זכרונות יפים מהטיולים שלי בארה״ב (עם החברה שקיטרתי עליה כל כך הרבה בטיול לאלסקה)

אחרי שקיטרתי כל כך הרבה על החברה והטיול, חשבתי לכתוב על חוויות טובות שהיו לי בטיולים האלו.


בערב האחרון של הטיול הראשון שלי ב 2004, עצרנו בלאס וגאס. אני לא ממש התעניינתי בביקור בעיר והייתי די במצב רוח רע בגלל הביקור ב״עיר החטאים״ בטיול שאמור היה להיות טיול בטבע (אבל חלק ממצ הרוח הרע נבע גם מהעובדה שהטיול עמד להסתיים), במיוחד כי הרגשתי שלמרות שרוב המטיילים חיבבו אותי, לא הצלחתי להפוך לידידה מספיק קרובה של אף אחד מהם כדי שהם ירצו לצאת לבלות איתי בעיר.

אבל כשיצאתי מהאוטובוס, איכשהו הצטרפתי לשלישיה של ידידים שהיה לי קשר רופף איתם בטיול: בחור ישראלי צעיר, בחור סקוטי שהיה מבוגר ממני בערך בעשור שבינו לבין הבחור הישראלי היתה מערכת יחסים זמנית, וידידה שלהם שהיתה בערך בגילי. בהתחלה הסתןבבנו קצת יחד, אבל אז שני הבחורים רצו קצת זמן להיות לבד – אז יצא שאני והבחורה בילינו יחד את הערב.

לא עשינו משהו מרגש במיוחד – הלכנו לראות את מופע המזרקות הידוע והקיטשי של מלון הבלג׳יו – ואז הלכנו לאכול ארוחת ערב במזנון של המלון.

המזנון בזמנו לא היה מהמזנונים הזולים (ואז היו בלאס וגאס המון מזנונים זולים מכל הסוגים), אבל כיום המזנון הזה הפך להיות יקר בצורה מוגזמת במקביל לכך שהוא גם הפך להיות מאוד יוקרתי שמציע פירות ים יקרים ויוקרתיים במיוחד (וכיום עולה בערך פי שניים ממה ששילמנו ב 2004), אבל אז לפחות הוא היה ידוע בכך שאיכות ומגוון האוכל בו טובים, אבל הוא עדיין לא היה פלצני.

עכשיו חשוב שתבינו שבשבועיים וקצת לפני הביקור הזה אכלנו בעיקר אוכל שבישלנו יחד על גזיות. הוא היה טעים ומשביע, אבל זה אוכל בסיסי למדי. מידי פעם אולי יצא שעברנו בעיר כזו ואחרת ואכלנו ארוחה במסעדה, אבל לרוב נטינו גם לאכול במסעדות בסיסיות למדי ברמה של פאסט פוד.

ואז אני ואותה חברה לטיול מגיעות למסעדה שיש בה אוכל בלתי מוגבל ברמה גבוהה. בואו ונגיד שאכלנו לא מעט צלחות די גדולות של אוכל שרובו נחשב באותה תקופה למאוד יוקרתי ומיוחד, גם אם כיום דברים כמו טפנד זיתים זמינים בכל מקום כמעט.

באותו לילה החברה סבלה מכאב בטן די רציני שהיא נאלצה לקחת כדור נגדו – והיתה צריכה גם עצירת שירותים באמצע שומקום כדי להתפנות.


לא מעט מהטיולים של החברה בדרום מערב ארה״ב היו עוברים בלאס וגאס, ולרוב היינו יוצאים מהעיר בסביבות חצות, ומתחילים נסיעה ארוכה לכיוון קליפורניה. היינו מורידים מי שהיה מעוניין בכך בלוס אנג׳לס, ואז מגיעים לסן פרנסיסקו אחרי עוד כמה שעות נסיעה.

בשלב זה כל הציוד של האוטובוס, ובמיוחד הציוד של המטבח הנייד, היו כבר נקיים במיוחד ומאוכסנים לקראת הטיול הבא, והיתה הבנה בלתי כתובה שבשלב זה של הטיול את ארוחת הבוקר אנחנו אוכלים בחוץ על הדרך.

בארה״ב יש רשת בשם Denny's שידועה בארוחות הבוקר שלה. אבל בטיול הספציפי הזה הבחור הסקוטי הצדיק באותו הבוקר את התדמית של סקוטים בתור חסכנים (קרי קמצנים ברמה שלא היתה מביישת את העדות הידועות לשמצה בקמצנות פה בישראל) והתעקש שנלך לאכול במקדונלדס הסמוכה כי מקדונלדס זולה משמעותית.

וכן, בארה״ב יש למקדונלדס ארוחות בוקר שברובן הן כריכים למיניהם עם חביתה, בשר, וגבינה בשילוב כזה או אחר.

אבל כשהגענו למקדונלדס הוא התלונן בפני שהוא ראה באחד השלטים באיזור המשחקים של הילדים שגיאת כתיב שמאוד הפריעה לו. אני מניחה שהוא לא בהכרח ראה את הקשר בין שגיאת הכתיב למחירים הזולים.


כמה שנים אחר כך יצאתי לטיול נוסף עם החברה, שוב באיזור דרום מערב ארה״ב.

היו בקבוצה שתי אחיות יהודיות, שאחת גרה בפלורידה והשניה בקליפורניה (ולמי שלא יודע – המרחק בין שתי המדינות האלו נמדד באלפי ק״מ), וניצלו את הטיול כדי להפגש ולבלות יחד כמה שבועות.

האחות מקליפורניה היתה כל הזמן במצב רוח גרוע, והתלוננה על כאבים בעיקר בברך שלה. אני ניסיתי לעודד אותה למרות שלא פעם היא ענתה לי קצת בעצבים על הניסיונות האלו.

הפעם היחידה שבה היא האגישה טוב והיתה באמת במצב רוח טוב היתה כשביקרנו באתר קמפינג ביוטה שבו היו מעיינות חמים. כנראה שהחום של המים בבריכה (ואולי המינרלים בהם) מאוד הקלו לה על הכאבים, ושתי האחיות התחילו לשיר שירים יהודיים כאלו בעברית בזמן ששחינו בבריכה הגדולה באתר שהן הכירו במרכז היהודי שהן גדלו לידו (לרוב שילוב של בית כנסת ושאר שירותים קהילתיים לקהילה היהודית באיזור, כולל בית ספר יהודי וחוגים סטייל מתנ״ס לילדים ולמבוגרים).

הטיול עצמו היה בן שני חלקים, ואני וכמה מהמטיילים האחרים עזבנו אותו ״באמצע״ אחרי החלק הראשון (שׁאז הצטרפו אליו מטיילים אחרים). כך שבערב האחרון שלנו המדריך הראשי החליט לעשות מעין משחק פרידה שבו כל מטייל צריך לספר על מטייל אחר שהשפיע בצורה כזו או אחרת על הטיול שלו (כנראה לטובה?), והאחות הזו שלא הרגישה טוב סיפרה עלי, ועל איך אני עזרתי לה לא פעם להתמודד עם הקשיים ועודדתי אותה, וזה באמת שיפר לה את החוויה בצורה משמעותית.

כמה שבועות אחר כך, האחות מפלורידה עדכנה אותנו שהיא הלכה לעולמה מסרטן במצב מתקדם שאובחן לכאורה רק שבוע לפני כן, והודתה לכל המטיילים שהפכו את הטיול האחרון שלהן יחד לכזו חוויה.

אני כותבת לכאורה כי עם השנים התחלתי לחשוד שהאחיות היו אולי מודעות למצבה הרפואי של האחות מקליפורניה ורצו בכל זאת להצטרף לקבוצה כטיול פרידה – אבל הבינו שכדאי להן להסתיר את מצבה הרפואי האמיתי כדי שהחברה לא תפסול אותה בגלל הסיכון הרפואי שבמצבה ובגלל נושאי ביטוח וכו׳ – אבל גם כדי לא להדאיג את שאר המטיילים.

בין אם זה היה המצב ובין אם לא, אני שמחה שהן זכו לזה, אבל גם מרגישה שהן היו מאוד ברות מזל שהאחות לא סבלה מהתדרדרות קשה במצבה במהלך הטיול וסיימה אותו בלי להקשות על עצמה, אחותה והסביבה. אני לא רוצה לחשוב על ההשפעות של האפשרות שהיא היתה הולכת לעולמה בזמן הטיול.


גם הפעם אחרי סיום הטיול נסענו חזרה לסן פרנסיסקו דרך לאס וגאס, והאחות הגראמפית התעקשה שנלך ברגל מהמקום שבו האוטובוס חנה למלון הבלאג׳יו – הפעם פחות כדי לצפות במזרקות, אלא בעיקר כדי לראות את תקרת הפרחים מזכוכית שהיתה בו שיצר אמן הזכוכית דייל צ׳יהולי.

העניין הוא שלאס וגאס היא עיר שקצת קשה ללכת בה ישר. מלבד העובדה שהרחובות עמוסים מאוד במבלים בשעות הערב, הרחוב הראשי מלא במלונות שיש להם מכונות מזל בלובי וקזינואים די גדולים שהם מקור הרווח העיקרי של המלון – ולכן המלונות מאוד רוצים שהתיירים ייכנסו דווקא אליהם. לכן לא פעם אי אפשר לעבור ליד המלונות במדרכה הצמודה אליהם כי היא לא קיימת, אלא חייבים להכנס ללובי של כל אחד מהמלונות האלו כדי שאנחנו התיירים נחשף לפחות למכונות מזל שאפשר להציג בפני תייר בכל גיל – וגם אם נוכל לעבור עד כמה שיותר קרוב לכניסה לקזינו עצמו (שהכניסה אליו מוגבלת מגיל 18 ומעלה) כדי לפתות אליו את מי שמחפש את ההימורים, אז מה טוב.

אבל זה כמובן הופך את ההליכה לארוכה וסבוכה יותר – בעיקר כי קשה לפעמים להבין איך אפשר ללכת בדרך הכי ישירה ליציאה מכל קזינו שכפו עלינו להכנס אליו.

לכן לקח לנו הרבה יותר זמן ממה שציפינו להגיע ברגל לבלגי׳ו – ולכן אמרנו שניקח חזרה מונית כדי לחזור לאוטובוס בזמן. אבל האחות הגראמפית סירבה לבזבז כסף על מונית (למרות שהיינו ממלאים מונית וכל אחד היה משלם עליה יחסית קצת) והתעקשה שהיא ואחותה יחזרו באוטובוס – משהו שלא רק שצריך להמתין לו, אלא כולל גם הליכה מהמלון עד התחנה שבה עולים, ואז מהתחנה שה יורדים חזרה לאוטובוס.

למזלנו הן הגיעו באיחור יחסית קטן ולא עכבו אותנו יותר מידי.


יום אחר כך האחות הזו ירדה בלוס אנג׳לס מוקדם בבוקר, ופגשה שם בשמחה את בן הזוג שלה בלי אפילו להיפרד מאיתנו.

האחות השניה נשארה איתנו עד סן פרנסיסקו ונשארה שם ערב אחד באכסניה שבה גם אני ישנתי. כנראה ששאר החבר׳ה שחזרו איתנו לסן פרנסיסקו אחרי החלק הראשון של הטיול לא ישנו איתנו באכסניה, כי אני זוכרת שחיכיתי לאחות הזו כמה שעות בזמן שהיא היתה צריכה לצאת לסידורים כשהגענו לעיר בשעות אחר הצהרים המאוחרות כדי שנוכל לצאת יחד לארוחת ערב.

אני חושבת שחיכיתי בעיקר כי הנחתי שזה לא ייקח לה יותר מידי זמן, ואז כשכבר התחלתי לחכות היה לי חבל לא לחכות רק עוד קצת שהיא תגיע.

האכסניה ששהינו בה היתה מאוד קרובה לצ׳יינה טאון, אבל במקום להכנס לצ׳יינה טאון עצמה איכשהו מצאנו מסעדה סינית או תאילנדית קרוב מאוד לאכסניה בדיוק מחוץ לצ׳יינה טאון ואכלנו בה – ועד כמה שזה נשמע אולי מפליא דווקא מאוד נהנינו מהאוכל, אולי כי המקום לא בהכרח היה תיירותי כמו בצ׳יינה טאון עצמה.

