מה זה אומר ״לחיות באומץ״?

זו השאלה היומית שלנו בפרויקיט ה Bloganuary של וורדפרס.

לי זה מאוד הזכיר את הבגרות בהיסטוריה.

בתיכון שבו למדתי עשינו מה שנקרא ״בגרות פנימית״ בהיסטוריה – כלומר דובר היה על בגרות שנכתבה בבית הספר על חומר שבית הספר קבע. במהלך השנה למדנו היסטוריה כרגיל, אבל בפסח קיבלנו רשימה של מאמרים שהיינו אמורים לקרוא ולסכם (ויכולנו לעשות את זה בקבוצה כך שכל אחד קיבל מספר סביר של מאמרים לסכם) – ועליהם נבחנו.

החומר והמאמרים נבחרו על ידי המורות עצמן, והמורה שלנו ומורה של כיתה מקבילה החליטו לתת לנו ללמוד חומר על התקופה של השואה והקמת המדינה. אני יודעת שהיתה כיתה אחרת שבה התלמידים הגישו עבודה במקום לעבור בחינה כתוה, וכנראה שהיו כיתות אחרות שלמדו ונבחנו על חומר אחר אבל אני לא זוכרת בדיוק כמה ולמה.

כבר מהימים של העליות הגדולות, העולים רצו לעשות הכל כדי להפריד את הדימוי של ה״ישראלי החדש״ מה״יהודי הגלותי״. בין השאר הישראלי החדש היה יוזם ולוחם בניגוד ליהודי הגלותי שנתפס כפאסיבי וכמתחנף ל״גויים״ כדי לשרוד.

הנושא הזה בלט במיוחד ביחס של הישראלים כלפי ניצולי השואה. הישראלים ראו ברוב יהדות אירופה כמי שהלכו ״כצאן לטבח״ למחנות, למרות שהם העריכו את מורדי הגטאות כלוחמים. זה מאוד תאם את הצורך של המדינה הצעירה לקדש את ערך הלחימה, שבלעדיו המדינה לא היתה מן הסתם שורדת באיזור שבו היא היתה (ועדיין) מוקפת באויבים.

אבל אחד המאמרי םשקראנו (אי שם באמצע שנות התשעים) העלה את השאלה עד כמה ה״סבילות״ של רוב היהודים במחנות היתה בעצם גבורה בעצם הרצון לשרוד. עצם העובדה שהיו יהודים ששרדו את המחנות והצליחו להמשיך בחיים (לעלות לארץ, להתחתן, ללדת ילדים ובעצם להקים משפחה) הוא במובן מסוים נצחון בפני עצמו – הרבה יותר מעיכוב של כמה ימים בפירוק גטו כזה או אחר.

וכפי שכתוב פה – בהרבה מקרים היתה התנגדות שנקראת ״פאסיבית״ במחנות כמו הברחה של אוכל (פנימה ) או אנשים (החוצה) או השמירה על צלם האדם התרבותי בגטאות ובמחנות כשהנאצים ניסו למחוק כל זכר לזה.

איך התחלתי לצלם, חלק שני

כפי שכתבתי בחלק הראשון של הפוסט – כשרק עברתי לארה״ב לפני עשרים וקצת שנה התחלתי לצלם. בהתחלה היתה לי מצלמת כיס דיגיטלית פשוטה, שממנה עברתי למצלמה ״רצינית״ שעם הזמן שידרגתי. בשלב הראשון השדרוג היה למצלמת פילם רצינית יותר, אבל עם הזמן מצלמות דיגיטליות רציניות הפכו להיות זמינות יותר ויותר – ועם הזמן התקדמתי גם אליהן. בסביבות 2009 ״התייצבתי״ על מצלמה דיגיטלית אחת למשך המון שנים, והחלפתי אותה רק לאחרונה כי היא נגנבה בעקבות שיפוצים שעשיתי בדירה.

עם הזמן והניסיון היכולות שלי השתפרו, אבל עדיין ״התפספסו״ לי יותר מידי תמונות שרציתי שייצאו טובות, ומצד שני יצאו לי לא פעם צתמונות שאהבתי אבל היה ברור לי שהאפקטים שאהבתי בהן יצאו במקרה רק כי המצלמה בחרה לצלם בפרמטרים מסוימים – כאלו שעקרונית אני יכולתי לבחור בעצמי מראש כדי להגיע לתוצאה הזו.

לפני כמה חודשים, בדיוק כשחשבתי על הנושאים האלו – קיבלתי במקרה מייל מחברה רצינית שמארגנת טיולים שמודרכים על ידי צלמים שהחליטה לפתוח גם כמה קורסי בסיס לתחום הצילום – כנראה בגלל הבנה שיש צלמים חובבנים שמגיעים לטיולים שהידע הזה חסר להם, לצד המחשבה שכך הם יוכלו לקבל יותר חשיפה לטיולים שלהם.

חשוב לי לכתוב שהקורסים עצמם מעולים. מעבירים אותם צלמים מקצועיים, שיש להם גם יכולת ללמד ולהעביר חומר בצורה טובה. אני מרגישה שלמדתי מהן המון והשתפרתי מאוד בעקבות כל קורס (באורך של כמה שבועות) ברמה שבה לא השתפרת במשך שנים של לימוד עצמאי מהניסיון שלי. חשוב לי גם לציין שעברתי כמה מהקורסים שעשיתי במחזור הראשון שלהם, ואפשר היה לראות שהם מנסים ללמוד מהניסיון ולהשתפר (ועדיין הלימוד היה מאוד יעיל ואכפתי).

הקושי שלי עם הקורסים הוא ברמה יותר אישית שלי. היה ברור לי שאני רחוקה מלהיות צלמת ברמה מקצועית או אפילו חובבת ברמה גבוהה, ושיש לי הרבה ללמוד – לא רק ברמה הטכנית אלא גם בפן הויזואלי / אמנותי של הצילום.

