התיירת המקרית

אנחנו במשפחה מצד אמא גדלנו עם ניצולת שואה במשפחה.

מדובר היה על אישתו של אח של סבתא (מצד אמא), פריד׳קה (שלומית בעברית, אבל רק בעלה קרא לה כך, וגם זה לא תמיד).

היא היתה בערך בת 12 – 13 בתחילת השואה בפולין, והיא ואחותה המבוגרת יותר בלה שרדו יחד בלא מעט מחנות עבודה שהן עברו דרכם. בסופו של דבר הן הגיעו למחנה מעבר בפולין, לשם הגיע יוסקה, האח של סבתא שלי, כחלק מהבריגדה היהודית.

המיתוס המשפחתי (ששמעתי מבנם של פריד׳קה ויוסקה) היה שיוסקה התאהב בה מיד, למרות שהוא דיבר רק עברית, והיא דיברה רק פולנית או יידיש. השיחה האמיתי הראשונה שלהם שבה הם באמת יכלו לתקשר היתה כשהוא הביא אותה בפעם הראשונה למושב, ואמא שלו (סבתא רבא שלי אסתר, אמא שלו) פגשה אותם בכניסה למושב ימכיוון שהיא ידעה יידיש היא יכלה לתרגם ביניהם.

היא כמובן למדה עברית עם השנים, והזוג התחתן ונולדו להם בת ובן, ולל אחד מהם נולדו שלושה ילדים (לבן היו שלוש בנות, לבת שלושה בנים באופן סימטרי למדי). גם אחותה בלה התחתנה, ונולדו לה שתי בנות, שגם להן נולדו נכדים. האחיות נשארו קרובות – גם רגשית אבל גם פיזית, וגרו בקרבה רבה אחת לשניה ונפגשו ברמה יומיומית כמעט.

אני חושבת שלפחות כשאני נולדתי וגדלתי, כולנו היינו מודעים לכך שפריד׳קה היא ניצולת שואה, אבל בסופו של דבר ההתנהגות שלה ושל בלה נראתה לנו ילדים רגילה לחלוטין. פריד׳קה נראתה קצת דאגנית לפעמים, אבל גם אמא שלנו היתה כזו כך שזה לא נראה חריג.

היא לא היתה דומה באף מובן לאמהות ניצולות שואה  שקראנו עליהן בספרים על השואה. יצא לי לקרוא לא מעט ספרים שנכתבו על ידי הדור השני לשואה כמו למשל ״עיין ערך: אהבה״ של דויד גרוסמן (ובמיוחד את החלק הראשון שלו שפורסם מאוחר יותר כנובלה נפרדת בשם ״מומיק״) או ״גולם במעגל״ של הסופרת לילי פרי אמיתי שבשניהם יש דמות של אם ניצולת שואה, ובשני הסיפורים מדובר על אמא שההתנהלות שלה חריגה אחרי החוויות שלה בשואה. האמא בספר ״גולם במעגל״ למשל היא אישה חולת ניקיון בצורה חולנית שלא מאפשרת לילדים שלה לחיות בצורה נורמלית (כשהאח הצעיר של הגיבורה חוזר קצת מלוכלך מטיול שנתי או שאד הילדים היה נפצע קלות במשחק ברחוב, האמא היתה נכנסת להתקפי היסטריה נוראיים). היא גם היתה מתעקשת לקנות לבת שלה לכל יום הולדת טבעת או תכשיט אחר מזהב ויהלומים כדי שהיא תוכל להחליף אותם בתפוחי אדמה שהיא תגיע לגטו או למחנות, והבת שלה אומרת בציניות מסוימת שהאמא כנראה גם ארגנה לה ולאחיה ניירות לעבור לגור עם משפחה נוצרית כשהשואה תקרה שוב.

פריד׳קה לא היתה זו, אבל בדיעבד הבנתי שהיא היתה אמא מאוד דאגנית עד כדי מחנק. אמא שלי סיפרה לי בדיעבד שבני הדודים שלה מאוד אהבו לבוא לבקר אותם במושב כי סבתא שלי (שהיתה עסוקה בעבודות המושב) נתנה להם הרבה יותר חופש ומרווח נשימה ועצמאות שהם מאוד אהבו, אבל אמא שלי מאוד אהבה לבקר את הדודים בחיפה כי היא ראתה בדאגנות של פריד׳קה פינוק ותשומת לב שהיא לא בהכרח קיבלה בבית מסבתא שלי.

אני זורת שפעם את כשהתגוררתי בהוד השרון, יצאתי לארוחת ערב עם הבת של פריד׳קה שהתגוררה בכפר סבא ועם אחד הבנים שלה. היה מדובר על ערב גשום ובמהלך הארוחה שלנו הבת קיבלה שלוש שיחות מאמא שלה לשאול האם היא יצאה מהבית עם מעיל ומטריה, והאם היא בדקה עם הבנים שלה האם גם הם יצאו מהבית עם מעיל חם ומטריה, ואני מניחה שאם הבת היתה עדיין נשואה – אז האמא היתה שואלת האם בעלה יצא מהבית עם מעיל ומטריה.

אני חושבת שהיו לה חיים טובים, רק שהם לוו בלא מעט קשיים ואירועים פחות טובים לקראת סוף חייה.

בסוף שנות התשעים, בעלה יוס׳קה חלה בסרטן הריאות (הוא היה מעשן די כבד), והוא אמנם הגיב טוב לטיפולים ושרד עם המחלה במצב בריאותי טוב יחסית לאורך שלוש שנים (שהרופאים צפו לו רק כמה חודשי חיים כשהוא אובחן), אבל נפטר בתחילת 1999. אחרי מותו, שני הילדים שלו התגרשו, ואחד הנכדים שלה התאבד בגלל דיכאון קליני. הבן התגרש בעקבות רומן שהיה לו עם מנהלת המשרד שלו שאיתה הוא התחתן ונולדו להם עוד שני ילדים משותפים (והם נשואים עד היום), אבל בת זוגו החדשה התעקשה שבת זוגו לשעבר תשאר בקשר מינימלי עם המשפחה (כמובן שכשיש ילדים משותפים אי אפשר לנתק את הקשר לחלוטין), ובין השאר לא אפשרה לאקסית להתראות עם חמתה לשעבר למרות הקשר החם שהיה ביניהן, גם אחרי שפריד׳קה עצמה אובחנה עם סרטן בלבלב, והלכה לעולמה זמן די קצר אחר כך.

כחלק מחיפוש העבודה שלי, ראיתי לא פעם תפקידים פתוחים בחברה שבה עבדתי עד הקורונה לא מעט שנים.

מדובר על חברה שבשנים הראשונות שלי בה הרגשתי מוערכת ושהתפקיד בה קידם אותי מאוד מבחינה מקצועית, אבל בשלב מסוים היה בה ארגון מחדש שבמסגרתו הועברתי למחלקה אחרת בחברה, ששם הרגשתי בדיוק להיפך: שאני נחשבת לעובדת גרועה שדי עושים לה טובה בכך שממשיכים להעסיק אותה בתפקיד שולי, ולא ממש אפשרו לי הזדמנות לצאת מהרובריקה הזו.

אבל מעבר לחוסר היציאה מהרובריקה, הרגשתי את חוסר ההערכה הזה ברמה האישית.

כמו למשל העובדה שהיו כמה חודשים שבהם ״ירדו״ עלי באופן כביכול ידידותי (אבל לא ממש) על התפקיד הקודם שלי, שבו עבדתי בחברה ״לא נחשבת״. כשהערתי לכמה מאותם עובדים ש״ירדו״ עלי שגם הם בעצם עבדו בה תקופה מסוימת, הם אמרו שהם עבדו באותה חברה רק תקופה קצרה, ואני עבדתי שם כמה שנים.

