התיירת המקרית

בשיחה שלי עם ינינה בתגובות לרשומה הזו שלה, הזכרנו מצבים שבהם טיולים עם חברים יכולים להסתיים במריבה ואפילו בניתוק קשר בין החברים.

לי זה הזכיר את אחד הטיול הראשון ה״רציני״ שלי ברילוקיישן שלי לאטלנטה. יצא לי לטייל לא מעט באיזור של אטלנטה בכל מה שנחשב למרחק נסיעה, בין השאר כי בחודשים הראשונים של השהות שלי היו באתר לא מעט עובדים זמניים שהגיעו לתקופה מוגבלת, והם מאוד אהבו לטייל בסופי השבוע – והם כמובן הציעו לכל מי שהיה מעוניין בכך (וגם לי) להצטרף.

אבל מבחינתי – טיול ״רציני״ היה כזה שדרש ממש טיסה של כמה שעות לעיר אחרת, ואז לטייל בה – או לצאת ממנה לטיול.

איכשהו כמה שבועות לפני פסח באחת השנים הראשונות שלי באטלנטה, יצא לי לפגוש בחדר הכביסה של מרכז הדירות שלי שתי ישראליות בנות גילי, שעמדו לחזור לביקור בארץ לפסח – ובדרך חזרה עצרו לכמה ימים בטורונטו, קנדה והציעו לי להצטרף.

סיכמנו שנשכור יחד חדר מלון בודד במלון די זול שהן מצאו, שכלל גם ארוחת בוקר פשוט יחסית – וראינו שיש לידו גם סופרמרקט זול שנוכל לרכוש בו אוכל לשאר הארוחות ביום. בדקנו שמזג האוויר בטורונטו יהיה קריר באותה תקופה, ולכן אמרנו שאם לא יהיה בחדר מקרר – נוכל לשים את המצרכים מחוץ לחלון כך שהם ישארו קרירים וטריים.

ואז הכל התחיל להשתבש.

---

הקשיים הראשוניים לא היו ממש קשורים אליהן.

מכיוון שזו היתה הנסיעה הבינלאומית הראשונה שלי מאטלנטה – קצת הסתבכתי בשיחה עם הנציגה במעבר הגבול. הסברתי לה שאני עומד להפגש עם חברות שמגיעות מישראל, אבל משהו בזה שהיתה לי הזמנה לחדר מלון לשלוש נשים בלי ששתי הנשים האחרות הגיעו בטיסה שלי נשמעה לה חשודה, והיא שלחה אותי לתחקיר מעמיק יותר, שהייתי צריכה להמתין לו.

אחרי העיכוב ושיחה קצרה – כמובן שאפשרו לי להכנס לעיר בלי בעיה, אבל זה עדיין גרם לי לעיכוב מסוים כשהחברות שלי כבר המתינו לי בחדר המלון כדי שנוכל לצאת לטייל.

ואז היתה לי עוד פאשלה שנבעה מחוסר ניסיון.

מזג האוויר בטורונטו באפריל הוא עדיין די קריר, וביום הראשון שלנו בעיר אפילו ירד בה קצת שלג. אבל באטלנטה היה כבר אביבי וחם, ואפשר היה לעבור לביגוד קית – כולל סנדלים. ואיכשהו נוצר מצב שבו הכנתי גם סנדלים וגם נעליים סגורות לטיול – ואז בערב כשארזתי את המזוודה, הכנסתי אליה את הנעליים, והשארתי את הסנדלים בחוץ.

וזה באמת היה נורא נוח כשהייתי באטלנטה ומנע ממני להרגיש שחם לי מידי (אני מאלו שתמיד חם להם בכפות הרגליים יחסי בקלות) – אבל אז כשנחתתי בטורונטו נהג מונית כבר צחק עלי על איך הגעתי לעיר לא מוכנה. אני אישית הסברתי לו את הטעות ושאני בעצם ממתינה להגיע לחדר המלון ששם אוכל לפתוח את המזוודה בצורה מסודרת ולמצוא שם זוג גרביים ואת הנעליים בקלות.

שתי החברות החדשות כמובן גם צחקו על זה, ואחת מהן תמיד היתה מספרת את הסיפור הזה עלי כשהיא היתה מציגה אותי בפני אנשים חדשים למרות שביקשתי ממנה להפסיק. אני מניחה שזו היתה אחת מהסיבות שכשהקשר בינינו התנתק בערך שנה ומשהו אחר כך, לא ממש הצטערתי על זה.

אז יצאנו לטייל קצת בעיר – וחזרנו לחדר.

ואז התחיל הסיוט.

בוקר לאחר מכן, הן התלוננו שהן לא יכלו לישון כל הלילה כי נחרתי להן כל הלילה. רק שבלילה הראשון גם אני לא ממש הצלחתי לישון – התעוררתי אחרי בערך שעה או שעתיים של שינה עם כאבי אוזניים איומים, כנראה בגלל שינוי הלחצים בטיסה ואז שינוי הלחצים בעליה והירידה במגדל הגבוה שביקרנו בו. אני חושבת שנשארתי ערה רוב הלילה לא רק בגלל הכאבים אלא בגלל שלא ידעתי איך למצוא רופא במצב כזה אם הכאבים לא יעברו עד הבוקר מעצמם, ועד כמה המצב יהרוס לכולנו את הטיול.

אני חושבת שהצלחתי לנמנם בערך שעתיים לפנות בוקר, וכשהתעוררתי באוזן כבר הפסיקה לכאוב לי ונראה היה שבמהלך השינה פשוט הצלחתי לאזן את הלחצים בה בצורה טבעית והכל היה בסדר, אפילו אחרי הטיסה חזרה הביתה כמה ימים אחר כך.

אבל לא הפסקתי לשמוע מהן כל הטיול על ״איך לא הצלחתי לישון בלילה בגלל הנחירות שלך״. בשלב מסוים פשוט הצעתי להן שאלך לקבלה ואבקש לעבור לחדר משלי שאשלם עליו עצמאית, ולא הכוונתי אפילו לבקש מהן החזר על מה ששילמתי על החדר המשותף – כדי לאפשר להן לישון. אבל הן כנראה נהנו יותר מהקיטורים מאשר הפריע להן חור השינה והן ממש סירבו שאעשה את זה. בדיעבד אני מאוד מצטערת שלא עשיתי את זה בכל מקרה.

ואז גם היה הנושא של ארוחת הבוקר – או יותר נכון ארוחת הבוקר שהיתה עבורן גם אספקה לארוחת הצהרים. היה מדובר על מזנון שהיו בו בעיקר מאפים ומשקאות – והן ניצלו אותו להכין כריכים לארוחת הצהרים, למרות שבכל מקום אפשרי התבקשנו בשלטים לאכול רק ארוחת בוקר ולא להוציא אוכל מחדר האוכל (כלומר לא לקחת ״אספקה״ לשאר היום). היתה במקום גם עובדת שפיקחה על המקום ובין השאר רמזה בעדינות שאופיינית לקנדיים לאורחים כמו החברות שלי או למשפחה הודית שגם לקחה אוכל מהמקום בבקשה להפסיק עם ההרגל – אבל החברות שלי המשיכו להיות ישראליות מכוערות ולקחת כמויות גדולות של אוכל כל בוקר, ולא רק שהן לא הקשיבו לבקשות שלי להפסיק כי זה לא היה נעים (וגם חששתי שנתבקש לא להגיע לארוחת הבוקר בימים הבאים), אלא הן ניסו לעודד אותי להצטרף ליוזמה שלהן.

איכשהו בין הטיולים שלנו והקיטורים שלהן הצלחתי איכשהו להגיע פעם פעמיים לסופר שהיה קרוב למלון כדי כדי לרכוש אוכל ולא להשאר רעבה במיוחד. אבל זה ממש דרש מאמץ.

אבל היום הכי מהנה שלי היה הבוקר האחרון שלי בעיר שהחלטתי להפרד מהן, ובמקום לטייל בעיר פשוט הלכתי לחנות ספרים שהיה בה בית קפה, וביליתי בה בוקר שקט בקניה וקריאה של כמה ספרים, ושתיתי שוקו משוקולד לבן.

ואז הלכתי למקדונלדס לאכול ארוחה משביעה סוף סוף.

הטיסה שלנו חזרה לאטלנטה בשעות אחה״צ המאוחרות, והצלחתי איכשהו להתקדם מהר יותר מהן בכל תהליך הצ׳ק אין וניצלתי את ההזדמנות לאכול עוד ארוחה משביעה בשדה התעופה, כי הנחתי שברגע שאהיה איתן זה לא יצא לפועל כי בטח נשארו להן המון ״שאריות״ מארוחת הבוקר.

בדיעבד הסתבר שטעיתי וגם להן כבר נמאס לחיות על המאפים, והן גם קנו ארוחה, ואחת מהן ניסתה אפילו לדחוף לי את שאריות הצ׳יפס שלה כשהיא קנתה ארוחה גדולה מידי ולא הצליחה לסיים אותה.

