התיירת המקרית

אמצע יוני כבר הגיע (ומתקרב בקצב מהיר מאוד לסופו) ואני מוצאת את עצמי בהתלבטות די גדולה בכל מה שקשור לחיפוש העבודה שלי.

כמו שכתבתי ברשומה הזו – לפחות עד תחילת המבצע מול איראן, היו מעט סימנים להתאוששות מסוימת בתחום ההייטק מבחינת כמות המשרות שנפתחות, אבל גם הרבה פסימיות. רובה של הפסימיות מתרכזת במחשבה שעד שהמלחמה לא תסתיים (ובאותה נקודה ״המלחמה״ היתה המבצע שלא נגמר בעזה, פלוס טיל חות׳י מידי פעם), כנראה שלא תהיה התאוששות משמעותית מאוד בתחום ההייטק בפרט ובכלכלה הישראלית בכלל. הסיבה לכך היא שמשקיעים חוששים להשקיע בחברות ישראליות במצב כזה של חוסר ודאות, וכמובן בגלל ההסכמה הבינלאומית שהמלחמה מציגה את ישראל באור מאוד שלילי ולא מוסרי.

אני חושבת שהמבצע באיראן שהתחיל מאז רק מסבך עוד יותר את המצב – במיוחד כשעולה השאלה מה יהיה המשך שלו, מה תהיה ההשפעה האיזורית והבינלאומית שלו (האם למשל הוא יוביל למלחמה רחבה יותר שתהיה איזורית או אפילו בינלאומית? או למלחמת התשה בין איראן לישראל?), והאם סיום יעיל וטוב שלו יכול דווקא להוביל ליציבות איזורית שדווקא תהיה טובה לכלכלה.

ואחרי מחשבה אחרי שכתבתי את הפוסט הנ״ל ואת הפוסטים שכתבתי לגבי חיפוש קואצ׳רית לעבוד איתה – אני חושבת שאני מבינה את שורש הבעיה שלי, או אולי בעצם את השורשים.

זה הולך להיות קצת ארוך אז פיצלתי את הפוסט לשניים.

---

קודם כל, כמו שכתבה לפני בלוגהה – אנחנו חיים כבר חמש ומשהו שנים ברמת מתח מאוד גבוהה יחסית. זה התחיל בקורונה שהיתה משבר מאוד קשה וארוך, כשבמקביל אליה היה לנו פה בארץ גם משבר פוליטי של מערכות בחירות לא נגמרות מכיוון שאף מפלגה לא הצליחה להקים ממשלה.

אמנם לקראת סוף משבר הקורונה הוקמה ממשלת השינוי, אבל גם היא נפלה מאוד מהר (אחרי איומים מתמשכים על קיומה) – ובדיוק כשהשתחררנו מעולה של הקורונה, נפלנו תחת עולה של ממשלה שמנסה לעשות פה הפיכה משפטית ומדינית שצריך להלחם בה – וגם גורמת לקיטוב שרק הולך וגדל בחברה הישראלית.

ואז כמובן פרצה לפני יותר משנה וחצי המלחמה (כשהקיטוב החברתי הזה כנראה היה אחד הגורמים לה), שבהתחלה היתה מוצדקת אבל מזמן כבר הפכה להיות לא חיונית, ונראה שהיא משמשת בעיקר לשרידות הממשלה – ושהסוף שלה לא נראה באופק למרות שהיו כמה ניסיונות בינלאומיים לסיים אותה בהפסקת אש.

אמנם רובנו חזרנו לאיזושהי שגרה במלחמה הזו מהר מאוד, במיוחד כשאיום הטילים מעזה ירד משמעותית (גם אם היו תקופות קצרות של איום טילים מהצפון ומתימן). אבל עדיין יש לנו לאורך זמן מלחמה ברקע עם חטופים שלא מוחזרים הביתה, וחיילים שנהרגים על ימין ועל שמאל. וכמובן שיש עכשיו את המתיחות לאור הלחימה באיראן – וכמו שכתבתי בפוסט הזה לפני כמה ימים, עד כמה שיש לרובנו הבנה שיש צורך במבצע הזה, יש גם חשש שהוא יימשך הרבה מעבר למה שהוא צריך להמשך, ונאלץ להמשיך לסבול מהתקפות טילים כמו שחווינו בשבוע האחרון, רק שללא צורך אמיתי.

---

ולי בנוסף לכך גם היו כמה דברים נוספים שהכבידו עלי לכל משך התקופה הזו: כמה שבועות לפני הקורונה פוטרתי מהעבודה הקודמת שלי שעבדתי בה המון שנים, והקורונה כנראה גרמה לי לקושי במציאת עבודה והאריכה את תהליך חיפוש העבודה שלי שנמשך אז כמעט חצי שנה.

בסופו של דבר מצאתי עבודה שהיה בה הרבה מאוד פוטנציאל להפוך למקום עבודה נהדר בהרבה מאוד מובנים (אישי ומקצועי), אבל הרבה דברים בו היו לא טובים כבר מההתחלה, וכנראה הובילו לכך שעבדתי בו שלוש וחצי שנים בתחושת מתח די גבוהה עד שפוטרתי לפני שנה ומשהו. כך שגם במהלך העבודה שלי שם מדובר היה על מקום עבודה שהיה רעיל בהרבה מאוד מובנים, ולכן רמת המתח שלי בתקופה הזו לא בהכרח ירדה.

וכמובן שפיטורים שכשיש ברקע מלחמה ומשבר כלכלי חריף שלא נראה שהולך להסתיים בזמן הקרוב לא ממש הועילו להורדת רמת המתח שלי.

כך שבעצם כבר חמש ומשהו שנים אני חיה ברמת סטרס מאוד גבוההֿ, די בלי הפסקה – שלעיתים נראה שרק הולכת ועולה, כשמצטרפים אליה יותר ויותר אירועים כמו הטרדות של השכנים שלי או החמרות נוספות במלחמה.

---

רוב האנשים שאני מכירה לא מתמודדים עם תקופות כאלו לבד. יש להם לרוב בן או בת זוג או בני משפחה אחרים שאיתם הם מתייעצים ומשוחחים. כלומר יש מי שיחליט יחד איתם את ההחלטות האלו – אבל מצד שני לא פעם יש להם גב כלכלי מסוים שבעזרתו הם יכולים לצלוח את התקופה הזו.

אני בזמנו סיפרתי שלא שיתפתי את המשפחה שלי בעובדה שפוטרתי. זה משהו שקצת השתנה מאז – כי סיפרתי על זה לגיסתי שאני יחסית מיודדת איתה.

אבל אני עדיין לא רוצה לספר להורים שלי כי בהרבה מובנים הם מעולם לא היו תומכים במיוחד, לפחות לא במובן הרגשי והנפשי.

במובן הכלכלי הם היו תמיד מאוד נדיבים מבחינת עזרה בלימודים אקדמיים או בקניית דירות לכולנו (ולאחי ואחותי גם בעזרה בקניה של דברים לנכדים אם היה צריך), אבל אני חושבת שכבר מגיל מאוד צעיר התרגלתי לזה שמבחינתם כל אירוע שלילי שקורה לי או החלטה שלי שמובילה לתוצאה שהיא לא לטעמם – נובעת מזה ש״עשיתי שטויות״.

