רחוק שלי שכותב לא מעט בפייסבוק על פוליטיקה יש תיאוריה מעניינת.

קודם כל כרקע – חשוב לזכור שבניגוד ליאיר לפיד טבני גנץ שפשוט החליטו להכנס לפוליטיקה כמועמדים לראשות הממשלה לפני יחסית מעט שנים, נתניהו גדל בשורות הליכוד וביצע כמה תפקידים לפני שהוא הפך למועמד לראשות הממשלה מטעם הליכוד, ובמהלך השנים שירת לא פעם בתפקידים של שר מאוד בכיר. לכן הוא מכיר טוב מאוד את המערכת הפוליטית לא רק בארץ, אלא גם את מקומה של ישראל מבחינה בינלאומית.

התיאוריה של אותו קרוב משפחה שלי היא שביבי לאורך השנים תמיד בחר להכנס לשותפות בקואליציה עם מישהו ש״ימתן״ אותו – החל למשל עם אהוד ברק שהיה ראש מפלגת העבודה, וכלה בגנץ בבחירות של 2020. למרות שבכל אחת ממערכות הבחירות האלו הוא יכול היה להקים ״ממשלת ימין על מלא״, הוא העדיף שיתוף פעולה עם השמאל.

היבה לכך היא כנראה העובדה שביבי הבין שמבחינה בינלאומית, ״ממשלת ימין על מלא ״לא תתקבל בצורה טובה. עד כמה שהיינו מעדייפם לשכוח או להתעלם מזה – ישראל תלויה בקהילה הבינלאומית ממש כמו כל מדינה אחרת, במיוחד כשאנחנו מדינה קטנה שתלויה מצד אחד ביצוא ובעבודה בשיתוף פעולה אקדמאי תעשייתי עם הרבה מדינות בחו״ל, ומצד שני זקוקה לתמיכה דיפלומטית של לא מעט מדינות אחרות ובראשן ארה״ב במסגרות בינלאומיות כמו למשל באו״ם.

לכן הסברה היא שביבי כרגע כל כך נואש להמנע מהמשפטים נגדו ומהעונשים שצפויים לו – הוא פונה לדרך שהוא עצמו יודע שהיא לא טובה. והוכחות לכך התחילו להערם ברגע שהיה ברור ביבי מתכנן להקים ממשלה כזו. ארה״ב יצאה באזהרות מראש על פעילויות בשטחים או מבחינה משפטית שלא יהיו מקובלות עליה ושהיא לא תגן עליהן בפורומים בינלאומיים כמו האו״ם – ואפילו כבר גערה בשר החוץ החדש שנשמע באחד הנאומים הראשונים שלו כפרו רוסי ונגד אוקראינה.

ומובן שהממשלה הזו סיבכה את ביבי גם בליכוד עצמו, שלרבים מבכיריו שנאמנים בלית ברירה לביבי נותרו ללא תפקידים ראויים.

אני מניחה שהשאלה המהותית פה היא מה האינטרס של ביבי. ברור שלא ממש אכפת לו ממצב החברה בישראל ככל עוד הוא מצליח להתחמק מהכלא וממשיך לקבל מתנות חינם לו למשפחתו. אבל התדרדרות במצבה הבינלאומי של ישראל יביא מהר מאוד מצוקה כלכלית לישראל, מה שכמובן עלול להשפיע על היכולת שלו להבחר שוב – וכמובן לקבל מתנות ממקורבים.

לכן יש מי שטוענים שאחרי שהוא יצליח להתחמק מהמשפט, ביבי יוביל אותנו לבחירות חוזרות כדי להתחמק מאחיזתם של אנשי הימין הקיצוני, בתקווה שכוחם יופחת בבחירות הבאות. ייתכן מאוד שהוא ינסה גם לפנות לגנץ או לפיד כדי להקים ממשלת אחדות במקום בחירות, כיבכול אחרי שהוא ״יבין״ את הנזקים של הממשלה ״ימין על מלא״ שלו ועל כך שהציבור לא מרוצה.

כך שמה שיקרה הלאה תלוי באורך הנשימה של הממשלה הנוכחית, שתלוי בעיקר ביכולת של ביבי לחלץ את עצמו מהמשפטים שהוא כרגע עומד בהם.

