ניו זילנד – בחירת הטיול

אני בטוחה שהקוראים הקבועים של הבלוג יודעים – אני נוטה לא פעם לקחת טיולים מאורגנים.

זה לא קורה כשאני מטיילת בערים גדולות, שיש בהן תחבורה ציבורית טובה וקל למצוא הוראות איך להגיע ממקום אחד לשני. הקושי שלי הוא בנסיעה למקומות שפחות זמינים בתחבורה ציבורית (או אפילו לא זמינים בכלל) – לרוב מקומות בטבע. אני אישית לא נוהגת, וכך בעצם רבים מהמקומות שרציתי לבקר לא בהכרח היו זמינים לי – לא בניו זילנד ולא בהמון מקומות אחרים.

ולפעמים גם אם יש רשמית הסעה – קורות תקלות.

דוגמא לכך קרתה לנו בטיול שלי לניו זילנד כשבאחד מהימים היינו אמורים לבקר בכפר מאורי – היתה אמורה להיות הסעה של הכפר עצמו הלוך וחזור לכפר מאתר הקמפינג ששהינו בו. רק בהלוך משהו התפספס וההסעה לא הגיעה (למרות שהמדריכים שלנו יצרו קשר עם מי שהיה אמור להגיע כמה פעמים והובטח לנו שההסעה בדרך), ולכן היינו צריכים לתפוס טרמפ באוטובוס עצמו כדי להגיע לשם (למרות שבחזור זה עבר בשלום).

סביר להניח שאם לא הייתי חלק מקבוצה, במצב שנוצר הייתי צריכה לשלם על מונית כדי להגיע לאתר עצמו, או לוותר על הביקור.

ומאחורי כל טיול כמו זה שעשיתי בניו זילנד יש דרישה להמון לוגיסטיקה של לתכנן מסלול ולדאוג לאיפה לישון – ובמסלול ארוך ומורכב כפי שמעניקים לא פעם בטיול מאורגן זה לא מעט לוגיסטיקה לאדם אחד ארגן, במצב שבו כמעט כל יום נסענו למקום חדש וישנו בלילה במקום אחר. אני חושבת שישנו רק פעמיים במהלך הטיול באותו אתר קמפינג יותר מלילה אחד, פשוט כי באמת טיילנו באופן מאוד מקיף בניו זילנד וביקרנו בהמון אתרים – וארגון של טיול כזה מקיף בפרק זמן כל כך מוגבל הוא מורכב, כולל הזמנת מלונות ולדאוג לתחבורה.

טיולים מאורגנים גם יכולים לחסוך כסף בכמה היבטים: קודם כל, גודל הקבוצה יכול לאפשר למארגנים לקבל הנחה בעלות של לינה או סיורים או כניסה לאתרים, שחלקה לפחות עובר למטיילים עצמם. מעבר לזה, החברות עצמן מציעות לא פעם את האפשרות לבשל יחד ארוחות במקום לאכול בחוץ, כולל ארוחות כמו ארוחות בוקר או ערב שרבים מהמטיילים כן זקוקים לו לסידור לארוחה משמעותית יותר.


את החברה שאיתה טיילתי בחרתי באופן מקרי ביותר.

חמש שנים לפני כן, יצא לי לטייל בארה״ב במסגרת דומה, בחברה שהכרתי עשור לפני כן.

בערב הראשון של הטיול התכנסנו כולנו בנקודת מפגש מסוימת, ובזמן שאחד המדריכים התחיל להסתובב בינינו כדי לרשום אותנו ולהטעין את התיקים שלנו – אנחנו המטיילים התחלנו להכיר אחד את השני. והיה בחור דובר אנגלית אבל עם מבטא לא אמריקני שהסתובב בין האנשים והציג את עצמו.

ההתנהלות הזו שלו גרמה לי לחשוב שהוא שמדריך השני של הקבוצה (כי לרוב באמת היו שניים), ולכן התפלאתי שכשהתחלנו לצאת מהעיר – מי שנהג באוטובוס היה בכלל מישהו אחר.

בדיעבד גיליתי שהיה מדובר על מטייל, אבל כזה שעבד בתור מדריך בקבוצה בסגנון דומה בניו זילנד, שהוא שמח לדבר עליה ועל איך היא מתנהלת. אני מניחה שחלק מהכוונה שלו היתה באמת שהמטיילים האחרים יהיו מודעים לכך שיש אפשרות לטייל בצורה דומה גם בניו זילנד, במיוחד כשהקבוצה היתה קבוצה של מטיילים מכל העולם שיש סיכוי יותר מסביר שחלק מהם יגיע בשלב כזה או אחר לטייל גם בניו זילנד, ואולי בדיעבד יזכור גם אותו ואת שם החברה שבה הוא עבד כאופציה לטיול הזה.

אני מניחה שהוא כנראה פחות ציפה שאני אהיה זו שאגיע לניו זילנד ואחליט לטייל דרך החברה. בדיעבד, אני מודה שפשוטי זכרתי את השם של החברה ולכן פשוט ניגשתי לאתר שלה, ראיתי שהטיול שלה נשמע לי מקיף ומעניין, והמחיר של הטיול נשמע לי סביר לטיול בסדר גודל כזה – ופשוט נרשמתי, בלי לעשות מחקר מקיף יותר על חברות טיולים אחרות מבחינת התאמה, מסלול או מחיר.

ואני כותבת התאמה, כי ביום הראשון לטיול גיליתי שאני הולכת לאט יותר בצורה משמעותית משאר המטיילים. אני לא יודעת אם פשוט ״נפלתי״ במקרה על קבוצה שהיתה אתלטית במיוחד שהלכה מהר יחסית, או שפשוט לא התאמתי לקונספט של הטיול כי הוא באמת נועד לאנשים שהולכים יחסית מהר, וייתכן שקבוצה אחרת היתה אולי מתאימה לי יותר ואני מתאימה לה.

בניגוד לסיפורים שלי על הטיול לאלסקה – ממש לא היו לי בעיות מול החברה או המדריכים, לפחות לא באופן גלוי.

כן היתה לי תחושה לא טובה לגבי זה שאני ״לא עומדת בקצב״ בימים הראשונים, תחושה שלא היתה לי בטיולים בעבר. בנוסף, ביום השלישי לטיול היתה לי תחושה שאחת המטיילות דאגה מקצב ההליכה שלי ורצתה לשוחח על זה עם המדריכים מסיבה כזו או אחרת (לא ברור לי אם מדאגה לשלומי או מדאגה שאגרום עיכובים או בעיות לשאר המטיילים). מאוחר יותר באותו יום במקרה יצא לי לעבור ליד צמד המדריכים שלנו, ולשמוע שיחה ביניהם שנשמעה מודאגת לגבי קצב ההליכה של מטיילת שהנחתי בסבירות גבוהה שזו היתה אני.

אחרי אותה תקרית עם המטיילת (שבסה״כ הייתי ביחסים טובים איתה לכל אורך הטיול), החלטתי ללכת לבד במסלולים השונים לבדי. אני חושבת שהשילוב של עצם העובדה שהמדריכים כבר לא שמעו עלי סיפורים מדאיגים ועצם העובדה שתמיד הגעתי לנקודת האיסוף בזמן ובמצב טוב מאוד עזרה להרגיע אותם. אבל בדיעבד גם שאלתי את עצמי עד כמה אותו מדריך שהכרתי בארה״ב (ושהפך בינתיים למדריך הראשי של החברה, ועסק יותר בניהול ופחות בהדרכה) עזר להרגיע את הרוחות כי הוא הכיר אותי מראש וידע שאני מסתדרת לבד לא רע.

השאלה הזו עלתה כי לקראת סוף הטיול יצא לי לפגוש אותו ולשוחח איתו כמה פעמים, ונשמע שהוא בסה״כ רצה לוודא שהחוויה שלי היתה חיובית.


כדי להסביר איך נוצר המפגש הזה, צריך להסביר קצת על איך הטיול עבד אז, לקראת סוף 2019.

קודם כל חשוב לדבר על המסלול.

ניו זילנד היא מדינה שמורכבת משני איים גדולים שהם המיושבים (וכמה קטנים שלא מיושבים). האי הצפוני הוא המיושב יותר עם מזג האוויר היותר נוח וכמה אתרים פעילים גיאולוגית – והאי הדרומי הוא פחות מיושב ויש בו המון אתרי טבע פראי יפים וידועים.

החברה תכננה מסלול שהיה מעגלי בשני האיים והתחבר במעבר ביניהם – כלומר בצורת הספרה 8. אבל המטיילים לא היו מחויבים לעשות את המסלול המלא, ויכלו להצטרף רק לחלק ממנו מנקודה אלף לנקודה בית – או לעשות מסלול מעגלי באחד האיים (כשהמסלול המקובל היה סיבוב באי הצפוני).

בכל צוות היו שני מדריכים: המדריך הותיק יותר שהיה גם הנהג והיה אחראי על כל הפעילויות, ומדריך צעיר יותר שלקח אחריות על דברים יותר קלים, כמו למשל לעזור למטיילים להרשם לפעילויות נוספות או לבשל את ארוחת הערב, כתלות במה וכמה המדריך הבכיר יותר היה מוכן לשחרר לטובתו.

היתה גם נטיה מצד ההנהלה לצוות יחד מדריך גבר ומדריכה אישה, כנראה כדי שבמצבים מסוימים יהיה יותר קל למטיילות לבוא לשוחח עם מדריכה במקרה שקורה משהו שיותר נוח להן לשוחח איתו על מדריכה, וכנ״ל לגבי מטיילים גברים ומדריך גבר.

בנוסף, ההדרכה היא עבודה שדורשת מהמדריכים להיות רחוקים מהבית – וגם להיות ״נוכחים״ בעבודה 24 / 7. נכון שהמטיילים הם מבוגרים שלרוב מסתדרים לבד, אבל עדיין צריך להיות זמינים אם וכשמשהו קורה – כמו למשל אירוע שקרה לנו שבו מטיילים הסתבכו באתר שבו היו כמה מסלולים והם משום מה התבלבלו והלכו במסלול הארוך יותר.

לכן בסופו של דבר ברור להנהלה ולמטיילים שהמדריכים לא יכולים להדריך עונה שלמה ברצף, ולכן הם היו מדריכים סבב שלם של המסלול כולו (שלקח בזמנו ארבעה שבועות), ואז מקבלים שבועיים או שלושה של חופש, ואז מגיעים להדריך עוד סיבוב שלם, ככל עוד שהעונת הטיולים בקיץ נמשכה.

הקטע המוזר פה היה שהנקודה שבה המדריכים התחלפו לא תאמה את הנקודה שבה רוב המטיילים התחילו וסיימו את הטיול הארוך ביותר שהחברה הציעה אז.

את הטיול היה אפשר ומומלץ להתחיל בעיר אוקלנד, שהיא המקבילה הניו זילנדית לתל אביב – היא לא עיר הבירה, אלא העיר הכי גדולה ופעילה במדינה. אוקלנד נמצאת במרכז האי הצפוני, אז הטיול במסלול השלם התחיל באי הצפוני לכמה ימים, שבהם הדרמנו לכיוון המעבר הימי לאי הדרומי, משם המשכנו למסלול שלם באי הדרומי, ואז חזרנו לאי הצפוני לעוד כמה ימי טיול – ואז ירדנו שוב באוקלנד.