---

במונית דרך הביתה אחת מהן קישקשה על ״איזה כיף היה לטייל יחד, ואנחנו פשוט ח-י-י-ב-ו-ת לטייל יחד שוב!!״

אלב כשהן תכננו נסיעה לדיסני וורלד כמה חודשים אחר כך – שמעתי על זה רק כמה ימים לפני שהן נסעו, וכמובן בלי להזמין אותי. בואו ונגיד שגם אני לא ממש הצטערתי על אי ההזמנה, ומאז באמת טיילתי לא פעם לבד או בטיולים מאורגנים שהיו הרבה יותר ידידותיים כלפי, למרות שלא יצא לי לבקר כך בדיסני וורלד (למרות שהייתי שם בתור ילדה כך שזה לא ממש היה חסר לי).

אני מניחה שעצם העובדה ששמרנו על קשר אחרי הטיול מהווה נס בפני עצמו לאור הנסיבות.

ביום שני לקראת הצהרים נראה היה שהסאגה סביב הנזילה נגמרת. בעזרת דיירת או שתיים שהצליחו לשוחח בצורה רגועה עם הנציג של הועד הממונה, הגענו איתו לסיכום שכל דירה תעביר 250 ש״ח לחשבון הועד למען התיקון כדי שתהיה בחשבון יתרה מספיקה לתיקון ועוד קצת, ובסביבות 12 בצהרים הוא אפילו מסר לנו פרטים של איש המקצוע שהוא עומד להזמין ואמירה שהוא יגיע בקרוב.

אבל מעבר לאזהרה שהמים בבניין יסגרו בקרוב ושהוא יודיע לנו מתי זה קורה (והוא ביקש במקביל גם לא להפעיל מכשירים כמו מכונות כביסה שדורשים צריכת מים לאורך זמן), היו לו כמה הערות עוקצניות כלפי אחד הדיירים שרב איתו – ודרישה מהדיירת שהיתה פעם הועד שהיא תעביר לו את ניהול קבוצת הווטסאפ של הבניין.

הדייר ענה לו שוב באותו סגנון תוקפני – והדיירת הודיעה לו שהקבוצה היא לא באחריות הועד אלא התארגנות של הדיירים, ולכן אין שום סיבה להעביר לו את הניהול שלה.

בינינו – לא ממש ברור לי למה הוא כל כך מתעקש לקבל את הניהול של הקבוצה הזו. המנהל/ת רק מוסיפים ומורידים ממנה אנשים, כך שזה מרגיש בעיקר כמו עניין של אגו ובשביל ״הפרינציפ״ של להראות שהוא עכשיו מנהל את הבניין.

אבל מאותו רגע – הנציג נעלם. לקראת 16:00 אנשים שמו לב שעדיין יש נזילה רצינית ושהנציג מעולם לא הודיע לנו מתי הוא סוגר את המים – והתחילו לשאול מה קורה. חלקם שלחו הודעות ווטסאפ לנציג של הועד, וכשהם ראו שהוא לא קורא את ההודעות – הם ניסו להתקשר אליו, ולא קיבלו תשובה.

ולא היה ברור מה קורה פה. מצד אחד – יכול להיות שהוא עסוק. אנחנו לא הבניין היחידי שהוא מנהל, ויכול להיות שהוא היה עסוק באחד או יותר מהם בדברים שהם גם דחופים. מצד שני – מרוב מריבות אנשים חשבו שמסיבות לא ברורות הוא שוב עושה בעיות עם התיקון ורצו לקחת יוזמה ולתקן את התקלה לבד בלי תיאום איתו כי הם חשדו שהוא נעלם לנו.

וההיעלמות שלו היתה לכמה שעות טובות – מה שהדאיג אותנו יותר, כי מאוד חששנו גם מבזבוז המים, אבל גם מעוד עיכוב בתיקון – וגם מכך שכמו שכתבתי ברשומה הקודמת התקבלה תלונה בעיריה על המפגע (על ידי הועד עצמו), ומאוד חששנו שזה יסבך אותנו בתשלום גבוה על חשבון המים ובנוסף גם בדו״ח מטעם העיריה שנצטרך לשלם.

כמה מבעלי הדירות בקבוצה אפילו התחילו לדבר על לסגור מצד אחד את המים בבניין – ומצד שני להזמין את איש המקצוע שאנחנו מצאנו בלי מעורבות של הועד, כי נראה שהועד לא מתכוון לפתור את הבעיה והוא נעלם לנו.

רק בסביבות 19:00 הועד הממונה הגיע לקבוצת הווטסאפ, ענה תשובה חסרת סבלנות שיש בקבוצה יותר מידי שאלות – ורק בסביבות 19:30 כתב סטטוס שהאינסטלטור יגיע רק יום למחרת כי הוא היה צריך ציוד נוסף בגלל סוג הצינור שהתפוצץ והגובה שלו שדרש סולם גבוה במיוחד – ולכן המים ייסגרו במהלך הלילה כדי למנוע בזבוז מים, יפתחו לזמן קצר מחר בבוקר כדי לאפשר לאנשים להתארגן לעבודה, ואז ייסגרו שוב לאפשר את התיקון.

בסוף אמנם הסתבר שבגלל רגישות במערכת אי אפשר היה לסגור את המים במהלך הלילה, אבל יכולנו לפחות להרגע שהבעיה בטיפול – בשלב זה.

כשהנציג התחיל לענות בעצבים לחלק מהתגובות שעלו בקבוצה כשהוא נעדר (שרובן נבעו מלחץ של אנשים כי הוא לא ענה והם לא ידעו מה לעשות) כמה מהשכנים ביקשו להפסיק את התגובות האלו בקבוצה כי לכולנו היה יום ארוך וקשה – וניקח את הלילה כדי להרגע.

---

בשלישי בבוקר האינסטלטור סוף סוף הגיע, ואיכשהו גם שירות הלקוחות של הנציג של הועד השתפר פלאים. הוא עדכן אותנו על איחור קטן של האינסטלטור, הזכיר שוב ושוב שהמים יהיו מכובים – וכשהתיקון הסתיים הוא גם עדכן על זה וציין שיש שוב אספקת מים.

מעבר לכך, הוא חשד שיש נזילה מהגג ורצה לקחת את האינסטלטור לשם (מה שדרש קצת אינטראקציה עם אחד השכנים שאיתם הוא רב בימים האחרונים כדי לעלות לגג), רק כדי לגלות שזו לא ממש היתה נזילה אלא נזילה ממזגנים והמרפסות.

ואז הוא התחיל לטפל בהרבה בעיות ״קטנות״ כמו למשל ״לטפל בריח הנוראי שיש בחדר הזבל״ (הוא המליץ שנשטוף את הפחים מידי פעם) והתחיל לבדוק למה אחרי השעה 22:00 יש דירות שאין בהן מים חמים.

אז התחילו לזרום בקשות כמו להביא לחדר זבל פח כחול למחזור נייר, והתחיל דיון על האם להביא שוב פח זבל ליד תיבות הדואר כדי שנוכל לזרוק אליו כל מיני פרסומות ושאר דואר מיותר. היתה שכנה אחת שאמרה לנציג בפרטי לא לשים שם פח כי פעם היתה דירה שהיתה זורקת לשם זבל אמיתי במקום לקחת אותו לחדר הזבל הרשמי – אבל מישהי אחרת כתבה בקבןצה שמי שהיה עושה את זה היתה מטפלת שכבר לא נמצאת בבניין, אז כבר ״בטוח״ להחזיר את הפח.

---

מצד אחד, נראה שיש שיתוף פעולה של רוב הדיירים עם הנציג החדש הזה, למרות שיום לפני כן היה כעס נוראי נגדו על ההתנהלות שלו. ובאמת לזכותו אפשר להגיד שנראה היה שהוא הביא בעל מקצוע טוב, במחיר טוב משמעותית ממה שיכולנו להביא עצמאית – והוא הגידל ראש ובדק עוד משהו שנראה לו חשוד אם כבר בעל המקצוע היה כבר במקום.

וזה מעבר ליוזמות שהוא לקח לשיפור הבניין מבחינת הריח של חדר האשפה וכו׳.

מצד שני, בימים האחרונים כשההתנהלות מולו היתה לא טובה – זה היה רע מאוד. אני בטוחה שאני לא היחידה שההיעלמות שלו ערב לפני התיקון מאוד בלבלה והדאיגה כשלא היה ברור מה מצב התיקון. ובינינו – כמה זמן לוקח לכתוב עדכון קצר בקבוצת הווטסאפ שהאינסטלטור יגיע יום אחר כך?

וכמובן שהיו את האיומים השונים סביב זה שסירבנו להעביר לו סכום כסף גדול לחשבון – ובשניה שלא הסכמנו התחילו איומים בסגירת המים לבניין, בתביעות – ואז אפילו בדיווח לפקח של העיריה כדי שיאיים על בעלי הדירות בקנס רציני רק כדי ללחוץ עלינו לשלם.

אין לי מושג מה הלאה. ברור לי שרוב הדיירים ובעלי הדירות בבניין רק רוצים את השקט שלהם ושהכל יתנהל בלי יותר מידי בלגנים, וככל עוד זה לא נוגע בהם ולא פוגע בהם – לא ממש משנה להם מי בועד ככל עוד הם לא צריכים להשקיע זמן או מאמץ בתחזוקה.