אני מניחה שאפשר לסכם את החוויה שלי בכך שהרגשתי שהמדריכים לא חושבים שיש לי פוטנציאל בתור צלמת בפן היצירתי הזה (למרות שקיבלתי מחמאות על ההבנה הטכנית יחסית לתלמידים אחרים).

בקורס הבסיסי (שבו למדנו יותר על ההיבטים הטכניים של הצילום כמו למשל תפעול המצלמה בצורה ידנית יותר) הייתי קצת מופתעת מזה, אבל בדיעבד אמרתי לעצמי שכנראה לא פעם התרכזתי בעיקר בפן הטכני של התרגילים ולא חשבתי גם עד כמה התמונות עצמן יוצאות ״יפות״, ולכן לא הצלחתי להרשים.

אבל אז הצטרפתי לקורס מתקדם יותר, ואני חושבת שכולנו התקדמנו משמעותית – אבל במהלכו היתה לי תחושה שלמדריך היו כמה תלמידות שהוא ראה בהן פוטנציאל ועודד אותן יותר. שתיים מהן באמת כבר היו ״רציניות״ יותר בתחום ושקלו להפוך לצלמות מקצועיות, אבל אחת היא מישהי שהתחילה לצלם רק לאחרונה ואיכשהו הוא כל הזמן שיבח את יכולת הראיה המרחבית שלה.

כפי שאפשר להבין, אני לא הייתי אחת מהמשתתפות האלו, ולמרות שבקורס עצמו המדריך נתן לי פידבק חיובי על ההתקדמות שלי, כשבסופו שאלתי את המדריך האם יש לי פוטנציאל להתקדם הלאה, ראו שהשאלה לא היתה לו נוחה והוא ענה ש״מוקדם מידי כדי לקבוע״. התחושה שלי היתה שזה היה ״לא״ מנומס.

לא מזמן עשיתי סדנה קצרה נוספת עם מדריך אחר, וגם ממנה יצאתי עם תחושה דומה. במפגש האחרון עברנו על צילומים שלנו – ולמרות שהוא חילק לכולנו ביקורת כנה ונוקבת על רוב התמונות שלנו, לכל שאר המשתתפים הוא מצא לפחות תמונה אחת שבה הוא ראה לפחות פוטנציאל לתמונה טובה (ובמקרה או שניים אפילו תמונה טובה). עבורי היתה רק ביקורת.

וזה מעבר לעובדה שלסשן של ביקורת העבודות הצטרף גם המנהל המקצועי של התוכנית, וכשהמדריך התחיל לבקר את העבודות שלי – היה למנהל המקצועי חשוב לקטוע אותו ולדבר על כך שלצילום יש את הפן הטכני, אבל גם את הפן היצירתי, והוא המשיך לדבר על כמה הפן היצירתי חשוב ולא ברור מאליו.

הנאום הזה היה (כנראה) מקרי, אבל איכשהו הוא כנראה שיקף לא מעט מהחששות שלי.

אני כרגע מתלבטת מה הלאה. מצד אחד למדתי המון מהקורסים השונים – אבל מצד שני אני יוצאת מכל קורס כזה מתוסכלת ומרגישה שאולי אין לי בכלל כשרון לתחום.

זה לא שאני מעוניינת להפוך לצלמת מקצועית, אבל קיוויתי להחשב לחובבנים מוכשרת – אבל עכשיו אני לא בטוחה שאני כז, וזה די הוציא לי את ההנאה מתחום שבעבר נהניתי לעסוק בו. אני מניחה שהמחשבה שאנשים נהנים לראות את התמונות שלי היתה חלק מההנאה הזו, ועצם הביקורת על זה שאין ממש ממה להנות מורידה משמעותית מה״כיף״ עבורי.

מהם חמישה דברים שאני מודה להם היום?

כחלק מפרוייקט הכתיבה bloganuary של וורדפרס, התבקשנו לכתוב על חמישה דברים שאנחנו מודים עליהם היום.

הדבר הראשון שאני מודה עליו זה שלא קיץ עכשיו.

בתור ילדה אהבתי את הקיץ, אבל זה כנראה היה קשור לעובדה שבתור ילדה היה לנו חופש בקיץ, וגם גרתי בירושלים כך שהקיץ לא היה כזה חם והיה אפילו די יבש. אבל עכשיו אני גרה באיזור ת״א, והקיץ לח משמעותית – וגם יש לי רושם שגם הקיצים רק הולכים והופכים להיות חמים יותר.

אז אני מבחינתי מעדיפה את החורף הכי קר – רק שלא יהיה יולי אוגוסט שוב.

הדבר השני שאני מודה עליו זה שאני בריאה.

בשנים האחרונות יצא לי להכיר לא מעט אנשים יחסית צעירים שחלו בסרטן. חלקם שרדו, אבל חלקם לא – ולמרות שה מיעוט אני שמחה שאני לא אחת מהם.

הדבר השלישי שאני מודה עליו זו העובדה שכבר לא מעט שנים יש לי יכולת לטייל בעולם. לא לכולם יש את האפשרות הזו – מבחינה כלכלית או מבחינת היכולת לקחת מספיק חופש, במיוחד לטיולים ארוכים יותר או לכאלו שמגיעים ליעדים מאוד מיוחדים או אקזוטיים.

הדבר הרביעי שאני מודה עליו זו העובדה שהעבודה שלי מאפשרת לי לעבוד מהבית, והחברה שבה אני עובדת די גמישה בנושא השה, מתוך הבנה למורכבות של עבודה במשרד בזמן הקורונה.

ממה שהבנתי מאנשים שעבדו איתי במקום העבודה הקודם שלי (שאותו עזבתי קצת לפני הקורונה) – אצלם ההנהלה פחות סובלנית לנושא, וכבר תקופה די ארוכה החברה מנסה להחזיר את העובדים למשרד ללפחות יומיים בשבוע (למרות שהעובדים מוצאים דרכים מעניינות כדי להתחמק).

