התיירת המקרית

ברשומה האחרונה שלי על נושא הועד בבניין שלי, כתבתי על ישיבת הועד שהיתה לנו לפני קצת פחות משבועיים. לישיבה הגיע הנציג של הועד הממונה בניסיון להציג את נקודת המבט שלו – ובהחלט היו לו נקודות חשובות להציג לגבי מה צריך להעשות בבניין. מצד שני, ההרגשה של רובנו לפחות היתה שהוא מסרב לתת לנו נתונים שלנו נראו בסיסיים – כמו למשל חובות של דיירים לועד (למשל חובות שנוצרו בגלל שהוא מסרב לקבל תשלום בצ׳קים ומתעקש על העברות בנקאיות או תשלום בפייבוקס / ביט מה שקשה לחלק מהדיירים המאוד מבוגרים בבניין), או נתונים על רמת ההוצאות וההכנסות של הועד כדי לראות האם יש גרעון.

בנושא של הגרעון הנציג הממונה כן ניסה להגיד שהתשלומים שהבניין משלם גבוהים יותר מההכנסות מדמי הועד שאנחנו משלמים, והתחיל לזרוק מספרים בעל פה לגבי כל מיני עלויות – אנחנו ביקשנו ממנו לשלוח לנו בכתב את הנתונים אחרי שהוא יוודא אותם כדי שנוכל לראות אותם ולהיות בטוחים שהם מדויקים, אבל למרות שהוא הסכים לשלוח אותם – אנחנו לא קיבלנו אותם, לפחות לא בפורום של הבניין כולו.

לאחר שהוא עזב – אנחנו בעלי הדירות בחרנו ועד מטעם הבניין, והסכמנו שלאחר שנצליח להעיף אותו ניצור קשר עם חברת ניהול כזו או אחרת שאחד מבעלי הדירות המליץ עליה שהיא תהיה זו שתנהל את הבניין בשוטף, והועד הממונה יהיה זה שבעצם יתקשר איתה ויהיה בעצם הפנים של הבניין אם ייווצר חלילה מצב שבו באמת צורך בייצוג של הבניין שחברת הניהול לא עושה.

במקביל לזה הצלחנו ליצור קבוצת ווטסאפ של בעלי הדירות שלא תכלול את הנציג הממונה כדי שנוכל לתאם בינינו לבין עצמינו דברים בלי מעורבות שלו – ובין השאר תיאמנו כתיבה של מכתב למפקח על הבתים עם סיכום הישיבה של הועד, ועוד בקשה שלנו למינוי ועד מטעמינו במקום הועד הממונה.

המכתב הזה היה קצת לחוץ בזמן – בגלל הסיפור עם הועד הממונה. עקרונית כשהמפקח על הבתים ממנה לבניין ועד ממונה, הבניין אמור לתת לו לעבוד שלושה חודשים בלי אפשרות להחליף אותו – ורק אחרי התקופה הזו הבניין יכול למשל לבקש להקים ועד משל עצמו או לבקש להחליף את הנציג.

הבעיה אצלנו היתה שהיה לנו ועד ממונה שמונה בספטמבר 2024, אבל היא החליטה לפרוש במהלך יולי – ורשמית המחליף שלה בעצם עבד במקומה עד השני בספטמבר, ואז החל מהשלישי לספטמבר השנה הוא היה מקבל מינוי חדש. זה אומר מבחינתנו בבניין אם לא היינו מצליחים להקים ועד חליפי ולהודיע עליו למפקח על הבתים לפני השלישי בספטמבר – לא היינו יכולים להחליף את הועד הממונה עד תחילת דצמבר.

לכן היינו בלחץ לנסח את המכתב בצורה טובה – ואז להחתים פיזית את כל בעלי הדירות (שחלקם לא גרים בבניין) שהשתתפו בישיבת הבניין ואז בהחלטה להחליף את הועד על המכתב. אחד מבעלי הדירות מצא דרך להגיש את המכתב אונליין, מה שכמובן קיצר את התהליך מאוד.

בשני בספטמבר קרו שני דברים במקביל. מצד אחד, נשמע שהממונה על הבתים החליט לקבל את סיכום ישיבת הבניין שלנו כתקין, ואת ההחלטה שלנו במסגרת הישיבה הזו להקים ועד חלופי של בעלי הדירות במקום הועד הממונה. אמנם לא קיבלנו את המסמך באופן מיידי, או אולי בעצם מי שהגיש אותו כן קיבל אותו בלי לשים לב לזה שהמכתב התקבל – ולכן לא היינו מודעים לעובדה שהתקבלה החלטה לטובתנו שמאפשרת לועד מטעם הבניין לפעול במקום הועד הממונה.

אנחנו שמענו על ההחלטה רק כשהנציג של הועד הממונה כתב שני בספטמבר בקבוצת הווטסאפ של הבניין התחיל לשאול מי מבעלי הדירות הגיש את המכתב – כנראה כי הוא קיבל מהמפקח על הבתים הודעה על כך שהמינוי שלו לא הופך לרשמי. נשמע היה שהוא חושד שהיה מדובר על בעל דירה ספציפי, או לפחות בעלי דירה ספציפיים שאיתם הוא הסתכסך, והיה צריך ממש להסביר לו שהבקשה הוגשה על ידי כל בעלי הדירות שהיו באסיפה. הרושם שלי היה שייתכן שהנציג הזה של הועד הממונה לא ממש הבין עד כמה ההתנהלות שלו גרמה לרושם גרוע עליו בפני רבים מבעלי הדירות, ולא רק אלו שהיו קולניים כלפיו.