אבל לכו תדעו אם לא יווצר מצב שבו הוא ״יתהפך״ על דייר כזה או אחר ויתחיל להתנהל באותה אלימות מולו.

אחד הדברים שלמשל עלו לי היה הנושא של הדיירים שגרים בדירה לידי. אחרי כל הטקטיקות שבהן הם השתמשו נגדי, כולל הטרדות מצד בעל הדירה שלהם, זיוף שיחות מהמשטרה / מד״א / מכבי אש, ולשים ליד הדירה שלי את הזבל שלהם בתור ״רמז״ – אני לא יכולה לחשוש שהרעיון של לפעול דרך הועד לא יעלה בדעתם.

או בשם אחר ״פרחים לבנים קטנים״.

אני זוכרת שכשכתבתי על הטיול שלי לאלסקה ב 2011, פרסמתי המון תמונות של פרחים צהובים קטנים – ובשלב מסוים עננת כתבה שגם מזהי פרחים מומחים בשלב מסוים קוראים לכל הפרחים הצהובים האלו ״פרחים צהובים מורכבים״.

יש לי תחושה דומה לגבי הפרחים האלו שהם פרחים לבנים מורכבים שלא ממש ברור מה הם, ולכן לא היה זיהוי מדויק שלהם.

אבל בעיני הם יפים, במיוחד הצורה שבה הם יוצרים קו מעוקל – לעומת העשב היבש מאחוריהם.

בפוסט הקודם שלי עצרתי בישיבת הבניין שאירעה בחמישי בערב.

קצת אחריה הגיע אינסטלטור שהזמין אחד הדיירים שניסה לתקן את הצינור ללא הצלחה, והיה אמור לחזור בשישי בצהרים.

בינתיים המריבות בקבוצת הווטסאפ רק המשיכו, ולמרות שאני אישית לא אהבתי את הסגנון התוקפני שבו השתמש אחד המשתתפים (שׁהוא במקרה בעל הדירה שלידי, זה שהדיירים שלו כל הזמן מתלוננים עלי) – ככל שהויכוח רק המשיך, כך הנציג הממונה רק הצליח להכעיס אותי יותר.

אני חושבת שלא קשה להבין למה הדיירים כועסים. היו לנציג הזה כמה טעויות חריפות מאוד שהוא עשה כמו למשל לא לעקוב אחרי מצב החשבון ואחרי מצב התשלומים (מה שהיה מונע מצב שבו במקרה חירום קל יחסית לא היה בכלל כסף בחשבון לשלם על התקלה) – והתחושה היתה שהוא מסרב להודות בטעויות האלו ומנסה להטיל את האשמה עלינו בכך שהתשלומים שהוא דרש (600 ש״ח מכל דירה) לא הועברו לו.

ועם כל ההבנה כלפי הנציג הממונה שזכותו לבקש שידברו אליו באופן מכבד (מה שלא קרה מאותו אדם ספציפי) – הייתי מצפה ממנו לגלות הבנה לסיבה שבגללה כולנו כעסנו עליו, והוא יכול היה בקלות להרגיע את הרוחות ואת הטון אם הוא היה פשוט מודה בטעות ומתנצל.

אבל הוא בחר שלא – וביום ראשון הוא פשוט החליט גם לפרוש מקבוצות הווטסאפ של הבניין ולתקשר בדרך אחרת, שאני חושבת שרובנו לא מודעים לאיך להשתמש בה ולקבל ממנו הודעות (או ליצור איתו קשר).

במקביל – הבניין מנסה לבטל את המינוי שלו, לא רק בגלל התקשורת הגרועה אלא כי הוא באמת לא מתפקד.

ייתכן שיש סיבה להתנהלות שלו – שהוא ידע מראש שהוא נכנס ל״בניין בעייתי״ שכבר הצליח לגרום לועד ממונה אחד לעזוב, ולכן הוא מראש בא בגישה לוחמנית של ״הם בטח יעשו לי בעיות אז אני צריך להיות אקסטרה קשוח איתם כדי להגיע לפעולה תקינה של הבניין״.

אל במקום לייצר ״משמעת״ בסגנון יעני צבאי – זה הוביל לכך שפשוט נוצר ״מרד״ בבניין, ואותו בעל דירה שהתחצף אליו הצליח ביוזמתו לגייס שניים שלושה חבר׳ה לועד מטעם הבניין כדי להחליף את הועד הממונה.

היוזמה עלתה לפני שהועד הממונה עזב את קבוצת הווטסאפ – והוא עצמו ניסה לייצר מצג שבו בגלל שהוא מינוי חדש מטעם בית המשפט, אנחנו נאלץ לקבל אותו כועד לשלושה חודשים.

למזלנו כמה מהדיירים מבינים את הנושא לאור העובדה שזה לא הועד הממונה הראשון שלנו, ומסתבר שמה שהוא הציג לנו זה לא כתב מינוי רשמי אלא רק כוונה לכתב מינוי – כלומר המינוי שלו עדיין לא רשמי, ואם הבניין יציג ועד אז הועד הזה יהיה תקף ולא המינוי שלו.

מצד אחד ועד פנימי יהיה כנראה טוב יותר לבניין מאשר המינוי הנוכחי – וגם יעלה לנו פחות כסף, כי לועד חיצוני צריך לשלם משכורת שעולה בערך 150 ש״ח לחודש לכל דירה.

מצד שני, אני מודה שאני קצת חוששת מהמהות של הועד הזה – כי מרכיב אותו בעל הדירה שאני מסוכסכת עם הדיירים שגרים בה, ויש לי גם חשד שהם עצמם התנדבו להיות בועד. ולאור ההתנהלות שלהם מולי (כמו למשל מה שמתואר ברשומה הזו או הפעם ההיא שהם המציאו ריח ביוב שעולה מהדירה שלי) – אני ממש ממש לא רוצה אותם בועד.

---

ואז התחיל עוד סיפור מעניין מול הדיירים האלו.

עצם זה התחיל בכלל ממשהו אחר: יש לי מקום חניה בטאבו של הבניין, ובגלל שאין לי רכב אני משכירה אותו.

והבוקר יצר איתי קשר מי שמשכיר ממני את החניה (ומשכיר את הדירה שלו ממישהו אחר) ובישר לי שהוא רוצה לעזוב את הדירה שלו, ושראל אם אני מעוניינת שהוא יעביר לדיירים את האפשרות להשכיר את מקום החניה שלי, ואם כן באיזה מחיר.

השארתי את המחיר כמחיר נמוך ואטרקטיבי, ודי שכחתי מזה – עד שבשעות אחה״צ פתאום השכנה מהדירה לידי מצרפת לקבוצת הווטסאפ של דיירי הבניין מודעה על מישהו שמחפש מחליף לשכירות שלו בבניין שלנו לפי הכתובת.

כן חשוב לציין שהמודעה היתה לדירה של שני חדרים – משהו שלא ידעתי שקיים בכלל בבניין שלנו, ומשהו שבהחלט לא נשמע לי מתאים לשכנים לידי כי הם משפחה עם שתי ילדות קטנות ולכן דירת שני חדרים כנראה לא תתאים להם (הדירות שלנו הן של שלושה חדרים).

הבחור בשלב מסוים ענה לה בקבוצה שזו הדירה שלו, ראיתי אותה מתחילה להקליד משהו בקבוצה, ואז מפסיקה. כנראה שהיא העדיפה לכתוב לו בפרטי.

במצב נורמלי הייתי אומרת שהיא אולי מתעניינת בלקנות את הריהוט של הדירה שהוא פרסם. אולי היה מדובר על מצב שבו יש לשכנים לידי שתי מכוניות ורק מקום חניה אחד בבניין, והיא רצתה לבדוק האם הדייר שעוזב משכיר מקום חניה ממישהו אחר בבניין, והיא יכולה לשכור את מקום החניה במקומו (משהו שכנראה לא היה קורה ברגע שהם היו מבינים שזה מקום החניה שלי).

אבל כשמדובר על שכנים כאלו לא נורמליים, כל התנהגות חריגה או לא רגילה שלהם מקפיצה אותי וגורמת לי לשאול איך השטויות שלהם ישפיעו עלי. אפילו אם היא ביררה משהו כדי ללחוץ על בעל הדירה שלהם להטיב את התנאים שלהם – זה איכשהו תמיד יכול להתגלגל אלי כי הוא יכול להאשים אותי בזה שהם עושים בעיות כי הם לכאורה כל הזמן מריחים משהו לא טוב.

---

במהלך הסופ״ש עלתה טענה שהתיקון שנעשה בשישי לא היה מספיק טוב, ובראשון הגיע שוב האינסטלטור – שהודיע שאין ברירה אלא להחליף את הצינור.

והעלות של החלפת הצינור לא יכולה להיות מכוסה על ידי דייר אחד – אלא על ידי החשבון של הועד שיש בו את הסכומים המתאימים. רק שבעצם בשלב זה היה קשה יותר ליצור קשר עם הועד הממונה – והיה גם צריך אומץ לאור ההתנהלות שלו.