הדבר החמישי שאני מודה עליו הוא העובדה שאחרי שנסגרה ה״בלוגיה״ בתפוז. – מצאתי מקום חדש לכתוב בו בלוג וגם קהילה בכל מה שקשור לכתיבה. אני מודה שמאוד התגעגעתי לזה.

מה אנשים מניחים עלי בטעות?

כחלק מ bloganuary בוורדפרס, התבקשנו לכתוב רשומה ביום, כשהשאלה שנשאלנו היום היא: מה אנשים מניחים עלי בטעות?

אחד הדברים שאנשים מניחים עלי היא העובדה שאני שונאת להצטלם בגלל שאני שמנה. אני אמנם לא נהנית להצטלם – אבל גם לא אהבתי להצטלם גם כשהייתי רזה בגילאים צעירים יותר. איכשהו גם כרזה מעולם לא הייתי פוטוגנית – שזה כנראה אומר שקשה למצוא זווית צילום שמחמיאה לי.

אני מניחה שהמשקל לא עוזר – אבל בעיקר מה שמפריע זו התפיסה של צלמים שלא רוצים לצלם אותי. זה משהו גורף – באירועים כמו חתונות, באירועים בעבודה, או בכל אירוע אחר שבו מצמים אנשים, ממש רואים איך צלמים מתעלמים ממני במקרה הטוב או ממש בורחים ממני במקרה הפחות טוב.

זה הגיע למצב שבו לא מזמן הגיע צוות צילום למשרדים של החברה שלנו כדי לצלם כתבת תדמית, והם הגיעו לאיזור שבו הצוות שלי יושב. הם ביקשו מכל שאר האנשים לדגמן להם. – אבל התעלמו ממני וניסו בכל כוחם לצלם סביבי בלי שהם יצטרכו להגיד לי להתרחק מהאיזור כי אני מפריעה להם.

אני מניחה שחלקם מניחים שכאישה שמנה אני לא רוצה להצטלם, או שחלילה תצא להם תמונה שתתפס כ״לא טובה״ ולכן לא יזמינו אותם לצלם שוב.

אבל בשנים האחרונות יש דווקא גישה שלפיה לנשים שמנות כן חשוב להצטלם כדי ליצור סביבה שבה צילומים של נשים שמנות נראים נורמליים ולא חריגים ו״מכוערים״. הבלוגרית זוהר וסילויצקי למשל לא פעם מצטלמת בהלבשה תחתונה סקסית כדי להראות שנשים שמנות יכולות גם הן להיות סקסיות.

מה אני אוהבת בכתיבה שלי?

כחלק יוזמת bloganuary בוורדפרס, קיבלנו היום תזכורת לכתוב על מה אנחנו אוהבים בכתיבה שלנו.

אני כמובן כותבת בלוג, ואני מאוד אוהבת את העובדה שהכתיבה מאפשרת לנו להכיר ולשוחח עם אנשים שלא בהכרח היינו יכולים להכיר אחרת. לא פעם נוצרות קהילות סביב בלוגים, מה שמעשיר את החוויה האנושית סביב הכתיבה.

כמובן שמעבר להיבט האנושי, כולנו לומדים ומעשירים את המחשבה והנפש בקריאה של תכנים שונים – שלא היו קיימים אם מישהו לא היה כותב אותם.

אני והמכונית שלי

בשרביט החם של השבוע הזה – התבקשנו לכתוב על מכוניות.

לי אישית אין מכונית, בעיקר כי מעולם לא הייתי זקוקה לאחת.

בישראל זה נשמע בעיקר לא נוח – כי רבים לא מבינים איך איך אפשר להסתדר בארץ בעזרת תחבורה ציבורית, שלה יצא שם די רע. אבל במשך התקופה שבה שכרתי דירה – יכולתי פשוט לגור מאוד קרוב למקום העבודה שלי. בתקופה שבה עבדתי בהוד השרון הצלחתי למצוא דירה שהיתה במרחק עשר דקות הליכה מהמשרדים – אני חושבת שבזכות הצומת שהייתי צריכה לחצות, יש סיכוי שהיה לוקח לי יותר זמן להגיע למשרד ברכב מאשר ברגל בגלל הפקקים. טוב, לפחות עד שהתחילו לבנות בניין חדש באיזור התעשיה בדיוק במיקום של הכניסה המקורית, והיינו צריכים לעשות סיבוב כדי להגיע לכניסה החדשה.

אבל גם בתקופות אחרות גרתי בקירבה די גדולה למקום העבודה – כשגרתי בר״ג יכולתי להגיע לעבודה בהליכה של בערך 15 – 20 דקות, ובקיץ כשלא רציתי להזיע בבוקר היה לי אוטובוס מתחנה ליד הבית. כשעבדתי בהרצליה הדירה שלי היתה במרחק של 45 דקות הליכה מהעבודה – אבל היו לי שני קווי אוטובוס שבעזרתם הייתי מגיעה תוך בערך 10 – 15 דקות בין העבודה למשרד, ואחד מהם היה בתדירות מאוד גבוהה של פעם ברבע שעה.

הבעיה היחידה שנוצרה לי היתה כשהחברה שבה עבדתי העבירה את המשרדים שלה מהרצליה לאיירפורט סיטי, איזור משרדים שנמצא לי שדה התעופה. מדובר על איזור די מבודד שלא ממש קרוב לאף מרכז עירוני, מלבד אולי שוהם שנמצאת במרחק נסיעה של רבע שעה מהאיזור בלי פקקים (אבל תמיד היו פקקים).

כנראה ששני היתרונות היחידים של האיזור היו שהנסיעה היומיומית לאיירפורט סיטי נתנה לי זמן לקרוא או לנמנם קצת, ושהאיזור היה כל כך לא נגיש שאפילו אנשים עם רכב התלוננו על הנסיעה היומית.