אבל המדריכים בעצם התחלפו בנקודה שבה עברנו מהאי הדרומי חזרה לאי הצפוני, כלומר בערך שבוע לפני שהטיול שלנו הסתיים, ולכן בעצם אלו מאיתנו שטיילו במסלול כולו, זכינו להיות עם שני צוותים של מדריכים.


במקור לא הייתי אמורה להיות ״מודרכת״ על ידי המדריך שפגשתי בארה״ב.

שימו לב לזה שלא אמרתי שלא הייתי אמורה לפגוש אותו, כי יום או יומיים לפני החלפת המדריכים, הוא בא ״לבקר״ אותנו והצטרף אלינו לארוחת ערב, כנראה בעיקר כדי לראות שהמדריכים מסתדרים כי הם היו יחסית חדשים.

אבל איכשהו למרות שהיה מתוכנן להיות לנו צוות מאוד ספציפי בחלק השני של הטיול, הוא הוחלף מסיבה כזו או אחרת במדריך שהכרתי שבקושי הדריך ולרוב החליף מדריכים, ובמדריך צעיר שהוא מאוד חיבב.

והחל מאותו ביקור ובהמשך כשהוא התחיל להדריך אותנו – אותו מדריך התחיל לנסות להסביר לי איך הוא ידע שאני חלק מהטיול.

זו שאלה שלא ממש שאלתי את עצמי. הנחתי שזו חברה יחסית קטנה, ובמצב כזה כשהוא חלק מההנהלה של החברה (לא כבעלים אלא יותר בתור עובד מאוד בכיר) – טבעי שהוא יהיה מעורב בלוגיסטיקה שדרכה הוא יכול להיות חשוף לשמות של המטיילים שעומדים להצטרף לטיולים. אפשר כמובן לשאול מדוע הוא זוכר אותי אם בטיול בארה״ב לא ממש היינו בקשר חברי, אבל סביר להניח שאם בילינו חודש יחד הוא כנראה לא ישכח אותי תוך כמה שנים.

אבל עצם העובדה שהוא הרגיש צורך להסביר את עצמו חיזקה לי את התחושה שהיו דיונים עלי מאחורי הקלעים של החברה.

בדיעבד אני שואלת את עצמי עד כמה דווקא ההיכרות הקודמת בינינו עזרה לי להישאר בטיול, פשוט כי בגלל שטיילנו יחד בעבר הוא ידע שאני לא בעייתית – אני לא לוקחת סיכונים מיותרים במסלולים שיהיו לי קשים מידי, תמיד חוזרת בזמן בסוף המסלול, ועוזרת כחלק מהקבוצה.

האם אתם מבלים בבתי קפה ומסעדות?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

לארחונה בגלל שאין לי עבודה אני מן הסתם לא אוכלת הרבה בחוץ, אלא באמת אוכלת מידי פעם מנ פלאפל או משולש פיצה, במיוחד ממקומות זולים ליד הבית שלי.

אבל כשאני מסתכלת אחורנית, כך באמת היינו אוכלים כשהייתי ילדה. אמא שלי עבדה אז בחצי משרה וחזרה הביתה בצהרים כדי לבשל לכולנו צהרים – ואבא שלי שעבד במשרה מלאה היה אוכל צהרים בחדר אוכל שהיה קיים במקום העבודה שלו. אני חושבת שבאותה תקופה במקומות העבודה שבהם אנשים עבדו במשרה מלאה (כלומר הגיעו בבוקר לעבודה, וחזרו הביתה רק בשעות אחרי הצהרים) היה חדר אוכל כזה שהוגש בו אוכל בסיסי למדי שכלל מנה עיקרית (שהיתה דג או בשר ולא ממש התחשבו אז בצמחונים), תוספות כאלו ואחרות, וסלטים מסוגים שונים. לרוב הארוחה היתה על חשבון העבודה – או עלתה שקלים ספורים למדי לכל עובד.

אני מניחה שהמודל הזה התאים לארגונים גדולים, לעומת ארגונים קטנים שאולי הסתדרו טוב יותר עם מבשלת במטבחון קטן.

אבל עם השנים, נראה היה שלחברות לא היה נוח לנהל את זה – בין אם זה היה חוסר רצון לשכור עוד מקום למטבח או חדר אוכל, או לנהל צוות לבישול וניקיון. כנראה שהיה נוח יותר (וגם זול יותר לחברה) לממן בסכום מסוים עלות של חלק מארוחת הצהרים במסעדות באיזור – וכנראה שזה השתלם גם למסעדות עצמן (גם אם הן היו צריכות להציע ארוחות מסוימות במחיר מוזל – הן כנראה הרוויחו מעט על כל ארוחה אבל עכמות הסועדים שעברה דרכן בצהרים כן הובילה לרווח מסוים עבורן), וייתכן גם שלעובדים עצמם, שגם אם הם לעיתים היו צריכים להשלים את עלות הארוחה מכיסם, זה עדיין חסך להם כסף וזמן מלבשל לבד בבית.


לגבי עלות מנות במסעדות – חשוב לציין שאנחנו משלמים לא רק על המצרכים, אלא גם על העבודה של כל צוות המסעדה, השכירות של המבנה, הארנונה שלו, חשבונות חשמל ומים – וכמובן גם סכום מסוים כדי שהבעלים ירוויח משהו.

נכון, סלט אפשר להכין גם בבית – ובזול יותר. אבל לא פעם, יש אנשים שעבורם יש יתרונות למסעדה. למשל במסעדה הסלטים נוטים להיות עשירים ומגוונים יותר כי כשיש הרבה סועדים אפשר להשתמש בהרבה סוגי ירקות. אני למשל לא קונה מגוון כזה של ירקות כי אני גרה לבד ולא אשתמש כל כך מהר בחבילה שלמה של צנוניות למשל.

מעבר לזה – לא פעם המנות במסעדות יכולות להיות מיוחדות וטעימות יותר מאשר המנות שאנחנו יכולים להכין בבית. שפים ״רציניים״ לא פעם יכולים להקיע חודשים בבניה של מתכון חדש, שבו יהיה איזון נכון ואפילו מושלם מבחינתם של המרכיבים ובמיוחד התבלינים.

עד כמה החוויה הזו שווה את זה? נשמע שלטליק היא לא שווה את הכסף, אבל יש כאלו שעבורם היכולת הזו להינות ממאכלים מושקעים כאלו שווה את הכסף.

מה שכן, חשוב לזכור שגם אותם ״מאכלי רחוב״ שאמורים להיות תחליף לארוחה הביתית מקבילים מבחינה קלורית לארוחה שלמה, והם רחוקים מלהיות רק חטיף שנאכל עד שנגיע הביתה.

עדכון לגבי אמא שלי

כפי שכתבתי לפני בערך חודשיים, אמא שלי הודיעה לנו שהיא אובחנה בסרטן השד, בערך 31 שנים אחרי האבחון הקודם שלה.

אמנם אבחון של סרטן הוא בשורה קשה, אבל מבחינת המצב הוא נשמע בהתחלה בתור המצב הכי אופטימי שיכול להיות. כלומר נראה היה שמדובר על גוש אחד קטן שהתגלה בשלב מאוד מוקדם, וגם של סרטן שמתקדם בצורה מאוד איטית כך שהסיכון שיהיו לו גרורות הוא נמוך מאוד. האונקולוגית של אמא שלי כבר דיברה איתה על כך שהיא תזדקק רק לכריתה חלקית , ולא תזדקק לטיפולים אחרי הניתוח (כשכיום מדובר בעיקר על הקרנות).

אבל אז איכשהו גילו עוד גוש אחד, ואז עוד כמה – והביופסיה החזירה כל מיני תוצאות מוזרות, כולל גוש אחד קטן שכנראה היה גידול מסוג שונה שלא ברור אם הוא ממאיר או לא (ובכל מקרה הוא גידול מסוג שונה מזה שאובחן בהתחלה).

לכן בשלב זה מדברים על כריתה מלאה ליתר בטחון, ואמא שלי בסדר עם זה – היא

הניתוח של אמא שלי נקבע בהתחלה להיות כמה ימים לפני חנוכה – מה שהעלה שאלה מאוד עקרונית: בשנים האחרונות אנחנו עורכים ערב ״הדלקת נרות״ משפחתית בחנוכה, לרוב אצל אחותי. אמא שלי היתה אמורה להתאושש ברמה העקרונית לפחות עד סוף החג, אבל יכולנו להתקל בבעיה אחרת.

אחי, אחותי, ובני הזוג שלהם החליטו לא להודיע לילדים שלהם על המחלה של אמא שלי כדי לא להדאיג אותם, לפחות לא בשלב זה אלא כנראה רק כשהטיפולים (אם יהיו) יסתיימו. כמובן שבתקווה שזה יסתיים בהפוגה מהמחלה ולא חלילה יהיו סיבוכים מעבר לזה.

לכן חנוכה יכול היה להיות מסובך בכך שאמא שלי תגיעה אחרי הניתוח, במיוחד כשהיא החליטה שהיא לא רוצה לשחזר את השד כי היה לה ניסיון רע עם השחזור בניתוח הקודם שלה בשנות התשעים. והרי חוסר שחזור הוא משהו מאוד בולט שקשה מאוד לפספס…


אבל אז הקדימו את הניתוח ליום שני הקרוב – ונראה שזה בהחלט התאים לאמא שלי כדי לגמור עם הניתוח כמה שיותר מהר.

כמובן שייתכן שאמא שלי תזדקק לטיפולים נוספים – אבל זה יתברר רק אחרי שיבחנו את מה שיכרתו במהלך הניתוח, וזה משהו שיכול לקחת כמה שבועות.

אבל כששוחחתי עם אמא שלי הבוקר, נשמע שהיא כבר ״הכינה״ משמרות של מי מאיתנו הילדים יהיה איתה במהלך הניתוח וביום או היומיים אחריו. אחותי תבוא ביום שני בוקר ותשאר עם אמא שלי מיד אחרי הניתוח, ואחי יגיע אחריו כשהוא נערך בשעות אחה״צ – וישאר עם אמא שלי בלילה. אני אגיע להחליף אותו בשלישי ואולי אשאר עד שלישי בערב או עד יום רביעי.

יש לי רושם שאחי ואחותי ביקשו להגיע, במיוחד אחי שלפי אמא שלי וגיסתי ״לוקח״ את האירוע מאוד קשה. אבל גם אני כמובן לא יכולתי לסרב כשנשמע שהיא היתה בטוחה שגם אני רוצה להגיע.

אז עכשיו אני אמורה הגיע בשלישי, ביום שבו היא אמורה להשתחרר מבית החולים (למרות שזה כמובן לא מובטח) – ואם היא תיסע הביתה, אז היא כנראה רוצה שאשר עד רביעי בבוקר או אפילו בצהרים.

העניין הוא שהכל פה נשמע מבולגן, כי לא ממש ברור מתי אחי ואחותי יגיעו או יעזבו, ויותר מידי מאיתנו יכולים להפריע לה. היא גם חוששת שאני ואחי נוחרים אז היא לא ממש רוצה שנישן לידה בבית החולים, למרות שנראה שאחי לפחות מתקש לישון שם. בגלל זה למשל לא ברור אם אשאר בשלישי בלילה או לא – כי אם אמא שלי תשאר בבית החולים, אז היא לא רוצה שאישן איתה בחדר.