והחשש הצדיק את עצמו: הוא עדיין התעקש לקבל 600 ש״ח בנוסף לדמי הועד הרגילים מכל דירה לפני שהוא יזמין איש מקצוע – ובשלב מסוים גם שלח לאחת מבעלות הדירה איום להעביר לכולנו שאם לא נעביר את הסכום הזה – הוא יתבע אותנו.

בשני בבוקר בעלת הדירה שהיתה בזמנו הועד לפני שמוהנ לנו ועד ממונה לפני שנה סיפרה שיצר איתה קשר מישהו מהעיריה או משהו על כך שהגיע פקח לבניין ודיווח שהנזילה מהבניין שלנו יוצרת מפגע מסוכן, ואם המפגע לא יתוקן במהרה – תוגש תלונה נגד כל בעלי הדירות בבניין.

בדיעבד התברר שהועד הממונה היה זה ש״הלשין״ עלינו לפקח, כנראה כעוד טכניקה לגרום לנו לשלם לו את הכסף שהוא דרש.

בסופו של דבר, אחת מבעלות הדירה שוחחה עם הועד הממונה בשיחה פרטית, והגיעה איתו להסכם שכל דירה תעביר בשלב זה 250 ש״ח לחשבון של הועד – והועד בתורו יבצע את התיקון עוד היום.

ואז הגיע בעל דירה אחר והתחיל להתחכם – ולהגיד שבעצם כל דירה צריכה להעביר את הסכום המקורי שהועד הממונה דרש (600 ש״ח) ולסגור את העניינים. זה יצר רק עוד בלבול בקבוצה, כי לא היה ברור מה צריך לעשות – ולקח זמן עד שאנשים הבינו שיש צורך להעביר רק 250 ש״ח בשלב זה, ועל השאר נדבר בישיבת ועד שתערך כנראה מאוחר יותר השבוע.

כמובן שמחרחרי הריב (שני בעלי דירות פלוס הועד הממונה) לא הצליחו להפסיק לריב, למרות ששאר החברים בקבוצה התחננו שהם יפסיקו עם זה כי מעבר לעובדה שזה לא מייצג את כלל הבניין – זה רק מפריע למי שצריך לשלם כמה צריך לשלם ולאן להעביר את הכסף.

זה לא מש עזר, אבל אפשר היה לראות שיותר ויותר בעלי דירות התחילו להעביר את התשלום – ובמקביל הוע התחיל לבדוק אנשי מקצוע רלוונטיים לנושא ולטפל בתיקון.

אין לי מושג מה יקרה הלאה, אבל ברור לי שאופרת הסבון הזו תמשיך.

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני לרוב מתעוררת מאוד מוקדם, בעזרת השעון המעורר בסלולרי שלי. פעם היה לי שעון מעורר – אבל הוא התקלקל אחרי למעלה מעשרים שנה, ואין לי מושג איפה להשיג שעון מעורר טוב כמוהו. קניתי פעם באינטרנט שעון מעורר זול והוא התחיל לשגע אותי ולצלצל בכל מיני שעות מוזרות ונאלצתי בסוף להוציא ממנו את הבטריה כדי שהוא לא יפריע לי לישון.

אני מתעוררת מוקדם כדי ללכת לחדר הכושר – עשיתי את זה בתקופה שבה עבדתי כי ידעתי שרק בערת הליכה לחדר הכושר לפני העבודה אוכל להתמיד. בעבודה שלי לפעמים יש בלת״מים או גורמים אחרים שיכולים לגרום לכך שיום העבודה יהיה מאוד ארוך ו / או מאוד מעייף, ואז בסוף היום אולי לא יהיה לי כוח ללכת להתאמן.

אני ממשיכה ללכת מוקדם בעצתה של הקואצ׳רית שלי, שאמרה שחשוב לשמור על המסגרת הזו, במיוחד כשאחזור לעבודה בשלב כזה או אחר. ואני מסכימה איתה שזה יקל עלי, וגם בנוסף אני חושבת שכשאני מסיימת את האימון בבוקר – זה מפנה לי את כל היום לעשות דברים אחרים כמו ללמוד או לחפש עבודה בלי הפרעות.

ובנוסף מנוי שבו אני יכולה להתאמן עד 16:00 או 17:00 עולה לי פחות כסף.

בימים כמו סופי שבוע שבהם אני רוצה לישון קצת יותר מאוחר – לא פעם יש לי השכמה לא רשמית מהחתול שלי תומאס הקטון. תומאס רגיל שאני נותנת לו ולחתול השני כפית או שתיים של שימורים לפני שאני וצאת מהבית לחדר הכושר, ולכן הוא מעיר אותי כדי להזכיר לי לתת לו את זה גם בבקרים שבהם אני רוצה לישון מאוחר.

אני לרוב אוכלת משהו קטן לפני האימון (פרי או פרוסת לחם), ואז אוכלת ארוחת בוקר אחרי האימון, שכוללת פחמימות מלאות, חלבון, וירקות או פירות (וגם שומן במידה).

כשרק עברנו לניו יורק כשהייתי ילדה, ההורים שלי מאוד חששו לשלוח אותנו לבית ספר ציבורי.

כנראה שהצעירים פה בבלוג לא זוכרים שבאותה התקופה לניו יורק היתה תדמית מאוד גרועה מבחינת פשע. התדמית הזו התחילה בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים כנראה היתה קשורה בחלקה לסמים. בנוסף, באמצע שנות השבעים העיר פשטה את הרגל מבחינה כלכלית מה שהוביל להזנחה – שהיתה כר גידול מאוד נוח לפשע.

כיום ניו יורק היא עיר מאוד בטוחה, אבל זה היה בהכרח אחרי הרבה מאוד עבודה מצד העיריה ובמיוחד מצד המשטרה. אבל בתקופה שבה גרנו בעיר היא עדיין סבלה מהרבה מאוד פשע – למרות שהוא היה מרוכז בשכונות מיועדות בכל אחד מהרבעים של העיר.

אנחנו גרנו אז בברונקס שנחשב לרובע ״גרוע״, אבל השכונה שבה גרנו היתה יחסית טובה – היא היתה שכונה איטלקית משפחתית ונחשבה לשכונה של מעמד הביניים. וחלק מה״איטלקיות״ היתה העובדה שהמאפיה כנראה התנהלה בה, ומנעה לא מעט מהפשע שהיה לרוב פוגע בתושבים – לא מתוך רצון להגן עלינו התושבים, אלא כדי לוודא שהמשטרה תגיע כמה שפחות לשכונה כדי לחטט במה שקורה בה, ובכך להגן על הפשעים של מאפיה.

מבחינתנו זה היה נחמד, במיוחד כשמול בניין הדירות שלנו היתה פיצריה קלאסית וטובה, שמכרה פיצה דקה בסגנון ניו יורקי (שהיא פיצה די אותנטית בגלל שבניו יורק תמיד היו לא מעט מהגרים איטלקיים שהביאו את הבישול האיטלקי לארה״ב דרך ניו יורק). באותה תקופה לא היו בארץ משקאות של פפסי בגלל החרם הערבי, ומאוד אהבנו לשתות סבן אפ במקום הספרייט שהיינו רגילים אליו בישראל.

---

אבל עדיין, ההורים שלנו חששו שנאלץ ללמוד בבית הספר הציבורי עם אוכלוסיות מאוד חלשות – שכמובן היו מקושרות עם פשע.

לכן הם חיפשו עבורנו בית ספר יהודי או ישראלי – כדי שנלמד בסביבה טובה יותר, אבל גם שיהיו בסביבה מורים דוברי עברית. אני ידעתי כמה מילים באנגלית בסיסית בתור בוגרת כיתה הק, אבל אחותי ואחי לא ממש ידעו אנגלית, ולכן מורים דוברי עברית היו מקלים עליהם בצורה ממש קריטית.

אבל בתי הספר האלו היו פרטיים, ועלו המון כסף שלא היה להורים שלי – חיינו בניו יורק על מלגה די צנועה שאבא שלי קיבל ללימודי הפוסט דוקטורט שלו, ואמא שלי לא ממש יכלה לעבוד כך שלא היתה לנו משכורת שניה.

ההורים שלי ניסו להשיג לנו מלגות ללימודים, אבל ללא הצלחה.

לכן האפשרות היחידה שהיתה לנו היתה בית ספר ״בית יעקב״ המקומי, שהציע לנו מלגה די מלאה. ודי סביר להניח שהמטרה של המלגה הזו היתה בין השאר ״לחשוף״ אותנו ליהדות סטייל בית יעקב.

לכן הברירה של ההורים שלי היתה לשלוח אותנו לבית ספר ציבורי גרוע – או לבית ספר יהודי חרדי.

ואחרי אותן שנתיים בבית יעקב, אני יכולה לספר שכמעט 40 שנה אחרי השהות שלנו בניו יורק – אף אחד מאיתנו לא חזר בתשובה, ולא נראה שיש לנו כוונות לחזור בתשובה בשנים הקרובות (למרות שיש לנו קרובי משפחה חרדים שהיו כנראה שמחים אם היינו חוזרים).

