הטיול ברכבת הטרנס סיבירית – סין חלק ראשון

כשיצאנו ממונגוליה, ציפתה לנו נסיעה של יום וחצי ברכבת לבייג׳ינג. אני מניחה שהכוונה המקורית של הנסיעה היתה לאפשר לנו לחוות נסיעה ארוכה ורציפה ברכבת כדי לחוות את המרחקים והמרחבים שבהם נוסעת הרכבת, אבל אני חושבת שלרבים מאיתנו הנסיעה הזו היתה הזדמנות קצת לנוח ולצבור כוחות לקראת החלק הבא של הטיול.

וזה אכן היה נחמד לנוח קצת ולצפות בנופים של מדבר גובי, להסתובב ברכבת, ולנמנם קצת. אני חושבת שהקושי היחידי באמת היה בכל מה שנוגע לארוחות: בערב האחרון שלנו באולן בטאר כולנו הלכנו לסופר כדי לקנות מצרכים, אבל מן הסתם נוצר מצב שכמה הארוחות הבאות שלנו היו די פשוטות ולא ממש מבושלות, למרות שעקרונית יש ברכבת קרון מסעדה שבו ניתן לרכוש אוכל.

מעבר לזה, היה צריך כמובן לדאוג שתמיד יהיה מישהו בתא כדי להמנע ממצבים של גניבות – משהו שהשותפות שלי לתא לא ממש דאגו לו כמו שצריך (לפחות בעיני).

הגענו לבייג׳ינג (פירוש השם: הבירה הצפונית) ביום השני בצהרים. הביקור שלנו התחיל במשהו שאפיין מאוד את הביקור שלנו בעיר: הליכה. היינו צריכים ללכת לא מעט כדי להגיע לאוטובוס התיירים שלנו, בין השאר כי בגלל בעיות עומס התנועה והחניה בעיר האוטובוס לא פעם לא יכול היה להגיע לנקות איסוף נוחה, מה שדרש מאיתנו ללכת ברגל בערך 10 – 15 דקות נוספות כדי להגיע לאוטובוס.ֿ אני חושבת שההליכה הזו אולי היתה הפעם היחידה שבה הקיטורים של הקבוצה יוה מוצדקים, כי כולנו היינו צריכים ללכת את המרחק הזה עם המזוודות שלנו, והפלרטטן הראשי של הקבוצה גם עם המזוודות של הבחורה התורנית שאיתה הוא בחר לפלרטט.

היעד הראשון שלנו בבייג׳ינג היה ארוחת צהריים. חשוב לציין שכל המסעדות בסין מגישות אוכל באופן מסורתי. לסין בארה״ב קוראים לסגנון אכילה כזה ״סגנון משפחתי״: המנות שהוזמנו מוגשות באופן מרוכז ובכמויות גדולות למרכז השולחן, וכל סועד לוקח קצת מהמנות שהוא מעוניין בהן. במסעדות בסין לרוב מרכז השולחן מוגבה קצת ומאפשר סיבוב של החלק שעליו מוגשות המנות כך שלכולם תהיה גישה לכל המנות. חשוב לציין שיש גם תמיד קערה מאוד גדולה של אורז (מאודה או מטוגן) כחלק מכל ארוחה.

אחד הדברים שהיו נחמדים בטיול הזה היה בכך שאפרת (המדריכה כזכור) היתה זו שהזמינה את האוכל בגלל הידע שלה בסינית והיכרות שלה עם הטעם הישראלי איפשר לה את זה. אבל גם במהלך הארוחה כשאפרת שמה לב שמנה כזו או אחרת היתה פופולרית ונגמרה מהר, היא מיד הזמינה עוד צלחת של המנה הזו.

אז יצאנו לרחובות בייג׳ינג לסיור ריקשות בשכונות ההוטונגים. הוטונגים הם צורת בניה מסורתית בסין שבה משפחות שלמות (כולל כמה דורות) גרות באותו הבית, סביב חצרות. רבות מהשכונות האלו (שהן לרוב שכונות עניות) פונו כדי לפנות שטחים נדרשים בעיר עבור אולימפיאדת בייג׳ינג ב 2008 וגם כדי ״לשפר״ את פני העיר לקראת תשומת הלב הבינלאומית. הביקור גם כלל ביקור באחד הבתים הללו שפתוח לתיירים.

אחרי הנסיעה, הלכנו למדרחוב קטן שבו יכולנו לקנות מזכרות ולאכול ארוחת ערב. למי שהזמן באיזור הספיק חזר למלון באוטובוס, ומי שרצה (לרוב רצתה) להשאר עוד חזרו למלון במונית לאחר שאפרת דאגה שיהיה להם כרטיס ביקור של המלון עם הכתובת המדויקת כדי שלא יהיו אי הבנות לגבי המיקום שלו בגלל הבדלי שפה.

המלון עצמו גם היה חוויה מרשימה בפני עצמה – מדובר על מבנה ענק עם המון חדרים, וכולם מעוצבים באופן מערבי ביותר. יוצא הדופן היחיד הוא המיטות שהן עם מזרון מאוד קשה באופן מאוד אופייני לסין, כך שאם זה מפריע לכם חשוב לציין מראש וייתכן שבמלון ישנם חדרים שמתאימים למערביים מבחינת רכות המיטות.

בנוסף, יש במלון חדר אוכל ענקי שבו מוגשות ארוחות בוקר שמשלבות אוכל מערבי ואוכל סיני אופיניים, ואני מודה שהייתי שמחה להשאר במלון עוד כמה ימים כדי להספיק להנות מכל המבחר שהיה בו.

הטיול ברכבת טרנס סיבירית – מונגוליה

נסענו במקטע הרכבת השני שלנו מאולן אודה בסיביר לאולן בטאר במונגוליה. הפעם הגענו לעיר בשעות הבוקר המקדמות, ולכן הובאנו למלון אבל לא התאפשר לנן ללכת לישון כדי להשלים שעות שינה – אלא רק אכלנו ארוחת בוקר ומשם התחלנו לטייל.

מונגוליה היתה מדינה קמוניסטית וגרורה של השלטון הסובייטי – אבל כשנפל השלטון הסובייטי המדינה עצמה הפסיקה להית קומוניסטית וכיום היא מדינה דמוקרטית.