הקטע הוא שכל הסידורים האלו נשמעים כדמו בלגן אחד גדול, ולא ממש ברור מתי אחי למשל יעזוב (במיוחד כשלא ברור עד כמה הוא יוכל להעדר מהעבודה ועד כמה האחיין והאחיינית שלי ישימו לב להיעדרות שלו וישאלו מה קורה.

וזה מעצבן אותי כי בחמישי יש לי ראיון שאני רוצה להיות מוכנה אליו וגם רגועה בלי להגיע אליו בדקה התשעים.

מי שלובשת פראדה היא לא בהכרח השטן, ובטי המכוערת מעולם לא היתה הופכת להיות יפה

לפני די הרבה שנים, בחורה צעירה בשם לורן ווייסברגר שבדיוק סיימה תואר ראשון בספרות אנגלית חיפשה עבודה בתור כתבת או עיתונאית – והצליחה למצוא תפקיד ש״מיליון בחורות היו רוצות״: העוזרת האישית של אחת מעורכות האופנה הידועות בעולם, אם לא הידועה ביותר, אנה ווינטור האגדית שרק לאחרונה פרשה מתפקידה.

החוויות שלה מהתפקיד הפכו להיות הספר הראשון שלה – ״השטן לובשת פראדה״. ווייסברגר תיארה את העבודה במקדש האופנה הכי אופנתי ויוקרתי בעולם מנקודת מבטה של אישה שלא ממש התאימה אליו. הדמות הראשית בספר, אנדי, שהיתה בחורה רזה ונאה למדי בעולם ״בחוץ״, מצאה את עצמה נחשבת לבחורה השמנה / נמוכה / גוצה / לא מטופחת מספיק במשרדי המגזין. מבחינתה היא בעצם אנחנו הקוראים – אותם אנשים שהם לא מספיק יפים ורזים וזוהרים כדי לעבוד במגזין האופנה הכי יוקרתי בעולם, רק שלה התמזל מזלה שהיא התקבלה לעבוד שם בדרך לא דרך ולכן יכולה לתת לנו הצצה פנימה לאורח החיים שלפחות מבחוץ נראה זוהר.

אבל בעצם אנדי (או בעצם לורן עצמה) היא לא ממש ״אנחנו״, הקהל הרחב. אולי היא לא היתה הכי מעודכנת אופנתית בעולם, אבל היא עדיין היתה בחורה רזה ויפה מעל הממוצע, גם אם במגזין עצמו היא לא נחשבה לכזו. סביר להניח שאם היא היתה נראית פחות טוב, לא היתה לה את ההזדמנות להתקבל לעבודה הזו ש״מיליון בנות היו הורגות עבורה״, ובעצם הרבה יותר שייכת לעולם של העיתון מאשר מחוצה לו.


שנתיים שלוש אחרי יציאתו של הספר לאור והפיכתו לרב מכר – יצאה בטלוויזיה האמריקנית סדרה בשם ״בטי המכוערת״.

הסדרה המבוססת באופן רופף על טלנובלה קולומביאנית – ועוקבת אחרי בחורה צעירה בשם בטי, בחורה ממוצא היספני שגרה בקווינס, אחד הרבעים הפחות נחשבים או זוהרים של ניו יורק. היא מתגוררת עם אבא שלה, אחותה והאחיין שלה – כשאחותה תמיד היתה האחות המוצלחת והיפה יותר, למרות שבטי תמיד היתה התלמידה החכמה יותר.

הסדרה מתחילה בסצנה שבה בטי, במוגזמות הלא אופנתית ולא יפה שלה, מגיעה לראיון בהוצאה לאור שיש בה לא מעט מגזינים – רק כדי שהפקיד שבא לאסוף אותה לראיון יזדעזע כל כך מהלוק שלה שהוא מחליט על המקום לגלגל אותה מילולית מכל המדרגות ולהגיד לה שכל התפקידים שאליהם היא רצתה להתראיין – כבר לא ממש זמינים.

רק שברקע צופה בה הבעלים של בית ההוצאה – ודווקא ה״לוק״ שלה גורם לו לשכור אותה בתור העוזרת האישית של הבן שלו, דניאל.

דניאל, הבן הצעיר של המוציא לאור הנ״ל – הוא פלייבוי שמונה בניגוד לרצונו למשרת העורך הראשי של ירחון האופנה הראשי של ההוצאה, אחרי שאחיו הבכור אלכס (שהיה העורך הקודם) נהרג בתאונת דרכים. כדי לעזור לדניאל להצליח בתפקיד, לאבא שלו היה ברור שהוא זקוק לעוזרת אישית טובה ויציבה – וכזו שדניאל לא יפלרטט איתה, ואז יעיף אותה – ובטי המכוערת נראית לאביו כמו המועמדת המושלמת.

ובאמת אחרי אי אילו ניסיונות של דניאל להעיף את בטי, הוא לומד להעריך אותה והם הופכים להיות חברים שעובדים טוב יחד, ודניאל מצליח בתפקיד העורך למרות שעורכת האופנה המרושעת זוממת להעיף אותו ולהשתלט לו על התפקיד, וגם כשבשלב מסוים אחיו חוזר מהמתים בתור אחותו, ומנסה גם הוא להשתלב מחדש במשפחה ובעיתון.

נכון שבטי זוכה להמון לעג במהלך ארבע השנים שבהן היא עובדת בתור העוזרת האישית של דניאל, בעיקר מהעורכת הראשית, העוזר שלה, ופקידת הקבלה (אבל לא רק). נכון גם שליהקו לתפקיד שחקנית היספנית (אמריקה פררה) שלעולם לא תחשב לשחקנית הכי יפה או סקסית בהוליווד ותצליח בעיקר בגלל הכשרון שלה – וגם כשהדמות של בטי לומדת עם הזמן להיות יותר מטופחת ולהתלבש / להסתפר / להתאפר יותר יפה היא לא הופכת להיות דוגמנית על. ובהחלט גם יכול להיות שאחרי תקופת היכרות מסוימת, גם פלייבוי כמו הדמות של דניאל בתוכנית יכולה ללמוד להעריך את הכישורים של בטי מלבד המראה שלה, ואפילו לאפשר להם להפוך להיות חברים.

אבל בסופו של דבר, למרות שיש בחוץ לא מעט בחורות מוכשרות אך כעורות כמו בטי שהיו שמחות לעבוד במגזין אופנה – האמת היא שמי שנראית כך לעולם לא תקבל את ההזדמנות לעבוד במגזין אופנה שבו המראה הוא חלק משמעותי מהרושם שהאדם יוצר, ומהווה גם חלק מהתדמית של המגזין. רק בעצם בתוכנית טלוויזיה שצוחקת על הפער בין המראה שלה למראה המצופה במגזינים כאלו.


כן חשוב לכתוב שגם במגזינים כאלו שמתבססים על יופי בצורה כזו מוחלטת – ייתכן שיהיו גם אנשים ״מכוערים״. יש בהן למשל כתבות בתחומים שהם לא רק יופי (למשל לגבי טיולים, מסעדות, או תחומים דומים), וכותבים אותן לא פעם אנשים שהם ״מכוערים״.

כנ״ל לגבי לא מעט צלמים – שחלקם הם בהחלט לא ״אנשים יפים״.

אבל מדובר לא פעם על אנשים שכבר הוכיחו את עצמם בתחום הכתיבה או הצילום (או כל תחום אחר שבו הם עוסקים) במקום אחר שבו המראה שלהם פחות הפריע להם.

לכן במובן מסוים, יש משהו מאוד מטעה בספר ״השטן לובשת פראדה״ או הסדרה ״בטי המכוערת״. אנחנו אולי יכולים דרכם להציץ לעולם האופנה היוקרתי, אבל בעצם למרות שהספר והסדרה מנסות להציג אחרת – לעולם לא ממש היינו יכולים להשתלב בהם, גם אם היינו רוצים.

ניו זילנד מחדש

בימיו הראשונים של הבלוג כתבתי על הטיול שלי לניו זילנד. חשבתי לכתוב עליו מחדש בגלל כמה סיבות.

הראשונה היא שבאותה תקופה היו לי הרבה פחות קוראים – ולכן כנראה הרבה פחות מכם נחשפתם לטיול.

הסיבה השניה היא שכתבתי עליו בצורה ממש מקוצרת, ולא פעם שיתפתי בכל פוסט לא מעט תמונות, ואני חושבת שפחות יכולתם להנות מהסיפורים והתמונות בצורה כזו, וחשבתי שרשומות קצרות יותר יאפשרו לכם להנות יותר.

והסיבה השלישית היא שלפני המלחמה הצלחתי ללמוד לערוך תמונות בצורה טובה יותר, מה ששיפר משמעותית את רוב התמונות שלי מניו זילנד לעומת הפעם הקודמת שבה כתבתי על הטיול, ולכן חשבתי לשתף אותן מחדש.


הבחירה בניו זילנד כיעד לטיול ב 2019 נבעה מכמה מגבלות.

קודם כל, באותה תקופה עבדתי בחברה שבה עבדתי לא מעט שנים, והצטברו לי בה המון ימי חופש. בשנה שלפני כן נאלצתי לנצל ימי חופש שעמדו להתבטל בכך שלקחתי בנובמבר ודצמבר לא מעט סופי שבוע ארוכים, שהיה נחמד אבל גרם לי גם לא מעט לחץ בשאר השבוע לסיים את המשימות שלי בזמן ולכן העדפתי לוותר על החוויה שוב. וטיול ארוך לרוב היה מאפשר לי לנצל את ימי החופש כך שלא היו נשארים לי עודפי ימי חופש לכמה שנים טובות ויכולתי להמשיך לצבור ימי חופש בשקט עד לטיול הארוך הבא שהמנהלים שלי היו מאשרים לי (או לפחות שנה או שנתיים לפניו).

צחוק הגורל היה שבחודשים שבין הבקשה שלי לחופשה לבין החופשה עצמה (ביקשתי את החופש בפברואר 2019 וטסתי רק בנובמבר 2019) – החברה שבה עבדתי אז החליטה על מדיניות שהיתה אז פופולרית בחברות הייטק שונות ונקראה ״חופשה ללא הגבלה״ – שבו כל עובד יכול לבקש חופש מתי שמתאים לו וכמה שמתאים לו, וככל עוד זה מסתדר עם העבודה של הצוות והמנהל שלו מאשר לו – לא נספרים לו ימי חופש.

זו מדיניות שנהדרת למשל להורים לילדים קטנים שצריכים לקחת חופש בתקופות שבהן יש חופשים בבתי הספר, ונוח להם שלא יתקטננו איתם על עודף של כמה ימי חופש בשנה. אבל עבור אנשים כמוני שנוטים לצבור ימי חופש ואז לנצל אותם בצורה מרוכזת לטיול ארוך פעם בכמה שנים – המדיניות הרגישה הרבה פחות נוחה וכזו שיכולה להיות מאוד תלויה ביחסים של העובד עם המנהלים מעליו.