למזלי אני כבר לא עובדת שם, אבל מנייסוני האישי לרוב זמן הנסיעה שלי לא בהכרח ארוך משמעותית מזה של אדם שנוסע ברכב.

הבעיה האמיתית נוצרה כשעברתי לארה״ב. יש כמה ערים כמו ניו יורק או סן פרנסיסקו שבן התחבורה הציבורית היא מאוד יעילה (ולרוב אפילו יעילה יותר מנסיעה ברכב בפקקים העירוניים) – אבל אני גרתי באטלנטה שהיתה פחות עירונית, ופחות נגישה לתחבורה ציבורית.

או לפחות זה מה שחשבתי בתחילת השהות שלי שם. כשרק הגעתי החברה שדרכה עברתי שכרה לי חדר במלון שהיה קרוב מאוד למשרדים, כך שנסיעה במונית בלוך וחזור לא היתה לי יקרה מידי. למזלי כשעברתי לדירה הקבועה שלי היו כמה קולגות שגרו לידי, והם לא פעם שמחו לתת לי טרמפ. כסופ״שים יצא לי לנסוע עם חברות למקומות שונים.

בהתחלה ניסיתי להוציא רישיון נהיגה, אבל מלבד חוסר הנוחות והעלות של שיעורי נהיגה בארה״ב שהם לא הדרך ה״טבעית״ ללמוד בה נהיגה (בארה״ב ההורים הם אלו שלרוב מלמדים את הילדים), איכשהו לא הסתדרתי עם הטסט. הטסט לא היה כרוך בנסיעה ברחוב אלא בנסיעה במגרש סגור שיש בו כל מיני ״מכשולים״, כשאני אף פעם לא הצלחתי לעבור את המכשול של לעבור בסללום בין קונוסים, כך שאחרי כמה ניסיונות ויתרתי.

אבל עם הזמן הסידור שהיה לי נשחק – אני מניחה שהקולגות שלי נשחקו עם הזמן כי כנראה הם קיוו שאצליח להוציא רישיון נהיגה, וגם אני עם הזמן לא יכולתי להשאר תלויה בהם כי הייתי לא פעם זקוקה לנסוע למקומות אחרים מלבד הבית בסוף היום.

ואז גיליתי את התחבורה הציבורית באטלנטה. היא היתה לא יעילה בעליל עבורי – כדי להגיע בין המשרדים לדירה שלי, שהיו ברחק של נסיעה של כמה דקות על הכביש המהיר, הייתי צריכה שני אוטובוסים שזה שהביא אותו לעבודה עשה סיבוב די רציני בעיר בין הנקודה הקרובה לבית (שאליו / ממנו הייתי צריכה קו אוטובוס אחר שבו נסעתי נסיעה קצרה) לבין המשרדים.

אבל היכולת להסתדר בתחבורה ציבורית התבררה כמשהו שנתן לי המון חופש. עם הזמן עברתי לדירה אחרת שהיתה קרובה יותר לעבודה מבחינת קו האוטובוס שבו נסעתי, והזמן שהתפנה לי איפשר לי להתחיל לחקור את העיר בצורה יותר עצמאית ולפנות לפעילויות שיכולתי לעשות לבד בלי תלות בחברות – כמו למשל להצטרף לקורס צילום, ולצאת במסגרתו למיקומים שונים.

לצערי לא ״שרדתי״ הרבה זמן עם התחבורה הציבורית כי שנה ומשהו אחרי שהתחלתי לנסוע בה חזרתי לארץ, ובדיעבד היה חבל לי שלא הכרתי את האפשרות הזו הרבה לפני כן.

אבל יש לי לסיום עוד סיפור משעשע על מכונית.

יצא לי לא מזמן להכיר מישהי שהיתה לה נטיה לנסות להרשים את כל מי שסביבה עם הרבה מאוד סיפורים על כל האנשים המפורסמים שהיא מכירה ועובדת איתם ומבלה איתם.

יום חד כשיצאנו לקפה היא הודיעה שהיא צריכה בדרך לעבור דרך סוכנות מרצדס כדי לראות שם מכונית שמצאה חן בעיניה בגלל הצבע. מדובר היה על מיניואן בצבע כחול שעלה בסביבות החצי מיליון שקל, והיא הראתה התלהבות ואז גם קבעה נסיעת ניסיון לכמה ימים אחר כך, בלעדי.

יום או יומיים אחר כך היא התקשרה והודיעה לי שהיא מצאה סיטרואן בצבע מגניב יותר ולכן החליטה לקנות אותה, אבל גם הקניה הזו איכשהו התבטלה.

אני אישית מו שאפשר להבין לא ממש מבינה במכוניות – אבל גם לי ברור שמרצדס היא מכונית יוקרה שאמורה להרשים שמי שקונה אותה הוא גם עשיר וגם מבין במכוניות ואיכות, ושסיטרואן היא חברה יתר פשטה ועממית שלא ממש נועדה להרשים. כראה שאותה בחורה ניסתה להרשים אותי ביכולת הכלכלית שלה בכך שהיא בוחנת מכוניות של מרצדס, אבל היתה צריכה תירוץ למה היא בעצם לא רכשה אחת בסופו של דבר (רק שהצירוץ בעצם חשף את ההצגה שלה).

ולסיום, הנה שיר של משינה על מכוניות:

מה מצחיק אותי?

כחלק מפרוייקט Bloganuary בוורדפרס (שבו כותבים רשומה ביום כתשובה לשאלה מסויימת), נשאלנו מה מצחיק אותנו.

כשאני חושבת על קומדיות, אלו לרוב קומדיות טלוויזיוניות או סרטים שמוגדרים כקומדיות. אבל רבות מתוכניות הטלוויזיה שאמורות להיות משעשעות הן לא בהכרח כאלו מבחינתי. אני אמורה להיות חלק מהדור שחשב ש״סיינפלד״ ו״חברים״ הן שיא השיאים מבחינת יכולת קומדית טלוויזיונית, אבל שתי התוכניות האלו לרוב נראו לי סתמיות, ובמקרה הפחות טוב היו מציקות ומעצבנות.