לצערנו עדיין קיימת מתיחות לגבי מהם שטחי מונגוליה: מונגוליה כפי שאנחנו מכירים אותה כיום היא בעצם ״מונגוליה החיצונית״, כשחבל ״מונגוליה הפנימית״ הוא בעצם בשליטת סין, ויש מתיחות בין המדינות לגבי האיזור הזה.

היעד הראשון שלנו היה הבנק המקומי. המטבע המקומי, הטוגרוג, הוא בעל ערך כזה נמוך שאי אפשר לסחור בו מחוץ למדינה. לכן יכולנו להחליף את הכסף הרוסי (או הדולרים) שהיה לנו בכניסה למדינה – והיינו צריכים להמיר אותו ביין סיני ביציאה מהמדינה. ההמרה עברה בקלות בכניסה למדינה – אבל הסתבכה ביציאה ממנה.

מסיבות לא ברורות נשלחנו להחליף את המטבע עם המדריכה המקומית שלנו, אבל כשנכנסנו לסניף הבנק שבו החלפנו כף גם בכניסה למדינה – ראינו שיש בו תור ארוך שייקח המון זמן עד שיגיע תורנו. המדריכה העלתה רעיון נהדר: ללכת לצ׳יינג׳ פלייס בקניון הקרוב. הלכנו לשם, רק ששם התגלה שנגמרו להם היינים הסיניים. מדריכה המקומית התחילה ללחוץ עלינו להחליף את הטוגרוגים שלנו לדולרים אמריקנים, ורק אני שמתי לב לכך והזהרתי את שאר הנשים שהיו איתי שם לא לעשות את ההחלפה זה נבע לא רק מהעובדה שנאלץ לבצע המרה פעמיים (מה שאומר שעלות השער תפעל נגדנו פעמיים, וגם שנאלץ לשלם יותר לשתי ההמרות), אלא גם לא היה ברור עד כמה ייתאפשר לנו להחילף את הדולרים ביינים בהמשך הטיול – בין השאר כי אפרת הניחה שנחליף אותם ביינים כבר במונגוליה. במצב כזה, יכולנו למצוא את עצמנו בסין בלי כסף סיני ובלי אפשרות להשיג אחד כזה בזמן סביר.

לכן התעקשתי לא לבצע את ההחלפה וגייסתי לכך את הנשים האחרות – והמדריכה נאלצה לקחת אותנו שוב לבנק ועשתה זאת במבט חמוץ למדי. למזלנו המונגולים לא בוחלים בקומבינות, וכשנקרא בבנק מספר שנראה שאף אחד לא נענה אליו (כי כנראה בעל/ת התור התייאש/ה) המדריכה גררה אותנו לעמדה שהתפנתה והחלפנו את הטוגרוגים שלנו ביינים.

חשוב לציין שאחרי האירוע המדריכה המקומית הבינה כמראה שהרושם שנוצר לנו עליה היה גרוע – והיא ניסתה להתנצל ולהסביר את ההתנהלות שלה בכך שהיא היתה רעבה. מצב שבו היא התקשתה לתפקד בגלל רעב (או אולי עייפות או יום עבודה ארוך מידי) הוא בהחלט מצב שהייתי שמחה אם היינו נמנעים ממנו (כי בכל זאת מדובר על אדם שעובד מאוד קשה וראוי למנוחה והפסקות אוכל), ובדיעבד אולי פשוט חבל לי שאפרת לא היתה באיזור כדי לבקר את המצב וללמוד לפעמים הבאות להמנע ממצבים כאלו שבהם המדריכה המקומית עמוסה מידי.

אבל למזלנו בכניסה למונגוליה לא היה תור ארוך מאוד החלפנו את הרובלים הרוסיים שלנו בטוגרוגים – והתחלנו לטייל. היעד הראשון שלנו היה (עוד) מרכז בודהיסטי שבעיני רובנו היה מאוד דומה למרכזים שכבר ראינו לפני כן. מה שכן – היו במרכז כמה דמויות לבושות בצורה מעניינת (מונגולית מסורתית), ועוד זוג שהתחתן שהחליט להצטלם לפני החתונה דווקא במנזר.

משם המשכנו לכיכר המרכזית של אולאן בטאר, כיכר סוח בטאר ובנין הפרלמנט.

סוח בטאר הוא גיבור מונגולי משנות העשרים של המאה העשרים והפסל שלו מככב בכיכר כשהוא רוכב על סוס (כראוי למנהיג העם המונגולי שהתרבות שלו היא תרבות נוודים שרוכבים על סוסים ורועים את העדרים שלהם), אבל הפסלים הגדולים באמת בכיכר הם של ג׳ינגיס חאן (שאת שמו מבטאים יותר כמו ״צ׳ינגיס חאן״) והנכד שלו קובלאי חאן שהרחיב את האימפריה שלו וכמעט כבש את שטחי ארץ ישראל.

כמובן שגם פה נתקלנו בזוגות מתחתנים שבאו להצטלם לפני החתונה באיזור מרכזי ומוכר.

לאחר הביקור בכיכר הלכנו למוזיאון האומנות המקומי, אבל ברגע שהבנתי ששוב יהיה מדובר על סיור מודרך וצמוד מידי הערדפתי לוותר והלכתי לנוח קצת בכניסה למוזיאון – ולא הייתי המטיילת היחידה שחשבה כך.

ביום לאחר מכן יצאנו מהעיר ונסענו לכיוון אחד הפארקים הלאומיים הידועים של מונגוליה – פארק טרלז׳. בדרך עצרנו ליד פסל גדול מאוד של ג׳ינגיס חאן שהוקם קצת מחוץ לאולן בטאר שבאופן עקרוני אמורה להיות ממנו ראות די גדולה לסביבה, רק שבאותו הבוקר היה המון ערפל. נוסף יש בפסל עצמו מוזיאון קטן ונחמד שהיה כיף להסתובב בו.

עצרנו בכניסה לפארק לנקודה שבה רבים מתפללים לביקור טוב בפארק:

העצירה הראשונה שלנו בפארק היתה באוהל מסורתי של הנוודים המונגולים (שבעבר ברובם היו שבטים של נודדים שרועים את בהמות היק) בשם ״גר״, שבו ברועים שגרים בשטחי הפארק אירחו אותנו עם אוכל מסורתי (ואפרת המדריכה היתה צריכה להעיר לאדם או שניים לא להגזים בכמויות כי בכל זאת מדובר על אוכלוסיה די עניה).

