המשבר הכלכלי של 2007 – 2009 היה משבר שמרכזו היה בארה״ב, ופגע בעיקר ב״אדם הקטן״ שם.
הכל התחיל בעצם במשבר הכלכלי של 2001, שהיה קשור לבועה בתחום המחשבים, וכלל כמה היבטים. חלק מהמשבר נבע מכך שלפני שנת 2000 גופים רבים חששו ממה שהיה מכונה ״באג אלפיים״ ולכן היו בשנים שלפני מעבר המילניום לא מעט רכישות מחשבים כדי למנוע את הבעיה עד כמה שניתן, מה שגרם לירידה משמעותית ברכישות לאחר שהחשש מהבאג הסתיים. היבט אחר של המשבר היה שמשקיעים רבים השקיעו בחברות אינטרנט בלי להבין אילו מהן בעלות ערך ואילו מהן לא – ואלו שהיו גרועות התחילו ליפול בקצב גבוה וגרמו לנזק כלכלי משמעותי.
כדי לצאת מהמשבר הזה, הממשל האמריקני אפשר לאנשים לקחת הלוואות בריבית נמוכה והורידו משמעותית את הצורך בהוכחה על כך שהלווה מסוגל לעמוד בתשלומי ההלוואה, כולל משכנתאות – ולקראת 2007 רבים מאלו שלקחו משכנתאות גדולות התחילו להתקשות לשלם אותן, מה שגרם למשבר כלכלי מאוד רציני סביב מערכת הבנקאות האמריקנית שכמובן השפיע על שאר העולם.
אבל המשבר עורר הרבה שאלות לגבי יציבות המערכת הכלכלית האמריקנית והבינלאומית, החל מהמעכת הכלכלית עצמה והעובדה שרבים מהבנקים המדוברים היו כביכול גדולים וחשובים מידי מכדי להכשל, ולכן הממשל האמריקני נאלץ לתמוך בהם או לפחות לעזור להם להגיע ליציבות כלכלית כדי לא לגרום למשבר חריף אפילו יותר, או אפילו קטסטרופלי.
כמה שנים לאחר המשבר, הוליווד החליטה להפיק כמה סרטים על הנושא.
אחד מהם נקרא ״התמוטטות״, שהיה סרט שניסה להסביר מה בדיוק קרה במערכת הבנקאית.
הסרט מתחיל בבוקר של יום עבודה בבנק השקעות שבו נערך תהליך פיטורים. הסרט מתחיל להראות את ההיערכות לפיטורים בהגעה של עובדים חיצוניים שמבצעים את הפיטורים הללו (ועוד נגיע לסרט שעוסק גם בעובדים האלו), ואת התגובה והחששות של העובדים בקומה מהנוכחות שלהם. אפשר ממש לראות את התגובה של העובדים השונים שנקראים לשיחה על ידי העובדים האלו, עד שאחת העובדות פונה בטעות לעובד הלא נכון כשהיא מחפשת בעצם את המנהל שלו אבל משום מה לא היתה מודעת לאיפה אותו מנהל יושב.
אנחנו רואים את השיחה מול המנהל שמפרטת בין השאר את הפיצויים שהוא אמור לקבל כחלק מהפיטורים – ואז את הניסיון שלו להגיד שהוא עובד על משהו חשוב, רק כדי שיגידו לו שאין לו מה לדאוג והבנק כבר דאג לכסות את תחומי האחריות שלו תחת אחריותם של עובדים אחרים.
תחת אותו מנהל עבדו שני עובדים, אחד צעיר ויחסית ילדותי (שאפילו שואל בחוסר רגישות אופייני את המנהל בדרכו החוצה מהבניין אם יש לו מושג מה הולך לקרות איתם) – והשני בוגר ונבון יותר, שחוזר לשוחח שוב עם המנהל דקה אחרי הפרידה המשותפת עם הקולגה כדי להודות למנהל על המנטורינג שלו. המנהל בהחלטה אימפולסיבית מחליט לתת לו את הנתונים על בעיה חמורה שהוא עמד לגלות, ומזהיר את העובד להיות זהיר עם הנתונים האלו.