מצד שני, אהבתי את העונות הראשונות של הסדרה ״סברי מרנן״, למרות שדי ברור לעין שמדובר על קומדיה די נחותה עם הבדיחות הכי רדודות שאפשר על מנהגי עדות פה בארץ. כנראה שמידי פעם כיף לצחוק בלי שאצטרך לאמץ את המוח.

בהקשר הזה, שתי העונות הראשונות של התוכנית ״קופה ראשית״ היו קומדיה מעולה לדעתי, אבל העונה השלישית כבר הפכה להיות מתאמצת מידי ומודעת מידי לעצמה ולכן הקצינה את כל המצבים המשעשעים כבר מעבר לגבול הטעם הטוב, ואני לא בטוחה שאצפה בכלל בעונה הרביעית.

אבל אם מדברים על תוכניות משעשעות – יש את ״בואו לאכול איתי״ שממש כמו ״קופה ראשית״ גם היא בהפקת ״כאן״ (ערוץ 11). אמנם מדובר על תוכניות ריאליטי (שבה המשתתפים מארחים את האחרים לארוחה בבישול ביתי והם נותנים לו ציונים), אבל לא פעם המשתתפים והסיטואציות שנוצרות בה משעשעים למדי בפני עצמם (במיוחד עם הקריינות המשעשעת של שי אביבי). אמנם העונות הקדומו תשל התוכנית כבר הורדו על ידי העאוץ מיוטיוב, אבל אם תצליחו אי פעם לצפות בפרקים שבהם השתתף ״דאנסי גדי״ – יש לי רושם שלא תשכחו את הדמות.

כמובןם שיש גם קומיקאים שמצליחים לשעשע אותי – כמו למשל הקומיקאי הבריטי הקלאסי ״מיסטר בין״ שאפילו הופיע באירוע הפתיחה של האולימפיאדה בלונדון.

ביום יום אני לא פעם נהנית מהחתולים שלי ,שלפעמים חוטפים קריזות ומתנהגים בצורה משעשעת למדי כשהם מנסים לצוד אחד את השני (או את הזנב של עצמם) ככל עו הם לא מפריעים לי כשאני עסוקה.

איך התחלתי לצלם – חלק ראשון

אני לא זוכרת שבתור ילדה צילום סקרן אותי במיוחד. לכל היותר לקחתי איתי מצלמה לטיול השנתי בכיתה י״ב, ואני זוכרת הזדמנות או שתיים בצבא שבהן הייתי רוצה לצלם את הנופים היפים שהיו לנו בבסיס (אבל כנראה שלא יכולתי בגלל סיבות של בטחון שדה) – אבל זה לא היה משהו ששרד לאורך זמן.

אבל אז עשיתי רילוקיישן לארה״ב, והמצב השתנה ב 180 מעלות.

זה בעצם התחיל קצת לפני המעבר – כשעוד גרתי בישראל, עבדה איתי במשרד בחורה שגרה כמה שנים בארה״ב, התחתנה שם, וחזרה לארץ – בין השאר עם צעצוע שנקרא ״מצלמה דיגיטלית״. מדובר היה על בערך שנת 2000 – רוב האנשים עדיין לא שמעו על ההמצאה הזו, והמצלמות היחידות שהיו זמינות לציבור הרחב בתחום היו מצלמות כיס פשוטות מאוד עם רזולוציה עלובה במיוחד של מגה ומשהו. אין לי מושג אם היו אז מצלמות דיגיטליות למקצוענים – סביר להניח שגם אם הן היו קיימות הן היו יקרות בטירוף ובאיכות שכיום היתה נחשבת לבלתי מתקבלת על הדעת בעליל אפילו לחובבנים.

אבל לי זה נראה כמו צעצוע מאוד מגניב. לכן כשעברתי לארה״ב, אחת הקניות הראשונות שלי היתה מצלמה כזו. במקביל לזה, היה לי מזל מאוד גדול לעבור לאטלנטה – עיר שהיא באופן כללי מאוד ירוקה וכפרית. הגעתי לעיר באביב – בתקופה שבה העיר היתה מלאה בעצים פורחים.

ובחורף שירד בה שלג:

וכמובן בסתיו:

וגם כשירד גשם ויצאו פטריות:

ובין לבין גם יצאתי לטיולים, כמו למשל למפלי הניאגרה:

בהתחלה צילמתי המון ומידי פעם היתה מצטלמת לה תמונה שאהבתי (למרות שעם הזמן, הניסיון, וקצת ריחוק רגשי מהסיטואציה אני רואה בלא מעט מהתמונות האלו את הרעיון והפוטנציאל, אבל גם המון טעויות בביצוע). מה שכנראה הייתי צריכה היתה למידה מסודרת של איך לצלם, אבל המסע שלי לקוקס הצילום הראשון שלי היתה קצת מ]ותלת.

היא התחילה ממכרה חדשה שהכרתי שאהבה צילום, ובשלב מסוים ביקשתי ממנה המלצה על מצלמה. באותה תקופה (אי שם בסביבות 2002) מצלמות ״רציניות״ דיגיטליות עלו הון תועפות והיו נחלתם של צלמים מקצועיים, לכן באופן טבעי היא המליצה לי על מצלמה של קאנון מסוג SLR (או כזו שהציבור רואה כמצלמה עם עדשות מתחלפות) שהיתה מצלמת פילם. בלי להכנס להרבה פרטים טכניים, המצלמות האלו אכן ״מצלמות טוב יותר״, חלקית כי הן מתוחכמות יותר אבל בעיקר בגלל שלצלמים יש שליטה טובה יותר על הרבה מאוד פרטים שאין עליהם שליטה במצלמות כיס.