אני חושבת שבביקור האחרון שלי בסן פרנסיסקו המסעדה עדיין היתה שם, אבל איכשהו לא היה לי נעים ללכת לאכול שם לבד. אני חושבת שגם נטיתי פחות ללכת לאכול במסעדות לבד.


כן יצא לי לצאת לצ׳יינה טאון לארוחת ערב סינית אחרי הטיול הראשון שלי כמה שנים לפני כן.

אז הגענו קבוצה די גדולה של מטיילים לאכסניה אחרי הטיול, ולמרות שנוצרו חברויות ספציפיות בין אנשים – בסופו של דבר כולם החליטו לצאת יחד כקבוצה גדולה, וגם אני הוזמנתי.

אני כן זוכרת שהיה כיף, ושיצא לי לשוחח עם לא מעט אנשים שהיה לי פחות קשר איתם במהלך הטיול.


עוד זכרון שהיה לי שקשור ספציפית לטיול הראשון שלי עם החברה היתה הטיסה שלי לשם.

חשוב לי להסביר קודם כל שזה הטיול היחידי בחברה שבו עדיין גרתי בארה״ב ולכן יכולתי לטוס רק בטיסה פנימית בארה״ב ולא בטיסה בינלאומית.

בטיסה בינלאומית לרוב יש סיכון מסוים בעיכובים יותר גדולים מאשר מטיסה פנימית בארה״ב, לכן כשהייתי מגיעה מישראל הייתי לרוב מנסה להגיע יום ואפילו יומיים שלושה מראש כדי שלא אאחר לטיול, וגם ניצלתי את הזמן כדי לטייל בסן פרנסיסקו שלפחות עד השנים האחרונות היתה עיר מקסימה לביקור.

אבל כשהגעתי מאטלנטה, בגלל שהטיול יצא אז בערב – פשוט יצאתי מאטלנטה בטיסה לא ישירה מאוד מוקדם בבוקר.

הטיסות המוקדמות האלו (בעיקר אלו שהן הטיסה הראשונה שיוצאת) לרוב יותר מדויקות מבחינת זמנים כי לא רק שיש בשעות הללו פחות טיסות, אלא גם הטיסות הללו לא מושפעות מאיחורים של טיסות קודמות. ולא פעם הן גם מאוד ריקות כי אנשים לא אוהבים להתעורר בשלוש לפנות בוקר כדי להגיע לטיסה שיוצאת בשש או שבע בבוקר.

הייתי צריכה להחליף טיסות ביוסטון טקסס – ולהפתעתי הרבה, כשעשיתי צ׳ק אין לטיסה השניה שלי מיוסטון לסן פרנסיסקו, בגלל שהיו לי הרבה מיילים של חברת התעופה קיבלתי שדרוג למחלקת העסקים של המטוס כי היה שם מקום פנוי.

ראוי לציין שזה משהו שחברות התעופה בארה״ב עושות באופן אוטומאטי לבעלי תוכנית המיילים שלהם בלי שאפילו צריך לבקש. זה לא משהו יוקרתי במיוחד בעיקר כי מדובר על מחלקת עסקים בטיסה פנימית וזה רחוק מלהיות משהו ״מפואר״ כמו מחלקת עסקים של טיסה בינלאומית, אבל עדיין המושבים היו קצת יותר רחבים ונוחים, והאוכל קצת יותר ״מפואר״.

מאז יצא לי לא פעם לטוס במחלקת עסקים עעל סמך מיילים ולפעמים קצת בתשלום, בעיקר בטיסות בינלאומיות ששם מחלקת עסקים היא בהחלט הרבה יותר מפוארת ומפנקת. אבל הפעם הראשונה הזו היתה חוויה שקשה לשכוח.

אני מודה שהייתי שמחה גם לקבל שדרוג כזה בדרך חזרה, אבל הטיסה שלי מסן פרנסיסקו חזרה ליוסטון כבר יצאה בשעות הצהרים (ומיוסטון לאטלנטה בשעות הערב), כך שהיא היתה מספיק עמוסה שאם היה מקום פנוי (או אולי יותר) במחלקת העסקים – כנראה שהיו מספיק נוסעים מתמידים עם יותר מיילים ממני כדי לקבל אותם.


איכשהו חלק משמעותי מהרגעים שזכורים לי מהטיול שלי לאלסקה ב 2011 קשורים איכשהו לאוכל.

כמו למשל באחד הערבים שהיינו אמורים לנסוע במעבורת מעיר אחת לעיר אחרת באיזור דרום מזרח אלסקה – איזור שהוא בעצם בעיקר חוף עם הרבה איים קטנים ליד, כך שדרך התחבורה העיקרית בין היישובים בו היא המעבורת הזו.

אבל באותו ערב המעבורת איחרה, אז הלכנו לאכול כקבוצה פיצה ולשתות בירה כדי למלא את הזמן. אני חושבת שלא הייתי היחידה שהיתה תחת השפעת הבירה בתחילת הנסיעה במעבורת.

ואחרי שקראתי את הרשומה הזו של אמפי – נזכרתי בביקור שלנו בג׳ונו לשלושה ימים, שבהם אני ואישה מבוגרת שהתיידדתי איתה אכלנו ארוחת בוקר במסעדה מסוימת שהפכה להיות ה״קבועה״ שלנו בעיר,

ביומיים הראשונים הזמנתי שם ארוחה מאוד כבדה ומשביעה של חביתה, טוסט, תפוחי אדמה וכו׳ – אבל ביום השלישי הרגשתי שאנחנו לחוצות בזמן ולכן הזמנתי קערה של דייסת שיבולת שועל שהנחתי שתגיע מהר יותר, וגם לי יהיה יותר קל לאכול אותה מהר, למרות שהחברה שלי גערה בי על זה שיש לנו זמן – והיא עצמה הזמינה ארוחה כבדה.

למזלנו היא גם צדקה.

אבל ״ארוחת בוקר הפרידה״ שלי היתה בבוקר של יום האחרון של השהות שלי בארה״ב לאותו טיול.

ערב לפני כן הטיול המאורגן הסתיים וכולנו החלטנו לישון באכסניה שהמליצו לנו להשאר בה. אני גם זוכרת שרובנו הופתענו לגלות שלאחד המטיילים היה אח תאום זהה, אבל לפני שידענו את זה רובנו התבלבלנו קצת לראות אותו כביכול מחכה ליד האכסניה כשהמטייל היה עדיין איתנו על האוטובוס.

ואז כולנו (חוץ ממטיילת אחת בת 19 שבארה״ב היה לה אסור לשתות) יצאנו לבילוי משותף אחרות שבו השתכרנו ברמה שרובנו לא היינו מורגלים אליה.

בוקר לאחר מכו רובנו יצאנו לאכול ארוחת בוקר יחד – בעיקר אלו שלא היתה להם טיסה על הבוקר. אני אישית הזמנתי את הגרסא המקומית של ארוחת הבוקר הגדולה הזו שכללה גם חביתה עם הרבה ירקות, כולל ברוקולי – ומישהי שם העירה לי שאם לא היו ״דוחפים״ לי רוטב גבינה על הארוחה היא היתה יכולה להיות די בריאה (למרות שכמי שאוהבת את רוטב הגבינה הזה, לא רציתי לוותר עליו).


ניו זילנד, הטיסה – חלק שני

אחרי טיסה ארוכה ולא נוחה במיוחד, נחתנו בבנגקוק.

מהנקודה הזו, מי שטיפל בי ובשאר הנוסעים שפספסו טיסות בגלל האיחור של הטיסה שלנו מאיסטנבול לבנגקוק היתה חברת התעופה התאילנדית – והיחס (עבורי לפחות) השתנה ב 180 מעלות.

נתחיל מזה שכבר ביציאה מהמטוס, המתינו לנו כמה דיילות קרקע של לברת התעופה עם שמות של נוסעים שהעיכוב גרם להם לפספס טיסות, כולל אותי. הן לקחו את אלו מאיתנו שהיו להם הרבה שעות המתנה לטיסות הבאות שלהן לתור שבו נכנסנו יחסית מהר לתאילנד, ואז לאיזור איסוף המזוודות. כשהתיק שלי לא הגיע, אחת מהן ליוותה אותי לדלפק של האבידות והמציאות, עזרה לי למלא את הטופס – וגם בדקה עם הנציג שם אם הוא יכול לראות איפה המזוודה שלי, וביררה איתו שהתיק יגיע בוקר לאחר מכן. כולנו גם קיבלנו כרטיסי טיסה חליפיים לטיסה הבאה שיצאה משדה התעופה, ולמי מאיתנו שהיתה המתנה ארוכה – קיבלנו הסעה למלון שבו נוכל לבלות את הזמן עד הטייסה.

הנציגים לקחו אותנו כקבוצה למונית שירות – שהיא בתורה לקחה אותנו למלון מאוד יפה, ברמה די גבוהה שמשמש לרוב בתור מלון נופש גולף. כל מטייל או זוג קיבלו חדר בסיסי אבל כזה שהיה מאוד מרווח ונוח, ומעוצב מאוד יפה. הכל במלון היה ממוזג ונעים למרות מזג האוויר החם של תאילנד (מדובר היה על אמצע נובמבר כזכור, וכבר משעות הבוקר היו 38 מעלות פלוס אחוזי לחות משמעותיים). גם אנשי הצוות היו מאוד שירותיים ונחמדים וממש ממש מקסימים.

המלון עצמו כמובן היה על חשבון חברת התעופה, וכלל גם ארוחות עד שהיינו צריכים לנסוע חזרה לשדה התעופה. עבורי ועבור זוג נוסף – מדובר היה על שלוש ארוחות כי היינו צריכים להתייצב בשעות אחה״צ לטיסות שלנו שהיו לקראת הערב. הצ׳ק אין במלון גם כלל תיאום של מונית שירות חזרה לשדה התעופה בשעה המיועדת לכל אחד מאיתנו – לא נדרשנו ״ליישר קו״ עם הנוסעים המוקדמים ביותר לשדה התעופה כדי שכולנו ניסע יחד, אלא כל אחד קיבל נסיעה בשעה שמתאימה לו, לפחות עד רמה של חצי שעה או שעה.

מכיוון שנחתנו בשעות הערב ולקח זמן עד שעברנו את כל ה״סידורים״ של הכניסה לתאילנד, ההגעה למלון, והצ׳ק אין – כבר היתה שעת לילה די מאוחרת. אבל למזלנו המסעדה הבסיסית של המלון עדיין היתה פתוחה, והוגשה בה ארוחת ערב בסגנון של מזנון מאוד עשיר שיכולנו לאכול ממנו מה וכמה שרצינו, ולא היינו צריכים לסיים לאכול מהר או כל דבר אחר.

אחרי שאכלתי ושבעתי, חזרתי לחדר כדי להתקלח – ומכיוון שלא היתה לי פיג׳מה ״רשמית״ כי התיק שלי עדיין לא הגיע, שמחתי לראות שבחדר היה חלוק שיכולתי להחליף את הבגדים אליו, ופשוט הלכתי לישון בו, אחרי מקלחת ארוכה ומפנקת.

השעה כבר היתה לדעתי קרובה לחצות, ואחרי האירועים של הלילה הקודם שבו לא ישנתי בשדה התעופה של איסטנבול – פשוט נרדמתי פחות או יותר ברגע שעצמתי עיניים, והתעוררתי רק בבוקר. בבית אני לרוב מתעוררת לפחות פעם או פעמיים בלילה ללכת לשירותים, כך שעצם העובדה שישנתי כך לילה שלם מעידה על כמה הייתי עייפה.

ואז היו לי בערך שבע או שבע וחצי שעות עד שהייתי צריכה לנסוע חזרה לשדה התעופה, וביליתי אותן בעיקר במנוחה ובקריאת ספר. לצערי בגלל שהתיק שלי לא היה איתי גם לא היה לי בגד ים למרות שהייתי שמחה להכנס לבריכה החביבה של המלון. התיק הגיע ללובי של המלון בשלב מסוים, אבל בגלל הקצב האיטי והזורם של תאילנד, אף אחד לא ממש מיהר להביא אותו לחדר שלי. בשלב זה כבר התחלתי קצת לדאוג שאולי הוא לא יגיע לפני שאצא, ולא רק שלא אוכל להחליף בגדים לבגדים נקיים, אלא שאולי תהיה תקלה שהוא יישלח למלון בזמן שאני כבר אהיה בדרכי לשדה התעופה או אפילו בדרכי לניו זילנד.