באותו ערב, במקום לצאת לחגוג אחרי שעות העבודה (עם העובד השני והמנהל החדש שלהם) את העובדה שהוא שרד את הליך הפיטורים, אותו עובד מחליט לעבור על המודל שהמנהל לשעבר נתן, לו, ותוך כמה שעות עולה על כך שמדובר על בעיה מאוד רצינית – כזו שעלולה לגרום לבנק לפשוט את הרגל אם היא לא תטופל, ומיד.
הוא מתקשר לקולגה שלו ומבקש שהקולגה והמנהל שאיתו הוא מבלה יגיעו מיד למשרד כדי לראות את הנתונים – ומשם מתחיל להתגלגל כדור שלג שבו כל מנהל שנקרא למשרד לאור הבעיה מזמן לשם את הממונים עליו כדי שיחליטו מה לעשות, עד שבשלב מסוים מוזמן למשרד מנכ״ל החברה וחברי הועד המנהל של הבנק בשעות הקטנות של הלילה.
בישיבה סוערת, המנכ״ל וסגנו (שידוע כאדם דורסני במיוחד, שבעזרת ההתנהלות הזו הפך להיות סמנכ״ל בגיל צעיר) מתעקשים על פתרון שבו הבנק ימכור את הנכסים הבעייתיים שלו לבנקים אחרים בלי לידע אותם על הבעייתיות שיש בהם. בכך הבנק ימנע מעצמו פשיטת רגל, גם במחיר של ״דפיקה״ של בנקים אחרים, של מערכות היחסים של הבנק עצמו ושל העובדים שלו עם קולגות חיצוניים שלהם – וגם של המערכת הכלכלית כולה מה שיוביל למשבר כלכלי בשוק.
בשלב מסוים בסרט מבהירים שאת המחיר על ״מכירת החיסול״ הזו ישלמו בעיקר העובדים הזוטרים בחברה, שהם אלו שיתקשרו פיזית לקולגות כדי למכור להם את הנכסים ברמאות, ושלא רק שהם עצמם יפוטרו מהר מאוד אחרי המכירה הזו (ורובם המכריע אכן מפוטרים שעה או שעתיים אחרי שהיא מסתיימת), אלא גם בגלל ההתנהלות שלהם כנראה לא יוכלו למצוא שוב עבודה כבנקאים בעתיד באף בנק אחר, ויאלצו כנראה להחליף מקצוע. והסרט עצמו מבהיר לנו כמה המחיר הזה כבד – לא מעט מהדמויות הגיעו לתחום הבנקאות למרות שהם למדו במקור מקצועות אחרים כמו הנדסה בגלל הכסף הגדול שיש בתחום הבנקאות, והסרט עצמו אפילו מדבר על סכומי כסף עצומים שהעובדים מרוויחים, במיוחד ככל שהם מצליחים לעלות בסולם הדרגות הניהולי של הבנק.
את הסרט אנחנו רואים דרך עיניהם של שני העובדים הצעירים שלומדים במהלך הלילה על הפוליטיקה הפנימית של הארגון, אבל במקביל הם אלו שמכירים לעומק את הפן הכלכלי של העלילה – והם אלו שאחראים להסביר אותו למנהלים הבכירים ודרכם לנו הצופים.
הסרט מסתיים בנקודת הזמן שבה ברור שהבנק עצמו ניצל מפשיטת רגל. אחד המנהלים שהיה בעל מצפון יחסית מנסה להתפטר, אבל מתבקש להשאר – ומודה שלמרות המשכורת השערורייתית שלו הוא עדיין זקוק לכסף, ולכן מסכים בקושי ובעל כורחו להישאר. כשהוא מסיים את השיחה שלו עם מנכ״ל הבנק, ברקע אפשר לראות את העובד הצעיר שסיים את חשיפת הבעיה מוזמן לשיחה עם המנהלים הבכירים ביותר של הבנק, והמנכ״ל אפילו אומר שמצפה לו קידום לאור התגלית שלו. גורלו של הקולגה שלו לא ידוע, למרות שלקראת סוף הסרט נרמז שהוא כנראה עומד להיות מפוטר.
