זה הנושא של השרביט החם השבוע.
אני מסכימה עם טליק לגבי זה שיש פה ניסיון להנדסת תועדה.
במובן מסוים – כחלק מהלוחמה הפסיכולוגית של החמאס, הם עצמם מנסים להנדס את התודעה העולמית וגם את זו שלנו בטקסים המגוכחים שהם עורכים לשחרור כל החטופים, כולל תעודות רשמיות על השחרור ותמונות שלהם עם הרבה כלי נשק.
אני מניחה שבאותה מידה ישראל מנסה להשיג אפקט דומה – גם פנימית במדינה שבה נזכור שהחיילות שלנו הן גיבורות ולא "נכנעו" לטקס של החמאס, וגם חיצונית כדי לבטל את הרושם הכביכול מנצח שהחמאס עלול היה ליצור.
אבל בעיני הבעיה האמיתית פה היא כפי שאריק כתב עליה והיא החדירה הזו לפרטיותם של החטופים ובני משפחותיהם ברגעי המפגש. אין להם אפשרות לקבל קצת פרטיות כדי להגיד שלום ולהתחבק.
אמנם בשלב מסוים התקשורת (תודה לאל) מסולקת מהאיזור (אחרת כנראה גם היינו כנראה ״זוכים״ לראות גם את הבדיקות הרפואיות שהחטופים עוברים ואת התוצאות שלהן), ונאלצת לשדר שוב ושוב ושוב את הצילומים הראשוניים.
חלק מזה כנראה נובע מאכפתיות – אותה אכפתיות שגורמת לרבים להזדהות עם המשפחות ולרצות לעזור להן, אבל עכשיו גם מרגישים שהם ״חלק מהמשפחה״ ושיש להם את הזכות להיות חלק מטקס קבלת הפנים של החטופים ״שלהם״.
מצד שני, סביר להניח שרבים יחזרו תוך כמה שעות לחדשות ה״חשובות״ של היום סטייל שערוריית מאמן הכושר מיבנה, ככל עוד הפרשה תיתן להם את האקשן שהם מעוניינים בו מהחדשות.
מצד שני, בראשון בבוקר קצת לפני שרציתי לפרסם את הרשומה. נתקלתי ברשתות החברתיות בסרטון שאני לא יודעת אם הוא היה יותר מנותק או יותר הזוי.
יש אושיית רשת שאני ו n_lee מידי פעם משוחחות עליה. היא בזמנו סיפרה שבתור ילדה היא ״הותקפה מינית״ במשך כמה שנים על בסיס יומיומי, בלי לפרט על מה היא בדיוק עברה. הפרטים עצמם שוליים יחסית ועצם זה שהיא הרגישה מותקפת זה כמובן מה שחשוב פה – וברור שחוויה כזו היא חוויה קשה שיוצרת תופעות פוסט טראומה מורכבות שנשארות לאורך זמן.
אבל היא עצמה החליטה להשוות בין החוויה שלה – לחוויה של החטופים, שגם להם צפויה התמודדות קשה עם הטראומה האיומה שהם עברו בעקבות השבי – וכמובן גם אירועי השביעי באוקטובר, כשחלקם כנראה לא מודעים (לפחות לא באופן מלא) למה קרה באותו יום באופן מלא, או מה קרה מאז בכל הארץ.
בעקבות חשיפה לדברים שנאמרו על ירדן ביבס במהלך השחרור שלו מהשבי – היא טענה שצריך להפסיק לרחם עליו ולהגיד שהוא מסכן, ושמעכשיו אין לו חיים ושאולי אפילו היה עדיף לו לא לחזור בחיים. היא מדברת על זה שאנשים עוברים חוויות קשות בחיים שאי אפשר להבין איך אנשים עוברים אותן (ומזכירה באופן ספציפי את התקיפה המינית שלכאורה קרתה לה) – ולמרות שאנשים ״מספידים״ אנשים כמוה, הנה היא חיה חיים מאוד טובים, גם אם היא סובלת מפוסט טראומה מורכבת.
משם היא גם ממשיכה לדבר על ״זה שמי שיש לו ״חוסן נפשי״ (במה שנשמע כמו רמז אל עצמה כמי שיש לה את החוסן הזה) יעבור הלאה בחיים.
לדעתה אנשים ״לא צריכים את הרחמים״ אלא ״מילים טובות״ ותקווה כי אף אחד לא יכול לדעת מי מהם יתאושש או לא.
אני מודה שהדברים האלו זעזעו אותי.
קודם כל – כשהיא חושבת שהיא מבינה מה עובר על החטופים מתוך הניסיון האישי שלה. זה לא שאני חלילה מקטינה תקיפה מינית, גם אם היה מדובר מבחינתה על אדם מבוגר שפשוט נגע בה בצורה לא נעימה (אני לא אומרת שזה היה המצב הספציפי אצלה, אבל גם מצב של נגיעות לא נעימות שאי אפשר להתנגד אליהן הוא מצב שיכול לגרום לטראומה).
מדובר פה על אנשים שעברו את הנורא מכל בשביעי באוקטובר – בין אם ביישובים בעוטף עזה או בפסטיבל הנובה. הם חוו את התקיפה באופן הכי אישי שאפשר, ויכול להיות שהם ראו אנשים סביבם (כולל שכנים או מכרים אחרים) נהרגים, שמעו את הצלילים של הירי ושל העינויים והאונס, והריחו באופן אישי את ריח העשן של הבתים והרכבים שנשרפו, לא בהכרח ריקים.