הלכתי ללובי כדי לבדוק מה קורה, ואז פשוט ראיתי אותו זרוק שם בצד – והעדפתי לקחת אותו בעצמי לחדר מאשר להמתין לעובד שייקח אותו.

ארוחת הבוקר היתה גם היא בסגנון מזנון, למרות שהיתה גם עמדה של הכנת חביתות על ידי טבח. לכן ציפיתי שגם בארוחת הצהרים יהיה שם מזנון, ולכן כשניגשתי לשם שוב בסביבות שתים עשרה וחצי ציפיתי לראות דברים מוכנים, וכשהם לא היו – חזרתי לחדר בתקווה שעד אחת יהיה משהו מוכן.

רק כשחזרתי באחת וראיתי כמה סועדים יושבים שם אבל שום הכנות למזנון הבנתי שבשעות הצהרים אין מזנון אלא מזמינים מתפריט. אבל למרות שהייתי היחידה שאכלה, השירות היה מאוד איטי – עד כדי כך איטי שהתחלתי לדאוג האם אספיק לסיים לאכול לפני שאצטרך לעזוב לשדה התעופה.

בתמונות רואים שייק אבטיח, מנה נדיבה מאוד של אגרולס שהכינו טריים בשבילי – וכריך עוף. אני הזמנתי במקור המבורגר, אבל איכשהו המלצרית הבינה שרציתי את כריך העוף ומיד התנצלה כשהיא ראתה שאני מבולבלת כשהיא הגישה לי אותו וחשבה לחזור למטבח ולבקש שיינו לי אותו – אבל בשלב זה כל כך מיהרתי שאמרתי לה שגם כריך העוף הוא נהדר, למרות שהיה בו אבוקדו שאני לא ממש אוהבת וגם בסלט הכרוב היה רוטב עם מיונז שאני לא מתה עליו. אבל בכל זאת הוא היה מאוד טרי וטעים, וכפי שאפשר לראות הארוחה כללה המון ירקות, וגם היו בה קישוטים מאוד יפים ומושקעים.

הספקתי ממש ברגע האחרון לחזור לחדר, להתקלח שוב מקלחת קצרה, ואז להחליף בגדים – ולהגיע חזרה ללובי כדי לנסוע לשדה התעופה.

בדיעבד, השהות שם היתה כל כך מפנקת שמצד אחד זה הרגיש לי חלק מהחופש – אבל מצד שני קצת הצטערתי שזה קרה בהלוך ולא בחזור, שאז הייתי עייפה משמעותית וכנראה הייתי מאוד מעריכה שהות מפנקת כזו במלון.

אחרי תהליכי צ׳ק אין יסודיים אבל מהירים נכנסנו לשדה התעופה, ושם נתקלנו בפסל הבא של נחש וכל מיני דמויות שכנראה יש להם משמעות דתית:

בבנגקוק יש דיוטי פרי ענקי שרובו מורכב מחנויות יוקרה, וגם אם לא מדובר על חנויות מעצבים ״פרופר״, אלו יהיו חנויות יותר יקרות, גם אם מדובר על מוצרים כמו קרמים או שוקולדים. למרות שהגענו יחסית מוקדם לשדה התעופה ןכמובן שלא עשיתי שופינג, לא הצלחתי להספיק לראות את כולו.

כשהתכנסנו בשער היציאה לטיסה, היה לי קטע שעורר בי חוסר נוחות כישראלית: באיזור השער המתינו לא מעט נשים שהיו חברות בארגון בשם If Not Now שהוא ארגון שמאלני מאוד שדוגל בפתרון של מדינה אחת לשתי עמים, מה שתואל מאוד לדעות של השמאל הישראלי הקיצוני מאוד לפתרון הסכסוך בינינו לפלסטינים. אמנם כיום סביר להניח שהקו שלהם מוקצן מאוד בגלל המלחמה המתמשכת, גם אז הוא לא היה מתון במיוחד, והבנתי שבאותה תקופה לפחות הם היו משתפים פעולה לא מעט עם ״שלום עכשיו״.

מכיוון שהייתי צריכה להראות בכניסה למטוס תעודה מזהה שהיא הדרכון שלי, שבמפורש כתוב עליו שהוא דרכון ישראלי, חששתי למשוך את תשומת הלב שלהן כי לא רציתי להכנס מולן לדיונים פוליטיים או מדיניים. למזלי זה לא קרה, והעליה למטוס והטיסה היו שקטות במובן הזה. למזלי כם לא ישבתי ליד אף אחת מהן.

הטיסה הזו היתה הטיסה הררוכה מכולן של בערך 11 שעות. בגלל שהעבירו אותי בין טיסות בגלל האיחור של הטיסה שלי לתאילנד, לא יכולתי לבקש מושב מראש והייתי תקועה במושב האמצעי בין שתי נשים. למזלי זו השורה שהיתה באמצע המטוס ולא זו שקרובה לחלון, ולכן יכולתי לבקש משתיהן לצאת דרך המושב שלהן אם הייתי צריכה לקום, וגם השתדלתי לרוב לקום כשאחת מהן כבר כמה כדי למתוח רגליים או ללכת לשירותים אם הייתי צריכה.

בסוף נחתנו סוף סוף באוקלנד ניו זילנד, שם היה לנו תור מאוד ארוך לכניסה למדינה.

וכדי שהטיסה לא תסתיים בצורה נעימה מידי, התיק שלי היה חייב להיות אחד האחרונים שיצע למסוע (אם לא האחרון) כדי לנסות לגרד לי עוד קצת את העצבים עד כדי התקף לב על כך שחברות התעופה הצליחו לאבד לי אותו פעמיים בטיסה אחת.

האם אתם עושים פעילות גופנית כלשהי?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

בתור ילדה ונערה לא ממש התלהבתי מספורט. הייתי עושה ספורט בשיעורי ספורט שהיינו חייבים להשתתף בהם (וגם מהם ניסיתי להמלט כשיכולתי), וכהיינו נוסעים כל שבת לבריכה של האוניברסיטה העברית בירושלים שבה היה לנו מנוי משפחתי כי אבא שלי עבד שם במשרה חלקית – גם הייתי שוחה קצת כמה בריכות.

אני חושבת שהפעילות היחידה שהתלהבתי ממנה היתה בתקופה שבה למדתי בחטיבת הביניים – והיתה לנו אז פעם או פעמיים הפעלה של ריקודי עם בהפסקות. איכשהו גם הצלחתי להשתלב במופעים שמורה לריקודי עם ארגנה לטקסים שהיו לנו בכיתות הללו, לפחות עד שבסוף כיתה ט׳ היו לי שני מצבים לא נעימים סביב זה.

הראשון היה שהמורה החליטה לא לאפשר לי להשתלב באחד הריקודים – התירוץ היה שזה היה ריקוד זוגות והיינו מספר אי זוגי של בנות, אבל אני חושבת שבניסיון הראשון שלנו בריקוד קצת הסתבכתי עם אחד הסיבובים ובמקום לעזור לי ללמוד אותו, המורה העדיפה לוותר על שירותי.

ואז במקביל לזה פתאום שמתי לב שלא פעם גם בריקודים שבהם השתלבתי, תמיד איכשהו מצאתי את עצמי רוקדת בשורה האחורית, ולא פעם בפינה של השורה האחורית, כלומר במקום הכי מוסתר על הבמה.

בדיעבד אני גם נזכרת שלפחות תלמידה אחת בקבוצה היתה מישהי שהיתה רוקדת באופן קבוע כתחביב (אני משום מה זוכרת שהיא כל הזמן דירה על קבוצה של ריקודי שנות השישים, אבל זה היה לפני שלושים ומשהו שנה אז אני לא בטוחה שהפרט הזה נכון), ויכול מאוד להיות שגם לשאר הבנות היה רקע מסוים בריקוד בעבר או בהווה, כך שטבעי שהן רקדו טוב יותר ממני.

מצד שני, זו בדיוק היתה נקודה מהסוג שבו מורה טובה יכלה לעשות שינוי אמיתי ביחס שלי לפעילות גופנית – אם היא היתה מתאמצת יותר להפוך את החוויה לחיובית וקצת יותר משקיעה בי במקום לשדר שהיא כל כך מתביישת בי. בתור מבוגרת אני מבינה שהיא היתה מורה שהמשרה שלה התחלקה בין הרבה מאוד בתי ספר, ולרוב עבדה מעט מאוד בכל אחד מהם כך שהיתה לה מגבלת זמן. וגם מאוד יכול להיות שמבחינתה כמבוגרת היא הרגישה שעצם העובדה שהיא מאפשרת לי בכלל להשתתף במופעים כבר היתה עידוד מספיק – משהו שאולי כמבוגרת אני יכולה להבין, אבל לא הבנתי כנערה.

האירוע השני היה שלמופע הזה היינו אמורות להתלבש בחצאית לבנה, ובמקרה היתה לי כזו בבית כי כמה חודשים לפני כן קניתי חצאית לבנה לבת המצווה של אחותי. אני מודה שגם אמא שלי שנאה את החצאית הזו – היא היתה נפוחה אבל יחסית קצרה, וכנראה פחות החמיאה לי כי מבנה הגוף שלי נטה כבר מאז להיות בצורה של שעון חול כלומר עם אגן יחסית רחב, וסגנון כזה של חצאית פחות החמיא לי. אבל בגיל הזה עדיין לא הייתי שמנה ו״לא מחמיא״ באמת שלא היה ממש משמעותי.

כפי שאשפר להבין גם המורה לריקוד אמרה שחצאית לא מחמיאה, ואילצה אותי ללבוש חצאית אחרת שאחת מהתלמידות האחרות הביאה שהיתה ארוכה יותר ומתאימה יותר. אל אותי זה עצבן.

בשנה לאחר מכן כבר עברתי לעבוד בבית ספר אחר שבו לא היו לנו הפעלות של ריקודי עם, וגם לא מופעים שכללו ריקודי עם – ולכן הפסקתי באופן טבעי לרקוד.


גם בתיכון ובצבא לא ממש הייתי פעילה גופנית, מלבד מה שאילצו אותנו לעשות.

בתיכון היו לנו שני שיעורי ספורט בשבוע, ובאחד מהם היה לנו ״שיעור בחירה״ – לרוב היו במקביל שני מסלולים שכללו התעמלות אמנותית בסיסית, ריקודים, כדורסל, התעמלות קרקע ומכשירים, וכנראה עוד כמה. אמנם התעמלות קרקע ומכשירים לא היתה בשבילי, אבל איכשהו הצלחתי למצוא שיעור להצטרף אליו שלא היה כזה נורא.

אבל עדיין בשיעור השני בשבוע היינו צריכות לרוץ ולקפוץ, וגם פה די סבלתי.

בצבא בטירונות היו לנו מידי פעם ריצות ומסעות – אבל בשלב די מוקדם כשראו כמה אני לא מוצלחת בהן, פשוט ויתרו לי. את מסע סוף הטירונות ביליתי בחדר שלי במגורים, אבל אם אני זוכרת נכון היו עוד כמה ששמחו לוותר על החוויה.

בקורס שעשיתי בצבא גם היו לנו שיעורי ספורט, אבל בערך שליש מהם היו מה שהמדריכה כינתה ״הרפיה״ – היינו שוכבות על הגב על המזרן, קצת מכווצות קבוצת שרירים כזו או אחרת, ואז שוכבות בשקט לכמה דקות, כשאני חושבת שרובנו ניצלנו את הזמן לנמנם.

ואז בשירות הצבאי עצמו עבדתי בתפקיד משרדי, ולא ממש היו לנו שיעורי ספורט במהלך השירות שלי.


באוניברסיטה הייתי הולכת מידי פעם עם חברות לחדר הכושר, אבל זה הרגל ששרד בעיקר בחופשות הסמסטר או בתחילת סמסטרים, ובשאר הזמן היינו עסוקות מידי בלימודים.

היתה לנו בריכה יפה באוניברסיטה, וני זוכרת שהלכתי כמה פעמים לשחות בה בשנה הראשונה שלי – אבל אז התחלתי להשמין ולא ממש הצלחתי למצוא בגדי ים במידה שלי.

בשנה האחרונה של התואר נאלצתי להשלים את נקודות הספורט שנדרשו כדי לקבל אותו, והלכתי לשעור שנקרא ״התעמלות נשים״ שכלל קצת תרגילים כמו ריצה איטית של דקה או שתיים במעגל, או שהיינו הולכות יחד עם המורה לספורט לחדר הכושר והוא היה מדגים לנו כמה מהמכשירים. זה היה קל, כולנו עברנו בלי להתאמץ – ואני לא חושבת שאף אחת מאיתנו לא ממש המשיכה לעשות ספורט.


