פעם מזמן כשגרתי בוושינגטון

טוב, יהיה קשה להגיד ש״גרתי״ שם כי הייתי שם רק לשלושה חודשים – וגם לא ממש גרתי בוושינגטון עצמה אלא באחד הפרוורים שלה במרילנד.

אני מודה – יש לי בעיקר זכרונות לא טובים מהתקופה הזו, כנראה בגלל איך שהיא הסתיימה, אבל כנראה לא רק בגלל זה.

בעקרון, נוצר מצב שלאחד מהלקוחות שלנו היה מתכנת שלקח חופש לחצי שנה בערך, והלקוח פשוט החליט לבקש מהחברה שלנו לשלוח מתכנת שלה כדי למלא את הפער הזה במקום לחפש מחליף זמני בעצמם. כנראה שהחברה שלנו לא רצתה להשקיע בהוצאת ויזת עבודה עבור עובד שלה לתקופה הזו – והיא החליטה לנצל עובדים שאפשר להוציא להם ויזת תייר כדי לנסוע ל״נסיעת עסקים״ במקום.

עקרונית אם מישהו פה הוציא אי פעם ויזת תייר לארה״ב, אז זו ויזה שבעצם מספקת גם כניסה כתיירים וגם כניסה לאנשי עסקים כדי לבקר בארה״ב למטרות של ביקורי עסקים קצרים. כדי באמת למנוע ממישהו להשתקע – הויזה מוגבלת לחצי שנה של ביקור רציף, ומבדיקה שלי ראיתי שלרוב ממליצים לחכות חצי שנה נוספת לפני שבאים לבקר שוב בארה״ב לביקור ארוך יחסית (למרות שאם יש סיבה טובה לביקורים הארוכים האלו אבל שהם עדיין יהיו זמניים – כנראה שאפשר יהיה לןןתר על המגבלה עם מסמכים מתאימים).

בכל אופן, כנראה בגלל המגבלות האלו וגם בגלל שלדרוש ממישהו לעבור למדינה אחרת לחצי שנה נשמע מוגזם – החברה שלנו החליטה לחלק את הביקור לשניים ובמקום לשלוח מתכנתת אחת לחצי שנה – היא שלחה שתיים, כל אחת לשלושה חודשים.

המתכנתת הראשונה שהם שלחו היתה נ. היא היתה לדעתי אחת המתכנתות המוכשרות יותר שהכרתי כשעבדתי בחברה, או לפחות זה מה שהסקתי מהתפקיד שלה באותה תקופה. אני חושבת שלכן הוחמאתי מהעובדה ששלחו אותי להחליף אותה בתפקיד הזה, כי אמרתי לעצמי שזה בטח תפקיד חשוב.


כשכתבתי בזמנו על הרילוקיישן שלי לאטלנטה, שקרה קצת פחות משנה אחרי הנסיעה הזו – כתבתי בין השאר שאחת הטעויות שלי היתה שעשיתי את הרילוקיישן הזה לפני שהייתי בשלה מבחינה מקצועית, אבל בעיקר מבחינה אישית במובן הזה שלא ידעתי להתנהל בצורה טובה ב״פוליטיקה הארגונית״ של החברה בארה״ב.

בין השאר למשל לא ידעתי להתנהל בצורה טובה מול מנהל בכיר יותר שחשב שאני לא מוכשרת מספיק, או כשמינו לי מנהל שלא ממש ידע לנהל. זה פגע בדימוי שלי בעיני המנהלים, מה שהוביל לחוסר הערכה מקצועית שלא הצלחתי לשבור – ובסופו של דבר הוביל בכמה דרכים לעובדה שחזרתי לארץ מוקדם מהצפוי בצורה גרועה.

אני חושבת שאותן בעיות גם צצו בביקור שלי בוושינגטון, והן אלו שהשאירו אצלי טעם רע לגבי הביקור – רק שלצערי לא ממש הבנתי את זה בזמנו ועדיין יצאתי לרילוקיישן.

