אני בטוחה שהקוראים הקבועים של הבלוג יודעים – אני נוטה לא פעם לקחת טיולים מאורגנים.
זה לא קורה כשאני מטיילת בערים גדולות, שיש בהן תחבורה ציבורית טובה וקל למצוא הוראות איך להגיע ממקום אחד לשני. הקושי שלי הוא בנסיעה למקומות שפחות זמינים בתחבורה ציבורית (או אפילו לא זמינים בכלל) – לרוב מקומות בטבע. אני אישית לא נוהגת, וכך בעצם רבים מהמקומות שרציתי לבקר לא בהכרח היו זמינים לי – לא בניו זילנד ולא בהמון מקומות אחרים.
ולפעמים גם אם יש רשמית הסעה – קורות תקלות.
דוגמא לכך קרתה לנו בטיול שלי לניו זילנד כשבאחד מהימים היינו אמורים לבקר בכפר מאורי – היתה אמורה להיות הסעה של הכפר עצמו הלוך וחזור לכפר מאתר הקמפינג ששהינו בו. רק בהלוך משהו התפספס וההסעה לא הגיעה (למרות שהמדריכים שלנו יצרו קשר עם מי שהיה אמור להגיע כמה פעמים והובטח לנו שההסעה בדרך), ולכן היינו צריכים לתפוס טרמפ באוטובוס עצמו כדי להגיע לשם (למרות שבחזור זה עבר בשלום).
סביר להניח שאם לא הייתי חלק מקבוצה, במצב שנוצר הייתי צריכה לשלם על מונית כדי להגיע לאתר עצמו, או לוותר על הביקור.
ומאחורי כל טיול כמו זה שעשיתי בניו זילנד יש דרישה להמון לוגיסטיקה של לתכנן מסלול ולדאוג לאיפה לישון – ובמסלול ארוך ומורכב כפי שמעניקים לא פעם בטיול מאורגן זה לא מעט לוגיסטיקה לאדם אחד ארגן, במצב שבו כמעט כל יום נסענו למקום חדש וישנו בלילה במקום אחר. אני חושבת שישנו רק פעמיים במהלך הטיול באותו אתר קמפינג יותר מלילה אחד, פשוט כי באמת טיילנו באופן מאוד מקיף בניו זילנד וביקרנו בהמון אתרים – וארגון של טיול כזה מקיף בפרק זמן כל כך מוגבל הוא מורכב, כולל הזמנת מלונות ולדאוג לתחבורה.
טיולים מאורגנים גם יכולים לחסוך כסף בכמה היבטים: קודם כל, גודל הקבוצה יכול לאפשר למארגנים לקבל הנחה בעלות של לינה או סיורים או כניסה לאתרים, שחלקה לפחות עובר למטיילים עצמם. מעבר לזה, החברות עצמן מציעות לא פעם את האפשרות לבשל יחד ארוחות במקום לאכול בחוץ, כולל ארוחות כמו ארוחות בוקר או ערב שרבים מהמטיילים כן זקוקים לו לסידור לארוחה משמעותית יותר.
את החברה שאיתה טיילתי בחרתי באופן מקרי ביותר.
חמש שנים לפני כן, יצא לי לטייל בארה״ב במסגרת דומה, בחברה שהכרתי עשור לפני כן.
בערב הראשון של הטיול התכנסנו כולנו בנקודת מפגש מסוימת, ובזמן שאחד המדריכים התחיל להסתובב בינינו כדי לרשום אותנו ולהטעין את התיקים שלנו – אנחנו המטיילים התחלנו להכיר אחד את השני. והיה בחור דובר אנגלית אבל עם מבטא לא אמריקני שהסתובב בין האנשים והציג את עצמו.
ההתנהלות הזו שלו גרמה לי לחשוב שהוא שמדריך השני של הקבוצה (כי לרוב באמת היו שניים), ולכן התפלאתי שכשהתחלנו לצאת מהעיר – מי שנהג באוטובוס היה בכלל מישהו אחר.
בדיעבד גיליתי שהיה מדובר על מטייל, אבל כזה שעבד בתור מדריך בקבוצה בסגנון דומה בניו זילנד, שהוא שמח לדבר עליה ועל איך היא מתנהלת. אני מניחה שחלק מהכוונה שלו היתה באמת שהמטיילים האחרים יהיו מודעים לכך שיש אפשרות לטייל בצורה דומה גם בניו זילנד, במיוחד כשהקבוצה היתה קבוצה של מטיילים מכל העולם שיש סיכוי יותר מסביר שחלק מהם יגיע בשלב כזה או אחר לטייל גם בניו זילנד, ואולי בדיעבד יזכור גם אותו ואת שם החברה שבה הוא עבד כאופציה לטיול הזה.