או למשל היה יום אחד שבו המנהל הישיר שלי התכונן לצאת לצהרים עם עובדת מצוות אחר שהוא היה מיודד איתה, וכששאלתי אם אני יכולה להצטרף אליהם הם העירו לי בצורה לא נעימה שזה לא במקום מבחינתם, כאילו הייתי אמורה להבין שמבחינתם זו ארוחת צהרים ״בין חברים״ ולא רק בין קולגות, וקצת היה חוצפה מצידי לבקש להצטרף. ומדובר על אנשים שאיתם אכלתי לא פעם צהרים כחלק מקבוצה גדולה יותר, לא על אנשים שמעולם לא הוזמנתי לאכול איתם.

גם אם הם למשל רצו לאכול יחד כדי לשוחח למשל על דברים אישיים יותר, יש דרך נחמדה יותר להגיד את זה בלי לרמוז שאני לא בסדר ששאלתי.

או בדיוק לפני שפוטרתי נפתח במחלקה שלי תפקיד חדש. במקום להכשיר אותי לתפקיד הזה – העדיפו לפטר אותי ולשכור עובד חדש, מישהו שעבד בחברה בעבר (במחלקה הקודמת שבה עבדתי) והתפטר, ומשום מה החליט לחזור. היה אפילו עובד אחר שעבד עם שנינו במחלקה הקודמת שהמליץ לא לשכור את העובד הזה (למרות שהם היו כביכול חברים כשהם עבדו יחד במחלקה ההיא) – ועדיין העדיפו לגייס אותו מאשר להשאיר אותי בחברה.

אני מודה שכשעזבתי, כן החלטתי לשאול את המנהלים שפיטרו אותי למה הם מעדיפים לשכור מישהו אחר במקום להכשיר אותי לתפקיד. אני לא זוכרת מה בדיוק היתה התשובה שקיבלתי – אבל אני כן זוכרת שזה כן גרם להם להתכווץ ולנסות למצוא תירוץ מתקבל על הדעת ללא הצלחה.

אבל רק כדי להראות עד כמה רמת הזלזול של המנהלים בי היתה גבוהה, ביום האחרון שלי במשרד, שבאתי לסגור את כל הפרטים ולאסוף את החפצים שלי, אחת הקולגות שלי שהיתה מנהלת במחלקה נתנה לי טרמפ הביתה. ובנסיעה היא שיתפה אותי שההנהלה העדיפה לפטר עובדים ותיקים כמוני די שהם יוכלו לפטר כמה שפחות עובדים – בלי לחשוב שבאופן עקרוני אסור להם לפטר בגלל גיל ושזה נחשב לאפליה שברמה הסופר עקרונית יכולתי לתבוע אותם עליה… אבל מבחינת המנהלת – היא לא חשבה שאני בכלל אחשוב על העובדה שזו נקודה לתביעה.

חשוב לי להגיד שלא תבעתי את החברה כי זה נשמע כמו משהו שיכול יהיה בעיקר לסבך אותי ולא ממש לקדם אותי, אבל בהחלט הבנתי את המשמעות של האמירה הזו. ועצם העובדה שנראה היה שהמנהלת לא חשבה שאבין שמדובר על אפליה על בסיס גיל מאוד הפריעה לי.

---

ניסיתי לחפש עבודה במשך כמה שנים לפני שפיטרו אותי מהתפקיד הזה על ״אש קטנה״, אבל ללא הצלחה. אמנם היו לי מידי כמה חודשים ראיונות, אבל למרות שעם הזמן הצלחתי להתקדם בכמה מהם לשלבים די מתקדמים של התהליך, בסופו של דבר לא הצלחתי למצוא עבודה חליפית.

בין השאר זה נבע מכך שהידע שצברתי בתפקיד בחברה כבר הפך להיות לא רלוונטי לשוק בחוץ.

הבעיה הזו לא היתה רק שלי, אלא גם של לא מעט עובדים אחרים בחברה. היו אולי כמה עובדים ספציפיים שעסקו בצורה רצינית בתחום שבו החברה עסקה שיכלו בקלות למצוא עבודה אחרת במקומות אחרים שבהם היתה דרישה לידע הזה (למשל אחד המנהלים שלי לשעבר הכיר את התחום של בחברה מאוד לעומק ולאחרונה היה חלק מצוות ההקמה של סטארטאפ חדש בתחום). אחרים כנראה היו מספיק מובילים טכנית כדי שהידע שלהם כן היה מספיק כדי לעבור לתפקיד בחברה אחרת.

אבל יצא לי לשוחח עם כמה עובדים אחרים, כולל מישהי שנחשבה לעובדת מאוד טובה ואהובה במחלקה שלי, שכולם אמרו פחות או יותר שברור להם שיהיה להם קשה למצוא עבודה בחוץ.

במובן מסוים זה היה נכון גם עבורי אחרי הפיטורים – אבל בסופו של דבר זה התברר כלא ממש נכון. לא רק שהגעתי ללא מעט ראיונות, אלא גם הצלחתי למצוא עבודה אחרי כמה חודשים, וחלק משמעותי מהבעיה שלי נבע לא מחסרים טכניים אלא גם מהעובדה שלא היה לי ידע איך להתראיין בצורה טובה, וכך בעצם פישלתי בלא מעט ראיונות שיכולתי לעבור אם הייתי מודעת לאיך לתרגל שאלות טכניות שונות.

---

אבל כידוע התפקיד שמצאתי לא צלח, וכיום אני שוב מחפשת עבודה כבר הרבה יותר מידי זמן.

ולכן החלטתי לפני כמה ימים להגיש מועמדות לתפקיד בחברה שבה עבדתי פעם, ולתפקיד שנשמע כאילו הוא אולי חלק מהמחלקה שבה עבדתי בעבר, שבה הרגשתי לא טוב. ומי שמנהל את המחלקה הזו עכשיו היה המנהל הישיר שלי כשעבדתי שם – ואחד מאותם אנשים שלא התלהב מהתפקיד הקודם שלי בלשון המעטה.

ברור לי שבמובן מסוים התפקיד הזה יכול להיות הזדמנות בכך שמכירים אותי בתוך הארגון ולא בהכרח יחפשו המלצות מהתפקיד האחרון שלי, משהו שהוא יתרון מבחינתי.

מצד שני, אני מניחה שחלק מסוים בקושי שלי נובע מזה שברור לי שאני לא רוצה לחזור לשם בגלל חוסר ההערכה הקיצוני כלפי, והדינמיקה המקצועית והאישית שנוצרה סביב חוסר ההערכה הזה.

מעבר לזה, ייתכן מאוד שאותו חוסר הערכה יגרום למנהלים הרלוונטיים לדחות את המועמדות שלי – ובניגוד לתפקידים אחרים שמהם דוחים אותי בגלל חוסר התאמה אני יכולה לחשוב שמדובר על מצב שבו לא מכירים אותי, פה יהיה לי ברור שמדובר על דחיה מתוך היכרות אישית ולכן כביכול יותר מבוססת.

וזה כמובן מעבר לעובדה שאולי במובן מסוים אני מספקת לאותם אנשים שזלזלו בי עוד סיבה לראות אותי באור מקצועי גרוע בכך שברור שאני מחפשת עבודה אחרי שפיטרו אותי, ושפניתי לחברה אחרי שאני מחפשת עבודה כבר המון זמן… ולדעתי זה בהחלט יכול להיות מקור לרכילות ואפילו ל״צחוקים״ בין ה״חבר׳ה״.