ואז במשך שנים לא עשיתי ספורט – מלבד אולי העובדה שבגללשאין לי רכב יוצא לי לרוב ללכת יותר ברגל ביום יום.

ואז התחלתי ללכת לשומרי משקל, והמדריכה הראשונה שלי שם היתה מישהי שרצה כמה קילומטרים כמה פעמים בשבוע.

אבל היא סיפרה לנו באחד המפגשים שלפני שהיא רזתה – היא בכלל לא עשתה ספורט. היא תמיד אמרה שאין לה זמן, ושהיא לא יכולה להשאיר את בעלה הרבה זמן עם הילדים – או איזשהו תירוץ אחר.

אבל אז יום אחד המדריכה שלה אמרה שמספיק להתאמן רבע שעה ביום – ואז היא החליטה יום אחד לצאת להליכה של רבע שעה. היא הלכה 7 – 8 דקות לכיוון אחד ואז חזרה הביתה כד לגלות שהבית לא התמוטט בלעדיה בזמן שהיא נעדרה.

היא התחילה להשתעמם בהליכות האלו אז היא היתה מביאה איתה את הטלפון שלה מתחילה לענות על הודעות – ואז לא היה לה מספיק זמן לענות על כל ההודעות שהיו לה, ולכן היא התחילה ללכת ברגל יותר זמן, עד שיום אחד היא מצאה את עצמה הולכת שעה רצוף.

ואז היא ראתה סביבה אנשים שרצים, והיא לא האמינה שמישהו מסוגל לרוץ הרבה זמן רציף – אז היא התחילה לשלב קצת ריצה מידי פעם בהליכות שלה, עד שהיא הגיעה למצב שבו היא הצליחה לרוץ באופן רציף שעה שלמה.


כמה חודשים אחר כך, החלטתי ללכת קצת בכך שירדתי תחנה אחת מאוחר יותר באוטובוס. הנהג הקבוע שלי קצת הופתע שלא צלצלתי בתחנה ה״רגילה״ שלי, ועצר לי אוטומאטית. אבל עם הזמן הוא התרגל להוריד אותי תחנה אחר כך.

כמה חודשים אחר כך הוספתי הליכה דומה בערב – ואז כשהתקרב הקיץ במקום לרת מאוחר יותר באוטובוס, פשות התעוררתי מוקדם יותר והתחלתי ללכת לפני העבודה.

עם הזמן התחלתי להאריך את ההליכות האלו, עד שהבנתי שכבר בלתי אפשרי להשקיע זמן בהארכה של המסלול, והצטרפתי לחדר כושר כדי שההליכון יעזור לי פשוט ללכת מהר יותר. שם אחת המאמנות גם הראתה לי איך אפשר להפוך את האימונים האלו ליעילים יותר בעזרת אינטרוולים. היא גם הראתה לי איך להתאמן בצורה יעילה עם משקולות – שזה משהו שני עושה עד היום.

בשלב מסוים היתה לי פציעה ברגל ולא יכולתי ללכת – אז איכשהו נוצר מצב שבו החלטתי לקחת כמה שיעורי שחיה כדי לשפר את הסגנון שי וללמוד איך לשחת חתירה וגב, ועד היום אני ממשיכה לשחות.

כך שכיום אני מתמידה בספורט שנוח ונעים לי, לרוב בשעות הבוקר.

להמשיך או להפסיק, זו השאלה

אחרי השיחה שלי עם הקואצ׳רית, היתה לה הערה אחת שמאוד מטרידה אותי – העובדה כמובן שאני מתראיינת כבר המון זמן ולא מצליחה למצוא עבודה, למרות שרוב מחפשי העבודה מצליחים למצוא עבודה מהר יותר, גם בתקופה הקשה הזו.

קל להסביר את זה בהרבה מאוד נקודות שהן לכאורה אובייקטיביות – כמו למשל שאני לא מעודכנת טכנולוגית ולכן קשה לי להגיע מלכתחילה לראיונות. או על כך שבגלל המצב הכלכלי הקשה בשוק יש המון תחרות על כל תפקיד, ולכן גם אם אני טובה הסיכוי שיהיה מישהו טוב יותר הוא תמיד גבוה. או שאני עובדת מבוגרת ויש דעות קדומות בשוק נגד עובדים מבוגרים.

ובמיוחד קל להתנחם בעובדה שאני לא היחידה שנמצאת במצב הזה – אני נתקלת מידי פעםבאנשים שמדברים על כך שהם מחפשים עבודה כבר למעלה משנה או שנה וחצי ללא הצלחה. אפילו אחת התלמידות האחרות שאיתי בקורס המקצועי שהיא בעלת ותק דומה לשלי מדברת על זה.

אבל מצד שני – עם הזמן אני מרגישה יותר ויותר שיש פה בעיה שהיא מעבר למצב כלכלי גרוע או מזל רע.


אני מודה שעם כל הרשומות שכתבתי כבר על חיפוש העבודה שלי – אני לא זוכרת אם פרסמתי תיאור יסודי של החיפוש הקודם שלי, או שרק כתבתי אותו בטיוטה כזו או אחרת ומחקתי אותו.

כי לחיפוש הקודם שלי בתחילת 2020 – הגעתי ממש לא מוכנה לראיונות. מעבר לפער הטכני שלי, הייתי מגיעה לחלק משמעותי מהראיונות שנקבעו לי, ולא היה לי מושג איך לפתור את השאלות שנתנו לי למרות שהן היו אמורות להיות מוכרות לי. רק אחרי לא מעט כשלונות והתייעצות בקבוצות פייסבוק מקצועיות גיליתי שיש דרכים לתרגל שאלות כאלו – וכשהתחלתי לתרגל, מהר מאוד התחלתי להתקדם ביותר ויותר תהליכי ראיונות, ואפילו בצורה טובה.

אבל גם אז, היו כמה תהליכים שבהם למרות ש״התראיינתי טוב״ לא התקבלתי, כי היה לי פער מקצועי מסוים שהמראיינים חששו ממנו. זה לא שהם לא היו מודעים אליו לפני הראיונות – אבל עדיין מסיבה כזו או אחרת העדיפו לראיין אותי. פעם אחרי ראיון שני בחברה כזו, המנהל האחרון שראיין אותי (היו שניים) ממש התקשר אלי והסביר שהוא התלבט מאוד אבל בסוף העדיף לא לגייס אותי, והוא ממש ישב איתי ועבר איתי על משרות שהיו פתוחות בחברה שלהן אולי לא היו לי פערים, אבל לא הצלחנו למצוא לצערו (ולצערי) חברה כזו.

כתבתי על התופעה הזו הודעה בפורום קצת ״קשוח״ של הייטק שמצאתי במקום כזה או אחר באינטרנט, ואחד המשתתפים הסביר לי שם שלא פעם כשמגיע מועמד שנשמע מבטיח מאוד (לרוב כזה עם המון שנות ניסיון) שיכול להתגלות כ״תותח״ – הם יראיינו אותו, בהנחה ש״תותח״ כזה יוכל בקלות להשלים את הפער, ואז לתרום הרבה מהידע והיכולת שלו לחברה ולהוביל פרוייקטים יחסית מהר.

אבל הוא גם אמר שכמראיין הוא רואה שלרוב זה לא המקרה, ולרוב פשוט מדובר על מרואיינים ״רגילים״ עם יכולות ״רגילות״ – ולכן מבחינת החברה כנראה יהיה פחות רצון לגייס אותם עם שכר יחסית גבוה שאמור להתלוות לוותק הזה כי ייקח לו זמן ״להיכנס לעניינים״. במיוחד כשמקומו אפשר לשכור מישהו בלי פערים, שייכנס מהר יותר לעניינים כי יש לו כבר את הידע, וגם אם יש לו פחות וותק הוא ייכנס לעניינים מהר יותר ובשכר נמוך יותר.

ובמובן מסוים הוא צודק – בכך שאני לא ״גאונת הדור״. הכרתי בסביבת העבודה שלי כמה מתכנתים מוכשרים כאלו שהיו בתפקידי הובלה שונים, ובהחלט היה להם מעבר לכשרון אישי גדול בתחום גם תכונות אישיות של יכולת ללמוד עצמאית ולדעת להבין מערכות ואת הצרכים שלהן בצורה רוחבית טובה.

אבל למרות שאני בהחלט לא ״גאונת הדור״, אני חושבת שאני עושה עבודה טובה כמתכנתת ממוצעת – לפחות כשניתנת לי הזדמנות לעשות את זה.


בסופו של דבר מצאתי עבודה, למרות שכידוע פוטרתי ממנה בסוף.

אבל התהליך היה כזה שבהתחלה היה לי קשה להתראיין כי הגעתי לא מוכנה לראיונות, אבל כשעבדתי על זה – התחלתי להשתפר ביותר ויותר מהם, עד שתוך כמה חודשים מצאתי תפקיד אחר.

אבל הפעם הגעתי לתהליך החיפוש כבר עם הידע והניסיון של איך להתכונן לראיונות עבודה. ואכן בתהליך הזה לא היו לי אירועים שבהם היה לי ״בלק אאוט״ – היו אמנם שאלות שהתקשיתי בהן או שנתתי להן תשובה לא טובה, אבל גם בשאלות שבהן לא היה לי מושג איך לענות הצלחתי להגיע לכיוון חשיבה כזה או אחר.

אז למה בעצם אם הגעתי לחיפוש מוכנה יותר – הרבה יותר קשה לי למצוא עבודה?


ראיונות עבודה בהייטק הם לא רק טכניים, גם כשהראיונות עצמם טכניים.

הכוונה היא שהם בוחנים לא רק האם התשובה שהמועמד נכונה או לא נכונה – אלא גם איך הוא חושב עליה. מועמד שמראה יכולת מחשבה (גם אם התשובה שלו לא בהכרח אידאלית) כנראה ייחשב למועמד טוב יותר ממי שמסוגל לדקלם כמו תוכי את התשובות האידאליות, אבל לא מסוגל להתמודד עם שינויים בתנאים של השאלה, או לא מסוגל להסביר לעומק את הפתרון.

עוד נקודה שחשוב לדבר עליה היא שהשאלות שנשאלות הן לא ממש משהו שלרוב אנחנו מתמודדים איתו בעבודה – אלא שאלות שהן קצרות וספציפיות לראיונות, ולכן לא פעם מתכנתים מתקשים להתמודד איתם בלי לתרגל אותן.

בגלל שהבנתי את העקרון שלהן ותרגלתי לא מעט מהן עבסבב החיפושים הקודם וגם בזה הנוכחי – היו לי גם ראיונות שבהם הסתדרתי טוב עם השאלה שניתנה לי. הצלחתי לתת מהר את התשובה הנכונה, התמודדתי טוב ומהר עם שינויים שביקשו ממני, והשיחה זרמה. מן הסתם אותם עברתי, ואפילו עם התלהבות מסוימת של המראיינים.

אבל בהרבה אחרים, התשובה שנתתי היתה טובה, אבל חלקית.

למשל לפני כמה שבועות הייתי בראיון פיזי בחיפה. השאלה הראשונה שנתנו לי היתה שאלה כזו, ובהתחלה באמת נתתי תשובה ובה שהתייחסה לכל מיני בעיות שיכלו לעלות, וכתבתי תשובה מסודרת לבעיה.

אבל אז אני פתאום חשבתי על עוד בעיה שיכלה לקרות, והעליתי אותה – אבל לקח לי זמן לעלות על פתרון למרות שזכרתי בקווים כלליים את מה שהיה אמור להיות הפתרון שלה. אבל כשהמראיין שלל את הפתרון נתתי שהיה בכיוון הכללי של הפתרון הנכון, וזה בלבל אותי ונתתי פתרון אחר שלא היה קשור עד שהמראיין עצר אותי.

בבית בדקתי את התשובה לשאלה – והתשובה הראשונית שלי היתה בכיוון הנכון, רק הייתי צריכה לחלק משהו במקום להכפיל אותו. סביר להניח שעכשיו אזכור את הפתרון לזה, אבל בראיון עצמו זה לא הספיק.