נשמע שהוא עצמו לא מוכן לוותר על המינוי, והוא ניסה כנראה לקבל את סיכום הישיבה מהמפקח על הבתים – ועוד לפני שהוא ראה את הסיכום הוא טען שלדעתו יש שם כמה טעויות. מאוחר יותר הוא גם כתב לנו (או אולי יותר נכון איים עלינו) שהוא מתכוון להוציא צו מניעה זמני נגד הועד שמונה מטעם הבניין, למרות שלא ברור לי על סמך מה הוא יכול לבסס בקשה כזו.

הגישה של בעלי הדירות שמובילים את התהליך היא שהנציג הזה של הועד שמונה לנו נאבק על הפרנסה שלו (הוא בכל זאת מרוויח כמה אלפי ש״ח על כל בניין שהוא מנהל), אבל בשלב זה ניתן לו לריב עם המפקח על הבתים עד שנקבל את ההודעה הרשמית על סגירת התיק, ואז נוודא שהועד מטעם הבניין יקבל ממנו את השליטה על חשבון הבנק של הועד ואת כל שאר הדברים (כולל כמובן את ההסתלקות שלו מהחשבון).

מצד אחד אני מסכימה איתם שלא צריך להכניס ראש בריא למיטה חולה ולא להחמיר את הסכסוך הזה – אבל מצד שני, אני שואלת את עצמי עד כמה אנחנו באמת מבינים את התהליכים שקורים פה, והאם אנחנו לא מפספסים משהו שיהיה לנו יקר ומסובך לטפל בו מאוחר יותר רק כי נקטנו גישה פאסיבית של להמתין.

רוני לידור הוא פרופסור ל״התנהגות מוטורית״ ו״פסיכולוגיה של הספורט״, והוא המנהל של מכון וינגייט מאז 2010. ולו חשוב מאוד לכתוב בעיתון ״ארץ״ כתבה ארוכה ועמוסה לגבי חשיבותם של שיעורי הפעילות הגופנית בבתי הספר.

מבחינתו שיעורי הספורט הם הם הבסיס לכל שאר המקצועות הנלמדים בכיתה – ולא עוד מקצוע שולי שנאלצים ללמד לצד הלימודים החשובים של החומר העיוני בכיתות. הנה כמה ציטוטים נבחרים שלו:

ילדים שגופם בריא, שחווים הצלחה בתנועה ושמרגישים שייכות לקבוצה, הם ילדים שמסוגלים להצליח גם במקצועות אחרים הנלמדים בבית הספר. החינוך הגופני אינו רק עניין של כושר או של ספורט, אלא נדבך מרכזי בעיצוב דמותם של הבוגרים בישראל. ילד או ילדה שמבינים את חשיבות הפעילות הגופנית, יודעים לעבוד בצוות, מפתחים התמדה במשימה ומחזקים את חוסנם האישי והחברתי.

או ציטוט נוסף על כך שספורט הוא הוא הדרך להתמודד עם הלחצים והמתחים של התקופה:

מעבר לכך, המציאות הביטחונית בישראל בשנתיים האחרונות מחדדת עוד יותר את הצורך בחינוך הגופני. תלמידים רבים מגיעים לכיתה כשהם עמוסים בחוויות קשות ובתחושת מתח, וזהו שיעור שבו הם יכולים לנשום, להתאוורר, להתחזק ולהרגיש חלק מקבוצה. במובן הזה, החינוך הגופני הוא גם כלי טיפולי ומגן, שמאפשר למערכת החינוך להיות קשובה לצרכים הרגשיים של התלמידים בתקופות של לחץ ומשבר.

ואיך שלא – כמובן חייבים לקשר את שיעורי הספורט לכך שילדים משמינים:

מגני הילדים ועד התיכון אמורים התלמידים לעבור תהליך מתמשך של פיתוח גוף ותנועה, רכישת הרגלים של אורח חיים פעיל ובריא ושכלול יכולות חברתיות ונפשיות. אך המציאות העכשווית מציבה אתגר מורכב יותר לחינוך הגופני: אורח החיים של ילדים ובני נוער הופך יותר ויותר יושבני, משום ששעות רבות מדי מוקדשות למסכים, והרגלי התזונה שלהם רחוקים מלהיות מאוזנים.

או ציטוט נוסף:

המודל לחינוך לאורח חיים בריא מדגיש את הקשר הישיר בין פעילות גופנית, תזונה נכונה ושמירה על בריאות הגוף והנפש, ובכך מחבר את מה שנלמד בכיתה להרגלי חיים יומיומיים. ולבסוף, מודל החינוך לתנועה שם דגש על החוויה הגופנית האישית, על יצירתיות ועל קשר בין גוף לנפש. שילוב המודלים הללו מייצר שיעורים מגוונים שמדברים בשפה עדכנית לתלמידי המאה ה־21, ומחזקים את הטענה שהחינוך הגופני הוא הרבה מעבר לשיעור ספורט מסורתי.

