התיירת המקרית

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

בדיוק חשבתי על זה ביום שישי בבוקר בדרך לחדר הכושר, שעתיים או שלוש לפני שזכיתי לראות את הנושא של השרביט החם השבוע. וחשבתי על זה שבסה״כ באיזור המרכז לפחות חזרנו לשגרה די רגילה, אותה שגרה שהיתה לנו לפני אירועי השביעי באוקטובר.

אני חושבת שבתחילת המלחמה זה לא היה כך. מעבר לעובדה שהיו אז שיגורי טילים למרכז בתדירות מאוד גבוהה, אני חושבת שהיה חשש מאוד גדול שאירועי פריצת גדר יקרו גם באיזורים אחרים שבהם יש ריכוזי אוכלוסיה ערבית, החל מאיזור הגדה וכלה באיזורי ירושלים או ואדי ערה שריכוזי האוכלוסיה הערבית – מוסלמית בהם גבוהה גם בתוך שטח ישראל. והאיזורים האלו לא פעם קרובים מאוד למרכז – ובמיוחד לערי השרון כמו כפר סבא (למרות שגם המרחק מתל אביב הוא קטן יחסית).

אבל עם הזמן והעובדה שלא רק שפריצה נוספת כזו לא קרתה, אלא גם שכמות ותדירות הטילים פחתה משמעותית עם הזמן – בעצם רוב ישראל חזרה לשגרה. החריגים היחידים היו תשובי עוטף עזה וגבול הצפון – וכמובן בני המשפחה והקרובים של החטופים והחיילים שנהרגו במלחמה.

בדיעבד אני חושבת על כך שהאירוע המשמעותי האחרון שקרה שבאמת היה מספיק גדול ומרשים כדי להיות ״משמעותי״ היתה מתקפת הטילים האיראנית השניה שקרתה לפני חמישה חודשים.

אני אישית לא יודעת אם השגרה הזו היא אירוע משמח (כי אנחנו מצליחים להמשיך לחיות לצד המתיחות הבטחונית) או עצוב (בכך שאולי לא השקענו מספיק בלהתמודד עם הקושי שעלה בכולנו לאור אירועי השביעי באוקטובר).

אולי חלק מזה גם נובע מהעובדה שאנחנו אולי ״רשמית״ במלחמה, אבל בשטח המלחמה עצמה קורית בעצימות מאוד נמוכה. עם הזמן הטילים שנורו לכיוון ישראל פחתו ואפילו הפסיקו בכמעט חודשיים האחרונים, ואנחנו גם שומעים הרבה פחות על חיילים שנהרגו, מה שמעיד על עצימות מאוד נמוכה של לחימה גם עם נוכחות מאסיבית של צה״ל בגדה וברצועה.

ברור לי שעדיין יש פה חוסר יציבות מסוים בכך שדברים לא ״סגורים״ והלחימה תוכל להתחדש בקרוב. אבל כנראה שיש מי שמבין שה״עם״ כבר לא רוצה מלחמה, ושגם יש לחץ חיצוני משמעותי (קרי טראמפ) שלא רוצה בה, וזה כנראה משפיע.

״חתונה ממבט ראשון״ (או ״חתונמי״ בקיצור) היא תוכנית ריאליטי פופולרית שבה ״מחתנים״ זוגות שמחפשים זוגיות על סמך התאמה של פסיכולוגים מקצועיים. בחו״ל שבה קיימת אפשרות לחתונה אזרחית הזוגות ממש מתחתנים ואז מתגרשים בקלות במקרה הצורך, בארץ בגלל שחייבים להתחתן בחתונה דתית ויש משמעות לחתונה וגירושים אז הטקס שמתבצע הוא לא חתונה דתית. הצוות הפסיכולוגי מלווה את הזוגות בטיפול זוגי במשך תקופת התוכנית כדי לעזור להם לגרום לזוגיות הזו לעבוד – או לפחות להבין את עצמם באופן טוב יותר.

