הנושא הזה עלה לי כשכתבתי במסגרת השרביט החם על נושא החטופים – וספציפית על אושיית רשת שהשוותה את החוויה האישית שלה כילדה שעברה תקיפה מינית לחוויה של החטופים.
אני חושבת שכבר סיפרתי את זה בעבר, אני לא בטוחה באיזו רשומה – אבל כשהייתי ילדה וחזרנו משהות של שנתיים בארה״ב עבור הפוסט דוקטורט של אבא שלי, אני חזרתי ללמוד בכיתה ח׳ בבית הספר המקיף המקומי. ומשום מה ההנהלה של אותו בית הספר שיבצה אותי בכיתה שהיתה הכי מלאה בעארסים ופרחות הכל השכבה, בשכונה שהיתה שכונה מאוד עממית מלכתחילה. ואני הייתי ילדה טובה ירושלים ומאוד תמימה – ופחות או יותר הכי לא מתאימה ללמוד בכיתה הזו מבחינה חברתית ואישית.
קחו לדוגמא את העובדה שכשגרנו בארה״ב ולמדתי שם בבית הספר – כשהיה צלצול של סוף ההפסקה, היינו חוזרים מיד לכיתות ומתיישבים במקום עד שהמורה היתה נכנסת, גם אם זה היה לוקח דקה או שתיים. כשחזרתי לישראל המשכתי בהתנהגות הזו במשך יום או יומיים – עד שקלטתי שהתלמידים ממשיכים לעמוד ולקשקש גם מחוץ לכיתה עד שהמורה היתה מגיעה. כמובן שהתאמתי את עצמי להתנהלות הזו, אבל כבר נדבקה לי תדמית של מישהי פראיירית וטובה מידי.
וזה נגמר בלא מעט הצקות שנמשכו בשנתיים שלמדתי בבית הספר. בתור מבוגרת ברור לי שאלו היו תעלולים מטומטמים של בני נוער צעירים וילדותיים, אבל בתור נערה צעירה בעצמי היחס הזה כמובן היה פוגעני במיוחד ולא ממש ידעתי להתמודד איתו.
אני חושבת שסיפרתי פה פעם על זה שיום אחד אחרי הצהרים ילדים מהכיתה ארבו לי בדרך כשחזרתי משיעור פסנתר הביתה. למזלי ראיתי אותם מרחוק ולכן ביצעתי עיקוף בדרך הביתה וכך נמנעתי מלעבור לידם, ולמזלי הם לא רדפו אחרי, אבל ברור לי שאם כן הייתי עוברת לידם כפי שהם תכננו – הם היו עוקבים אחרי לחלק משעותי מהדרך הביתה כדי להציק לי.
חלק מההצקות היו ״רק דיבורים״, אבל בהחלט היו גם מצבים של הצקות פיזיות ולכן ידעתי שעדיף לי לא להתקרב אליהם יותר מידי ולא לאפשר להם להתקרב אלי כדי להמנע מזה.
באותה תקופה למשל ההורים שלי התעקשו על טיפול יישור שיניים עבורי, ונורא כעסו על זה שסירבתי ללבוש לבית הספר את ה״רסן״ שהאורתודנטית שלי התעקשה שאלבש – ולא ה״רסן״ הרגיל שהרצועה האחורית שלו עברה מאחורי הצוואר, אלא כזה שהייתי צריכה ללבוש בתור מין כיפה כזו על הראש.
חלק מהסירוב שלי נבע מחשש לזה שילעגו לי על הרסן – אבל חלק מהחשש נבע מהפחד שלי שהבנים בכיתה (שהם היו המציקנים הראשיים) ימציאו משחק שבו הם מושכים בחלקים מהרסן, במיוחד מאחורנית. ייתכן שלפחות בהתחלה הם היו עושים את זה בצורה עדינה יחסית – אבל יש סיכוי שעם הזמן וההתגרויות ההדדיות שלהם מישהו היה מגיע למצב שהוא מושך מספיק חזק כדי ממש להכאיב לי או לגרום לנזק לי או למכשיר (כנראה לשניהם).