משם הגענו לאיזור ה״גרים״ שבהם אנחנו שהינו. בכל גר היו אמורים להתארח חמישה אנשים – אבל כשאני והשותפות שלי לגר נכנסנו לגר שלנו, שמנו לב לכך שאנחנו רק ארבע ולא חמש נשים. בדיעבד הסתבר שאפרת המדריכה היתה אמורה לישון איתנו – אבל העדיפה להצטרף בתור אדם שישי לגר עם מטיילים שאיתם היא היתה יותר מיודדת – ולנו נשאר יותר מקום בגר.

במהלך אחר הצהרים היה באיזור הגרם שלנו שילוב של תצוגת אופנה של לבוש מסורתי ותחרויות של ספורט מסורתי כמו רכיבת סוסים או היאבקות מונגולית טיפוסית:

אחרי התצוגה, הלכנו לאיזור אחר של הפארק שב עומד ״סלע הצב״, ושבו יש מנזר בודהיסטי שאליו מובילות מאה מדרגות לבנות – ומרחוק המדרגות נראות כמו חדק של פיל (והמנזר כמו הראש של הפיל).

לאחר הבקור במנזר, היה בחדר האוכל קורס הכנת דאמפלינגס שהעדפתי לוותר עליו. אבל אז זכינו לאכול את התוצרים לארוחת הערב שלנו – שאחריה הלכנו לישון.

בבוקר לאחר מכן נפרדו מהפארק וחזרנו לעיר.

אחרי שחזרנו לאולן באטור, הלכנו למה שמכונה ״שכונת גרים״.

גרים הם האוהל שהוא ה״בית״ של הנוודים שבעבר רעו עדרים של בקר ויקים בערבות מונגוליה, אבל בשנים האחרונות עובר על המדינה גל גדול של מעבר לערים. רבים מאלו שעוברים לערים לא יכולים להרשות לעצמם קניה או שכירה של בית או דירה – אז הם פשוט עוברים עם הגרים שלהם לשולי העיר. עם הזמן מוקמים בשכונות האלו בתים קטנים ועלובים, אבל עדיין מדובר על שכונות שאין בהם חשמל או מיןם זורמים, והתושבים צריכים להגיע לנקודה מרכזית פעם ביום כדי למלא מים בג׳ריקנים למשך היום.

היינו גם אמורים לבקר בבית של נהג האוטובוס שגר בשכונה כזו, אבל משום מה אחרי שאפרת הצהירה על הביקור – הוא התפוגג ולא קרה ללא הסבר.

אחרי הביקור בשכונה הלכנו לבקר בביתו של שמאן מקומי – שהוא מרפא מסורתי. השמאן היה עוק ולכן איחר באופן משמעותי וכמעט נאלצנו לוותר על השיחה איתו – אבל אז הוא הגיע ברגע האחרון. המדריכה המקומית, אפרת וכמה מהנשים התלהבו ממנו והמישו לשאול אותו עוד ועוד שאלות, בזמן שכל שאר הקבוצה (בעצם רובה של הקבוצה) רצו רק לעזוב כבר ונעו בחוסר נוחות על הספסלים הקשים.

בשלב מסוים עזבנו, ומשם הלכנו למופע פולקלור מונגולי טיפוסי שהפסדנו חלק ממנו בגלל העיכוב. היה מעניין למדי והמופע כלל נערות גומי ולוחמי קונג פו בעיקר.

אחרי לינת לילה – קמנו מוקדם בבוקר כדי להגיע לרכבת לכיוון בייג׳ינג.

על ווזווזים וצ'חצ'חים

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני חושבת שבימיה הראשונים של העליה ואז המדינה, אכן היתה בעיה של גזענות. ניתן לראות בה בעיה מסויימת של הבדלי תרבויות – מקימי המדינה היו עולים מאירופה שהביאו איתןם= את התרבות והאידאליים האירופיים, והגיעו לארץ עם משנה מסודרת של איך להפוך את החברה היהודית הבורגנית של אירופה לחברה חדשנית שנבנית מחדש בזכות ״הפיכת הפירמידה״ של המקצועות (ולהפוך את החקלאות למגניבה לאלו שגדלו במשפחות משכילות).

מצד שני, הגיעו עולים ממדינות שהן לא מזרח אירופה שלא בהכרח התאימלו לאידאולוגיה ולתרבות האירופאית והיה צריך ״ללמד״ אותם איך להשתלב בחברה הישראלית במקום לתת להם להשתלב בה ולהביא את התקבות שלהם. לא היתה מצד ה״ממסד״ הבנה על כך שמדובר על אנשים שבאו מתרבות שהיא פשוט שונה, והם ראו בה ״פרימיטיבית״, במיוחד בגלל קרבתה לתרבות הערבית למרות שמן הסתם היא לא היתה כזו.

הסופר אלי עמיר תיאר את קשיי הקליטה האלו בספרו ״תרנגול כפרות״, וגם תיאר איך ניסיונות הקליטה הראשוניים לא ממש הצליחו לגשר על הפערים, ויש כאלו שטוענים שבגלל שהעולים נקלטו ליישובים בפריפריה שרחוקים מהמרכז – קשה להם הרבה יותר להתגבר על הפער ולקדם את עצמם.

מצד שני, אני חושבת שכיום רובנו גדלנו בסביבה שבה יש ילדים / בני נוער / חיילים / סטודנטים / קולגות מכל העדות בצורה די שוטפת, כך שרובנו לפחות לא סובלים מדעות קדומות – חוץ מאולי כמה משתתפים מ״בואו לאכול איתי״ שאוהבים לרדת על אשכנזים.

אבל אם קיים מקום שבו עדיין יש מתיחות מסויימת בין ״אשכנזים״ ל״מזרחיים״ – זו לעתי החברה החרדית, שבה ״אשכנזים״ נחשבים ליותר טובים או מוצלחים. אני חושבת שזה לא מקרי שהמפלגה היחידה שמזוהה עם ״מזרחים״ (ש״ס) היא מפלגה חרדית, מה שמעיד על ההבדלים הללו.

הטיול ברכבת הטרנס סיבירית – טיול באולן אודה

אולן אודה היא עיר במה שמכונה רפובליקת בוריאטיה . זוהי רפובליקה שהיא חלק מהפדרציה הרוסית שוב תושביה הם בוריאטים – שהם תת קבוצה של העמים המונגולים. מסתבר שאפילו ג׳ינגיס חאן נולד כאן באיזור וממנו הוא התחיל במסעות הכיבוש הבינלאומיים שלו.