סרט אחר שהתמקד יותר בחוויה האנושית של המשבר היה סרט בשם ״קומפני מן״ בכיכובו של בן אפלק.
אפלק הוא מנהל בדרג ביניים בחברה גדולה שמייצרת אוניות, ושמשחק גולף כל בוקר לפני העבודה. כשהוא מגיע לישיבה היומית שלו אחרי המשחק, הוא נתקל בשורה של פרצופים המומים, וכשהוא שואל מה קורה – הוא מתבקש להגיע למשרד שלו, שם ממתינה לו מנהלת כוח האדם של החברה שמפטרת אותו.
במהלך הסרט הדמות שלו נאלצת לוותר על לא מעט מהרכוש והכבוד שלו – הוא נאלץ לוותר אל החברות שלו במועדון הגולף, על מכונית היוקרה שלו – ובשלב מסוים המשפחה נאלצת למכור את הבית שלהם כי הם לא עומדים בתשלומי המשכנתא, ולעבור לבית של ההורים שלו.
מה שמצחיק הוא שההצדקה של המנהל שמשחק אפלק להמשיך באורח החיים הבזבזני הזה הוא העובדה שבארה״ב כדי להיתפס בתור מצליחן שחברות ירצו לשכור – הוא צריך לשדר תדמית של מצליחן ולכן כביכול חייב לפגוש אנשים במועדון הגולף או להגיע לראיונות העבודה במכונית יוקרתית, גם אם אין לו ממש כסף לתחזק אותן.
אבל הצעד הקשה ביותר הוא בכך שהוא נאלץ לבקש מגיסו עבודה. הוא וגיסו מעולם לא הסתדרו, בעיקר כי הם באים מעולמות שונים: הדמות של אפלק הוא אדם ששואף להתקדם בחיים כלכלית ומקצועית, לעומת גיסו שעובד בתור קבלן ובונה בתים, ודי מלגלג לאורח החיים של אפלק. אבל בשלב מסוים אפלק נאלץ לבקש עבודה מגיסו כי הוא לא מוצא אף עבודה אחרת – ומגלה שלא רק שהוא מאוד גרוע בעבודת הבניה, אלא שגיסו הוא אדם נדיב במיוחד.
וזה משתלב עם המסר של הסרט שמנסה להגיד שעצם ההסתמכות של הכלכלה האמריקנית על ״להרוויח כסף״ כשהייצור עבר למדינות אחרות היא גרועה, ושחשוב שהייצור יחזור לארה״ב.
המסר הזה מודגש בעזרת עוד שתי דמויות משנה. אחת מהן היא של מנהל בכיר שהיה מהמקימים של החברה, ושמתנגד לכך שכל תהליכי הייעול יתבססו רק על פיטורי עובדים. הוא מציע לוותר על הרבה מאוד דברים שיגרמו למנהלים הבכירים בדרגתו להרוויח יותר כסף או שיהיה להם משרד גדול יותר כדי להציל את מקומות העבודה של העובדים הפשוטים, מה שמעורר את זעמם של המנהלים הבכירים האחרים, ובמיוחד את זעמו של מנכ״ל החברה שמחליט בשלב מסוים לפטר גם אותו.
דמות אחרת היא של מנהל שגם הוא מנהל דרג ביניים – שהתחיל לעבוד בחברה כעובד ברצפת הייצור, והתקדם משם. הוא מאוד מתבסס על המנהל הבכיר שיגן עליו – עד שהמנהל הבכיר עצמו מפוטר וגם הוא מוצא את עצמו מחוץ לחברה. לאחר הפיטורים, הוא מתקשה למצוא עבודה בגלל גילו המתקדם, אבל אין לו אפשרות לצאת לפנסיה מוקדמת בגלל המחויבויות הכלכליות שלו, למשל ללימודי המכללה של הבת שלו. מעבר לכך, אישתו לוחצת עליו לא להיות בבית בשעות היום כדי שהשכנים לא ידעו שמשהו לא בסדר.