יכול להיות שאם החלק הראשון של השאלה היה מספיק טוב, בסבב החיפוש הקודם שלי היה כנראה סיכוי לא רע שהיו מעבירים אותי לשלב הראיונות הבא כדי שמראיין נוסף יתרשם ממני.

ואם המראיין היה מרגיש ״כימיה״ איתי, ייתכן שאפילו הייתי עוברת עם המלצות חמות, כי בעיניו עצם העובדה שרוב העבודה נעשתה בצורה טובה היתה מה שחשוב פה. יכול גם להיות שבמצב כזה מראיין היה מנסה לעזור לי להגיע לתשובה הנכונה כשהתקשיתי אבל הייתי בכיוון הנכון בכך שהוא היה רומז לי ומכווין אותי.

כיום כנראה בגלל שיש הרב מאוד מועמדים והסיכוי שמישהו יתן תשובה טובה מיד גדול יותר – כנראה שקל יותר לוותר על מועמדים שהם לא מושלמים, גם אם הם מראים יכולת חשיבה.


עד ליפוש העבודה הקודם שלי, תהליך ראיונות למתכנתים בהייטק היה לרוב מורכב מראיון טכני ראשוני עם מתכנתים בכירים או ראש צוות, אז ראיון טכני ואישיותי עם מנהל המחלקה – ובסוף ראיון עם נציגה או מנהת משאבי אנוש. היו לפעמים חברות שבין לבין היו נותנות תרגיל במשרדים או תרגיל בית קצר כאחד השלבים, לרוב בשלב ראשוני.

מעבר לזה, הראיונות עצמם היו קצרים יותר – משהו בין חצי שעה לשעה.

אבל כיום לרוב הראיונות מתחילים בשעה, אלא אם מדובר על שיחה מאוד ראשונית של להכיר את המועמד והרקע שלו לפני שמזמינים אותו בכלל לראיונות מקצועיים ״אמיתיים״. וזה מעבר לעובדה שאיכשהו יש יותר ויותר שלבים.

קחו לדוגמא תהליך ראיונות שהיה לי ביוני או יולי לחברה בטחונית כזו או אחרת.

הראיון הראשוני שלי איתם היה מול שני מתכנתים בכירים או מנהלים זוטרים באמת שהיה אחד הטובים שלי. עלו בו שתי שאלות מהסוג שדיברתי עליו שאיתן התמודדתי ממש ממש טוב, וקידמו אותי לסבב הראיונות הבא שהיה עם שני מנהלים בכירים יותר.

בעבר ראיונות כאלו עם מנהלים בכירים היו גם באוריינטציה טכנית, אבל קצת פחות בכל מה שקשור לתרגילים מעשיים, אלא יותר בכל מה שקשור למעבר על פרוייקטים שעשיתי, או לכל היותר שאלה קלילה כזו או אחרת.

אבל הפעם הראיון מולם כלל גם שתי שאלות טכניות אחרות – אחת שהכרתי והלכה לי טוב, והשניה היתה במקרה כזו שלא הכרתי, אז נפלתי בה.

ואז היתה להם עוד שאלה טכנית בסיסית שהיתה אמורה להראות עד כמה אני מכירה את השפה שבה הם עובדים – אבל לא היה לה שום קשר לעבודה השוטפת שלי בשפה (כמי שעבדה בה למעלה מ 15 שנה). זה פשוט היה סוג המידע שלא צריך אותו אלא במקרים מאוד ספציפיים, ויש לי רושם שגם הם לא היו זקוקים למידע הזה באופן שוטף אלא חשבו שזו שאלה ״מגניבה״ ו״קשה״ בלי להתייחס לחוסר הפרקטיות שלה.

במצב כזה שיש המון שאלונים טכניים, יש לחוסר הדיוק שלי סיכוי גבוה יותר להתגלות.


כיום יש נטיה לא פעם לתת ראיונות שבהם אנשים ממש ״מתכנתים״ כחלק מהראיון.

המצבים שאני מעדיפה הוא שנותנים לי תרגיל ואני צריכה להגיש אותו תוך פרק זמן מסוים, בלי מגבלה ספציפית על כמה אני משקיעה בו בפרק הזמן הזה.

למשל בינואר או פברואר האחרון קיבלתי תרגיל והייתי צריכה להגיד תוך כמה ימים אני מגישה אותו בהסתמך על הערכת זמן שאני נתתי, שכללה למשל את העובדה שהייתי צריכה ללמוד משהו חדש עבורו.

כשהגשתי אותו המראיינת נתנה לי עליו כמה הערות טובות – למרות שבסוף לא עברתי את השלב הזה, בין השאר כי לא בדיוק הצלחתי ״לקלוע״ לראש שלה. אבל היא כן שיבחה אותי על זה שכתבתי קוד עובד ושהצלחתי תוך זמן מוגבל ללמוד את הדברים החדשים שהייתי צריכה ללמוד ולכתוב בשפה שבה לא כתבתי בעבר.

אבל המבחנים האלו לא פעם נעשים במצב שבו אני צריכה לכתוב קוד ממש לפני מראיין ולהסביר לו מה אני עושה – וכל זה בזמן מוגבל. ואני לרוב מרגישה שאני כותבת את הקוד בצורה איטית מידי, ושזה משפיע על איך אני נתפסת.

מעבר לזה, אני אישית לא פעם כותבת משהו ואז עם הפיתוח מבינה דברים – ואז צריכה לשנות אותם.

יכול להיות שאלו דברים שאפשר לצפות שאשים אליהם לב מראש כמתכנתת ותיקה, אבל מעבר לעובדה שראיון הוא לא תהליך עבודה נורמלי (במובן הזה שהוא מוגבל בזמן ונעשה ברמת לחץ שלרוב אין לי בעבודה). אבל אני כבר שנים חושדת שיש לי הפרעות קשב וריכוז שמשפיעות על העבודה שלי, ובולטות במיוחד במצבים כאלו. אני די עובדת בבלגן בשוטף – ולרוב פשוט מתקנת דברים כשאני מגלה טעות בבדיקה ולא בהכרח אחשוב על דברים מראש.

בעבודה שוטפת זה כנראה משפיע אבל לא הרבה – אלו מצבים שבהם למשל משימה תיקח לי קצת יותר זמן ממה שהיא תיקח לאדם אחר. לרוב זה משהו שאני יכולה לספוג בזה שאעבוד קצת יותר זמן ואשאר בעבודה עוד חצי שעה או שעה בסוף יום עבודה כדי להשלים משהו שכנראה אדם רגיל היה מצליח להספיק ביום עבודה רגיל או קצת פחות אפילו אם הוא ממהר במיוחד.

השבוע היה לי מבחן כזה בחברה שהיו לי בה שני ראיונות קודמים שבהם הצלחתי כנראה להרשים – והתפספס לי תהליך שנראה היה מבטיח.


זו כבר נקודה שכתבתי עליה קודם. כמתכנתת עם ניסיון קטן יותר, היתה יותר סלחנות כלפי אי דיוקים מהסוגים שדיברתי עליהם. למשל היה חשוב יותר להראות יכולת חשיבה, עם הבנה שאולי חלק מהבחירות הפחות טובות שעשיתי או הטעויות שעשיתי נבעו מחוסר ניסיון, ועם הזמן והניסיון אשתפר. אבל הסלחנות הזו נעלמת עם הזמן והציפיה היא שכמתכנתת מאוד ותיקה הם לא יקרו לי – וזה לא בהכרח תואם מציאת.

ואני חושבת שזה משהו שבשילוב עם הקשיים האובייקטביים (משבר כלכלי, שוק מוצף במועמדים, ניסיון בעייתי) מונע ממני למצוא עבודה למרות שאני כן מידי פעם מצליחה להראות פוטנציאל טוב.

על ספרים וחדשות רעות

העבודה של סופרים תמיד נראית לנו על פניה מאוד קלה. הם כותבים ספר ״טוב״ שהופך להיות רב מכר, ואז הם יכולים להפסיק לעבוד בכל עבודה אחרת – ולהתחיל לכתוב ״במשרה מלאה״. כמובן שכל שאר הספרים שלהם ממשיכים להיות רבי מכר, הם כמובן גם מתעשרים מזה – אבל ממשיכים לכתוב פשוט כי הם אוהבים את זה (וכנראה גם את האהבה וההערצה של קהל הקוראים).

אבל כדי להפוך לסופר רב מכר – צריך הרבה מאוד מזל. צריך לא רק לכתוב בצורה טובה לאורך זמן ספרים טובים (בין אם מדובר על לבנות סדרה שלמה שמתבססת על אותן דמויות ועדיין לרענן את העלילה בכל ספר, ובין אם ליצור דמויות שונות ולגוון בעלילה) – אלא גם שמספיק מהם יהפכו לנמכרים מספיק (ואולי אפילו לרבי מכר) כדי שלהוצאות הספרים ישתלם להמשיך לשלם לסופר להמשיך לכתוב.

נכון שמאחורי היכולת של ספר להפוך לרב מכר עומדים לא מעט מנגנונים. חלק מזה הוא למשל השיווק של הספר ויחסי הציבור שהוצאת הספרים מחליטה להשקיע בו, אבל לסופר המתחיל גם זה לפעמים עניין של מזל (במיוחד בשלב הראשוני אחרי שהספר יוצא לאור)..

לסופרת סופי קינסלה היה את המזל הזה. למרות שסופי קינסלה היה שם העט שלה – שמה האמיתי הוא מדליין וויקהאם, והיא כתבה ספרות יותר ״רצינית״ – ולכן כשהיא רצתה לכתוב ספרות קלילה ואפילו הומוריסטית יותר, היא החליטה לכתוב תחת שם עט. סופי היה השם האמצעי שלה – וקינסלה היה שם הנעורים של אמא שלה.

למזלה – הוצאת הספרים שלה התלהבה מספיק מהספר הקליל כדי לפרסם אותו, ובדיעבד התברר שהספרים הקלילים יותר שהיא כתבה תחת שם העט שלה נמכרו טוב משמעותית מהספרים הרציניים שהיא כתבה תחת שמה (וייתכן מאוד שדווקא הספרות הקלילה גרמה לספרות הרצינית להמכר יותר ברגע שזהותה של הסופרת התגלתה).

וקינסלה / וויקהאם בהחלט הפכה לסופרת שיכולה לעבוד כסופרת במשרה מלאה, ובעלה הפך להיות המנהל שלה במשרה מלאה ב 2013.


בתחילת דרכה, היא התפרסמה בזכות סדרה שהיא כתבה על בקי, אישה צעירה שעובדת ככתבת כלכלית (למרות שהיא לא ממש מבינה בכלכלה, ולא לוקחת את הקריירה שלה ברצינות) וכמו נשים צעירות רבות – ״מכורה״ לקניות, הין אם אלו בגדים או בילויים, ולא מצליחה להשתלט על האוברדרפט שלה. בספר הראשון מנהל הבנק שלה רודף אחריה, בספר השני הצהובונים בבריטניה עושים לה שיימינג – ורק כדי לגוון, בספר השלישי היא צריכה לבחור בין חתונה יוקרתית מהאגדות שחמתה לעתיד (האנטיפתית) מציעה לה – לבין חתונה ביתית בחצר של ההורים שלה.

הסדרה היתה אמורה להסתיים אחרי הספר השלישי, וקינסלה המשיכה לכתוב – אבל ספרים שעמדו פחות או יותר בפני עצמם. אבל הפופולריות של הסדרה הובילה לכך שקינסלה המשיכה לכתוב ספרים על בקי עם עלילות שהפכו להיות יותר ויותר מופרכות עם הזמן – החל מאחות מצד אבא שלה (מרומן לפני הנישואים) שהיא אנטי קניות, דרך הריון שבקי מתעקשת להיות מטופלת על ידי הגניקולוגית הכי יוקרתית בעיר רק כדי לגלות שזו האקסית של בעלה שרוצה אותו חזרה – וכלה בעליות מופרכות בלוס אנג׳לס ובלאס וגאס.

בשנים האחרונות היא כתבה פחות ופחות, עד שלפני בערך שנה וחצי היא פרסמה הודעה ברשתות החברתיות על כך ששנה וחצי לפני כן היא אובחנה כחוה בסרטן המוח. היא הסבירה שהיא לא הודיעה על כך עד אותה תקופה כדי לאפשר למשפחה שלה (בעלה וחמשת הילדים שלהם) ללמוד להסתדר עם המציאות החדשה של אמא לא בריאה שעוברת טיפולים קשים.

