מה אני אוהבת בכתיבה שלי?

כחלק יוזמת bloganuary בוורדפרס, קיבלנו היום תזכורת לכתוב על מה אנחנו אוהבים בכתיבה שלנו.

אני כמובן כותבת בלוג, ואני מאוד אוהבת את העובדה שהכתיבה מאפשרת לנו להכיר ולשוחח עם אנשים שלא בהכרח היינו יכולים להכיר אחרת. לא פעם נוצרות קהילות סביב בלוגים, מה שמעשיר את החוויה האנושית סביב הכתיבה.

כמובן שמעבר להיבט האנושי, כולנו לומדים ומעשירים את המחשבה והנפש בקריאה של תכנים שונים – שלא היו קיימים אם מישהו לא היה כותב אותם.

אני והמכונית שלי

בשרביט החם של השבוע הזה – התבקשנו לכתוב על מכוניות.

לי אישית אין מכונית, בעיקר כי מעולם לא הייתי זקוקה לאחת.

בישראל זה נשמע בעיקר לא נוח – כי רבים לא מבינים איך איך אפשר להסתדר בארץ בעזרת תחבורה ציבורית, שלה יצא שם די רע. אבל במשך התקופה שבה שכרתי דירה – יכולתי פשוט לגור מאוד קרוב למקום העבודה שלי. בתקופה שבה עבדתי בהוד השרון הצלחתי למצוא דירה שהיתה במרחק עשר דקות הליכה מהמשרדים – אני חושבת שבזכות הצומת שהייתי צריכה לחצות, יש סיכוי שהיה לוקח לי יותר זמן להגיע למשרד ברכב מאשר ברגל בגלל הפקקים. טוב, לפחות עד שהתחילו לבנות בניין חדש באיזור התעשיה בדיוק במיקום של הכניסה המקורית, והיינו צריכים לעשות סיבוב כדי להגיע לכניסה החדשה.

אבל גם בתקופות אחרות גרתי בקירבה די גדולה למקום העבודה – כשגרתי בר״ג יכולתי להגיע לעבודה בהליכה של בערך 15 – 20 דקות, ובקיץ כשלא רציתי להזיע בבוקר היה לי אוטובוס מתחנה ליד הבית. כשעבדתי בהרצליה הדירה שלי היתה במרחק של 45 דקות הליכה מהעבודה – אבל היו לי שני קווי אוטובוס שבעזרתם הייתי מגיעה תוך בערך 10 – 15 דקות בין העבודה למשרד, ואחד מהם היה בתדירות מאוד גבוהה של פעם ברבע שעה.

הבעיה היחידה שנוצרה לי היתה כשהחברה שבה עבדתי העבירה את המשרדים שלה מהרצליה לאיירפורט סיטי, איזור משרדים שנמצא לי שדה התעופה. מדובר על איזור די מבודד שלא ממש קרוב לאף מרכז עירוני, מלבד אולי שוהם שנמצאת במרחק נסיעה של רבע שעה מהאיזור בלי פקקים (אבל תמיד היו פקקים).

כנראה ששני היתרונות היחידים של האיזור היו שהנסיעה היומיומית לאיירפורט סיטי נתנה לי זמן לקרוא או לנמנם קצת, ושהאיזור היה כל כך לא נגיש שאפילו אנשים עם רכב התלוננו על הנסיעה היומית.

למזלי אני כבר לא עובדת שם, אבל מנייסוני האישי לרוב זמן הנסיעה שלי לא בהכרח ארוך משמעותית מזה של אדם שנוסע ברכב.

הבעיה האמיתית נוצרה כשעברתי לארה״ב. יש כמה ערים כמו ניו יורק או סן פרנסיסקו שבן התחבורה הציבורית היא מאוד יעילה (ולרוב אפילו יעילה יותר מנסיעה ברכב בפקקים העירוניים) – אבל אני גרתי באטלנטה שהיתה פחות עירונית, ופחות נגישה לתחבורה ציבורית.

או לפחות זה מה שחשבתי בתחילת השהות שלי שם. כשרק הגעתי החברה שדרכה עברתי שכרה לי חדר במלון שהיה קרוב מאוד למשרדים, כך שנסיעה במונית בלוך וחזור לא היתה לי יקרה מידי. למזלי כשעברתי לדירה הקבועה שלי היו כמה קולגות שגרו לידי, והם לא פעם שמחו לתת לי טרמפ. כסופ״שים יצא לי לנסוע עם חברות למקומות שונים.

בהתחלה ניסיתי להוציא רישיון נהיגה, אבל מלבד חוסר הנוחות והעלות של שיעורי נהיגה בארה״ב שהם לא הדרך ה״טבעית״ ללמוד בה נהיגה (בארה״ב ההורים הם אלו שלרוב מלמדים את הילדים), איכשהו לא הסתדרתי עם הטסט. הטסט לא היה כרוך בנסיעה ברחוב אלא בנסיעה במגרש סגור שיש בו כל מיני ״מכשולים״, כשאני אף פעם לא הצלחתי לעבור את המכשול של לעבור בסללום בין קונוסים, כך שאחרי כמה ניסיונות ויתרתי.

אבל עם הזמן הסידור שהיה לי נשחק – אני מניחה שהקולגות שלי נשחקו עם הזמן כי כנראה הם קיוו שאצליח להוציא רישיון נהיגה, וגם אני עם הזמן לא יכולתי להשאר תלויה בהם כי הייתי לא פעם זקוקה לנסוע למקומות אחרים מלבד הבית בסוף היום.

ואז גיליתי את התחבורה הציבורית באטלנטה. היא היתה לא יעילה בעליל עבורי – כדי להגיע בין המשרדים לדירה שלי, שהיו ברחק של נסיעה של כמה דקות על הכביש המהיר, הייתי צריכה שני אוטובוסים שזה שהביא אותו לעבודה עשה סיבוב די רציני בעיר בין הנקודה הקרובה לבית (שאליו / ממנו הייתי צריכה קו אוטובוס אחר שבו נסעתי נסיעה קצרה) לבין המשרדים.

אבל היכולת להסתדר בתחבורה ציבורית התבררה כמשהו שנתן לי המון חופש. עם הזמן עברתי לדירה אחרת שהיתה קרובה יותר לעבודה מבחינת קו האוטובוס שבו נסעתי, והזמן שהתפנה לי איפשר לי להתחיל לחקור את העיר בצורה יותר עצמאית ולפנות לפעילויות שיכולתי לעשות לבד בלי תלות בחברות – כמו למשל להצטרף לקורס צילום, ולצאת במסגרתו למיקומים שונים.

לצערי לא ״שרדתי״ הרבה זמן עם התחבורה הציבורית כי שנה ומשהו אחרי שהתחלתי לנסוע בה חזרתי לארץ, ובדיעבד היה חבל לי שלא הכרתי את האפשרות הזו הרבה לפני כן.

אבל יש לי לסיום עוד סיפור משעשע על מכונית.

יצא לי לא מזמן להכיר מישהי שהיתה לה נטיה לנסות להרשים את כל מי שסביבה עם הרבה מאוד סיפורים על כל האנשים המפורסמים שהיא מכירה ועובדת איתם ומבלה איתם.

יום חד כשיצאנו לקפה היא הודיעה שהיא צריכה בדרך לעבור דרך סוכנות מרצדס כדי לראות שם מכונית שמצאה חן בעיניה בגלל הצבע. מדובר היה על מיניואן בצבע כחול שעלה בסביבות החצי מיליון שקל, והיא הראתה התלהבות ואז גם קבעה נסיעת ניסיון לכמה ימים אחר כך, בלעדי.

יום או יומיים אחר כך היא התקשרה והודיעה לי שהיא מצאה סיטרואן בצבע מגניב יותר ולכן החליטה לקנות אותה, אבל גם הקניה הזו איכשהו התבטלה.

אני אישית מו שאפשר להבין לא ממש מבינה במכוניות – אבל גם לי ברור שמרצדס היא מכונית יוקרה שאמורה להרשים שמי שקונה אותה הוא גם עשיר וגם מבין במכוניות ואיכות, ושסיטרואן היא חברה יתר פשטה ועממית שלא ממש נועדה להרשים. כראה שאותה בחורה ניסתה להרשים אותי ביכולת הכלכלית שלה בכך שהיא בוחנת מכוניות של מרצדס, אבל היתה צריכה תירוץ למה היא בעצם לא רכשה אחת בסופו של דבר (רק שהצירוץ בעצם חשף את ההצגה שלה).

ולסיום, הנה שיר של משינה על מכוניות:

מה מצחיק אותי?

כחלק מפרוייקט Bloganuary בוורדפרס (שבו כותבים רשומה ביום כתשובה לשאלה מסויימת), נשאלנו מה מצחיק אותנו.

כשאני חושבת על קומדיות, אלו לרוב קומדיות טלוויזיוניות או סרטים שמוגדרים כקומדיות. אבל רבות מתוכניות הטלוויזיה שאמורות להיות משעשעות הן לא בהכרח כאלו מבחינתי. אני אמורה להיות חלק מהדור שחשב ש״סיינפלד״ ו״חברים״ הן שיא השיאים מבחינת יכולת קומדית טלוויזיונית, אבל שתי התוכניות האלו לרוב נראו לי סתמיות, ובמקרה הפחות טוב היו מציקות ומעצבנות.