יכול להיות שחלק מזה נובע מכך שבית הספר היה מודע לכך שרוב התלמידים שלו הגיעו מבתים יהודיים אבל חילונים, שרובם רצו כנראה ממש כמו ההורים שלי שהילדים לא ילמדו בבית ספר ציבורי גרוע – ואולי יחשפו קצת לתכנים יהודיים, אבל לא משהו כבד ורציני מידי שיגרום להם להשתנות יותר מידי.

אבל חלק מזה נבע כמובן מכך שההורים שלי היו נוכחים מבחינה חינוכית – ודאגו לא לתת לבית הספר להגזים. למשל היה סוף שבוע שבו בית הספר רצה לשלוח את הבנות מהכיתה שלי וכנראה השנצון מתחתינו להתארח אצל משפחות חרדיות לשבת, וההורים שלי סירבו לתת לי לנסוע. כילדה התאכזבתי כי זה נשמע לי כמו חוויה של טיול שנתי, אבל כמבוגרת אני מבינה למה הם סירבו.

עוד חוויה שהפסדתי היתה החתונה של המורה שלנו לעברית בכיתה ז׳, שיינדל. היא התחתנה לקראת סוף השנה, הזמינה כמובן את כל התלמידות בכיתה, והיה כנראה מי שיסיע אותי – אבל ההורים שלי כנראה הרגישו לא הגישו נוח עם זה שאבלה ערב שלם עד השעות המאוחרות של הלילה עם אנשים זרים, בתקופה שבה עדיין לא היו טלפונים סלולריים.

אבל כן היו הרבה מאוד חוויות אחרות שכן השתתפתי בהן, שהיו כיפיות מאוד.

כמו למשל באחת השבתות בכיתה ז׳, היתה לכיהת שלנו ולכיתה בשנתון מתחתינו ״סעודה״ בבית הספר. בשבת בשעות הבוקר המאוחרות – המורה שיינדל הגיעה לבניינים שלנו ששם פגשתי אותה מחוץ לבניין, ומשם אספנו עוד תלמידה אחת לפחות – והלכנו לבית הספר ברגל, מה שכנראה לקח אולי שעה פלוס מינוס. כשהגענו לבית הספר היתה לנו ארוחה רשמית טעימה, ואז בילינו את שעות אחרי הצהרים במשחקי חברה, ורק בצאת השבת ההורים שלנו אספו אותנו ברכב וחזרנו הביתה.

ופעם בשנה, היתה לנו ארוחת צהרים ״מיוחדת״ שבה הזמינו לנו פיצות מהפיצריה הכשרה ליד בית הספר, ובסוף הארוחה גם אכלנו גלידה לקינוח (וניל או שוקולד לבחירתנו).

גם בסוף השנה השניה שלי שם עשו לנו ולשכבה מתחתינו מסיבת ״בת מצווה״ רשמית – עם ארוחה רשמית, שבה כיבדו זוג חברים מבוגרים בקהילה סביב בית הספר. אני חושבת שכרטיס כניסה עלה בערך 100 דולר לאורח, משהו שהיה יקר מאוד עבור ההורים שלי באותה תקופה – אבל בית הספר כנראה היה מודע לזה, והם יצרו קשר עם אמא שלי ואמרו לה שהיא תוכל להגיע בחינם.

בסוף הטקס, כל אחת מאיתנו קיבלה סידור משלה, עם השם שלה מודפס עליו בזהב, ועדיין יש לי אותו למרות שאני כמובן לא מתפללת.

---

אבל כחלק מהשגרה בלימודים, לא פעם נחשפנו לתכנים לא יהודיים בעליל.

למשל בארה״ב לימודי ליבה של אנגלית, מתמטיקה, היסטוריה (ששם השיעור כונה משום מה Social Studies, כלומר לימוד מדעי החברה) היו חובה, כך שחצי יום בילינו בלימודים ״רגילים״ לחלוטין.

היו לנו גם פעם או פעמיים בשנה ירידי ספרים שבהם יכולנו לקנות במחירים די זולים ספרים ״חילוניים״ לחלוטין. היתה לנו גם ספריה קטנה בבית הספר עצמו – וספריה רצינית במרחק הליכה קצר, שאליה היינו הולכות כדי להחליף ספרים. אני חושבת שגם היתה תקופה שבה השתתפנו בחוג מלאכת יד בספריה, שאליו היו מגיעים גם תלמידים אחרים מבתי ספר לא יהודיים מהאיזור.

היתה גם מסורת בבית הספר שבה תלמידים מכל שנתון מהשתיים או שלוש השכבות הבוגרות יותר היו משתתפים במועצת התלמידים, והם היו נבחרים על ידי התלמידים עצמם. מכל כיתה היו שני מועמדים או מועמדות – והכיתה באופן טבעי היתה מתפצלת לשניים כדי לעזור לכל מועמד/ת להבחר, מה שכלל למשל הכנה של שלטים עם הרבה מאוד ״נצנצים״.

---

אבל אני חושבת שמה שאני הכי מתגעגעת אליו היתה השגרה.

למשל לנסוע הלוך וחזור באוטובוס הצהוב הזה של בית הספר, כשאני חושבת שהיינו כנראה יחסית בסוף המסלול שלו. אני זוכרת שהדרך עברה לא פעם בשכונות מאוד יפות וירוקות של בתים פרטיים.

או ארוחת הצהרים שהיתה לנו בכל יום בבית ספר, כשהיום המרגש ביותר בשבוע היה היום שבו אכלנו לחם מטוגן.

או ההפסקות שבהן היינו משחקות באולם ההתעמלות של בית הספר, שבו היה גם סל לכדורסל שהיה לנו משחק שבו היינו צריכות לקלוע מנקודות מסוימות סביבו – ולמרות שהייתי כנראה הכי גרועה במשחק הזה, לא היתה גאה ממני כשהצלחתי בפעם הראשונה לקלוע לסל מהנקודה הכי קרובה אליו.

או כשלמדנו מחשבים, ובין השאר איך להשתמש בתוכנה שהדפיסה שלטים חביבים עם גרפיקה שהיתה כנראה נראית עלובה למדי בימינו אבל היתה מגניבה במיוחד באותה תקופה. בהתחלה היינו זהירות עם השימוש בה – אבל עם הזמן התחלנו יותר ויותר להדפיס שלטים יותר ויותר גדולים, עד שמישהו מההנהלה גילה את זה ודי השתבץ מכמה נייר השתמשנו בו – ומאז אסור היה לנו להדפיס יותר שלטים.

---

בסופו של דבר אף אחד מאיתנו לא חזר בתשובה, אבל בדיעבד אני דווקא כן מעריכה את היכולת הזו להחשף ליהדות וללמוד עליה קצת.

מעבר לזה, כמבוגרת יש לי הבנה עמוקה יותר של הקושי שההורים שלי נתקלו בו – מצב שבו היו להם רק שתי אפשרויות גרועות לבחור מביניהן (בית ספר ציבורי גרוע או בית ספר של בית יעקב), ועד כמה הם נאלצו להתפשר כדי לאפשר לנו חינוך כמה שיותר טוב בסיטואציה שנוצרה.

אני מניחה שההורים שלי לא היו היחידים שנתקלו בהתלבטות הזו. והכוונה לא רק לישראלים שהיו איתנו בארה״לֹ במצב דומה, אלא גם פה בארץ. יש אנשים שעבורם הבטחה ליום לימודים ארוך או אפילו ארוחת צהרים חמה לילד במסגרת ללא עלות או בעלות מאוד נמוכה – יכולה להיות משמעותית מאוד עבור אנשים שאין להם את היכולת הכלכלית להרשות לעצמם גן פרטי טוב.

הכל התחיל בחמישי אחה״צ.

מישהו דיווח בקבוצת הווטסאפ של הדיירים בבניין על נזילה מצנרת באיזור החניון של הבניין. מיד ענו לו שהנזילה היא מצנרת שמשמשת לכיבוי אש בבניין, ושצריך ליצור קשר עם ועד הבית.

בבניין שלנו יש הרבה בלגן סביב ועד הבית. היה לנו פעם ועד ״מיתולוגי״ שעבד נהדר עד שמי שניהל אותו הלך לעולמו, ומאז לא הצלחנו להקים בבניין ועד יציב, עד שלפני בערך שנה מינו לנו ועד חיצוני מטעם בית המשפט.

רובנו היינו די מרוצים ממנה חוץ מהדיירת / בעלת הדירה שתפקדה כועד לפניה (למרות שהיא לא רצתה את הטייטל או האחריות באופן רשמי), שכל הזמן רבה איתה. לכן לפני חודשיים הועד הממונה הודיעה לנו שהיא מתפטרת, ולאחרונה מינו לה מחליף.

המחליף הודיע כבר מראש שהוא מעוניין להיות רק בקבוצת הווטסאפ של בעלי הדירות, אבל לו בזו של הדיירים (שכוללת את השוכרים). לכן מישהו היה צריך ליצור איתו קשר כדי שהוא יוכל להתקר עם בעל מקצוע שיתקן את הבעיה.

על פניו נשמע קל וסביר.

רק שפתאום הועד הממונה מודיע בקבוצת הווטסאפ של בעלי הדירות שאין בכלל כסף בחשבון הבנק של הועד, ולכן הוא דורש שכל דירה תעביר אליו 600 ש״ח לפני שהוא בכלל מאשר את התיקון.

