את פרחי ה dogwood הכרתי מהתקופה שבה גרתי באטלנטה בתור עץ פורח, כפי שאפשר לראות בערך הוויקיפדיה – וגם בתמונות שלי:
אבל באיזור מערב קנדה ואלסקה – ראיתי פרחים זהים לחלוטין, רק על שיח – ובאמת התברר שמדובר על אותו סוג צמח.
והנה עוד שתי תמונות מהטיול שלי לאלסקה ב 2011:
זה הנושא של השרביט החם השבוע.
אני זוכרת לטובה את שבוע הספר שהיה בירושלים כשהייתי נערה – ההוצאות היו אלו שהקימו את הדוכנים בשבוע הספר שנערך בפארק גדול. הן הביאו איתן ממש הרבה מאוד ספרים, וחלקם היו עודפים שהן היו רוצות להיפטר מהם ולכן היו בדוכנים לא מעט ספרים, שרובם היו לא פופולריים ולא מוכרים אפילו, שהיו נמכרים במחירים מאוד נמוכים, לפעמים ברמה של שקלים ספורים לספר.
עם השנים, התחושה שלי היא ששבוע הספר הפך להיות פחות מבצעים כאלו, ויותר הפך לאירוע שבו חנויות ספרים (ופחות ההוצאות עצמן) ניצלו למבצעים של ״שלושה במחיר אחד״ או משהו דומה. כבר לא היו את המציאות של ספרים זולים מאוד בכמה שקלים שהיו זכורים לי מהעבר כשההוצאות עצמן ניהלו דוכנים שלמים וגדולים יחסית משל עצמן.
לכן עם השנים פשוט הפסקתי להגיע לאירועים של שבוע הספר פשוט כי כבר לא היו מבצעים זולים מאוד, ובינינו – גם של ספרים שלא היו פופולריים וכנראה שללא הרצון של ההוצאות לנסות לנצל את שבוע הספר כדי להפטר מהם – לא הייתי זוכה לקרוא אותם.
אני יודעת שהבקשה העיקרית בשרביט היתה להמליץ על ספרים שקראתי בשנה האחרונה, אבל אני החלטתי קצת לחרוג מזה ולהמליץ על ספרים שקניתי בזמנו בזול בשבוע הספר.
אחד הספרים שזכורים לי שרכשתי בתור נערה היה הספר ״אורות בוהקים, עיר גדולה״ של הסופר ג׳יי מקינרני שהוא דווקא ספר מאוד ידוע בארה״ב ואפילו הופק על פיו סרט אי שם בשנות השמונים המאוחרות. אבל בארץ הוא פחות מוכר – וחבל.
הספר כתוב בגוף שני, ומספר על כמה ימים בחייו של בחור בן עשרים ומשהו שגר בניו יורק. על פניו – יש לו הכל: הוא עובד בירחון יוקרתי, הוא נשוי לאישה יפה שהפכה לדוגמנית מצליחה, ויש לו חברים טובים לבלות איתם.
אבל מאחורי הקלעים הכל בעצם רקוב: אישתו עזבה אותו, והתפקיד שלו בירחון הוא לא לכתוב סיפורת (מה שהוא באמת רוצה לעשות) אלא במחלקת ווידוא העובדות שבה הוא צריך לבדוק שהכתבות שהירחון מפרסם מדויקות בצורה כפייתית ממש – עבודה שהוא מאוד לא מתאים לה. החבר הכי טוב שלו גורר אותו למסיבות הכי מגניבות בעיר – אבל מבחינת הגיבור (שהשם שלא לא ממש מצוין בספר) המסיבות הן עוד פן הרסני בחיים שלו. ומאחורי כל זה, שנה לפני כן אמא שלו הלכה לעולמה – והוא לא התמודד עם האובדן.
בתור נערה אני חושבת שאהבתי אותו בעיקר כי העלילה התרחשה בניו יורק, עיר שבה זכיתי לגור כמה שנים אחרי שהספר יצא בתור ילדה. אמנם לא גרנו במנהטן ואני לא ביליתי בתור ילדה במסיבות הכי מגניבות בעיר, אבל בהחלט רציתי לדמיין שאם היינו נשארים לגור בניו יורק גם אני הייתי חיה לפחות חלקית את החיים האלו של לעבוד במקום יוקרתי ולנסוע ברכבת התחתית כל יום לעבודה.
כמובן שבתור מבוגרת הזדהיתי עם כמה מההיבטים הבוגרים יותר של הספר.
ספר נוסף שרכשתי בזמנו כחלק משבוע הספר היה הספר ״איך נערה שכמוך״ של הסופר הבריטי קינגסלי איימיס.
הגיבורה של הספר, ג׳ני, היא מורה צעירה בת עשרים שעברה מעיר גדולה בצפון אנגליה לעיר קטנה באיזור לונדון שבדרום אנגליה. ג׳ני מאוד שמרנית ומאמינה שהיא צריכה להישאר בתולה עד ליל הכלולות שלה – למרות שבגלל שהיא יפה, לא מעט גברים מנסים לפתות אותה. היא יוצאת במהלך הספר עם פאטריק, מורה בתיכון המקומי שמנסה לשכנע אותה שהערכים האלו כבר לא רלוונטיים לתקופה שבה הם חיים (סוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים של המאה העשרים).
הספר מכיל הרבה מאוד התייחסות לחברה הבריטית של אותה תקופה לא רק מבחינת ערכים אלא גם מבחינת תרבות – משהו שיכול להקשות קצת על מישהו לא בריטי שלא מכיר את הרקע הזה להבין את הניואנסים של הספר.
מצד שני הספר מלא בדמויות מוזרות ומשעשעות – כמו למשל דיק, בעל הבית שמשכיר לג׳ני חדר להתגורר בו, או השותף לדירה של פאטריק.
הספר השלישי שזכור לי שרכשתי כך הוא הספר ״קץ כלזמן״ של אסימוב.
הספר הוא ספר מדע בידיוני שבו בעתיד בני אדם יוכלו לנסוע בזמן, ומקימים בעצם מערך על זמני שבו הם יכולים לנדוד בין שנים שונות שנקרא ״כלזמן״ (השם המקורי באנגלית הוא Eternity או בעצם ״נצח״ – משחק מילים שלא היה קיים בעברית). – ודואגים לוודא שהאנושות תשאר מאושרת לאורך זמן בכך שהם מונעים אסונות או מלחמות.
אבל יש למצב הזה גם חסרונות – למשל החברה של אותם אנשים שחיים בכלזמן היתה חברה מאוד מנותקת רגשית בגלל הניתוק שלה מהאנושות – אבל גם בגלל הצורך שלה להישאר מנותקת רגשית מהשינויים שהיא מבצעת בחברה האנושית ה״רגילה״. זה למשל הוביל לכך שבאופן כללי מי שהיו מבצעים פיזית את השינויים בעולם ה״אמיתי״ נחשבו לבעלי מעמד נמוך יחסית.