מצד שני, אהבתי את העונות הראשונות של הסדרה ״סברי מרנן״, למרות שדי ברור לעין שמדובר על קומדיה די נחותה עם הבדיחות הכי רדודות שאפשר על מנהגי עדות פה בארץ. כנראה שמידי פעם כיף לצחוק בלי שאצטרך לאמץ את המוח.

בהקשר הזה, שתי העונות הראשונות של התוכנית ״קופה ראשית״ היו קומדיה מעולה לדעתי, אבל העונה השלישית כבר הפכה להיות מתאמצת מידי ומודעת מידי לעצמה ולכן הקצינה את כל המצבים המשעשעים כבר מעבר לגבול הטעם הטוב, ואני לא בטוחה שאצפה בכלל בעונה הרביעית.

אבל אם מדברים על תוכניות משעשעות – יש את ״בואו לאכול איתי״ שממש כמו ״קופה ראשית״ גם היא בהפקת ״כאן״ (ערוץ 11). אמנם מדובר על תוכניות ריאליטי (שבה המשתתפים מארחים את האחרים לארוחה בבישול ביתי והם נותנים לו ציונים), אבל לא פעם המשתתפים והסיטואציות שנוצרות בה משעשעים למדי בפני עצמם (במיוחד עם הקריינות המשעשעת של שי אביבי). אמנם העונות הקדומו תשל התוכנית כבר הורדו על ידי העאוץ מיוטיוב, אבל אם תצליחו אי פעם לצפות בפרקים שבהם השתתף ״דאנסי גדי״ – יש לי רושם שלא תשכחו את הדמות.

כמובןם שיש גם קומיקאים שמצליחים לשעשע אותי – כמו למשל הקומיקאי הבריטי הקלאסי ״מיסטר בין״ שאפילו הופיע באירוע הפתיחה של האולימפיאדה בלונדון.

ביום יום אני לא פעם נהנית מהחתולים שלי ,שלפעמים חוטפים קריזות ומתנהגים בצורה משעשעת למדי כשהם מנסים לצוד אחד את השני (או את הזנב של עצמם) ככל עו הם לא מפריעים לי כשאני עסוקה.

איך התחלתי לצלם – חלק ראשון

אני לא זוכרת שבתור ילדה צילום סקרן אותי במיוחד. לכל היותר לקחתי איתי מצלמה לטיול השנתי בכיתה י״ב, ואני זוכרת הזדמנות או שתיים בצבא שבהן הייתי רוצה לצלם את הנופים היפים שהיו לנו בבסיס (אבל כנראה שלא יכולתי בגלל סיבות של בטחון שדה) – אבל זה לא היה משהו ששרד לאורך זמן.

אבל אז עשיתי רילוקיישן לארה״ב, והמצב השתנה ב 180 מעלות.

זה בעצם התחיל קצת לפני המעבר – כשעוד גרתי בישראל, עבדה איתי במשרד בחורה שגרה כמה שנים בארה״ב, התחתנה שם, וחזרה לארץ – בין השאר עם צעצוע שנקרא ״מצלמה דיגיטלית״. מדובר היה על בערך שנת 2000 – רוב האנשים עדיין לא שמעו על ההמצאה הזו, והמצלמות היחידות שהיו זמינות לציבור הרחב בתחום היו מצלמות כיס פשוטות מאוד עם רזולוציה עלובה במיוחד של מגה ומשהו. אין לי מושג אם היו אז מצלמות דיגיטליות למקצוענים – סביר להניח שגם אם הן היו קיימות הן היו יקרות בטירוף ובאיכות שכיום היתה נחשבת לבלתי מתקבלת על הדעת בעליל אפילו לחובבנים.

אבל לי זה נראה כמו צעצוע מאוד מגניב. לכן כשעברתי לארה״ב, אחת הקניות הראשונות שלי היתה מצלמה כזו. במקביל לזה, היה לי מזל מאוד גדול לעבור לאטלנטה – עיר שהיא באופן כללי מאוד ירוקה וכפרית. הגעתי לעיר באביב – בתקופה שבה העיר היתה מלאה בעצים פורחים.

ובחורף שירד בה שלג:

וכמובן בסתיו:

וגם כשירד גשם ויצאו פטריות:

ובין לבין גם יצאתי לטיולים, כמו למשל למפלי הניאגרה:

בהתחלה צילמתי המון ומידי פעם היתה מצטלמת לה תמונה שאהבתי (למרות שעם הזמן, הניסיון, וקצת ריחוק רגשי מהסיטואציה אני רואה בלא מעט מהתמונות האלו את הרעיון והפוטנציאל, אבל גם המון טעויות בביצוע). מה שכנראה הייתי צריכה היתה למידה מסודרת של איך לצלם, אבל המסע שלי לקוקס הצילום הראשון שלי היתה קצת מ]ותלת.

היא התחילה ממכרה חדשה שהכרתי שאהבה צילום, ובשלב מסוים ביקשתי ממנה המלצה על מצלמה. באותה תקופה (אי שם בסביבות 2002) מצלמות ״רציניות״ דיגיטליות עלו הון תועפות והיו נחלתם של צלמים מקצועיים, לכן באופן טבעי היא המליצה לי על מצלמה של קאנון מסוג SLR (או כזו שהציבור רואה כמצלמה עם עדשות מתחלפות) שהיתה מצלמת פילם. בלי להכנס להרבה פרטים טכניים, המצלמות האלו אכן ״מצלמות טוב יותר״, חלקית כי הן מתוחכמות יותר אבל בעיקר בגלל שלצלמים יש שליטה טובה יותר על הרבה מאוד פרטים שאין עליהם שליטה במצלמות כיס.

אני אישית עדיין המשכתי לצלם במצלמה כאילו היא מצלמת כיס – עד שיום אחד היא החליטה להשבר לי. במקרה יצא לי לשוחח עם קולגה שלי שגם הוא היה צלם – ומיד ״חטפתי״ נאום על זה שקאנון זה זבל וניקון זה מושלם. הוא המליץ לי עלהדגם מסוים של ניקון, וכדי לעודד אותי לעבור גם התנדב למכור את מה שנשאר שמיש מהציוד הישן שלי באיביי. י מהר היה לי ברור שהמצלמה של ניקון טובה משמעותית – פשוט כי אותה מכרה המליצה לי על הדגם הכי בסיסי של קאנון, והוא המליץ לי על דגם הרבה יותר מתקדם. אבל דווקא העליה הזו בדרגה סוף סוף גרמה לי לפנות לקורס צילום בסיסי, שבו למדתי המון – והתמונות שיצאו לי בטיול שיצאתי אליו היו יפות בהתאם:

תוך כמה חודשים אחרי כן חזרתי לישראל, ולמזלי גרתי במשך השנים הבאות בערים שבהן היתה לי גישה לטבע: בהתחלה התגוררתי בהוד השרון עם הרבה גינות ובקרבה לשדות, ואז עברתי להרצליה במרחק הליכה מהשדות בצפון הרצליה ולחוף. מעבר לזה יצא לי גם לטייל לא מעט:

אבל בשלב מסוים עברתי לרמת גן ובגלל שאני מתגוררת במרכז העיר – יש לי פחות ופחות הזדמנויות לצלם, ולכן לאחרונה חיפשתי דרכים איך להתחיל מחדש את הנושא – ועל זה אכתוב כבר ברשומה הבאה.

מי מהווה השראה עבורי?

בחודש ינואר וורדפרס שולחים רעיון לכתיבה של רשומה בבלוג, והיום התבקשנו לכתוב על מי מהווה השראה עבורנו.

באלימפיאדת בייג׳ינג בשנת 2008 רבים היו צמדים למסכים הטלוויזיה לצפות במופע הדרמטי בבריכה: השחיין בן ה 23 מייקל פלפס החליט לשבור את השיא בן ה 36 שנים של השחיין מארק ספיץ ולזכות בשמונה מדליות זהב (בשמונה אירועים שונים) באולימפיאדה אחת.

הדרמה הזו הסתירה שיא אחר שהתרחש בבריכה: שחיינית אמריקנית בת 41 בשם דארה טור זכתה בשלוש מדליות כסף, כולל אחת במשחה ל 50 מטר חתירה כשהיא נגעה בקיר מאית שניה אחרי השחיינית שזכתה במדליית הזהב.

וכל זה תור אמא בת 41, בספורט שבו בגיל 25 פחות או יותר רוב השחיינים באותה תקופה כבר פרשו כי הם היו ״זקנים״ מידי מכדי לשחות מהר כפי שהם שחו בשיא הקריירה שלהם.

ובאמת דארה לא תכננה לשחות מעבר לגיל 25. כילידת 1967, היא היתה בת 17 באולימפיאדה הראשונה שבה היא השתתפה, אולימפיאדת לוס אנג׳לס ב 1984. היא זכתה במדליית זהב על חלקה בשחיה במוקדמות של המירוץ הקבוצתי של 4X100.

היא המשיכה לשחות כחלק מקובת המכללה שלה – והשתתפה גם באוליפמיאדת סיאול ב 1988 כשהיא בת 21. בשלב זה היא כבר היתה שחיינת בולטת עם כמה שיאים עולמיים על שמה – אבל לא ממש הצליחה להתברג במיקום ראוי במירותים אישיים, וזכתה רק במדליית כסף אחת ומדליית ארד אחת במירוצים קבוצתיים.