למשך כשעדיין הייתי תלמידה בבי״ס, אם היה משהו לא בסדר, בין אם לימודית או ברמה האישית (למשל רבתי עם חברה), קודם כל התגובה היתה שאני אשמה וההורים שלי היו מתחקרים אותי מה אני עשיתי לא בסדר, ורק אחרי שהם מצאו סיבה להאשים אותי במצב אולי במקרים מסוימים הם היו מוכנים להקשיב לצד שלי. וזה משהו שנמשך בעצם כל החיים שלי, הראיה הזו שאני בטח עשיתי משהו לא בסדר כדי שדברים יקרו, בלי להתחשב בזה שלפעמים אני לא אשמה, או שלפעמים יש בחיים מצבים מורכבים יותר.

וגם כשהתבגרתי הם המשיכו להתייחס אלי בתור ילדה. זה לא היה רק מולי, דרך אגב – גיסתי למשל הופתעה מאוד לפני שהיא התחתנה עם אחי (שׁהיה אז בן כמעט שלושים) שאבא שלי עדיין היה מורשה חתימה בחשבון הבנק שלו, והיא ממש היתה צריכה לדרוש במפורש מאחי שאבא שלי לא יהיה מורשה חתימה בחשבון הבנק המשותף שלהם.

כן אני יודעת שלפחות בפן הנפשי והרגשי – אין לי תמיכה מהם.

מעבר לזה, ההורים שלי עבדו בתקופה שבה מרבית העבודות היו עבודות עם קביעות, ולא מבינים שכיום זה משהו שכבר כמעט לא קיים – ומקומות עבודה עם קביעות ברוב המכריע של המקרים מקבלים עובדים חדשים רק על תקן של עובדי קבלן ללא קביעות (אלא אם מדובר על מישהו שהתקבל לשם בפרוטקציה), ורק מעטים מאוד מצליחים להתקבל לחברה כעובדים קבועים באמת (וגם זה לרוב בגלל יכולות גבוהות של פוליטיקה ארגונית ולא בהכרח בגלל יכולות מקצועיות גבוהות).

לכן אני מעדיפה עדיין לא לעדכן אותם בשלב זה, פשוט כי הביקורת שלהם והעצות הלא רלוונטיות רק יכבידו עלי ולא יעזרו.

הטיל שנפל היום בעיר שלי נפל לא רחוק מהבית שלי – קילומטר וקצת ממנו.

דווקא המתקפה עצמה לא היתה גרועה – ההתקפות הגדולות הראשוניות היו הרבה יותר רועשות באיזור שלנו, במיוחד ההתקפה הראשונה שבה היתה פגיעה בעיר שבה אני מתגוררת, רק באיזור שדי מרוחק מאיפה שאני גרה.

זה היה מלחיץ במיוחד כי יש כנראה סוללה של טילי חץ די קרוב לבית שלי, ולמרות שהשיגורים של החץ לא נשמעים כמו פיצוצים של נפילות או יירוטים, עדיין לשמוע אותם משוגרים ולדעת שהם מיירטים טילים ששוגרו לאיזור די קרוב לבית שלי זו לא חוויה נעימה.

ואז היו לנו כמה ימים עם מעט שיגורים יחסית שמערכות היירוט שלנו הסתדרו איתם מאוד בקלות. התקשורת הרבתה לנסות להסביר את זה בכך שכנראה הצלחנו לחסל הרבה משגרים, ושאיראן מתכוננת למלחמה ארוכה ולכן מתנהלת בחסכנות בטילים שלה.

אבל הבוקר המתקפה היתה ארוכה במיוחד, היו בה המון טילים – אני חושבת ששמענו יירוטים במשך כמעט חמש דקות, כשלרוב הם מסתיימים הרבה יותר מהר.

דווקא ברמת הפיצוצים והקרבה שלהם, ההתקפה נשמעה יחסית רחוקה חוץ מפיצוץ חזק אחד – הרבה פחות מאשר הפיצוצים ששמענו בלילה הראשון.

אבל בשלב מסוים, הדיירת בדירה לידי בקומה שאלה את הבניין האם לדעתנו היתה פגיעה בבניין כי הבום היה מאוד חזק. השאלה נשמעה לי מוזרה וכנראה נבעה מלחץ, כם במקרה של פגיעה אני בטוחה שהיינו מרגישים משהו חזק יותר מסתם ״בום״.

השכן שגר בדירת הגג הרגיע אותה שהבניין לא נפגע – אלא שהיה פיצוץ די קרוב לבניין. בשלב זה היירוטים נפסקו, אבל התחלנו לשמוע אמבולנסים עוברים ברחוב שלנו – שהוא רחוב שמחבר בין כמה צירים מרכזיים שחלקם מובילים לבתי חולים, כך שלא פעם אחרי אירועים אנחנו שומעים אמבולנסים.

אחת השכנות שאלה את מי שמתגורר בדירת הגג האם הוא רואה משהו – והוא אמר שזה לא לידינו אבל הוא כן רואה פגיעה באיזור שנפגע – שנמצא בין קילומטר לקילומטר וחצי מהבניין שלנו.

יכול להיות שהשכנים שלי הרגישו יותר את ההדף כי הם בצד של הבניין שנמצא קרוב יותר לאתר של הפגיעה, והיו כמה שסיפרו שהכיסוי של התריסים בחלון שפנה לאיזור הפגיעה נפל להם.

בדיעבד אני שואלת את עצמי עד כמה זה היה באמת מהפגיעה – או מיירוט שהיה קרוב יחסית לבניין, כי ממש הורגש שהיו לא מעט יירוטים באיזור הבניין, וייתכן שהדף הגיע מיירוט קרוב יחסית השפיע יותר מפיצוץ שלא היה קרוב.

אני ממש שמחה שאף אחד לא נהרג במתקפה היום בבוקר, אבל מקווה גם שההתקפות האלו כבר יסתיימו ונוכל לחזור לשגרה.

זו הכותרת של הכתבה הזו – ואפשר לסכם אותה במשפט: מצד אחד המדינה סגרה הרמטית את כל הגבולות שלה, אבל מצד שני כופה עלינו לחיות בחרדה מהטילים של האיראנים – בין השאר בכך שהיא גם כופה עלינו לקבל התראות מראש על התקפה שעומדת לבוא.

ויש כאן לדעתי כמה נקודות שראוי להתייחס אליהן.

---

עד כמה המידע המוקדם על ההתקפות מועיל – או שהוא אולי פוגע?

לרבים, היכולת לדעת מראש שעומדת להגיע מתקפת טילים מאפשרת התמודדות טובה יותר עם המצב. זה מאפשר להם להכנס יותר ברוגע למרחב הבטוח, אולי אפילו עם כוס מים או צעצוע אהוב של הילד, ועם הרבה פחות לחץ. יכול להיות שגם פרק הזמן הארוך יותר מאפשר לאנשים מסוימים תחושה של שליטה ולהכנס ללחץ של ההתקפה בצורה יותר מדורגת.

אבל ברור לי שיש אל אלו שזה שוחק ולא נעים להם. מבחינתם הם יודעים שמסוכן בחוץ מההודעות הכלליות של פיקוד העורף, הם יודעים לא להתרחק מהמרחבים המוגנים ולהשאר בקרבתם – ולהם מספיקה רק האזעקה או לכל היותר ההתרעה הקצרה לפניה שנותנות האפליקציות השונות – והם לא רוצים את ההתראות המפחידות עם הרעשים החזקים והלא נעימים, ומבחינתם אותן התראות בעצם רק מגבירות את הלחץ – שלהם או של האנשים מסביבם שהם צריכים לטפל בהם (כמו למשל ילדים, אנשים עם מוגבלות מנטלית, או הורים / סבים מבוגרים).

אבל בעצם אין לאנשים את האפשרות לבחור האם הם רוצים בהתראות או לא – והן נכפו עליהם.