הספר היחידי שהיא הוציאה מאז היה ספר שבעצם מספר על החוויה הזו של להיות חולה – החל מההתמודדות עם להתעורר מהניתוח כשבכל פעם היא שוכחת למה היא בבית חולים וכל כך כואב לה הראש (היא מעולם לא נזכרה בתהליך האבחון או בתסמינים שהיו לה), דרך השיקום הפיזי הקשה (לבהתחלה לגרור את עצמה לכמה צעדים עם הליכון, ואז לצאת להליכות קצרות, ולא מעט טיפולים של ריפוי בעיסוק לפני שהיא שוחררה הביתה) – וכלה בחיים לצד טיפולי כימותרפיה והקרנות כדי לנסות לאפשר לה לשרוד כמה שיותר.

בסרטן המוח הרוב המוחלט של החולים מצליח לשרוד בין שנה לשנה וחצי. קינסלה עצמה הצליחה לשרוד קצת יותר משלוש שנים, עד שאתמול בבוקר (שעון בריטניה) היא הלכה לעולמה כשהיא מוקפת בבני המשפחה שלה.

היא הלכה לעולמה יומיים לפני יום ההולדת ה 56 שלה.

היא אמנם לא כתבה ספרות ״עילית״, אבל רבים מהקוראים ובעיקר הקוראות שלה הגיבו על ההודעה על מותה בסיפורים על איך הספרים שלה עזרו להן (וגם להם) להתגבר על קשיים ותקופות פחות טובות בחיים. ולפחות בעיני זה חשוב מאוד.

כמה דברים שמפריעים לי בחיפוש העבודה

בהמשך לרשומה הזו.

הדבר הראשון הוא שאני מרגישה שאני ״מוצפת״ בדברים לתרגל משני הקורסים שאני עושה.

באפן עקרוני, הקורס המקצועי ״הבטיח״ לנו שהתרגול ייקח רק שלוש או ארבע שעות כל שבוע. אבל היתה הנחה מאחורי ההבטחה הזו – שהתרגול יתנהל בשפה שהוא בחר. זו שפה די פופולרית, אבל במקרה אני לא ממש מכירה או עובדת איתה. במקביל לזה, יהיה לי יתרון מאוד גדול לעבוד בקורס דווקא באחת מהשפות שאני כן חזקה בהן, כי הידע שאני לומדת בתרגול הוא בדיוק הידע שחסר לי בכל מה שקשור לשפה הזו. אבל התרגיל עצמו בעצם נותן מימוש פחו או יותר מלא של התרגיל בשפה שאני לא משתמשת בה – מה שאומר שאני צריכה לחקור איך לעשות את הדברים האלו בשפה ״שלי״ שזה משהו שצריך לעשות בכלים מאוד שונים מאלו שמותאמים לשפה שהמדריך נותן בה את הדוגמאות. והמחקר לוקח זמן, וגם להבין איך לגרום לדברים לעבוד כמו שעובד הקוד שכבר כתוב בתרגיל. וזה תהליך מאוד חשוב שבו אני לומדת את הדברים ״דרך הידיים״ וכמובן מתרגלת אותם, אבל זה תהליך שלוקח זמן כי אני צריכה לחקור ולפתור בעיות שהמדריך כבר פתר לאחרים.

לא ממש הספקתי לסיים את התרגיל לפני השיעור שהיה לנו בראשון בערב, ואז בשני היה לי ראיון עבודה שדרש כתיבה של תרגיל שנמשך כמה שעות אחרי הראיון כדי להשלים אותו בצורה טובה – ואז כבר הייתי צריכה להתחיל לעוד לקראת הקורס בנטוורקינג בשלישי בערך, כי במקביל היו לי את ״פינוקי הבית״ של הקורס להספיק, שזה היה בעיקר לעשות כמה קורסים באתר ממשלתי של קורסים.

התוכן של הקורס היה מעניין – אבל הוא היה מאוד איטי וחזרו בו הרבה פעמים על כל פיסת מידע אפשרית, מה שהפך אותו לאיטי וקצת משעמם.

מסתבר שבמקביל אליו היה צריך למלא איזשהו דף עבודה – שכלל לא רק מענה על שאלות אלא גם לשוחח עם חמישה אנשים שמכירים אותנו מקצועית או אישית כדי לשאול אותם כמה שאלות שמדגישות את ה״חוזקות״ שלנו. מבחינה מקצועית לפחות זו שאלה שלא זרה לי כי בהייטק עורכים הערכות מקצועיות פעם או פעמיים בשנה (כתלות בחברה) ולא מעט שיחות על בסיס קבוע מול המנהלים שלנו. מעבר לזה, חלק גדול מהתרגול הזה עשיתי באופן רציף עם הקואצ׳רית שלי נגע בנקודות האלו. כך שלא הייתי צריכה ליצור את הקשר הזה עם אנשים כדי למלא את השאלון, מה שהיה טוב כי באמת שלא היה לי זמן לזה.

מעבר לזה, גם הקורס אוניין וגם הקורס שבו אני משתתפת עם הקבוצה מרגיש לי כאילו הוא לא מתאים לי במלוא מאת האחוזים.

למשל קורס האונליין נשמע כאילו הוא מכוון להסבה מקצועית – למשל חלק מהשאלות והפעולות שהיינו צריכים לעשות היו ״לחקור את תחום העיסוק שאליו רוצים להיכנס״. אבל אני כבר מכירה את התחום שבו אני רוצה לעבוד ומה נדרש בו…

או הקבוצה עצמה נשמעת מאוד מכוונת לאנשים שרוצים לפתוח עסקים עצמאיים, רובם בתחום ההדרכה האישית בכל מיני תחומים – ונשמע שבאמת רובם בתחילת דרכם בתחום הזה של להדריך וגם של להיות עצמאיים. והתחושה היא שלא פעם ההכוונה שהמדריכה שלנו נותנת היא בכיוונים האלו – למשל אתמול היא המליצה על לא מעט כלים לנטוורקינג לעצמאיים, אבל לא נתנה כלים מקבילים לשכירים. היא אמרה לדעתי בשיכור הראשון לגבי משהו ספציפי שהיא רצתה שנעבור עליו ש״הוא גם יתאים חלקית לשכירים״, ולמשל אתמול בערב היא נתנה המלצה ללא מעט קבוצות לנטוורקינג שהן ספציפיות לעצמאיים – אבל אפילו לא המלצה אחת לקבוצות שרלוונטיות לשכירים.

כן חשוב לי לכתוב שברור שהמדריכה שלנו מקצועית – היא באמת עוקבת אחרי אנשים ונותנת עצות אישיות, כולל בין שיעורים. למשל היה לנו תרגיל בשיעור אתמול שבו היינו צריכים לספר איזה עזרה נשמח לקבל מהקבוצה – והיא ביקשה ממני ומעוד אנשים לחשוב על חברות ספציפיות שנרצה לעבוד בהן, כי היא יודעת מניסיון שאנשים שלא בהייטק לא בהכרח מכירים ״תחומים״ שונים בהייטק ולא ידעו לקשר בין החברה שבה מכר/ה שלהם עובד/ת לבין התחום שלמי שעובד בהייטק נשמע מאוד טבעי.

והקורס לא מיותר לחלוטין – מידי פעם יש בו ״פנינה״ מעניינת, אבל אני צריכה להמתין לפנינה אחת או שתיים כאלו בשיעור של שלוש שעות…

מעבר לזה, היתה לנו השבוע משימה שאני לא בטוחה שאהיה מסוגלת להתמודד איתה.

המדריכה בעצם ביקשה שנרכיב רשימה של עשרה אנשים שמהם נרגיש בנוח לעזור לנו בחיפוש של מה שאנחנו מחפשים – בין אם הם עצמם יכוים לעזור, או שהם מכירים אנשים שאולי יוכלו לעזור בעצמם או שהם מכירים אנשים אחרים שיוכלו לעזור לנו.

היא נתנה לנו רשימה של מקורות שבהם נוכל לחשוב על אנשים כאלו – חברים, בני משפחה, קולגות מעבודות קודמות, אנשים מהלימודים – אבל גם קשרים אחרים שלא בהכרח חשבנו עליהם, כמו למשל הורים של הילדים במסגרות החינוכיות, או אנשי מקצוע שאנחנו בקשר איתם.

אז למשל היא ביקשה מאיתנו לגלול ברשימת אנשי הקשר בנייד שלנו כדי לראות עד כמה יש שם פואנציאל לאנשים שאנחנו מכירים ויוכלו לעזור לנו כקשרים.

ואז הבנתי עד כמה בעצם המעגלים החברתיים שלי מצומצמים – ואין לי בהכרח את אנשי הקשר האלו.

קחו לדוגמא אנשים ״מהלימודים״ – את התואר עשיתי לפני עשרים ומשהו שנים, ולא ממש שמרתי על קשר עם אנשים מהתואר מלבד כמה חברים, שגם הם כבר מודעים למצבי וניסו לעזור לי ללא הצלחה.

דוגמא נוספת היא מעגלי מכרים כמו ההורים של חברים של הילדים – בגלל שאין לי ילדים, אין לי את המסגרת החברתית הזו. אבל זה לא רק ״ההורים של חברים של ילדים״ – אלא משהו מעבר לזה. כי למשל בהקשר הזה של הילדים, המדריכה למשל הציעה לנו שכשאנחנו מחכים למורה בזמן אסיפת הורים, נשוחח עם ההורים שלידנו במקום שכולנו נהיה ״קבורים״ בטלפון. אבל זה בעצם טיפ שיכול להיות רלוונטי להמון מסגרות חברתיות אחרות – רק שבעצם אני פתאום מבינה שכבר לא מעט שנים אין לי מסגרות חברתיות כאלו שבהן אני יכולה לפגוש אנשים באופן ספונטני.

וכשדיפדפנו בטלפון – מלבד משפחה וחברים, רוב המספרים היו של משרדים שונים או אנשי מקצוע שאני נעזרת בהם בתדירות די נמוכה, ולא כאו שארגיש נוח לבקש מהם עזרה.

וזו בעצם בעיה – אבל לא כזו שהקורס יכול לעזור לי בה…

ניו זילנד, הטיסה – חלק ראשון

הטיסות שלי לניו זילנד היו הטיסות הכי קשות והכי קלות שהיו לי אי פעם בטיולים.


הטיסה חזרה הביתה מניו זילנד היתה כנראה הטיסות הכי קלות שאי פעם עברתי, ומדובר היה על טיסה מורכבת שבה היו לי שני קונקשנים (אחד בבנגקוק והשני באיסטנבול). היו לי בערך שעתיים בכל קונקשן כזה, ושני שדות התעופה ידועים בתור שדות תעופה ענקיים שבהם יש מרחקים עצומים בין הטרמינלים והשערים, ועדיין הצלחתי להגיע לטיסות ההמשך בזמן.

זה קרה בין השאר כי כל הטיסות שלי באמת יצאו בזמן, וכמה מהן אפילו כנראה כמה דקות לפני הזמן, ומשך הטיסה באמת היה כפי שהוא היה צפוי להיות.


הטיסה בהלוך היתה ההפך הגמור.

דווקא בטיסה הזו דאגתי למרווחים מאוד גדולים של בערך שלוש וחצי עד ארבע שעות כדי שאם חלילה אחת הטיסות תתעכב, לא אאחר לטיסה הבאה. כן השארתי לעצמי יומיים וחצי בניו זילנד לפני הטיול כדי להתרגל לזמן במדינה (שהוא 11 שעות לפני ישראל) ולתקלות למיניהן, שהנחתי שעלולות להיות בעיקר מסוג איבוד הציוד שלי. איבוד מזוודה במצב כזה הולכת לאיבוד – אז תהיה לי בעיה לקבל אותה חזרה במהלך טיול שבו אנחנו עוברים כל יום ממקום למקום.

לכן העדפתי שיהיה לי זמן מראש במיקום קבוע לכמה ימים כדי שהמזוודה תוכל להגיע אלי.

הטיסה מישראל לאיסטנבול יצאה בזמן, וקיבלתי כרטיסי עליה למטוס גם לטיסות הבאות, כאילו הכל עומד לצאת בזמן ואין בעיות מיוחדות. גם הגענו לאיסטנבול בזמן סביר, עברנו יחסית מהר את הבידוק הבטחוני בשדה – ואז חיפשתי מסך לראות בו מאיזה שער הטיסה שלי ממריאה.