אבל עבורי היה בה בסופו של דבר יתרון די גדול. כחלק מהמדיניות החדשה הזו, החברה הבטיחה לשמור בצד את ימי החופש שהעובד צבר כדי שהוא יוכל לנצל אותם במצבים מאוד מסוימים (למשל נשים שרצו לנצל ימי חופש צבורים להארכת חופשת הלידה שלהן), או שהוא יקבל עליהם תשלום כשהוא יעזוב את החברה.

ואני פוטרתי בערך חודש וחצי אחרי שחזרתי מהטיול, כך שבעצם יצא לי לטייל למשך חמישה שבועות, לקבל משכורת בכל התקופה – ועדיין כשפוטרתי קיבלתי פדיון של כל ימי החופש שהצטברו לי.


סיבה נוספת לכך שטסתי דווקא לניו זילנד נבעה מהעובדה שבעצם רציתי לטוס לאלסקה, לאותו טיול שיצאתי אליו בקיץ 2023. מהרבה בחינות היה באמת עדיף לי לצאת לטיול ביוני 2019 במקום ביוני 2023 – הייתי רזה יותר ובכושר גבוה יותר, מי שהדריך אותו היו מדריכים שכירים שהיו מדריכים מקצועיים ולא הבעלים הזועף של החברה – וגם הטיול עצמו היה במסלול עדיף מבחינתי. בין השאר למשל ב 2023 בפארק הלאומי האחרון שבו ביקרנו היתה בעיה קשה של מפולת שחסמה גישה לחלקים הפנימיים יותר של הפארק, ויכולנו לבקר רק בחלק החיצוני יותר שלו. ב 2019 הפארק כולו עדיין היה פתוח, וממה שהבנתי יצא להם לראות לא מעט דברים ״שווים״ בגלל שהיה גם מזג אוויר יחסית יפה.

אבל בסופו של דבר זה לא יצא לפועל מסיבה מאוד פשוטה: כשתכננתי את הטיול אי שם בסוף פברואר 2019 לא היה ברור אם אוכל לקחת חופש ביוני, ולכן ביקשו שאדחה את החופש בכמה חודשים, ובנובמבר אלסקה לא היתה זמינה, אבל ניו זילנד כן.

המחשבה על ניו זילנד עלתה בין השאר כי אחד הקולגות שלי טייל לשם כמה שנים לפני כן. זה קרה אחרי גירושים שאישתו לשעבר יזמה, והוא מבחינתו היה במצב קשה נפשית אחריהם. כדי להתאושש ולהתנתק מהמציאת הוא יצא לטיול ארוך בניו זילנד, שכלל לא מעט טרקים – והתרחש בעיקר באי הדרומי. הטיול שלו בסופו של דבר היה שונה מאוד מזה שלי, אבל הוא ידע שאני אוהבת לטייל בטבע ובמשך שנים ממש נדנד לי לטייל בניו זילנד.

כך כשהיה ברור שאני יוצאת לטייל בעונה שלא רלוונטית לאלסקה אבל כן רלוונטית לניו זילנד – אז ניו זילנד נבחרה להיות היעד.

איך הגעתי למצב שהדירה שלי הפכה בזמנו לכל כך מלוכלכת?

פעם הייתי בטיול מאורגן שבו השתתף פסיכולוג קליני שאמר לי שעד כמה שהאמירה קלישאתית – באמת לא פעם הרבה מהבעיות שלנו נובעות מההתנהלות של ההורים שלנו, וספציפית של האמהות שלנו.

אני מניחה שהוא צדק, לפחות חלקית, לגבי הנושא של הניקיון והסדר אצלי.

מגיל מאוד צעיר הייתי בלגניסטית, ייתכן שבגלל הפרעות קשב וריכוז שלא אובחנו כי הייתי תלמידה טובה ושקטה (אז כנראה לא היו מודעים בכלל לנושא הזה של הפרעות קשב או ריכוז, או שלא כל הפרעת קשב מלווה בהיפראקטיביות וגורמת לתלמידים ״להיות ושבבים״ ולהפריע בכיתה). אני חושבת שהעצה המקובלת, לפחות בילדות שלי, היתה לתת לבלגניסטים לסבול מהבלגן והתואות שהוא גורם כדי שכך הם ילמדו שהוא לא תורם להם. אם הם לא ימצאו שיעורי בית ויענשו בגלל זה על ידי המורה, או לא יוכלו ללבוש בגד שהם רצו רק כי הם לא דאגו שהוא יכובס בזמן – אז הם ילמדו שהבלגן לא משתלם להם.

אמא שלי לא היתה מסוגלת לסבול בלגן, ולכן לא פעם היתה מנדנדת לנו קצת לסדר – ואז כשזה לא קרה, היתה פשוט מסדרת אחרינו את החדרים. לא פעם זה הוביל גם לכעס מצידנו כשהיא זרקה דברים חשובים (פעם היא בטעות זרקה לי שיעורי בית) מה שלא הפך את התהליך לחיובי בעינינו.

אבל נושא הסדר היה עדיין סביר לעומת נושא הניקיון – כי אמא שלי ממש סירבה בכל תוקף לתת לנו לנקות את הבית. לפחות בתור ילדים – לא היתה שום מטלה שקשורה לניקיון שהיא היתה מוכנה לתת לנו לעשות, בין אם היה מדובר על להשתתף בניקיון השבועי של הבית, ובין אם זה היה במשימות יומיומיות כמו למשל שטיפת כלים או ניקיון שוטף.

כשאמא שלי התחילה לסבול בהריון של אחי הצעיר מכאבי גב – במקום לבקש ממני ומאחותי לעזור לה עם שטיפת כלים, היא פשוט קנתה מדיח כלים.

במובן מסוים גרתי בבית שבו הניקיון היה ברור מאליו – ודי קרה מעצמו. לכן בהרבה מובנים לא רק שלא ידעתי איך לנקות, אלא גם לא ממש שמתי לב או הייתי מודעת למה עומד מאחורי השמירה הזו על הניקיון.

למשל ידעתי שיש כלים נקיים כי אמא שלי שוטפת אותם, אבל לא למשל שזה כרוך גם בלנקות שאריות אוכל מהתחתית של הכיור או מים מסביב לכיור אחרי השטיפה – פשוט כי לא שטפתי כלים בעצמי. וזו רק דוגמא אחת להרבה דברים שבתור ילדה לא שמתי אליהם לב כשהם קרו סביבי.


כמובן שבשלב מסוים עברתי לגור מחוץ לבית של ההורים, ומן הסתם במקומות כמו הצבא או כשגרתי בדירות עם שותפים כסטודנטית – הייתי צריכה ללמוד לשמור על הסדר ובמיוחד לנקות. בהתחלה (במיוחד בצבא) אנשים פשוט היו בהלם מכמה לא ידעתי דברים בסיסיים.

זה לא בהכרח נבע מכוונות רעות או עצלנות, למרות שיש לי חשד שלפעמים היו את אלו שבצבא למשל חשדו שאני לא עושה דברים מסוימים כי אני מנסה להתחמק מתוך עצלנות, במיוחד בתקופת הקורס הצבאי שעברתי. לא פעם פשוט לא הייתי מודעת להרבה מאוד דברים שהיו מובנים מאליהם לאחרים, והיה ממש צריך ״להחזיק לי את היד״ גם במשימות שנחשבו יחסית ברורות מאליהן.

בצבא במיוחד בכל פעם שהיה צורך לנקות – תמיד היתה התלבטות האם לבקש ממני לעזור כי נוצרה לי תדמית של מישהי שלא תורמת מספיק, או שאולי עדיף שאני אהיה זו שאשאר מול הטלפונים כי אני אנקה הכי לאט ובצורה הכי פחות יעילה, מה שיעכב את כולם.


עם השנים כשלמדתי לנקות, וכשהבנתי שחסור הניקיון פוגע קודם כל בי – פיתחתי את ההרגל של לנקות את הבית ביום שישי בבוקר. זה לרוב לא היה נורא, במיוחד לא לפני הקורונה שאז עבדתי במשרד חמישה ימים בשבוע ובקושי הייתי בבית, כך שרמת הבלגן והלכלוך בו היתה מוגבלת.

הניקיון בשישי בבוקר גם הסתדר לי עם העובדה שלרוב שישי בבוקר היה לי פנוי, גם בתקופות שבהן ביקרתי אצל ההורים שלי בסופ״ש בכל שבועיים שלושה, כי הייתי פשוט מנקה ניקיוןיותרר קצר וזריז באותו בוקר שישי (בהנחה שאשלים את הניקיון שבוע לאחר מכן), ואז יוצאת בצהרים לכיוון ירושלים.


כן חשוב לי לכתוב שאני כנראה מסוגלת להסתדר לא רע עם בית פחות מסודר או לדחות קצת ניקיון. הדוגמא הקלאסית לזה היא שאם אני מארחת אנשים ומתה אחרי זה מעייפות – אין לי בעיה ללכת לישון ולסיים את הניקיון של האירוע גם בוקר אחר כך.

אני גם מישהי שלמשל פחות מתרשמת מבתים שהם מאוד מעוצבים. לי, ממש כמו לכל אחד אחר, נחמד לגור במקום יפה – אבל מבחינתי יש גבול לכמה זה מרשים, במיוחד כשלא פעם העיצוב היפה בא על חשבון נוחות, ולי חשובה יותר נוחות.


אבל בשלב מסוים משהו בשגרה שיצרתי נשבר.

קצת קשה לי לשים את האצבע על מתי ולמה, אבל בהסתכלות אחורנית, כנראה מה שהתחיל את זה היה דווקא משהו ״טכני״.

מתישהו בתקופה שמיד אחרי הקורונה הצטרפתי לקורסי צילום. בקורס הראשון רוב השיעורים היו תיאורטיים, אבל קורסי ההמשך הם היו היו הרבה יותר מעשיים ודרשו תרגולים ברמה שבועית – שאיכשהו נפלו על ימי שישי בבוקר, והיינו פשוט כל הזמן על הרגליים במהלכם.

כל זה גם היה מקביל להשמנה שלי, מה שגרם לי גם התעייף יחסית מהר מההליכה אבל גם לקושי גם להתאושש מהעייפות – ואז גם לא היה לי ממש כוח לנקות ולסדר את הדירה אחרי שחזרנו מתרגול שבו הייתי 3 – 4 שעות על הרגליים באופן כמעט רציף. בהתחלה עוד איכשהו ניסיתי בשישי בערב או בשבת לנקות (גם אם באופן פחות יסודי) – אבל הרגשתי שהייתי צריכה גם קצת לנוח אחרי שבוע ארוך של עבודה.

ועם הזמן הלכלוך והבלגן רק הלכו והצטברו, מה שכמובן הפך את הסדר והניקיון לקשים הרבה יותר, והיה הרבה יותר קשה להתמודד איתם – עד שזה הרגיש בשלב מסוים בלתי אפשרי.


אבל משהן במצב הרגיש לי שהבעיה היתה משהו שהוא מעבר לעניינים הטכניים. כי אני מניחה שלרובנו במצב נורמלי מגורים בבלגן ולכלוך לא נעימים ברמה שהם בלתי מתקבלים על הדעת – ואם פיזית לא הייתי מסוגלת לנקות בעצמי, אז הייתי מזמינה שירות ניקיון כזה או אחר לעשות את זה בשבילי. אבל עובדה שבמשך תקופה ארוכה לא רק שלא טיפלתי במצב של הדירה – אלא גם אפשרתי למצב להמשיך ולהתדרדר.