ואני מסוגלת להבין למה הוחלטה ההחלטה הזו מצד פיקוד נעורף, במיוחד אחרי שתקופה ארוכה האזעקות שאנחנו שומעים הן על טיל בודד מתימן או דרום לבנון שמערכת היירוט מטפלת בו בקלות ואין לנו ממש סכנה ממנו. במצב כזה, ראוי שתהיה התראה על כמה הטילים מאיראן הם לא הטילים המצ׳וקמקים שהתרגלנו אליהם במלחמה עד כה.

אבל אולי אפשר באמת ליצור מצב שבו אנשים יכולים לבקש שהטלפונים שלהם ספציפית לא יהיו ברשימת השליחה אם יש להם סיבה טובה לכך?

---

למה לחסום את האפשרות של אנשים ״לברוח לחו״ל״?

אני מניחה שרשמית – יש פה בעיה בטיחותית מאוד קשה. במטח טילים כבד כמו שהיה לנו בלילות הראשונים (שעקרונית יכול גם היה לקרות בימים הראשונים) – יש סכנה מאוד גדולה לפגיעה במטוסים, וכנראה שבגלל זה נמנעו טיסות נכנסות ויוצאות מהארץ, ו״תקעו״ הרבה אנשים בארץ ובחו״ל.

יכול גם להיות שבגלל שישראל עצמה פוגעת בנמלי תעופה באיראן – נמל תעופה פעיל בישראל יכול למשוך אליו התקפות טילים. במצב כזה, ההרס שייגרם לשדה התעופה הגדול היחידי בישראל (בן גוריון) כנראה ילווה אותנו המון שנים ויפגע ביכולת שלנו לתפעל אותו במשך כמה שנים טובות.

אבל כמובן עולה השאלה כמה זמן הפסקת הטיסות הזו תימשך – ועד כמה באמת ראוי למנוע מאנשים לעזוב אם הם עד כדי כך מפחדים.

פעם באמת היתה אידאולוגיה די גורפת שבה האמינו שצריך להישאר בישראל בכל הכוח גם עם הסכנות והקשיים. מי שעבר לחו״ל לא היה מהגר אלא ״יורד״, ורבין בכבודו ובעצמו קרא להם ״מפולת של נמושות״.

אבל למזלנו ישראל התחזקה והתבססה, וכבר יש הרבה פחות סטיגמות על אותם אנשים שעושים ״רילוקיישן״. ולמרות שבהחלט היו אנשים שברחו לחו״ל בכל פעם שהיו שיגורי טילים לארץ בשנים האחרונות – כנראה שהמספר באמת היה לא משמעותי, במיוחד לא לאור העובדה שגם הרבה מאוד אנשים שאפו לחזור לארץ לאור המצב.

הבעיה פה היא שחלק מהלחימה מול איראן היא לחימה פסיכולוגית של מי עומד בלחץ הכי טוב. הבעיה היא שהלחץ בצד הישראלי חמור הרבה יותר מאשר הלחץ במבצעים קודמים בגלל הדיוק והחוזק של הטילים האיראניים שלא הורגלנו אליו ממבצעים מול החמאס או אפילו מול חיזבאללה. אם את הטילים של ארגוני הטרור יכולנו ליירט ברובם, ואלו שבכל זאת הצליחו להשתחל היו יחסית חלשים – הפעם אנחנו נאלצים להתמודד עם מטחים שבהם כמות הטילים תמיד תגרום לכך שחלק מהם יפגעו במטרה, והנזק שהם יגרמו יהיה קשה משמעותית ממה שהכרנו עד כה.

במצב כזה, כנראה היה חשש לבריחה המונית של תושבים, מה שהיה מוביל כמובן להפסד ברמה התפיסתית, ומשהו שהאיראנים עצמם היו מציגים כנצחון שלהם בכך שהם הצליחו להבריח אותנו מישראל – מה שהיה מעודד אותם להמשיך ולא להכנע כדי להפסיק את הלחימה.

לכן כנראה היה לממשלה חשוב לא לאפשר לאנשים לצאת מהארץ, ואולי גם בגלל סיבה נוספת: הרצון להצדיק את המשך המלחמה בכך שנפגעים אצלנו אזרחים. אולי זו בעצם מסקנה מהמלחמה הנמשכת בעזה: עצם העובדה שהפלסטינים נפגעים ונתפסים כמסכנים לעומת העובדה שבעיני מדינות העולם אין הצדקה להמשך המלחמה בגלל שישראל לא נפגעת כנראה שכנעה את הממשלה שפגיעה בעורף הישראלי היא אפילו חיונית כדי להצדיק את המשך המבצע מול איראן – ואולי אפילו כדי לשכנע את ארה״ב (ואולי גם בנות ברית אחרות) להצטרף אלינו ללחימה כדי לקצר אותה כמה שאפשר (במיוחד כשלא מעט אזרחים ישראליים הם גם בעלי אזרחות אמריקנית או אירופאית).

וזה בעצם מוביל לנקודה הבאה, שהיא…

---

חוסר אמון בסיסי במטרות של המבצע, בנחיצות שלו – וביכולת לסיים אותו בצורה אפקטיבית ולא למרוח אותו לאורך שנים

בשנתיים האחרונות היו לנו שתי חזיתות מאוד קריטיות, שבכל אחת מהן התמודדנו בצורה מאוד שונה.

יש לנו את החזית בדרום מול הפלסטינים בעזה: בהתחלה המבצע שם היה יעיל, אבל המלחמה שם נגררת בלי שום מטרה כבר הרבה זמן, מלבד אולי להשאיר אותנו במצב מלחמה קבוע, ולאפשר לימין הקיצוני את הפנטזיה שנוכל לסלק משם את הפלסטינים וליישב את עזה מחדש במנתחלים.

ויש את חזית הצפון: אחרי כמה חודשים של טפטוף בלתי נסבל של טילים מדרום לבנון ליישובי הצפון שלנו – ישראל פצחה במבצע משמעותי מול החיזבאללה, שכלל מבצע ביפרים ולחימה עצימה לבערך חודשיים או שלושה – שאחריהם הגענו להסכם הפסקת אש זמני ולא מוחלט. אבל עדיין, החזית בצפון פחות או יותר נסגרה ברגע שנחתם ההסכם הזה.

בתכלס, בכל ממשלה ״נורמלית״ ומתפקדת, כל סכסוך היה סכסוך סטייל חזבאללה – אנחנו יוצאים לסבב לחימה קצר של של כמה שבועות, כדי לפגוע בתשתיות של "הצד השני״ כדי להחזיר את ההרתעה שלנו, ואז חותמים על הסכם הפסקת אש ששורד אי אילו שנים עד הסבב הבא. לפעמים באמת נוצר מצב שבו המבצע או המלחמה (או איך שלא בוחרים לקרוא להם) נמשכים קצת יותר (כמו למשל צוק איתן ב 2014 שלקח בערך חודש וחצי), אבל בסופו של דבר העניין מסתיים תוך כמה שבועות לחימה.

אבל ברגע שה״מבצע״ בעזה לא מסתיים, אז בעצם עולה השאלה כמה זמן המבצע באיראן ייקח – ואנחנו לא סומכים על הממשלה לסיים אותו בזמן סביר שבו נשיג מטרות שטובות למדינה ולאזרחים – אלא שהממשלה תפעל בצורה שטובה לביבי. ויש מי שחושדים שמה שטוב לביבי זה להמשיך את המלחמה הרבה אחרי שהיא תשיג מטרות צבאיות רלוונטיות – כדי לשמור עלינו מפוחדים ומוחלשים, ואולי אפילו כדי לבטל את הבחירות הבאות בגלל המלחמה.