לא שמעתי מהם עדיין (למרות שעם המזל שלי, בטח אשמע מהם די מהר אחרי פרסום הרשומה, מה שיהפוך אותה ללא ממש רלוונטית די מהר), אבל אין לי מושג אם זה סימן טוב שלא קיבלתי מהם מייל דחייה כי הם לא פסלו אותי בתור מועמדת אלא ״חושבים על זה״ – או שזה בעצם סימן רע שהם אפילו לא יטרחו לשלוח לי מייל דחיה ושאין להם בכלל כוונה לחזור אלי.

אחרי צעדה ארוכה בשדה התעופה של איסטנבול – הגעתי לשער שממנו הייתי אמורה לטוס לישראל. כמובן שהיו בדיקות בטחון בכניסה אליו – וכמובן שהטיסה הזו כמו כמעט כל הטיסות שלי לאורך הטיול – התעכבה המון.

אבל בשלב מסוים ובשעה טובה עלינו למטוס – ואני ושאר הנוסעים במחלקת העסקים נדהמנו לראות שהיו זוג הורים שהעלו למחלקת עסקים את שלושת הילדים שלהם, והושיבו את הילדים בשורה משלהם בלי פיקוח, בזמן שההורים ישבו בצד כדי להנות מהשקט – אבל גם אפשרו לילדים להשתולל כאוות נפשם. מעבר להפרעה לנוסעים שלרוב משלמים (בכסף או במיילים) על הישיבה במחלקת עסקים ומצפים שהיא תהיה שקטה ונוחה בלי ילדים מתפרעים, זה גם מאוד לא בטיחותי, ולכן אחת הדיילות היתה צריכה לגשת אליהם וממש להתעקש שההורים ישבו ליד הילדים כדי לפקח עליהם בזמן הטיסה.

הטיסה עצמה כמובן היתה קצרה וארכה קצת פחות משעתיים – וסוף סוף נחתנו בישראל.

---

ואז הגענו לאיזור איסוף המזוודות – והמזוודות שלי פשוט לא הגיען, למרות שהמתנתי להן המון זמן. עד כדי כך המון זמן שהפקידה הדלפק של האבידות והמציאות היתה בהלם שהגעתי אליה כל כך מאוחר. זה כנראה נבע מכך שלמסוע שלנו הטעינו מזוודות של כמה טיסות עד שהוא עצר סופית, ואני החלטתי להמתין למזוודות ככל עוד יש מזוודות חדשות שנשלחות אליו.

אני מודה שהדאיג אותי מאוד שהיא אמרה שהיא בדקה במחשב והיא לא רואה איפה המזוודות שלי, אבל בשלב זה כבר היה לילה והשעה היתה כבר כל כך מאוחרת ומתתי ללכת לישון שפשוט הלכתי הביתה.

לא שהצלחתי מי יודע מה להרדם בגלל המתח והחום של הריץ הישראלי הטיפוסי, ולא ישנתי טוב בלילה. בוקר אחרי, כבר יצרתי קשר עם המחלקה הרלוונטית לאבידות ומציאות של חברת התעופה שלא ממש עזרו לי – עד שלא אמרתי שאני צריכה את החפצים שלי באופן דחוף כי יש לי נסיעת עבודה כמה ימים אחר כך, ואז תוך פחות מ 24 שעות המזוודות הגיעו.

במקרה שלי הנסיעה באמת התקיימה, אבל תדעו שזה יכול להיות טיפ נהדר אם תתקלו במצב דומה בעתיד ותרצו לעודד את חברות התעופה להזדרז במציאת המזוודות שלכם.

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אצלנו כן דיברו על נושא השואה, בעיקר מצד המשפחה של אמא שלי.

ההורים של סבתא שלי מצד אמא עזבו את אוקראינה בתחילת שנות העשרים או אפילו קצת לפני כדי לעלות לארץ, כך שנחסכה מהם השואה – אבל המשפחה של סבא שלי לא זכתה לזה. הם גרו בגרמניה בשנות השלושים והבינו שהיטלר הוא בהחלט צרות צרורות, וניסו לברוח.

המשפחה עתמה ברחה לבלגיה, מש שכמובן התברר מהר מאוד כלא רחוק מספיק. סבא שלי הצליח לקבל סרטיפיקט לעלות לארץ כחלק מעליית הנוער, וניסה ללא הצלחה להשיג סרטיפיקטים גם לשאר המשפחה.

ההורים הצליחו למצוא מקום לאחיו הכי צעיר ברכבת שהובילה כמות קטנה של ילדים לשבדיה, שם הוא הועבר לחווה בצפון שבדיה לחיות עם שתי ״דודות״ שאהבו אותו אבל גם העבידו אותו די קשה בחווה. הוא כמובן לא אהב את הפרידה מהמשפחה, וכמובן לא את העבודה הקשה או הקור בצפון שבדיה, אבל ידע שלא להתלונן להורים במכתבים שהוא כתב. רק בדיעבד (לדעתי אחרי המלחמה) ורק כשהוא התבגר הוא הבין באמת ממה הוא ניצל.

תמיד ידענו ששאר המשפחה, שכילדים חשבנו שהיו רק ההורים של סבא שלי, נשלחו לאושוויץ. ידענו שהאמא של סבא שלי נרצחה בתאי הגזים ביום שבו הם הגיעו למחנה, אבל שאבא שלו שרד את אושוויץ. סבא שלי הצטרף לבריגדה היהודית ונשלח לאירופה, שם הוא מצא את אבא שלו אי שם בחווה בבלגיה.

רק בערך ביל שלושים, כשאמא שלי ביקשה עזרה למלא טפסים לזכר המשפחה שלה ב״יד ושם״, גיליתי שבעצם היה לסבא שלי ולאחיו שהשתקע בשוודיה אח נוסף שנולד ביניהם, והוא נשלח עם ההורים לאושוויץ. במקור הניחו שגם הוא נשלח לתאי הגזים ביום שבו הם הגיעו למחנה, בין השאר כי הוא לא היה עם ההורים שלו על הרכבת. אבל בדיעבד מחקר משפחתי גילה שהוא כנראה ברח מהרכבת, ולא ברור לי האם הוא הסתתר בחווה (אותה חווה שאליה אבא שלו הגיע לאחר המלחמה) שם גילו אותו הנאצים וירו בו – או שהוא הצטרף לפרטיזנים ונהרג לאחר שהוא נלחם לצידם באיזור אותה חווה.

גם מהצד של אבא שלי היו הרבה בני משפחה שנרצחו בשואה, כשרק הוא ואחותו אסתר הצליחו לעלות לארץ בזמן, ואחות נוספת בשם הדה הצליחה לשרוד את השואה ולעלות אחריהם לארץ. ההורים וכל שאר האחים והאחיות נרצחו, למיטב ידיעתי בטרבלינקה.

אבא שלי כתב ספר שלם על ההיסטוריה המשפחתית שלו כולל סיפורים על המשפחה שנרצחה בשואה, אבל אני מודה שלא קראתי אותו כי לאבא שלי יש סגנון כתיבה מאוד ארוך וקשקשני ולכן הקריאה עצמה של מה שהוא כותב מאוד קשה ואפילו משעממת.

---

דווקא בכל מה שקשור ליום הזכרון, יצא לי פחות להכיר אנשים שנהרגו.

אני מניחה שההורים שלי הכירו אנשים שנהרגו במלחמת ששת הימים או במלחמת יום כיפור. אני יודעת שאחד מבני הדודים של אבא שלי נהרג במלחמת ההתשה בגבול מצרים.

עד לאחרונה חשבתי שבני המחזור שלי בתיכון יצאו ללא פגע מתקופות כמו השהות בלבנון, האינטיפדה השניה, או מלחמת לבנון השניה, אבל לקראת כנס המחזור שלנו לאחרונה גיליתי שאחד מבני הכיתה שלי נהרג ביום האחרון שלו במילואים באמצע 2003. לא שמרנו על קשר ולכן לא ידעתי על כך עד שהוא והפיע ברשימה של בוגרי המחזור כמישהו שנהרג.