וכצפוי – יש הרבה מאוד דרמה במערכות היחסים האלו, ורק מעטות מאוד מהן מובילות לנישואים אמיתיים. לפי הכתבה הזו – בישראל רק בערך ארבעה זוגות התחתנו במשך שש עונות, וזה טוב יחסית לעומת תוכניות אחרות בפורמט דומה בכל העולם.

אבל האם זה באמת מפתיע?

הרי ברור לכולנו שמדובר על תוכנית טלוויזיה, וכדי שהיא תהיה מעניינת צריך להיות מתח וצריכה להיות דרמה משמעותית כדי למשוך אליה אנשים. הצופים אולי באמת מעוניינים לראות סיפורי הצלחה בתוכנית, אבל לא כשהם הופכים להיות מצליחים בכך שהם מסתדרים טוב כבר מתחילת התהליך והכל הולך על מי מנוחות. זה פשוט יהיה משעמם מידי.

אנשי צוות ההפקה והפסיכולוגים שמלווים את התוכנית מבטיחים לנו שהכל נעשה כדי להבטיח זוגיות כביכול טובה. אבל גם הם מודים שהסינון הראשוני שנעשה למשתתפים הוא ״כמה טוב הם עוברים טלוויזיה״ – כלומר המשתתפים מלכתחילה הם אנשים מטיפוס מאוד מסוים. כלומר אנשים ״יפים״, רזים ומטופחים עם מקצועות חופשיים, כאלו שנחשבים ל״מוצלחים״ ולבני זוג ״מבוקשים״, לפחות לפי הסטנדרטים השטחיים של החברה הישראלית ובעיקר הטלוויזיה שלה. אין פה אנשים מבוגרים מידי (כלומר אלו שהעזו לעבור יותר מידי את גיל שלושים ועדיין מחפשים זוגיות) או אנשים שמנים (היתה אולי אחת שנחשבה ל״שמנה״ בתוכנית, אבל בעצם היתה אישה במידה די ממוצעת במציאות הישראלית, ופשוט לא כחושה מספיק כדי להחשב לרזה מספיק כדי להופיע בטלוויזיה).

אין פה התרכזות בסיפורים אנושיים שעלולים לבוא חלילה על חשבון הנראות של בני הזוג – כך שהדרמה חייבת להגיע רק ממערכות היחסים עצמן.

לכן אני תוהה למה אנשים רואים בתוכנית הזו משהו שהוא מעבר לתוכנית מבדרת למדי ומסיקים מסקנות על מערכות היחסים שלהם ובכלל לאור מה שהם רואים בתוכנית. כביכול יש לתוכנית תווית של ״פסיכולוגים מנהלים אותה״ כביכול כדי להראות שהיא רצינית, אבל זה מרגיש כאילו הפסיכולוגים הם כיסוי לתוכנית שהיא בעצם די שטחית ולא מעמיקה, וככזו שלא הייתי רוצה שאנשים יצאו ממנה עם תובנות לגבי מערכות יחסים – פשוט כי היא לא מספקת אותן…

ביום שני בערב קיבלתי ווטסאפ מפתיע.

מדובר היה על ווטסאפ מאחת החברות שקיימות כיום בשוק ונותנות לזוגות שמתחתנים שירות שבו הן אלו ש״רודפות״ אחרי האורחים כדי לקבל מהם אישורי הגעה (או אי הגעה) לחתונה.

מעבר לחסכון בזמן, יש גישה שאומרת שלא פעם לאנשים ״לא נעים״ לסרב ישירות לבני הזוג או בני משפחותיהם כשהם מתקשרים לאורחים כדי לשאול האם הם מתכוונים להגיע, אבל עצם העובדה שהם מקבלים הודעה או שיחה מחברה אנונימית כנראה מקלה על האורחים לתת תשובה שלילית כנה.