---

העניין הוא ששיעורי ספורט בבתי הספר לעולם לא יוכלו למלא אף אחת מהמטרות האלו.

הסיבה לכך פשוטה: ממש בכל מקצוע אחר שנמד בבית הספר, היכולת של כל התלמידים אינה זהה. יש תלמידים שבאופן טבעי יהיו טובים יותר בספורט (ובמיוחד בתחומים שנלמדים במסגרת החינוך הגופני בבית ספר, החל מריצה וכלה בהתעמלות קרקע ומכשירים ברמתה הבסיסית), ואחרים שיהיו פחות טובים – ואולי אפילו גרועים.

ואם בבתי הספר לא פעם יש חלוקה להקבצות במקצועות מסוימים בכיתות הנמוכות יותר, או חלוקה לכיתות לפי רמה לימודית והיכולת להשיג תעודת בגרות בבתי הספר התיכוניים (שלא לדבר על כך שישנם בתי ספר שידועים ברמה הלימודית הגבוהה שלהם שמושכים אליהם תלמידים טובים במיוחד), בכל מה שקשור לחינוך גופני, לכל היותר יש בכיתות הגבוהות יותר חלוקה בין בנים לבנות בשיעורים.

ובמצב כזה, רק התלמידים הטובים יותר יזכו לצאת משיעורי החינוך הגופני עם תחושה של ״הצלחה בתנועה״. ולצד הרבה אחרים שיהיו בסדר גם אם הם לא מצטיינים – יהיו גם התלמידים החלשים שיצאו מהשיעורים עם תחושת כשלון.

אלו יהיו אלו שתמיד ייבחרו אחרונים בכל משחק קבוצתי כי אף אחד אחר לא מעוניין להפסיד במשחק בגללם. וסביר להניח שגם אם ייאלצו את התלמידים האחרים לבחור בהם – הקבוצה כנראה תרמוז להם בכל הכוח לא להשתתף כדי לא להפריע. אותם תלמידים גם יהיו אלו שאף אחד לא ירצה להיות בני הזוג שלהם בריצות הקצרות, כי רוב התלמידים רוצים מישהו מהיר לידם כדי לדחוף אותם גם לרוץ מהר – לא מישהו שייגרר מאחור.

סביר מאוד להניח שהם יצאו מהשיעורים בתחושה של כשלון, לא של הצלחה – ובתחושה של שנאה לספורט.

ומעבר לזה, במסגרת הלימודית לא פעם יש עידוד של התלמידים החזקים יותר – אבל לא של החלשים.

אני למשל זוכרת שהמורה שלנו לספורט בבית הספר היסודי, אוסנת, החליטה באחת השנים לפתוח ״חוג ספורט״ בבית הספר בשעות אחרי הלימודים. רק מה? החוג היה מיועד לאלו שכבר הצליחו לבצע את התרגילים הבסיסיים ורצו להתקדם יותר מהר – ולא לתלמידים החלשים יותר שבמובן מסוים דווקא הם היו הכי זקוקים לעזרה הזו בקידום היכולות שלהם.

יכול להיות שהיוזמה לא היתה של אוסנת עצמה אלא של בית הספר – אבל מי מכל הצוות שלא חשב לפחות לפתוח במקביל חוג לתלמידים החלשים, או מסגרת שתעזור דווקא להם להתקדם ביצע פה הזנחה מאוד גדולה של חלק משמעותי מהאוכלוסיה של התלמידים.

וזה לא היה מוגבל רק לזה – אני זוכרת למשל את המורה שלנו לספורט בתיכון, רותי, מעודדת את אחת התלמידות שקצב טוב להתאמן. אני לא זוכרת אם היה מדובר על השקעה נוספת במהלך השיעורים או אחריהם, או ממש עידוד להצטרף לנבחרת הריצה של בית הספר שקיבלה זמן אימון נוסף מהמורים והמורות לחינוך גופני – אבל שהחלט השקיעו בה יותר כי היא היתה טובה.

אותה תלמידה היא היום אישה בוגרת, ומבדיקה מהירה בפייסבוק היא עדיין עוסקת בריצה באופן חובבני כמה עשורים אחרי תיכון. היא כנראה היתה ממשיכה להנות לרוץ גם בלי עידוד נוסף מהמורה.

אבל סביר להניח שאני ושאר התלמידות שהחוויה שלהן היתה של חוסר יכולת בשיעורים, ושבנוסף לא קיבלנו תמיכה מהמורה – כנראה שלא ממש נעשה ספורט אחרי שהמסגרת של שיעורי החינוך הגופני (ומקסימום הטירונות או קורס קצינות בצבא) תסתיים.

---

האם אפשר להפוך את החינוך הגופני למשהו יעיל יותר?

בהחלט.

אבל כצעד ראשון, לא צריך לתת לאנשים כמו רוני לידור לדבר על זה. רוני מגיע ממכון ווינגייט, כלומר מעולם שבו הוא עובד עם ספורטאים מקצוענים, כאלו שלא רק שיש להם כשרון לביצוע פעילות גופנית – אלא אהבה לתחום. די ברור מהכתבה שאין לו מושג איך לתת מוטיבציה לאנשים שלא טובים בספורט ולא נהנים מפעילות גופנית, אלא היא אפילו סבל עבורם.