אני מניחה שהוא כנראה פחות ציפה שאני אהיה זו שאגיע לניו זילנד ואחליט לטייל דרך החברה. בדיעבד, אני מודה שפשוטי זכרתי את השם של החברה ולכן פשוט ניגשתי לאתר שלה, ראיתי שהטיול שלה נשמע לי מקיף ומעניין, והמחיר של הטיול נשמע לי סביר לטיול בסדר גודל כזה – ופשוט נרשמתי, בלי לעשות מחקר מקיף יותר על חברות טיולים אחרות מבחינת התאמה, מסלול או מחיר.
ואני כותבת התאמה, כי ביום הראשון לטיול גיליתי שאני הולכת לאט יותר בצורה משמעותית משאר המטיילים. אני לא יודעת אם פשוט ״נפלתי״ במקרה על קבוצה שהיתה אתלטית במיוחד שהלכה מהר יחסית, או שפשוט לא התאמתי לקונספט של הטיול כי הוא באמת נועד לאנשים שהולכים יחסית מהר, וייתכן שקבוצה אחרת היתה אולי מתאימה לי יותר ואני מתאימה לה.
בניגוד לסיפורים שלי על הטיול לאלסקה – ממש לא היו לי בעיות מול החברה או המדריכים, לפחות לא באופן גלוי.
כן היתה לי תחושה לא טובה לגבי זה שאני ״לא עומדת בקצב״ בימים הראשונים, תחושה שלא היתה לי בטיולים בעבר. בנוסף, ביום השלישי לטיול היתה לי תחושה שאחת המטיילות דאגה מקצב ההליכה שלי ורצתה לשוחח על זה עם המדריכים מסיבה כזו או אחרת (לא ברור לי אם מדאגה לשלומי או מדאגה שאגרום עיכובים או בעיות לשאר המטיילים). מאוחר יותר באותו יום במקרה יצא לי לעבור ליד צמד המדריכים שלנו, ולשמוע שיחה ביניהם שנשמעה מודאגת לגבי קצב ההליכה של מטיילת שהנחתי בסבירות גבוהה שזו היתה אני.
אחרי אותה תקרית עם המטיילת (שבסה״כ הייתי ביחסים טובים איתה לכל אורך הטיול), החלטתי ללכת לבד במסלולים השונים לבדי. אני חושבת שהשילוב של עצם העובדה שהמדריכים כבר לא שמעו עלי סיפורים מדאיגים ועצם העובדה שתמיד הגעתי לנקודת האיסוף בזמן ובמצב טוב מאוד עזרה להרגיע אותם. אבל בדיעבד גם שאלתי את עצמי עד כמה אותו מדריך שהכרתי בארה״ב (ושהפך בינתיים למדריך הראשי של החברה, ועסק יותר בניהול ופחות בהדרכה) עזר להרגיע את הרוחות כי הוא הכיר אותי מראש וידע שאני מסתדרת לבד לא רע.
השאלה הזו עלתה כי לקראת סוף הטיול יצא לי לפגוש אותו ולשוחח איתו כמה פעמים, ונשמע שהוא בסה״כ רצה לוודא שהחוויה שלי היתה חיובית.
כדי להסביר איך נוצר המפגש הזה, צריך להסביר קצת על איך הטיול עבד אז, לקראת סוף 2019.
קודם כל חשוב לדבר על המסלול.
ניו זילנד היא מדינה שמורכבת משני איים גדולים שהם המיושבים (וכמה קטנים שלא מיושבים). האי הצפוני הוא המיושב יותר עם מזג האוויר היותר נוח וכמה אתרים פעילים גיאולוגית – והאי הדרומי הוא פחות מיושב ויש בו המון אתרי טבע פראי יפים וידועים.
החברה תכננה מסלול שהיה מעגלי בשני האיים והתחבר במעבר ביניהם – כלומר בצורת הספרה 8. אבל המטיילים לא היו מחויבים לעשות את המסלול המלא, ויכלו להצטרף רק לחלק ממנו מנקודה אלף לנקודה בית – או לעשות מסלול מעגלי באחד האיים (כשהמסלול המקובל היה סיבוב באי הצפוני).
בכל צוות היו שני מדריכים: המדריך הותיק יותר שהיה גם הנהג והיה אחראי על כל הפעילויות, ומדריך צעיר יותר שלקח אחריות על דברים יותר קלים, כמו למשל לעזור למטיילים להרשם לפעילויות נוספות או לבשל את ארוחת הערב, כתלות במה וכמה המדריך הבכיר יותר היה מוכן לשחרר לטובתו.