מעבר לזה, בשביעי באוקטובר אחד מהעובדים בחברה שלי היה בפסטיבל הנובה ונהרג שם. כבר ביום עצמו ידעו שהוא נעדר, אבל זיהו אותו ואת זוגתו רק בערך שבוע אחר כך שאז התבשרנו כולנו על כך שהוא נרצח שם.

אני זוכרת את בלוג ההרזיה הראשון שיצא לי לגלות באינטרנט.

מדובר היה על תחילת מרץ 2009, והיתה לנו מסיבת פורים בעבודה. אני זוכרת שקניתי כובע של מכשפה ולק ציפורניים שחור שאני והשותפה שלי למשרד השתמשנו בו כדי להתחפש – ואז היו לנו משחקי חברה כאלו על הגג של הבניין שבו עבדנו.

ואיכשהו באחד מהאתרים שקראתי חדשות באנגלית – היתה הפניה לבלוג של בלוגרית אוסטרלית שגרה בסקוטלנד, ושתיארה את תהליך ההרזיה שלה בבלוג – החל ממשקל של כמעט 160 ק״ג למשקל של קצת פחות מ 80 ק״ג (כלומר ירידה של חצי ממשגל הגוף המקורי שלה). בערך באותה תקופה היא הוציאה ספר שהתבסס על הבלוג שלה אבל בעצם הפך את הסיפור לסיפור רציף וממשי במקום קצף של רשומות בלוג, עם לא מעט סיפור רקע, הרבה עליות וירידות (במשקל אבל גם בחיים של הסופרת) – וכמובן סוף טוב.

דרך הבלוג שלה, גיליתי לא מעט בלוגים אחרים שעסקו בירידה במשקל, פחות או יותר מכל העולם דובר האנגלית (בריטניה, ארה״ב, אוסטרליה וכו׳) והפכו במובן מסוים לקהילה. לרוב הקשר בין הבלוגריות היה דרך תגובות לפוסטים או קישורים לפוסטים שונים, אבל בדיעבד גיליתי שלא פעם היו כל מיני מפשגים (בעיקר בארה״ב) שהיו קשורי להרזיה או אורח חיים בריא שהן השתתפו בהן ונפגשו פנים מול פנים.

ואני חושבת שבמובן מסוים ה״קהילה״ הזו העניקה גם לי תמיכה בשנים שבהן היא היתה קיימת – לפעמים במקביל לשומרי משקל או קבוצות דומות, ולפעמים בתקופות שבהן רזיתי בליווי דיאטנית או שמרתי על אורח חיים בריא לבד.

ובמובן מסוים דווקא הקהילה הזו נתנה לי יותר השראה מכל קהילה אחרת – כי היה מדובר על נשים שכתבו בצורה יומיומית על התהליך שלהן, כולל על ימים פחות טובים או כשלונות. הן לא ניסו להיות בכוח ״סיפור השראה״ אלא רק לשתף במציאות שלהן שכללה רגעים טובים פחות או יותר. לפעמים גם על הדרך הן גם סיפרו על הרקע האמיתי של ההשמנה שלהן – על איך היחס של הסביבה שלהן למשקל שלהן כילדות או נערות או הרגלי האכילה שלהן שעוצבו באותה תקופה השפיעו על כך שהן רק המשיכו להשמין.

---

אבל בערך בתקופה שבה גיליתי את הבלוג – אותה בלוגרית התחילה לאט לאט לעלות במשקל, אחרי בערך שנתיים או שנתיים וחצי שהיא הצליחה לשמור על המשקל הנמוך ביותר שלה.

בדיעבד היא הסבירה שהבעיות שלה מול אכילה ומשקל נבעו כבר מגיל צעיר מלחץ להרזות גם כשהיא היתה במשקל תקין לחלוטין, והרבה מאוד מהדיאטות שהיא עשתה (כולל כאלו שנחשבו לבריאות כמו למשל שומרי משקל) גרמו לה להתייחס לאוכל בצורה לא בריאה. היא אמנם חשבה שההרזיה שלה נבעה מדרך אכילה בריאה, אבל עם השנים הבינה שבעצם זה לא ממש היה המצב: גם ניסיון ההרזיה המוצלח הזה, למרות שהוא היה הדרגתי והתבסס על אוכל בריא – נבע מלחץ לעמוד בסטנדרטים של משקל ובצורת אכילה שלא היתה מתאימה לה. מעבר לזה, עצם ההצלחה שלה והעובדה שהבלוג שלה הפך לפופולרי ואז היא גם זכתה באפשרות להפוך אותו לספר הפכו לעוד גורמי לחץ שאולי גרמו לה לטווח הקצר לשמור על המשקל – אבל בטווח הארוך דווקא פגעו ביכולת שלה פשוט למצוא דרך לאכול בצורה בריאה שמתאימה לה.

לכן לאט לאט ההרגלים שלה השתנו שוב – הפעם לרעה. ואיתם התחיל לעלות גם המשקל שוב – בהתחלה לאט, ועם השנים יותר מהר. אחרי בערך עשור, נראה שהיא חזרה שוב למשקל גבוה יחסית.

אחרי כמה שנים שבהן היא לא רזתה (ועלתה קצת במשקל), היא החליטה להפסיק לכתוב בלוג על המשקל שלה, אבל המשיכה לכתוב בלוג על נושאים אחרים. ואז היא בחרה למחוק את בלוג ההרזיה שלה. בסופו של דבר היא כתבה פחות ופחות בבלוג ה״רגיל״ שלה, ולפני שנה וקצת נראה שהיא הפסיקה לכתוב לחלוטין.

ובמקביל אליה, גם רוב הבלוגריות האחרות הפסיקו לכתוב על המשקל שלהן בפרט ועל החיים שלהן באופן כללי. לרוב הפסקת הכתיבה על המשקל נבעה מכך שבסופו של דבר גם הן התחילו לעלות שוב במשקל (למרות שמאז אחת מהן רזתה שוב, הפעם לאט יותר ולמשקל יעד גבוה יותר מאשר ההרזיה המקורית שלה). והכתיבה הכללית פחתה בין השאר כי הן טענו שה״אינטרנט של היום״ הוא לא האינטרנט שהיה פעם. מעבר לעובדה שעם השנים בלוגים הפכו להיות פחות פופולריים – גם האינטרנט עצמו הפך להיות יותר ציני וחשדני ופחות תמים ממה שהוא היה בתקופה שבה הבלוגים שלהן פרחו, ולכן הן לא רוצות לכתוב יותר.

אבל אני מרגישה שבמובן מסוים, עד כמה שההעלמות הזו מוצדקת ונכונה (וגם אני חושבת הרבה שנים אחר כך על עד כמה דיאטות מאורגנות מהסוג שכולנו עשינו לפני 15 שנה לא יעילות ולא בהכרח בריאות) – משהו בתחושת הקהילה הזו חסר לי. אולי במובן מסוים דווקא הנשים האלו היו עבורי השראה הרבה יותר יעילה מאשר גופים אחרים שניסו לתת לי השראה, כי רובם היו מסחריים שרצו במקביל להשראה למכור לי משהו – או שדימוי העצמי של מי שניסתה לתת את ההשראה התבסס יותר מידי על זה שהערך העצמי שלה מבוסס על כך שהיא מוצלחת יותר כאישה רזה (ולוזרית כאישה שמנה).

אבל אולי במובן מסוים אני מתגעגעת בעצם למי שאני הייתי בזמנו – מישהי שהמעבר לאורח חיים בריא היה לה יחסית קל כי היא היתה יחסית צעירה ועם חילוף חומרים טוב, והתחילה לרזות במשקל מספיק גבוה שאורח החיים הבריא לא היה מאוד מגביל עבורה.