הבעיה היא כמובן שיש סיכוי גם שהמבצע היה באמת נחוץ, שאיראן באמת שואפת לפצצה – וייתכן שהיא היתה קרובה מספיק כדי להגיע לפצצה בקרוב, או עמדה להפוך את האתרים שבהם היא פיתחה אותם ללא חדירים. כלומר יש סיכוי שלא היתה ברירה אלא לפעול כאן ועכשיו.

---

האם אנחנו מצליחים לפגוע במתקנים הגרעיניים, או שהמלחמה הזו סתם מיותרת וחסרת תועלת?

הרבה כתבות מוקדשות לנושא הזה בימים האחרונים – והתשובה לשאלה הזו תלויה כנראה בדעתו הפוליטית של הפרשן. פרשנים מהימין נוטים להגיד שנצליח תוך שבועיים גג לפגוע בכל המתקנים הגרעיניים בצורה שתמנע מאיראן לפתח נשק גרעיני פחות או יותר לנצח. פרשנים משמאל נוטים להגיד שלא ממש הצלחנו לגרום לנזק (ולכל היותר מוכנים להודות בזה שאולי נגרם איזשהו נזק חיצוני שטחי לכמה מהמתקנים, אבל זה רק נזק למבנים ולא לתשתיות).

האמת היא כנראה איפשהו באמצע – ישראל כנראה כן הצליחה לפגוע באתרים שונים ולגרום לנזק שכנראה יעכב את התוכנית האיראנית בכמה שנים. אבל זה לא טיפול יסודי או עמוק, וכזה שהאיראנים יוכלו להתחיל להשלים מהר מאוד אחרי סיום המבצע, ובעוד כמה שנים נמצא את עצמינו במצב דומה.

כמובן שפה עולה השאלה עד כמה הצטרפות של ארה״ב ללחימה עם פצצות חזקות במיוחד (שהיא וידאה שרק היא תוכל לתפעל, ולכן ישראל למשל לא יכולה פשוט לקנות פצצה וזהו) אפשרית.

יכול מאוד להיות שהיה פה הימור מצד ישראל שברגע שהמבצע יתחיל וישראל תציב עובדות בשטח – יהיה קל יותר לשכנע את ארה״ב בפרט והעולם בכלל בנחיצות המבצע, ותקל על הצטרפותה של ארה״ב למבצע כי הוא כבר התחיל. במיוחד אחרי שישראל עשתה את העבודה ה״מלוכלכת״ של הסרת האיומים של ההכנה האווירית האיראנית, כך שארה״ב תוכל פשוט להגיע, להפציץ – ולגמור עם העניינים תוך שעות.

כמובן שזה לא משהו כזה פשוט. למעורבות בינלאומית יש סיכונים – החל מהעובדה שבסיסים של ארה״ב באיזור המפרץ יותקפו על ידי איראן או בנות בריתה (מיליציות בעיראק או החות׳ים למשל), חסימה של מצר הורמוז שמחבר בין המפרץ הפרסי והאוקיינוס ההודי, שחסימה שלו תקשה על משלוחי נפט תגרום לפגיעה כלכלית די רצינית בכל העולם.

ויכול להיות שכל נפנוף החרבות הזה של הצטרפות ארה״ב נועד להפחיד את איראן כדי שהיא תחזור לשיחות הגרעין מעמדה חלשה יותר. יכול להיות שגם זה הימור שלא יעבוד כי השפלה מוגזמת של איראן יכולה לדחוף אותה דווקא למלחמת אין ברירה ואפילו לניסיון להפחיד את העולם בפיצוץ גרעיני.

אבל בשורה התחתונה – יש לישראל הישגים מסוימים, וכנראה שאנחנו רק צריכים לחכות ולראות מה יקרה איתם.

---

אז אם נחזור לכתבה…

המגבלה על היציאה לחו״ל היא אכן בעייתית מבחינה חוקית ואנושית, במיוחד אם היא תמשך לאורך יותר משבוע או שבועיים. ויש אנשים שעבורם היציאה מהארץ והחזרה אליה הם קריטיים ולכן צריך למצוא להם פתרון, גם אם מבחינה בטחונית קשה כרגע לאבטח את המטוסים או את שלומם של ישראלים בחו״ל.

אבל עם כל הכבוד, יש לי תחושה שהכותב קצת יללן. נכון, לשמוע את ההתראות של אפליקציית פיקוד העורף זה מפחיד ולא נעים – אבל בהסתכלות כללית, אפשר לראות שיש לה הרבה מאוד יתרונות עבור אוכלוסיה שחוששת מהמצב, שעבורה היכולת להיכנס יותר ברוגע למרחב המוגן היא קריטית (לא סתם רבים מהנפגעים של הטילים של החות׳ים הם אנשים שנפלו בדרך לממ״ד). וזה גם חשוב במיוחד עבור אלו שאין להם ממ״ד או ממ״ק וזקוקים לעוד זמן כדי להגיע למקלט או למרחב מוגן שקצת רחוק להם מהבית.

עכשיו רק צריך לוודא שהמבצע הזה מסתיים עם כמה שיותר הצלחה, אבל גם בפרק זמן סביר.

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני זוכרת לטובה את שבוע הספר שהיה בירושלים כשהייתי נערה – ההוצאות היו אלו שהקימו את הדוכנים בשבוע הספר שנערך בפארק גדול. הן הביאו איתן ממש הרבה מאוד ספרים, וחלקם היו עודפים שהן היו רוצות להיפטר מהם ולכן היו בדוכנים לא מעט ספרים, שרובם היו לא פופולריים ולא מוכרים אפילו, שהיו נמכרים במחירים מאוד נמוכים, לפעמים ברמה של שקלים ספורים לספר.

עם השנים, התחושה שלי היא ששבוע הספר הפך להיות פחות מבצעים כאלו, ויותר הפך לאירוע שבו חנויות ספרים (ופחות ההוצאות עצמן) ניצלו למבצעים של ״שלושה במחיר אחד״ או משהו דומה. כבר לא היו את המציאות של ספרים זולים מאוד בכמה שקלים שהיו זכורים לי מהעבר כשההוצאות עצמן ניהלו דוכנים שלמים וגדולים יחסית משל עצמן.

לכן עם השנים פשוט הפסקתי להגיע לאירועים של שבוע הספר פשוט כי כבר לא היו מבצעים זולים מאוד, ובינינו – גם של ספרים שלא היו פופולריים וכנראה שללא הרצון של ההוצאות לנסות לנצל את שבוע הספר כדי להפטר מהם – לא הייתי זוכה לקרוא אותם.

---

אני יודעת שהבקשה העיקרית בשרביט היתה להמליץ על ספרים שקראתי בשנה האחרונה, אבל אני החלטתי קצת לחרוג מזה ולהמליץ על ספרים שקניתי בזמנו בזול בשבוע הספר.

אחד הספרים שזכורים לי שרכשתי בתור נערה היה הספר ״אורות בוהקים, עיר גדולה״ של הסופר ג׳יי מקינרני שהוא דווקא ספר מאוד ידוע בארה״ב ואפילו הופק על פיו סרט אי שם בשנות השמונים המאוחרות. אבל בארץ הוא פחות מוכר – וחבל.

הספר כתוב בגוף שני, ומספר על כמה ימים בחייו של בחור בן עשרים ומשהו שגר בניו יורק. על פניו – יש לו הכל: הוא עובד בירחון יוקרתי, הוא נשוי לאישה יפה שהפכה לדוגמנית מצליחה, ויש לו חברים טובים לבלות איתם.