מכיוון שלא הייתי מודעת למישהו קרוב אלי שעומד להתחתן, הופתעתי לקבל את ההודעה, ולקח לי כמה שניות כדי להבין שמדובר על חתונה של קולגה שלי לשעבר ממקום העבודה שכזכור עזבתי לפני כמעט שנה.

וזה הרגיש לי מוזר. כי לא ממש שמרתי על קשר איתו או עם אף קולגה אחר – ומעבר לזה גם לא קיבלתי שום הזמנה או הודעה מוקדמת בסגנון של save the date שמקובלת במקומותינו כדי להתריע בפני המוזמנים על החתונה מראש כדי שהם יוכלו לשריין את התאריך עבור האירוע (או למצוא תירוץ סביר למה הם מבריזים מהחתונה).

בדיעבד אני גם חושדת שייתכן שההודעה נשלחה אלי בטעות – כאילו אותו קולגה הרכיב רשימה של עובדים מהעבודה בזמנו ולא הוריד אותי ממנה, ואז שלח את המספר שלי בטעות לחברה כחלק מרשימה של ״חברים לעבודה״. עצם העובדה שההודעה המקורית הופיעה לי רק בווטסאפ בטלפון ולא הסתנכרנה לווטסאפ שפתוח לי בדפדפן במחשב גרמה לי לחשוד שייתכן שאחרי השליחה מישהו ״עלה״ על הבעיה והוריד את ההודעה אלי, אבל היא נמחקה רק חלקית כי כבר קראתי אותה בטלפון.

מצד שני, אם השליחה היתה מכוונת – אני שואלת את עצמי למה בעצם? האם מדובר על סיטואציה שבה בני הזוג שולחים הזמנות לכל העולם ואישתו כדי ״לכסות כספית את החתונה״ כי כביכול חתונה כמה שיותר גדולה מכסה חלק גדול יותר מההוצאות שלה? אמנם מדובר על עובד הייטק, אבל זו לא הפעם הראשונה שקיבלתי הזמנה בסיטואציה דומה. אז היה מדובר על עובד שעזב את החברה מיוזמתו כמה חודשים לפני החונה, ואפילו לא הזמין אותי למסיבת הפרידה שלו מהעבודה (ושמעתי עליה בגלל שהחבר׳ה שעבדו בצמוד אלי השתתפו בה והם דיברו עליה לפני ואחרי), אבל לחתונה שקרתה כמה חודשים אחר כך הוא בהחלט לא שכח להזמין אותי בשביל הצ׳ק.

והאם נראה לו שיהיה נעים לי להגיע, במיוחד לאור העובדה שפוטרתי בגלל יחסים מעורערים עם המנהלת המשותפת שלנו? העזיבה כביכול הוצגה לבקשתה של המנהלת כאילו סיטואציה שבה אני רציתי לעזוב, אבל יש לי רושם שהעובדים ידעו טוב מאוד מה בדיוק קרה, ומה רמת היחסים שלי עם המנהלת.

כמובן ששלחתי תשובה שלילית. אין לי רצון לשלם ״קנס״ על להשתתף בחתונה של מישהו שאין לי קשר אישי איתו. אבל אני עדיין מתבלטת האם לשלוח לו איחולי מזל טוב בווטסאפ או לא.

בביקור הקודם שלי בפארק דנאלי בשנת 2011, ראינו כמות עצומה של בעלי חיים, ומקרוב. כבר על הערב הראשון שלנו בפארק – אני, שרה, ומשה (זוג מטיילים ישראלים שבמקרה גם היו בטיול) רצינו להישאר בנקודה מסוימת לצפות בנוף של הרים מרובי צבעים, אבל כמה דקות לפני שהגענו לנקודה הזו, חצה את הכביש דוב גריזלי ממש מטרים ספורים לפני האוטובוס , והנהג סירב להשאיר אותנו באיזור מחשש שהדוב יחזור ויתקוף אותנו.