What is your preferred mode of travel? איך אני אוהבת לנסוע?

I don't own a car. Living in the city center of a relatively big city on the suburbs on Tel Aviv, I can easily get to most places I need to get to by walking, or by using very convenient public transportation.

But I do love flying – I guess because to me, it represents traveling to new and interesting places, or perhaps even an adventure. Luckily I was used to long lights from a young age, so I really don't mind them and even enjoy the chance to watch as many movies as I like…


כידוע אין לי רכב. כמי שגרה במרכז עיר די גדולה שצמודה לתל אביב, אני יכולה להגיע לאין שאני צריכה להגיע בהליכה, או בתחבורה ציבורי מאוד זמינה.

אבל אני כן מאוד אוהבת לטוס – כנראה כי עבורי זה מייצג נסיעות למקומות חדשים ומעניינים, או אפילו הרפתקאות. למזלי אני רגילה מגיל די צעיר לטיסות ארוכות, כך שממש לא אכפת לי לטוס להרבה זמן ואפילו נהנית לראות כמה שיותר סרטים במהלך הטיסה…

If you had a billion US dollars, how would you spend it? אם יהיו לי ביליון דולרים אמריקניים, איך אבזבז אותם?

I assume the amount is a billion dollars is meant to be such a large sum that I would never have to worry about money ever again – but as countless celebrities have shown us in the past, there's no such thing as "too much money to spend" if you try hard enough to find new interesting and expensive ways to spend it.

Therefore I would need to plan how to spend it, and I assume that part of the planning would be to invest a large portion of it in various ways that would maintain and even increase it's value so I would always be stable financially, even in old age.

I would also do my best not to publicize the fact that I am so rich – because as many lottery winners have shown us, once you get rich, many people would want you to "lend" them the money or "invest" it in them or through them without ever seeing this money ever again.

Also, after being unemployed for a few months during the Covid pandemic, I don't think having no job or other ways to occupy me and fill my time is good for me – so I would keep working or find an alternative by volunteering.

But I would want to do a few things with the money. First – travel as much as I can without having to worry about money, even to places such as Antarctica which are very expensive to reach.

I would also like to buy a nicer apartment, even though the one I already own is pretty nice – but I would like one designed better, and the budget to decorate it to my taste.

And I would also be able to afford some household help, such as having a cleaner come once a week.


אני מניחה שההצעה לביליון דולר נובעת מהרצון לראות מה נעשה עם סכום בלתי מוגבל של כסף ברמה שלא אצטרך לדאוג שוב לעניינים כספיים. אבל כפי שהרבה מאד כוכבים ועשירים אחרים הראו לנו בעבר – אין דבר כזה של ״יותר מידי כסף שאי אפשר לבזבז״ אם מנסים למצוא דרכים חדשות ובזבזניות במיוחד כדי להוציא את הסכומים האלו.

לכן אצטרך לתכנן איך להוציא את הכסף, וחלק גדול מהכסף ילך לכיוון של השקעה בערוצים שונים כדי שהכסף ישמור על הערך שלו או אפילו יגדיל אותו כדי שתמיד תהיה לי יציבות כלכלית, גם בגיל מבוגר.

אני גם אעשה ככל יכולתי כדי לא לפרסם את העובדה שהתעשרתי – כי כמו שקרה להרבה מאוד זוכים בלוטו, ל פעם אנשים מבקשים ״הלוואה״ או ״השקעה״ מאדם שהתעשר, והוא כמובן לא מקבל את הכסף חזרה אי פעם.

ןמכיוון שבתקופת הקורונה הייתי מובטלת לכמה חודשים – ברור לי שאני לא ארצה להפסיק לעבוד או לפחות להנדב, כי אני אצטרך מסגרת למלא את הזמן שלי בעבודה או לפחות בהתנדבות.

אבל כן יש כמה דברים שארצה לעשות עם הכסף – קודם כל לטייל בעולם, גם למקומות שנחשבים יקרים כמו למשל טיולים לאנטרקטיקה.

אני חושבת שארצה לקנות גם דירה חדשה למרות שהדירה הנוכחית שלי לא כזו גרועה, אבל כן ארצה דירה שתמצא חן בעיני ואוכל לעצב בעצמי עם מספיק תקציב כדי לעצב כראות עיני.