ורק אז ראיתי שהטיסה נדחתה בארבע ומשהו שעות – בערך חצי שעה יותר מזמן ההמתנה שהיה לי בשדה התעופה הבא, בבנגקוק, כלומר גם אם הטיסה תצליח להקדים בקצת – אני מפספסת את הטיסה שלי מבנגקוק לניו זילנד.

אם רק הייתי פשוט ממתינה לטיסה שלי בשקט, רוטנת בלב על העיכוב, ומנצלת את הזמן לתאם את האיחור מול האכסניה שבה הזמנתי חדר, אוכלת ארוחת ערב, ומוצאת פינה שקטנה לנמנם בה – החיים שלי היו הרבה יותר קלים.

אבל אני החלטתי לקחת יוזמה – ולפנות לשירות הלקוחות. וזו היתה טעות ששילמתי עליה בכמה שעות של טרטורים ועצבים – לא רק מצידי אלא גם מצידם.

אם הנציגה היתה פשוט נותנת לי את המידע שאם אעלה על הטיסה באיחור יהיה מי שיחכה לי בבנגקוק עם פרטים על הטיסה הבאה שיוצאת פלוס ידאגו לי למלון וארוחות, ואולי אפילו היתה נותנת לי הערכת זמן מתי אגיע לניו זילנד אם היא היתה יכולה – ואני הייתי יוצאת ממנה מרוצה.

אבל היא הציעה לי לנסות לבדוק האם יכולה להיות לי טיסה חליפית שאגיע לניו זילנד בערך באותו זמן באיחור לא משמעותי, אבל כזו שתעבור דרך הונג קונג במקום בנגקוק, ואני כמובן הסכמתי. כשזה לא הצליח לה מיידית היא הציעה לי ללכת לאכול ארוחת ערב ולחזור בעוד שעה כדי לקבל פרטים.

הלכתי לאכול, שוטטתי קצת באינטרנט, ואז חזרתי לשירות הלקוחות – רק כדי לחטוף צעקות מאחראי המשמרת למה אני באה להטריד אותם. אז הנציגה שטיפלה בי קודם מיהרה להגיעה, אמרה לאחראי המשמרת שהיא מטפלת בי, ואז הציגה לי נציג אחר שיטפל בי כי המשמרת שלה הסתיימה.

הבעיה נבעה בעצם מהעובדה שהנסיעה שלי הורכבה משלוש טיסות שבהן טסתי עם שתי חברות תעופה: את הטיסה מישראל לאיסטנבול ואת הטיסה ממנה לבנגקוק טסתי עם טורקיש איירליינס, אבל מבנגקוק לניו זילנד טסתי עם תאי איירליינס, חברת התעופה הלאומית של תאילנד. את הטיסות של טורקיש איירליינס הנציגה יכלה לשנות בקלות – אבל הבעיה היתה שאם הם היו מבטלים את הטיסה שלי דרך בנגקוק כדי שאוכל לנסוע בדרך אחרת – זה היה מבטל לי גם את הטיסה חזרה איתם וזה היה יוצר כמובן בלגן בדרך חזרה.

הבעיה היא שאף אחד לא הסביר לי את זה – יכול להיות שהפקידה הצעירה יותר באמת רצתה לעזור ולא הכירה את הנהלים ולכן באמת רצתה לנסות. אבל כשהתחלתי לפנות לפקיד – במקום להגיד לי באופן ישיר שהוא לא יכול לשנות את לוחות הזמנים הוא יצר אצלי רושם שהוא ממשיך לנסות להעביר אותי לטיסה דרך הונג קונג. לכן זה יצר אינטראקציה שבה פעם בכמה זמן ניגשתי לדלפק כדי לבדוק מה קורה, ולא קיבלתי תשובה שהיתה לי ברורה.

הסיפור נגמר רק כשבשלב מסוים הבנתי שאם הולכים להעביר אותי לטיסה להונג קונג ולא אומרים לי מיד אני אאחר אליה ואז בכלל יהיה בלגן – ואז שאלתי ישירות את הנציג מה קורה והוא אמר לי שהוא לא הצליח להעביר אותי, והפנה אותי בעצם לנציגות אחרת שאמורה לטפל במקרים דומים, ואמר שהייתי אמורה לפנות אליהם במקור (מה שמעלה את השאלה אם זה היה המצב – למה לא הפנו אותי לשם מלכתחילה), והם ידאגו לי למלון ואז לטיסה בוקר אחרי.

לדעתי בשלב זה הם פשוט ראו בי נודניקית נוראית וניסו כך להיפטר ממני, אבל מצד שני אני מרגישה שהבעיה נבעה מזה שהם לא טיפלו בבעיה כמו שצריך, בין אם היה מדובר על להפנות אותי למקום אחר (לגבי זה אני קצת בספק) – ובין אם היה מדובר בפשוט להגיד לי ישירות שזה לא הולך לקרות.

בסופו של דבר בשלב זה רק רציתי למצוא פינה שקטה כדי לנמנם בה קצת בשעות לפני הטיסה. אבל כבר לא יהה מקום כזה בגלל השעה המאוחרת.

לפני שעליתי לטיסה לבנגקוק ניסיתי לשאול את צוות הקרקע מה לעשות, ועם המזל שלי ״נפלתי״ בהתחלה על עובדת חדשה שלא ממש ידעה מה להגיד לי, ואמרה שהיא תתייעץ עם עובדת ותיקה ושהיא תחזור אלי.

כשזה לא קרה ניגשתי לעובדת אחרת – והיא ייעצה לי שכשאגיע לבנגקוק פשוט אגש לדלפק של חברת התעופה כדי לבקש מהם לעזור לי עם הטיסה הבאה או כל שאלה אחרת שתעלה לי. כשהתלבטתי איתה לאיזה דלפק לפנות, של טורקיש שאיתה טסתי עד כה או של תאי איירליינס שאיתה אני אמורה לטוס הלאה, והיא הציעה לי לפנות לטורקיש כי הם אלו שגרמו לתקלה.

מחשבות על עבודה (או קריירה) אלטרנטיבית

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני אהבתי מחשבים מגיל 12 בערלך ידעתי שאני רוצה לעבוד עם מחשבים, ולכן עשיתי תואר במדעי המחש והתחלתי לעבוד בתור מתכנתת. ברור שהעבודה בתחום שונה ממה שחשבתי שהיא תהיה כשתכנתתי בגיל 12 – יש הרבה יותר ישיבות, וצורך לעשות בדיקות, ולא תמיד לכתוב מה שרוצים אלא מה שהמנהל אומר, אבל בסה״כ התפקיד לא רע.

אין לי משהו אחר שהייתי רוצה לעשות. זה לא שאין דברים שאני אוהבת לעשות, כמו למשל לטייל ולצלם, אבל העבודה בתחומים האלו מאוד שונה מלעסוק בהם בתור תחביב. למשל אם אני רוצה לטייל בתור קריירה – אני יכולה להיות מדריכת טיולים, אבל הדרכת טיולים לא מאפשרת לי לטייל איפה שבא לי אלא איפה שהחברה דרכה אני עובדת מארגנת טיולים, וגם אז רוב העבודה היא פחות או יותר לעשות בייביסיטר למטיילים מפונקים ולא להנות מהאתרים עצמם.

אני חושבת שלא פעם מי שחולם לעסוק בתחום מסוים לא בהכרח מבין למה הוא נכנס – למשל אלו שהולכים ללמוד רפואה או משפטים על סמך תוכניות רפואיות או על עורכי דין שהם ראו בטלוויזיה, ואז מתאכזבים לגלות שהעבודה השוטפת בכלל לא דומה למה שהם ראו בטלוויזיה.

ברור שכדי להתפרנס לא צריך בהכרח להנות ממה שעושים, אבל אני חושבת שהכוונה של הנושא היתה לדבר על מה אנחנו רוצים לעשות.

ספרות נשים מטופשת

תקציר של ספר שקראתי לאחרונה: אישה צעירה שגרה במנהטן נפרדת מהחבר שלה. הוא בא ממשפחה ניו יורקית עשירה, היא הגיעה לעיר אחרי שהיא גדלה במערב התיכון של ארה״ב, והיא מרגישה שהוא זלזל בה ולא לקח אותה ברצינות – וגם לא רצה להתחייב לחתונה אחרי כמה שנות חברות.

אז היא פוצחת ברומן עם גבר מסתורי שהיא בטוחה שיש להם קשר מושלם תוך שתיים או שלוש פגישות, גם אם מכר שלה שפגש אותו מרגיש שיש פה משהו מוזר.

ואז הוא נעלם אחרי פיגועי ה 11.9.2001 – ואז הבחורה מגלה פוסטר שלו יומיים או שלושה אחר כך עם מספר טלפון שמבקש ליצור קשר אם מישהו מגלה אותו – ומסתבר שהמספר הוא של אישתו.

איכשהו הבחורה מתיידדת עם אישתו – בהתחלה בתור עיתונאית שלכאורה מראיינת אותה בתור מישהי שבן זוגה נפגע בפיגועים (ןכך מגלה על הגבר יותר ויותר פרטים אישיים), ואז הן הופכות להיות חברות למרות שאישתו של הגבר לכאורה לא מודעת למהות הקשר של העיתונאית עם בעלה.

במקביל לכך – הבחורה חוזרת לאקס שלה שמנו היא נפרדה בתחילת הספר, והם מחליטים להתארס ולהתחתן. קצת אחרי האירוסים היא מגלה שהיא בהריון אבל לא בטוחה מי האבא. בגלל שאותו גבר שהיא פגשה לתקופה קצרה מת לכאורה וגם לכאורה רימה אותה על זה שהוא היה נשוי – היא מחליטה לא לספר לארוס שלה שאולי הילד לא שלו.

הכל נראה כאילו החיים שלה מסתדרים – אבל אז היא מחליטה ליצור קשר עם האח של הבחור שהיא התאהבה בו, אבל דווקא התשובה הנחמדה שלו שאחיו באמת אהב אותה ועמד לספר לה את האמת לגבי עצמו גוררת אותה להמשיך ״לחקור״ את העניינים – עד שהיא מגלה את האמת.

והאמת היא שהבחור שהיא התאהבה בו בעצם ביים את המוות שלו בפיגוע, כי החיים שלו היו מבולגנים למדי. הוא ואישתו עמדו להתגרש כי היא בגדה בו על ימין ועל שמאל, והוא גנב כסף ממקום העבודה שלו כי הוא היה זקוק לו לעזור לאחיו.

היא כמובן מחליטה רק על סמך אינטואיציה על כמה היא התחברה לבחור הזה לפרק את מערכת היחסים עם הארוס שלה, וגם לספר לאישתו של החבר על כך שהיא היתה בת הזוג של בעלה (למרות שבדיעבד מסתבר שה״חוקית״ כבר עלתה על זה כי כשהן שחחו על בעלה הכתבת ידעה עליו פרטים אישיים שאישתו לא גילתה לה).

בסוף הספר הבחור מחליט ״לחזור לחיים״, להכנס למאסר של כמה שנים, ואז כמובן לחזור לזוגיות עם הגיבורה. היא עצמה כמובן סולחת לו על הכל, החל מהדברים שהוא שיקר לה לגביהם וכלה בפשע שלו – כי זו אהבת אמת… והמשפחה שלה שמאוד דואגת לה ומודאגת מזה שהיא מתחתנת עם אסיר לשעבר (כי איזו משפחה נורמלית לא היתה מודאגת מדבר כזה?) בסופו של דבר גם משתכנעת ב״אהבת האמת״ שלהם ומקבלת אותו בברכה, עד שהם מתחתנים בסוף.


ואני שואלת את עצמי, למה ספרות נשית צריכה להיות כזו נחותה?

נכון, יש לפעמים קשרים טובים או פחות בין בני זוג – אבל גם קשר טוב לא אמור לגרום לנו לסמוך באופן אוטומאטי במי ששיקר לנו בצורה כזו משמעותית, בגד בבת הזוג שלו, וגם גנב ממקום העבודה שלו.

נכון, אפשר להגיד שבגידה בבן או בת זוג קורים בנסיבות מאוד ספציפיות שלא בהכרח יקרו בכל זוגיות. לא פעם יש מצבים שבה אנשים ״נתקעים״ בזוגיות גרועה בלי יכולת להתגרש, או לפחות מצב שבו גירושים יגרמו לחוסר נעימות בלתי נסבל.