מתוך סקרנות יצא לי קצת ״לשוחח״ עם הצ׳אט על הנושא, ושאלתי אותו על מצבים שבהם אנשים מתגוררים בבתים או דירות שבאמת מגיעים למצב קשה של הזנחה בלי שזה יפריע להם.

הצ׳אט הכווין את הדיון לנושא של אגרנות – מצב שבו אנשים אוספים באופן אובססיבי חפצים שהם ״אולי יצטרכו״ בעתיד, והחפצים פשוט ממלאים את הבית בערמות של דברים שהם ברובם המכריע זבל. הבית הופך לא פעם ללא ראוי למחיה, אבל אותם אגרנים כל כך קשורים לחפצים שלהם שהם מסרבים לזרוק אותם ולנקות את הבית.

האבל היה ברור לי שאצלי המצב ממש לא היה קשור לאגרנות, ולא הגיע לרמה שבה ראיתי בסרטונים (מצב שבו המנקים מסתובבים בין ערימות זבל שמגיעות פחות או יותר לגובה שלהם). מבחינתי אפשר היה לזרוק את הזבל בלי שום בעיה – הקושי העיקרי שלה היה פיזית לבצע את הניקיון והסדר הזה.

הצ׳אט אז אמר שנשמע שהבעיה היא יותר בכל מה שקשור לבעיה בתפקודים ניהוליים – כלומר קושי מאוד גדול בכל מה שקשור לתכנון וביצוע משימות, ויכול בקלות גם להשפיע על תכנון וביצוע ניקיון, במיוחד כשהוא הופך למשימה ארוכה ומורכבת יותר. זה משהו שאנשים עם הפרעות קשב וריכוז (וגם אולי אוטיזם) סובלים ממנו ברמה כזו או אחרת, אבל זה יכול לקרות (או אני מניחה להחמיר למי שהקושי הזה קיים אצלו מלכתחילה) במקרה של קושי נפשי ברמה גבוהה מספיק, כמו למשל מצבים של דיכאון או שחיקה מוגברת.

כפי שכבר כתבתי קודם – אני כבר שנים חושדת שיש לי רמה מסוימת של הפרעות קשב וריכוז, ויכול להיות שבגלל זה אני כזו בלגניסטית מלכתחילה. אבל בדיעבד אני גם שואלת את עצמי עד כמה הייתי תחת השפעת מצב נפשי שהוא פחות טוב בכל התקופה שהזנחתי כך את הדירה. אני מאוד מהססת ״לאבחן״ את עצמי עם מצב נפשי רשמי כמו דיכאון או שחיקה ברמה הקלינית שלהם – אבל אני חושבת שכנראה סבלתי ממשהו שבהחלט דרש טיפול פסיכולוגי. רק שזה היה מצב שבו מרוב שהייתי מותשת מידי בשביל להתמודד עם הצורך בטיפול כזה , ממש כמו שהייתי מותשת מידי לדאוג למצב הדירה שלי.

ולצערי הבעיות שלי לא השפיעו על אף אחד אחר ברמה שאותו אדם היה כופה עלי ללכת לטיפול פסיכולוגי, מה שלא פעם קורה למי שמתגורר עם משפחה או לפחות שותפים אחרים לדירה או לבית.

היחידים שזה הפריע להם היו השכנים שלי, ומבחינתם ככל עוד ניקיתי וטיפלתי בדירה – לא ממש משנה שום דבר אחר.

מה דעתכם על שירה?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני אישית מאוד אוהבת לקרוא (ואהבתי לקרוא מגיל צעיר), אבל שירה פשוט מעולם לא היוותה קריאה מהנה בשבילי, וגם לא משהו שנשמע לי מעניין לכתוב. אם אני רוצה לכתוב – נשמע לי הרבה יותר טבעי ומובן לכתוב כך רשומה בבלוג שמסבירה את מה שאני רוצה להגיד בשפה פשוטה וישירה.

באותה מידה, מעולם לא נהניתי לקרוא שירה ובמיוחד לא לנתח אותה כפי שאילצו אותנו לעשות בבית הספר. אני זוכרת שדי נדהמתי מהעובדה שאנשים שלמדו חמש יחידות ספרות יכלו לא רק להנות מהניתוח המשמים הזה, אלא גם לדון באיך ולמה השירים מופיעים בספר בסדר מסוים.

והם (וגם המורים לספרות) מעולם לא הצליחו לגרום לי להתרגש ממה שהם התרגשו מבחינת המשמעות והשימוש בשפה. מבחינתי זה לא היה משהו שגרם לי הנאה או עניין.

למרות שאני מניחה שאותם תלמידים שלמדו ספרות חמש יחידות (וגם המורים שלהם) כנראה גם לא הבינו למה אני נהנית ללמוד כימיה או מתמטיקה, למרות שמבחינתי יש בהוכחה מתמטית טובה או במבנה הכימי של חומרים (ובהגיון שמאחוריו) הרבה יותר יופי מאשר בשירה.

אני מניחה שדי ברור מהפוסט שלי שלא ממש מעניין אותי לכתוב שירה, להעמיק את הידע שלי בשירה, או כל דבר אחר שקשור לשירה.

שיחותי עם הקואצ׳רית

ביום שלישי הקואצ׳רית הצליחה לקבוע איתי פגישה באופן די ספונטני בכך שערכנו אותה בזום. היא כרגע עסוקה עדיין עם הפרוייקט שהיא התחילה באוקטובר, ולא ברור מתי הוא יסתיים – אבל בשלב זה היא אמרה לי שהיא נותנת עדיפות בקביעת פגישות לי וללקוחה אחרת שלה שנמצאת גם בלחץ מסוים.

שוחחנו בגדול על הרעיונות שכתבתי עליהם ברשומה הזו והרשומה הזו בשבוע שעבר.

היו לשיחה צדדים טובים. למשל העובדה שבגדול, היא הסכימה עם הדברים שלי והתוכנית שלי להמשיך לעבוד בהייטק אחרי הסקת מסקנות, כולל ללמוד דברים חדשים כדי לשפר את היכולות שלי – וגם על החשד שלי שיהיה לי קשה לעבור לתפקידים אחרים בהייטק (כמו למשל תפקידי בדיקות), בעיקר כי השוק מוצף במועמדים שפוטרו שכבר עוסקים בתפקידים האלו ויש להם ניסיון רלוונטי שלי אין.

או do עליתי לשיחה בצורה שבה היא המליצה שאתלבש לראיונות – עם שיער אסוף, תכשיט וכו׳. כן הייתי צריכה לשאול אותה האם לדעתה זה משהו שבאמת משנה, ואחרי ששאלתי היא אמרה שהיא באמת התרשמה מהשינוי ברגע שעליתי לשיחה. למרות שלא ברור לי אם היא אמרה את זה כי זה הרגיש כאילו חיפשתי מחמאה – כשבעצם רק רציתי לוודא שזה באמת שינוי בכיוון הנכון שמספיק משמעותי לשנות את הרושם.


אבל יש נקודה שהקואצ׳רית מעלה שוב ושוב – וזו העובדה שכמה שההפסקה שלי מהעבודה בהייטק ארוכה יותר, כך היא תיתפס בתור חסרון על ידי מגייסות ומעסיקים פוטנציאליים.

היא כמובן לא אומרת את זה סתם, אלא מתוך ידיעה וניסיון – וכנראה גם הבנה עד כמה זה לא בהכרח הוגן. וזו עובדה שאני צריכה להיות מודעת אליה. והכוונה שלה באמירה הזו היא כוונה שהיא בהחלט טובה של לשמור אותי מחוברת למציאות ולעזור לי בכך שלא אפתח ציפיות לא מציאותיות.

מצד שני, בפורומים וקבוצות של מתכנתים ובמיוחד של מתכנתות – אני שומעת לא מעט סיפורים של אנשים ובמיוחד נשים שהצליחו לחזור לעבודה אחרי כמה שנים של הפסקה בעקבות חופשת לידה למשל, או תפקידים מחוץ להייטק.

אבל אין לי כמובן מושג עד כמה על מאחורי כל סיפור הצלחה כזה יש נשים (או אנשים בכלל) שלא הצליחו. האם ההצלחה הזו יכולה לקרות לכל אחד שבוחר ללמוד את מה שחסר לו ולהראות ניסיון רלוונטי – או שמדובר רק על אנשים מוכשרים במיוחד שהיו דם עובדים מצטיינים וגם מעודכנים טכנולוגית מלכתחילה, וכאלו שהם לא כאלו או קרובים לזה נכשלו?

וכמובן שזה משהו שהוא תלוי מצב כלכלי – שכמו שכתבתי כאן לא פעם בתקופה האחרונה (והלא כל כך אחרונה) לא נראה שהמצב הכלכלי משתפר אחרי כמעט ארבע שנים של משבר (ונראה שהוא אפילו מחמיר עם הזמן).

כך שבמובן הזה – השיחה עםהקואצ׳רית לא הקלה על ההחלטה שלי אלא השאירה אותי במובן מסוים עדיין מבולבלת.


אבל כן היתה לקואצ׳רית הצעה פרקטית וזה להפוך להיות פרילנסרית, כלומר עובדת עצמאית שחברות יכולות לשכור לפרוייקטים זמניים. זה משהו שלדעתה יכול להיות מאוד נפוץ כיום כשלחברות יש תקציבים מוגבלים, ופרילנסרים למשל חוסכים לחברות את הצורך לשלם תשלומים פנסיונים ושאר תשלומים סוציאליים.

מצד שני, זה אומר מבחינתי להיות עצמאית – ולדעת איך למצוא תפקידים כאלו, שזה לא משהו שהוא ברור מאליו. אבל מעבר לזה – נשמע לי סביר שהתפקידים שידרשו את זה יהיו לא פעם תפקידים שדורשים ידע מאוד ספציפי. כלומר אלו יכולים להיות תפקידים שדורשים ידע מאוד מתקדם כדי להתחיל פרוייקט חדש שדורש אותו – או לחילופין ידע מאוד מיושן שלא קיים בשוק ואפילו ספציפית במקום העבודה ורוצים מישהו זמני שיש לו את הידע הזה.

אבל פה בדיוק אני נופלת על אותה בעיה שיש לי במציאת תפקידים ״רגילים״ – העובדה שהידע שלי מאוד ספציפי ולכן פחות תפקידים פתוחים לי מלכתחילה, בין אם הם בהעסקה ישירה של המעסיק, ובין אם הם כפרילנסרית.

מעבר לזה, זה דורש ממני להבין איך למצוא תפקידים כפרילנסרית, וכשניסיתי לחפש או לשאול בקוצות פייסבוק של הייטק – לא ממש מצאתי תשובה לזה.

כך שעד כמה שרעיון הוא בבסיסו טוב – הוא מוסיף לי עוד לחץ לגבי איך לנהל אותו ומה המנהלות שנדרשות לו.


ביום חמישי כן חשבתי על רעיון חלופי שיכול להיות קל יותר למימוש.