בנוסף אשמח אם יהיה לי כסף כדי שתהיה לי עזרה בבית, כמו למשל עוזרת שתנקה פעם בשבוע.

What chore do you find the most challenging to do? איזו משימה הכי קשה לכם לעשות?

When I was growing up, we never had any chores. My mom wanted things done her way, and didn't have the patience to teach us (eve though she always said that she just didn't have the time to have the job done twice). Even when she had back problems, she preferred buying a dishwasher rather than have us wash the dishes, or hired a housekeeper when she was too tired to clean up the house herself.

So when I moved out of the house, the toughest part of living with other people was that I didn't know much about housekeeping. Part of it was that I didn't know to do the chores correctly, but another part was that I often didn't realize that something had to be done – much the the annoyance of other people around me.

Of course that eventually I learned all I needed to know about housework. But I guess that in a way I never liked doing any of them since they always seemed to be part o the annoying things we have to do as grownups. But if there's e chore I truly don't like – that would be dishwashing. Somehow getting up close and personal with all the dirty parts of the dishes isn't pleasant.


כשהייתי ילדה, מעולם לא השתתפנו בעבודות הבית. אמא שלי אהבה שדברים יתבצעו בדרך שהיא אוהבת, ולא ממש היתה לה סבלנות ללמד אותנו (למרות שהיא תמיד טענה שפשוט אין לה זמן לבצע דברים פעמיים). אפילו כשהיו לה בעיות גב, היא העדיפה לקנות מדיח כלים מאשר לתת לנו לשטוף כלים, וכשהיה לה קשה לנקות את הבית היא העדיפה לשכור עוזרת בית.

אז כשיצאתי מהבית, החלק הקשה ביותר בלחיות עם אנשים אחרים היהת העובדה שלא ממש היה לי מושג בכל מה שקשור לתחזוקת הבית. חלק מזה היתה העבודה שלא ידעתי לעשות דברים כמו שצריך, אבל חלק אחר היה בכך שלא הייתי מודעת לזה שצריך לעשות משהו – וזההיה מעצבן לאנשים סביבי.

ברור שבסופו של דבר למדתי את מה שהייתי צריכה ללמוד על עבודות בית. אבל אף פעם לא ממש אהבתי לעשות אותי כי הם תמיד הרגישו כמו עוד אחד מהדברים המעצבנים שצריך לעשות בתור מבוגרים. אבל אם יש עבודת בית אחת שאני לא אוהבת – זה לשטוף כלים. איכשהו המגע האישי עם הלכלוך שעליהן פשוט לא נעים מבחינתי.

How do you define success? איך אני מגדירה הצלחה?

Back in the late 80's, when my father was doing his post PhD in NYC, he & my mother were invited to a party over the weekend that his supervisor hosted in his house. The supervisor who was a well – to – do man had to show his financial success by buying a certain sized house, in a specific set of neighborhoods, with a certain sized backyard and have a specific priced art decorating his home, and so on.

Of course it's very easy to mock this model of success, but for most people – the ability to live a relatively successful life does depend on being able to afford to live, and being poor means that you'd have a really hard time succeeding in any other area since you'd be struggling to provide basic life needs such as food or shelter to yourself & your family.

But this doesn't necessarily mean that this success has a positive effect on people. In the movie "American Beauty", the character of Buddy Kane, a successful real estate agent, say that "In order to be successful, one must project an image of success at all times." This is the basic assumption of many Americans – that success if always basically financial, and that you often have to appear "successful" (meaning affluent) in order to attract this sort of success.

One famous Israeli actor decided to try and make it big in Hollywood. He and his actress wife moved there after saving a substantial sum of money to allow them to take their time while auditioning and perhaps taking a few acting lessons or speech therapy to adjust their accents. But they've discovered that this wasn't enough – because they were required to lease an expensive car to project an image of success even though they didn't have a job or any roles yet that would allow them to afford this car. But without projecting this image of success – they would have no chance of succeeding in the first place…


פעם כשגרנו בניו יורק לפוסט דוקטורט של אבא שלי, הוא ואמא שלי הוזמנו למסיבה בביתו של המנהל של אבא שלי. המנהל היה אדם אמיד, והבית שלו היה בשכונה ה״נכונה״ ובגודל ה״נכון״ והוא קושט באמנות ה״נכונה״ כדי לייצג את מעמדו הכלכלי, וכך הלאה.