אחרי כמה חודשים כאלו, שבהם הוא מנסה להשיג כל עבודה אפשרית – הוא מתאבד.
ההתאבדות הזו גורמת למנהל הבכיר ליזום את הסוף הטוב של הסרט – יש לו מספיק כסף כדי להקים חברה קטנה לבניית ספינות משלו. הוא שוכר את הדמות של אפלק לעבוד שם, יחד עם לא מעט עובדים אחרים שפוטרו גם הם מהחברה המקורית, והם עובדים בצורה צנועה שוב, שכוללת גם ייצור בארה״ב.
סרט שלישי שהופק בערך באותה תקופה הוא הסרט ״תלוי באווירֿ״, שעוסק בחיים של אחד מאותם אנשים שמפטרים עובדים במיקור חוץ כשהחברה שבה הם עבדו עוברת משבר כזה או אחר.
חשוב לציין שהליך הפיטורים בארה״ב שונה מאוד מזה של ישראל – מעבר לעובדה שבישראל יש הליך של שימוע, יש בישראל תהליך של חודש הודעה מראש ותכנון מראש של פיצויי פיטורים. בארה״ב לעומת זאת שני הדברים האלו לא קבועים בחוק – ולכן הפיצויים שהעובד מקבל יכולים להיות מאוד מינימליים עבור עובדים פשוטים, אבל יכולים להיות ענקיים עבור עובדים בכירים.
למשל פיטורים של מנהל בבנק כמו זה שפוטר בסרט ״התמוטטות״ יכול לכלול לא מעט נאים שווים לאורך תקופה די ארוכה של בין שלושה חודשים לחצי שנה. אבל התנאים של עובד פשוט יכולים להיות מזעריים ביותר והם קורים מעכשיו לעכשיו (ולא פעם אחרי השיחה העובד מלווה למקום שבו הוא ישב עם שומר צמוד, ונאלץ לארוז בנוכחותו את החפצים האישיים שלו, ולעזוב מיידית את המקום).
לכן לא פעם התהליך עצמו מאוד לא קל, ולחברות השונות לכן קל מאוד להעביר אותו לגורמי מיקור חוץ שמתמחים בכך כדי שהם יערכו את השיחות הקשות. והדמות בראשית בסרט, שאותה משחק ג׳ורג׳ קלוני, יודעת לבצע את הפיטורים האלו בצורה טובה. במהלך הסרט למשל רואים אותו משוחח עם עובד שמתוסכל מהפיטורים, ונותן לו השראה לראות בשינוי המקצועי הזדמנות לרדוף אחרי החלומות שלו.
מאחורי העלילה יש ניסיון של החברה שבה הוא עובד שבמקום שעובדי החברה יגיעו לשוחח באופן אישי עם העובדים שהם מפטרים – הם יבצעו את הפיטורים בשיחת וידאו. זה יחסוך לחברת מיקור החוץ המון כסף על נסיעות – אבל כמובן יהפוך את התהליך לעוד יותר מנוכר ולא אישי.
הדמות של ג׳ורג׳ מציעה לקחת את העובדת שיזמה את הרעיון לפטר את העובדים בשיחת וידאו לכמה אירועים כאלו של פיטורים כדי שהיא תלמד את רזי המקצוע – אבל בעיקר כדי שהיא תבין עד כמה התפקיד עצמו משפיע על החיים של אנשים אמיתיים, משהו שלפעמים מתפספס כשמתייחסים לעובדים רק בתור עוד מטלה שצריך לסיים אותה.
הסרט מסתיים בכך שהחברה מוותרת על הפיטורים האלו אחרי שאחת מהנשים שג׳ורג׳ והקולגה שלו מפטרים מתאבדת, והסיכון למצבים כאלו כביכול גדל עם הניכור שבפיטורים בוידאו ולכן התהליך מבוטל. אבל גם פה יש בעצם מחאה על תהליכים שקורים בשוק העבודה האמריקני שלא פועלים לטובת ״העובד הקטן״, ועל חוסר המוסריות מאחורי התהליכים האלו.
התיירת המקרית 