כפי שאפשר לנחש, התושבים באיזור כבר נראים מזרח אסיתיים והדת השולטת היא הבודהיזם. אבל בכיכר הראשית של העיר עדיין יש פסל ענקי של הראש של לנין – עדות לכך שהיחס של התושבים במקום לממשל הקומוניסטי לשעבר הוא לא שלילי כפי שאנחנו מכירים מעולים מבריה״מ לשעבר. השינוי ביחס נובע מהסיסמה הקמוניסטיץ הידועה שלפיה כל אחת נותן כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו. במקרה של מדינות כמו אוקראינה או המדינות הבלטיות – מדובר על מדינות שייצרו הרבה וקיבלו חזרה הרבה פחות. מצד שני, בסיביר בקושי היה ייצור, והחלוקה של המוצרים פעלה דווקא לטובת האיזור, ולכן השלטון הקומוניסטי נתפס כמי שהביא רווחה כלכלית (ובנוסף השכלה וקידמה) לאיזור.

הגענו לעיר בשעות הבוקר המאוד מוקדמות ומיד נסענו למלון כדי שנוכל לישון עוד כמה שעות – ועדיין להספיק להתעורר לארוחת הבוקר שהוגשה במלון.

במשך היום פשוט טיילנו רגלית במרכז העיר (שהיה קרוב למלון), למרות שהיום עצמו היה גשום למדי. האירוע המרכזי והכי מהנה היה כשנפגשנו עם זוג שהתחתן באותו היום והצטלם בצילומים של לפני החתונה (ממש כמו בארץ) – וכמה מהמטיילים הישראלים החליטו לשיר לזוג שיר.

היינו אמורים גם ללכת ל״בניה״ שהוא בעצם ספא רוסי טיפוסי, אבל לרוב הנוסעים לא היה עניין ללכת לשם ולכן ויתרנו על הביקור.

בערב ביקרנו בכפר בוריאטי מסורתי שבו אכלנו ארוחת ערב.

ביום לאחר מכן ביקרנו במנזר בודהיסטי מחוץ לעיר שמהווה את מרכז הבודהיזם של רוסיה. הוא המרכז הבודהיסטי הראשון שנבנה ברוסיה, ועד היום מהווה את המרכז העיקרי לדת ברוסיה. עברנו בים בניינים שונים וקיבלנו הסברים מעמיקים על המטרה שלהם.

לאחר מכן הלכנו לבקר בבית של ״מאמינים ותיקים״ – אלו אנשים ממוצא רוסי ומאמינים בדת הרוסית אורתודוקסית שלא הסכימו עם רפורמות שנעשו בה באמצע המאה השבע עשרה, ולכן עברו לסיביר (או הוגלו לסיביר) כדי שהם יוכלו לשמר את המנהגים שלהם.

כחלק מהתיירות באיזור הם מארחים לא מעט תיירים למופע פולקלור ואז לארוחת צהרים ביתית. אני מודה שיש משהו קצת עצוב בעיני במופעים כאלו, כי זה נראה קצת ניצול תרבותי לא ראוי, והייתי שמחה יותר אם היתה לנו למשל הרצאה על אורח החיים שלהם במקום מופע ריקודים ושירים.

ביום לאחר מכן ביקרנו בעוד מרכז בודהיסטי בעיר (משהו שהרגיש קצת חזור על עצמו ולכן נראה שויתרו עליו במסלול הנוכחי של הטיול), ואחרי ביקור בשוק מקומי שבו קנינו אוכל לנסיעה – נסענו בשעות אחה״צ והלילה ליעד הבא שלנו – אולאן בטאר.

הטיול ברכבת הטרנס סיבירית – הנסיעה ברכבת

במהלך הטיול, זכינו לנסוע בשלושה מקטעים של הרכבת הטרנס סיבירית. המקטע הראשון היה פנימי בסיביר, והוביל אותנו מאירקוטסק לעיר אולן אודה והוא היה קצר יחסית – עלינו על הרכבת בערב, וירדנו ממנה לפנות בוקר. מאולן אודה נסענו לעיר אולן בטאר במונגוליה לנסיעה ארוכה קצת יותר – עלינו על הרכבת בשעות אחה״צ והגענו ליעד שלנו בשעות לפנות הבוקר של היום למחרת. המקטע השלישי היה הנסיעה מאולן בטאר לבייג׳ינג – ונסענו במשך יום וחצי רצופים (החל ממוקדם בבוקר של יום אחד עד לצהרי היום לאחר מכן).

עקרונית יש רכבות שנוסעות לכל אורך הקו, אבל יש גם רכבות ״מקומיות״ שנוסעות בין יעדים שונים בתוך הקו, כך שיצא לא פעם שעלינו על רכבת שיצאה מהתנה הנוכחית ולעיתים גם סיימה את הנסיעה בתחנה שבה ירדנו. רכבות כאלו מאוד הקלו עלינו כי הם איפשרו לנו לעלות ולרדת בלי לחץ זמן גדול, כי הרכבת לא רק עצרה בתחנה לזמן מוגבל אלא עמדה ברציף בערך חצי שעה או שעה לפני זמן היציאה שלה.

באופן עקרוני הרכבות שבהן נסענו הורכבו מתאים שבכל אחד מהם היו שתי מיטות קומותיים, והם מתאימים לשינה של אבעה נוסעים. במהלך היום המיטות התחתונות משמשות כספסלים שעליהן אפשר לשבת, ומתחתיהן יש לרוב גם מקום לשים בו מזוודות או תיקי גב בגודל סביר (לא קטן אבל בהחלט לא ענקי). בין המיטות באמצע הקרון יש גם שולחן שעליו אפשר לאכול או לכתוב.

בחלק מהרכבות יש תאים שמיועדים לשני נוסעים במקום ארבעה, כשיש בהם שירותים או מקלחת פרטיים – ואפשר היה להזמין אחד כזה תמורת תשלום נוסף, וזה התאפשר לרוב לזוגות נשואים או לזוג חברים שנסעו יחד. עבר כל שאר הנוסעים – רובנו חולקנו לקרונות של ארבעה נוסעים שישנו יחד, כשאפרת היתה בקרון עם כמה מהנוסעים שהיא התחברה אליהם יותר מבחינה אישית. אני שובצתי עם האישה שהיתה השותפה שלי לחדר, ועם עוד זוג נוסעות שנסעו כחברות – שתי מורות בפנסיה שלימדו את אפרת בבית הספר והיחס שלהן אליה היה קצת אמהי.