ומשהו פה מוזר. כי לא רק שכל דירה היתה אמורה להעביר את דמי הועד של כמה מאות ש״ח לחשבון הזה (ולא ברור לאן נעלמה היתרה הזו), אלא שהיתה גם אמורה להיות יתרה של כמה אלפי ש״ח בחשבון לפי הדיווח שקיבלנו מהועד הממונה הקודם בסוף יוני, ולא ממש ברור מה קרה לכסף הזה.

לקראת 19:00, כשהועד הממונה ראה שלא מועבר הכסף לחשבון של הועד כפי שהוא דרש, הודיע על ישיבת חירום בזום לדון במצב החירום שבבניין.

מבחינתו – הוא טען שהוא רוצה לקרוא לאיש מקצוע, רק אין לו דרך לשלם על זה כי אין כסף בחשבון – ואם לא יועברו הכספים כפי שהוא דורש, הוא ידאג לסדור את המים לכל הבניין כדי למנוע בזבוז מים, ולא לגרום לכך שיהיה לבניין חשבון מים מטורף.

שזה הגיוני מצד החשבון – אבל לא הגיוני להשאיר בניין שלם ללא מים, ועוד בשיא החום של הקיץ.

הרושם שלי היה שהאיום נועד בעיקר לזרז אנשים להעביר את הכסף, כי הועד הממונה לא ממש רצה להתעסק עם זה יותר מידי אלא רק לסגור עניינים כמה שיותר מהר לפני הסופ״ש, ובטח יש לו עוד כמה בניינים לטפל בהם.

והוא צודק גם במובן הזה שצריך שתהיה יתרה מינימלית בחשבון הבנק של הועד כדי שאם קורה מקרה חירום – אפשר יהיה לשלם על התיקון.

מצד שני, פתאום לדרוש שכולם יעבירו סכום כסף גדול שלא בהכרח זמין להם בלי להסביר לאן נעלמו הכספים שהיו ביתרה עד לא מזמן – לא נשמע הגיוני. רובנו כבר שילמנו כמה מאות ש״ח כתשלום ועד – ולהוסיף לזה עוד 600 ש״ח היה גורם לכך שכולנו משלמים כמעט 1000 ש״ח לועד הבית…

---

אבל האיום סוף סוף גרם לבעלי הדירות להתעורר, והתחיל דיון בקבוצת הווטסאפ של הבניין.

אחד הדיירים התנדב להזמין על חשבונו מישהו שיתקן את התקלה – כדי למנוע בזבוז מים מצד אחד וסגירה של המים מצד שני, והסכים שהכסף יוחזר לו כשהמצב יתבהר.

אז הדיון עבר לכך שכשהועד הממונה התחלף – חלק מדמי הועד לא נגבו, לא ברור אם רק לאוגוסט או גם ליולי. חלקנו מעבירים כסף בהעברה בנקאית, אבל מסתבר שיש לא מעט כאלו שמעדיפים לשלם בצ׳קים – ואיכשהו הצ׳קים לא הופקדו. אולי זה נבע מכך שהם באמת היו על שמה של הועד הממונה הקודמת – או שזה סתם נבע מעצלנות של הועד החדש. אבל נראה שהמחסור בהפקדות גרם באמת לכך שהיתרה של הכמה אלפי ש״ח נעלמה.

רק שאפשר היה אולי לצפות שהועד הממונה יגיד משהו לגבי זה כהסבר ללמה הכסף נעלם מהחשבון, כי זה מה שהטריד את רובנו – ושוב זה נתן תחושה של חוסר סבלנות או קצון להשקיע את המינימום בבניין.

והשעתיים האלו עד הפגישה אפשרו להרבה אנשים להתחמם יותר ויותר על הסיטואציה ועל הועד שלא פעל למנוע את הבעיה.

---

לפגישה הגיעו מעט מאוד בעלי דירות. רובם התנהלו בצורה מנומסת יחסית – אבל בעל הדירה לידי (זה שמטריד אותי בשם הדיירים שלו) שגם הצטרף לישיבה פשוט השתולל וצעק והאשים, למרות שזה מהועד הממונה ניסה לבקש לערוך את הדיון בצורה מסודרת.

אבל אחרי כמה דקות הרוחות נרגעו ונשמע ששני הצדדים ניסו לנהל דיון מסודר – אבל באו מהשקפת עולם שונה.

בסופו של דבר הדיון הסתיים בהסכמה על כך שהועד הממונה ישלח לנו את פירוט התנועות בחשבון הבנק של הועד בחודשים האחרונים כדי שנוכל להבין לאן בדיוק נעלמה היתרה – ואז נחזור לישיבת בעלי דירות מסודרת, בתקווה שאליה יגיעו יותר בעלי דירות וגם דיירים שמעניין אותם מה שקורה.

---

בסופו של דבר, לשני הצדדים יש נקודות שלגביהן הם צודקים – אבל גם טעויות.

הועד הממונה צודק שבחשבון הבנק של הבניין צריכה להיות יתרה לתיקונים בלתי צפויים, גם כאלו שדורשים סכומים גדולים יותר. אבל הוא היה צריך להתריע הרבה יותר זמן מראש על כך שחסר כסף בחשבון – ולא להמתין למצב שבו יש מקרה חירום ואין כסף לשלם על התיקון, ורק אז להתריע על המצב כשבוא לא יכול לשלם על התיקון. זה בהחלט נשמע כמו מצב של חוסר תשומת לב מצידו על דברים שהוא היה צריך לשים לב אליהם – והאיומים על לסגור את המים של הבניין נשמעו כמו מצב שבו הוא ניסה לאלץ אותנו כמעט בכוח להסכים לכל דרישה שלו בלי לקחת אחריות על בעיות כמו העובדה שחוסר היתרה למשל נבע מחוסר גביה של כסף.

ועד כמה שאנחנו כדיירים זכאים לקבל ממנו שירות טוב יותר, שמגיע לנו להבין לאן נעלם הכסף שחשבנו שקיים בחשבון, והדרישה שנעביר סכום כסף לא קטן באופן בלתי צפוי כי פתאום חסר כסף בחשבון ולא ברור למה – אני חושבת שאיך שאנשים מדברים ומגיבים לסיטואציה בדרמטיות יתר, בצעקות, ובהיעלמות מישיבות ועד בתור ״מחאה״ במקום באמת לנסות להקשיב ולנסות לעבוד עם הועד הממונה, גם אם הוא לא ממש בסדר.

נחיה ונראה לאן זה יתפתח.

אחרי שני מפגשים, הקואצ׳רית שחזרתי אליה יצאה עכשיו לשבועיים של חופש. המפגש הראשון עסק בעיקר במה עבר עלי בחודשים האחרונים ובתיאום ציפיות לגבי מה הלאה – אבל המפגש השני היה כבר ״מפגש עבודה״ אמיתי. ובדיעבד אני חושבת שיצאתי ממנו בתחושה די גרועה.

---

קודם כל, יש כמה דברים שלא קשורים לקואצ׳רית עצמה.

הראשון הוא שמסוף מאי עד סוף יולי – היה לי עומס מאוד רציני של ראיונות. בהסתכלות אחורנית חלק משמעותי של העומס הזה נבע מהעובדה שבהרבה מהתהליכים התקדמתי לשלבים מתקדמים של הראיונות, אבל גם זה מבחינתי היה סימן טוב. בתחילת החיפושים שלי בסבב הזה אחרי הפיטורים, במשך כמה חודשים כמעט שלא הצלחתי להתקדם לשלבים המתקדמים האלו של הראיונות באף תהליך, חוץ מאחד. זה אפילו קרה בתפקידים שהיו איומים מבחינה טכנית, כאלו שלא הייתי בכלל מסתכלת לכיוונם בתקופה נורמלית כי הם היו הרבה מתחת לרמה שלי, ובנוסף גם כאלו שהיו מדרדרים אותי מבחינה טכנית.

אני לא היחידה שחוותה את זה, דרך אגב – רבים טובים טענו רמת הראיונות הטכנים הפכה להיות מטורפת.

לכן שכלא רק שהתחילו לי יותר תהליכים אלא גם הצלחתי להתקדם בחלק משמעןתי מהם לשלבים הבאים – מבחינתי זה כבר היה שיפור מדהים.

אבל אף אחד מהם לא הוביל למצב של הצעת עבודה מסיבות שונות – ופתאום מסוף יולי התחלתי לשים לב לזה שכמות הראיונות שיש לי נמוכה משמעותית.

יצא לי לשוחח על זה עם הקואצ׳רית, והיא אמרה שזה טבעי – ושיש לפעמים תקופות כאלו. היא הסבירה את זה בכך שבחופש הגדול, ובמיוחד בתקופה הזו שבה יש כבר פחות קייטנות ויותר צורך לטפל באופן אישי בילדים – כל תהליכי הגיוס מאטים ואפילו נעצרים כמעט לגמרי כי ש פחות פנאי לזה – עד תחילת ספטמבר או אפילו אחרי החגים. החדשות הטובות מבחינתה היו שכנראה אז התקופה תהיה טובה אפילו יותר בגלל שחברות רבות שדחו תהליכי גיוס יתחילו אותם בבת אחת.