מעבר לזה, הספר דן בעובדה שברגע שמונעים מהאנושות את האומללות שבקיום האנושי, בעצם לוקחים ממנו את היכולת והרצון לשפר את מצבו, ובעצם המצב הזה מונע מהאנושות הרבה מאוד דברים אחרים בשם ההימנעות מהאומללות.
אני מניחה שכולנו התעוררנו דקות ספורות לפני שלוש בבוקר אתמול לשמע אזעקה. חלקנו אולי קיבלנו התראה על רעידת אדמה מיד אחר כך (מה שלי העלה את השאלה למה להעיר אותנו בשביל רעידת אדמה שלא הורגשה בכלל), ולקח בערך דקה עד שפיקוד העורף התחיל לשלוח התראות על מצב בטחוני מיוחד ועל כך שיש צורך להתעדכן בחדשות.
וכמובן שגם לאתרי הטלוויזיה והחדשות לקח כמה דקות להתעדכן במה שקורה, ולא היו מיד חדשות או עדכונים רלוונטיים מלבד ההודעה שישראל התחילה לתקוף את אתרי הגרעין באיראן.
אני מניחה שההגיון מאחורי האזעקה וההודעות נבעו מכך שהיה חשש שהתגובה האיראנית תהיה מיידית, ורצו שאנשים יהיו מודעים לכך. באופן עקרוני יכול היה מאוד להיות שאנשים היו מתעוררים לעבודה מוקדם בבוקר ויוצאים מהבית בלי לשמוע, לקרוא או לראות חדשות וכך לא היו מודעים לסכנה.
אבל בסופו של דבר שום דבר לא קרה עד שעות הערב המאוחרות.
זה התחיל מעוד טיל חותי בודד ששוגר בסביבות 19:30 והפעיל אזעקות בגדה ובירושלים, ובסופו של דבר פגע בחברון ללא יירוט.
אבל פחות מחצי שעה אחר כך כבר התקבלו התרעות להיות מוכנים לתקיפה איראנית, ואכן בסביבות 21:00 אתמול הגיעו לישראל כמה גלי טילים – וההתקפות קרו שוב באחת ומשהו בלילה, ואז שוב בחמש בבוקר עם תוצאות עגומות של פגיעה קשה בבתים פרטיים בראשון לציון שהובילה לשני הרוגים, בנוסף להרוגים שכבר היו מהתקיפה הראשונית של איראן.
אני מניחה שזה יהיה רחוק מלהיות הלילה האחרון שבו יהיו התקפות כאלו, שכוללות פגיעות ברכוש וגם בנפש.
ממה שכותבים ואומרים פרשנים רבים, כנראה שהתקיפה קרתה ממש ברגע האחרון לפני שאיראן הצליחה להתקדם משמעותית לכיוון בניה של נשק גרעיני, ובאמת היתה תקיפה של ״בלית ברירה״ ולא עוד שלב של מלחמת שלום נתניהוֿ כך שמדובר כנראה על מבצע מוצדק – ככל עוד הוא לא יגרור את האיזור למלחמה כוללת שאליה יאלצו להיכנס ערב הסעודית או איחוד האמירויות. נשמע לפחות לפי הפרשנות שארה״ב תעשה כל מה שהיא תוכל כדי למנוע את זה, אבל כמובן שאי אפשר לצפות מה יקרה – עד שהוא יקרה.
כמובן שיש פה הרבה יותר שאלות פתוחות מאשר תשובות.
קודם כל – בשלב זה לפחות נראה שהמבצע מוצדק. איראן כנראה הצליחה להגיע קרוב מידי לפצצה גרעינית, והיה צריך צעד דרסטי למנוע ממנה את זה, במיוחד כשארה״ב התקשתה מאוד להגיע להסכם מולם להפסקת התהליך.
אבל אני שואלת את עצמי עד כמה התזמון נקבע לפי הצרכים הפוליטיים של ביבי – ועד כמוה הוא ימרח את מבצע הזה, עם הסיכונים החמורים שלו לעורף (טילים כבדים, משבר כלכלי חמור) כדי לשמור על השרידות שלו ולהסיח את דעת הקהל מהבעיות בממשלה והמשך המלחמה בעזה.
אי אפשר לדעת מה הלאה. יכול מאוד להיות שהמבצע מול איראן יהיה בעצם מבצע מוגבל בזמן כמו מבצע ״חיצי הצפון״ מול החזבאללה – מבצע עצים מוגבל מאוד בזמן כדי לפגוע בתשתיות של איראן ולמנוע ממנה נשק גרעיני לאורך עוד כמה שנים טובות, ואולי לערער על שלטון האייתולות.
אבל כמובן שקיים חשש שהמבצע יהפוך גם הוא לעוד חלק במלחמת שלום ביבי – והאיום ימנע את הפלת הממשלה בהווה ואולי אפילו ימנע בחירות בעתיד.
מעבר לזה, באפריל ואז באוקטובר 2024, ישראל הצליחה להתמודד עם שתי התקפות מאיראן עם כמות טילים משמעותית הרבה יותר – ואז לא היו פגיעות מי יודע מה גדולות ברכוש ולא בנפש. הפעם היו לא מעט נפילות למרות שבכל גל נורו כמה עשרות טילים לכל היותר.
מכרה שלי טענה שהפעם האיראנים משגרים טילים בליסטיים – אבל בדיקה מהירה בוויקיפדיה גילתה שגם בהתקפות באפריל ובמיוחד בזו שקרתה באוקטובר שוגרו טילים בליסטיים, ובכמות גדולה יותר (למרות שבאפריל חלק משמעותי מההתקפה כללה כטב״מים וטילי שיוט).
אני מניחה שחלק מזה נובע שבהתקפות הקודמות היה שיתוף פעולה איזורי ובינלאומי לבלימה של התקיפה – כלומר ירדן ומדינות אחרות אפשרו לנו ליירט את השיגורים בשטחן, ומדינות כמו בריטניה וצרפת עם בסיסים צבאיים באיזור עזרו לנו ביירוטים. הפעם לעומת זאת בגלל ההקשר והיקף המבצע – כנראה שבריטניה וצרפת לא שותפות למבצע בכלל (ולא רוצות להיות שותפות בגלל הסיכון שבכך), ולכן אנחנו אחראיים על היירוטים עם עזרה מארה״ב שיכולה גם היא להיות מוגבלת יחסית בגלל הרצון של ארה״ב להמנע מלהיות מעורבת בעצמה במבצע ושיעדים אמריקניים לא יותקפו על ידי איראן.
מעבר לזה, כנראה שהפעם צפוי שהתקיפה לא תהיה חד פעמית, אלא שנאלץ להתמודד עם התקפות בתדירות גבוהה לאורך הימים ואפילו השבועות הקרובים. לכן ראינו שבכל התקפה אתמול בלילה היה שימוש ביחסית מעט טילים, כנראה כדי לאפשר לאיראן לחסוך בטילים להתקפות עתידיות. יש בזה כמובן גם יתרון בכך שיחסית קל יותר ליירט מעט שיגורים, אבל כנראה נאלץ לחיות עם שיגורים בתדירות יחסית גבוהה. אור להיום אחה״צ, הצפי הוא שלאיראן נשארו בערך 2000 טילים בליסטיים.