חלק משמעותי מהבעיה היתה שהמאמן שלה במסגרת המכללה דרש מהשחיינים שלו להיות מאוד רזים – והיא פיתחה הפרעת אכילה (בולימיה). היא אמנם ניסתה לאכול כמו שצריך לפני האולימפיאדה, אבל זה לא הספיק.

שנה לאחר מכן היא סיימה את הלימודים והתחילה לעבוד כמתלמדת ברשת טלוויזיה גדולה, אבל בערך שנתיים לפני אולימפיאדת ברצלונה היא החליטה לתת לעצמה עוד צ׳אנס – והתחילה שוב להתאמן עם מאמן שאילץ אותה להבטיח שהיא כבר לא סובלת מבולימיה. אבל היא שוב זכתה רק במדליית זהב במשחה שליחים – וחשבה שהפעם היא פרשה לתמיד בגיל 25.

ובאמת היא לא השתתפה באולימפיאדת אטלנטה ב 1996 (והיא אפילו לא צפתה בתחרויות השחיה), אבל בערך שנתיים אחר כך היא הבינה אחרי כמה שיחות עם חברים שהיא רוצה להתחרות שוב – ואולי אפילו סוף סוף לזכות במדליה אישית.

היא מצאה קבוצת שחיה עם מאמן טוב שהסכימה לקבל אותה. השחיינית הבכירה של הקבוצה, שחיינית מבוגרת יחסית בשם ג׳ני תומפסון, אפילו ביקשה ממנה להתאמן יחד והמליצה לה על מאמן המשקולות שלה.

ההנחה היתה שדארה תשתתף שוב באיזה מירוץ שליחים או שניים – אבל מהר מאוד היא השתפרה מאוד והיה ברור שהיא בהחלט יכולה להתמודד על מקום בכמה מהמירוצים האישיים. וזה יצר מתח בקבוצה ובמיוחד מול ג׳ני תומפסון תיכננה להתחרות באותן מירוצים אישיים, ודארה הפכה למתחרה מאוד מאיימת עליה. המתח ביניהן גרם לכך שהן התחילו להתחרות בכל אימון אפשרי, גם בכאלו שבהם הן היו אמורות לשחות יותר לאט.

בשלב זה המאמן ביקש מדארה לעזוב את הקבוצה, אבל אחרי כמה ימים הודיע לה שהוא יאמן אותה – אבל בבריכה אחרת ובזמנים שונים מאלו שבהן הקבוצה התאמנה.

אולימפיאדת סידני בשנת 2000 היתה האולימפיאדה כי מוצלחת של דארה – היא זכתה בשלוש מדליות אד אישיות, ומדליית גסף ומדליית זהב נוספות במירוצי השליחים. צחוק הגורל היה שבאחד המשחים האישיים היא וג׳ני תומפסון השיגו את אותה תוצאה – ושתיהן נאלצו לעמוד יחד על דוכן הזוכות כדי לקבל מדליה. העיתונות שהיתה מודעת לתחרות ביניהן באימונים הבליטה את האירוע בכותרות – ובראיונות דארה נראתה משועשעת, אבל נראה היה שג׳ני לקחה את האירוע קשה.

דארה שוב פרשה – והמשיכה בחייה. היא גם התחתנה עם רופא ממוצא ישראלי, ואפילו התגיירה בשבילו. היא וניסתה ללא הצלחה להכנס להריון, והיא ובעלה פנו לעזרה של רופא שמתמחה בפוריות – אבל במהלך התהליך הם התגרשו, ודארה התחילה לצאת עם רופא הפוריות שלה.

בסופו של דבר היא הצליחה להכנס להריון – שבמהלכו היא חזרה לבריכה, כי היה לה קשה להתאמן בדרכים אחרות. ואיכשהו היא השתתפה בכמה משחים חובבנים אחרי הלידה – וגילתה שהזמנים שלה טובים מספיק כדי לחזור ולהתחרות באופן מקצועי.

וזה אכן מה שקרה: היא התחילה להתאמן ברצינות, והצליחה להשתלב בנבחרת האולימפית – וזכתה בשלוש מדליות כסף, אחת במשחה אישי (במרחק מאית שניה מהזהב) ושתי מדליות במירוצי שליחים.

רבים היו חשדנים לגבי היכולות הפנומנליות שגילתה טורס בגיל כל כך מתקדם. שחיינים צעירים משמעותית ניסו ולא הצליחו לבצע ״קאמבק״ כזה – כך שההצלחה שלה נראתה כלא טבעית, ואולי ככזו שנובעת מ״תוספים״ מאוד מתקדמים שעדיין לא הוגדרו כסמים אסורים.

דארה עצמה כמובן פעלה כדי לסתור את השמועות הללו, והתנדבה בכל הזדמנות לבצע בדיקות סמים כדי להראות שהיא התאמנה באופן טבעי לחלוטין. בערך שנה לאחר האוליפמיאדה היא פרסמה ספר על ההישגים שלה, והסבירה את ההצלחה שלה בגילאים מבוגרים בכמה סיבות:

  1. קודם כל – היא בעבר נבדקה, ומסתבר שפיזיולוגית יש לה שרירים שמיועדים לפעולה מהירה. רק היא ועוד ספורטאי שעסק בצלילה היו בעלי אחוז גבוה של סיבי שריר שמיועדים לפעילות מהירה – והבאים בתור היו בעלי אחוז נמוך משמעותית של סיבי שריר כאלו.
  2. דארה עצמה אמנם לא התאמנה בשחיה בשנים בין התחרויות, אבל היא נשארה פעילה גופנית ובכושר גבוה – משהו ש״עבר״ בין סוגי ספורט שונים, במיוחד כאלו שהם אירוביים (היא מאוד אהבה ריצה וספינינג).
  3. הספורט עצמו מן הסתם מתפתח עם השנים, ושחיינים זוכים לשחות בעזרת טכניקות טובות יותר שלא היו זמינות בעבר, וגם דארה יכלה להנות מהן.
  4. כאתלטית מבוגרת יותר, דארה טענה שהיא יכלה להרשות לעצמה טיפולים ואימונים משלימים טובים יותר כי היא היתה מבוססת כלכלית הרבה יותר מהרבה מהמתחרות שלה.
    היא למשל מצאה מטפלים שעזרו לה למתוח את השרירים בצורה יעילה – ועבור שחיינים מתיחה כזו היא משמעותית. היכולת למתוח את היד קדימה עוד כמה סנטימטרים עוזרים לתנועה שלהם להיות ארוכה ויעילה יותר וכך הם צריכים לבצע פחות תנועות בכל בריכה – מה שגורם להם לשחות מהר יותר.
  5. אבל אחד הדברים המשמעותיים בעיניה בכך שהיאה היתה מבוגרת יותר היתה העובדה שהיתה לה הרבה יותר משמעת עצמית.
    היא טענה שכשחיינית צעירה עם הרבה כשרון טבעי, היא לא פעם הרשתה לעצמה ל להשקיע את כל כולה באימונים. אבל כמבוגרת היא הבינה את חשיבות האימונים והמשמעת העצמית שנלווית אליהם, ולכן השקיעה בהם יותר.

בסופו של דבר, דארה הצליחה להגשים את החלומות שלה בגילאים מבוגרים שבהם רבים ״מוותרים״ עליהם, והיתה מוכנה לעבוד קשה כדי להשיג אותם. לכן היא בעיני דמות שנותנת לי הרבה מאוד השראה.

האם יש משהו שהייתי רוצה לדעת?

בבלוג של מוטי גיליתי שבוורדפרס יש בחודש ינואר יוזמה לכתיבה של רשומה ביום על נושא מסוים – והשאלה שקיבלתי היום היתה ״האם יש משהו שהייתי רוצה לדעת איך לעשות״?

כפי שאפשר להבין מכמה מהפוסטים שכתבתי בעבר (כמו למשל הפוסט הזה) – אני לא בדיוק טיפוס אתלטי, ולא פעם זה קצת מסבך אותי בטיולים שונים (למשל בתחילת הטיול שלי בניו זילנד).

כך שבאופן טבעי הייתי רוצה להיות בכושר גופני גבוה יותר, אבל זה לא משהו שהוא בהכרח ״משהו לדעת״. אם כבר, אני מודה שיש שני סוגי ספורט שתמיד הקסימו אותי מאז שהייתי ילדה: התעמלות קרקע ומכשירים, והתעמלות אומנותית. אני מניחה שחלק גדול מהקסם שלהם נבע מכך שבניגוד לסוגי ספורט אחרים (כמו ריצה או שחיה) שיכולתי לעשות בצורה גרועה – ההישג הכי גדול שלי בתחום אי פעם היה כשהצלחתי ללמוד איך לעשות גילגול קדימה, וגם זה אחרי שכל שאר הבנות בכיתה ידעו כבר לעשות גם גילגול אחורי. כישורים מתקדמים כמו לעלות או לרדת מהמתח, קפיצה מעל הארגז, או דברים ממש מתקדמים כמו עמידת ידיים היו מבחינתי פנטזיה שידעתי שלעולם לא תתגשם.