אני אישית עדיין המשכתי לצלם במצלמה כאילו היא מצלמת כיס – עד שיום אחד היא החליטה להשבר לי. במקרה יצא לי לשוחח עם קולגה שלי שגם הוא היה צלם – ומיד ״חטפתי״ נאום על זה שקאנון זה זבל וניקון זה מושלם. הוא המליץ לי עלהדגם מסוים של ניקון, וכדי לעודד אותי לעבור גם התנדב למכור את מה שנשאר שמיש מהציוד הישן שלי באיביי. י מהר היה לי ברור שהמצלמה של ניקון טובה משמעותית – פשוט כי אותה מכרה המליצה לי על הדגם הכי בסיסי של קאנון, והוא המליץ לי על דגם הרבה יותר מתקדם. אבל דווקא העליה הזו בדרגה סוף סוף גרמה לי לפנות לקורס צילום בסיסי, שבו למדתי המון – והתמונות שיצאו לי בטיול שיצאתי אליו היו יפות בהתאם:

תוך כמה חודשים אחרי כן חזרתי לישראל, ולמזלי גרתי במשך השנים הבאות בערים שבהן היתה לי גישה לטבע: בהתחלה התגוררתי בהוד השרון עם הרבה גינות ובקרבה לשדות, ואז עברתי להרצליה במרחק הליכה מהשדות בצפון הרצליה ולחוף. מעבר לזה יצא לי גם לטייל לא מעט:

אבל בשלב מסוים עברתי לרמת גן ובגלל שאני מתגוררת במרכז העיר – יש לי פחות ופחות הזדמנויות לצלם, ולכן לאחרונה חיפשתי דרכים איך להתחיל מחדש את הנושא – ועל זה אכתוב כבר ברשומה הבאה.

מי מהווה השראה עבורי?

בחודש ינואר וורדפרס שולחים רעיון לכתיבה של רשומה בבלוג, והיום התבקשנו לכתוב על מי מהווה השראה עבורנו.

באלימפיאדת בייג׳ינג בשנת 2008 רבים היו צמדים למסכים הטלוויזיה לצפות במופע הדרמטי בבריכה: השחיין בן ה 23 מייקל פלפס החליט לשבור את השיא בן ה 36 שנים של השחיין מארק ספיץ ולזכות בשמונה מדליות זהב (בשמונה אירועים שונים) באולימפיאדה אחת.

הדרמה הזו הסתירה שיא אחר שהתרחש בבריכה: שחיינית אמריקנית בת 41 בשם דארה טור זכתה בשלוש מדליות כסף, כולל אחת במשחה ל 50 מטר חתירה כשהיא נגעה בקיר מאית שניה אחרי השחיינית שזכתה במדליית הזהב.

וכל זה תור אמא בת 41, בספורט שבו בגיל 25 פחות או יותר רוב השחיינים באותה תקופה כבר פרשו כי הם היו ״זקנים״ מידי מכדי לשחות מהר כפי שהם שחו בשיא הקריירה שלהם.

ובאמת דארה לא תכננה לשחות מעבר לגיל 25. כילידת 1967, היא היתה בת 17 באולימפיאדה הראשונה שבה היא השתתפה, אולימפיאדת לוס אנג׳לס ב 1984. היא זכתה במדליית זהב על חלקה בשחיה במוקדמות של המירוץ הקבוצתי של 4X100.

היא המשיכה לשחות כחלק מקובת המכללה שלה – והשתתפה גם באוליפמיאדת סיאול ב 1988 כשהיא בת 21. בשלב זה היא כבר היתה שחיינת בולטת עם כמה שיאים עולמיים על שמה – אבל לא ממש הצליחה להתברג במיקום ראוי במירותים אישיים, וזכתה רק במדליית כסף אחת ומדליית ארד אחת במירוצים קבוצתיים.

חלק משמעותי מהבעיה היתה שהמאמן שלה במסגרת המכללה דרש מהשחיינים שלו להיות מאוד רזים – והיא פיתחה הפרעת אכילה (בולימיה). היא אמנם ניסתה לאכול כמו שצריך לפני האולימפיאדה, אבל זה לא הספיק.

שנה לאחר מכן היא סיימה את הלימודים והתחילה לעבוד כמתלמדת ברשת טלוויזיה גדולה, אבל בערך שנתיים לפני אולימפיאדת ברצלונה היא החליטה לתת לעצמה עוד צ׳אנס – והתחילה שוב להתאמן עם מאמן שאילץ אותה להבטיח שהיא כבר לא סובלת מבולימיה. אבל היא שוב זכתה רק במדליית זהב במשחה שליחים – וחשבה שהפעם היא פרשה לתמיד בגיל 25.

ובאמת היא לא השתתפה באולימפיאדת אטלנטה ב 1996 (והיא אפילו לא צפתה בתחרויות השחיה), אבל בערך שנתיים אחר כך היא הבינה אחרי כמה שיחות עם חברים שהיא רוצה להתחרות שוב – ואולי אפילו סוף סוף לזכות במדליה אישית.

היא מצאה קבוצת שחיה עם מאמן טוב שהסכימה לקבל אותה. השחיינית הבכירה של הקבוצה, שחיינית מבוגרת יחסית בשם ג׳ני תומפסון, אפילו ביקשה ממנה להתאמן יחד והמליצה לה על מאמן המשקולות שלה.

ההנחה היתה שדארה תשתתף שוב באיזה מירוץ שליחים או שניים – אבל מהר מאוד היא השתפרה מאוד והיה ברור שהיא בהחלט יכולה להתמודד על מקום בכמה מהמירוצים האישיים. וזה יצר מתח בקבוצה ובמיוחד מול ג׳ני תומפסון תיכננה להתחרות באותן מירוצים אישיים, ודארה הפכה למתחרה מאוד מאיימת עליה. המתח ביניהן גרם לכך שהן התחילו להתחרות בכל אימון אפשרי, גם בכאלו שבהם הן היו אמורות לשחות יותר לאט.