כנראה שאין לנו ברירה מלבד לחיות ולראות…
היום היה אמור להיות לי יום עמוס – הרצאה על הבוקר, אז ב 12 שיחה עם חברה שהתעניינה בקורות החיים שלי, ואז ב 14 ראיון עם חברה אחרת.
ואז אחרי בערך שליש הרצאה – אני מקבלת ווטסאפ זועם מהשכנה מהדירה מתחתי. משהו לגבי זה שלפני שנה היא כבר ביקשה שהמנקים לא ילכלכו לה את המרפסת ונמאס לה מזה, והיא דורשת שהמנקים יפסיקו לטנף לה את המרפסת – ויגיעו לנקות אצלה עכשיו!!!
בין לבין ניסיתי להסביר לה שלא היו אצלי מנקים, ואני לא ניקיתי אף מרפסת בעצמי – ולכן שאולי תסביר לי מה בדיוק קורה ועל איזו מרפסת מדובר כדי שאוכל לבדוק מה בדיוק קורה ולטפל בבעיה.
היא אמרה שמדובר על מרפסת השירות – זו שלפני שנה הזמנתי מנקים כדי שינקו אותה מהלכלוך של היונים שהיה בה, והם השפריצו את הלכלוך לכל עבר, כולל הקיר של הבניין עצמו ובעיקר למרפסת של השכנה מתחתי.
ובמרפסת הזו יש את דוד השמש שלי, שהוא כמובן היה החשוד העיקרי בדליפה – אבל כשיצאתי למרפסת מצד אחד באמת ראיתי שהצטברו מתחת לדוד הרבה מאוד מים, אבל מצד שני גם לא ראיתי אף דליפה ישירה מהדוד שיכולה להסביר את כמות המים הזו, ולא ראיתי במשך 20 – 30 שניות מים מטפטפים לשלולית מתחת לדוד.
ואז נזכרתי שכשחזרתי היום בבוקר מחדר הכושר והמכולת הביתה, שמתי לב לזרימת מים די רצינית מכיוון החלק האחורי של הבניין לכיוון הכניסה שלו. בהחלט היה מדובר על משהו שיכול היה להגיע מאיזור מרפסות השירות של הדירה שלי ואלו מעליה ומתחתיה.
השאלה היא כמובן מה גרם לזרימה הזו, והאם מדובר על תקלה או שמישהו פשוט החליט לשפוך הרבה מים שאיכשהו הגיעו אלי למרפסת ואז למרפסת מתחתי – ואז כמובן גם למדרכה סביב הבניין.
אז כצעד ראשון – ירדתי למטה כדי לראות האם עדיין יש זרימת מים למטה. אם היא עדיין היתה קיימת, היתה יכולה להעיד על מקור הבעיה – והיה קל יותר לראות מאיפה היא נובעת. נרגעתי לראות שמצד אחד באמת הזרימה הפסיקה כך שלא היה מדובר כנראה על תקלה רצינית של דוד שהתפוצץ או משהו דומה.
כדי שאהיה לחלוטין בטוחה שהבעיה היא לא ממני, הזמנתי טכנאי דודים שאמר שהוא יגיע תוך כמה שעות כי הוא בלאו הכי צריך לעבור בר״ג באיזור הצהרים אז הוא יגיע לפני או אחרי הביקור, לא היה ברור לי מהשיחה מתי.
אז יצרתי קשר עם השכנה, אמרתי לה שהזמנתי טכנאי כדי שיוודא במלוא מאת האחוזים שהבעיה היא לא ממני.
בכל מקרה, תוך בערך שעה בערך אחרי שהתקשרתי לטכנאי, התחלתי לראות שרמת המים מתחת לדוד ירדה משמעותית, ושעה אחרי זה ראיתי שכבר לא היו מים באיזור. כך שגם אם התקלה היתה ממני – היא היתה תקלה זמנית.
הטכנאי כדרכם של אנשי מקצוע הגיע באיחור אופנתי, ואז בגלל שהוא לא מצא חניה – הוא שלח אלי את העובד שלו.
העובד הגיע, ומיד בישר לי שהדוד ״גמור לגמרי״ וצריך להחליף אותו. אמרתי שאני מבינה, ושאני מבקשת שעד שתתבצע ההחלפה, שיסגור את המים לדוד כדי שהוא לא יזרים שוב מים לשכנה מתחתי.
מבחינתי הבקשה לא היתה מוזרה, כי בעצם אני לרוב מתקלחת בחדר הכושר, ובמקרים המעטים שאני מתקלחת בבית – בקיץ אני אישית לרוב מעדיפה להתקלח במים קרים. ואם הדוד אחראי רק על מעבר מים חמים לבית – אז אין לי בעיה שהוא יהיה סגור עד שהדוד יוחלף, ומה שיותר הטריד אותי זו העלות של החלפת הדוד.
אבל פתאום העובד של הטכנאי קפץ ואמר שהוא ״רואה מה הבעיה״, והחליט להחליף את פורק הלחץ של הדוד. בדיעבד כשהעובד סיים את העבודה שלו, הטכנאי עצמו התקשר אלי והסביר לי שפורק הלחץ היה שחוק ולכן כנראה זה מה שגרם לתקלה.
ואז היה הקטע של התשלום – אחרי האבחון והתיקון הקל יותר העובד כל הזמן ניסה להגיד לי לא לשלם לבוס שלו שום דבר. אמנם בסוף שילמתי, אבל התשלום שהטכנאי דרש היה רק על החלק ולא על העבודה עצמה, והיה נמוך בערך ב 100 ש״ח מהמחיר הראשוני שהוא נתן לי.
בדיעבד יצא לי לשוחח על זה עם הגיסה שלי, והיא אמרה שיכול להיות שעצם העובדה שהבית שלי מבולגן ושהייתי עם ״בגדי בית״ לא הכי רעננים וגם לא הכי מסורקת ומאורגנת גרמה לעובד הזה לחשוב שאני ״בקו העוני״ והם רצו לעזור לי.
אבל מצד שני, העובד הציע לי להחליף את הדוד אחרי שהוא נכנס לבית וראה את מצבו ואת מצבי, והתחיל להתנהל מוזר רק אחרי שביקשתי לסגור את המים לדוד גם אם זה אומר שאצטרך להסתדר בבית כמה ימים בלי מים חמים.
הטכנאי אמר שחשוב היה לו לשמור עלי בתור לקוחה ולכן הוא ביקש מחיר כזה נמוך, אז אני שואלת את עצמי אם משהו באינטראקציה היה מוזר. בכך מקרה, מכיוון שהוא היה אמין וניסה להיות נחמד נראה לי שאשמור את המספר שלו למקרה הצורך.