השיפור צריך להתבצע בצורה שבה יוכלו כמובן לעודד את התלמידים הטובים להשתפר – אבל גם לאפשר לתלמידים הפחות טובים להשתפר ולבנות תוכנית שתהיה מציאותית עבורם, גם מבחינת היכולת שלהם להתקדם בקצב שלהם בלי להרגיש השפלה או כשלון – וגם כזו שתאפשר להם להנות מספורט, או לפחות לא לסבול מלבצע אותו.

רעיון אחד יכול להיות שוב עבודה במה שאפשר לכנות הקבצות – כלומר שכמה כיתות ילמדו יחד, ויחלקו את התלמידים לפי רמה, כשלכל קבוצה תותאם תוכנית כדי לאפשר להם להתקדם לפי רמת היכולות של כל אחד מהם. ברור שגם במצב כזה רמת התלמידים בקבוצה לא תהיה זהה, אבל כשיש פער קטן יותר ביכולות, כך יהיה יותר קל לטפח כל תלמיד.

מעבר לזה – ממש כמו שכיום יש השקעה בתלמידים הטובים בתחום – כך צריכה להיות השקעה בתלמידים החלשים.

קחו לדוגמא את העובדה שבחלק גדול משיעורי הספורט בתיכון – החימום שלנו היה לרוץ סיבוב מסוים של כמה מאות מטרים. התלמידות החזקות רצו אותו בקלות, אבל אני ועוד כמה התקשינו לסיים אותו בריצה ולא פעם עברנו להליכה בחלקים משמעותיים שלו.

מה אם היה מצב שבו המורה היתה עובדת עם התלמידות החלשות, ובהתחלה היתה מעודדת אותן לרוץ ברציפות את מאתיים המטר הראשונים, ואז שבועיים אחר כך מוסיפה לזה עוד מאה מטר, וכך הלאה? סביר מאוד להניח שכך כן היינו מצליחות להגדיל את טווח הריצה שלנו, ולנטוע בנו בטחון.

באותה מידה, אם בית הספר משקיע בחוגים בתחום מחוץ לשעות הלימודים – אפשר להשקיע גם בתלמידים הפחות טובים ולאפשר להם סביבה נוחה להתקדם בה ולהתפתח, ממש כמו עבור התלמידים הטובים.

וכמובן שצריך להרחיב את הספורט כדי לחשוף תלמידים לתחומים שונים של ספורט – כדי שכל אחד ימצא משהו שמתאים לו. הרי במציאות – יש את אלו שנהנים לרוץ, אחרים שאוהבים לרכב על אופניים – ואחרים אוהבים לשחות. אם תלמידים ששונאים לרוץ יוכלו למשל לגלות שהם אוהבים לשחות דווקא (אולי למשל כי בשחיה לא מזיעים ולא מתחממים כמו בריצה), הם יתמידו בפעילות של שחיה וכך בעצם ימשיכו לעשות ספורט לאורך זמן.

הפרחים נראים קצת כמו נוריות (לפחות אלו שגדלות בטבע, לא הפרחים נפוחים והמפונפנים שמוכרים לנו בחנויות), נכון?ֿ אבל הפרחים הם חלק ממשפחת הוורדיים, שלא קשורה לנוריות.

אני חושבת שאם הייתי גרה בארה״ב, הייתי בוחרת במפלגה הדמוקרטית, למרות שיש לי בעיה קשה עם האגפים היותר קיצוניים שלה (לא רק ביחס נגד ישראל אלא גם בשלל הדעות האחרות בכל נושא שהוא).

לכן בהרבה מובנים, אני חושבת שבמצבים שבהם שוחחתי עם אנשים מארה״ב או מערב אירופה על הנושא – הייתי יחסית ״קלה לעיכול״ כי הם גילו שבעצם הדעות שלי לא מאוד רחוקות מאלו שלהם, ובשיחה הצלחתי לא פעם לגרום להם להקשיב לכמה עובדות שגרמו להם לבחון את הדעות שלהם לגבי הנקודות שבהן לא הסכמנו.

יש למשל קבוצת פייסבוק אמריקנית של כותבים ליברלים שאני משתתפת בה לפעמים, שמידי פעם מפרסמת פוסטים על מה שקורה פה באיזור – כמובן מנקודת מבט שבה ישראל היא הרעה והפלסטינים הם הטובים. גם אחרי האירועים של השביעי באוקטובר, עוד לפני שהמלחמה התפרצה במלוא כוחה – הגישה של האתר היתה שנכון שאולי ההתקפה היתה אלימה, אבל היא קרתה בקונטקסט שבו יש ״כיבוש״ ש״מדכא״ את הפלסטינים וצריך לראות את המצב מנקודת מבט שבו הפלסטינים ״מחויבים״ לבצע התנגדות אלימה כדי להשתחרר מעול הכיבוש. יש בקבוצה מהסוג הזה כמובן קיצוניים שמבחינתם כל יהודי ובמיוחד כל ״ציוני״ הוא השטן, כל הפלסטינים הם מלאכים (היתה שם מישהי שממש כתבה לי שמבחינתה כל הפלסטינים הם אנשים טובים) – ואין שום דרך בעולם לשנות את דעתם. אבל עם רבים מהמשתתפים הצלחתי לא פעם ליצור דיון שבסופו גם אם לא הסכמנו על הפרשנות של כל הפרטים של אירועים שקרו בין ישראל לפלסטינים – הסכמנו שהמצב הוא לא פעם מורכב יותר ממה שנראה על פני השטח, ושלפלסטינים ולהתנהלות שלהם יש חלק מסוים בבעיות שהם סובלים מהן.