יש בעולם לא מעט יוזמות של מה שמכונה ״קוד פתוח״ – כלומר מוצרים שאנשים יכולים ״להתנדב״ להשתתף בכתיבה ללא תשלום. יש סיבות שונות להשתתפות בפרוייקט כזה כמו למשל שאנשים רוצים לפתח מוצר כי הוא לא קיים בשוק (או קיימים מוצרים שלא מתאימים להם), או שיהיו כאלו שירצו לתקן בעיות במוצר כזה כשהוא קיים או לשפר אותו.

לא פעם הפרוייקטים האלו מתנהלים באופן מקצועי ממש כמו פרוייקטים ״רגילים״ בחברות הייטק, כולל דרישות לביקורת ולאיכות, ולפחות במובן המקצועי יכולים להחליף עבודה.

מצד שני, אין כאן את אלמנט ה״קיבלנו אותך לעבודה״ שקיים בעבודה כפרילנסרית, שאני מניחה שאותו מחפשת הקואצ׳רית שלי, לפחות באופן חלקי.

בכל אופן החלטתי להתייעץ איתה לגבי זה, וכתבתי לה את ההצעה בווטסאפ ביום חמישי. הנחתי שיכול להיות שהיא תהיה עסוקה מידי לענות לי מיד, אבל מסתבר שהיה לה יום מאוד קשה שבו היא ממש עבדה מהמשרד, ונשמע שהיא לא יכלה להתפנות לענות לי במהלך היום – וביקשה שאפנה אליה ״מאוחר״ כדי להזכיר לה לענות לי.

כשבסביבות שבע וחצי תזכרתי אותה – הצעתי לה גם את האפשרות לא לענות לי בערב אלא בתחילת השבוע שבו היא כנראה תהיה זמינה יותר ועייפה פחות. היא עצמה קפצה על האפשרות די מהר, אבל מבחינתי זה אמנם זההיה דוחה את התשובה שלה בכמה ימים, אבל הנחתי שאם היא מאוד עייפה כנראה שאולי עדיף לי לקבל ממנה תשובה כשהיא רעננה יותר.


לקראת סוף הפגישה שלנו, היתה לקואצ׳רית אמירה שקצת הפריעה לי, או אולי בעצם מדובר על אמירה שחוזרת על עצמה לאורך זמן שמפריעה לי.

אכשהו שוחחנו שוב על הצורך הזה לבחור בין האפשרויות השונות – והיא אמרה שאפשר ״לשלב בין אפשרויות״ ולא חייבים להצמד רק לאחת מהן.

וברמת העקרון – היא צודקת. ככל עוד אין לי עבודה בהייטק – האפשרות שלא אמצא כזו קיימת, והאפשרות להסבה מקצועית היא מציאותית, גם אם אני דוחה בשלב זה את ההחלטה.

אבל הסבה מקצועית למקצוע ״רציני״ שבו המשכורת שלי תהיה כמה שיותר סבירה למקצוע מחוץ להייטק כנראה תדרוש ממני לימודים של כמה חודשים כחלק מההסבה.

אני מניחה שחלק מהכוונה של הקואצ׳רית היא שיכול להיות שכל עבודה זמנית שאמצא בשלב זה יכולה להפוך להיות קבועה – אם אמצא משהו שבאמת מוצא חן בעיני לעשות. אבל הסיכוי שעבודה פקידותית או כל דבר דומה באמת תמצא חן בעיני נמוכה, וגם אם כן – יש את הפן הכלכלי שחשוב לחשוב עליו, וכל עבודה שתהיה בה הכנסה טובה יותר כנראה תדרוש תקופת הכשרה כזו או אחרת – שאני לא ארצה להשקיע בה זמן וכסף ככל עוד אני מקווה לחזור להייטק. זה בין השאר כי אני אצטרך להשקיע את הדברים האלו בלקדם את עצמי.

אז אמרתי לה שאני מסכימה, אבל גם שחשוב גם לא להתפזר על יותר מידי נושאים.

אני מניחה שלא היה מזיק ברקע לחשוב על מקצוע אחר שאולי יתאים לי ולבדוק ברקע מה נדרש כדי לעבור אליו, אבל לא משהו בהכרח מעבר לזה.


לגבי חיפוש העבודה הזמנית – הצטרפתי לעמותה שדרכה אנשים בגילאים מבוגרים יכולים לקבל עזרה בחיפושי עבודה. יש בה גם סדנאות, שהיועצת שלי רוצה שאקח אחת ליצירת קשרים מקצועיים שתעזור לי למצוא עוד משרות לפני שהן מתפרסמות.

נעזרתי בה כדי לנסות למצוא עבודה זמנית, והיא הציעה לי אפליקציה שאמורה לחבר בין מחפשי עבודות זמניות לעובדים זמניים – אבל אחרי שהתקנתי אותה העבודות היחידות שראיתי בה היו עבודות פיזיות, למשל ליוקט מוצרים למשלוחים מהסופר או מחקלאים שמוכרים ירקות, או טבחים במסעדה.

עם המשקל שלי ורמת הכושר שלי בכל מה קשור לעמודה אני לא במצב שבו אוכל להסתדר בעבודה שבה אצטרך לעמוד על הרגליים כל היום.

מעבר לזה, האפליקציה עובדת במוד שבו היא מציעה משמרת ספציפית לעבודה – כלומר לרוב יום עבודה, ורק בפעמים מעטות המשרות שראיתי שם היו לכמה ימי עבודה רציפים.

מצד אחד זה באמת משהו שיכול לאפשר לי גמישות בעבודה בזמן המשך חיפוש העבודה בהייטק, אבל מצד שני גם דורש לא מעט השקיעה בחיפוש העבודות הזמניות עצמן ואני כל הזמן אצטרך להשקיע מאמץ במציאת יום העבודה הבא שלי. אני מניחה גם המשכורות פה בהתאם.

החלטתי לכתוב למנהלי האפליקציה הודעה כדי לבדוק האם יש להם עבודות שנעשות בישיבה (כמו למשל עבודות משרדיות) ואולי אפילו לטווח הארוך יותר, רק שכנראה ייקח להם כמה ימים לענות לי בגלל שאנחנו בסופ״ש. אם עד יום שלישי לא אקבל מהם תשובה – אפנה שוב ליועצת הזו לראות איך אוכל באמת למצוא עבודות מתאימות.


אפרופו עבודות זמניות, זה הזכיר לי עוד מהו בשיחה שלי עם הקואצ׳רית שמפריע לי בדיעבד.

שוחחנו על עבודה זמנית, והיא אמרה לי שעבודות סטייל מלצרות לא מתאימות לי כי הן ל״חבר׳ה צעירים כמו סטודנטים למשל״. לא ברור לי האם זה אומר שלא יקבלו אותי לעבודה בגלל הגיל או המראה שלי, או שהיא חושבת שאני צריכה לחפש משהו יותר ״רציני״.

אבל בדיעבד אני שוב שואלת את עצמי עד כמה היא שוב מנסה להכווין אותי לעבודה זמנית שבעצם תהפוך להיות קבועה – בדיוק מהסוג שכתבתי עליו קודם שאני לא ארצה להיות בה לטווח הארוך. ועד כמה שזה נובע מכוונות טובות, זה לא משהו שעוזר לי כרגע.

בשלב זה אני באמת רוצה להתמקד בראיון שיש לי ביום שלישי הבא בצהרים לתפקיד בהייטק ולמציאת עבודה זמנית, כך שבשלב זה אני חושבת שאוותר על מפגשים עם הקואצ׳רית, עד שיעלה שוב צורך ספציפי.

חלום מוזר

יום רביעי, סוף מאי: הכל התחיל מזה שעבדתי במקום מסוים ולא הייתי מרוצה, אז הצלחתי איכשהו לחזור למקום העבודה לפני הקודם שלי – זה שניסיתי להתקבל אליו שוב באותה תקופה ללא הצלחה.

אז העברתי שם הרצאה על תרבות מסוימת או טיול שעשיתי, והבאתי איתי כל מיני חפצים שאנשים התחילו לשחק איתם וקצת לפגוע בהם והייתי צריכה לבקש מהם באסרטיביות להפסיק (ואני לרוב לא אסרטיבית בחיים, אלא פשוט מתמרמרת שמישהו נוגע לי בדברים והורס אותם בלי להגיד משהו).

משם המשכנו לחגיגות שבועות במשרד, משהו שבאמת היה קורה לפעמים בחברה הזו ואחרות, שבהן היתה מעין הרמת כוסית עם כיבוד לפני החגים, אבל לא ברמה של ארוחה משפחתית עשירה כמו שהיתה בחלום.

הרגשתי ממש הכרת טובה על זה שאני חוגגת בחברה שבה לאנשים אכפת ממני ואני מכירה אותם ומחוברת אליהם, אבל מצד שני כשהתיישבתי לשולחן כל מה שרציתי היה ללכת לכתוב בבלוג על הארוחה והחוויה והצטערתי שאני לא יכולה לכתוב בבלוג בזמן הארוחה, אבל לא נעים לי לפספס אותה.

גם האווירה היתה מאוד חמה ומשפחתית בני משפחה של עובדים הגיעו לארוחה הזו.

מצד שני כחלק מההתארגנות לארוחה – חשבתי לעצמי שבטח הסידור בחברה הוא זמני ושאני צריכה לחפש עבודה לפני שיפטרו אותי שוב, ועדיף שאמצא משהו לבד ואתפטר.


אמצע יולי: התחלתי לחלום על זה שאני מתחתנת, ומצטלמת לצילום משפחתי מאוד גדול, אולי עם המשפחה של אחד הדודים שלי מצד אבא שהיו לו 13 ילדים.

אני זוכרת שנרא התרכזתי בשמלה ובעיצוב שלה, שמצד אחד היתה נורא עדינה ומתחרה שהיתה מאוד יפה בעניני, אבל מצד שני גם שמלה מאוד ״נפוחה״ – עם שרוולים מאוד נפוחים בחלק העליון שלהם, ועם חצאית שהיו לה כמה שכבות מתחת לשמלה עצמה, משהו שבחיים האמיתיים כנראה היה נוראי בעיני מבחינה עיצובית (ואני חושבת שאפילו במהלך החלום עצמו חשבתי על זה, וגם השוויתי את השמלה עצמה לשמלת החתונה של אחותי – שלא היתה נפוחה אבל גם לא ממש הטעם שלי בהרבה מובנים). אני זוכרת גם שבחלום השמלה היתה יחסית זולה אבל גם נשארה ברשותי אחרי החתונה.

אני זוכרת שמישהו נתן לי זר מסידור פרחים על אחד השולחנות או משהו דומה, סידור של פרחים כתומים קטנים. מאוחר יותר בחלום התלוננתי על זה שלא ממש היה לי זר ואמא שלי הזכירה לי את הזר הזה שנלקח כנראה מאחד השולחנות, לא משהו שעוצב להיות זר חתונה רשמי או משהו.

אז איכשהו מאוחר יותר נזכרתי שוב בתצלום המשפחתי התמונה הזה מתחילת החלום, זה שבעצם עמדתי בו בצד וכמעט נדחפתי מחוץ לתמונה מרוב שכולם הצטופפו כדי להכנס אליה.