היתה גם נטיה מצד ההנהלה לצוות יחד מדריך גבר ומדריכה אישה, כנראה כדי שבמצבים מסוימים יהיה יותר קל למטיילות לבוא לשוחח עם מדריכה במקרה שקורה משהו שיותר נוח להן לשוחח איתו על מדריכה, וכנ״ל לגבי מטיילים גברים ומדריך גבר.
בנוסף, ההדרכה היא עבודה שדורשת מהמדריכים להיות רחוקים מהבית – וגם להיות ״נוכחים״ בעבודה 24 / 7. נכון שהמטיילים הם מבוגרים שלרוב מסתדרים לבד, אבל עדיין צריך להיות זמינים אם וכשמשהו קורה – כמו למשל אירוע שקרה לנו שבו מטיילים הסתבכו באתר שבו היו כמה מסלולים והם משום מה התבלבלו והלכו במסלול הארוך יותר.
לכן בסופו של דבר ברור להנהלה ולמטיילים שהמדריכים לא יכולים להדריך עונה שלמה ברצף, ולכן הם היו מדריכים סבב שלם של המסלול כולו (שלקח בזמנו ארבעה שבועות), ואז מקבלים שבועיים או שלושה של חופש, ואז מגיעים להדריך עוד סיבוב שלם, ככל עוד שהעונת הטיולים בקיץ נמשכה.
הקטע המוזר פה היה שהנקודה שבה המדריכים התחלפו לא תאמה את הנקודה שבה רוב המטיילים התחילו וסיימו את הטיול הארוך ביותר שהחברה הציעה אז.
את הטיול היה אפשר ומומלץ להתחיל בעיר אוקלנד, שהיא המקבילה הניו זילנדית לתל אביב – היא לא עיר הבירה, אלא העיר הכי גדולה ופעילה במדינה. אוקלנד נמצאת במרכז האי הצפוני, אז הטיול במסלול השלם התחיל באי הצפוני לכמה ימים, שבהם הדרמנו לכיוון המעבר הימי לאי הדרומי, משם המשכנו למסלול שלם באי הדרומי, ואז חזרנו לאי הצפוני לעוד כמה ימי טיול – ואז ירדנו שוב באוקלנד.
אבל המדריכים בעצם התחלפו בנקודה שבה עברנו מהאי הדרומי חזרה לאי הצפוני, כלומר בערך שבוע לפני שהטיול שלנו הסתיים, ולכן בעצם אלו מאיתנו שטיילו במסלול כולו, זכינו להיות עם שני צוותים של מדריכים.
במקור לא הייתי אמורה להיות ״מודרכת״ על ידי המדריך שפגשתי בארה״ב.
שימו לב לזה שלא אמרתי שלא הייתי אמורה לפגוש אותו, כי יום או יומיים לפני החלפת המדריכים, הוא בא ״לבקר״ אותנו והצטרף אלינו לארוחת ערב, כנראה בעיקר כדי לראות שהמדריכים מסתדרים כי הם היו יחסית חדשים.
אבל איכשהו למרות שהיה מתוכנן להיות לנו צוות מאוד ספציפי בחלק השני של הטיול, הוא הוחלף מסיבה כזו או אחרת במדריך שהכרתי שבקושי הדריך ולרוב החליף מדריכים, ובמדריך צעיר שהוא מאוד חיבב.
והחל מאותו ביקור ובהמשך כשהוא התחיל להדריך אותנו – אותו מדריך התחיל לנסות להסביר לי איך הוא ידע שאני חלק מהטיול.
זו שאלה שלא ממש שאלתי את עצמי. הנחתי שזו חברה יחסית קטנה, ובמצב כזה כשהוא חלק מההנהלה של החברה (לא כבעלים אלא יותר בתור עובד מאוד בכיר) – טבעי שהוא יהיה מעורב בלוגיסטיקה שדרכה הוא יכול להיות חשוף לשמות של המטיילים שעומדים להצטרף לטיולים. אפשר כמובן לשאול מדוע הוא זוכר אותי אם בטיול בארה״ב לא ממש היינו בקשר חברי, אבל סביר להניח שאם בילינו חודש יחד הוא כנראה לא ישכח אותי תוך כמה שנים.
אבל עצם העובדה שהוא הרגיש צורך להסביר את עצמו חיזקה לי את התחושה שהיו דיונים עלי מאחורי הקלעים של החברה.
בדיעבד אני שואלת את עצמי עד כמה דווקא ההיכרות הקודמת בינינו עזרה לי להישאר בטיול, פשוט כי בגלל שטיילנו יחד בעבר הוא ידע שאני לא בעייתית – אני לא לוקחת סיכונים מיותרים במסלולים שיהיו לי קשים מידי, תמיד חוזרת בזמן בסוף המסלול, ועוזרת כחלק מהקבוצה.
התיירת המקרית 