וכיום זה לא המצב, וזה מקשה עלי לחזור שוב למסגרת שהיתה עבורי די ברורה מאליה לפני קצת יותר מחמש שנים.

ואולי חלק מהבעיה היא שהעולם עצמו השתנה – לא רק התמימות של האינטרנט אלא גם בהרבה היבטים אחרים. איכשהו יש לי תחושה שבאותה תקופה בכל זאת עדיין היו לנו הרבה פחות פיתויים – ובמקביל גם הם היו הרבה פחות זמינים בעזרת שירותי משלוחים. או שאולי באותה תקופה החיים שלי היו מספקים הרבה יותר ממה שהם היום, וזה גרם לי לחפש הרבה פחות נחמה באוכל.

הערה ממש ממש חשובה: אני לא מחפשת הצעות לפתרונות או כל דבר אחר, אלא סתם לפרוק קצת מחשבות. אם ארצה פתרון אני יכולה בקלות לחפש אותו עצמאית ואין לי צורך שמישהו אחר יחפש לי אותו.

הטיסה הראשונה מתוך שלוש במסע שלי הביתה יצאה מאנקורג׳ בשעה שמונה בבוקר – הייתי אמורה לנחות בסיאטל, שממנה טסנו לאיסטנבול בטיסה של בערך 11 שעות, ואז היתה לי טיסה קצרה מאיסטנבול לישראל אחרי המתנה יחסית קצרה.

התארגנתי לצאת מהאכסניה בשעה מוקדמת מאוד בבוקר, ולמזלי הייתי מוכנה כמה דקות לפני הזמן, כי גם נהג המונית שלי הקדים. רוב האנשים עדיין ישנו, אבל כן יצא לי לפחות להפרד מאחד המטיילים שהיה מאוד נחמד ואמר שהוא מקווה לראות אותי שוב בטיולים בעתיד. בסופו של דבר החלטתי להגיד לו שכנראה זה לא יצא לפועל כי הבעלים של החברה לא יאפשר לי את זה.

הדרך לשדה התעופה היתה גשומה (והגשם לא הפסיק מאז שהוא התחיל בערב האחרון שלנו בדנאלי), אבל היא היתה ריקה למדי ולכן הגענו לשדה התעופה מהר.

הטיסה הראשונה שלי הופעלה על ידי חברת Alaska Airlines – ואני חייבת להגיד שהשירות שלהם היה מעולה. כשהזמנתי במקור את הכרטיס שלי כמה חודשים לפני הטיסה, יכולתי להזמין מקומות ישיבה רק בטיסות של טורקיש ולא בטיסה הזו – אז ניסיתי ליצור איתם קשר. היה להם באתר צ׳ט שבו ענו לי מיד, וברגע שנתתי מספיק נתונים מזהים הם שמרו לי מקןם.

החסרון היחידי בטיסה מולם היתה שהם לא יכלו לתת לי כרטיסי עליה למטוס לטיסות ההמשך שלי מסיאטל (בגלל שמסיאטל טסתי עם טורקיש שוב), אבל לפחות דיילת הקרקע אמרה לי שאני צריכה לעשות צ׳ק אין בדלפק בסיאטל ברגע שהצוות יצא לשם. אני שמחתי שהם אמרו את זה, כי אני רגילה שברוב שדות התעופה כשעוברים בין חברות תעופה צריך לעשות צ׳ק אין מחדש בדלפקים הרשמיים של הצ׳ק אין – ואם לא הייתי מודעת לזה שאני לא אעבור בדלפקים בגלל מבנה שדה התעופה, זה היה מבלבל ואולי אפילו מלחיץ אותי.

היה לי מספיק זמן לפני הטיסה כדי לעבור בסארבאקס כדי לשתות את אחד מהשייקים שלהם בפעם האחרונה – ואז לעבור דרך מקדונלדס כדי לאכול ארוחת בוקר יותר רצינית ומשביעה. מקדונלדס היה למרבה ההפתעה די עמוס.

זמן קצר אחרי שסיימתי לאכול כבר עלינו על המטוס, והגענו יחסית מהר ובנוחות לסיאטל. במקור אמרו לי שאין בטיסה הזו מאלסקה לסיאטל מחלקת עסקים – אבל כן היתה בה מעין מחלקת עסקים או ראשונה, ואני ישבתי בה מקדימה. זו היתה חוויה מעניינת – בין השאר כי זכיתי לראות את הצוות מיישם נוהל מאוד מעניין: אם אחד הטייסים היה צריך ללכת לשירותים או לצאת מתא הטייס, אחד הדיילים היה צריך להחליף אותו, ואז הדיילת הראשית היתה נעמדת מול תא הטייס מעין נונשלנטית כאילו כלום לא קורה כדי להסתיר את תא הטייס. אני מניחה שזה שילוב של רצון לאבטח את המטוס מפני מחבלים, ומפני טייסים מתאבדים כפי שקרה לפני כמה שנים.

ואלו תמונות של שדה התעופה מהחלון של המטוס.

---

יצא לי לבלות בשדה התעופה של סיאטל כמה שעות, שבהן אכלתי צהרים וסתם הסתובבתי בין החנויות.

רק בערך שעה וחצי לפני הטיסה הגיעו דיילות הקרקע לדלפק – ומיד קראו ללא מעט נוסעים שהיו זקוקים לעשות צ׳ק אין. למרות שעמדתי ראשונה בתור מישהי עקפה אותי – והיא זו שהצליחה לגשת לדיילת המנוסה. אני ״נפלתי״ על דיילת חדשה שהיתה צריכה המון עזרה מהאחראי בתהליך הצ׳ק אין – אבל היא היתה היחידה מבין כל אנשי הצוות של חברות התעופה שנתנה לי גישה לטרקלין מחלקת העסקים בכל הטיסה. מכיוון שלא רציתי לסבך אותה, וידעתי שאין לי הרבה זמן בשדה התעופה באיסטנבול – לא סיבכתי אותה בשאלות לגבי הטרקלין באיסטנבול.

החוויה היתה נחמדה ושקטה, וכללה אוכל ושאר פינוקים קטנים, והיה לי חבל שלא קיבלתי את האפשרות לבלות בטרקלין את כל זמן ההמתנה שלי.

---

הטיסה יצאה שוב באיחור אופנתי, בין השאר כי עלינו על המטוס באיחור די גדול. הצטערתי לראות שאני אאלץ לטוס שוב שוב באותו סוג מושב לא נוח שהיה לי בטיסת ההלוך.

אחרי שהמראנו, נהנינו מנופים יפים של תחילת הרי הרוקיס האמריקנים ואז ענני סופה גדולים שתהיתי למראה אחד מהם האם יש מתחתיו אולי סופות טורנדו.

ואז התחילה הארוחה, כמובן עם צלחת אגוזים חמים וכוס יין אדום:

לאחר מכן הדיילות ערכו את השולחן, קיבלנו לחם, שני סלטים אישיים, ומרק – בלי הבלגן הגדול של עגלת סלטים שונים שהיתה בטיסה הקודמת:

ואז הגיע תורה של המנה העיקרית שהיתה סטייק שוב:

גם המנה האחרונה הפעם היתה בחירה אחת מתוך כמה, ולא עגלה של קינוחים כמו בפעם שעברה. אולי בגלל זה הארוחה הרגישה קצת פחות פלצנית מהארוחה המקבילה בהלוך – או שאולי פשוט התרגלתי לרעיון:

---

גם הפעם הדיילות לא הציעו לי לעזור להפוך את המושב למיטה – למרות שהפעם כן ניסיתי בשלב מסוים לשכב ולנמנם. דיילת אשכרה עברה לידי ואפילו לא הציעה לי שמיכה או כרית…

הטיסה בסופו של דבר הסתיימה – והורידו אותנו בטרמינל שנראה חדש בשדה התעופה של איסטנבול, ואיכשהו גם ירדנו בקצה הכי מרוחק ומבודד שלו, כזה שהיה מרוחק מחנויות דיוטי פרי או מסעדות.