ובהתחלה השקט הזה היה בעצם דבר טוב. כל תהליך ראיונות מלווה תמיד בהרבה מאוד מתח, וכשיש כמה במקביל זה מוביל למצב מאוד אינטנסיבי. תוסיפו לזה את המלחמה שהיתה פה מול איראן ביוני (כשחלק משמעותי מהטילים כוונו לעבר רמת גן ואפילו היו בה לפחות שתי נפילות), ותקלה במחשב שעלה לי לא מעט כסף לתקן אותה (כי אין לי ברירה וזה המחשב היחידי בבית והוא קריטי עבורי לחיפוש העבודה) – וקיבלתם תקופה שבה הייתי בלחץ כמעט תמידי.עצם זה שהיו לי כמה ימים של שקט בלי לחץ מאוד תרמו לי.

אבל כשהכמה ימים האלו הפכו לשבועיים שקטים יחסית (למרות שהיו לי כמה תהליכים בתקופה הזו, כולל מעין ראיון ראשוני קצר אתמול שהוביל לראיון המשך בשבוע הבא), זה מרגיש לי כמו זמן מבוזבז.

וזה לא שאין לי מה לעשות עם הזמן הזה – אני בהחלט יכולה לעשות דברים שיקדמו אותי בחיפוש העבודה כמו לתרגל שאלות או ללמוד דברים שחסרים לי.

אבל מה שמקשה עלי לעשות את זה – זה מזג האוויר.

הדירה שלי דווקא מאוד מוצלחת רוב השנה במובן הזה – בניגוד ליחידות הדיור ששכרתי לפני שעברתי אליה, היא לרוב די טובה בשמירה על חום בחורף ועל קרירות בעונות היותר חמות של השנה.

אבל כשמגיע מה שמכונה ״חום יולי אוגוסט״ – זו בעיה. ואחד הדברים שגורמים לבעיה הזו היא העובדה שיש לי מזגן מרכזי בדירה, שאני מרגישה שלא ממש מצליח לקרר את כולה בצורה טובה, בניגוד למזגנים שהיו לי ביחידות הדיור שקיררו חדר אחד, ואז יכולתי פשוט לסגור את הדלת והחדר היה מתקרר בצורה יעילה מהר מאוד.

עד הקורונה זה לא היה לי ממש קריטי, כי בקושי הייתי בדירה בקיץ. במשך השבוע הייתי בעבודה רוב היום, ושם היה תמיד מזגן מאוד יעיל. בימי שישי לא פעם הייתי בחדר בכושר כמה שעות, אז בעצם נשאר לי ״לסבול״ מהחום רק את שישי אחה״צ ואת שבת – וככל עוד שרוב הזמן לא היו גלי חום דווקא בימים האלו, הסתדרתי איכשהו, בין השאר כי לדירה שלי יש כיווני אוויר מצוינים עד כדי כך שבבקרים לא הרגשתי בכלל צורך להדליק מזגן.

אבל מאז הקורונה יוצא לי לבלות ימים שלמים בדירה במהלך הקיץ, וכשאין גלי חום חריגים זה באמת לא נורא. אבל הימים האחרונים עם גל החום הזה פשוט נוראים (קראתי איפשהו שביום או יומיים האחרונים אחוזי הלחות באיזור מישור החוף היו גבוהים מ 80%) וממש קשה לי לסבול כל כך הרבה ימים ברצף מהחום הזה.

אני יודעת שהיום זה השיא של גל החום המטורף הזה, ושהחל ממחר הטמפרטורות יתחילו לאט לאט לרדת, ובשבת אנחנו כבר אמורים לחזור למה שנקרא ״מזג אוויר רגיל לעונה״. אני גם יודעת שלרוב לקראת סוף אוגוסט כבר מתחילים להרגיש שהלילות קצת מתקררים, ושהמגמה הזו ממשיכה במהלך ספטמבר. אבל בשלב זה כבר אין לי סבלנות שמזג האוויר יחזור להיות נורמלי.

---

אבל גל החום הזה מזכיר לי משהו שקראתי עליו בבלוג אחר של מישהי אמריקנית. מדור על טרנד שבו צריך להתמיד בהרגלים שקשה להתמיד בהם למשך 75 ימים – והתוצאה אמורה להיות חסינות נפשית מוגברת.

אני שואלת את עצמי האם במובן מסוים הצורך שלי להסתדר עם החום של הקיץ בלי מיזוג אוויר ראוי – הוא אתגר מקביל לזה?

---

אבל יש גם משהו שקשור לקואצ׳רית שגרם לי להרגיש גרוע.

פשוט יצאתי מהמפגש בתחושה שהיא לא מאמינה בי.

מדובר היה על הערה מקרית למדי, משהו בסגנון של העובדה שאני צריכה לקבל את העובדה שרק מקומות העבודה שקיבלו אותי בעבר קיבלו אותי אליהם – ומזה השתמע שקיבלו אותי רק חברות פחות טובות, ולתפקידים פחות טובים.

והמסקנה מזה היא שאני פחות טובה.

רק שהמציאות היא מורכבת הרבה יותר. כי קודם כל – הכרתי לא מעט אנשים טובים ומוכשרים בכל אחת מהחברות האלו, שהצליחו לעבור לתפקידים אחרים כשהם רצו, ואפילו לתפקידים טובים מאוד. חלקם עבדו אפילו באותם תפקידים ועל אותם מוצרים כמוני.

כך שהתפקידים הם לא הבעיה, אלא מה שאני עשיתי איתם. וזה לרוב אמר שנשארתי לא פעם בתפקידים שהיו יציבים, אבל גרמו לי לפיגור טכני שעם הזמן רק הלך והקשה עלי למצוא תפקידים אחרים – במיוחד במצב של משבר כלכלי כמו שקיים בהייטק כבר תקופה די ארוכה.

אבל יש פה משהו מעבר לזה.

כי בכל אחד מהתפקידים שבהם עבדתי (חוץ מהתפקיד האחרון) – היו לי תקופות שבהן הייתי עובדת מוערכת – וגם הרגשתי שאני ממצה את היכולות שלי. אבל גם היו הרבה תקופות שהרגשתי שאני לא מוערכת מספיק ולא עובדת במלוא היכולת שלי – ולא ידעתי מה לעשות עם זה.

בחלק מהמקרים כנראה שיכולתי לקדם את עצמי אם הייתי רק יודעת איך. ברובם כנראה הייתי פשוט צריכה לעזוב למקום עבודה אחר, אבל העדפתי משום מה להשאר ולקוות שהמצב ישתנה לטובה (מה שלא ממש קרה). וזה בעצם הוביל למצב שבו אני נמצאת כרגע מבחינת חוסרים טכנולוגיים.

אבל גם יש עוד נקודה – והיא שאני מתראיינת ממש גרוע. אני לא יודעת אם זה עניין של לחץ או פשוט משהו בסיטואציה גורם לי לעשות רושם ראשוני גרוע, או שהשאלות לא תמיד משקפות יכולת עבודה בשטח – אבל איכשהו תמיד הרגשתי שאני לא מצליחה להראות את היכולות שלי בזמן ראיון, ולא פעם הרגשתי שכשכבר כן עברתי ראיונות – זה היה עניין של מזל ולא עניין של שכל.

ואלו קשיים שבאמת קיימים – והובילו כנראה למצב שהזין את עצמו בכך שבחרתי תפקידים פחות טובים רק כדי לא להתראיין יותר, מה שהקשה עלי להגיע בהמשך לתפקידים טובים אחרים – ובשנים האחרונות מקשה עלי להגיע לתפקידים בכלל.

כך שיש פה קושי אמיתי ואובייקטיבי – אבל אני שואלת את עצמי עד כמה הקואצ׳רית שלי מתייחסת אליו, או שבעצם היא מאמינה שעבדתי לפי היכולות שלי בתפקידים האלו, ושבעצם התפקידים שהיו קטנים עלי היו כאלו שהתאימו ליכולות שלי, והיא מנסה לעודד אותי למצוא תפקידים ״מתאימים״ בזה שהיא מנסה להכווין אותי באופן ישיר ועקיף לתפקידים פחות טובים, או אפילו לעשות הסבה.

---

מצד אחד, חשוב לי למצוא מישהי לעבוד איתה שכן תגיע בגישה חיובית שנראה יחד איך אני מוצאת עבודה בתור מתכנתת.

מצד שני, קשה להכחיש שיש גבול לכמה זמן אני יכולה להשאר מובטלת, מבחינה כלכלית – אבל גם מבחינת מסגרת. ולאחרונה החוסר הזה במסגרת מאוד מפריע לי – מה שמתקשר למה שכתבתי קודם על כך שהחוסר בפעילות של ראיונות מפריעה לי.

וזה כשלעצמו מעלה הרבה מאוד שאלות. כי מצד אחד, אני לא רוצה לוותר על האפשרות להיות מתכנתת – במיוחד כשהמתנתי כל כך הרבה זמן כדי שהמצב הכלכלי ישתפר (ונראה שהוא מתחיל להשתפר) ושזה יקל עלי למצוא עבודה (במיוחד כשנראה שזה באמת עוזר).