לפני בערך 20 שנה, יצא לי לבקר עם אמא שלי במעין תצוגה חקלאית שבין השאר הציגו בה ירק בשם פרסניפ שהוא חלק ממשפחת הסוככיים ולכן הוא בעצם קרוב משפחה של הפטרוזיליה והגזר, ונראה כמו גזר לבן. הגזר הלבן הזה היה מאוד טעים – אבל משום מה מעולם לא נתקלתי בו שוב בישראל, למרות שראיתי אותו בארה״ב ובניו זילנד. לא רכשתי אותו כי ראיתי אותו מוקדם יחסית בשני הביקורים שלי במדינות האלו, בלי יכולת לבשל אותו בעצמי. חשבתי אולי לרכוז אותו לקראת סוף הביקור כדי להביא לארץ, אבל ראיתי אותו בסופרמרקטים רק בהתחלת הביקור שלי ולא רציתי לקחת סיכון שהוא יירקב – וגם הברחה של ירקות בין מדינות יכולה להיות בעייתית….
זו כנראה הגרסא הלא מתורבתת שלו.
ויש לי שאלה לקוראי הבלוג: האם אתם נהנים מהתמונות של הפרחים האלו? אם כן – האם יעניין אותכם שאפרסם תמונות של פרחים מהביקור הקודם שלי באלסקה?
אם האדם לא הגיע לתפקיד בכיר מבחינה מקצועית או ניהולית בהייטק אחרי כל כך הרבה שנים, אז אולי הוא לא ממש מוכשר, ולכן עדיף לוותר עליו
בהייטק יש יתרון מאוד גדול בכך שמסלול קידום לא בהכרח חייב לכלול קידום למשרות ניהול. זה לא נכון לכל חברה: יש לא מעט חברות ישראליות במקור, ובמיוחד הותיקות בהן, שיש בהן איזושהי מנטליות צה״לית מסוימת שקידום זה עניין של לנהל ובעצם אולי יותר נכון לפקד על אנשים – וכמה שאתה מפקד על יותר אנשים אתה יותר מוצלח.
אני יודעת שאמדוקס היתה כזו בתקופה שעברתי בה לפני המון שנים – הקידום הסטנדרטי היה קידום ניהולי, ורק מעטים הצליחו לעבור למסלול ייחודי שנקרא מסלול קידום מקצועי, וגם הם לרוב היו אנשים שהצליחו להתמקצע במוצר כזה או אחר של החברה ולא בהכרח בתחום טכנולוגי כזה או אחר.
מעבר לזה, באותה תקופה למשל היה מקובל של מנהל מקבל חדר יותר ״שווה״ ככל שהוא בכיר יותר. למשל אם ראשי צוותים היו יושבים שניים בחדר במקום שלושה עובדים כמו במשרדים של מתכנתים, אז המנהל מעליהם היה יושב לבדו בחדר. ואז כשיש קידומים מעבר לרמה הזו – הם למשל יכולים לקבל משרד פינתי שהוא שווה יותר מבחינת חלונות ונוף, או לקבל ריהוט יותר יפה למשרד כדי להראות את הסטטוס שלו.
יכול להיות שאמדוקס השתנתה מאז, אבל גם אם לא – הגישה הזו של קידום חייב להיות ניהולי היא יחסית נדירה, ובלא מעט חברות אפשר לקבל קידום גם בתחום המקצועי והטכנולוגי למי שהופך להיות מומחה טכנולוגי – בין אם מדובר על מומחיות בתחום שספציפי לחברה, או כזה שרלוונטי לשוק ההייטק בכללותו.
העניין הוא שלהגיע לקידום כזה, צריך להיות אדם מוכשר יחסית (בין השאר כי יש מיעוט תפקידים כאלו) – ורוב העובדים הם בסופו של דבר לא סופר מוכשרים באופן יחסי אלא ממוצעים. במצב כזה, עם השנים היכולת להשתפר הולכת וקטנה – ההבדל למשל בין עובד חדש לעובד עם שנתיים או שלוש ניסיון הוא הרבה יותר גדול מאשר עובד עם עשר שנות ניסיון לבין עובד עם עשרים שנות ניסיון.
במצב כזה, חברות יכולות לעקם את האף על מישהו עם עשרים שנות ניסיון שלא הפך למומחה בתחומו ולא להעסיק אותו למרות שאם הם היו מתעלמים לרקע ממספר שנות הניסיון – היכולות שלו בהחלט מתאימות להם.
העובד כן הפך למנהל, פוטר מסיבה כזו או אחרת – וגילה שקשה לו למצוא עבודה חילופית כמנהל במקום אחר, כי יש פחות היצע של תפקידים
חלק משמעותי מהאנשים שהתבגרו בהייטק הפכו עם השנים למנהלים. ויש כמה בעיות במציאת עבודה בתור מנהלים.
קודם כל, כל שהתפקיד בכיר יותר – כך יש פחות תפקידי ניהול כאלו. בכל חברה יש המון עבודה לעובדים ״פשוטים״, קצת פחות עבודה למנהלים הישירים שלהם, קצת פחות למנהלים שלהם – וכך הלאה.
מעבר לזה, בתפקידים שהם ממש ממש בכירים – המעברים בין תפקידים לא נעשה בהכרח בגיוס כמו שרובנו מכירים אותו, אלא לא פעם דרך קשרים או היכרויות. אני למשל זוכרת שבאחת מהחברות שעבדתי בהן אחד המנהלים הבירים גויס כי הוא רכב על אופניים יחד עם המנהל של החברה שלנו וההיכרות ביניהם הובילה לכך שהוא כויס במקום שאחד מהמנהלים בחברה יקודם לתפקיד.
לכן לא מעט מהמפוטרים המבוגרים שמחפשים עבודה הם מנהלים שפשוט לא מצליחים למצוא עבודה מקבילה בדרג שלהם.
קושי בשמירה על עדכון טכנולוגי
הטכנולוגיות בתחום ההייטק מתקדמות כל הזמן. לפעמים יש תחומים שכל חברה יש צורך להתעדכן בהן. למשל אם תחשבו על מערכות ההפעלה של מחשבים – רובנו נאלצים לקדם אותן מידי פעם כי פשוט מפסיקה התמיכה במערכות הפעלה ישנות יותר.
ךכן מה שאני כותבת פה יכול להיות רלוונטי רק לתחומים מאוד מסוימים בהייטק ולא בהכרח בכולם – ולכן אם אתם מכירים תחום אחר בהייטק שלא מתנהל כך, אז תרגישו חופשיים להתעלם מהסעיף הזה עבור עצמכם ולא להתווכח איתי ש״זה לא כך בהייטק״ רק בגלל מה שאתם מכירים.
אבל יש תחומים שבהם לחברות ותיקות קשה לקדם טכנולוגית. קחו למשל את נושא התכנות: כשכותבים תוכנה חדשה, לרוב משתמשים בה בטכנולוגיות הכי חדשניות שיש. אבל נניח שהחברה מצליחה לכתוב מוצר שמאוד מצליח בשוק, ועם הזמן הופך להיות מוצר מאוד גדול. במצב כזה, החברה לא תוכל לעדכן אותו טכנולוגית פשוט כי זה אומר לשנות מוצר קיים, וזה לא פרקטי. ואם מוצר כזה מצליח להיות פופולרי לאורך 10 – 15 שנים או אפילו יותר – הוא יישאר לא מעודכן טכנולוגית.