ויש כמובן את הטיולים שבהם טיילתי, שבהם לפעמים יצא לי לפגוש אנשים בעלי דעות מאוד מוצקות על ישראל. למשל כבר בשעה או השעתיים הראשונות שלי בטיול בניו זילנד, ניגשה אלי מיוזמתה אישה הולנדית מבוגרת ששאלה אותי אם אני ישראלית, וכשעניתי בחיוב – היא מיד סיפרה לי שהיא היתה בביקור מאורגן בשטחים כדי לראות מה המצב שם.

אני מניחה שהיא ציפתה לאיזשהו ויכוח או אי הסכמה מצידי, לא במובן של לגרום לי לעוף מהטיול אבל כן ברמה של לגרום לי לאי נוחות מסוימת בגלל הנושא הפוליטי. אני חושבת שהיא קצת הופתעה שלא ניסיתי לשכנע אותה שמה שהיא שמעה בסיור זה שטויות ושפלסטינים הם רק טרוריסטים רצחניים, אלא שבעצם התעניינתי בחוויה שלה ובמה היא למדה דרכה – ובעצם כך היא גילתה שהדעות שלי לא רחוקות מאוד מאלו שלה. אני חושבת שעצם העובדה שהיא גילתה את זה מהר מאוד לא רק שמנעה מאיתנו להיכנס לדיון סוער, אלא גם גרמה לה לרדת מהנושא הפוליטי ולשכוח ממנו די מהר, והיחסים בינינו היו ידידותיים לאורך כל הטיול.

ברור שגם פה היו מידי פעם מצבים שבהם היו אנשים שהעדיפו לא להגיע לעימות אלא פשוט להתבצר בדעות שלהם. היה לי בזמנו למשל מדריך כזה בחלק מטיול מאורגן שבו השתתפתי בארה״ב שלאורך הטיול התייחס אלי בצורה גרועה, ובדיעבד אני חושבת שגם ייתכן שהיה פן אנטישמי מסוים ביחס שלו כלפי (הוא נתן לי פעם אחת לטגן ספציפית בייקון לאחת מארוחות הבוקר שלנו, אבל כשהתפניתי לטגן משהו אחר הוא פתאום אמר שהוא מעדיף לטגן את זה בעצמו). אבל באותו רגע לא קלטתי שיש בעיה כי רק אחרי שהטיול הסתיים הוא אמר משהו לגבי זה שהוא שונא את ישראל.

באותו רגע מטיילת אוסטרלית שהייתי מיודדת איתה דאגה לנטרל את הסיטואציה בכך שהיא הרחיקה אותי מהמקום – לא ברור לי אם היא חששה שאני אתחיל להתווכח איתו, או שהוא יתעקש להתווכח איתי, ואני לא ארצה להשתתף בדיון כזה. זה לא ממש הפריע לי כי היה ברור לי שאין לי עניין להיכנס לדיונים אם מישהו שהיה ברור לי שלא יקשיב, אבל עובדתית הבעיה היתה קיימת.

---

במקרה יצא לי לחפש את אחד המטיילים שהיה איתי בטיול כשרציתי לכתוב משהו לגבי רשומה אחרת – ואז במקרה המשכתי קצת להיכנס לעמודים של מטיילים אחרים שהיו איתי בטיול.

אחד מהם היה בחור נחמד מאוד מלוס אנג׳לס שאמנם לא היינו מיודדים או משהו, אבל הוא כן היה חביב אלי מאוד, ויצא לנו קצת לדבר. אבל כשהתחלתי לעבור על העמוד שלו – ראיתי לא מעט פוסטים ממש מהימים האחרונים שמדברים על כך ש״הקולות והמיסים שלכם (האמריקנים) משמשים לרצח עם בעזה״, ועל ״קמפיין ההרעבה המכוון של ישראל״.

אני מניחה שאני כמו חלק גדול מהקוראים בבלוג (למרות שברור לי שלא כולם) תומכת בהפסקת המלחמה כי אני חושבת שאין בה יותר תועלת. אני גם חושבת שאין צדקה בהמשך המלחמה כי ההרוגים הם כיום בעיקר אזרחים ולא חברי חמאס, וגם המשך הרג מחבלים בודדים לא משרת את היכולת של ישראל להרתיע התקפות עתידיות.

אבל אני חושבת שהיחס למלחמה כאל ״רצח עם״ היא בעייתית בין השאר כי המלחמה התחילה מסיבות מוצדקות – ושלחמאס יש כמובן חלק משמעותי במצב שנוצר בעזה בכך שהם בונים את המסתור שלהם מתחת למטרות אזרחיות, והם אלו שלא מאפשרים לא פעם חלוקת מזון מסודרת לאוכלוסיה.