כך שאני הייתי שמחה לדעת איך לבצע את כל התרגילים האלו, אפילו באופן בסיסי בלבד.

ויש עוד משהו שהייתי רוצה לדעת לעשות – שגם יכולתי ללמוד אותו, והוא לנגן בכלי נגינה כזה או אחר.

בכיתה א׳ הייתי בחוג קסילופון כמו רבות מהחברות של, ואני חושבת שבסוף החוג איכשהו עברתי בהצעת המורה ללמוד פסנתר – אני לא יודעת אם היה מדובר על הצעה אישית עבורי כי נראה היה שנהניתי לנגן או משהו שהיא המליצה לכולם (שזו הנחה סבירה יותר).

אני מניחה שבהתחלה התלהבתי, במיוחד כשכנראה היו לי אי אלו יכולות מוזיקליות. אבל בדיעבד לא פעם המשכתי לנגן לא כי אני מאוד רציתי – אלא כי להורים שלי, ובמיוחד לאבא שלי, זה היה חשוב. אבא שלי בתור ילד חלם לנגן בפסתר – אבל בגלל שהוא לא יכול היה להגשים את החלום הזה בעצמו, במובן מסוים הוא כנראה ניסה להגשים אותו בעצמי.

חלק גדול מהבעיה נבע כנראה מהעובדה שלא ממש התחברתי למוזיקה קלאסית. כשהייתי ילדה בשלבים הראשונים של הלימוד זה כנראה פחות היה גורם מפריע, אבל עם הגיל זה התחיל להיות גורם משמעותי. במובן מסוים היה לי מזל שבגיל 11.5 עברנו לארה״ב, ושם ההורים שלי רשמו אותי לשיעורי פסנתר במרכז הקהילתי המקומי ולא רק שהיתה לי שם מורה מקסימה – אלא גם במקביל לשיעורים האישיים למדנו גם ״תיאוריה״ במסגרת קבוצתית, ואני זוכרת שהמורה שלנו היה גם נגן גיטרה מה שנשמע לי מאוד מגניב.

אבל אז חזרנו לארץ, אני חזרתי למורה הקודמת שלי – וזה היה אסון. אני זוכרת שהייתי שונאת ללכת אליה, ולכן הייתי מתעכבת לא פעם בדרך ומדיעה באיחור. למורה מן הסתם היה נמאס מהאיחורים שלי – והיא החליטה ״להעניש״ אותי בצורה מקורית: לפני לרוב היו אח ואחות שלמדו בשיעור אחד, והיא היתה פשוט ממשיכה את השיעור שלהם על חשבון השיעור שלי. מי מהם שהיה השני שניגן המשיך לעבוד איתה עד שאני נגעתי, והיא היתה מפסיקה את השיעור רק כשהיא מיצתה את היצירה שעליה הם עבדו כשהגעתי. מצד שני, כשהגיע/ה התלמיד/ה אחרי – היא היתה מיד קוטעת אותי ומסיימת את השיעור.

לדעתי היו לא מעט שיעורים שבהם למדתי לכל היותר חמש עד עשר דקות מתוך החצי שעה שההורים שלי שילמו עליה. אני מודה שכמבוגרת פשוט לא ברור לי למה היא בכלל התחילה עם השיטה הזו כדי ללמד אותי לקח במקום פשוט לשוחח עם ההורים שלי, ועוד פחות ברור לי למה היא המשיכה איתה כשהיה ברור שהיא לא עובדת. אם עד כדי כך נמאסתי עליה – לא ברור לי למה היא פשוט לא הודיעה להורים שלי שכבר לא מתאים לה ללמד אותי. אולי היא פשוט היתה מאוד זקוקה לתשלום על השיעורים ונאלצה לחרוק שיניים ולסבול.

אני כנערה פחדתי לדווח על המצב להורים שלי, למרות שהוא מאוד הכעיס אותי – כי חששתי שהם יכעסו עלי ויאשימו אותי במקום לטפל במצב מול המורה. וכמבוגרת ברור לי למה הם היו קודם כל מוודאים שאני מגיעה בזמן לשיעורים, אבל אני מאוד מקווה שהם יהו תופסים גם כמה מילים עם המורה על זה שלא מקובל עליהם שהיא ממשיכה ללמד תלמידים אחרים אחרי שאני מגיעה (גם אם זה באיחור).

בסופו של דבר הפסקתי ללמוד פסנתר אחרי שנה אחת עם המורה הזו אחרי שחזרנו מארה״ב, ומאז לא ממש למדתי בצורה מסודרת – וחבל לי. במיוחד כשבהסתכלות אחורנית יכול להיות שהייתי נהנית ללמוד עם מורה אחרת – או פשוט ללמוד לנגן בכלי נגינה אחר כמו למשל גיטרה שבה יכולתי לנגד מוזיקה מהסוג שהייתי מקשיבה אליה ולא מוזיקה קלאסית ששיעממה אותי.

איך הפכתי משונאת טיולים למטיילת סדרתית

אני אתחיל את הפוסט בווידוי: בתור ילדה שנאתי טיולים שנתיים.

טוב, אולי פחות בתור ילדה, אלא יותר בתור נערה. בתור ילדה קטנה בכיתות הנמוכות דווקא הייתי בסדר עם טיולים בכלל וטיולים שנתיים בפרט. אהבתי את העובדה שלא היינו צריכים ללמוד כרגיל, ואני אפילו זוכרת שבכיתה ה׳ ממש התרגשתי כשהטיול השנתי שלנו נבחר להיות טיול של יומיים רצופים שביניהם בילינו את הלילה באכסניית נוער (ועוד יותר התלהבתי כשגיליתי שאני ועוד כמה בנות נהיה בחדר שבו לא יישנו איתנו אף מורה או אמא מלווה).

את שני הטיולים השנתיים הבאים פיספסתי כי גרנו בארה״ב, אבל החל מכיתה ח׳ הטיולים השנתיים זכורים לי כסיוט מתמשך. תמיד הייתי איטית יחסית, התקשיתי בקטעים הקשים של המסלול, ובגלל זה בעצם אף פעם לא זכיתי לנוח – כולם נחו בזמן שהם חיכו שאני אגיע, ואז היו לי לכל היותר שתי דקות לשבת כדי ללגום קצת מים ואז היינו צריכים להמשיך ללכת עוד ועוד ועוד. אף אחד לא חשב שאם קשה לי אז אולי אני זו שזקוקה למנוחה יותר מכולם.

המצב החמיר כשלמדתי לתיכון. עברתי לבי״ס אחר, שבו נפלתי על כיתה שבה חלק גדול מהתלמידים היו בחוגי סיירות שבהם הם נהנו לצאת לשטח עם מינימום ציוד כדי לעשות את המסלולים הכי קשים שאפשר – וכל מדריך טיולים בטיול השנתי שלנו היה מתלהב מהעובדה שיש לו כאלו בני נוער ״רציניים״ בקבוצה שהוא היה לוקח אותנו למסלולים הכי מאתגרים וקשים שאפשר היה לקחת אותנו אליהם במסגרת הטיול, ואני נאלצתי להמשיך ולסבול עוד יותר מההתלהבות הזו.

יש לי תחושה שהמורות ושאר הצוות ראו בטיולים האלו מעין חוויה שתיתן לי תחושה של הישג על כך ש״הצלחתי״ לסיים את המסלולים (למרות ״לשרוד״ אולי תהיה מילה יותר מתאימה), אבל אני בעיקר זוכרת הרבה מאוד סבל, תסכול, ולילות ללא שינה מרוב חששות בשבוע שלפני כל טיול שנתי כזה. אני אפילו זוכרת את הערב שבו חזרנו מהטיול השנתי של כיתה י״ב כשהמתנתי ליד בית הספר שאמא שלי תבוא לאסוף אותי, והייתי מאושרת שלעולם לא אצטרך שוב לצאת לטיול שנתי.

הנזק המצטבר של החוויה השלילית הזו הוא שכנראה לא תראו בבלוג הזה טיולים בישראל. לא פעם במהלך השנים כשאנשים שמעו שאני אוהבת לטייל בעולם ולצלם הם מיד המליצו לי על חוג סיור או קבוצת מטיילים שהם עצמם משתתפים בהם, אבל תמיד התחמקתי. משהו בטיולים בארץ תמיד נשמע לי לא מושך, גם אם באופן תיאורטי ברור לי שהנופים שלנו פה בארץ לא נופלים מאלו של חו״ל.

אבל לא כל זכרונות הילדות שלי מטיולים היו גרועים. כשלמדתי בכיתות ו׳ וז׳ (כשהייתי בת 11.5 – 13.5) גרנו בארה״ב בשביל לימודי הפוסט דוקטורט של אבא שלי. אמנם מלגת המחיה של אבא שלי היתה נמוכה למדי והיינו צריכים לתקצב הרבה מאוד דברים, אבל כחלק מהתכנון הזה היו כמה טיולים באיזורים שבסביבות העיר ניו יורק. זכורים לי טיולים לבוסטון, לוושינגטון הבירה וסביבותיה, למפלי הניאגרה, ולאטלנטיק סיטי. בתור ילדה זכרתי הרבה טיולים כאלו, אבל בדיעבד אני לא חושבת שמדובר היה על יותר משניים שלושה טיולים בשנה, כלומר חמישה או שישה טיולים רציניים. הטיולים שלנו כללו בעיקר ביקורים בערים ובאתרים גדולים, ולא משהו יותר מידי אתגרי או בטבע.