נכון, לא פעם גם חברות גדולות ומבוססות צריכות להמציא את עצמן מחדש ולכתוב מוצר חדש ועדכני שצריך להשתמש בטכנולוגיות חדשות. אבל גם לזה יש כמה מכשולים.
קודם כל, החברה לא יכולה פשוט להעביר את כל העובדים שלה לעבוד על המוצר החדש – רובם עדיין יצטרכו לתמוך במוצר הקיים שעדיין מכניס לחברה כסף עד שהמוצר החדש ייכתב וייכנס לשוק בצורה מספיק משמעותית כדי שהחברה תוכל להפסיק לתמוך במוצר הישן. ויש מקרים שבהם המוצר הישן יכול להמשיך להיות רלוונטי לעוד הרבה מאוד שנים (כולל כמה עשורים) כי יהיו לקוחות שלא ירצו לעבוד למוצר החדש, והחברה מבחינתה תשמח להמשיך לקבל הכנסה עליו.
יותר מזה – לא פעם גם תוכנה חדשה צריכה להיות מבוססת על לא מעט תשתיות שכבר קיימות בחברה והן מיושנות למדי – כלומר יש גבול לכמה אפשר להתחדש. למשל בנקים מתבססים על תוכנה בשפות תכנות שנוצרו בשנות החמישים והתוכנות שמבצעות את הליבה של העבודה בבנק נכתבו לכל המאוחר בשנות השמונים או התשעים. אבל זו תוכנה שעובדת באופן מושלם, וכל החלפה שלה יכולה פוטנציאלית רק לגרום לנזקים ולא לשפר אותה.
ולכולנו ברור שבמערכת הבנקאית – טעויות הן קריטיות ברמה הכי גבוהה שאפשר, חוץ מאולי ענייני חיים ומוות. לכן יש סיבות טובות לצורך הזה בהמשך השימוש בתוכנה שהוכיחה את עצמה כאמינה.
ובסופו של דבר גם חברות תוכנה ותיקות עובדות כך, גם אם העיסוק שלהן הוא פחות קריטי – פשוט כי לא משתלם לקחת סיכון בהחלפה של הבסיס שעליו הן עובדות.
מתכנתים צעירים בתחילת דרכם באמת מנסים לעבוד תפקיד פעם בין שלוש לארבע שנים, וכך מצליחים להיות תמיד במקום מעודכן טכנולוגית. אבל עם הגיל, שהמחויבות למשפחה הולכת וגדלה (כמו למשל להורים לילדים) – הרבה אנשים מחפשים מקומות עבודה יציבים יחסית ולא להחליף עבודה בתדירות גבוהה.
אני למשל מכירה לא מעט נשים שאחרי לידה או כשכבר היו להן כמה ילדים קטנים, רצו לרדת ל 80% משרה או שתהיה להן גמישות בשעות כדי שהן יוכלו להיות עם הילדים – ותנאים כאלו אפשר לקבל רק כשמישהי מבוססת מספיק במקום העבודה, אחרי שהיא כבר הוכיחה את עצמה כעובדת טובה. אני מניחה שכיום גם גברים שרבים מהם רוצים להיות אבות מעורבים מעוניינים בלפחות חלק מהתנאים האלו – ולכן מעבר מקום עבודה פחות רלוונטי.
וכך נוצר מצב שבו בבחירה במקום עבודה יציב – עובדים מבוגרים יגלו שקשה להם לעבור למקומות עבודה אחרים בגלל פער טכנולוגי. אבל זה קשור לידע שיש או אין להם (או יותר על ניסיון שיש או אין להם) – ולא לגיל.
זה הנושא של השרביט החם השבוע.
מצד אחד, אני מסכימה עם אמפי שרשמה ברשומה שלה שהיא ובעלה טי אוהבים לגוון את המקומות שבהם הם מבקרים, גם אם הם נוסעים לאותו סוג חופשה.
גם אני אוהבת לבקר במקומות שונים, ויש לי כמה איזורים בעולם שהייתי רוצה לבקר בהם – כמו למשל בפטגוניה שהיא האיזור הדרומי ביותר של דרום אמריקה ושוכן בארגנטינה וצ׳ילה. הייתי רוצה גם לבקר באוסטרליה, ובאותה הזדמנות לבקר שוב בניו זילנד כדי להשלים כמה דברים שלא הספקתי לראות או לעשות בפעם הקודמת.
כמובן שהייתי שמחה לטיול כולל יותר בספרד, ולבקר בדרום איטליה שמעולם לא ביקרתי בה, ולבקר שוב ברוסיה לטיול מקיף ויסודי במוסקבה וגם לבקר בסנט פטרסבורג שמעולם לא ביקרתי בה.
הייתי שמחה לבקר באנטארקטיקה, אבל בגלל עלות הטיולים לשם כנראה אצטרך לזכות בלוטו קודם.
מצד שני, יש מקומות בעולם שביקרתי בהם והייתי שמחה לבקר שוב. קצת קשה לי להגדיר למה – אני מניחה שזה שילוב של זכרונות טובים, אתרים שמאוד נהניתי לבקר בהם, רצון אולי לבקר באתרים שלא הספקתי עדיין לבקר בהם – ואולי גם רצון לראות איך מקום שאהבתי משתנה ומתפתח לאורך השנים.
כך שאני חושבת שאני רוצה את שני הדברים – גם ביקור במקומות חדשים וגם חופשות במקומות מוכרים.
בהמשך לרשומה הזו.
כמו שכתבתי, יש לי הפרעת דיבור מסוימת, שנובעת מקושי פיזי מסוים. הקושי הזה התבטא גם למשל בקושי יחסי בשיעורי ספורט – זה לא שלא יכולתי לרוץ, אבל רצתי יחסית לאט, ממש כמו שפשוט לקח לי יחסית יותר זמן ללמוד איך לעשות גלגול.
באותה מידה, השתתפתי בטיולים השנתיים, אפילו באלו שהמדריכים התלהבו מזה שיש בכיתה כמה חבר׳ה חובבי חוגי סיירים שאוהבים אתגר ולא פעם בחרו חלקים מהמסלול שיהיו מאתגרים יותר.
בנוסף לזה כתב היד שלי גם היה נוראי, אבל עם השנים הוא השתפר. באותה מידה גם היה לי למשל קשה יותר לגזור נייר עם מספריים בקו ישר, אבל עם תרגול גם היכולת הזו השתפרה לי.
לכן התחושה שלי תמיד היתה שלא מדובר על נכות, אלא לכל היותר מגבלה יחסית קטנה שעם קצת יותר תרגול אני יכולה להתגבר עליה ולתפקד בצורה די רגילה.
ורוב הכישורים האלו הם כישורים שכבר שנים לא ממש השתמשתי בהם, ואין לי צורך למשל לרוץ מהר שישים מטר או לגזור ישר ומהר ערימה של ניירות. אני חושבת שההשמנה החריגה שלי משפיעה עלי הרבה יותר בחיי היום יום מאשר אותה הפרעה שגורמת לי לדבר קצת פחות ברור.