ואני מתלבטת האם לפנות לבחור או לא כדי ליזום שיחה. מצד אחד הוא נחמד וברור שהוא אדם מאוד אינטליגנט – אבל מצד שני אני לא יודעת אם הוא יקשיב למישהי שהוא בקושי מכיר שטיילה איתו לפני שנתיים.

איך הייתם מגיבים לסיטוציה הזו?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אמא שלי גדלה במושב, שבאופן טבעי אמר שהיא גרה בבית פרטי צמוד קרקע שהיתה בו גינה, שרובה היתה דשא ופרחים – אבל היו בה גם כמה עצי פרי (לימון, קלמנטינות, תפוזים, גויאבות, ועץ פקאן).

כשהיא עברה לגור בעיר היא חלמה על בית עם גינה, אבל כשההורים שלי היו צעירים לא היה להם את הכסף לזה – לכן גרנו בדירות ללא גינה. אבל כשההורים שלי התחילו להתבסס כלכלית, בם התחילו באמת לחפש בית פרטי עם גינה – אבל איכשהו כל הבית םשהם ראו היו יקרים מידי עבורם.

הבניין שגרנו בו אז היה בעצם בניין אחד ארוך שבו הדירות היו בנות שתי קומות, כך שכל דירה בעצם היתה בקומת קרקע. לכן השכנות לפחות באיזור שבו אנחנו גרנו החליטו לקחת יוזמה ויצרו על חשבון המדרכה מעין אדניות כאלו מאבנים שהיו צמודות לבניין ושם הן שמו אדמה ושתלו כמה פרחי נוי.

בסופו של דבר כן נאלצנו לעבור דירה בקיץ בין כיתה י״א לי״ב מבחינתי, כי אחי הקטן התחיל להתחבר עם העארסים הכי גרועים שגרו בשכונה שלנו וההורים שלי רצו להרחיק ואתו מהם ושהוא יתחבר עם חברים שקרובים יותר למשפחה שלנו מבחינת מנטליות. בסופו של דבר עברנו לדירה אחרת בשכונה אחרת בעיר שהפעם גם לא היתה צמודת קרקע אלא בקומה שניה.

לדירה עצמה יש מרפסת מאוד גדולה, שאמא שלי הפכה אותה למעין גינה עם הרבה מאוד אדניות שהיא תלתה על המעקה או הניחה על הגדר של המרפסת. יש גם כמה עציצים גדולים יותר למשל של תפוזים סיניים שעומדים על הרצפה.

אמא שלי מגדלת שם בעיקר גרניומים (וכל הזמן אומרת שהם בקושי מוציאים פרחים כי גרניומים דורשים המון השקיה כדי להוציא הרבה פרחים) וצמחי תבלין – וגם כמה קקטוסים שאני העברתי אליה.

אני ממש לא כשרונית בנושא גדיול צמחים, ונראה שהיחידים ששורדים אצלי הם בעיקר קקטוסים. אבל מצד שני קקטוסים הם באמת צמחים מאוד מגוונים במראה כך שהם בהחלט צמחים יפים וקישוטיים.

בוויינט יש מידי פעם טור על רווק / רווקה שבועיים שמחפשים זוגיות, והשבוע תקעו שם בחור שנשמע קצת מנותק מהמציאות.

מדובר על בחור שגדל בעוני אבל הצליח להתעשר וגר כיום במגדל יוקרה – ומסתבר שכיכב באיזה תוכנית ריאליטי על אנשים כמוהו שגרים במגדלי יוקרה שלא ממש הצליחה להתרומם. הוא הרוויח את כספו במו ידיו, ולכן באופן טבעי הוא כמובן רוצה להגן עליו וכבר בכותרת הכתבה הוא אומר שהוא ידרוש מכל בת זוג עתידית לחתום על הסכם ממון.

שזה לגיטימי.

אבל אז הוא מתחיל לדבר על מה היא בת הזוג האידאלית שלו – כזו שתשקיע הכל במשפחה. כמו למשל אמא שלו שעשרים שנה לא קנתה לעצמה אף בגד וכל שקל שהיא הרוויחה היא השקיעה בו בתור הילד שלה.

זה תיאור מאוד מרשים של אמא באמת אוהבת, אבל ההתנהלות הזו באמת נבעה מחוסר ומעוני נוראי. אני בטוחה שאמא של הבחור שמחה שהוא הצליח בחיים, אבל ההצלחה והאהבה שלה לא אמורות לסתור את הצורך שלה בביגוד – או אפילו את הרצון שלה להינות משופינג מידי פעם.

ופה משה צורם, ולא רק לי כנראה.

כי מצד אחד – הבחור לא באמת רוצה לחלוק בעושר שהוא הרוויח במו ידיו עם מי שהוא יתחתן איתה. כלומר הוא ישמח כנראה מידי פעם ״לפנק״ אותה בכל מיני דברים, אבל ככל עוד זה נעשה בתור ג׳סטה גדולה מצידו שאמורה להתקבל בהרבה הכרת תודה מצידה (ואולי אפילו מצד הסביבה) על הנדיבות שלו בנושא.