למשל במשפחה המורחבת של אמא שלי, היה מישהו שבדיעבד הבנו שהיה ״בוגד סדרתי״ באישתו, בין השאר כי הוא התקשה מאוד להגיע למצבשל גירושים כי הוא ידע שאבא שלו היה מתנגד מאוד לזה בגלל ״הבושה״ שנלוותה לגירושים בדור של האבא, ולכן בעצם נשאר בנישואים פחות מאושרים אבל עם רומנים מהצד.

כנראה שלא במקרה – כשאבא שלו הלך לעולמו, הרומן הבא שלו ״התפוצץ״, וזה כמובן הוביל לגירושים.

בדיעבד הוא התחתן עם אותה אישה שאיתה היה לו רומן – אבל ממה שידוע לי היא ״מחזיקה אותו חזק״ בכל מה שקשור לקשרים שלו עם נשים אחרות, כולל האקסית שלו דרך אגב. כל זה למשל כלל דרישה שלה שהאקסית תנתק כמה שיותר מהקשרים עם המשפחה שלו, גם אם האקסית היה בקשר טוב עם האמא שלו ואנשים אחרים במשפחה. למרות שכמובן שאי אפשר לנתק לחלוטין את הקשר ברגע שיש להם כמה ילדים משותפים שהולכים להתחתן וללדת ילדים ושיהיו לא מעט אירועים לאורך השנים שכוללים את הילדים.

אבל עולה כמובן השאלה האם המצב שקרה בנישואים הראשונים שלו היו נסיבתיים וקשורים רק לאירועים של הנישואים עצמם – או שבעצם היה מדובר על מצד שבו הוא יבגוד שוב גם בנישואים השניים שלו אם הוא היה יכול? או אולי בת זוגו החדשה קצת סומכת על זה שבגלל גילו המתקדם הוא כבר יהפוך להיות הרבה פחות אטרקטיבי לנשים אחרות?


אז אול הגיע הזמן להפסיק למכור לנשים את החלום על ״אהבת אמת שמנצחת הכל״. אלא לדעת לסימנים של בעיות ואיך לבדוק ולהתמודד איתן?

העדכון השבועי עם הקואצ׳רית?

קודם כל, נתחיל מזה שהקואצ׳רית כבר כמה שבועות מעדיפה להפגש בזום ולא פנים מול פנים. מבחינתי זה הרבה יותר נוח – זה גם חוסך ממני לא מעט זמן בנסיעות, וגם מאפשר לי להיות גמישה יותר מולה. אין לי מושג מה השתנה, כי עד ספטמבר היא התעקשה להפגש רק פיזית, וכשהצעתי לה פעם להפגש בזום במקום פיזית כי לא הרגשתי טוב היא ממש סירבה לזה.

אולי חלקית זה גם קשור לזה שלמרות שהעיסוק הנוסף שיש לה מאז אוקטובר לא הסתיים עדיין, ולכן היא צריכה לקבוע מפגשים באופן ספונטני, וגם במקביל אולי לא יכולה לעבוד בבית קפה כמו בעבר אלא חייבת לעבוד ממשרד (במשרד הביתי שלה או בזה שחברות מספקות לה).

עוד נקודה – המפגש היה באמצע שבוע שעבר, היה מאוד פרקטי, והיה די ברור שהיה לו המשך, אבל משום מה בתחילת השבוע הזה היא לא פנתה אלי כדי לקבוע מפגש המשך. אני יודעת שהיא מאוד עסוקה ואין לה זמן, וגם כשיש לה זמן היא לרוב מנסה לתעדף לקוחות פרטיים שיש להם משהו דחוף לטפל בו (וייתכן שאני לא כזו לחוצה השבוע) – אבל זה מוזר לי שהיא לא פנתה אלי.

בכל אופן השבוע גם לי אישית אין זמן להפגש, אז זה באמת פחות רלוונטי.


במהלך השיחה בינינו עלו מצד אחד כמה נקודות טובות – ומצד שני גם כמה נקודות שעצבנו אותי.

הנקודות הטובות למשל היו כמה רעיונות לחיפושי עבודה זמנית כמו למשל חיפוש בעיריות בסביבה או בספריות (שלצערי לא ממש עזר בשלב זה, אבל אמשיך לבדוק).

אבל היה דבר אחד שמאוד הפריע לי – וזו שוב גישה מאוד שלילית לגבי הסיכוי שלי למצוא עבודה.

זה התחיל מעוד הערה על כך שלוקח לי המון זמן למצוא עבודה – אבל הקואצ׳רית שלי הזכירה לי שיש לא מעט אנשים שמצליחים למצוא עבודה גם בתקופה של משבר. שוב חזרתי על ההסבר שקשה לי למצצוא משרות בגלל פער טכנולוגי (ולכן יש מעט משרות שאני מתאימה לי, ושעליהן יש תחרות די גדולה על ידי כל מי שיש לו כישורים להגיע אליה) ועל כך שאני מתראיינת גרוע כי יש לי קושי לשים לב לפרטים.

היא אמרה שהיא יודעת שאני מאוד מודעת לבעיות ולפערים שלי – אבל משהו הרגיש לי פה מוזר. זה שוב הרגיש לי כאילו היא מנסה לרמוז על משהו, כנראה שאולי הגיע הזמן שאוותר, או שאני לא מסוגלת למצוא עבודה כמתכנתת. אבל בכל פעם שאני שואלת אותה באופן ישיר – היא אומרת שזה לא מה שהיא מתכוונת להגיד.

כן חשוב לי לציין שזה נושא שכבר כתבתי עליו בעבר – ושדי ברור לי שכשהמצב הכלכלי ישתפר כנראה החסרונות האלו יקבלו יותר מקום, ויהיה לי כנראה קל משמעותית למצוא עבודה ולכן אני מקווה שהמצב ישתפר בקרוב ויקל עלי. אם הייתי חושבת שזה משהו שהיה משפיע עלי באופן קבוע – הייתי כבר כנראה מסיקה מסקנות.

כמה דקות אחר כך היא העירה הערה דומה – סיפרתי לה שנראה שהרבה חברות מסתכלות על הפרופיל שלי בלינקדאין אחרי שאני גישה מועמדות לתפקידים, אבל הן לא ממש חוזרות אלי.

היא התחילה לספר לי על לקוחות שלה שמגיעים לשלבים הכי מתקדמים בתהליכים שונים, במיוחד כאלו בחברות שנחשבות ל״טובות״ – ואז מקבלים תשובה שלילית, וכמה זה יותר גרוע כי בעצם ברגע שמתקדמים בתהליך אז הרבה יותר מתקשרים אליו רגשית, ומי שכמעט מגיע לסוף בעצם כבר מרגיש שהתפקיד כבר עוד מעט שלו ולכן בעצם האכזבה שלו קשה יותר ממי שלא התראיין מכתחילה.

במובן מסוים זה נכון – הרי חוויתי את זה בכמה תהליכים שבהם גם אני התקדמתי מאוד, ואפילו הרגשתי שהצלחתי להרשים את המראיינים ולכן הייתי מאוד אופטימית לגבי הקבלה שלי בהם.

אבל כמו שאמרתי לקואצ׳רית – מצד שני, לפחות חברות שונות מזמנות את אותם אנשים לראיונות והם מצליחים לעבור את הראיונות בצורה חלקה יותר ממני, וזה הרבה יותר ממה שקורה לי…

זה הזכיר לי שבאחת מהתקופות שבהן הצטרפתי לשומרי משקל לקבוצה חדשה, באחד המפגשים הראשונים שלי המדריכה שלנו הציגה לנו שתי נשים שהגיעו למשקל היעד שלהן אחרי שכל אחת מהן ירדה בערך חמישה ק״ג. והיא מאוד שיבחה אותן כי היא אמרה שאולי זה נשמע קל שיש להן רק חמישה ק״ג לרדת במשקל, אבל דווקא בגלל שהן היו כ״ קרובות למשקל היעד שלהן – זה היה קשה, כי הן ירדו בקצב מאוד איטי ועדיין התמידו.

ונכון שככל שיש פחות משקל לרדת, קצב הירידה איטי משמעותית, ולא פעם מתסכל. ואולי גם עצם הקירבה למשקל היעד והעובדה שהן בסה״כ עושות את זה כדי לרדת במידה אחת בבגדים ובעצם לא סובלות ממש מהשמנה חריפה וההשפעות שלה על החיים – קל להן לוותר, ועצם העובדה שהן בכל זאת התמידו באורח החיים הבריא שהוביל הרזיה ראוי להערכה.

אבל כשאני מגיעה לשם במשקל גבוה משמעותית ויש לי כמה עשרות ק״ג לרזות – הבעיות שלהן מרגישות לי כמו צרות של עשירים, ממש כמו אלו של אותם לקוחות אחרים של הקואצ׳רית שלי שיש להם כל כך הרבה יותר הזדמנויות להתראיין ממני.


מה הלאה? זו שאלה מעניינת.

קודם כל, כל מה שקורה עם אמא שלי די הסיט אותי מהתרכזות בחיפוש עבודה, הן בהייטק והן מחוצה לו. נשמע שמצבה טוב, לכן אני די מקווה שבימים הקרובים (אחרי שאבקר אותה מחר) המצב סביבה יירגע ואוכל כבר במהלך הסופ״ש או בתחילת שבוע הבא לחזור לשגרה.

במקביל התחלתי בשבוע שעבר קורס מקצועי, והוא לא רע. הוא לא מחדש לי הרבה (מה שדי הפתיע אותי, כי חשבתי שאני מכירה את הנושאים הרבה פחות), אבל מעבר לעובדה שהקורס מאפשר לי לתרגל דברים שהכרתי רק בתאוריה רק בסביבה שהיא בעצם מכוונת לאיך דברים מתבצעים במציאות – במובן מסוים הוא נותן לי ראיה של ״היער״ בסביבה שבה לכאורה אני רואה רק עצים.

מעבר לזה, מי שמנהלת את התוכנית כולה (לא רק את הלימודים) החמיאה לי אתמול או שלשום בשיחה בינינו שנשמע שאני אחת התלמידות המובילות בו – שזה גם יתרון כי בעצם אני מצליחה ליצור רושם טוב על המדריך, המנהלת – ובעצם גם על המשתתפים האחרים. מעבר לעובדה שבעולם שלנו כל אדם הוא קשר מקצועי פוטנציאלי – זה אומר גם שבמצבים שבהם אני כן מצליחה להראות ידע בצורה טובה, אני עדיין מצליחה להרשים.

במקביל קיבלתי ממסגרת של אנשים מעל גיל 50 קורס במה שקרוי ״נטוורקינג״ שזה בגדול יצירת רשת קשרים מקצועית עם אנשים זרים כדי להגיע לעבודות בחברות שלהם, לעיתים קרובות כאלו שעדיין לא התפרסמו.

התוכן עצמו נשמע מעניין, ואתמול ערב היה לנו המפגש הראשון – אבל מה שקרה בו לא ממש הרשים אותי.

יש שם מגוון גדול של אנשים שחלקם הגדול רוצים להיות עצמאיים וליצור קשרים כדי למצוא לקוחות, ונשמע לי שהקורס מכוון לשם – ולא ברור לי עד כמה החומר מדויק לשכירים כמוני.

גם שמתי לב שכשהצגנו את עצמנו – לרוב האנשים המדריכה ניסתה לפתח קצת יותר את השיחה למה הם מחפשים ומה הם יכולים לעשות, אבל לי ולעוד עובד הייטק שהיינו די סגורים על זה שאנחנו מחפשים את סוג המשרה שכבר עבדנו בה, היא רק איחלה בהצלחה וזהו ולא אמרה משהו מעבר. זה כמובן לא אומר שהיא לא מדריכה טובה אלא אולי יותר שהקורס פחות מתאים לי.

אבל יש במדריכה משהו שכן מעצבן אותי: יש כל מיני תרגילים שצריך לעשות בין המפגשים, שזה דבר טוב מבחינתי – אבל היא משום מה קוראת לזה ״פינוקי בית״. אני מבינה שיש פה מעין טריק פסיכולוגי או רצון להראות שהמשימות האלו חשובות, אבל הניסוח הזה נשמע לי מאוד ילדותי ולא רציני, ויש בזה משהו שמאוד מעצבן אותי בילדותיות של הניסוח, כאילו מדובר על שיעור בבית ספר יסודי ולא קורס של אנשים בני חמישים פלוס (שאני כנראה הכי צעירה שם, או אחת הצעירות).