אני זוכרת שתמיד התרגשתי לפני יציאה לכל טיול כזה, למרות שאני מניחה שלאורך זמן – החוויה של לנסוע במכונית משפחתית במשך לא מעט שעות עם שלושה ילדים צווחנים לא תמיד היתה חוויה נעימה במיוחד – לא למבוגרים ולא לילדים.

אבל יש לי (וסביר להניח שגם לשאר המשפחה שלי) המון זכרונות מהטיולים האלו. למשל על המלצר הגרוע במסעדה של המלון כשנסענו לפלורידה לדיסני וורלד שאיפה שלא ישבנו במסעדה – איכשהו תמיד נפלנו עליו. או על הפעם ההיא שאבא שלי התחיל להשתעל ולא הפסיק כשהוא לקח ביס באיזה מאכל במסעדה סינית בוושינגטון שהתברר כחריף. או על הפנטזיה של אבא שלי ללכת בטיולים שלנו מידי פעם למסעדות בופה, לשלם על צלחת אחת – ואז שכל המשפחה תאכל ממנה. אנחנו הילדים התנגדנו כי כל אחד מאיתנו שנא מאכל שונה, ולא רצינו שהאוכל האסור ייגע במשהו אחר שאולי כן נרצה לאכול – אבל יש לי תחושה שאמא שלי די שמחה על זה שהתוכנית הזו של אבא לא תצא לפועל כי לא היה לה נעים מהקמצנות הזו בלי שהיא תצטרך להעיר לו על זה (גם אם זה אמר שהיינו צריכים ללכת למזללת המבורגרים במקום).

בשנים לאחר מכן לא ממש יצא לי לטוס לחו״ל. אחי ואחותי כן זכו לצאת לחו״ל עם ההורים שלי. בהתחלה היה מדובר על טיולי בת מצוןה ובר מצווה (ראוי לציין שטיול בת המצווה שלי היה טיול משפחתי לדיסני וורלד) – אבל גם ״סתם״ טיולים לחו״ל. יצא לי לשוחח על זה עם אמא שלי לפני כמה שנים, והיא הסבירה את ההבדל בכך שזה נבע מכך שכשאני הייתי נערה מצבם הכלכלי של ההורים שלי לא אפשר טיולים לחו״ל כפי שהיה עם אחותי ובעיקר עם אחי שצעיר ממני באופן משמעותי.

זה גם לא היה משמעותי כי בערך 5 שנים אחרי שחזרנו לארץ כבר סיימתי תיכון והפכתי למבוגרת מספיק כדי לעבוד ולהרוויח כסף לטיסה משלי. אבל כילידת ינואר התגייסתי ארבעה שבועות אחרי הבגרות האחרונה שלי, ולקראת סוף השירות הצבאי שלי כבר נרשמתי לאוניברסיטה, ובחודשים המאוד ספורים שהיו לי בין השחרור מהצבא לתחילת הלימודים (ובקיצים בין שנות הלימוד) העדפתי לעבוד כדי להרוויח כסף לקראת שכר הלימוד והמחייה בזמן התואר.

למזלי – מיד אחרי התואר התחלתי לעבוד בהיי טק חברה שבה היו המון נסיעות. תוך בערך 5 חודשים אחרי שהתחלתי לעבוד בה – נשלחתי לגור שלושה חודשים בוושינגטון. במהלך השבוע הייתי צריכה לעבוד, אבל בסופי שבוע יצא לי לטייל לא מעט בעיר.

אני גם זוכרת כמה מוזר היה לטוס – בין השאר כי זו היתה הפעם הראשונה שבה טסתי עצמאית בלי שההורים שלי ״מנהלים״ את העניינים, וגם כי לא ממש זכרתי לאן הולכים או מה עושים בשדה התעופה.

כמובן שמהר מאוד למדתי להתנהל עצמאית, במיוחד כשאחרי החזרה מוושינגטון היו לי כמה נסיעות לספרד – ואז עשיתי רילוקיישן לאטלנטה לכמה שנים.

בהתחלה טיילתי בעיקר באיזור אטלנטה עם הקולגות שלי. אני בתור רווקה בלי ילדים יכולתי לעשות רילוקיישן באופן די מיידי, אבל רבים מהקולגות האחרים היו הורים לילדים, ולכן הם לא יכלו לעבור ממדינה למדינה באמצע שנת הלימודים. במצב הזה – אנשים היו מגיעים לאתר לכמה שבועות בל משפחה וילדים, והיה להם זמן ורצון לטייל באיזור.

במקביל – בדיוק התחילו לצאת לשוק המצלמות הדיגיטליות הראשונות, ולמרות שאני לרוב לא מתרגשת מגאדג׳טים – התלהבתי, וכך התחיל תחביב הצילום שלי, כשבהתחלה היו לי הרבה דברים לצלם ליד הבית.

למזלי מה חודשים אחרי שהמשפחות כולן עברו והתחילו לטייל כמשפחות, פגשתי כמה צעירות ישראליות בגילי ובמצבי המשפחתי. שתיים מהן שנסעו לבקר את המשפחה בארץ לפסח, והן תננו לחזור דרך קנדה – והציעו לי שנפגש בטורונטו לביקור קצר.

במהלך הביקור הזה גילינו שאנחנו לא ממש מסתדרות טוב בטיולים ארוכים כאלו, אבל זה לפחות נתן לי את המוטיבציה והבטחון לטייל עצמאית. בהתחלה אלו היו נסיעות לערים גדולות בארה״ב ובקנדה – כשהפעם כרווקה בלי ילדים ועוד עם משכורת ראויה יותר מזו של אבא שלי, יכולתי להרשות לעצמי לטוס למקומות רחוקים יותר, כולל לחוף המערבי של ארה״ב.

ואז בעצתה של אחת מהמכרות שלי – יצאתי לטיול בפארקים הלאומיים בדרום מערב ארה״ב. בהתחלה מאוד חששתי שהטיולים יהיו דומים לטיולים השנתיים – אבל התברר שהנהגים / מדריכים היו לרוב מורידים אותנו במיקום כה או אחר, מאפשרים לנו לטייל לבד בקצב שלנו, משהו שמאוד התאים לי כי זה אפשר לי לבחור מסלולים שהתאימו לי וללכת לטייל קצב שמתאים לי.

הטיול הזה פתח בפני הרבה אפשרויות טיול – שעליהן התחלתם לקרוא בבלוג וכנראה עוד תמשיכו.

באיזו שפה שוחחנו בבית?

השבוע בשרביט החם התבקשנו לכתוב על אילו שפות דיברו אצלנו בבית, ועד כמה נשמרה תרבות המקור של השפות בבית.

שני ההורים שלי הם ילידי הארץ, ושניהם דוברי עברית (למרות שיש סיכוי שאבא שלי שכגדל במשפחה דתית אולי מבין קצת יידיש).

אצלנו נושא השפה במשפחה עלה מזווית אחרת. כילדה, כשהייתי בערך בת 5.5, עברנו לקצת פחות משנה לקנדה. כשהגענו לשם, לא ידעתי מילה אנגלית – אבל למדתי מהר מאוד ברגע שהלכתי לגן (למרות שאני זוכרת שהיום הראשון שלי שם היה קשה). למען האמת ידעתי לקרוא ולכתוב קצת באנגלית עוד לפני שידעתי בכלל את הא׳ ב׳ בעברית – אבל משום מה כשחזרנו לארץ, ההורים שלי לא ממש טרחו לשמר את האנגלית שלי – וכשהתחלנו בבית הספר ללמוד אנגלית בכיתה ד׳, לכל היותר זכרתי מילה או שתיים (אם בכלל).

אבל אז קרה עוד פיתול בעלילה: אחרי כיתה ה׳ – עברנו לארה״ב. המעבר היה במקור אמור להיות לשנה אבל התארך בסופו של דבר לשנתיים. אני אמנם ידעתי קצת אנגלית, אבל לא ממש הרבה ובמבטא ישראלי לא משהו.

במעבר הזה לצפון אמריקה היתה גם בעיה נוספת: התגוררנו אז במעונות שהיו מיועדים למשפחות של האוניברטה שבה אבא שלי למד, אני לא זוכרת אם היינו חייבים או שזה היה רק עניין של עלות. ובאישור של המעונות בתי הספר הציבוריים לא היו ברמה גבוהה מבחינת אוכלוסיה – או לפחות זה מה שההורים שלי חששו ממנו. הם חששו בעיקר מבית הספר שבו אני הייתי אמורה ללמוד, שהיה חטיבת הביניים המקומית. הם מאוד חששו שבגלל שרמת האנגלית שלי היתה מאוד נמוכה – אהיה בכיתה עם תלמידים מאוכלוסיות קשות.

אין לי מושג עד כמה זה היה נכון, או שאלו היו דעות קדומות של ההורים שלי שנבעו חלקית מגזענות וחלקית מחוסר ידע על איך עובדת מערכת החינוך האמריקנית. אבל זה הוביל לכך שבמשך השבועות הראשונים שלנו בארה״ב בתקופה שלפני פתיחת שנת הלימודים – עברנו בין בתי ספר פרטיים שונים, כאלו שהיו בתי ספר יהודיים ובית ספר אחד שזכור לי כ״ישראלי״ בשם ״כנרת״.