לאורך הטיול ראינו המון בעלי חיים – דובים, כמה סוגים של איילים (כולל המון איילי צפון אבל לא רק), ואפילו זאבים ושועל.

הפעם ראינו הרבה פחות בעלי חיים – כנראה כי התנועה הכבדה יותר באיזור המוגבל של הפארק שבו עדיין יש פעילות של אוטובוסים הבריחה אותם – והם כנראה העדיפו לעבור לאיזורים שבהם הכביש לא פעיל. אבל עדיין הצלחנו לראות קצת בעלי חיים.

קריבו Caribou הוא האייל שהגרסא המבוייתת שלו הם האיילים שמושכים את המזחלה של סנטה קלאוס כשהוא מחלק לילדים את מתנות חג המולד. אנחנו ראינו לא מעט איילים כאלו (שאני מודה – לא ראינו בביקור הקודם שלנו)..

Moose אייל הצפון הוא אייל שרואים לא מעט בפארק, לפעמים אפילו מקרוב. הפעם ראינו משום מה בעיקר נקבות, שלהן אין קרניים.

אמנם אי אפשר לראות את זה בתמונות, אבל האיילים האלו גבוהים יותר מבני אדם – ומסתבר שהם גם מאוד תוקפניים ולכן צריך להתרחק מהם ולשמור על מרחק מהם די שהם לא יתקפו אותכם. יש את אלו שטענים שהם מסוכנים יותר מאשר אפילו דובים בגלל התוקפנות הזו.

שכווי השלג Willow Ptarmigan היא הציפור הרשמית של אלסקה. בחורף היא לבנה ומסתתרת בשלג, אבל בקיץ היא חומה – ואנחנו זכינו לראות אותה עם כמה גוזלים כשהם רצו לחצות את הכביש:

סנאי אדמה Ground squirrel הוא אולי בעל החיים שעדיין נפוץ מאוד מאוד בכל הפארק וגם מעז להתקרב לאנשים, כנראה בגלל הפוטנציאל שלנו לאוכל. הם עד כדי כך רגועים שהסנאי שעומד בתמונות למטה עמד במרחק פחות ממטר ממני במסלול של הנהר הפראי, אבל ראינו עוד כמה בתוך הפארק עצמו.

בשבת חגגנו לאבא שלי יום הולדת שמונים. אמא שלי הזמינה מקום במסעדה נחמדה ברעננה בשם ״מקום בלב״ שבה היה חדר פרטי כדי שנוכל לחגוג בשקט. החדר היה שלנו לשלוש שעות, היתה בו טלוויזיה שעליה הקרנו מצגות, כולנו הקראנו ברכות, ה״נכדים״ סיפרו בדיחות קרש על סבים, והאוכל היה טוב והוגש בנדיבות רבה.

באמצע המסיבה התחלתי להרגיש כאב ראש שהתברר בתור מיגרנה, שמשום מה החמירה ברגע שהגעתי הביתה ונכנסתי למיטה, למרות שלרוב המיגרנות שלי לא כאלו חמורות או ארוכות.

הסבר קצר: יש לי מיגרנות בתדירות יחסית נמוכה, והן לרוב לא קשות וקצרות ועוברות תוך כמה שעות, ולא פעם אם אני מצליחה לשנ״צ שעה או שעתיים, המיגרנה עוברת.

אבל הפעם לא הצלחתי להרדם ובמקביל המיגרנה החמירה – אז בשלב מסוים לקחתי כדור נגד כאבים, ואחרי שעה הם פחתו מספיק כדי שאוכל להרדם מוקדם, וחשבתי שהבעיה נפתרה.