אבל מצד שני – הוא לא ממש רוצה לאפשר לה לבנות עושר כזה בעצמה. מבחינתו היא צריכה להקריב את הכל למען המשפחה ולהשקיע בו כבעל וכמובן שבילדים – מה שאומר שלה אין אפשרות לבנות קריירה שבה גם היא תוכל לבנות את ההון העצמי שלה כפי שהוא בנה. לכל היותר היא תוכל לעבוד באיזושהי ״משרת אמא״ כזו שמקבלים בה שכר מינימום או קרוב לכך, וגם זה במשרה חלקית כדי שיהיה לה מספיק זמן לטפח את המשפחה, שזה העיסוק העיקרי בחיים שלה. כי אתם יודעים – גם כשיש כסף ואפשר להזמין משלוח, הרבה יותר חשוב שהאישה תבשל ארוחה חמה בבית כי זה התפקיד שלה.

ומסתבר שהוא לא היחיד שמחפש ״לפנק״ מישהי בכסף שלו ככל עוד היא תסכים להיות עקרת בית. גם הרווק של השבוע לאחר מכן רוצה עקרת בית שתטפל בילדים, ועל הדרך שתהיה גם אסתטית ומטופחת.

איכשהו שניהם רוצים מישהי כמו שהרבה אמהות או סבתות היו – שתטפל בבית ובילדים, תהיה מרוצה מזה שהבעל הוא המפרנס – ותיתן לו לשלוט לחלוטין בכסף. אבל הם לא מבינים עד כמה המודל הזה היה רע לנשים בכך שהן לא יכלו בעצם להיות עצמאיות או לעזוב נישואים שבהם הן היו אומללות.

ובאמת זה מרגיש הרבה יותר כמו חוסר הבנה לצד הנשי של מערכות יחסים כאלו הרבה יותר מאשר מיזוגניה. למשל הרווק השני מבין השניים עבר עם ההורים שלו ושאר המשפחה לגרמניה וחשוב לו להישאר שם כדי להיות קרוב למשפחה – אבל לא חושב שאולי גם אישתו לעתיד (שהוא מתעקש שתהיה ישראלית) תרצה את הקרבה הזו למשפחה שלה שתשאר כנראה בישראל.

כנראה שלגישה הזו יש גם חלק משמעותי בקושי שלהם למצוא זוגיות ארוכת טווח למרות שעל פניו שניהם נראים טוב ומצליחים כלכלית – שני פרמטרים שכביכול היו אמורים להבטיח להם למצוא זוגיות מאוד בקלות, אבל עובדה שלא הולך להם עד כדי כך שהם נאלצים לפרסם כתבה כזו בעיתונות.

כי אישה באמת מוצלחת שתרצה מערכת יחסית ארוכת טווח – תרצה להיות משהו יותר רציני מאשר מי שמגדלת את הילדים או לכל היותר עוסקת בהתנדבות וצדקה כשבעלה מעקם את האף או אפילו גוער בה אם היא רוצה לקנות לעצמה תיק, אבל אין לה את היכולת הכלכלית להרוויח את הכסף לתיק הזה בעצמה.

לדניאל מורס יש תסמונת טורט. מדובר על תסמונת שמלווה בטיקים פיזיים והטיקים קוליים (שרבים לרוב משייכים לאנשים שמקללים אבל זה לא בהכרח המקרה) – ובכתבה הבאה ממש רואים איך התסמונת משפיעה עליו

הוא עצמו מנסה לחיו את חיו כרגיל, אבל מסתבר שזה קשה. לא רק שהטיקים שלו לא פעם מושכים תשומת לב, אלא נראה שלפעמים הם מפריעים לסביבה. דניאל מספר שפעם הוא ואישתו יצאו למסעדה – ושניים מתוך שלושה זוגות שהתיישבו בשולחן לידם ביקשו לעבור לשולחן אחר לאור הטיקים שלו, כנראה בעיקר אלו הקוליים.

דניאל עצמו מצד אחד מבין את הקושי ואת העובדה שהטיקים שלו עלולים להפריע לאחרים – אבל מצד שני נפגע מכך שאנשים לא סובלניים אליו. הוא עצמו למשל לא פעם דואג לפני כל טיסה לבקש לדבר עם קהל הטסים במחלקת התיירים כדי להסביר להם את הטיקים שלו – ושהוא לא מסוכן, אבל עדיין זוכה לכך שאנשים רוצים להתרחק ממנו.

ובמובן מסוים – יש פה באמת סתירה פנימית. דניאל עצמו לא מסוכן ולא שולט בהתנהגות שנתפסת כילדותית – אבל היא בעצם לא מזיקה, ולכן בעצם אין צורך להתרחק ממנו.

מצד שני, ישנם מצבים שבהם התנועתיות או הרעשים באמת יכולים להפריע, במיוחד לאנשים שרגישים אליהם. תחשבו למשל במטוס – תנודות כמו שיש לו יכולות לגרום לחוסר נוחות בתנאים של צפיפות כי הוא נוגע בכולם. זה לא שונה מכך שאנשים שמנים כמוני גורמים חוסר נוחות בצפיפות של מחלקת התיירים – כל אדם שחודר לנו למרחב האישי גורם לנו חוסר נעימות.

באותה מידה, יש אנשים שרגישים לתנועות פתאומיות או תזזיתיות כאלו, או לרעשים של התיקים – ולעיתים גם זה לא בשליטתם, כמו למשל אנשים עם שונות נוירולוגית. במצב כזה הטיקים אכן גורמים לחוסר נוחות מאוד גדול לאנשים אחרים, כשגם עבורם זה לא בהכרח משהו שקל (או בכלל אפשרי) לשלוט ברתיעה שלהם.