מלבד התמונה הזו של להסתובב כמה שניות עם הזר, לא זכור לי שהיתה לי בחלום סצנה של חופה, רק סצנה של להתעורר בוקר או אפילו כמה ימים אחרי עם השמלה על בובה או משהו דומה, אבל אצלי בבית. מעבר לזה, בכל החלום לא היתה תזכורת או משהו דומה לגבי חתן או בן זוג.


עוד חלום מאותו לילה: הדירה שלי חזרה להיות מבולגנת כמו שהיא היתה לפני הניקוי היסודי שעשיתי לפני שנה וקצת. ההורים שלי, גיסתי ואחת מבנות הדודות שלי הגיעו כדי לנקות אותה בלי לתאם איתי, וגם התחילו לתקן ולשפר כל מיני דברים בדירה.

אני במקביל אימצתי חתולה חדשה שהיתה לבנה לגמרי, ולא ממש החלטתי על השם שלה.

בהמשך התכוננו לחגוג ארת הסדר בדירה שלי (למרות שבחיים האמיתיים אין לי את היכולת לארח כל כך הרבה אנשים), ואמא שלי נכנסה לנוח כמה שעות לפני הסדר, אבל אז התחלנו לאכול בלי בכלל לקרוא את ההגדה.


חלום מאמצע נובמבר (קרוב לפרסום הרשומה האחרונה על הטיול לאלסקה): חלמתי שאני אחרי טיול נוסף בחברה שבה טיילתי באלסקה, הפעם לאיזור דרום מערב ארה״ב (יוטה וכאלה). אני עומדת בפני הטיסה חזרה הביתה אחרי כמה ימים בסן פרנסיסקו אחרי הטיול עצמו.

פתאום אני שמה לב שאיבדתי את השק השינה שלי, זה שקניתי בזמנו בטיול לאלסקה והיה מאוד חם ומגניב, עם ריפוד של בד טריקו בפנים שעזר לחימום אבל גם נתן תחושה של שמיכה.

ואז שמתי לב לזה שגם את מברשת השיניים שלי איבדתי ושאני לא יכולה לצחתח שיניים.

על כל זה חשבתי עוד בזמן שהייתי בדרך החוצה מהאכסניה שהייתי בה, רק שהחדר שאותו עזבתי והלובי בכלל לא היו דומים לאכסניה שאני רגילה לשהות בה בסן פרנסיסקו, אלא למלון זול ומפונפן מידי.

וכל הזמן הזה אני חושבת על איך לכתוב על הטיול והחוויה בבלוג ולהסביר למה יצאתי שוב עם החברה לטיול, ועוד למקומות שבהם הייתי כבר לפחות פעם אחת, ואיך החוויה היתה שונה הפעם.


לילה אחר כך: ברקע לחלום, בתקופה הזו ״בחיים האמיתיים״ החלטתי לשנות את התזונה שלי ולשפר אותה, והתחלתי לאכול יותר ירקות ויותר פחמימות מלאות כמו שיבולת שועל, והעליה הפתאומית והחדה הזו בכמות הסיבים גרמה לי לקצת בעיות זמניות בבטן.

החלום התחיל מזה שאני מגיעה הביתה לבניין וכמה מהשכנות לא מדברות איתי בכניסה, ואז מגיעה גם שכנה אחרת שהיא בעצם היתה מנהלת בכירה בחברה שעבדתי בה די מזמן שהיתה מנהלת ישיבות תקופתיות של המחלקה, והיא שוחחה איתי על משהו שעבדתי עליו שהייתי אמורה להציג בוקר אחרי, ועל כמה באגים שהיו פתוחים לצוות שלי והיא ציפתה שאני זו שאעבוד עליהם ואעדכן מה מצבם, ואני אמרתי שאבדוק.

אז משום מה היא התחילה לנהל ישיבת בניין (משהו שהיה צפוי בערב אחרי החלום) שבמהלכה היא פתאום שלפה בגד רטוב ומלוכלך שנשלף מהשירותים בעבודה. היה ברור שמדובר על בגד ספורט במידה גדולה מאוד, לכן היה ברור שהוא שלי – כלומר שהיא בעצם מאשימה אותי שאני זרקתי אותו לשירותים וגרמתי שם לסתימה.

כנראה שזה היה נכון, אבל האינסטינקט שלי בישיבה הזו להגיד שזה לא אני כי אני יודעת שזריקה של בגד כזה גדול לשירותים תגרום סתימה, ומצביעה על הבגדים שלי שהיו בגדי עבודה ולא ספורט, ושאני בלאו הכי לא לובשת בגדים כאלו.

כמה דקות אחרי הישיבה התחלתי להתעצבן על זה שהיא עשתה לי כזה שיימינג, ושאלתי את עצמי איך אוכל יום אחר כך להציג את מה שאני צריכה להציג אחרי שעשו לי שיימיינג כזה – וגם דאגתי שמן הסתם לא יאמינו לי כשאכחיש שזה שלי (ובצדק).


יום רביעי אמצע נובמבר: החלום מתחיל בזה שאני מתעוררת באמצע הלילה בבית של סבתא שלי ולא מצליחה לחזור לישון, אז אני קמה לכתוב משהו בבלוג במחשב שהיה שם, ומסתבר שאמפי כבר שם והיא שואלת אותי מה קרה ולמה אני ערה.

אז ההורים שלי שגם שם מתעוררים, וגם סבתא שלי שחזרה הביתה (כנראה שבחלום היא עדיין היתה רק מאושפזת בבית אבות ולא הלכה לעולמה). היא גם נראתה בריאה יותר פיזית ומתפקדת, ואפילו קצת שמנה.

וכל הזמן דיברנו על זה שאמא שלי צריכה לנסוע במהלך היום (שהיה יום שישי) וחזור יום אחר כך, כנראה עם אחותי שתגיע איתה. אבל מסיבה כזו או אחרת אחותי גם פתאום הופיעה בלי שאף אחד יביא אותה.

אני יוצאת החוצה לגשם מאוד שוטף כדי לנשום קצת אוויר נקי – ואני שמחה שאני לא צריכה לצאת מהבית כדי לנסוע בו. ואז איכשהו אני מוצאת את עצמי ברכב עם אמא שלי, ולא רק שהכביש יבש אלא מזג האוויר נראה בהיר ושמשי. בהתחלה חשבתי שאולי אני בעצם נזכרת בנסיעה שלנו בהלוך, אבל אז אמא שלי עוצרת ליד ״פריחת הכורכומים״ כשם התבלין (שאני מניחה שבחלום בלבלתי עם פריחת הכרכומים).

איכשהו ה״כורכומים״ פרחו בתור פטריות גדולות בצבע אפור וורוד במנהרה מסלעים ורודים, והגענו בדיוק בזמן כדי לראות מישהי אוהבת טבע רוצה להרוס אותם כדי שאנשים אחרים לא יבואו למנהרה וינצלו אותם לרעה או יפגעו בהם ואז לא תהיה פריחה של כורכומים גם בשנים הבאות, אבל שכנענו אותן לתת לי לצלם קודם ורק אז להרוס. אני זוכרת שהצטערתי על זה שלא יהתה לי המצלמה הטובה שלי אלא רק המצלמה של הנייד.

אז נכנסתי יותר ויותר עמור למנהרה, ועמדתי וצילמתי כל מיני פטריות מסוגים שונים שגדלו שם, עד שאני ואמא שלי הגענו לחנות מזכרות עם תמונות שצולמו בצורה מקצועית ועוד מזכרות. משום מה אמא שלי קנתה מצעים או מגבות, ואז היינו צריכות לעשות סדר בבגאז׳ של המכונית שלה כדי לסדר אותם שהכל ייכנס.

אבל אז התחלנו לחזור על עקבותינו במערה כי היינו בדרך חזרה לחניון, ודיברנו בדרך על זה שאמא שלי אמורה לטוס לטוקיו (למרות שלא ברור לי איך אפשר לטוס לטוקיו ולחזור תוך יום אחד), ודיברנו על ה שאמא שלי תאכל שם סושי עם חברה שלה.

אז הגענו למעלית ואמא שלי נעלמה לי – מתברר שהמעלית קטנה מאוד ברמה שרק אדם אחד יכול להכנס בה, וגם אז רק בישיבה. איכשהו בלי ששמתי לב אמא שלי ירדה בה למכונית ולכן נעלמה לי – אבל רק כשהתחלתי להיכנס למעלית ולנסות לשבת בה שמתי לב שאין לי מושג לאיזו קומה של החניון לרדת כי אמא שלי לא אמרה לי איפה היא חנתה (ירדתי מהאוטוב כדי להתחיל לצלם את הפריחה כמה שיותר מהר).

הטיול לאלסקה – הסיכום של הסיכום?

בזמן הטיול עצמו, הרגשתי מאוד בודדה בכל מה שקשור ליחס הגרוע שקיבלתי מהבעלים של החברה – מה שהיה שונה מאוד מניסיון העבר שלי איתם.

רק אחרי החזרה יצא לי לראות ביקורות על החברה שחלקן שיקפו חוויה דומה לשלי, ובזמן שעבר מאז פרסום אותה רשומה – עלו עוד ועוד ביקורות דומות, שהטון שלהן היה כועס – והתגובות של הבעלים הפכו עם הזמן גם הן ליותר ויותר עצבניות וכועסות על הביקורות האלו. לעיתים גם התסכול הזה ממטיילים ״לא מתאימים״ גלש גם לתגובות של הבעלים על ביקורות טובות שרק הזכירו שלא כל המטיילים היו נהדרים ומופלאים.

אבל באחת התגובות האלו לעוד ביקורת על יחס גרוע, הבעלים העלה נקודה שנשמעה לי כמעוררת מחשבה: הוא טען שחלק גדול מהביקורות הגרועות שעלו באתר (וכנראה גם ממצבים דומים לאלו שלי של מטיילים שלא היו מרוצים למרות שהם לא העלו ביקורת) נובעת מאנשים שטיילו עם החברה לפני כמה עשורים – ולא מבינים שהעולם (וכנראה בעיקר גם הם עצמם) השתנו מאז.

אבל בהחלט היו דברים השתנו – ובעיני היו שני שינויים עקרוניים שכנראה השפיעו עלי משמעותית בטיול שלי, וייתכן שהם היו רלוונטיים גם לאנשים אחרים בטיול.

הראשון הוא שהטיול באמת הפך לכזה שמתאים יותר לאוכלוסיה מאוד ספציפית של אנשים שהם גם מיטיבי לכת וגם כאלו שאוהבים לישון ולבשל בתנאי שטח – הרבה יותר ממה שהם היו כך בעבר.

למשל בעבר אפשר היה לישון על האוטובוס מה שאפשר שינה שהיא יותר נוחה וקרובה יותר לשינה על מיטה מאשר שינה באוהל. מעבר לזה, השינה באוטובוס גם נוחה הרבה יותר בתנאי מזג אוויר כמו שקיימים באלסקה ומערב קנדה שהן קרירות מאוד אפילו בקיץ, ולא פעם גם גשומות.

אבל עכשיו הצוות מתעקש שאנשים ישנו באוהלים – למרות שהם גילו רמה שונה של סובלנות כלפי אנשים שונים שרצו לישון על האוטובוס, כלומר מטיילים שהם ״אהבו״ יכלו לישון שם, לעומתי למשל שדי כפו עלי לישון באוהל (והתחושה שלי שזה קרה גם למטיילים ״פחות רצויים״ אחרים).