---

ביום ראשון התעוררתי בלי כאב ראש – אבל עם תופעה מדאיגה אחרת: הלב שלי התחיל לדפוק בקצב מדאיג. זה היה קל כשקמתי כי להתחיל להתארגן, אבל זה הפך להיות חריף במיוחד כשיצאתי מהבית לכיוון חדר הכושר והייתי צריכה ללכת לתחנת האוטובוס – ואז להיכנס לחדר הכושר מתחנת האוטובוס.

אבל מה שבאמת גרם לי הבין שלא יהיה אימון היום היו המדרגות בחדר הכושר – קומה אחת שלאחרונה התחלתי להרגיש שנעשית לי קלה יותר ויותר לעלות בה, אבל הפעם פשוט גרמה ללב שלי לדפוק ברמה שכבר התחלתי לחשוד שאולי קורה פה משהו לא תקין ברמה שבה אני צריכה ללכת לראות רופא.

הרבה מאוד רופאים לא אוהבים שהפציינטים שלהם מתייעצים עם ״דוקטור גוגל״, אבל לפעמים האינטרנט יכול בהחלט לתת פתרונות, במיוחד צ׳טים שונים – שבכל שאלה רפואית ששאלתי אותם עד כה נתנו כמה אפשרויות למה כל מחלה יכולה להיות – וגם שמה דגש על לתת לא מעט סימנים על מתי, ראוי, ואפילו מומלץ לפנות לרופא.

במקרה הזה אחת האפשרויות שהצ׳ט הציע היה באמת התייבשות – ולי זה הסתדר עם כמה דברים, כמו למשל העובדה שבאמת לאחרונה שמתי לב לזה שאני לא שותה כמו בעבר. או למשל שהעור בגב והרגליים שלי יבש ומגרד המון לאחרונה מיובש, משהו שלא קרה לי בשנים קודמות (והצ׳ט אושש שיכול מאוד להיות קשור לכך שאני לא שותה מספיק). וכמובן שגם המיגרנה כנראה היתה סימן לכך, כי היו לי בעבר מיגרנות כשלא שתיתי מספיק, והחומרה שלהן לא פעם היתה מקבילה לרמת החומרה של ההתייבשות.

אחרי שתיה של משהו בין ליטר וחצי לשניים אחר כך, כבר הרגשתי כרגיל לחלוטין כשקמתי מהמקום, למרות שכמובן שהמשכתי לשתות יותר לאורך כל היום, ואני חושבת ששתיתי משהו בין 4 – 5 ליטר מיל בסה״כ (פלוס גם שני משקאות חלבון של 350 מ״ל כל אחד, שהפעם בחרתי לא לשתות בטעם קפה כי קפה משתן).

היום אני כבר מרגישה בסדר לחלוטין, לפחות פיזית. נפשית כן מפריע לי משהו מאוד ספציפי: העובדה שהעדפתי להתייעץ עם האינטרנט במקום לשוחח עם רופא. אני מניחה שגם רוב הרופאים באופן עקרוני היו מעדיפים שהמטופלים שלהם היו מגיעים אליהם במקום לחפש פתרון באינטרנט, במיוחד במצב שיכול היה להיות מצב חירום רפואי.

אבל פשוט לא בא לי להתמודד עם התגובות של הרופאים להשמנה שלי. כן, הם צודקים שהשמנה מסוכנת (ולכן אני עובדת לאט לאט על לרזות) אבל חלקם גם מנסים להפחיד יותר מידי ו / או לשלוח אוטומטית לניתוחי קיצור קיבה שלא בא לי להתווכח איתם לגבי ההתאמה שלהם עבורי.

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני מקווה שטליק יסלח לי על כך שהכותרת שלי לא תואמת את זו של הטור בלוג השרביט החם – בין השאר כי מאוד מפריע לי השימוש בשם ״רפואה טבעית״ כתחליף לרפואה האלטרנטיבית. הרפואה הקונבנציונלית היא לא בהכרח פחות טבעית לגוף שלנו מאשר הרפואה האלטרנטיבית.