מעבר לזה, בפן ההתנהגותי הייתי ילדה טובה בכיתה ובבית – בפן הלימודי תמיד הייתי תלמידה טובה. הדבר היחידי שכנראה הפריע לי להפוך לתלמידה מצטיינת העובדה היתה שלא למדתי, וייתן שזה קשור לכן שייתכן שיש לי הפרעת קשב וריכוז – אבל אני מניחה שגם אם היא קיימת היא לא כזו חמורה אחרת היא היתה בולטת הרבה יותר כשלמדתי.
היה חשוב לי להבהיר שוב את הנושא בגלל משהו שקרה מול הקואצ׳ריות שעליהן כתבתי שגרם לי לשקול עד כמה אני רוצה לעבוד מולן.
השיחה ההתחלתית נראתה מבטיחה: שוחחתי בצ׳ט עם אחת מהן, היא נשמעה נחמדה ושהיא מבינה את הסיטואציה. מתברר שהן תמיד עובדות כצוות ואי אפשר לבקש לעבוד רק עם אחת מהן, אבל נשמע שהיא הבינה שאני מעוניינת רק במספר מוגבל של פגישות כך שההבדל במחיר בינן לבין הקואצ׳רית הקודמת שלי לא היה מאוד משמעותי (למרות שהוא היה קיים).
לאורך השיחה שלנו היא ציינה שאצטרך לחתום לפני הפגישה הראשונה שלנו על טופס ויתור סודיות ולמלא טופס היכרות שנוכל לקצר תהליכים. טופס ההיכרות נשמע כמו רעיון טוב, ולמרות שמעולם לא מילאתי טופס ויתור סודיות מול אף קואצ׳רית או כל מטפלת אחרת שעבדתי מולה – הנחתי שכנראה מדובר על טופס שבו אסכים לשתף במידע בסיסי על עצמי בצורה מלאה, ולהוריד מהן אחריות לטיב העבודה המשותפת במקרה שבו לא אתן להן תמונה מלאה או נכונה של המצב.
אבל לא ציפיתי לטופס שקיבלתי מהן כמה שעות אחר כך: טופס שדרש ממני לאפשר להן גישה מלאה לתיק הרפואי שלי מקופת החולים ומבתי חולים שונים, ולמידע מגופים כמו ביטוח לאומי וקרן הפנסיה שלי למידע עלי – בעיקר כזה שקשור לכל נכות או מגבלה פיזית, נפשית וקוגניטיבית שיש לי, וכל קצבה או תשלום שקיבלתי עבור הנכות / מגבלה האלו.
במקביל הטופס גם מאפשר לקואצ׳ריות או לכל אחד מטעמן לשתף את המידע שהן מקבלות עם חברות ששוקלות להעסיק אותי או אפילו שוקלות לראיין אותי.
אחרי שנבהלתי מהטופס והחופש הבילתי מוגבל שהוא העניק להן, אמרתי שלצערי אעדיף לוותר על השירות כי אני לא מוכנה לחתום על טופס כזה מקיף. מבחינתי גם חששתי מהעובדה שהקואצ׳רית כתבה לי בתגובה לשאלות (כנראה כדי להרגיע אותי) שהן דיסקרטיות, כי עובדה שעורך הדין שלהן (שהוא כנראה עזר להן לנסח את מסמך ויתור הסודיות) אפילו המליץ להן לבדוק את המידע ״באופן אקטיבי״ (אני מניחה שמדובר על מצב שבו הן פשוט יבקשו מיד את המידע מכל הגופים האלו כבר ביצירת הקשר הראשוני כדי לקבל תמונה כוללת על הלקוח שלהן), אבל הן מעדיפות לעשות את זה רק במקרה הצורך ובקבלת הסכמה של הלקוח.
כשעדיין הבעתי חוסר נוחות מהמצב ורצון לוותר על העבודה המשותפת, קיבלתי במהירות טופס משלים שבו הקואצ׳ריות מתחייבות לבקש ממני הסכמה בכתב לפני שהן מעבירות את הפרטים האלו למעסיקים.
ממה שהצלחתי להבין מההמשך הקצר של השיחה שלי איתן – כנראה שיש הצדקה לבקשה הזו מצידן. הן כנראה רגילות כשהן עובדות עם אנשים עם שונות מגבלה כזו או אחרת להיות מעורבות יותר בתהליך הראיונות והקבלה לעבודה. ומעבר לזה, יש להן כנראה קשרים בחברות שונות שבהן יש סובלנות לאנשים במצבים כאלו, שהן עצמן לא פעם יוצרות את הקשרים בין המועמדים לבין מקומות העבודה.
במצב כזה, ברור לי עד כמה הצורך שלהן להיות אמינות כלפי מקומות העבודה הוא קריטי כדי לאפשר להן להמשיך לעבוד מולם עבור כלל הלקוחות שלהם. לכן הן חייבות להיות בטוחות בכל הפרמטרים שקשורים למצב הלקוח שלהן – החל מהפן הבריאותי (הן הנפשי והן הפיזי) ואיך הוא משפיע על ההתנהלות שלהם במקום העבודה, וכלה בפן הכלכלי / סוציאלי לגבי אחוזי נכות ותשלומים שמתקבלים לאור המצב של הלקוח.
וגם ברור לי שהלקוחות עצמם לא בהכרח יהיו תמיד אמינים מולן – החל מכאלו שירצו להציג את עצמם ככמה שיותר קרובים לנורמה כדי לא להפחיד אותן או מעסיקים פוטנציאליים, וכלה בכאלו שינסו להציג את עצמם ככמה שיותר מסכנים כדי לקבל כמה שיותר הטבות כלכליות או אחרות.
אבל העניין הוא שאצלי באמת שאין מגבלה כזו. ואני בטוחה שאם היה צורך בכך – ההורים שלי כן היו לוקחים אותי לאבחון, שלפיו הם או מערכת בית הספר כנראה שלא היו מאפשרים לי לפעול במרחב כמו תלמידה רגילה.
מצד שני, ברור שאני לא ממש ״רגילה״ – כן יש לי הפרעה מסוימת בדיבור, ואני כן מאוד שמנה שיכול להיות גורם שירתיע מעסיקים שונים.
בנוסף לזה גם היו דברים שאני והקואצ׳רית הקודמת שלי עבדנו עליהם גם בתקופה שבה עבדנו יחד במקביל לעבודה הקודמת שלי – למשל שאני לא אסרטיבית, או לפעמים מתקשה לגרום לעובדים אחרים לעבוד מולי בצורה מוצלחת כשאני זקוקה לעזרה או מחויבות מסוימת מהם.
אבל בעבודה מול הקואצ׳רית זה מעולם לא עלה כמגבלה או כמשהו שיש מאחוריו גורם שיכול להיות מגבלה כללית יותר, אלא פשוט כישורים שאני צריכה לשפר.