הכרטיס שנקנה לכל מטייל/ת גם מציין לאיזה קרון ו״מיטה״ הוא אמור להכנס. זה עקרוני במיוחד כשעוברים במעברי גבול בין מדינות שונות כחלק מהנסיעה, וקציני הצבא וההגירה של שני הצדדים מצפים למצוא כל אדם בקרון המיועד לו. המיטות עצמן הן מיטות ברוחב מיטות נוער ולא בהכרח הכי נוחות בעולם. לרוב יש בהן מצעים שמוחלפים כמובן בין נוסעים.

יש כמובן גם קרון מסעדה, שמגיש אוכל כתלות במדינה שבה הרכבת נוסעת. אפשר כמובן גם להביא אוכל שקניתם בסופר או הבאתם מהבית, ויש ברכבות דוד מים חמים שאפשר בעזרתו להכין מאכלים כמו ״מנות חמות״.

ברכבת עובדות סדרניות – שהן כמובן אזרחיות של המדינה שבה עברנו. בעיקר במקטעים שעוברים ברוסיה, מאוד נהוג לתת לסדרניות מתנות – החל ממוצרי אוכל כמו עוגיות, וכלה אפילו בוודקה מסוג טוב (שחשוב לציין שהן לא שותות במהלך הנסיעה אלא לוקחות הביתה). אני יכולה לספר שאני נתתי להן מתנות, ולא פעם הן היו נחמדות במיוחד אלי אחרי זה.

חשוב לציין שיש גם אנשי בטחון / שוטרים ברכבת כדי לשמור על הסדר במקרה הצורך.

ברכבת גם עברנו פעמיים בין מדינות: בנסיעה השניה עברנו את הגבול בין רוסיה לבין מונגוליה, ובנסיעה השלישית עברנו בין מונגוליה לבין סין. בכל אחד ממעברי הגבול היינו צריכים למלא טפסים לשתי המדינות – ואז להכנס לתאים שלנו לפי הכרטיסים שלנו. בהתחלה נכנסו נציגים של המדינה שממנה יצאנו כדי לבחון את הדרכונים והטפסים שלנו, והיו לוקחים את הדרכונים שלנו כדי לסמן אותם במרוכז ליציאה. אחרי חצי שעה עד שעה הדרכונים הוחזרו לנו – ומשם נסענו עוד קצת לנקודת ביקורת הגבולות של המדינה שאליה נכנסנו, והטקס חזר על עצמו.

אני מודה שכאן היתה בעיה מסויימת – אפרת ראתה בנסיעה ברכבת הזדמנות לנוח ולכן בילתה את הזמן בהשלמת שעות שינה או בלשוחח עם הנוסעים שאיתם היא היתה יותר מיודדת. ולי היתה תחושה שלכמה מהנוסעים היה קשה למלא עצמאית חלק מהטפסים או להתכונן למעברים עצמם. למשל ביציאה שלנו מרוסיה, הבודקים שעלו על הרכבת שמו לב שלאחת הנוסעות שישבה איתי בקרון היה דף קרוע בדרכון, ושאחרת בחרה לא להוציא דרכון ביומטרי למרות שלי היה כזה שהוצא מוקדם מזה שלה – והם מיד התחילו לתחקר את הנוסעות בחשדנות ועבורן זו היתה חוויה לא נעימה.

ברכבות שבהן אנחנו נסענו – מעבר הגבול נעשה בשעות הערב בדיוק לפני שהלכנו לישון, כשהמעבר בין מונגוליה לסין נעשה יחסית מאוחר. ברכבת הזו היתה לנו גם חוויה אחרת: מסתבר שרוחב המסילות בסין שונה מזה של המסילות של רוסיה ומונגוליה, ולכן צריך היה להחליף לרכבת את הגלגלים – תהליך שלקח כשלעצמו לא מעט זמן, למרות שהרכבת ״פוצלה״ לארבעה חלקים שהגלגלים הוחלפו בהם במקביל. בכל זמן התהליך הזה אי אפשר היה להשמש בשירותים של הרכבת – ומי שלא ירד מהרכבת מראש פשוט נאלץ להמתין עד שהתהליך הסתיים ורק אז לרדת להשתמש בשירותים בתחנת הרכבת שבה עצרנו.

הטיול ברכבת הטרנס סיבירית – איזור ימת בייקל

אחרי טיסת לילה צפופה באחת מחברות התעופה הרוסיות הידועות לשמצה ב(חוסר) התחזוקה של המטוסים שלה, הגענו לעיר אירקוטסק, אבל לא נשארנו בה לאורך זמן אלא הגענו לעיירה ליסטביאנקה.

אירקוטסק כמובן נמצאת על קו הרכבת הטרנס סיבירית, אבל הנסיעה ממוסקבה לאירקוטסק לוקחת ארבעה ימים שבהם אין לנו נקודות שעצרנו בהן, ולכן בעצם מדובר על ״זמן מבוזבז״ מבחינת הטיול.

מצד שני, יש משהו בחוויה הזו של נסיעה רציפה ברכבת שיכולה להיות מעניינת – בין אם בגלל האפשרות לצפות בנופים השונים (כולל החציה של הרי אורל, ההרים שמפרידים בין אירופה לאסיה) או החוויה של לחוות בצורה יותר ישירה את המרחבים שמאפיינים את רוסיה בכלל ואת סיביר בפרט. אבל כשמדובר על טיול מאורגן, אני מניחה שהשילוב של אורך הטיול (כי הרבה אנשים לא בהכרח מסוגלים לקחת הרבה חופש מהעבודה) ושל העלות שלו (כי אנחנו משלמים על כל יום עבודה של המדריכים) הופכת את הטיסה מוסקבה לסיביר לאופציה עדיפה כדי לחסוך זמן.