אנשים נוטים למשל לשכוח שאנטיביוטיקה למשל היא תרופה לחלוטין טבעית – היא התחילה מחומרים שפטריות ייצרו נגד חיידקים. הנ״ל לגבי הרבה תרופות אחרות שמשרתות אותנו בימינו.

ההבדל המשמעותי בין שני סוגי הרפואה נובע מכך שהרפואה הקונבנציונלית היא רפואה מבוססת מחקר. המחקרים מאחורי כל תרופה הם לפחות בתיאוריה מקיפים מאוד – בודקים את היעילות שלה לעומת תכשירים שלא מכילים חומר פעיל, משווים את הטיפול לטיפולים קיימים – וכמובן בודקים את התכשיר מבחינת בטיחות. הבדיקות האלו נעשות בהיקפים גדולים ומתחילות על בעלי חיים ורק בשלב מאוחר יותר לבני אדם.

הרפואה האלטרנטיבית לעומת זאת מבססת את התיאוריות שלה על רעיונות שלא בהכרח נבדקו בסדר גודל גדול, אלא על משהו שבמקרה הטוב נבדק על קומץ אנשים, אם בכלל. זה פשוט רעיון שלמישהו איפשהו נשמע ״הגיוני״ והפך לתורה רפואית שלמה.

לא פעם טיפולים כאלו נחקרים, והיו כבר מקרים שבהם טיפולים אלטרנטיביים הוכחו כיעילים במקרים מסוימים – והם הפכו לטיפולים שמקובלים גם ברפואה הקונבנציונלית. לא פעם הרפואה הקונבנציונלית תקבל גם טיפולים שהם לא יעילים בהכרח אבל גם לא מזיקים, מתוך הבנה שלעיתים יש לטיפול גם אפקט פסיכולוגי מסוים שמקל על החולים.

הבעיה היא כמובן שלא פעם לא רק שהטיפולים שהרפואה האלטרנטיבית מציעה לא יעילים – אלא הם עלולים להזיק, בין אם הם מפריעים לטיפולים של הרפואה הקונבנציונלית לעבוד, ובין אם הם גורמים לנזקים בפני עצמם.

יש למשל אנשים שמוותרים על טיפול קונבנציונלי בגלל הבטחות של על מיני שרלטנים שעוסקים ברפואה אלטרנטיבית ומבטיחים להם ריפוי שלא הולך לקרות. ממש כמו שלמשל כל מיני ״ניקויים״ תזונתיים כמו למשל צום מיצים או חוקנים יכולים לפגוע בתהליך העיכול של הגוף, או לגרום למחסור באלקטרוליטים וחומרים מזינים אחרים, במיוחד אם ממשיכים איתם לאורך זמן.

אני אישית לא מאמינה ברפואה אלטרנטיבית, אבל חושבת שטיפולים שאין בצידם נזק יכולים בהחלט לשמש לצד טיפולים קונבנציונליים אם הם עוזרים למטופלים מבחינה פסיכולוגית להתמודד עם מצבם הרפואי.

---

כמבוגרת אני מבינה שרופא המשפחה שלנו כשהייתי ילדה היה כנראה מאמין גדול ב״רפואה טבעית״ שכזו, ולמשל נתן פעם לאבא שלי מתון למשקה מוזר להורדת חום במקרה של מחלות שונות. מצד שני, כשהיה צריך הוא כן נתן לנו אנטיביוטיקה או טיפולים דומים.

כבר לא מעט שבועות התרגלנו לטקס (תרתי משמע) שבו חוזרים כמה חטופים לארץ במהלך שבת בבוקר.

אמנם אני מניחה שלא נתגעגע לטקסים המבזים של החמאס במהלך כל שחרור כזה, אבל אני חושבת שהשגרה של השחרור כולל החדשות על מי ישוחרר, ההמתנה לשחרור ולחזרה של החטופים ארצה, והעדכונים על המפגשים המרגשים שלהם עם המשפחות ומצבם הבריאותי (למרות שהצלמים נוטים להדחף למפגשים האלו בצורה מוגזמת).