אלו היו בתי ספר יפים ומרשימים מאוד – אני זוכרת בעיקר בניינים יפים ומדשאות ענקיות. אבל לצערי בגלל שעברנו לארה״ב על מלגה שהתבררה כצנועה יותר ממה שההורים שלי ציפו שהיא תהיה (לאור יוקר המחיה בניו יורק), לא היה להורים שלי כסף לשלוח אפילו רק אותי לבית ספר פרטי כזה בשכר לימוד מלא. במצב כזה הם תרגמו את התעודות שלי ושל אחותי וניסו בכל הכוח לשכנע את מנהלי בתי הספר השונים לתת לנו מלגה (לפחות חלקית) כדי שנוכל ללמוד בבית הספר.

לצערי זה לא עבד, אבל אחרי ביקור או שניים כאלו אמא שלי הצליחה לשלוף איזשהו ספר לימוד ישן והתחילה ללמד אותי אנגלית. בדיעבד אני חושדת שייתכן מאוד שמה שהפריע לא פעם לבתי הספר היתה הרמה הנמוכה של האנגלית שלי, והם כנראה ציפו לרמה גבוהה יותר ממי שכביכול למדה את השפה שנתיים בבית הספר.

בסופו של דבר, בית הספר היחידי ששמח לקבל אותנו לשעריו עם מלגה היה סניף ״בית יעקב״ המקומי. חשוב לציין שאיתי בכיתה אמנם למדו שתי בנות של רבנים – אבל אני ועוד 4 – 5 התלמידות האחרות היינו חילוניות. אני מניחה שהן היו באותה סיטואציה כמוני – הן באו ממשפחות שרצו לתת להן חינוך טוב יותר מזה שהן יכלו לקבל בבית הספר הציבורי ואולי גם קצת ידע על יהדות, אבל לא יכלו להרשות לעצמן לשלוח את הבנות לבתי ספר פרטיים יקרים יותר.

מעבר לכך, היו בבית הספר לא פעם אירועים ״חילוניים״ למדי – למשל היינו מקבלות מידי פעם קטלוגים לקניה של ספרים באנגלית שהיו מיועדים למתבגרות ״רגילות״ (במקביל לקלטות עם עיבודים יהודיים שהתבססו על מוזיקה אמריקנית פופולרית). היינו גם הולכים לחוגים בספריה המקומית שהיתה במרחק הליכה מבית הספר, כשבקביל אלינו למדו בחוגים גם בנים מבתי ספר ציבוריים בסביבה שכנראה היו לא יהודים.

כנראה שבגלל זה אני זוכרת את הלימודים בבית הספר כחוויה חמה ומעניינת, ורק בדיעבד כמבוגרת הבנתי שהיו גם ניסיונות להחזיר אותנו בתשובה. אני למזל זוכרת שכילדה הייתי מאוד מאוכזבת שבית הספר ארגן סופ״ש שבו היינו אמורות לשוהת אצל משפחות יהודיות בשכונה אחרת – כילדה ראיתי בזה חוויה שהיתה מקבילה לטיול שנתי, ורק כמבוגרת אני מבינה עד כמה זה בעצם נועד לחשוף אותנו לשבת במשפחה חרדית כדי לנסות להחזיר אותנו בתשובה.

כזחרנו לארץ, לפחות אני הפעם הייתי זו ששימרה לעצמה את רמת האנגלית שלה. אמנם כבר אין לי את המבטא האמריקני שהיה לי אז, אבל בהחלט אפשר לראות שיש לי בטחון עצמי בכל מה שקשור לשפה כשאני מדברת.

ואולי במובן מסוים אני זו ששולטת בשפה יותר טוב מכל שאר המשפחה.

ניו זילנד, סיכום

את הפוסטים על ניו זילנד אני כותבת שנתיים אחרי שחזרתי הביתה מהטיול.

עזבתי את ניו זילנד באמצע דצמבר 2019, בערך שבוע וחצי לפני שהתחיל חג הכריסמס. לקראת סוף הטיול שלי, ובעיקר ביום האחרון שבו ביליתי באוקלנד – אפשר היה כבר להרגיש שהאתרים התיירותיים היו הרבה יותר צפופים ועמוסים ממה שהם היו לפני כן מהסיבה הפשוטה שזו ״עונת החגים״ ברוב המדינות הנוצריות שבה לאנשים יותר קל לקחת חופש ארוך. זה התבטא גם בעומס בטיול המאורגן בסבב הבא שלו: בסבב שלי היינו בערך 11 – 14 מטיילים בקבוצה כתלות באיזור שבו טיילנו, אבל ביום שבו אני ועוד כמה מטיילים עזבנו והצטרפו מטיילים חדשים – הקבוצה גדלה ל 22 – 23 מטיילים, ולפי המדריכים שלנו העונה היתה צפויה להיות עונה מאוד עמוסה (אבל טובה כלכלית לחברה).

ואז במרץ העולם התחיל להתמודד עם הקורונה. ניו זילנד באופן מכוון החליטה להגיב בסגר מוחלט – הן בסגרים ותנאים מחמירים בתוך המדינה, והן לכניסה של אנשים מחו״ל, כולל מגבלות על חזרה של אזרחים או מחזיקי ויזות עבודה במדינה. המגבלות האלו הצליחו למנוע במשך רוב התקופה תחלואה במדינה (עד הגעת זן הדלתא, וגם כשהוא הגיע התחלואה בניו זילנד נשארה מאוד נמוכה), ומבחינה אישית וכלכלית היא פרחה בתקופה הזו (לפחות יחסית לשאר העולם). למרות זאת, אחרי כמעט שנתיים של מגיפה (אור לדצמבר 2021), יש לחץ על הממשלה לפתוח שוב את גבולות המדינה, ולפי התוכניות הנוכחיות – המדינה מתחילה להקל על חזרה של אזרחים ותושבים מחזיקי ויזה בסוף ינואר, ותאפשר כניסת תיירים מחוסנים בלבד החל מסוף אפריל.

אבל מן הסתם הקורונה והמדיניות הזו פגעה בכל מה שקשור לתעשיית התיירות במדינה. שבועות ספורים אחרי תחילת המגבלות אחת המטיילות שהיתה חלק מהקבוצה שלי סיפרה לנו בקבוצת הווטסאפ של הקבוצה שהיא שמעה ממטיילת אחרת בטיול מאוחר יותר שאחד המדריכים שלנו (אותו מדריך שהכרתי בארה״ב למי שקרא את כל הפוסטים) פוטר מהחברה. לגבי המדריכים האחרים שלנו לא שמענו משהו באופן רשמי, אבל ממה שהבנתי מעמודי הפייסבוק שלהם, שני המדריכים שליוו אותנו בחלק הראשון של הטיול גם הם כבר לא עובדים בחברה.

באתר החברה שבה טיילתי, Flying Kiwi, היו עד לא מזמן תריכים לטיולים בעונת הקיץ הקרובה, אבל לאחרונה הם בוטלו לאור העובדה שניו זילנד תאפשר כניסת תיירים רק החל מתחילת מאי, שזו תקופה שבה כבר תנאי מזג האוויר לא מושכים תיירות (ויש לי תחושה שזה היה צעד מכוון של הממשלה). אבל החברה היתה בעבר מאוד פעילה בפייסבוק והיתה מפרסמת תמונות וחוויות כל כמה שבועות גם אחרי שהקורונה פרצה – אבל העדכונים האלו נפסקו אחרי פוסט אחרון באוקטובר 2020.

אני שואלת את עצמי גם על ההשפעה הרחבה יותר של ביטול התיירות על לא מעט שירותים אחרים שהשתמשנו בהם כתיירים, כמו מסעדות שונות, ספקים שונים לפעילויות נוספות, חנויות למזכרות, או אפילו מלונות, אתרי קמפינג, ואכסניות. למשל כחלק מהמחקר לקראת פרסום הרשומות על הטיול רציתי גם להמליץ על האכסניה שבה שהיתי באוקלנד לפני ואחרי הטיול, רק כדי לגלות שהיא נסגרה מאז.

בתקווה שיום אחד נחזור לטייל בחו״ל, חשבתי בכל זאת לסכם את השהות שלי בניו זילנד.

ניו זילנד היא מדינה שעיקר היופי והעניין שבה הוא בטבע ופחות בערים, ולכן היא ידועה בעיקר בטרקים היפים שנמצאים בה – אבל חשוב לציין שיש בה גם המון מסלולי הליכה קלילים שמתאימים למשפחות בכל רמות הכושר. חשוב גם לציין שהערים עצמן לא בהכרח מעניינות במיוחד, למרות שיש בהן מוזיאונים ופעילויות תיירותיות שונות – כשבולטת במיוחד העיר קווינסטאון שהיא מרכז הפעילויות האתגריות של ניו זילנד.