ובתור מבוגרת אני מרגישה שאני לא יכולה לשלול את האפשרות הזו בתור פרנויה מיותרת שהיתה לי אז.
אבל בתור מבוגרת אני גם מבינה שמה שהכי פגע בי היה היחס של המבוגרים – כלומר של צוות בית הספר. התלוננתי המון למחנכת שלנו בכיתה ח׳, שלא ברור לי איך היא לא היתה מודעת לדינאמיקה החברתית של הגילאים האלו, ושחשבה שהדרך הכי טובה להתמודד עם זה תהיה לשוחח עם אלו שדיווחתי שהכי מציקים לי. זה כמובן רק החמיר את המצב כי אז נחשבתי כבר ל״מלשינה״. בכיתה ט׳ המחנכת שלנו היתה טובה משמעותית בנושאי משמעת ויכול להיות ששיחות איתה היו עוזרות יותר כי היא כנראה הבינה יותר את ההתנהלות של שכבות הגיל האלו – אבל בשלב זה בבר די ויתרתי על האופציה שמישהו יעשה משהו ולכן לא שוחחתי איתה.
לפי מיטב זכרוני לא סיפרתי מיוזמתי על הנושא להורים שלי. חלקית זה נבע מכך שהם כנראה ציפו שבתור הבת הבכורה אהיה עצמאית ואסתדר לבד ושאהיה ״ילדה טובה״ שלא אדאיג אותם, אבל אני מניחה שחלק משמעותי מזה מבע מזה שהתביישתי במה שקורה וחשבתי במובן מסוים שזו אשמתי כי משהו בי לא היה בסדר.
הרבה שנים אחר כך הבנתי מאמא שלי בשיחה שהיתה לנו כשהייתי כבר מבוגרת שבשלב מסוים בילדות שלי היא לפחות רצתה לשלוח אותי לטיפול פסיכולוגי, אבל אבא שלי התנגד כי הוא חשב שזה יכול לפגוע יותר מאשר לעזור – מבחינת דימוי עצמי או איך שזה ייתפס על ידי חברים לכיתה או מסגרות אחרות אם הם היו מגלים.
כמבוגרת אני חושבת שאבא שלי צודק – כדי שטיפול פסיכולוגי יעזור, צריך שיתוף פעולה של המטופל ורצון שלו להתמודד עם הבעיות, ואני לא בטוחה שבגיל צעיר יחסית הייתי מוכנה לזה. כמו הרבה מסגרות שההורים שלי ניסו לכפות עלי (כמו למשל בתחום ההרזיה) – יכול מאוד להיות שהניסיון הזה לשלוח אותי לטיפול פסיכולוגי היה רק פוגע בי ולא עוזר לי.
יש לי ידיד די רחוק שהיינו קרובים בתקופת התואר שלי שבאופן די ברור יש לו הפרעות קשב וריכוז (ובדיעבד אני שואלת את עצמי עד כמה אולי גם אוטיזם ברמה כזו או אחרת), שנשלח בכוח לטיפול על ידי ההורים שלו כי הוא היה הילד ה״רע״ וה״טיפש״ של המשפחה.
לא רק שהטיפול לא הצליח, אלא הוא גם הפך את הידיד שלי לתקופה מאוד ארוכה לאנטי פסיכולוגים – ויצר אצלו בעיות מאוד קשות בדימוי העצמי כי הוא הרגיש מההורים שלו בעיקר את הבעיות שהם ראו ולא את הרצון לקדם אותו מתוכן.
יכול להיות שחלק מהבעיה שלו (ושל כל טיפול פסיכולוגי בגיל הילדות) נובע מכך שלילדים לא פעם יש פחות שליטה על התהליך. חלק משמעותי מהיעילות של הטיפול נובעת מההתאמה האישית של המטפל/ת למטופל/ת, וכילדים לא פעם ההורים הם אלו שבוחרים את המטפל/ת ולא הם לפי מה שמתאים להורים.