ישראל רשמית רוצה להמשיך כמה שאפשר את השלב הראשון של העסקה שכולל הפסקת אש זמנית ולא דורשת נסיגה מוחלטת של ישראל מעזה. אני מניחה שזה נובע מהרצון של ביבי מצד אחד לשחרר כמה שיותר חטופים – ומצד שני לא לעצבן את ה״חברים״ שלו לקואליציה שמצפים שהוא יחזור ללחימה לפני שנגיע למצב שבו יש נסיגה מוחלטת מעזה (שאז כנראה נראה להם שהסיכוי לחזרה ללחימה ירד בצורה משמעותית, ואפילו ייעלם לחלוטין).

אבל כמובן שאי אפשר לרקוד על שתי חתונות – במיוחד כשברור לביבי שהרוב המוחץ של הישראלים מעוניין בחזרה של כל החטופים, ושכנראה גם רובם לא רוצים להיכנס למלחמה בלתי נגמרת בעזה. וברור לו, ל״חברים״ שלו בקואליציה וגם לנו שלא הולך להיות ״נצחון מוחלט״ על החמאס. הרי ברור לכולנו שמה שה״חברים״ רוצים זה ליישב מחדש את רצועת עזה, ואם אפשר ״על הדרך״ גם להרוג או לגרש כמה שיותר פלסטינים (העיקר שהם יצאו מתחומי ״ארץ ישראל השלמה״ שלהם) – אז מה טוב.

נותר רק לקוות שלטראמפ יש אינטרס לשקט איזורי במזרח התיכון כדי לשמור על מחירי נפט נמוכים, ולא יאפשר לביבי להיכנס שוב למלחמה – בין אם מדובר על רצועת עזה או הצפון, ובין אם מדובר על מלחמה בחזית חדשה מול מצרים או טורקיה שביבי מנסה לעורר. ושמעבר לאי התחלת מלחמה – ישוחררו גם שאר החטופים בהקדם האפשרי.

אחד המסלולים הידועים בפארק שנמצא ממש לפני הנקודה שבה הכביש סגור לתנועת מכוניות נקרא Savage River.

מדובר על מסלול יחסית קל בפני עצמו (למרות שהוא מתחבר גם למסלולים אחרים ומאתגרים יותר שעוברים בהרים סביבו), והוא גם לא ארוך במיוחד.

אני ורבים אחרים בחרנו ללכת במסלול הזה ביום הראשון שבו הגענו לפארק, אחרי שביקרנו במכז המבקרים ואכלנו בסביבתו ארוחת צהרים. המסלול גם היה יחסית קרוב לאתר הקמפינג שלנו – שאליו היה אפשר ללכת ברגל, אבל גם יש שירות הסעות שעצר מחוץ לאתר הקמפינג שלנו.

כתבתי על שירות האוטובוסים שנכנס לפארק עצמו – אבל יש גם שירות של אוטובוסים שנוסע לאורך כביש הפארק שנגיש למכוניות ואוטובוסים חיצוניים. בניגוד לאוטובוסים שנכנסים לפארק שהם בתשלום (ובעבר התשלום היה בהתאם לנקודת הסיום של האוטובוס בתוך הפארק), האוטובוסים שנוסעים באיזורים המשותפים הם בחינם.

יש קו שמוביל לאורך הכביש עצמו עד נקודת הכניסה לאיזור המוגבל בפארק (שבו גם יש כניסה למסלול של הנהר), אבל יש גם כמה קווים נפרדים שמובילים לשלוש נקודות עקרוניות בתוך הפארק עצמו: מרכז המבקרים, האיזור שבו יש שירותי מכולת, כביסה ומקלחות – ו״תחנת האוטובוס״ של הפארק ממנו יוצאים לא מעט מהסיורים (למרות שחלקם גם עוצרים מחוץ לאתרי הקמפינג השונים, אבל לא בהכרח כולם).