אבל מאחורי הקלעים הכל בעצם רקוב: אישתו עזבה אותו, והתפקיד שלו בירחון הוא לא לכתוב סיפורת (מה שהוא באמת רוצה לעשות) אלא במחלקת ווידוא העובדות שבה הוא צריך לבדוק שהכתבות שהירחון מפרסם מדויקות בצורה כפייתית ממש – עבודה שהוא מאוד לא מתאים לה. החבר הכי טוב שלו גורר אותו למסיבות הכי מגניבות בעיר – אבל מבחינת הגיבור (שהשם שלא לא ממש מצוין בספר) המסיבות הן עוד פן הרסני בחיים שלו. ומאחורי כל זה, שנה לפני כן אמא שלו הלכה לעולמה – והוא לא התמודד עם האובדן.

בתור נערה אני חושבת שאהבתי אותו בעיקר כי העלילה התרחשה בניו יורק, עיר שבה זכיתי לגור כמה שנים אחרי שהספר יצא בתור ילדה. אמנם לא גרנו במנהטן ואני לא ביליתי בתור ילדה במסיבות הכי מגניבות בעיר, אבל בהחלט רציתי לדמיין שאם היינו נשארים לגור בניו יורק גם אני הייתי חיה לפחות חלקית את החיים האלו של לעבוד במקום יוקרתי ולנסוע ברכבת התחתית כל יום לעבודה.

כמובן שבתור מבוגרת הזדהיתי עם כמה מההיבטים הבוגרים יותר של הספר.

---

ספר נוסף שרכשתי בזמנו כחלק משבוע הספר היה הספר ״איך נערה שכמוך״ של הסופר הבריטי קינגסלי איימיס.

הגיבורה של הספר, ג׳ני, היא מורה צעירה בת עשרים שעברה מעיר גדולה בצפון אנגליה לעיר קטנה באיזור לונדון שבדרום אנגליה. ג׳ני מאוד שמרנית ומאמינה שהיא צריכה להישאר בתולה עד ליל הכלולות שלה – למרות שבגלל שהיא יפה, לא מעט גברים מנסים לפתות אותה. היא יוצאת במהלך הספר עם פאטריק, מורה בתיכון המקומי שמנסה לשכנע אותה שהערכים האלו כבר לא רלוונטיים לתקופה שבה הם חיים (סוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים של המאה העשרים).

הספר מכיל הרבה מאוד התייחסות לחברה הבריטית של אותה תקופה לא רק מבחינת ערכים אלא גם מבחינת תרבות – משהו שיכול להקשות קצת על מישהו לא בריטי שלא מכיר את הרקע הזה להבין את הניואנסים של הספר.

מצד שני הספר מלא בדמויות מוזרות ומשעשעות – כמו למשל דיק, בעל הבית שמשכיר לג׳ני חדר להתגורר בו, או השותף לדירה של פאטריק.

---

הספר השלישי שזכור לי שרכשתי כך הוא הספר ״קץ כלזמן״ של אסימוב.

הספר הוא ספר מדע בידיוני שבו בעתיד בני אדם יוכלו לנסוע בזמן, ומקימים בעצם מערך על זמני שבו הם יכולים לנדוד בין שנים שונות שנקרא ״כלזמן״ (השם המקורי באנגלית הוא Eternity או בעצם ״נצח״ – משחק מילים שלא היה קיים בעברית). – ודואגים לוודא שהאנושות תשאר מאושרת לאורך זמן בכך שהם מונעים אסונות או מלחמות.

אבל יש למצב הזה גם חסרונות – למשל החברה של אותם אנשים שחיים בכלזמן היתה חברה מאוד מנותקת רגשית בגלל הניתוק שלה מהאנושות – אבל גם בגלל הצורך שלה להישאר מנותקת רגשית מהשינויים שהיא מבצעת בחברה האנושית ה״רגילה״. זה למשל הוביל לכך שבאופן כללי מי שהיו מבצעים פיזית את השינויים בעולם ה״אמיתי״ נחשבו לבעלי מעמד נמוך יחסית.

מעבר לזה, הספר דן בעובדה שברגע שמונעים מהאנושות את האומללות שבקיום האנושי, בעצם לוקחים ממנו את היכולת והרצון לשפר את מצבו, ובעצם המצב הזה מונע מהאנושות הרבה מאוד דברים אחרים בשם ההימנעות מהאומללות.

אני מניחה שכולנו התעוררנו דקות ספורות לפני שלוש בבוקר אתמול לשמע אזעקה. חלקנו אולי קיבלנו התראה על רעידת אדמה מיד אחר כך (מה שלי העלה את השאלה למה להעיר אותנו בשביל רעידת אדמה שלא הורגשה בכלל), ולקח בערך דקה עד שפיקוד העורף התחיל לשלוח התראות על מצב בטחוני מיוחד ועל כך שיש צורך להתעדכן בחדשות.

וכמובן שגם לאתרי הטלוויזיה והחדשות לקח כמה דקות להתעדכן במה שקורה, ולא היו מיד חדשות או עדכונים רלוונטיים מלבד ההודעה שישראל התחילה לתקוף את אתרי הגרעין באיראן.

אני מניחה שההגיון מאחורי האזעקה וההודעות נבעו מכך שהיה חשש שהתגובה האיראנית תהיה מיידית, ורצו שאנשים יהיו מודעים לכך. באופן עקרוני יכול היה מאוד להיות שאנשים היו מתעוררים לעבודה מוקדם בבוקר ויוצאים מהבית בלי לשמוע, לקרוא או לראות חדשות וכך לא היו מודעים לסכנה.

אבל בסופו של דבר שום דבר לא קרה עד שעות הערב המאוחרות.

זה התחיל מעוד טיל חותי בודד ששוגר בסביבות 19:30 והפעיל אזעקות בגדה ובירושלים, ובסופו של דבר פגע בחברון ללא יירוט.

אבל פחות מחצי שעה אחר כך כבר התקבלו התרעות להיות מוכנים לתקיפה איראנית, ואכן בסביבות 21:00 אתמול הגיעו לישראל כמה גלי טילים – וההתקפות קרו שוב באחת ומשהו בלילה, ואז שוב בחמש בבוקר עם תוצאות עגומות של פגיעה קשה בבתים פרטיים בראשון לציון שהובילה לשני הרוגים, בנוסף להרוגים שכבר היו מהתקיפה הראשונית של איראן.

אני מניחה שזה יהיה רחוק מלהיות הלילה האחרון שבו יהיו התקפות כאלו, שכוללות פגיעות ברכוש וגם בנפש.

ממה שכותבים ואומרים פרשנים רבים, כנראה שהתקיפה קרתה ממש ברגע האחרון לפני שאיראן הצליחה להתקדם משמעותית לכיוון בניה של נשק גרעיני, ובאמת היתה תקיפה של ״בלית ברירה״ ולא עוד שלב של מלחמת שלום נתניהוֿ כך שמדובר כנראה על מבצע מוצדק – ככל עוד הוא לא יגרור את האיזור למלחמה כוללת שאליה יאלצו להיכנס ערב הסעודית או איחוד האמירויות. נשמע לפחות לפי הפרשנות שארה״ב תעשה כל מה שהיא תוכל כדי למנוע את זה, אבל כמובן שאי אפשר לצפות מה יקרה – עד שהוא יקרה.

---

כמובן שיש פה הרבה יותר שאלות פתוחות מאשר תשובות.

קודם כל – בשלב זה לפחות נראה שהמבצע מוצדק. איראן כנראה הצליחה להגיע קרוב מידי לפצצה גרעינית, והיה צריך צעד דרסטי למנוע ממנה את זה, במיוחד כשארה״ב התקשתה מאוד להגיע להסכם מולם להפסקת התהליך.