אני מניחה שחלק מסוים מהתדמית הזו שנוצרה לניו זילנד נובעת גם מהעובדה שהטיסה אליה מאוד ארוכה וכוללת כמה תתי טיסות, משהו שהרבה פחות מתאים לטיולי משפחות (אלא אם מדובר על משפחות חובבות הרפתקאות שמוכנות לטיול ארוך גם בתקופת שנת הלימודים), אלא יותר למי שרוצה אולי קצת ״לברוח״ כמה שיותר רחוק מהארץ אחרי שירות צבאי למשל.

אבל עבור מי שמחפש טיול משפחות יפה שאפשר למשל לעשות גם בקרוון או במחנאות – ניו זילנד היא בהחלט יעד נאה שיש בו תשתיות טובות לטיולים כאלו.

ניו זילנד ידועה כביכול כמדינה קטנה יחסית, אבל היא בעצם לא כזו קטנה כשזה מגיע למרחקים שצריך לנהוג בה בין אתרים שונים. רק המעבר במעבורת בין שני האיים לוקח בין שלוש לשלוש וחצי שעות למיצר שבמפה נראה די צר ודק. לא סתם יש במדינה אפשרות לטוס בין ערים שונות – כי המרחקים לא פעם מצדיקים את זה.

לכן חשוב מאוד לחשוב מראש מה אתם רוצים לעשות, ולתכנן את זה אחרי מחקר של זמני נסיעה כתלות בזמן שיש לכם לטייל. במקרה הזה חשוב גם לזכור שטיול לניו זילנד יהיה כנראה ארוך למדי.

דווקא בגלל זה לטיול מאורגן יש מגבלה בכך שהוא בהכרח יהיה ״טיול טעימות״: בכל מקום תוכלו להיות רק לפרק זמן מוגבל מאוד. יש אנשים שזה מאוד מתאים להם, אבל אני חושבת שלרבים מאיתנו כן חשוב לטייל קצת יותר לעומק.

מה שהפך את הטיול הספציפי שלי לאפילו יותר מאתגר היתה העובדה שכדי לתת ״טעימה אמיתית״ מניו זילנד, לא פעם הזמן שניתן לנו ללכת במסלולי ההליכה היה יחסית קצר כדי שנוכל להגיע לפעילויות אתגריות נוספות שכל כך אופייניות למדינה (בין אם היה מדובר על קפיצות באנג׳י ובין אם היה מדובר על ביקורים באתרי ״שר הטבעות״), גם אם רבים מאיתנו לא היו מעוניינים בהן.

בסופו של דבר עבורי הטיול היה יותר הקדמה לטיול הבא הרציני בניו זילנד.

שיקול מאוד חשוב בכל מה שקשור לטיול בניו זילנד הוא בחירת העונה שבה מבקרים במדינה. אני חושבת שביקור בחגי תשרי (ספטמבר – אוקטובר) או פסח (אפריל) יכול להיות נוח מבחינת חופשים מבתי הספר ומהעבודה, אבל חשוב לזכור שאוקטובר הוא תחילת האביב ואפריל הוא די בסתיו בחצי הכדור הדרומי, מה שאומר שמזג האוויר כבר יהיה קריר – במיוחד באי הדרומי שהוא יחסית מאוד דרומי (וניו זילנד בדרומה לא רחוקה מאוד מהקוטב הדרומי) ולכן מאוד קר.

אני אישית טיילתי מאמצע נובמבר עד אמצע דצמבר והרגשתי שנהניתי ממזג אוויר יחסית נוח (למרות שהוא היה קריר בהתחלה והחום כבר התחיל להיות מורגש לקראת סוף הטיול). המשמעות של זה היתה שהיתי צריכה לקחת יחסית הרבה ימי חופש מהעבודה. לי זה מאוד התאים כי הייתי חייבת לנצל ימי חופש כדי שהם לא יימחקו לי, אבל זה בהחלט לא מתאים לכל אחד.

חשוב לציין שבניו זילנד יש תיירות חורף שכוללת סקי, אבל לא רק – כלומר חלק גדול מהמסלולים ואתרי הטיול פתוחים גם בחורף, ולמי שמסוגל להתמודד עם מזג האוויר מדובר על חוויה מעניינת.

אבל חשוב לזכור שניו זילנד היא מדינה גשומה לכל אורך השנה, ומזג האוויר יכול בקלות להתחלף בה מגשם לשמש וחזרה לגשם וחזרה לשמש כמה פעמים ביום. צריך להתחשב בזה בכמה דברים:

  • הלבוש: חשוב להתלבש בשכבות כדי שתוכלו ללבוש או להסיר בגדים לפי מזג האוויר הנוכחי.
    אני אישית גם הייתי ממליצה לרכוש מעיל גשם ומכנסי גשם טובים – בזמנו המליצו לי לקנות מכנסי גשם לקראת ביקור באלסקה, ובדיעבד זה התברר כמיותר, ולכן חשבתי שהם גם יהיו מיותרים בניו זילנד, אבל בדיעבד גיליתי שהם חיוניים.
  • מזג האוויר כמובן משפיע על הטיול. במסלולים קלים יותר זה אולי פחות קריטי, אבל שמדובר על טרקים הגשם יכול להפוך את המסלול מהנאה מהנוף לאתגר של כמה גשם ושבילים חלקלקים תוכלו לסבול.
    מעבר לכך, יש מצבים שבהם טרקים מסוימים פשוט לא יהיו זמינים במזג אוויר מסוים – כשהידוע בהם הוא הטונגרירו Tongariro Track שעובר בגובה יחסית גבוה בין שני הרי געש, ובתנאי מזג אוויר קשים הוא מסוכן למעבר ולכן נסגר.
  • אם בחרתם לטייל עצמאית ולא במסגרת של טיול מאורגן – הגשם משפיע כמובן על הנהיגה. והנהיגה בניו זילנד היא מאתגרת – לא רק כי נוהגים בצד ההפוך של הכביש, ולא רק כי גם צריך לא פעם לנהוג לא מעט מרחקים כדי לעבור בין אתרים, אלא גם כי הכבישים עצמם לא פעם מפותלים וכוללים לא מעט עליות וירידות. תוסיפו לזה גשם – וקיבלתם נהיגה שהיא אפילו פחות נעימה.
    מה גם שלפעמים הגשם עלול לגרום למפולות או שבירת גשרים או כבישים, מה שיוביל חסימות ולאפשרות ש״תתקעו״ בדרך.

עוד נקודה שראוי לחשוב עליה היא איפה להתרכז בטיול. רבים למשל מגבילים את עצמם לאי אחד מבין שני האיים של ניו זילנד – בין אם מדובר על האי הצפוני או הדרומי. לכל אחד מהאיים יש אופי משלו – למשל באי הצפוני שי יותר תופעות גיאוטרמיות כמו למשל וואי או טאפו wai-o-tapu שיש בו תופעות גיאותרמיות מרשימות שמזכירות את יילוסטון, הרי געש שונים, ומעיינות חמים – לעומת האי הדרומי שיש בו יותר טבע פראי ופארקים לאומיים עם מסלולים וטרקים מעניינים.

וחשוב כמובן לזכור שבשני האיים יש לא מעט חופים מדהימים ביופיים, ששווה לעיתים להתעורר מוקדם בבוקר (או לוודא שאתם על החוף בזמן השקיעה) כדי לצלם את הזריחה או השקיעה בהם.

עוד נקודה שחשוב לזכור היא לא להניח שום דבר מראש על המון פרטים קטנים.

כפי שכתבתי ברשומה הראשונה שלי, הגעתי לטיול בניו זילנד אחרי שטיילתי כמה פעמים בפורמט דומה בארה״ב, ולמרות שהיה לי ברור מראש שיהיו שינויים בין החברות – חשבתי שאוכל להסתדר איתם.

אחד הדברים שלא ציפיתי שיפריע לי היה נושא האוהלים. בארה״ב יצא לי מידי פעם לישון באוהל שזה אומר כמובן להרכיב ולפרק אותו, ולכן חשבתי שאסתדר עם זה. אבל הנושא של ההרכבה והפירוק של האוהל שיגע אותי בניו זילנד – איכשהו האוהלים היו מסורבלים יותר מאלו שבהם ישנתי בארה״ב, והיו יותר קשים להרכבה ופירוק. ובניגוד לארה״ב – בניו זילנד לרוב לא היתה לי את האפשרות לוותר על אוהל ולישון במקום אחר (כשבחברה האמריקנית לרוב אפשר היה לישון על האוטובוס עצמו). אני עדיין זוכרת את בפעם האחרונה שפירקתי את האוהל אחרי הלילה האחרון שלי בטיול, ולמרות שהייתי עצובה שהטיול נגמר, הייתי גם קצת שמחה שאני לא אצטרך להרכיב ולפרק שוב אוהל בזמן הקרוב.

לכן אם אין לכם ניסיון בטיולים מהסוג שאתם מתכננים, תחשבו טוב טוב עד כמה תוכלו להתמיד כמשפחה / זוג / קבוצה לאורך זמן בפרטים הקטנים. האם על כולם מוסכם מתי להתעורר בבוקר, ולא יהיו קיטורים למשל על השכמה מוקדמת מידי או מאוחרת מידי? האם כולם ישתתפו ברצון בתורנויות בישול וניקיון, או נהיגה? האם כולם מסכימים למשל לבשל הרבה, ולא יהיו כאלו שידחפו לאכול כמה שיותר בחוץ גם אם מבחינת תקציב זה לא מתאים לכולם? ואלו כמובן רק שאלות לדוגמא – יש הרבה נושאים שבהם חשוב שתהיה הבנה והסכמה בסיסית.