אז מי צודק פה? אני לא חושבת שיש בהכרח צד צודק וצד לא צודק פה. צריך במקביל להתחשב באנשים כמו דניאל – אבל גם להתחשב באנשים שההתנהלות שלו באמת מפריעה להם, ולא מתוך דעות קדומות אלא באמת מתוך רגישות משלהם.

או ״פרח מברשת״

כשטיילתי לפני שנתיים וקצת באלסקה, אחד מהמטיילים שהיו איתי בטיול היה בחור בריטי בשם גארי.

יום אחד יצא למדריכה שלנו להעלות נקודה מאוד מעניינת: שיש לה מזל גדול בכך שהיא זכתה לעבוד בתחום שמאפשר לה לטייל כחלק מהעבודה שלה. היא עצמה מן הסתם מאוד אוהבת לטייל, כך שמבחינתה כמובן האפשרות הזו לעבוד במה שהיא אוהבת לעשות (למרות שאני מניחה שיש כמה היבטים בהדרכה שהם פחות כיפיים) היא דבר נפלא.

היא ניסחה את זה במין משפט שבו היא אמרה שלמזלה היא זוכה ״לחיות את החיים האמיתיים שלה״ כל הזמן.

וגארי איכשהו נצמד למשפט הזה. הוא כל הזמן התחיל לדבר על זה שרק כשהוא מטייל הוא חי את ה״חיים האמיתיים״ שלו, וכל השאר זה לא ״החיים האמיתיים״. רק שבמקרה שלו, ה״חיים האמיתיים״ האלו כנראה קורים שבועיים או שלושה בשנה, כלומר רק חלק מאוד קטן מהחיים שהוא ״נאלץ״ לחיות.

במובן מסוים אני חושבת שאני מבינה את הכוונה שלו – לכולנו יש דברים שאנחנו נהנים לעשות (ולרוב ננסה לשלב אותם בחופשות שלנו אם אפשר), והשגרה שלנו לרוב כוללת לא מעט דברים שאנחנו פחות נהנים לעשות. ובהחלט לעשות בעיקר דברים שאנחנו אוהבים נותן לנו תחושה הרבה יותר טובה והרבה יותר משמעות מאשר לעשות דברים שאנחנו לא אוהבים.

אבל בעיני היה משהו מאוד עצוב בפילוסופיה הזו שלפיה גארי לא ממש ״חי״ את החמישים ומשהו שבועות בשנה שבהם הוא לא מטייל. כלומר היה ברור לי שהוא חי במובן שהוא ממשיך לנשום, וגם חי במובן שהוא יוצא לעבודה, נפגש עם חברים, וגם נהנה מלא מעט היבטים של החיים השוטפים שלו.

לצערנו, רובנו לא יכולים לעשות כל הזמן (וגם לא רוב הזמן) מה שאנחנו אוהבים – אבל אולי יש לנו אפשרות גם להנות מהחלקים הפחות מרגשים אם אנחנו בוחרים?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

בפוסט של הנושא טליק כתב על חלומות שלו מהעבודה שלו בתור דוור.

אני לא חושבת שהיו לי אי פעם חלומות סדירים או קבועים על העבודה (למרות שאני מניחה שבאופן טבעי כן חלמתי על העבודה או על עבודות בעבר מידי פעם, במיוחד כשרובנו מבלים בעבודה חלק משמעותי מהיום שלנו).

אבל אני כן זוכרת שבעבר היתה לי סדרה של חלומות שבהן למדתי לתואר באוניברסיטה שדי עקבו אחרי סמסטר שלם – כלומר שהיו לי הרצאות, ואז למדנו למבחנים, עשינו אותם – ואז קיבלנו ציונים).

מה שאני כן זוכרת שהייתי תלמידה די גרועה – לא היה לי מושג מה לוחות הזמנים של ההרצאות שהיו לי (למרות שכמובן שכשלמדתי הכרתי את לוח ההרצאות בכל סמסטר בעל פה תוך שבועיים לכל היותר), כך שלא הגעתי לחלק גדול מהן. גם להרצאות שאליהן הצלחתי להגיע נשמעו לי (באופן לא מפתיע) לא מובנות לחלוטין ולא הצלחתי להבין על מה מדברים בהן – וזה היה די מלחיץ, מיוחד ככל שהתקרבנו לסוף הסמסטר. למרות שגם זה כמובן לא אפיין אותי כסטודנטית, שהייתי מגיעה להרצאות והתרגולים באופן סדיר.

בסופו של דבר כפי שכתבתי היו לי בחינות – ואני זוכרת שהגעתי לאוניברסיטה לבדוק ציונים כשהם פורסמו. אני לא זוכרת מה היו הציונים שקיבלתי או האם בכלל עברתי את הקורסים שעשיתי – אבל אחרי זה כבר הסתיימו לי החלומות האלו על הלימודים.

אריק מאמין בפתרון חלומות – אבל אני מודה שאין לי מושג מה המשמעות של החלומות האלו, שקרו הרבה זמן אחרי שכבר סיימתי את התואר, ולא חשבתי לכיוון של לימוד לתואר שני או כל דבר אחר.