אני שהייתי עייפה בשלב זה החלטתי להמתין שם באיזור עד שנתבשר על השער שממנו תצא הטיסה לישראל כדי לדעת לאן ללכת ולא לצעוד שוב בצורה מיותרת בין טרמינלים שונים.

אבל כשפורסם השער, שוב גיליתי (ממש כמו בהלוך) שאני צריכה לצעוד מרחק די גדול כדי להגיע לשער היציאה – ולמהר לעשות את זה, רק כדי לגלות שהטיסה לישראל שוב יצאה באיחור מאוד לא אופנתי…

בגיל חמישים יש לי כמה שערות לבנות. רואים אותן בעיקר מקרוב, ורוב השיער שלי עדיין חום. זה לא מטריד אותי בשום צורה, ובימינו יש גם לקבוצה הולכת וגדלה של נשים יש נטיה להישאר עם שיער לבן בלי לצבוע אותו, ויש סיכוי שגם אני אמנה עם הקבוצה הזו כשאגיע למצב שבו השיער הלבן שלי יהיה בולט מספיק.

ברור שהמצב של השיער של ממש לא מזעזע, במיוחד לא כשבאמת יש לי רק כמה שערות לבנות. היחידה שבאמת מזועזעת מהמצב היא אמא שלי שהצהירה שאני ״חייבת לצבוע כבר את השיער״, שזה שדרוג מההצעות הקודמות שלה ש״אעשה שטיפה לשיער״ כי רואים לי שערות לבנות.

נראה לי שזה בעיקר נובע מהגישה שלה לאיך אישה צריכה להראות, ועל זה שהיא כבר מגיל ארבעים ומשהו חשה חובה לצבוע את השיער – ועד היום הולכת לספר קריזיונר מהסוג שלא שואל את הלקוחות שלו מה הן רוצות אלא עושה מה שנראה לו מתאים.

אבל זה מעייף שכל הזמן אני צריכה להגיד לה שהשיער עצמו לא מפריע לי, ושאין לי עניין לצבוע אותו. אני כמובן לא יכולה לדעת איך אני ארגיש לגבי הנושא השה בעתיד – יכול להיות שכשהשיער שלי יאפיר או אפילו ילבין אני ארגיש אחרת, אבל בשלב זה אין לי עניין להשתעבד לצביעה בבית (שלרוב נראית רע) או לצביעה אצל ספר (שלרוב גם כוללת תספורת, וגם נוטה להיות מאוד יקרה באופן כללי, במיוחד כשצריך ״לתחזק״ את הצביעה כל ככמה שבועות). וזה מעבר לעובדה שהחומרים שמשמשים לצביעת שיער לא ממש בריאים בלשון המעטה.

---

ואז יש את אבא שלי, שיש את מי שיקראו לו חסכן – ויש את מי שיקראו לו קמצן.

לפני לא מעט שנים, חשבתי לפנק אותו במתנת יום הולדת שווה במיוחד ולקנות לו ערכת שחמט מיוחדת עם דמויות עבודת יד מפימו. הוא לא התחבר למתנה, והיא ישבה שנים אצל ההורים שלי בסלון – עד שהגיעו הנכדים והתחילו לשחק עם הדמויות.

אבל מבחינת אבא שלי – אני ״פראיירית״ שהאמנית שיצרה את הערכה ניצלה כדי למכור לה משהו מיותר.

את אותה גישה הוא מגלה כלפי שוקולטרית ירושלמית שאני מכירה שמכינה אצלה במפעל שוקולדים איכותיים. פעמיים או שלוש הזמנתי להורים שלי מארז שוקולדים שלה לחגים בהנחה שהורים שלי ייהנו מהם בגלל האיכות הגבוהה יחסית של המוצר.

אבל מסחינת אבא שלי – שוב אני פראיירית שמשלמת למישהי ש״מנצלת״ אותי.

בשלב מסוים כבר הבנתי שאין צורך לקנות להורים שלי ומיוחד לו מתנות איכותיות או מיוחדות כי הוא פשוט לא מעריך אותן, ומסתפקת בעיקר לקנות לאמא שלי דברים שהיא תעריך כמו למשל ריבות טובות.

---

בחג עצמו, הבן של אחותי והילדים של אחי החליטו להישאר אצל סבא וסבתא לעוד לילה – ורק הבת של אחותי החליטה לחזור עם ההורים הביתה.

אחרי התלבטויות האם אפשר להשאיר את הילדים לבד אצל סבא וסבתא והאם ההורים שלי יסתדרו איתם לבד (הקטנה ביותר בת שמונה, זה לא שה״ילדים״ כאלו צעירים) – אחי וגיסתי החליטו לחזור למרכז ונתנו לי טרמפ הביתה.

ואז כשהיינו לקראת איזור שער הגיא – פתאום עלתה ברדיו התראה לגבי טילים, וכמה שניות אחר כך אפליקציית פיקוד העורף בטלפון שלי השמיע צליל של אזעקה בתור התראה.

בלאו הכי התכוונו להכנס לתחנת הדלק כדי לתדלק, אבל גיסתי התעקשה שנכנס ושכולנו נמצא שם את המרחב המוגן ליהכנס אליו. אחי לעומת זאת טען שמבחינה סטטיסטית הסיכוי שמשהו ייפול דווקא שם נמוך למדי והתעקש שהוא יתדלק בזמן שנמתין את עשר הדקות למען הבטחון.

אני ירדתי מהאוטו עם גיסתי ונכנסנו לחנות של תחנת הדלק, וגיסתי התעקשה להכנס למרחב המוגן שלהם. אני הרגשתי קצת לא נעים כי זה היה בעצם המחסן של החנות והרגשתי שהעובדים מרגישים לא נוח עם זה שמבקשים מהם להכנס לשם, ונכנסתי לשם רק כמה דקות אחר כך כשהבנתי שגיסתי מתעקשת להשאר במרחב המוגןעשר דקות – הצטרפתי אליה.

אחי הגיע לדקה האחרונה של ההמתנה בערך (אחרי שהוא תדלק), והתעקש להכנס לדיון על הסיכוי הסטטיסטי של משהו ליפול על תחנת הדלק.

בסופו של דבר, יצאנו מזה בשלום (גם מהשמועה שכנראה לא היתה נכונה שנפל רסיס באיזור לטרון שהיה מרוחק מתחנת הדלק בערך 3 – 4 ק״מ), ואפילו גיסתי שלרוב מאוד לחוצה מטילים ואזעקות הודתה שזה ממש לא נורא.

אבל נראה לי שבשלב זה לא נשוש לנסוע לירושלים לחג השני.

ה הנושא של השרביט החם השבוע.

מכיוון שאני כותבת את הרשומה מראש (כלומר לפני ליל הסדר) אבל מפרסמת אותה בראשון בבוקר (שהוא הבוקר אחרי), אז יצא שאני מספרת על התוכניות אבל בעצם מפרסמת אחרי שהן כבר התממשו (או שלא), אז זה יוצא קצת מצחיק.

בשנה שעברה היתה לנו במשפחה מעין פאשלה קטנה: לרוב נוצר מצב שבו אחי ואחותי חוגגים בשנים שונות את החג עם המשפחה של בן או בת הזוג, כך שיש לפחות משפחה אחת עם מכדים שחוגת עם ההורים שלי.