אמו של החטוף מתן צנגאוקר, עינב, ידועה כאחת האמהות הלוחמות עבור החטופים, אבל קולו של ירון, אביו של מתן, לא נשמע עד לאחרונה כשירון טען שההתנהלות של עינב פוגעת בשחרור של מתן ושהיא ״מעלה את המחיר״ של השחרור שלו בכך שהיא נלחמת בצורה כזו בולטת ופומבית לשחרורו.

אבל מסתבר שהעניין הפך למעין אופרת סבון שבה אחותו של מתן, נטלי, מספרת על כך שירון לא תפקד כאבא לה ולמתן כבר המון שנים.

התגובות בפייסבוק על הכתבה? שנטלי ומתן כביכול סבלו מ״ניכור הורי״. שזה אומר מצב שבו אחד ההורים (האמא במקרה הזה) גורם לילדים להרתע מההורה השני כי ההורה הנוכח יותר ״מלכלך״ על ההורה השני בעזרת שקרים או הגזמות די גדולות של המציאות.

מה האמת פה? האם ירון הוא אב מזניח, או שעינב אמא מלכלכת שפגעה במערכת היחסים של הילדים עם ירון? כנראה שאי אפשר לדעת. במציאות כמו במציאות, כנראה שיש פה שילוב של כמה גורמים, והאמת מאוד תלויה בנקודת המבט של מי שמציג רותה.

התחושה שלי היא שמישהו מנצל את ירון (האבא) מסיבות פוליטיות כדי להתנגד לפעולות של עינב, וכך מתגלה מחוסר ברירה ״הכביסה המלוכלכת״ של המשפחה.

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

או לפחות החלק הראשון של המשפט הוא הנושא של השרביט החם. החלק השני הוא תוספת שלי שקשורה למה שמוטי כתב בפוסט שהוא העלה כהצעה לכתיבה.

יש לדעתי בכל שפה שיבושי לשון משלה, שלא פעם מגיעים מסלנג או ״דיבור רחוב״, לעיתים קרובות של שפה של קבוצה תרבותית מסוימת. לא פעם, מה שמתחיל כשגיאה או שיבוש הופך בעצם לחלק מהשפה המדוברת ובסופו של דבר מאומץ באופן רשמי לשפה כדיבור ״נכון״.

בעיני (למרות שאריק כנראה לא יסכים עם האמירה), זה חלק מהיותה של השפה – שפה חיה ומדוברת. ושפה כזו היא שפה שמשתנה לאורך זמן ומתאימה את עצמה גם לתקופה שבה היא מדוברת (הרי שפת התנ״ך למשל לא בהכרח התאימה לדרישות השפה בתקופה שבה אליעזר בן יהודה החיה אותה, ממש כמו שהשפה שבן יהודה החיה לא עומדת בדרישות השפה כיום של עולם שהוא הרבה יותר טכנולוגי).

אולי במובן מסוים כל תקופה מביאה איתה ניב חדש של השפה, שאוצר המילים שלו, חוקי הדקדוק שלו, ואפילו המבטא שלו תלוי התקופה ודובר.

כפי שניתן להבין, אני יותר סלחנית מאשר מוטי או אריק לשיבושי לשון (וגם דקדוק) שונים, ואני חושבת שהם חלק בלתי נפרד משפה חיה ונושמת. שפה שבה אנשים לא היו משבשים מילים וביטויים – היתה שפה שכנראה לא נמצאת בשימוש יומיומי, ממש כמו העברית בתקופה שבה היהודים חיו בגולה ומבחינתם ״שפת הקודש״ דוברה רק במסגרת לימודי התורה או הגמרא, לא משהו שחלילה חושבים אותו חלילה בשירותים או משתמשים בו בסיטואציות אחרות של החיים.