ממה שנשמע לי גם אחרי האינטראקציה שלי עם הקואצ׳ריות, הן כנראה נשות מקצוע מעולות – בתחומן.
אבל אני פחות ופחות מרגישה שאני חלק מהתחום הזה, וחוששת שחלק משמעותי מהעבודה שלי מולן תהיה לשכנע אותן שאין לי מגבלה או נכות.
מעבר לזה, שמתי לב לעובדה שגם בהסכם החדש שלי מולן, הן יימנעו מלהעביר למעסיקים מידע עלי ללא הסכמה בכתב ממני – אבל אני עדיין אאלץ לאפשר להן גישה מלאה לתיק הרפואי וה״סוציאלי״ שלי בלי שהן יצטרכו לבקש רשות לגשת אליהם. הן אמנם אומרות ״בפרטי״ שהן יבקשו רשות, אבל ברגע שניתנת להם האפשרות לגשת למידע עלי באופן חופשי – אין לי דרך למנוע מהן לגשת אליו אם הן מתעקשות.
ברמה העקרונית אין לי מה לחשוש – מכיוון שבאמת שאין לי הגדרת נכות כזו או אחרת, אין לי אבחונים מלבד זה שאני שמנה – ואני כמובן לא מקבלת אף קצבה או תשלום על מצב כזה.
אבל אני מרגישה שאולי בעצם אין להן מה להציע לי במצבי, ודווקא הפניה אליהן תהפוך את התפיסה של המצב שלי לחמורה יותר ממה שהיא במציאות.
וכאן רציתי לשאול: מה דעתכם על הסיטואציה הזו?
לפני כמה חודשים כתבתי את הרשומות האלו (ראשונה ושניה) כשחשבתי שאצטרך לקבוע טיפול לרופא שיניים. בסוף החששות שלי התבדו ולא קבעתי תור – עד שלפני כמה שבועות שמתי לב לזה שנשברה לי שן בצורה די רצינית.
לא ברור לי למה זה קרה, כי לא הרגשתי כאבים או משהו אחר שהעיד על זה שבשן יש בעיה. הדבר היחידי שיכולתי לחשוב עליו הוא שלפני כמה חודשים קפץ עלי כלב ודפק לי מכה וליקוק רציני באיזור הפה – אבל לא משהו שחשבתי שיכול להוביל לשבירה של שן בריאה.
אז בשלב זה כמובן לא היתה לי ברירה אלא לקבוע תור לרופא שיניים – והרגשתי הקלה כשקבעו לי לרופאת שיניים עם שם משפחה רוסי במקום לרופא הקודם שלי.
חשוב לי להגיד שאחד השינויים שקרו במרפאת השיניים שלי בשנים האחרונות היא שאי אפשר להתקשר אליהם ישירות כדי לקבוע תור, אלא המספר מעביר אותי ישירות למוקד של קופת החולים שרק דרכם אפשר לקבוע תורים ומשהו כזה. פעם זה לא היה כך – הייתי יכולה להתקשר ישירות למרפאה והם היו קובעים לי תור לרופא הרלוונטי.
אין לי מושג אם זה כך במרפאות אחרות של קופת החולים או רק אצלנו.
לכן כנראה קרתה פאשלה שבה קבעו לי תור לרופאה שעוסקת בעיקר בשיקום ולא בטיפול סטנדרטי, אבל המרפאה עצמה שמה לב לזה רק כשהנציגה שם התקשרה אלי לוודא שאני מגיעה לתור יום או יומיים לפני התור עצמו.
אבל נתנו לי להגיע אליה לתור בערך באמצע מאי, והיא עשתה רושם של רופאה נחמדה ודי שמחתי על זה. היא שלחה אותי לצילומים שאחריהם היא אמרה שנקבע לי תוכנית טיפול.
בגלל שמכון צילום הרנטגן נמצא במרחק כמה דקות הליכה מהמרפאה, בביקורים הקודמים שלי הייתי רגילה ללכת לצילומים מיד, ואז אותו רופא או רופאה ששלחו אותי אליהם היו מקבלים אותי אחרי שחזרתי עם הצילומים לכמה דקות כדי לבנות תוכנית טיפול. אבל הפעם כשפקידת הקבלה נתנה לי הפניה לצילומים – היא גם אמרה לי שהיא תצטרך לקבוע לי תור רשמי לעבור עליהם, והתור היה אתמול. נכון שזה האט קצת את ההכנה של תוכנית הטיפולים – אבל מצד שני זה נשמע הגיוני לא לעשות לרופאה בלגן בזה שנכנסים לה אנשים בין התורים.
במקור הוא נקבע לשעות הערב, אבל יום או יומיים אחר כך הקדימו לי אותו לשעות הצהרים, ואתמול כשוידאו שאני מגיעה – הקדימו לי אותו בעוד חצי שעה.
אני דאגתי לצאת מוקדם מהבית כי רציתי להקדים קצת במקרה שהרופאה תתפנה קצת לפני הזמן, אבל בסוף היה אליה קצת תור אז נכנסתי אליה פחות או יותר בזמן.
מסרתי לה את הצילומים, התיישבתי בכיסא – וציפיתי לשיחה בוגרת על מצב הפה שלי ומה נצטרך לעשות, וקיוויתי שלא הרבה מעבר לטיפול בשן השבורה.
ואז התגובה שלה היממה אותי: היא אמרה שבאמת אין מה לעשות עם השן שנשברה חוץ מלעקור אותה, ושיש כנראה תרים שצריך להחליף ודברים כאלו אבל היא לא רוצה לקבוע לי תוכנית כי ״אני לא מצחצחת שיניים״.
וזה משהו שנשמע לי מוזר.
כשרק הגעתי למרפאה הזו של קופת חולים בפעם הראשונה לפני בערך 12 – 13 שנים או קצת יותר, באמת שהייתי מצחצחת שיניים בצורה לא טובה.
אבל התגובה של הרופא שבדק אותי אז לא היה להעיף אותי מהמרפאה – אלא בין השאר לקבוע לי תור למה שמכונה ״קצאת שורשים״ שזה בעצם טיפול יסודי של שיננית. ובמקרה ״נפלתי״ על שיננית מאוד מקצועית שעשתה עבודה מאוד יסודית לא רק בלנקות לי את השיניים – אלא גם בלייעץ לי איך לטפל בהן, וגם בלקבוע לי המשך טיפול יסודי שבו היא ממש דרשה שאגיע אליה פעם בשלושה חודשים כי יש לי נטיה לצבור אבנית על השיניים.
ומאז בכל פעם שהייתי מגיעה אליה לטיפול – היא היתה רואה שיפור במצב הפה שלי. בהתחלה היה מדובר על שינויים כנראה משמעותיים יותר, אבל עד לפני שנה בערך כבר הגענו למצב שבו היא אמרה שהיא מאוד מרוצה ממצב שיניים והחניכיים שלי ומבחינתה אני יכולה להתחיל להגיע אליה רק פעם בארבעה חודשים במקום פעם בשלושה.