אבל אני חשובת שלמרות שלא נשלחתי לטיפול, בסופו של דבר בכל זאת הצלחתי לקלוט שההורים רואים בי ילדה בעייתית, ולכן כנראה לא רציתי להוסיף שמן למדורה בדיווח על הבעיות שחוויתי בבית הספר כדי לא להחריף את הבעיה.
כמובן שבתור מבוגרת ברור לי שאם ההורים שלי היו מבינים את גודל הבעיה, הם כנראה היו דואגים שאעבור לכיתה אחרת. סביר להניח שגם לצוות בית הספר היה נוח להסתתר תחת ההנחה ש״אם ההורים לא מעורבים אז נראה שהמצב לא כזה נורא״ כשהם לא העבירו אותי כיתה.
כמבוגרת קל לי לראות עד כמה החוויה הזו השפיעה עלי כל השנים.
אני לא יודעת איך עובדות מערכות החינוך כיום או בערים אחרות לאורך השנים, אבל כשאני גדלתי בירושלים היינו צריכים ללמוד בבית הספר השכונתי עד סוף כיתה ט׳, אבל אז יכולנו לבחור לעבור לבית ספר אחר – ככל עוד התקבלנו אליו מה שכלל למשל צורך להשיג ציונים טובים בתעודה או במבחנים פסיכומטריים שעשינו במהלך כיתה ט׳.
למזלי הציונים שלי היו מספיק טובים כדי להתקבל לבית ספר טוב, ולכן הסיבה הרשמית למעבר שלי היה כי רציתי לעבור לבית ספר טוב יותר. אבל כמו שאמרה לי החברה הכי טובה שלי באותה תקופה, עברתי כי מבחינה חברתית לא יכולתי להמשיך ללמוד כך.
ורק שתבינו – אותה חברה למדה בכיתה המקבילה ולא בכיתה שלי, ואני לא חושבת שדיברתי איתה בשוטף על מה שעברתי. אבל היא ידעה, וכנראה גם כל השכבה ידעה על ההצקות האלו ועל הרמה שהן הגיעו אליה.
אבל אני חושבת שההשפעות של זה נשארו איתי גם בתיכון – והלאה.
אני מניחה שזה קשור לזה שתמיד חשדתי שמישהו רוצה ללעוג לי או להציק לי, ואני מניחה שעד היום יש לי נטיה לפרשן מצבים או התנהגות של אנשים בצורה שלילית מתוך חשדנות לגבי הכוונות והמוטיבציה שלהם. ואני מניחה שזה הוביל להתנהלות שהיתה מוזרה בתיכון – מה שכנראה הפך במובן מסוים לנבואה שהגשימה את עצמה ובאמת נחשבתי למישהי חריגה ומוזרה (למרות שחיבבו אותי).
מצד שני, אני חושבת שלא בהכרח הייתי חריגה במובן הזה של להיות מישהי קצת ביישנית ומוזרה. כן התחברתי עם נערה בכיתה המקבילה (שבדיעבד אין לי מושג איך נפגשנו ואיך הפכנו להיות חברות) שגם היא לדעתי היתה דומה לי באופי ובביישנות ובחוסר המקובלות שלה.
הקשר שלי איתה נותק אחרי התיכון מסיבות שלא ברורות לי, אבל לפני כמה חודשים יצאתי איתה קשר בפייסבוק בעקבות פגישת מחזור של השכבה בתיכון שהיתה לנו חודש או חודשיים לפני כן.
אני לא הגעתי כי מן הסתם אני לא זוכרת את התקופה בתור טובה במיוחד, וגם לא רציתי להתקע שם לבד בלי מישהו לשוחח איתו. אבל להפתעתי גיליתי שלא רק שהיא הגיעה והרגישה מאוד נוח עם זה, אלא גם היתה מאוד מעודכנת במה שקרה לחלק מהחברים שלנו לשכבה לאורך השנים.
ואולי ההבדל הזה בינינו נובע מהרקע שלי?
התיירת המקרית 