אבל אני שואלת את עצמי עד כמה התזמון נקבע לפי הצרכים הפוליטיים של ביבי – ועד כמוה הוא ימרח את מבצע הזה, עם הסיכונים החמורים שלו לעורף (טילים כבדים, משבר כלכלי חמור) כדי לשמור על השרידות שלו ולהסיח את דעת הקהל מהבעיות בממשלה והמשך המלחמה בעזה.

אי אפשר לדעת מה הלאה. יכול מאוד להיות שהמבצע מול איראן יהיה בעצם מבצע מוגבל בזמן כמו מבצע ״חיצי הצפון״ מול החזבאללה – מבצע עצים מוגבל מאוד בזמן כדי לפגוע בתשתיות של איראן ולמנוע ממנה נשק גרעיני לאורך עוד כמה שנים טובות, ואולי לערער על שלטון האייתולות.

אבל כמובן שקיים חשש שהמבצע יהפוך גם הוא לעוד חלק במלחמת שלום ביבי – והאיום ימנע את הפלת הממשלה בהווה ואולי אפילו ימנע בחירות בעתיד.

מעבר לזה, באפריל ואז באוקטובר 2024, ישראל הצליחה להתמודד עם שתי התקפות מאיראן עם כמות טילים משמעותית הרבה יותר – ואז לא היו פגיעות מי יודע מה גדולות ברכוש ולא בנפש. הפעם היו לא מעט נפילות למרות שבכל גל נורו כמה עשרות טילים לכל היותר.

מכרה שלי טענה שהפעם האיראנים משגרים טילים בליסטיים – אבל בדיקה מהירה בוויקיפדיה גילתה שגם בהתקפות באפריל ובמיוחד בזו שקרתה באוקטובר שוגרו טילים בליסטיים, ובכמות גדולה יותר (למרות שבאפריל חלק משמעותי מההתקפה כללה כטב״מים וטילי שיוט).

אני מניחה שחלק מזה נובע שבהתקפות הקודמות היה שיתוף פעולה איזורי ובינלאומי לבלימה של התקיפה – כלומר ירדן ומדינות אחרות אפשרו לנו ליירט את השיגורים בשטחן, ומדינות כמו בריטניה וצרפת עם בסיסים צבאיים באיזור עזרו לנו ביירוטים. הפעם לעומת זאת בגלל ההקשר והיקף המבצע – כנראה שבריטניה וצרפת לא שותפות למבצע בכלל (ולא רוצות להיות שותפות בגלל הסיכון שבכך), ולכן אנחנו אחראיים על היירוטים עם עזרה מארה״ב שיכולה גם היא להיות מוגבלת יחסית בגלל הרצון של ארה״ב להמנע מלהיות מעורבת בעצמה במבצע ושיעדים אמריקניים לא יותקפו על ידי איראן.

מעבר לזה, כנראה שהפעם צפוי שהתקיפה לא תהיה חד פעמית, אלא שנאלץ להתמודד עם התקפות בתדירות גבוהה לאורך הימים ואפילו השבועות הקרובים. לכן ראינו שבכל התקפה אתמול בלילה היה שימוש ביחסית מעט טילים, כנראה כדי לאפשר לאיראן לחסוך בטילים להתקפות עתידיות. יש בזה כמובן גם יתרון בכך שיחסית קל יותר ליירט מעט שיגורים, אבל כנראה נאלץ לחיות עם שיגורים בתדירות יחסית גבוהה. אור להיום אחה״צ, הצפי הוא שלאיראן נשארו בערך 2000 טילים בליסטיים.

כנראה שאין לנו ברירה מלבד לחיות ולראות…

היום היה אמור להיות לי יום עמוס – הרצאה על הבוקר, אז ב 12 שיחה עם חברה שהתעניינה בקורות החיים שלי, ואז ב 14 ראיון עם חברה אחרת.

ואז אחרי בערך שליש הרצאה – אני מקבלת ווטסאפ זועם מהשכנה מהדירה מתחתי. משהו לגבי זה שלפני שנה היא כבר ביקשה שהמנקים לא ילכלכו לה את המרפסת ונמאס לה מזה, והיא דורשת שהמנקים יפסיקו לטנף לה את המרפסת – ויגיעו לנקות אצלה עכשיו!!!

בין לבין ניסיתי להסביר לה שלא היו אצלי מנקים, ואני לא ניקיתי אף מרפסת בעצמי – ולכן שאולי תסביר לי מה בדיוק קורה ועל איזו מרפסת מדובר כדי שאוכל לבדוק מה בדיוק קורה ולטפל בבעיה.

היא אמרה שמדובר על מרפסת השירות – זו שלפני שנה הזמנתי מנקים כדי שינקו אותה מהלכלוך של היונים שהיה בה, והם השפריצו את הלכלוך לכל עבר, כולל הקיר של הבניין עצמו ובעיקר למרפסת של השכנה מתחתי.

ובמרפסת הזו יש את דוד השמש שלי, שהוא כמובן היה החשוד העיקרי בדליפה – אבל כשיצאתי למרפסת מצד אחד באמת ראיתי שהצטברו מתחת לדוד הרבה מאוד מים, אבל מצד שני גם לא ראיתי אף דליפה ישירה מהדוד שיכולה להסביר את כמות המים הזו, ולא ראיתי במשך 20 – 30 שניות מים מטפטפים לשלולית מתחת לדוד.

---

ואז נזכרתי שכשחזרתי היום בבוקר מחדר הכושר והמכולת הביתה, שמתי לב לזרימת מים די רצינית מכיוון החלק האחורי של הבניין לכיוון הכניסה שלו. בהחלט היה מדובר על משהו שיכול היה להגיע מאיזור מרפסות השירות של הדירה שלי ואלו מעליה ומתחתיה.

השאלה היא כמובן מה גרם לזרימה הזו, והאם מדובר על תקלה או שמישהו פשוט החליט לשפוך הרבה מים שאיכשהו הגיעו אלי למרפסת ואז למרפסת מתחתי – ואז כמובן גם למדרכה סביב הבניין.

אז כצעד ראשון – ירדתי למטה כדי לראות האם עדיין יש זרימת מים למטה. אם היא עדיין היתה קיימת, היתה יכולה להעיד על מקור הבעיה – והיה קל יותר לראות מאיפה היא נובעת. נרגעתי לראות שמצד אחד באמת הזרימה הפסיקה כך שלא היה מדובר כנראה על תקלה רצינית של דוד שהתפוצץ או משהו דומה.

כדי שאהיה לחלוטין בטוחה שהבעיה היא לא ממני, הזמנתי טכנאי דודים שאמר שהוא יגיע תוך כמה שעות כי הוא בלאו הכי צריך לעבור בר״ג באיזור הצהרים אז הוא יגיע לפני או אחרי הביקור, לא היה ברור לי מהשיחה מתי.

אז יצרתי קשר עם השכנה, אמרתי לה שהזמנתי טכנאי כדי שיוודא במלוא מאת האחוזים שהבעיה היא לא ממני.

בכל מקרה, תוך בערך שעה בערך אחרי שהתקשרתי לטכנאי, התחלתי לראות שרמת המים מתחת לדוד ירדה משמעותית, ושעה אחרי זה ראיתי שכבר לא היו מים באיזור. כך שגם אם התקלה היתה ממני – היא היתה תקלה זמנית.

---

הטכנאי כדרכם של אנשי מקצוע הגיע באיחור אופנתי, ואז בגלל שהוא לא מצא חניה – הוא שלח אלי את העובד שלו.

העובד הגיע, ומיד בישר לי שהדוד ״גמור לגמרי״ וצריך להחליף אותו. אמרתי שאני מבינה, ושאני מבקשת שעד שתתבצע ההחלפה, שיסגור את המים לדוד כדי שהוא לא יזרים שוב מים לשכנה מתחתי.