וכמובן שהיתה תחושה שהטיולים הנוכחיים הרבה יותר מתאימים למטיילים שהם מיטיבי לכת – בין אם המסלול עצמו דרש את זה, אבל לא רק. היו כמה מקומות שבהם ביקרתי למשל גם בטיול הקודם שלי באלסקה וידעתי שיש שם מסלולים מתאימים, אבל לא נעשה הפעם מאמץ לאפשר לי לטייל בהם.

אבל יש גם שינוי שני שהוא מאוד עקרוני: בעבר המדריכים היו מדריכים שהיו שכירים של החברה, ועכשיו מי שמדריך הם הבעלים.

זה לא שלמדריכים השכירים לא היה אכפת ממה שקורה, וגם אותם מדריכים שכירים יכלו לפעול נגד מטיילים שפעלו בצורה לא טובה. אני זוכרת למשל שבטיול הראשון שלי לאלסקה עם החברה ב 2011, כשהגענו בערב הראשון לנקודת המפגש של הטיול, היה שם מטייל מאוד בולט שניסה להתיידד ולשוחח עם כולם, אבל בוקר אחרי כשהכנו יחד ארוחת בוקר – שמתי לב לזה שהוא לא עם הקבוצה.

כששאלתי את אחת המטיילות, היא אמרה לי שהמדריך הותיק יותר בצמד המדריכים שלנו זיהה את המטייל הזה כמטייל בעייתי מטיולים קודמים, ולכן הוא ביקש מהמטייל לא להצטרף לטיול ודאג נראה שהמטייל יקבל החזר כספי. אני מניחה שכל זה התבצע בתיאום עם הבעלים, וכמובן שזה התבצע רק כשכמה שיותר מטיילים כבר עלו על האוטובוס, ובצורה שהיא מאוד דיסקרטית כדי לא להביך אותו ולא ליצור סצנה עבור שאר המטיילים גם אם המטייל היה מתנגד (מה שלמזלנו כנראה לא קרה).

אבל איכשהו כשהבעלים קיבל על עצמו את ההדרכה – היחס שלו למטיילים שהוא לא התחבר אליהם היה נוראי. ראו את זה אצלי – אבל לא רק. כפי שסיפרתי ברשומה הקודמת שלי, כולנו בחלק הראשון של הטיול נחשפנו לאירוע שבו הוא פשוט צרח על מטיילת גרמניה צעירה שהתלוננה שהאוהל שהיא שכרה מהחברה לא אטום למים, בלי להבין שהיא אולי מתקשה בהרכבה נכונה של האוהל ושאפשר לעזור לה להרכיב את האוהל טוב יותר.

חוסר היכולת שלו לתת שירות לקוחות מנומס למי שלא התאים לחזון שלו פלוס הכוח שלו להעיף יחסית בקלות את כל מי שלא בא לו טוב בעין מהטיול (ולא פעם בלי החזר כספי) בהחלט יוצר רושם גרוע עבור מי שחווה את היחס הזה.


בסוף הטיול יצאתי די כועסת מכל החוויה, אבל שנתיים וקצת אחר כך – ההסתכלות שלי השתנתה.

אני מניחה שחלק מזה נובע מהתחושה של ״צרת רבים – חצי נחמה״. אם בטיול הרגשתי מאוד בודדה בגלל הביקורת הזו (בין השאר כי היתה גם מטיילת אחרת ששיקפה לי ביקורת דומה אחרי שהטיול הסתיים), הידיעה שיש ביקורות שליליות כאלו על החברה גם מטעם אנשים שעברו חוויה דומה בעצם הרגיעה אותי מאוד שהבעיה כנראה לא היתה בי – אלא בחברה.

אני לא אגיד שזה לא לווה בצער מסוים. הייתי בלא מעט טיולים עם החברה לאורך השנים שרובם היו מהנים מאוד, וחבל לי שלא אוכל לשחזר את החוויה שוב.

אבל גם מאוד יכול להיות שלא מעט חלקים מהחוויה יהיה קשה לשחזור בגלל הגיל.

הטיול הראשון שלי עם החברה היה כשהייתי בת 29, והייתי בגיל די ממוצע במסגרת הקבוצה שבה טיילתי. בטיול האחרון שלי בחברה לעומת זאת, הייתי בת 48 – ואמנם התחברתי עם כמה מטיילים אחרים, אבל בדיעבד הבנתי שהם היו צעירים ממני בבערך עשור אם לא קצת יותר. והטיולים לאלסקה מאוד נטו להיות טיולים שמושכים אליהם מטיילים מבוגרים יותר.

כך שלטייל שוב בחברה בגיל חמישים פלוס בהחלט לא תהיה אותה חוויה, בין השאר בגלל הבדלי הגילאים והתרבות של הטיול.


דוגמא אחרת לעניין היא למשל העובדה שאחד האתרים שבהם מבקרת החברה בלא מעט מהטיולים שלה בדרום מערב ארה״ב היא העיר לאס וגאס. הטיולים לרוב מגיעים לעיר בשעות הערב של הערב האחרון לטיול, והמטיילים זוכים לבלות בה כמה שעות, והכוונה היא באמת ״לצאת לבלות״ ברמה של צעירים שרוצים להשתכר ולחגוג. זה בהחלט היה משהו שהיה כנראה כיפי לחוות בתור בת עשרים ומשהו או שלושים וקצת (למרות שגם אז לא הייתי מישהי ש״חוגגת״ כך) – אבל עכשיו הרבה פחות.

יש בעיר אפשרויות לבילוי רגוע יותר שמתאימים לכל גיל, למרות שאולי קצת יותר מאתגר למצוא את הבילויים האלו כשמגיעים לעיר לזמן מאוד מוגבל ולא תמיד ברור מתי מגיעים או עוזבים. אבל זה דורש יותר תכנון מראש – וגם הבנה שייתכן שתבלו לבד או כמעט לבד.

ואם כבר דיברנו על שינויים הדדיים, אז זה בהחלט קיים גם בלאס וגאס – העיר עצמה הופכת לאחרונה ליקרה משמעותית, ויש אפילו דיונים ברשת האם היא ״מתה״ בתור עיר תיירותית בגלל זה.


אבל עדיין – הטיול לאלסקה לא היה רק גרוע. ועדיין יש הרבה זכרונות נעימים מהטיול.

כי כן ביקרנו באתרים מאוד יפים – חלקם כאלו שכבר ביקרנו בהם (בעיקר בצפון קנדה ובאלסקה בחלק השני של הטיול), וחלקם חדשים שתמיד רציתי לבקר בהם (כמו למשל הרי הרוקי הקנדיים).

וגם כשביקרנו בפארק דנאלי שרק שבועות ספורים לפני הטיול גיליתי שהכביש שנכנס אליו סגור יחסית קרוב לכניסה בגלל מפולת סלעים (והסגירה מונעת מהאוטובוסים להיכנס לרוב המקומות המעניינים שנמצאים עמוק בפארק) – עדיין היתה לרובנו הזדמנות לראות את הר דנאלי (ההר הכי גבוה בצפון אמריקה) מהפארק, משהו שרק בערך 30% מהמטיילים זוכים לו.

והיו כמובן האנשים – שהם תמיד חלק מהחוויה. איכשהו במשך כל הטיול הזה שיחקנו משחקי קלפים ומשחקי חברה. בחלק השני של הטיול השתתפה גם אמא ושתי הבנות שלה שהצעירה היתה בערך בת עשר, ושמחה להשתתף במשחקי הקלפים האלו שכמובן הותאמו לגיל שלה. עם הזמן גם היא והשחקנים הקבועים ניסו לשנות את הכללים כדי להפוך את המשחקים למיוחדים יותר – ובמיוחד ל״נחמדים״ יותר בגלל שהיא היתה ילדה.

למזלה ה״חברים״ שלה למשחקים היו סבלניים ושמחו לשחק איתה, ורק בפעמים נדירות הם רמזו לאמא שלה שהם רוצים לשחק כמה משחקים בלעדיה ובלי הצורך להיות נחמדים ומנומסים. לא פעם הגרסאות הפחות נחמדות של המשחקים קרו אחרי ארוחת הערב היומית, כשלרוב האמא והבנות פרשו לסידורים של סוף היום כמו צחצוח שיניים ופרשו לאוהל שלהן לקצת פרטיות.

או מסיבת יום ההולדת שערכנו לבת הגדולה באחד הערבים, כשהאמא התכוננה מראש והכינה כדורי שוקולד ברזילאיים כדי לחגוג אחרי ארוחת הערב.

וכמובן שהיתה כמובן גם הכנת הארוחות עצמן שהיו פעילות משותפת, שלא פעם כללו שיחות ו״צחוקים״.

ובשלב מסוים גם נוצר גיבוש חברתי מסוים, שכלל לא פעם ״אכפתיות הדדית״ – כמו למשל אותם מטיילים שעזרו לי וייעצו לי איך להישאר בטיול.

אבל זה לא קרה רק לי – למשל בחלק השני של הטיול, היו כמה מטיילים שיצאו לטפס על הר מסוים ויצאו מאוחר יחסית למסלול שהיה ידוע שהוא ארוך. כשהם לא הגיעו חזרה עד ארוחת הערב, המדריכה שהיתה אחראית על הארוחות דאגה להשאיר להם כמה מנות של אוכל בצד, אבל היא והמדריך הראשי הלכו לישון יחסית מוקדם עוד לפני שהמטיילים האלו חזרו.

נשארנו רק אנחנו המטיילים להמתין להם, ואחת מהמטיילות שהיתה בקשר זוגי עם אחד המטיילים הנעדרים היתה מודאגת במיוחד. בשלב מסוים התחלנו לדאוג אולי קרה משהו – ידענו שאחד המטיילים הוא מטייל חזק אבל עם בעיה בברך שהתחילה עוד בחלק הראשון של הטיול ולכן חששנו שהוא נפצע. או שאולי אחד מהמטיילים האחרים נפצע – ושאולי נגמרו לכולם הבטריות בניידים או שאין קליטה ולכן הם לא מצליחים להזעיק עזרה או לפחות ליצור איתנו קשר כדי להגיד לנו שקרה משהו (או כמובן לחילופין להודיע לנו שהכל בסדר, ורק לוקח להם זמן לעלות ולרדת מההר).

בסופו של דבר עם חזרו בשלום, עייפים אך מרוצים, ולמרות שהם העריכו עד כמה אנחנו המטיילים דאגנו להם (עם דגש על ״אנחנו המטיילים״ ולא הצוות), הם הרגישו קצת רע על זה שהם הדאיגו אותנו.

והיו עוד לא מעט אירועים כאלו במהלך הטיול שלפחות הפכו חלקים ממנו לחוויה חיובית.

אז הנה כמה תמונות אחרונות מהטיול באלסקה – והחל משבוע הבא נעבור לרשימות מפורטות על הטיול שלי לניו זילנד מלפני שש שנים. אני יודעת שכבר כתבתי עליו בזמנו בתחילת ימיו של הבלוג, אבל חשבתי לפרט יותר ממה שכתבתי אז – וגם לחשוף את הטיול לאנשים שלא קראו את הבלוג בזמנו.