בשלב זה המאמן ביקש מדארה לעזוב את הקבוצה, אבל אחרי כמה ימים הודיע לה שהוא יאמן אותה – אבל בבריכה אחרת ובזמנים שונים מאלו שבהן הקבוצה התאמנה.

אולימפיאדת סידני בשנת 2000 היתה האולימפיאדה כי מוצלחת של דארה – היא זכתה בשלוש מדליות אד אישיות, ומדליית גסף ומדליית זהב נוספות במירוצי השליחים. צחוק הגורל היה שבאחד המשחים האישיים היא וג׳ני תומפסון השיגו את אותה תוצאה – ושתיהן נאלצו לעמוד יחד על דוכן הזוכות כדי לקבל מדליה. העיתונות שהיתה מודעת לתחרות ביניהן באימונים הבליטה את האירוע בכותרות – ובראיונות דארה נראתה משועשעת, אבל נראה היה שג׳ני לקחה את האירוע קשה.

דארה שוב פרשה – והמשיכה בחייה. היא גם התחתנה עם רופא ממוצא ישראלי, ואפילו התגיירה בשבילו. היא וניסתה ללא הצלחה להכנס להריון, והיא ובעלה פנו לעזרה של רופא שמתמחה בפוריות – אבל במהלך התהליך הם התגרשו, ודארה התחילה לצאת עם רופא הפוריות שלה.

בסופו של דבר היא הצליחה להכנס להריון – שבמהלכו היא חזרה לבריכה, כי היה לה קשה להתאמן בדרכים אחרות. ואיכשהו היא השתתפה בכמה משחים חובבנים אחרי הלידה – וגילתה שהזמנים שלה טובים מספיק כדי לחזור ולהתחרות באופן מקצועי.

וזה אכן מה שקרה: היא התחילה להתאמן ברצינות, והצליחה להשתלב בנבחרת האולימפית – וזכתה בשלוש מדליות כסף, אחת במשחה אישי (במרחק מאית שניה מהזהב) ושתי מדליות במירוצי שליחים.

רבים היו חשדנים לגבי היכולות הפנומנליות שגילתה טורס בגיל כל כך מתקדם. שחיינים צעירים משמעותית ניסו ולא הצליחו לבצע ״קאמבק״ כזה – כך שההצלחה שלה נראתה כלא טבעית, ואולי ככזו שנובעת מ״תוספים״ מאוד מתקדמים שעדיין לא הוגדרו כסמים אסורים.

דארה עצמה כמובן פעלה כדי לסתור את השמועות הללו, והתנדבה בכל הזדמנות לבצע בדיקות סמים כדי להראות שהיא התאמנה באופן טבעי לחלוטין. בערך שנה לאחר האוליפמיאדה היא פרסמה ספר על ההישגים שלה, והסבירה את ההצלחה שלה בגילאים מבוגרים בכמה סיבות:

  1. קודם כל – היא בעבר נבדקה, ומסתבר שפיזיולוגית יש לה שרירים שמיועדים לפעולה מהירה. רק היא ועוד ספורטאי שעסק בצלילה היו בעלי אחוז גבוה של סיבי שריר שמיועדים לפעילות מהירה – והבאים בתור היו בעלי אחוז נמוך משמעותית של סיבי שריר כאלו.
  2. דארה עצמה אמנם לא התאמנה בשחיה בשנים בין התחרויות, אבל היא נשארה פעילה גופנית ובכושר גבוה – משהו ש״עבר״ בין סוגי ספורט שונים, במיוחד כאלו שהם אירוביים (היא מאוד אהבה ריצה וספינינג).
  3. הספורט עצמו מן הסתם מתפתח עם השנים, ושחיינים זוכים לשחות בעזרת טכניקות טובות יותר שלא היו זמינות בעבר, וגם דארה יכלה להנות מהן.
  4. כאתלטית מבוגרת יותר, דארה טענה שהיא יכלה להרשות לעצמה טיפולים ואימונים משלימים טובים יותר כי היא היתה מבוססת כלכלית הרבה יותר מהרבה מהמתחרות שלה.
    היא למשל מצאה מטפלים שעזרו לה למתוח את השרירים בצורה יעילה – ועבור שחיינים מתיחה כזו היא משמעותית. היכולת למתוח את היד קדימה עוד כמה סנטימטרים עוזרים לתנועה שלהם להיות ארוכה ויעילה יותר וכך הם צריכים לבצע פחות תנועות בכל בריכה – מה שגורם להם לשחות מהר יותר.
  5. אבל אחד הדברים המשמעותיים בעיניה בכך שהיאה היתה מבוגרת יותר היתה העובדה שהיתה לה הרבה יותר משמעת עצמית.
    היא טענה שכשחיינית צעירה עם הרבה כשרון טבעי, היא לא פעם הרשתה לעצמה ל להשקיע את כל כולה באימונים. אבל כמבוגרת היא הבינה את חשיבות האימונים והמשמעת העצמית שנלווית אליהם, ולכן השקיעה בהם יותר.

בסופו של דבר, דארה הצליחה להגשים את החלומות שלה בגילאים מבוגרים שבהם רבים ״מוותרים״ עליהם, והיתה מוכנה לעבוד קשה כדי להשיג אותם. לכן היא בעיני דמות שנותנת לי הרבה מאוד השראה.

האם יש משהו שהייתי רוצה לדעת?

בבלוג של מוטי גיליתי שבוורדפרס יש בחודש ינואר יוזמה לכתיבה של רשומה ביום על נושא מסוים – והשאלה שקיבלתי היום היתה ״האם יש משהו שהייתי רוצה לדעת איך לעשות״?

כפי שאפשר להבין מכמה מהפוסטים שכתבתי בעבר (כמו למשל הפוסט הזה) – אני לא בדיוק טיפוס אתלטי, ולא פעם זה קצת מסבך אותי בטיולים שונים (למשל בתחילת הטיול שלי בניו זילנד).