חשוב גם לעבור על קצת מנהלות: בעבר לא היה צורך בויזה לניו זילנד, לפחות לא עבור ישראלים שרצו לטייל במדינה. אבל החל מאוקטובר 2019 ניו זילנד החליטה לחייב את כל המבקרים במה שמכונה ויזה אלקטרונית: אתם מדגישים בקשה לויזה דרך האתר או דרך אפליקציה ייעודית (שלדעתי ההגשה בה עולה כמה דולרים פחות), והבקשה מאושרת תוך עשר דקות עד שלושה ימים. אני חייבת לציין שאני קיבלתי תשובה מהאפליקציה אחרי חצי שעה בערך.

במקביל לויזה, הייתי צריכה גם לשל סכום כסף מסויים שחייבים לשלם ושנועד בעצם כדי לבצע תיקונים במסלולים שונים שנשחקו בגלל כמות התיירים המאוד גדולה שמגיעה לניו זילנד בשים האחרונות – וגם מיועד בין השאר כדי לעודד תעסוקה הוגנת וכמה שיותר רחבה של תושבים בתעשיית התיירות הפורחת של המדינה (או לפחות זו שפרחה לפני הקורונה).

גם הויזה וגם התשלום בתוקף לכמה שנים, שאחריהן צריך לדש את הסכום והויזה, למרות שפרק הזמן כנראה לא בהכרח זהה עבור שני הדברים.

נקודה שחשוב לזכור היא שכדאי להדפיס את הויזה האלקטרונית למרות שהיא אלקטרונית. זה לא לטובת ההגירה של ניו זילנד שיש בה מחשבים שפועלים לא רע – אלא דווקא עבור חברת התעופה. אני גיליתי להפתעתי שכבר בארץ חברת התעופה דרשה ממני להראות שיש לי את הוויזה, בטענה שיש סיבוכים חוקיים עבור חברת התעופה אם הם לא בודקים שהיא קיימת. למזלי יכולתי להראות לנציגים בנייד שלי את האימייל שקיבלתי כאישור על קבלת הויזה (למרות שבישראל הייתי צריכה לשוחח עם אחראי המשמרת כי הפקידה לא הסתדרה עם זה), אבל בהחלט עדיף להדפיס עותק של הויזה עבור כל מטייל.

כדי לקבל רקע על ניו זילנד, שווה לקרוא את ספרה של הסופרת שפרה הורן שנקרא ״חוויה ניו זילנדית״. לשפרה יש (או לפחות היה בתקופה שבה היא כתבה את הספר) בן זוג ניו זילנדי, ובמשך תקופה ארוכה היא חילקה את זמנה בין ישראל לניו זילנד. היא מציגה את ניו זילנד מנקודת מבט מאוד ישראלית – ישירה, בוטה, וכזו שלא מתחשבת בנכונות הפוליטית בצורה מאוד ישראלית. הנכונות הפוליטית של הניו זילנדים לפי שפרה הורן מסתירה לא מעט בעיות בניו זילנד, שרובן מתרכזות סביב היחס למאורים. חיצונית המאורים נחשבים לשווי ערך בחברה הניו זילנדית ויש הרבה כבוד לתרבות ולשפה שלהם (והניו זילנדים מאוד אוהבים להדגיש את העובדה שהאדם הלבן לא כבש את ניו זילנד אלא חתם על הסכם שלום עם המאורים) – אבל כנראה שמאחורי הקלעים יש עדיין הרבה בעיות של עוני ואלימות שמאפיינות בעיקר את המאורים אבל הניו זילנדים לא אוהבים לדבר עליהם.

בהקשר הזה, בעיני מאוד מומלץ לשלב ביקור בכפר מאורי במהלך השהות שלכם בניו זילנד. מדובר על ביקור שכולל הסברים על התרבות המאורית, מופע ריקודים ושירה – ואז ארוחה מסורתית.

ולסיכום הסיכום, אני רוצה לצרף כמה רשומות שכתבתי לבלוג ״חמושה בעדשה״ של מכרה שלי שביקשה שאכתוב עבור החלק באתר לו היא קוראת ״מלון אורחים״. אני מקווה שתהנו מקריאת רשומות אחרות שכתובות קצת אחרת – אבל גם שתהנו מקריאה של רשומות אחרות של ״חמושה בעדשה״.

  • חלק ראשון והיכרות עם ניו זילנד (והשיקולים מאוחרי בחירת הטיול שלי)
  • חלק שני ורקע על הטיול שבחרתי ואופן הטיול בו
  • חלק שלישי עם המלצות וסיפורים על אטרקציות ספציפיות
  • חלק רביעי עם המלצות כלליות על אוכל, מזכרות ושות׳

היום האחרון באוקלנד

מנקודת ההורדה של הטיול היתה לי הליכה של קילומטר וקצת לאכסניה שהזמנתי ללילה (העדפתי להשאר עוד לילה בניו זילנד כדי לא לפספס את הטיסה במקרה של תקלות). בעקרון האכסניה היתה אמורה להיות קרובה לנקודת האיסוף וההורדה – אבל ממש כמה ימים אחרי שהזמנתי בה מקום לפני ואחרי הטיול, קיבלנו הודעה מחברת הטיולים שהמיקום של נקודת האיסוף השתנה, כנראה כי בדיוק נערכו בו שיפוצים.

כשיצרתי קשר עם חברת הטיולים מי שענתה לי אמרה שזה לא ממש רחוק, כולה ק״מ וקצת ברגל – ולכן לא שיניתי את ההזמנה. אבל בבוקר שבו הייתי אמורה לצאת לטיול יצא לי לשוחח עם פקידת הקבלה לגבי איך להגיע לנקודת האיסוף – והיא נבהלה ואמרה שזה רחוק מידי בשבילי במיוחד עם מזוודות ושאר תיקים, והמליצה לי לקחת מונית.

הפעם בחזור החלטתי ברוח הטיול האתגרי ללכת את המרחק ברגל, ורוב הדרך לא היתה מי יודע מה קשה – למרות שהלכתי כנראה יחסית לאט. היתה רק עליה אחת לקראת סוף הדרך שהיתה ממש תלולה וקשה ועצרתי לנוח בה כמה פעמים – וב״זכותה״ הגעתי לאכסניה קצת מיוזעת.

הפקיד בקבלה אמר לי שהחדר שלי עדיין לא מוכן כי השעה היתה בערך עשר בבוקר, אבל הציע לי להתקלח, לאכסן את התיק בחדר שמיועד לכך – ואז לצאת ולטייל בעיר, ואקבל את החדר כשאחזור.

לא היה לי ממש כוח להתחיל ולחקור לאן לצאת, והחלטתי שוב לשוט לעבר waiheke. ביקרתי בכמה חופים שלא הייתי בהם קודם – כשאחד מהם להפתעתי היה חוף נודיסטים. למרות שאני רוצה לציין שכדי להגיע לאיזור הנודיסטי של החוף הייתי צריכה לעבור דרך איזור שיש בו לא מעט סלעים, כך שחוף היה יחסית דיסקרטי.

בשלב מסויים התעייפתי – בין השאר כי הייתי כבר עיפפה מהטיול ומההליכה עם התיק על הגב מוקדם יותר, מזג האוויר כבר התחיל להיות חם, והחוף נראה עמוס יותר משמעותית ממה שהחופים היו כשביקרתי באי לפני הטיול. החלטתי לחזור לעיירה המרכזית של האי (Onoroa) ושם אכלתי צהרים במסעדת המבורגרים שמאוד אהבתי בביקור הראשון בשם Too Fat Buns (משחק מילים על המילים ״לחמניה״ ו״ישבן״).

חזרתי לעיר בשעות אחר הצהרים, ואחרי מנוחה קצרה בחדר החלטתי ללכת שוב לכיוון ה Sky Tower – בפעם הקודמת ביקרתי בו בשעות אחר הצהרים המוקדמות, והפעם רציתי להיות שם בשקיעה ואחריה – ואכן היה שווה לעשות את זה.

אחרי הטיול הזה חזרתי לאכסניה דרך מרכז העיר, וראיתי לא מעט קישוטים והכנות לכריסטמס.

בבוקר לאחר מכן יצאתי יחסית מוקדם לאכול ארוחת בוקר, אבל בסופו של דבר לא הצלחתי למצוא מקום טוב לאכול בו, ומצאתי את עצמי אוכלת ארוחת בוקר במקדונלדס, ואז קופצת לסטראבאקס לקפה ומאפה ששניהם התבררו כמתוקים מידי.

חזרתי לאכסניה, סיימתי לארוז ולהתארגן לטיסה – ומשם הלכתי לעבר תחנת ה Skybus, ואחרי נסיעה קצה מהצפוי לשדה התעופה – ביליתי בו לא מעט זמן בלאכול צהרים ובלהסתובב בדיוטי פרי, כולל קניה של לא מעט שוקולדים שמיוחדים לניו זילנד (וכנראה גם לאוסטרליה).

הטיסה הביתה עברה בקלות ובשלום, והגיעה בזמן אי שם בשבת בבוקר.