ואז הם נחטפו לא פעם באלימות פיזית קשה למנהרות חשוכות ולא מאווררות, לא פעם בכלובים או מקומות אחרים שבהם לא היה להם מרחב. לא פעם הם היו בבידוד לאורך זמן – כשהקשר האנושי היחידי שלהם לאורך זמן היה עם טרוריסטים של החמאס, שלא פעם ניצלו תא ההזדמנות להתעלל בהם נפשית ופיזית. שלא לדבר על העובדה שהם סבלו מהרעבה שיטתית לאורך כל התקופה הזו.
וכמובן כולם ידעו שהם בסכנת חיים מיידית בכל רגע ורגע. הרי ידועים לנו מקרים שבהם חטופים ששרדו בשבי במשך חודשים נורו למוות רק כי צה״ל התקרב או בתור נקמה על תקיפה של חיל האוויר.
ואני חושבת ספציפית על ירדן ביבס – שלפי הסיפורים יצא מהבית לחוליית המחבלים שעמדה להכנס לבית והציע שהוא ייחטף כדי להציל את שירי, אריאל וכפיר. ואז אחרי שהוא נחטף באלימות – חולייה אחרת של ארגון אחר נכנסה לבית וחטפה את אישתו והילדים שהוא מבחינתו היה מוכן לסבול שבי או מוות אלימים רק כדי להציל אותם.
וסביר להניח שהחמאס השתמש טוב מאוד במידע הזה עליו כדי להתעלל בו פסיכולוגית במהלך השבי – ואז לחזור לארץ רק כדי לגלות שהחמאס ושאר הארגונים עדיין מנסים להתעלל בו בעזרת הסתרת המידע על גורלם של שירי, אריאל וכפיר.
אז עם כל הכבוד לטראומה שלה – איך בכלל אפשר להשוות את זה למה שעברו ירדן ושאר החטופים במשך כמעט 500 ימים? איך היא יכולה לדבר בבטחון כזה על מה הם צריכים או על מה הם עוברים על סמך הניסיון שלה?
אני לא חלילה אומרת שלחוזרים לעולם לא יהיו שוב רגעים מאושרים, או חיים מאושרים בגלל. סביר מאוד להניח שגם עכשיו רבים מהם שמחים לחזור לישראל (קשה לי לכתוב ״הביתה״ כי לרבים מהם אין בית לחזור אליו בשלב זה) ומאושרים לפגוש מחדש את בני המשפחה והחברים שלהם, וגם מהעובדה שהם מגלים עד כמה הציבור הישראלי מקיף אותם באהבה.
אני לא יודעת אם אפשר או צריך לקרוא לזה ״רחמים״, אבל כן צריך להכיר בעובדה שהם עברו חוויה לא אנושית שתשפיע עליהם עמוק מבחינה פסיכולוגית בדרכים שאנחנו כנראה לעולם לא נוכל להבין.
גם אם רובם של החוזרים יחזרו לחיים שיהיה בהם גם הרבה טוב – התהליך שלהם יהיה מאוד מורכב וכנראה שהשהות בשבי תשפיע להם לכל אורך החיים. וזה לא עניין של בחירה או ״חוסן נפשי״ אלא המציאות. יש חוויות בחיים שהן מספיק נוראיות כדי שאי אפשר יהיה ״להשתחרר״ מהן, אלא לכל היותר אפשר ללמוד עם הזמן לחיות איתן וללמוד להיות מידי פעם מאושרים למרות שהן קרו.
במובן מסוים זה מזכיר לי את אחת הדודות של אמא שלי, שהיתה נשואה לאחד האחים של סבתא שלי. היא ואחותה היו נערות מאוד צעירות בתקופת השואה והצליחו להישאר יחד וכנראה בגלל זה הצליחו להנצל למרות מעברים תכופים בין מחנות עבודה שונים ושהות בתת תנאים איומים.
ובזמן שהיא ואחותה שהו במחנה מעבר, האח של סבתא שלי הגיע לשם כדי לעזור לניצולי שואה לעלות לארץ, התאהב בה אפילו שהם לא דיברו את אותה שפה – והביא אותה ואת אחותה לארץ. הפעם הראשונה שבה הם יכלו סוף סוף לשוחח באופן לא ישיר היה כשהוא הביא אותה למושב שבו הוא אמור היה לרשת את המושב של ההורים שלו, והאמא שלו שידעה קצת יידיש יכלה לתרגם ביניהם את מה שהם רצו להגיד.
הם התחתנו, הוא היה בעל נהדר, והיו להם שני ילדים ושישה נכדים. אבל למרות שהיו לה חיים מלאים והיא נראתה כמו מישהי שהצליחה להמשיך הלאה בחיים אחרי השואה (וכולנו מודעים לכך שהיו רבים שלא הצליחו בכך), היא מעולם לא התאוששה לחלוטין מהשואה.
אני זוכרת שערב אחד, כשהיא כבר היתה כמעט בת שמונים, במקרה יצאתי לארוחת ערב במסעדה עם הבת שלה ואחד הנכדים שלה. הערב היה גשום, ובמהלך ארוחת הערב – היא התקשרה לבת שלה שלוש פעמים לפחות כדי לשאול אם היא לבושה חם ויש לה מטריה, ואם היא בטוחה שגם הילדים לבושים חם ולקחו מטריה לפני שהם יצאו מהבית.
והבת שלה סיפרה לי שכשהיא היתה ילדה צעירה, דאגנות היתר הזו היתה חמורה וחונקת אפילו יותר, וממש הפריעה לה ולאחיה לחיים.
לאור סיפורים כאלו, אני לא מתפלאת שישנם מחקרים פסיכולוגיים על תסמונת הדור השני לשואה, ואפילו השפעה מסוימת על הדור השלישי (דור הנכדים של הניצולים).
ולא אתפלא אם לאירועי השביעי באוקטובר תהיה השפעה דומה.
התיירת המקרית 