ליסטביאנקה נמצאת על חופי ימת בייקל (או אגם בייקל). מדובר על אגם מים מתוקים שמכיל כמעט רבע מכמות המים המתוקים בעולם – אבל האגם לא מאוד ענקי מבחינת שטח – וכמות המים העצומה שיש בו נובעת מהעומק העצום שלו. למרות העומק, האגם קופא בחורפים של סיביר. סביר להניח שהאגם לא קופא עד סוף עומקו אבל כן מספיק מהמים קופאים כדי שאפשר ללכת עליו בצורה בטוחה, למרות שכמובן צריך לדעת מתי בטוח לעשות את זה.

יש בימה כלבי ים ודגים שמאפיינים רק אותו.

הימה היתה מבודדת עד שהתחילו להקים את קן הרכבת הטרנס סיבירי, אבל כיום האיזור כבר הפך להיות מתויר מידי ברמה שבה הסביבה האקולוגית של האגם מתחילה להפגע – ויש הרבה דיבורים על כוונה למנוע גישה אליו של תיירים זרים (למרות שרוב התיירות לאיזור היא תיירות פנים).

באחה״צ הראשון שלנו בעיר פשוט ערכנו שייט באגם.

ביום השני שלנו באיזור היה אירוע בולט בטיול שהפריע לי (וכנראה גם לרבים מהמטיילים האחרים).

כפי שציינתי בהתחלה – הטיול הזה היה הסבב הראשון של הטיול של החברה הגיאוגרפית, ולפי תיאור הטיול היינו אמורים לצאת להליכה קלילה סביב האגם, אז לאכול צהרים – וכנראה גם יהיו לנו כמה שעות אחה״צ להסתובב בשוק המקומי ליד חוף האגם.

בבוקר היציאה אפרת אפילו סיפרה לנו בהתלהבות שהחברה המקומית שבעזרתה נערך הטיול תיקח אותנו בג׳יפים בעליה ולנו תהיה רק הליכה קלילה בירידה לאגם. אבל המסלול התברר כארוך מהצפוי,חלקלק מהגשם בהרבה מאוד מקטעים – והירידה בו היתה די תלולה וארוכה.

היו כאלו ש״קיטרו״ על אורך המסלול, אבל אני ועוד כמה מהמטיילים הרגשנו שהמסלול ברובו היה נעים להליכה (גם אם הלכנו בו בקצב יחסית איטי), אבל שהיו בו כמה בעיות עקרוניות:

  • המסלול היה רטוב מגשמים שירדו יום לפני כן, ולכן היה חלקלק. כשאני נפלתי פעם או פעמיים בגלל שהחלקתי זו לא היתה בעיה, כי מבחינתי קיבלתי כמה מכות לא נעימות בישבן. אבל כשמטיילת בת שמונים פלוס נופלת, הסיכון שהיא תשבור עצם גבוה משמעותית.
  • המסלול לקח יותר זמן ממה שרבים ציפו, לפחות מהתיאור הראשוני של המסלול. מבחינת רובנו (כולל אותי) האורך לא היה משמעותי במיוחד אחרי שהיום יומיים היו.קלילים יותר, אבל כשיש כמה מטיילים מבוגרים (כמו למשל זוג בני שמונים פלוס כפי שציינתי קודם) עבורם טיול כזה פשוט היה מתיש מידי והשפיע על היכולת שלהם להנות משאר הטיול (שרובו עדיין היה לפנינו). בהמשך הטיול היו כמה עאנשים מבוגרים יותר שפשוט ויתרו על פעילויות מסוימות ואפילו ביקשו להשאר באוטובוס (משהו שמסיבות רשמיות לא ברורות לא התאפשר), ובאחד הימים ראיתי שאחד מהם כמעט נפל במדרגות בכניסה לאחד הבניינים, כנראה מרוב עייפות.
  • לקראת סוף המסלול התחילה ירידה די משמעותית – שההתחלה שלה היתה די תלולה. מדובר היה לכל היותר ב 100 – 200 מטרים שהיו מאוד מאוד תלולים (למרות שהירידה כולה היתה לדעתי באורך של כמעט ק״מ), אבל זה היה קטע קשה טכני שהקשה עלי ועל עוד כמה מהמטיילים.

התחושה שלי היתה שהחברה ואפרת (המדריכה) לא הכירו את פרטי המסלול ולכן תיארו אותו כקל, ורק בדיעבד הבינו שהוא קצת קשה יותר מאשר מהצפוי, לפחות עבור מטיילים שהם לא חובבי אתגר. אבל יכול מאוד להיות שגם לא היתה הבנה לגבי רמת הכושר של המטיילים בקבוצה: אמנם היו כמה מטיילים שהיו ״מכורים״ לחדר כושר והיו מהירים, אבל כפי שניתן להבין חלק גדול מהמטיילים לא היה כזה. אבל איכשהו היתה תחושה שהטיול מותאם ל״מהירים״ יותר בקבוצה, והמסלול הזה לא היה האירוע הראשון שבו זה נראה כך. כזכור כשביקרנו בבונקר 42 במוסקבה, אפרת המדריכה הניחה שלא תהיה לנו בעיה לעלות 18 קומות ברגל – משהו שכן הפריע לחלק ניכר מהמטיילים שרצו לעלות במעלית.

חשוב מאוד לציין שאחרי הטיול שלנו – תיאור המסלול השתנה מ״הליכה קלילה סביב ימת בייקל״ למסלול שמיועד ל״אוהבי לכת״ אבל לא ״מיטיבי לכת״. אני חושבת שבהרבה מובנים זה ניסוח שמתאר לא רע את המסלול, למרות שאולי אפשר היה לפרט מדוע המסלול מתואר כך: האם מדובר על אורך המסלול, קצב ההליכה המצופה בו, או קטעים טכניים מאתגרים (כמו עליות וירידות תלולות, או טיפוס על אבנים)? לעיתים זה שיקול שיכול להשפיע על הבחירה האם להצטרף להליכה או לוותר עליה.

מעבר לזה, כפי שאפשר להבין – בטיול עצמו היו אוכלוסיות שונות שהתעניינו בו, וחבל בעיני להגיע למצב שבו אוכלוסיה מבוגרת יותר או כזו שמתקשה במסלולים תאלץ לוותר על חלקים מסויימים בו. אני שואלת את עצמי עד כמה במצב כזה אפשר היה למשל למצוא מסלול קל וקצר יותר, או לפצל את הקבוצה לשני מסלולים באורכים וברמה שונה שתתאים לרמות הכושר השונות כדי שאף אחד לא יאלץ לוותר על החוויה של הטיול ביער. לדעתי אם יש מדריכ/ה מקומי/ת שאפשר לסמוך עליו/ה רעיון הפיצול יכול לעבוד לא רע.