אבל בשנה שעברה, איכשהו נוצר נוצר מצב שבו אחי חגג עם המשפחה של גיסתי (והם לא יכלו להגיע לצהרים ביום החג כי ההורים של גיסתי דתיים, אז ארוחת חג איתם אומרת לבלות איתם את כל החג) – והמשפחה של אחותי בילתה את החג בניו יורק, כך שהם לא יכלו להגיע.

ברמה העקרונית אמא שלי סידרה מראש שנחגוג אצל אחותה בקיבוץ – אבל בסופו של דבר זה בוטל, אני לא יודעת אם בגלל שקיטרתי על זה ו״איימתי״ שלא אצטרף, או בגלל המצב הבטחוני, אבל זה בוטל וחגגנו רק שלושתנו בבית. לפחות ויתרנו על קריאת רוב ההגדה ואכלנו את הארוחה יחסית מוקדם.

---

בעבר לא היתה לי בעיה לחגוג אצל דודה שלי בקיבוץ, בין השאר כי דודה שלי נטתה לקחת אוכל מחדר האוכל אליה הביתה, והיינו חוגגים שם (יש לה מטבחון קטן שבו היא יכלה לחמם את האוכל יחסית בקלות).

אבל בשנים האחרונות היא מתעקשת לחגוג בחדר האוכל – ובחדר האוכל יש ״ליל הסדר״ מלא של הקיבוץ. וזה לא רק טקס אלטרנטיבי מעצבן למדי שכביכול אמור לחגוג את החקלאות ולא את הפן הדתי של פסח – אלא הוא גם מיועד מאוד להיות להנאתם של חברי הקיבוץ. כי יש קטעי קריאה, ואז אחריהם מקהלת הילדים שרה את הקטע (כמובן אחרי שנותנים להורים של הילדים ששרים לרוץ מול הבמה כדי שהם יוכלו לצלם אותם שרים). ואם אלו לא הילדים ששרים – זו המקהלה של הקיבוץ, ואז גם השירים ארוכים יותר, עם יותר בתים ופזמונים וקשקשת. ברקע מנגן המורה לפסנתר של הקיבוץ שהוא גם זה שמתכנן כל שנה את הטקס סטייל טקס מעצבן של בית הספר שבר חשבתי שנפטרתי מהם כשסיימתי ללמוד בבית הספר.

זה כמו ארוחה משפחתית שבה יש מישהו שמתעקש להמשיך ולקשקש ולפרשן את ההגדה וכל משפט בה – רק שבניגוד לארוחה משפחתית שבה אפשר לנסות לקטוע את הקשקשן התורן עם מבטים קטלניים או הערות גועליות, פה אין אפשרות לקטוע את הטקס ואפילו אין אפשרות להוציא את העצבים במבטים הקטלניים אפילו אם ברור לנו שהם לא יעבדו.

וכמובן שלוקח המון זמן להגיע לארוחה. ולא שהאוכל טוב במיוחד, אבל לפחות היא אפשרה הפסקה מלשמוע ילדים מזייפים עיבודים מוזרים לשירי הפסח המוכרים.

עברנו את החוויה הזו לפני כמה שנים, והיא הספיקה לי לכל החיים. ניסיתי להגיד לאמא שלי שמבחינתי היא ואבא יכולים ללכת להתארח בקיבוץ, ואני אשמח פשוט לחגוג לבד בבית, אבל אמא שלי לא הסכימה לזה, ולמזלנו היא לא היתה צריכה לבחון את המציאות הזו בין השאר כי בסופף לא נסענו לקיבוץ מסיבות בטחוניות.

---

השנה למזלנו אחי והמשפחה שלו יחגגו איתי ועם ההורים, ובחג עצמו בצהרים אחותי והמשפחה שלה יגיעו לארוחה משותפת.

כרגיל נשרוד את תחילת ההגדה, כשכל אחד יקרא קטע קצרֿ, הילדים ישירו שיר או שניים (כמו למשל את הקושיות), ואז בשלב מסוים נאבד את הסבלנות ונעבור לאוכל.

ואחרי האוכל אולי נסה לשיר קצת, אבל לרוב אין לנו סבלנות לכל השירים של אחרי הארוחה, ונפרוש לסלון לשתות את המשקה החם של אחרי הארוחה.

זה המסר שהרב תמיר גרנות מנסה להציג בכתבה הזו. הוא טוען (ובצדק) שממש כמו שהתקבעות על ביביזם היא לא חירות פוליטית, אלא שגם ההתקבעות על כך ש״רק לא ביבי״ היא שגויה באותה מידה, ואליה לשייך את הדעות של כל גוש הימין.

הוא מנסה לכתוב את הפוסט כביכול מעמדה שהיא לא פוליטית, אבל (וזה אבל חשוב) – במהלך הכתבה הוא כותב על צביקה מור, אביו של החטוף איתן מור ומקים ״פורום תקווה״. זהו גוף שמייצג הורים ובני משפחה של חטופים שמאמינים שהמשך הלחימה ולחץ כלכלי ובעיקר צבאי מתמשך על החמאס יוביל לשחרור מהיר ויעיל יותר של החטופים – אבל גם לבטחון כללי של כל מדינת ישראל. אולי אפילו יש לזה חשיבות גדולה יותר לבטחון המדינה – וחברי הפורום מוכנים להקריב את בטחונם של החטופים שקרובים אליהם למען בטחון המדינה, עם כל הכאב שכרוך בכך.

זו דעה שהיא כמובן לגיטימית לחלוטין – לא במובן שכולנו חייבים להסכים איתה, אלא במובן שאנשים שונים יאמינו בגישות שונות לפתרון הבעיה. ואפשר כמובן לפתח דיון עד כמה לחץ צבאי על החמאס יוביל לפתרון או לא.

אבל נשמע מהכתבה שבעיני הרב תמיר גרנות – העמדה של פורום תקווה היא ״ה״עמדה המוסרית, ולא רק עמדה מוסרית שוות ערך לעמדות אחרות (ואולי סותרות). ובמצב כזה, אי אפשר שלא לתהות האם באמת אפשר לנתק את היחס שלנו כלפי אחרים מדעות פוליטיות?

לאורך הטיול היה לנו מזל גדול ובקושי ירד לנו גשם – באיזור שהוא לרוב מאוד גשום (וזו הסיבה שהוא גם מאוד ירוק). זה הפך את טיול והשינה באתרי הקמפינג השונים להרבה יותר נעימה ונוחה עבורנו, לא פעם בגלל ששהינו באתרי קמפינג בטבע שהיו הופכים לבוציים למדי בגשמים (והיה לנו חשד ששהינו בהם פשוט כי הם זולים יותר, או שהמיקום הספציפי שנבחר היה זול יחסית לאתר עצמו בגלל הפשטות שלו).

בערב האחרון שלנו לטיול, המדריכים שוב ארגנו לנו ארוחת ערב משותפת כדי להפרד מהקבוצה בצורה מסודרת (כמו שכתבתי על ארוחה בסוף החלק הראשון של הטיול בפסקה האחרונה של הרשומה הזו) – שאני לא יכולתי להגיע אליה כי קבעתי לעצמי טיול מאורגן ומודרך שסיים קצת אחרי שהקבוצה היתה אמורה לצאת, והמדריכים לא היו מוכנים לדחות אותה.

בשלב זה הייתי עייפה ועצבנית למדי (במיוחד אחרי החוויה המעצבנת של הטיול המודרך), ואכלתי קצת חטיפים שהיו לי כתחליף לארוחת הערב, ואז הלכתי לישון לפני שהקבוצה חזרה מארוחת הערב.

התעוררתי כששמעתי את החבר׳ה מהקבוצה חוזרים מהארוחה, נרדמתי שוב – ואז התעוררתי שוב כשהתחלתי לשמוע גשם יורד ללילה אחרון שלנו בקמפינג.