במהלך הזמן שאני מטופלת במרפאה היתה רק תקופה אחת (לדעתי לפני חמש שנים) בערך שבה איכשהו נקטע לי רצף הביקורים אצלה. כי מה שלרוב היה קורה זה שהייתי מבקרת אצלה לטיפול, ואז אחריו שומעת ממנה המלצה מתי להגיע לטיפול הבא – ומיד קובעת אותו עם אחת הנציגות בקבלה. אבל איכשהו יום אחד הטיפול שלי אצלה בוטל בלי שקבעו לי אחד חדש, ושכחתי מלקבוע אחד כזה במשך בערך תשעה חודשים. אבל אז חזרתי אליה, והיא כמובן עזרה לי לחזור לשגרה של טיפולים.
אבל ממש לפני התור שלי אליה לפני בערך תשעה או עשרה חודשים היא נפצעה בכתף, וממה שנראה שהיא לא תוכל לחזור לעבוד בגלל מצב הכתף שלה – או לפחות זה מה שאומרים במרפאה (כלומר יכול להיות שהיא החליטה להחליף עבודה או לצאת לעצמאות ולא רוצים לספר לנו).
מאז המשכתי ברצף של הטיפולים, עד התור הראשון שלי אצל השיננית החדשה – ואז התחיל הבלגן. אני חושבת שהוא נבע מזה שכשהלכתי לקבלה בסוף הטיפול אצל השיננית טיפלה בי נציגה צעירה, וכשביקשתי תור לשלושה חודשים אחר כך – במקום לקבל תור לסוף פברואר, קיבלתי תור לאמצע מאי כי ״זה מה שיש״.
ואז בסוף אפריל כשרציתי לקבוע תור לרופא שיניים – התברר שמה שאותה נציגה בקבלה קבעה לי היה בכלל תור לרופא שיניים ולא לשיננית, ואז הטיפול של השיננית נדחה לאוגוסט.
כך כשהגעתי הפעם לרופאה – הגעתי אחרי הרבה זמן שלא הייתי אצל שיננית, והנחתי שזה מה שגרם לה לרושם גרוע. ניסיתי להסביר לה שפשוט יש לי המון אבנית בגלל שמזמן לא הייתי אצל שיננית כי היה לי בלגן עם התורים שנקבעו בצורה לא טובה ולכן בוטלו. אבל איכשהו הרגשתי שזה עיצבן אותה אפילו יותר, והיא אמרה לי שאם אני רצינית – אז שאקבע תור אצל השיננית ורק אז אחזור אליה.
החלטתי לא להתווכח איתה אלא ללכת לקבלה, והסברתי לנציגה מה הרופאה ביקשה – ואז פתאום קלטתי מה כנראה היתה הבעיה.
שכחתי לצחצח שיניים לפני שיצאתי מהבית לתור.
זה לא שהפה שלי לא צוחתח במשך ימים: צחצחתי שיניים בבוקר לפני שיצאתי לחדר כושר, ואפילו השתמשתי במי פה. אבל התור היה לקראת הצהרים ואחרי שאכלתי שעתיים או שלוש לפני כן ארוחת בוקר, ולמרות שעברו כמה שעות מהארוחה כנראה שהיה די ברור שלא צחצחתי מאז שיניים, גם אם הפה שלי לא היה מטונף.
עכשיו הבנתי את ההנחה של הרופאה שאני לא מצחצחת שיניים באופן סדיר ואת העובדה שהיא התעצבנה על זה שהאשמתי את מה שקורה לי בפה בכך שהיה בלגן בקביעה של תורים לשיננית..
ובדיעבד שאלתי את עצמי עד כמה הגישה שלה היא בעצם הדרך שבה היא גוערת / גורמת לאנשים לפעול בצורה שהיא רוצה. כי אני מבינה את התסכול של כל רופא טוב שמשקיע במטופלים שלו והם מזלזלים .
אבל עדיין, למרות שמדובר פה על בעיה שנבעה מהצד שלי וכנראה שהניעור הזה עשה לי גם טוב – מפריע לי שהיא התייחסה אלי כך. וזה במצב שאנחנו מניחים שהדרמה שהיא עשתה היתה כדי לעורר אותי, ולא כי היא פשוט החליטה שלא בא לה עלי ולא בא לה לטפל בי מעבר לבסיס של הבסיס שהיא מחויבת אליו.
כי למשל כשניסו לקבוע לי תור לעקירה – כנראה שהיא עצמה מידי פעם עושה עקירות אבל אם היא היתה מוכנה לבצע את העקירה עבורי, היא היתה אומרת את זה, ובגלל זה כנראה הפנו אותי לתור אצל רופא אחר, שנקבע לי לעוד חודש. קבעו לי גם תור לשיננית באותו בוקר, שעה לפני העקירה. ואז נקבע לי תור לרופאה שהזו שבוע אחר כך.
באותה מידה, אני מניחה שהטיפולים שהיא דחתה היו טיפולים שלא היו דחופים – אם היא היתה רואה משהו מאוד דחוף היא היתה ממליצה לי לטפל גם בו מיד. אבל עדיין גם טיפולים פחות דחופים כדאי לעשות כדי למנוע בעיות בעתיד שיהפכו לטיפולים דחופים.
אבל יש עוד משהו שיכול להיות בעייתי אצלי, וזה משהו שנבע מטעות שלי לפני חמש שנים.
כשעבדתי אז עם הרופא הקודם שלי, הוא שזחר לי את השיניים הקדמיות בצורה מזעזעת. אפילו השיננית שהייתי אצלה די מהר אחרי הביקור אצלו היתה בטוחה שהם נשברו או משהו מרוב שזה נראה לא טוב.
ביקשתי ממנו בתור או שניים הבאים שלי לטפל בזה, וכשהוא לא נענה – החלטתי להתלונן דרך המוקד של הקופה בהנחה שזה יגיע להנהלה של הסניף לטיפול, פשוט כי לא ידעתי איך ליצור קשר עם ההנהלה של הסניף בעצמי, בין השאר כי הנציגות בקבלה לא מאפשרות ללקוחות ליצור את הקשר הזה.
וזה אכן הגיע להנהלה, אבל כנראה גם יש מעקב אחרי הטיפול מטעם הקופה – כך שהמנהלת היתה עצבנית מאוד עלי בגלל התלונה הזו. ובדיעבד אני שואלת את עצמי האם זה הפך אוי למישהי שמסומנת כ״מטופלת בעייתית״ במרפאה?
בשלב זה אני מעדיפה להשאר במרפאה הזו בגלל הקרבה שלה אלי הביתה, העובדה שהיא יחסית זולה לעומת רופאים פרטיים, ולרוב הטיפולים שאני קיבלתי בה היו איכותיים. ויש לי שם יתרה מסוימת – וזה חשוב לי בשלב זה כדי להגביל את ההוצאה הכספית שלי.
אם הרופאה תחליט להיות קריזיונרית גם בביקור הבא שלי – אני אראה מה לעשות הלאה.
פרח מאוד יפה שראינו אי שם ולא ראיתי דומים לו… הוא אמור להראות כמו נעל של גברת כנראה.
התיירת המקרית 