בנוסף, נראה היה שדווקא למדריכים המקומיים היה כיף להצטרף להולכים האיטיים יותר. האנשים שגדלו באיזור אוהבים ללקט פטריות והם מומחים בזיהוי הפטריות האכילות ביער (והיו הרבה מהן אחרי הגשם) – לעיתים הליקוט נועד כדי להביא אוכל הביתה, אבל לא פעם הם מוכרים את הפטריות למלונות או מסעדות באיזור, וכך מרוויחים עוד קצת כסף. לכן אני חושבת שהיה מי ששמח להצטרף לאלו מאיתנו ש״נגררו״ בסוף כי הקצב האיטי שלנו אפשר להם ללקט פטריות בנחת.

אחרי שההליכה לקחה כמה שעות יותר מהצפוי, עלינו לספינה שהובילה אותנו לליסטביאנקה ועילה אכלנו ארוחת צהרים מאוחרת. מכיוון שלרובנו לא היה כבר כוח או סבלנות לשוק המקומי, האוטובוס לקח את רובנו ישר למלון ורק כמה מטיילים נשארו מאחור בשוק וחזרו למלון ברגל.

בבוקר לאחר מכן נסענו לאתר סקי מקומי, שבקיץ ניתן לעלות על ההר לנקודת תצפית יפה על האגם שמשמשת גם כמקום שבו רבים תולים ״דגלי תפילה״ בודהיסטים על העצים בסביבה כדי לפזר את התפילות והברכות לכל האיזור.

בדרך למעלה במעלית הסקי יצא לי לשוחח עם המדריכה הרוסיה המקומית שלנו, שסיפרה לי שהיא מורה לאנגלית שהגיעה במקור מאיזור מוסקבה, אבל קיבלה בונוס שמן ושכר משמעותי כדי לעבור לאיזור סיביר כדי ללמד אנגלית. כנראה שיש לממשל הרוסי אינטרס לפתח את האיזור מכיוון שיש בו עניין גדול לתיירים זרים – ואפשר היה לראות את זה. אפרת הזהירה אותנו מראש שיש סיכוי גבוה שהשירות שנקבל באיזור יהיה גרוע ממה שאנחנו מכירים בגלל שאנשים לא יודעים אנגלית, אבל כולנו הופתענו לטובה כי רוב נותני השירות ידעו אנגלית לא רע – כנראה כתוצאה מהתיירות שהולכת וגדלה לאיזור, אבל דם בגלל ההשקעה של הממשלה הרוסית שמעבירה מורים טובים ל״פריפריה״.

לאחר מכן הלכנו לעוד מוזיאון שהציג בניה מעץ, שבו היו גם לא מעט דוכנים למזכרות שונות, כולל למשל בובות ״מטריושקה״ בדמות כלבי ים שאופיניים לימת בייקל ושאר צעצועים בעבודת יד. למזלנו הגענו גם בזמן לקונצרט שירה שנערך במקום, שאפשר היה לקנות אחריו הקלטות שונות של הלהקה.

ארוחת הצהרים שלנו היתה ארוחה ״ביתית״, משהו שקרה גם פעמיים שלוש נוספות בביקור שלנו באיזור רוסיה. לא פעם משפחות שונות מעדיפות לבשל למטיילים ארוחה רוסית ביתית אופיינית (עם בורשט, וודקה, והרבה שמיר כתבלין) – החל ממשפחות עירוניות במוסקבה, וכלה בבבית קיץ סיבירי אופייני שבו ביקרנו ביום הזה. בבית עצמו יש גינה עשירה שפורחת ומניבה לא מעט ירקות בקיץ, והם גם מגדלים בעלי חיים (אבל כנראה לא למאכל). בנוסף לאוכל שחלק גדול ממנו הגיע מתוצרי הגינה, הקינוח היה ״בליני״ (קרפים רוסיים) שעליהם יכולנו למרוח ריבה ביתית מתותי בר שהמשפחה אספה ביערות קרובים.

משם חזרנו לעיר הגדולה אירקוטסק – שבו ביקרנו במוזיאון הדצמבריסטים, על שם קבוצה של קצינים צעירים ושאר בני אצולה שניסו למרוד בשלטון הצארים באמצע המאה ה 19 – והוגלו לסיביר בעקבות ניסיון ההפיכה הזה.ֿ

משם המשכנו לבית הכנסת המקומי, שבו פגשנו את הרב המקומי שהיה ישראלי במקור ודובר עברית. בהתחלה הוא אמר שהוא ממהר וההרצאה שלו תהיה קצרה, אבל הוא האריך מאוד בהרצאה כשהוא ראה שאנחנו קהל ששמח להקשיב לו.

משם המשכנו סוף סוף לנסיעה הראשונה שלנו ברכבת.

לזכור איפה הייתי בזמן הפיגוע…

זזה הנושא של השרביט החם השבוע.

לי דווקא הכי זכור הפיגוע במגדלי התאומים.

התגוררתי אז בארה״ב בחוץ המזרחי (אטלנטה), והמנהל שלי שגר לידי היה נותן לי טרמפ לעבודה כל בוקר. לכן לשנינו יצא להגיע יחד לעבודה – ולעבור ליד הטלוויזיה שהיתה מותקנת בקומה שלנו בקפיטריה. בשעה שבה נסנו, קצת לפני 9:00, המטוס הראשון כבר פגע במגדל הצפוני, אבל לא היה ברור למה זה קרה, והשדרנים של החדשות חשבו שמדובר על תאונה בשלב זה.

הלכנו למקומות הישיבה שלנו ואני ניסיתתי להכנס לאינטרנט כדי לבדוק מה נכתב על הנושא, אבל לא הצלחתי להתחבר. בהתחלה חשבתי שאולי היה עומס על הרשת בגלל המצב ובגלל זה לא הצלחתי להתחבר, אבל בדיעבד שאלתי את עצמי האם אולי זה היה מכוון (ובמיוחד כי האיזור שלנו בקומה היה מוקדש לנו הישראלים, שמבחינת ארה״ב אנחנו זרים).