כך שבאופן טבעי הייתי רוצה להיות בכושר גופני גבוה יותר, אבל זה לא משהו שהוא בהכרח ״משהו לדעת״. אם כבר, אני מודה שיש שני סוגי ספורט שתמיד הקסימו אותי מאז שהייתי ילדה: התעמלות קרקע ומכשירים, והתעמלות אומנותית. אני מניחה שחלק גדול מהקסם שלהם נבע מכך שבניגוד לסוגי ספורט אחרים (כמו ריצה או שחיה) שיכולתי לעשות בצורה גרועה – ההישג הכי גדול שלי בתחום אי פעם היה כשהצלחתי ללמוד איך לעשות גילגול קדימה, וגם זה אחרי שכל שאר הבנות בכיתה ידעו כבר לעשות גם גילגול אחורי. כישורים מתקדמים כמו לעלות או לרדת מהמתח, קפיצה מעל הארגז, או דברים ממש מתקדמים כמו עמידת ידיים היו מבחינתי פנטזיה שידעתי שלעולם לא תתגשם.

כך שאני הייתי שמחה לדעת איך לבצע את כל התרגילים האלו, אפילו באופן בסיסי בלבד.

ויש עוד משהו שהייתי רוצה לדעת לעשות – שגם יכולתי ללמוד אותו, והוא לנגן בכלי נגינה כזה או אחר.

בכיתה א׳ הייתי בחוג קסילופון כמו רבות מהחברות של, ואני חושבת שבסוף החוג איכשהו עברתי בהצעת המורה ללמוד פסנתר – אני לא יודעת אם היה מדובר על הצעה אישית עבורי כי נראה היה שנהניתי לנגן או משהו שהיא המליצה לכולם (שזו הנחה סבירה יותר).

אני מניחה שבהתחלה התלהבתי, במיוחד כשכנראה היו לי אי אלו יכולות מוזיקליות. אבל בדיעבד לא פעם המשכתי לנגן לא כי אני מאוד רציתי – אלא כי להורים שלי, ובמיוחד לאבא שלי, זה היה חשוב. אבא שלי בתור ילד חלם לנגן בפסתר – אבל בגלל שהוא לא יכול היה להגשים את החלום הזה בעצמו, במובן מסוים הוא כנראה ניסה להגשים אותו בעצמי.

חלק גדול מהבעיה נבע כנראה מהעובדה שלא ממש התחברתי למוזיקה קלאסית. כשהייתי ילדה בשלבים הראשונים של הלימוד זה כנראה פחות היה גורם מפריע, אבל עם הגיל זה התחיל להיות גורם משמעותי. במובן מסוים היה לי מזל שבגיל 11.5 עברנו לארה״ב, ושם ההורים שלי רשמו אותי לשיעורי פסנתר במרכז הקהילתי המקומי ולא רק שהיתה לי שם מורה מקסימה – אלא גם במקביל לשיעורים האישיים למדנו גם ״תיאוריה״ במסגרת קבוצתית, ואני זוכרת שהמורה שלנו היה גם נגן גיטרה מה שנשמע לי מאוד מגניב.

אבל אז חזרנו לארץ, אני חזרתי למורה הקודמת שלי – וזה היה אסון. אני זוכרת שהייתי שונאת ללכת אליה, ולכן הייתי מתעכבת לא פעם בדרך ומדיעה באיחור. למורה מן הסתם היה נמאס מהאיחורים שלי – והיא החליטה ״להעניש״ אותי בצורה מקורית: לפני לרוב היו אח ואחות שלמדו בשיעור אחד, והיא היתה פשוט ממשיכה את השיעור שלהם על חשבון השיעור שלי. מי מהם שהיה השני שניגן המשיך לעבוד איתה עד שאני נגעתי, והיא היתה מפסיקה את השיעור רק כשהיא מיצתה את היצירה שעליה הם עבדו כשהגעתי. מצד שני, כשהגיע/ה התלמיד/ה אחרי – היא היתה מיד קוטעת אותי ומסיימת את השיעור.

לדעתי היו לא מעט שיעורים שבהם למדתי לכל היותר חמש עד עשר דקות מתוך החצי שעה שההורים שלי שילמו עליה. אני מודה שכמבוגרת פשוט לא ברור לי למה היא בכלל התחילה עם השיטה הזו כדי ללמד אותי לקח במקום פשוט לשוחח עם ההורים שלי, ועוד פחות ברור לי למה היא המשיכה איתה כשהיה ברור שהיא לא עובדת. אם עד כדי כך נמאסתי עליה – לא ברור לי למה היא פשוט לא הודיעה להורים שלי שכבר לא מתאים לה ללמד אותי. אולי היא פשוט היתה מאוד זקוקה לתשלום על השיעורים ונאלצה לחרוק שיניים ולסבול.

אני כנערה פחדתי לדווח על המצב להורים שלי, למרות שהוא מאוד הכעיס אותי – כי חששתי שהם יכעסו עלי ויאשימו אותי במקום לטפל במצב מול המורה. וכמבוגרת ברור לי למה הם היו קודם כל מוודאים שאני מגיעה בזמן לשיעורים, אבל אני מאוד מקווה שהם יהו תופסים גם כמה מילים עם המורה על זה שלא מקובל עליהם שהיא ממשיכה ללמד תלמידים אחרים אחרי שאני מגיעה (גם אם זה באיחור).

בסופו של דבר הפסקתי ללמוד פסנתר אחרי שנה אחת עם המורה הזו אחרי שחזרנו מארה״ב, ומאז לא ממש למדתי בצורה מסודרת – וחבל לי. במיוחד כשבהסתכלות אחורנית יכול להיות שהייתי נהנית ללמוד עם מורה אחרת – או פשוט ללמוד לנגן בכלי נגינה אחר כמו למשל גיטרה שבה יכולתי לנגד מוזיקה מהסוג שהייתי מקשיבה אליה ולא מוזיקה קלאסית ששיעממה אותי.