מבחינתי הבקשה לא היתה מוזרה, כי בעצם אני לרוב מתקלחת בחדר הכושר, ובמקרים המעטים שאני מתקלחת בבית – בקיץ אני אישית לרוב מעדיפה להתקלח במים קרים. ואם הדוד אחראי רק על מעבר מים חמים לבית – אז אין לי בעיה שהוא יהיה סגור עד שהדוד יוחלף, ומה שיותר הטריד אותי זו העלות של החלפת הדוד.

אבל פתאום העובד של הטכנאי קפץ ואמר שהוא ״רואה מה הבעיה״, והחליט להחליף את פורק הלחץ של הדוד. בדיעבד כשהעובד סיים את העבודה שלו, הטכנאי עצמו התקשר אלי והסביר לי שפורק הלחץ היה שחוק ולכן כנראה זה מה שגרם לתקלה.

ואז היה הקטע של התשלום – אחרי האבחון והתיקון הקל יותר העובד כל הזמן ניסה להגיד לי לא לשלם לבוס שלו שום דבר. אמנם בסוף שילמתי, אבל התשלום שהטכנאי דרש היה רק על החלק ולא על העבודה עצמה, והיה נמוך בערך ב 100 ש״ח מהמחיר הראשוני שהוא נתן לי.

בדיעבד יצא לי לשוחח על זה עם הגיסה שלי, והיא אמרה שיכול להיות שעצם העובדה שהבית שלי מבולגן ושהייתי עם ״בגדי בית״ לא הכי רעננים וגם לא הכי מסורקת ומאורגנת גרמה לעובד הזה לחשוב שאני ״בקו העוני״ והם רצו לעזור לי.

אבל מצד שני, העובד הציע לי להחליף את הדוד אחרי שהוא נכנס לבית וראה את מצבו ואת מצבי, והתחיל להתנהל מוזר רק אחרי שביקשתי לסגור את המים לדוד גם אם זה אומר שאצטרך להסתדר בבית כמה ימים בלי מים חמים.

הטכנאי אמר שחשוב היה לו לשמור עלי בתור לקוחה ולכן הוא ביקש מחיר כזה נמוך, אז אני שואלת את עצמי אם משהו באינטראקציה היה מוזר. בכך מקרה, מכיוון שהוא היה אמין וניסה להיות נחמד נראה לי שאשמור את המספר שלו למקרה הצורך.

לפני בערך 20 שנה, יצא לי לבקר עם אמא שלי במעין תצוגה חקלאית שבין השאר הציגו בה ירק בשם פרסניפ שהוא חלק ממשפחת הסוככיים ולכן הוא בעצם קרוב משפחה של הפטרוזיליה והגזר, ונראה כמו גזר לבן. הגזר הלבן הזה היה מאוד טעים – אבל משום מה מעולם לא נתקלתי בו שוב בישראל, למרות שראיתי אותו בארה״ב ובניו זילנד. לא רכשתי אותו כי ראיתי אותו מוקדם יחסית בשני הביקורים שלי במדינות האלו, בלי יכולת לבשל אותו בעצמי. חשבתי אולי לרכוז אותו לקראת סוף הביקור כדי להביא לארץ, אבל ראיתי אותו בסופרמרקטים רק בהתחלת הביקור שלי ולא רציתי לקחת סיכון שהוא יירקב – וגם הברחה של ירקות בין מדינות יכולה להיות בעייתית….

זו כנראה הגרסא הלא מתורבתת שלו.

ויש לי שאלה לקוראי הבלוג: האם אתם נהנים מהתמונות של הפרחים האלו? אם כן – האם יעניין אותכם שאפרסם תמונות של פרחים מהביקור הקודם שלי באלסקה?

אם האדם לא הגיע לתפקיד בכיר מבחינה מקצועית או ניהולית בהייטק אחרי כל כך הרבה שנים, אז אולי הוא לא ממש מוכשר, ולכן עדיף לוותר עליו

בהייטק יש יתרון מאוד גדול בכך שמסלול קידום לא בהכרח חייב לכלול קידום למשרות ניהול. זה לא נכון לכל חברה: יש לא מעט חברות ישראליות במקור, ובמיוחד הותיקות בהן, שיש בהן איזושהי מנטליות צה״לית מסוימת שקידום זה עניין של לנהל ובעצם אולי יותר נכון לפקד על אנשים – וכמה שאתה מפקד על יותר אנשים אתה יותר מוצלח.

אני יודעת שאמדוקס היתה כזו בתקופה שעברתי בה לפני המון שנים – הקידום הסטנדרטי היה קידום ניהולי, ורק מעטים הצליחו לעבור למסלול ייחודי שנקרא מסלול קידום מקצועי, וגם הם לרוב היו אנשים שהצליחו להתמקצע במוצר כזה או אחר של החברה ולא בהכרח בתחום טכנולוגי כזה או אחר.

מעבר לזה, באותה תקופה למשל היה מקובל של מנהל מקבל חדר יותר ״שווה״ ככל שהוא בכיר יותר. למשל אם ראשי צוותים היו יושבים שניים בחדר במקום שלושה עובדים כמו במשרדים של מתכנתים, אז המנהל מעליהם היה יושב לבדו בחדר. ואז כשיש קידומים מעבר לרמה הזו – הם למשל יכולים לקבל משרד פינתי שהוא שווה יותר מבחינת חלונות ונוף, או לקבל ריהוט יותר יפה למשרד כדי להראות את הסטטוס שלו.

יכול להיות שאמדוקס השתנתה מאז, אבל גם אם לא – הגישה הזו של קידום חייב להיות ניהולי היא יחסית נדירה, ובלא מעט חברות אפשר לקבל קידום גם בתחום המקצועי והטכנולוגי למי שהופך להיות מומחה טכנולוגי – בין אם מדובר על מומחיות בתחום שספציפי לחברה, או כזה שרלוונטי לשוק ההייטק בכללותו.

העניין הוא שלהגיע לקידום כזה, צריך להיות אדם מוכשר יחסית (בין השאר כי יש מיעוט תפקידים כאלו) – ורוב העובדים הם בסופו של דבר לא סופר מוכשרים באופן יחסי אלא ממוצעים. במצב כזה, עם השנים היכולת להשתפר הולכת וקטנה – ההבדל למשל בין עובד חדש לעובד עם שנתיים או שלוש ניסיון הוא הרבה יותר גדול מאשר עובד עם עשר שנות ניסיון לבין עובד עם עשרים שנות ניסיון.

במצב כזה, חברות יכולות לעקם את האף על מישהו עם עשרים שנות ניסיון שלא הפך למומחה בתחומו ולא להעסיק אותו למרות שאם הם היו מתעלמים לרקע ממספר שנות הניסיון – היכולות שלו בהחלט מתאימות להם.

העובד כן הפך למנהל, פוטר מסיבה כזו או אחרת – וגילה שקשה לו למצוא עבודה חילופית כמנהל במקום אחר, כי יש פחות היצע של תפקידים

חלק משמעותי מהאנשים שהתבגרו בהייטק הפכו עם השנים למנהלים. ויש כמה בעיות במציאת עבודה בתור מנהלים.

קודם כל, כל שהתפקיד בכיר יותר – כך יש פחות תפקידי ניהול כאלו. בכל חברה יש המון עבודה לעובדים ״פשוטים״, קצת פחות עבודה למנהלים הישירים שלהם, קצת פחות למנהלים שלהם – וכך הלאה.