כמה דקות אחר כך כבר היו צעקות מכיוון הטלוויזיה – המטוס השני פגע במגדל הדרומי ואז כבר היה ברור שמשהו חריג קורה ושלא מדובר על ״סתם״ עוד תאונה, ורובנו נשארנו צמודים לטלוויזיה לאורך כל היום. יש לי רושם שהאינטרנט גם הוא חזר בשלב מסוים ויכולנו לקרוא פרשנויות.


למרות שגם ברצח רבין היתה לי קצת פאדיחה.

בדיוק התחלתי ללמוד לתואר ראשון בב״ש, וכמי שגרה בירושלים העדפתי לנסוע לב״ש במוצ״ש כדי לא לאחר להרצאה שהיתה לי בראשון ב 8 בבוקר.

יצאתי מירושלים הרבה לפני ההפגנה, ובגל שהייתי עייפה הלכתי לישון מוקדם בלי לצפות בטלוויזיה. גם בוקר אחרי התעוררתי קצת אחרי 7 ולכן לא פתחתי רדיו כי הנחתי שהחדשות כבר הסתיימו.

רק כשההרצאה הראשונה שלי בוטלה בגלל ״אבל לאומי״ שלא הבנתי – שאלתי את אחת הסטודנטיות האחרות מה קורה והיא סיפרה לי שרבין נרצח.

הטיול ברכבת הטרנס סיבירית – טבעת הזהב

״טבעת הזהב״ היא בעצם קבוצה של ערים שמסודרות בצורת טבעת שקרובות למוסקבה. יש לערים הללו תפקיד היסטורי חשוב בהתפתחות רוסיה, ויש בהן לא מעט אתרים מעניינים מבחינת ארכיטקטורה ובהן מכונות ״הערים הלבנות״ בגלל הכנסיות הלבנות שיש בהן.

אנחנו נסענו הלוך וחזור לכמה מהערים האלו ברכבת (למרות שהקו הוא לא חלק מהקו הטרנס סיבירי). הרכבות עצמן נוחות ומרווחות ואפילו עומדות בזמנים, אבל מבחינת אפרת תחנות הרכבת עצמן היוו סיבה ללחץ משתי סיבות: הצורך להגיע לתחנה בזמן בפקקים הידועים לשמצה של מוסקבה עם קבוצה שבה יש כמה מאחרים כרוניים, והעובדה שיש בתחנות הרכבת השונות לא מעט כייסים, משהו שאפרת חוותה בעבר הן כמדריכה והן כמטיילת. היא כל הזמן הזהירה אותנו מפניהם, והגישה שאנחנו לא לוקחים אותה מספיק ברצינות.

הרכבת הביאה אותנו לעיר ולדימיר שבה טיילנו בגינה ובין כנסיות שונות.

משם המשכנו לעיר סוזדאל שבה בילינו את אחה״צ ואת רוב שעות היו הבא.

ביקרנו שם במוזיאון לבניה מעץ, שבו היה שוק שבו מכרו מוצרים בעבודת יד, במיוחד שמיכות אופייניות מטלאים:

ביקרנו גם במנזר אתימיוס הקדוש, שבו שמענו קונצרט פעמונים והסתובבנו בין הגינות השונות והיפות:

משם המשכנו לקרמלין של סוזדאל. ״קרמלין״ הוא בעצם מבצר, ובלא מעט ערים יש ״קרמלין״ שהוא המרכז הערוני ובו נמצאים משרדי העיריה:

וכמובן שראינו את הקרמלים בהליכת הבוקר שלנו:

מסוזדאל חזרנו לולדימיר, ובשעות אחה״צ חזרנו ברכבת למוסקבה. הגענו לעיר פקוקה וגשומה מאוד, כך שהיה קשה להסתובב בה ולראות את היעדים שהיינו אמורים לראות. בסופו של דבר הגענו לקניון שבו יכולנו לאכול ארוחת צהרים מאוחרת – אבל כשחצינו את הכביש בין הנקודה שבה ירדנו מהאוטובוס לקניון, מישהי הצליחה לכייס את מדריכת הטיולים המקומית שלנו ולגנוב לה את הארנק והטלפון הנייד שלה.

אפרת כמובן עזרה לה לבטל כל מה שצריך ולהזמין כרטיסי אשראי ונייד חדש, אבל מבחינתה מעז יצא מתוק בתקרית הזו, ובמשך כמה ימים טרחה להזכיר לנו שוב ושוב את האירוע כדי שנזכור שצריך להזהר מכייסים בכל מקום.

משם המשכנו בפקקים לארוחת ערב במסעדה נחמדה, שממנה המשכנו לכיוון שדה התעופה – ולטיסה שלנו לסיביר.

הטיול ברכבת הטרנס סיבירית – כמה מילים על המטייל הישראלי

במשך לא מעט שנים, אני אישית נמנעתי מנסיעות בטיולים מאורגנים שיצאו מישראל.

בקיץ 2007 היתה לי חוויה קשה בטיול מאורגן של שבוע לאיטליה. הוא כלל למשל אישה שלא הסכימה לדבר יותר בשקט כי ״מי שזה לא מוצא חן בעיניו כמה חזק אני מדברת יכול לעבור לתחילת האוטובוס״ (בלי להבין שהקול שלה מגיע לכמעט כל האוטובוס ואין מספיק מושבים מקדימה להכיל את כל אלו שרצו להתרחק ממנה). או אנשים שמאוד נעלבו מהעובדה שהמלון תחם את הישראלים במקום קטן וצפוף במסעדה של המלון לארוחת הבוקר, בלי להבין שהעובדה שהם הכינו כריכים מתוצרי ארוחת הבוקר למשך היום נובעת מזה (ברמה שלעיתים לא נשאר למטיילים אחרים מה לאכול לארוחת בוקר משביעה). או מהעובדה שמי שארגנה את הטיפים למדריכה התעקשה שכולם יתנו את אותו הסכום ולכן נאלצנו לתת את הסכום הכי נמוך שמישהו רצה לתת – ובדיעבד גילינו שהיא החליטה לתת חלק מהסכום הצנוע מידי מלכתחילה הזה כטיפ לנהג (למרות שהוא קיבל טיפ מהחברה) על חשבון הטיפ למדריכה.

המדריכה נראה כמי שרגילה ליחס כזה, והיא מצידה לא ממש השקיעה – אלא אם היה מדובר על מקום שבו היא היתה מקבלת איזשהו צ׳ופר או תשלום אם היא היתה מביאה אותנו לשם.