אבל מצד שני, כנראה שנמאס לי לחיות עם המתח של להיות בחיפוש עבודה לא מוצלח בתקופה של משבר כלכלי – והייתי שמחה לסיים עם התקופה הזו. אבל כמובן שלוויתור יש מחיר, שאני לא בטוחה שהייתי רוצה לשלם לטווח הארוך.

כן הייתי רוצה לערוך עם הקואצ׳רית שיחה על זה – למשל לחשוב על תוכנית שתאפשר לי לשרוד את התקופה הזו נפשית וכלכלית עד שאמצא עבודה בתור מתכנתת. אבל זה מעלה את השאלה עד כמה היא תעזור לי – או תנסה להסית אותי לכיוונים אחרים.

והשאלה שנשארה לי איך לנסח את השאלה הזו ואת הדיון – כדי באמת להבין איפה הא חושבת שאני עומדת, עד כמה ההערכה שלה נכונה – ואיך מוצאים פתרון למצב לפי הפרטים האלו.

כפי שכבר כתבתי ברשומה הקודמת שלי – לפי מזהה הפרחים הזה לאיזור יוקון (שגיאוגרפית דומה מאוד לאלסקה ולכן לפי המדריכה שלנו מכסה גם את הפרחים של אלסקה) – יש באיזור שלושה סוגי תורמוסים: Arctic Lupine, Yukon Lupine, ו Nootka Lupine – כשהזיהוי שלהם נעשה לא רק על פי הפרחים, אלא בעיקר לפי צורת העלים שלהם.

שמו של הפרח באנגלית הוא lupine, כששורש המילה הוא ״זאב״. מה הקשר לזאבים, אתם בטח שואלים?

התורמוסים גדלים לא פעם באדמה באיכות יחסית מאוד נמוכה, ובעבר היתה סברה שהם פשוט ״גוזלים״ מהאדמה כל חומר חיוני – ממש כפי שבסביבה שבה יש זאבים, הם צדים מכל הבא ליד, וממש ״מרוקנים״ את הסביבה מכל החיים בה.

רק בדיעבד התברר בלא מעט מחקרים שהתורמוסים, ממש כמו שאר החברים שלהם במשפחת הקיטניות אליה הוא שייך – דווקא מעשירים את האדמה שבה הם גדלים. הצמחים בעזרת סימביוזה עם זני חיידקים מסוימים מצליחים לקשור חנקן שקיים באטמוספירה ולהחדיר את החנקן לאדמה, ובכך להעשיר אותה. כלומר הם בעצם מותאמים מראש לגדול באדמה באיכות גרועה, ולא הגורמים לה.

וכפי שחדי העין בטח שמו לב שכתבתי שהתורמוסים הם קיטניות, מה שאומר שהזרעים שלהם אכילים – אבל רק אחרי בישול מאוד ארוך וריכוך, כמו כל קיטנית אחרת, כולל שעועית, בוטנים, וכמובן התורמוסים עצמם.

בתקופה שבה התגוררתי בהוד השרון, אני זוכרת שלפעמים יצא לי לבקר בימי שישי בקניון ערים בכפר סבא ובקומה התחתונה שלו ברחבה היו נמכרים מאכלים שונים – כולל זרעי תורמוס מבושלים. אולי מוטי ועננת יודעים האם הדוכנים האלו עדיין קיימים.

עוד פרט מעניין על התורמוסים, שאותו אפשר לראות בתמונות למטה, הוא שלעיתים במרכז הפרח מופיע כתם לבן.- ולעיתים הכתם מופיע בגוון של סגול שקצת שונה מזה של שאר הפרח.

אלו לא מינים שונים של תורמוס (וגם לא זנים שונים), אלא הצבע הלבן מעיד על כך שהפרח הספציפי עדיין לא מופרה, והצבע הלבן אמור למשוך חרקים שיפרו את הפרח. הלבן הופך לסגול כשהפרח מופרה, כדי לא למשוך אליו חרקים – אלא לגרום להם להמשך דווקא לפרחים שעדיין לא הופרו כדי להפרות כמה שיותר מהפרחים של התורמוס.

---

כשהייתי ילדה, אמא שלי גידלה במין אדנית ליד הבית שלנו פרחים של לוע הארי, וגיליתי מהר מאוד שלפרחי לוע הארי יש המון צבעים שונים. הייתי מאוד סקרנית לראות מה יקרה אם אאביק צמח עם פרחים מצבע מסוים באבקנים של פרחים מצבע אחר.

אני זוכרת שהתוצאות היו בהחלט צבעוניות למדי, ומשאלה קצרה ל chat GPT גיליתי שפרחי לוע הארי ידועים בהשפעה הגנטית המעניינת לגבי צבעי הפרחים שלהם, בין השאר כי הגנים של הצבע לא מתנהגים כגנים דומיננטיים באופן מוחלט אלא חלקי – וזה למשל יכול להוביל לכך שהצבע של צמח שההורים שלו היו משני צבעים שונים היה שילוב שלהם (תמחים אדומים ולבנים יובילו לצמח ורוד), או לכך שחלקים שונים בפרח יופיעו בצבעים שונים של ההורים.

זה כמובן מוביל לשאלה – כשיש תורמוסים בצבעים שונים, מה יקרה אם נפרה ביניהם?

התשובה של הצ׳אט היתה שזה כמובן תלוי במין של התורמוסים שבחרתי ובצבעים שלהם, אבל בדור הראשון הצבע הדומיננטי לרוב יופיע, אל בדור השני יכולות להיות תוצאות מפתיעות שבהן הפרחים יחזרו לצבע הלא דומיננטי, או שיכולים במצבים מסוימים להיות שילובים של הצבעים, או שהם יהפכו להיות דהויים יותר.

---

הנה כמה תמונות של תורמוסים מאיזור היוקון בקנד ומאלסקה. למי שמעוניין בכך – הצמחים מצולמים עם העלים למי שכנראה נהנה יותר ממני לזהות פרחים.

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

מה יהיה עם המלחמה ל״כיבוש״ עזה? לא ממש ברור, כפי שטליק כתב – כנראה שאין כוחות ללחימה, ובשלב זה אין רשמית גיוס מילואים. קיימת התנגדות רבה למבצע, הן פנימית בארץ והן בעולם (כולל למשל ניסיון לחרם נשק מגרמניה) – אבל מצד שני הפרשן רון בן ישי טוען שהאיום בכיבוש מוחלט הוא בעצם איום על החמאס כדי להוביל אותו לחתימה על ההסכם. העיתונאי הותיק איתמר אייכנר רואה באיום סיכון מחושב שיכול להוביל להישגים שיצדיקו את סיום המלחמה – ומצד שני סיכון עצום למעמדה הבינלאומי של ישראל ולסיכן לחייהם של החטופים שעדיין בחיים.

ייתכן שביבי שוב מנסה לזגזג בין הדרישות של הימין הקיצוני בקואליציה לצד ניסיון להתאים את עצמו לדרישות הבינלאומיות – ובסוף פשוט לא לעשות כלום וזהו.

הקיצר – נשמע שזה בלגן בשלב זה, וכרגיל נצטרך להמתין ולראות מה יקרה עם זה הלאה.

מה לגבי מעמדנו בעולם? זו שאלה מסובכת – בין השאר כי לא כל ביקורת או התנגדות היא בהכרח אנטישמיות. לא מעט מהביקורת בעולם נשמעת פחות או יותר כמו הביקורת של לא מעט בלוגרים שכותבים בקהילה שלנו.

האם הפגנות כמו שקורות ביוון הן בעיה? אני מניחה שהן מאוד מקשות על מי שנופש ביוון בתקופה הזו, וגם במי שבחר להשקיע במדינה. ייתכן שלפעולות האלו יש השפעה על המחאות במובן מסוים.

כי לצערנו, ישנו מיעוט של ישראלים שהם תיירים מאוד מכוערים, ומוציאים שם רע לכל התיירים שמגיעים מישראל – למרות שרובנו לא כאלו.

במקביל, ישנם מצבים שבהם משקיעים מחו״ל נתפסים ״רע״ כי הם כביכול מנצלים מצב של כלכלה גרועה במדינת היעד והתושבים לא בהכרח מתלהבים ממה שהם תופסים מזרים שמשתלטים להם על המדינה.

אבל התנגדות לישראלים לא בהכרח נובעת תמיד מאנטישמיות, למרות שיש את אלו שתמיד נוח להם לשייך כל יחס שלילי לישראלים אליה.

אבל גם פה יש מורכבות לא קטנה, גי יש לא מעט תעמולה פרו פלסטינית שבחלקה הגדול היא שקרית, לצד חוסר אונים בצד ההסברה הישראלית – וזה כמובן לצד הקושי להיות אלו שהם בעצם החזקים והמנצחים מו הפלסטינים שנתפסים בתור ה״מסכנים״ בסיטואציה הזו.

אז גם פה, המצב מורכב מהרבה מאוד גורמים, שחלקם נובעים מטעויות שלנו – וחלקם הם לא בהכרח ניתנים לשליטה.

אז מה יהיה? אין לי מושג.