מעבר לזה, בתפקידים שהם ממש ממש בכירים – המעברים בין תפקידים לא נעשה בהכרח בגיוס כמו שרובנו מכירים אותו, אלא לא פעם דרך קשרים או היכרויות. אני למשל זוכרת שבאחת מהחברות שעבדתי בהן אחד המנהלים הבירים גויס כי הוא רכב על אופניים יחד עם המנהל של החברה שלנו וההיכרות ביניהם הובילה לכך שהוא כויס במקום שאחד מהמנהלים בחברה יקודם לתפקיד.

לכן לא מעט מהמפוטרים המבוגרים שמחפשים עבודה הם מנהלים שפשוט לא מצליחים למצוא עבודה מקבילה בדרג שלהם.

קושי בשמירה על עדכון טכנולוגי

הטכנולוגיות בתחום ההייטק מתקדמות כל הזמן. לפעמים יש תחומים שכל חברה יש צורך להתעדכן בהן. למשל אם תחשבו על מערכות ההפעלה של מחשבים – רובנו נאלצים לקדם אותן מידי פעם כי פשוט מפסיקה התמיכה במערכות הפעלה ישנות יותר.

ךכן מה שאני כותבת פה יכול להיות רלוונטי רק לתחומים מאוד מסוימים בהייטק ולא בהכרח בכולם – ולכן אם אתם מכירים תחום אחר בהייטק שלא מתנהל כך, אז תרגישו חופשיים להתעלם מהסעיף הזה עבור עצמכם ולא להתווכח איתי ש״זה לא כך בהייטק״ רק בגלל מה שאתם מכירים.

אבל יש תחומים שבהם לחברות ותיקות קשה לקדם טכנולוגית. קחו למשל את נושא התכנות: כשכותבים תוכנה חדשה, לרוב משתמשים בה בטכנולוגיות הכי חדשניות שיש. אבל נניח שהחברה מצליחה לכתוב מוצר שמאוד מצליח בשוק, ועם הזמן הופך להיות מוצר מאוד גדול. במצב כזה, החברה לא תוכל לעדכן אותו טכנולוגית פשוט כי זה אומר לשנות מוצר קיים, וזה לא פרקטי. ואם מוצר כזה מצליח להיות פופולרי לאורך 10 – 15 שנים או אפילו יותר – הוא יישאר לא מעודכן טכנולוגית.

נכון, לא פעם גם חברות גדולות ומבוססות צריכות להמציא את עצמן מחדש ולכתוב מוצר חדש ועדכני שצריך להשתמש בטכנולוגיות חדשות. אבל גם לזה יש כמה מכשולים.

קודם כל, החברה לא יכולה פשוט להעביר את כל העובדים שלה לעבוד על המוצר החדש – רובם עדיין יצטרכו לתמוך במוצר הקיים שעדיין מכניס לחברה כסף עד שהמוצר החדש ייכתב וייכנס לשוק בצורה מספיק משמעותית כדי שהחברה תוכל להפסיק לתמוך במוצר הישן. ויש מקרים שבהם המוצר הישן יכול להמשיך להיות רלוונטי לעוד הרבה מאוד שנים (כולל כמה עשורים) כי יהיו לקוחות שלא ירצו לעבוד למוצר החדש, והחברה מבחינתה תשמח להמשיך לקבל הכנסה עליו.

יותר מזה – לא פעם גם תוכנה חדשה צריכה להיות מבוססת על לא מעט תשתיות שכבר קיימות בחברה והן מיושנות למדי – כלומר יש גבול לכמה אפשר להתחדש. למשל בנקים מתבססים על תוכנה בשפות תכנות שנוצרו בשנות החמישים והתוכנות שמבצעות את הליבה של העבודה בבנק נכתבו לכל המאוחר בשנות השמונים או התשעים. אבל זו תוכנה שעובדת באופן מושלם, וכל החלפה שלה יכולה פוטנציאלית רק לגרום לנזקים ולא לשפר אותה.

ולכולנו ברור שבמערכת הבנקאית – טעויות הן קריטיות ברמה הכי גבוהה שאפשר, חוץ מאולי ענייני חיים ומוות. לכן יש סיבות טובות לצורך הזה בהמשך השימוש בתוכנה שהוכיחה את עצמה כאמינה.

ובסופו של דבר גם חברות תוכנה ותיקות עובדות כך, גם אם העיסוק שלהן הוא פחות קריטי – פשוט כי לא משתלם לקחת סיכון בהחלפה של הבסיס שעליו הן עובדות.

מתכנתים צעירים בתחילת דרכם באמת מנסים לעבוד תפקיד פעם בין שלוש לארבע שנים, וכך מצליחים להיות תמיד במקום מעודכן טכנולוגית. אבל עם הגיל, שהמחויבות למשפחה הולכת וגדלה (כמו למשל להורים לילדים) – הרבה אנשים מחפשים מקומות עבודה יציבים יחסית ולא להחליף עבודה בתדירות גבוהה.

אני למשל מכירה לא מעט נשים שאחרי לידה או כשכבר היו להן כמה ילדים קטנים, רצו לרדת ל 80% משרה או שתהיה להן גמישות בשעות כדי שהן יוכלו להיות עם הילדים – ותנאים כאלו אפשר לקבל רק כשמישהי מבוססת מספיק במקום העבודה, אחרי שהיא כבר הוכיחה את עצמה כעובדת טובה. אני מניחה שכיום גם גברים שרבים מהם רוצים להיות אבות מעורבים מעוניינים בלפחות חלק מהתנאים האלו – ולכן מעבר מקום עבודה פחות רלוונטי.

וכך נוצר מצב שבו בבחירה במקום עבודה יציב – עובדים מבוגרים יגלו שקשה להם לעבור למקומות עבודה אחרים בגלל פער טכנולוגי. אבל זה קשור לידע שיש או אין להם (או יותר על ניסיון שיש או אין להם) – ולא לגיל.

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

מצד אחד, אני מסכימה עם אמפי שרשמה ברשומה שלה שהיא ובעלה טי אוהבים לגוון את המקומות שבהם הם מבקרים, גם אם הם נוסעים לאותו סוג חופשה.

גם אני אוהבת לבקר במקומות שונים, ויש לי כמה איזורים בעולם שהייתי רוצה לבקר בהם – כמו למשל בפטגוניה שהיא האיזור הדרומי ביותר של דרום אמריקה ושוכן בארגנטינה וצ׳ילה. הייתי רוצה גם לבקר באוסטרליה, ובאותה הזדמנות לבקר שוב בניו זילנד כדי להשלים כמה דברים שלא הספקתי לראות או לעשות בפעם הקודמת.

כמובן שהייתי שמחה לטיול כולל יותר בספרד, ולבקר בדרום איטליה שמעולם לא ביקרתי בה, ולבקר שוב ברוסיה לטיול מקיף ויסודי במוסקבה וגם לבקר בסנט פטרסבורג שמעולם לא ביקרתי בה.

הייתי שמחה לבקר באנטארקטיקה, אבל בגלל עלות הטיולים לשם כנראה אצטרך לזכות בלוטו קודם.

מצד שני, יש מקומות בעולם שביקרתי בהם והייתי שמחה לבקר שוב. קצת קשה לי להגדיר למה – אני מניחה שזה שילוב של זכרונות טובים, אתרים שמאוד נהניתי לבקר בהם, רצון אולי לבקר באתרים שלא הספקתי עדיין לבקר בהם – ואולי גם רצון לראות איך מקום שאהבתי משתנה ומתפתח לאורך השנים.

כך שאני חושבת שאני רוצה את שני הדברים – גם ביקור במקומות חדשים וגם חופשות במקומות מוכרים.