בהרבה מובנים, קל ללעוג למודל כזה של הצלחה – אבל עבור הרוב המכריע של האנשים, היכולת לחיות חיים עם הצלחה תלויים בעובדה שתריך להיות להם מספיק כסף כדי להבטיח יציבות כלכלית, ואם מישהו עני הוא יהיה עסוק בדאגה לספר לעצמו אוכל או מגורים ולא יהיה לו זמן להצליח בדברים אחרים.

אבל יש בעיה בגישה הזו. בסרט ״אמריקן ביוטי״, יש דמות בשם באדי קיין שהוא סוכן נדל״ן מצליח שאומר בשלב מסוים ש״כדי להיות אדם מצליח – האדם צריך לשדר כל הזמן הצלחה״. ורבים מהאמריקנים מאמינים שהצלחה היא באמת כלכלית, ושהם צריכים לשדר הצלחה כדי למשוך לעצמם את ההצלחה הזו.

בזמנו השחקן הישראלי אקי אבני החליט לנסות את מזלו בהוליווד. הוא ואישתו סנדי בר עברו לארה״ב אחרי שהם חסכו סכום נאה של כסף כדי לאפשר להם לקחת את הזמן ולהתכונן ולבצע כמו שצריך אודישנים לסרטים, ואולי לקחת גם כמה שיעורי משחק או שיעורים לשפר את המבטא שלהם. אבל הם גילו שהכסף לא ממש מספיק כי הם היו צריכים לשדר הצלחה למשל בכך שהם היו צריכים לשכור רכב מפואר כדי להגיע איתו לאודישנים בגלל שמפיקים ציפו לראות מישהו ״מצליח״ כדי לשכור אותו לסרט שלהם. כל זה למרות שלהם ממש כמו לשחקנים מתחילים אחרים לא בהכרח היתה עבודה שבעזרתה הם יכלו לממן את הרכב היקר הזה – אבל בלי לשדר הצלחה הם לא יהו יכולים להגיע להצלחה…

Has a book changed your life? האם ספר שינה את חיי?

When I was growing up, I had a book I inherited from my parents. Actually it was a set of 2 – 3 books which were in a way an encyclopedia about many subjects such as nature, geography, and history – but they weren't just a list of facts, but rather stories about the great explorers of the past such as Christopher Columbus, or stories about raising hyenas in a zoo.

I loved reading these books as a young child, especially the adventures of those who travelled. I believe that eventually when I grew up and started to travel, I also looked for adventures rather than taking the beaten path.

Of course I've continued reading travel & adventure books. Some of my favorites are "Into Thin Air" by John Krakauer about his Everest climb (even though I would never plan to do the same), and "Saving Fish From Drowning" by Amy Tan – where I did get to visit a few of the locations mentioned in the book when I travelled to China a few years ago.


בתור ילדה היו ל ו בבית שנים שלושה ספרים שהיו מעין אנציקלופדיה, אבל כזו שתארה את הנושאים השונים שהיו בה בת=צרוה מאוד ״סיפורית״ ולא בתור רשימה של עובדות – החל מחייהם ומעלליהם של מגלי עולם כמו כריסטופר קולומבוס או על איך מגדלים צבועים בגן חיות.

מאוד אהבתי לקרוא את הספרים האלו בתור ילדה צעירה, במיוחד את סיפורי ההרפתקאות. אני חושבת שהתבגרתי והתחלתי לטייל בעצמי, העדפתי טיולים שיהיו הרפתקאות ולא טיולים סטנדרטיים.

וכמובן עם השנים המשכתי לקרוא ספרים על טיולים והרפתקאות. האהובים עלי הם ״מוות באוורסט״ של ג׳ון קראקוואר שבו הוא מתאר את הטיפוס שלו לראש האוורסט (למרות שאני לעולם לא אתכנן לטפס על ההר) ו״להציל דגים מטביעה״ של איימי טאן (שביקרתי בטיול שלי בסין בכמה מהנקודות שמצויינות בספר).