---

אחרי שהתעוררנו והכנו ארוחת בוקר במזג אוויר די גשום – התחלנו לנסוע דרומה, אל עבר העיר אנקורג׳. המדריכים מיהרו כמה שיותר להגיע לשם, ואם בטיול הקודם שלנו בנסיעה המקבילה מדנאלי לאמקורג׳ עצרנו מידי פעם להפסקות שירותים ועצרנו לאכול ארוחת צהרים במסעדה ״נורמלית״ באמצע הדרך – נראה היה שהמדריכים הנוכחיים מנסים לוותר על הפסקות שירותים רק כדי להזדרז לסיים את הטיול, וארוחת הצהים שלנו היתה עצירה מוגבלת מאוד בזמן במעין מרכז קניות עם הרבה מזללות מזון מהיר כדי שנוכל לסיים עם הארוחה כמה שיותר מהר.

שיא הקטע היה שבשלב מסוים הנהג הציע שנעצור להפסקת שירותים באמצע שומקום – משהו שגברים התסדרו איתו, אבל נשים לא ממש יכלו להסתדר כי כל השיחים והדשא היו ספוגים מים בגלל הגשם שלא הפסיק לרדת – ובסופו של דבר נאלצנו לעצור בשירותים ״רשמיים״ עבור הנשים. אבל רבות התעצבנו על כך שהגברים החליטו לרדת אחד אחד במקום לרדת במרוכז, מה שעיכב את הנסיעה לשירותים שהם גם נשים יוכלו להשתמש.

---

ואכן הגענו לאנקורג׳ בשעה שתיים ושהו – כששעת ההגעה המקורית היתה חמש. אני חושבת שזו היתה הפעם היחידה בטיול שהערכת הזמנים המקורית של הנסיעה היתה ארוכה מידי ולא קצרה מידי.

אני חושבת שזה נבע מכך שהמדריכים סיימו עכשיו טיול של חודש רצוף איתנו – כשלפניו היה להם טיול נוסף לבני נוער, ולא ממש היה להם חופש ממטיילים למשך תקופה יחסית ארוכה של לפחות חודשיים. אמנם ההדרכה היא התפקיד שלהם, אבל הדרכה היא תפקיד מאוד אינטנסיבי ואני מסוגלת להבין את הרצון שלהם להתחיל את החופש הקצר שהיה להם לפני הטיול הבא כמה שיותר מהר, גם אם מדובר על כמה שעות ספורות.

לא ממש היה לנו זמן לפרידה מסודרת מידי בגלל שירד גשם בחוץ, ורובנו היינו צריכים להגיע לאכסניות שבהן הזמנו חדר – או במקרה של האמא והבנות שלה שהיו איתנו בטיול, להגיע לשדה התעופה כדי לטוס חזרה הביתה.

אני הייתי מאלו שבחרו להשאר באכסניה שהמליצו לנו עליה – ולכן גם הורידו אותנו לידה.

ואני מודה, כשנפרדנו אחרי הטיול החלטתי קצת לשגע את המדריכה ולרמוז לה שאני מתכוונת אולי להירשם שוב לטיול עתידי בכך שאמרתי לה שאולי נפגש שוב בעתיד. המבט המבוהל שלה והאופן שבו אפשר היה שהיא לא יודעת איך להגיב היה שווה את התעלול הילדותי הזה.

---

האכסניה היתה בית פרטי שהוסב לאכסניה והיה מאוד נוח, לפחות ללילה היחיד שבו ישנתי בה. וכמעט שלא הצלחתי לישון בה: בגלל שאיבדתי את כרטיס האשראי, גם פה היה לי קושה להעביר את הגוגל פיי שלי, אבל למזלי הבעלים של האכסניה התעקש לעבוד איתי על זה, ובפעם השניה שניסינו זה עבר.

אני מודה שלא הייתי יודעת מה לעשות אם התשלום לא היה עובר – כנראה שהייתי נוסעת לשדה התעופה ומבלה בו את הלילה עד הטיסה שלי מוקדם בבוקר אחרי, בתקווה שהיו נותנים לי לעשות את זה, במיוחד כשנראה שהמטיילים האחרים לא היו מוכנים לעזור לי במקרה הצורך.

לכן חשוב לי מאוד להמליץ על האכסניה הזו – אם אתם אי פעם מבקרים באנקורג׳. האכסניה נמצאת במיקום מרכזי, וגם במרחק נסיעה מאוד קצרה משדה התעופה. והשירות בה היה מעולה כפי שאפשר להבין.

---

אחרי שכולנו עשינו צ׳ק אין, המטיילים האחרים התחילו להתארגן לפעילויות שונות בערב, אבל אף אחד לא שאל אותי האם אני רוצה להצטרף. אני מניחה שיכולתי לבקש להצטרף – אבל העדפתי שלא בגלל חוסר העניין שהם גילו.

אולי במובן מסוים זה היה החסרון בכך שהמדריכים ארגנו את ארוחת הפרידה ערב לפני סוף הטיול – בשאר הטיולים שלי אנחנו המטיילים היינו מתארגנים לבד בערב הראשון שלנו בעיר בלעדיהם לארוחת פרידה כזו.

כן יצא לי להגיד שלום לחלק מהאנשים, ופה היה לי קטע שמאוד הפריע לי, ואולי במובן מסוים עדיין מפריע לי.

כשהמדריכים רצו להעיף אותי מהטיול בחלק הראשון לטיול, סיפרתי על הנושא למיסי – אותה מטיילת שפגשתי כבר באכסניה בסן פרנסיסקו בבוקר הראשון שבו יצאנו לטיול חודש לפני כן. היינו יחסית מיודדות, והיא מיד התחילה לעזור לי – גם בסידורים פרקטיים כדי לקנות את הדברים שהייתי צריכה לקנות כדי לישון באוהל, אבל גם בתמיכה באיך להתנהל בצורה טובה מול המדריכים.

בדיעבד שמעתי מג׳ולי, אחת המטיילות האחרות מהחלק הראשון של הטיול, שבאחד הימים האחרונים של החלק הראשון של הטיול המדריכים ניגשו אליה ואל מיסי כדי לשאול אותן הם לדעתן אוכל להסתדר בחלק השני של הטיול – וג׳ולי סיפרה לי שמיסי ממש נאמה להם על איך אני אסתדר טוב בטיול.

לכן כשנפרדתי ממיסי באותו ערב (שקבעה ללכת לסרט עם מטיילת אחרת ולא רציתי לעכב אותה יותר מידי) אמרתי חצי בצחוק האם היא מאמינה שהצלחתי לסיים את הטיול.

להפתעתי היא אמרה שלא – היא לא האמינה. ואז היא ראתה שהופתעתי מהתשובה שלה, והיא אמרה שהיא לא ממש התכוונה לזה, אבל התחושה שלי היתה שהיא התכוונה לתשובה המקורית, ואני שואלת את עצמי למה היא חשבה כך למרות המאמצים שלה בחלק הראשון של הטיול לעזור לי להשאר.

אויל זה היה קשור לעובדה שהיא היתה מודעת לזה שאיבדתי את כרטיס האשראי שלי בחצי השני של הטיול, וחשבה שזה היה חסר אחריות מצידי להמשיך לטייל כך כחלק מהקוצה, אבל התחושה שלי היה שמדובר על משהו מעמיק יותר.

אבך מיסי מיהרה לצאת לסרט, והרגשתי שבשלב זה היא לא היה מעוניינת להרחיב כדי לשוחח על הנושא, וכנראה לעולם לא אדע למה בדיוק היא התכוונה. ובל לי כי אני מאוד הערכתי את דעתה, ואני חושבת שיכולתי ללמוד משהו מהדברים שלה.