אני מניחה שהיו לי בעצם שתי בעיות עיקריות: שלא התלבשתי בצורה שלדעתה של המנהלת היה מספיק רשמי, ושלא הצלחתי להתחבר עם אנשים.

הסיפור עם הלבוש הפך להיות בלגן שהשפיע עלי גם בהמשך, אפילו בהקשר של הרילוקיישן שלי.

בדיעבד הבנתי שהמנהלת שלי בארה״ב ניסתה לרמוז לי כמה פעמים שהלבוש שלי לא מתאים בכך שהיא הפנתה אותי לחנויות בגדים מתאימות, לצערה (ובדיעבד כמובן גם לצערי) ללא הצלחה – פשוט כי לא הבנתי את הרמז. במקום לשוחח איתי ישירות – היא פנתה למי שהיתה מנהלת די בכירה במחלקה שבה עבדתי בישראל. אותה מנהלת בישראל היתה מישהי שבשלב זה עדיין לא היתה מנהלת המחלקה (למרות שהיא קודמה לתפקיד בערך שנתיים אחר כך), אבל התנהלה בתור כזו בנושאים מסוימים בברכתו של מי שהיה מנהל המחלקה, במיוחד בכל מה שקשור לנושאי משאבי אנוש.

כחלק מהביקור הזה בארה״ב הייתי זכאית לקבל כרטיס טיסה לבן זוג (אם היה לי) לביקור קצר בארה״ב. זה מה שעשתה למשל קודמתי לתפקיד. אבל בגלל שלא היה לי בן זוג, חשבתי לנצל את הכרטיס הזה לטיסה משלי – הייתי שם בתקופת פסח, ולכן רציתי לבקר בארץ כדי להיות בליל הסדר עם המשפחה שלי, והתכנון כנראה היה שבאותה חופשה אותה מנהלת ישראלית תתפוס אותי לשיחה על הנושא מה שהיה מאפשר לי לרכוש בגדים מתאימים בישראל.

אבל כנראה שהיה לי מזל במובן מסוים והפגישה הזו שכנראה היתה אמורה להיות מאוד לא נעימה עבורי לא ממש התקיימה. מסתבר שאותה מנהלת היתה בביקור קצר אצל לקוח בארה״ב בשבועות שלפני פסח, ואם אני זוכרת נכון היא אפילו היתה אמורה להיות על אותה טיסה שבה אני הייתי מניו יורק חזרה לישראל – אבל משום מה פספסה אותה, וזה כנראה גרם לכך שהיא לא חזרה למשרד בזמן כדי לשוחח איתי כמתוכנן על נושא הלבוש. יכול להיות שזה נבע מהעובדה שבגלל שהיא פספסה את הטיסה, היא לא הצליחה לחזור לארץ לפני החג, והיתה בחופש בחג עצמו כך שהיא לא היתה במשרד כדי להעיר לי. אולי היא במקור תכננה לשוחח איתי בטיסה עצמה או כשהגעתי עצמאית למשרד לאסוף את כרטיסי הטיסה שלי לחלק השני של הביקור, אבל בגלל שהיא לא היתה בטיסה או במשרד כשהגעתי היא החליטה לא לטרטר אותי ולגרום לי לנסוע שוב למשרדים.

בכל מקרה, חזרתי בסופו של דבר לוושינגטון לחצי השני של הביקור, חזרתי סופית לארץ – והדבר היחידי ששמעתי על הנושא היה הערה שנשמעה די אגבית ממי שהיה המנהל הישיר שלי במסגרת ההערכה החצי שנתית שלי זמן קצר אחרי הביקור הלא מוצלח הזה, והוא אמר משהו בסגנון שהוא שמע שמועות שלא היו מרוצים מאיך שהתלבשתי שם.

למזלי הוא אמר את זה בצורה שהיתה מצד אחד עדינה אבל מצד שני מספיק ישירה כדי שאבין את הרמז, וכשכמה חודשים אחר כך טסתי לנסיעות עבודה לספרד, כבר תיקנתי את מה שהיה ראוי לתיקון. בנסיעה הראשונה שלי לשם טסתי עם עוד קולגה שנסעה ללקוח אחר, והיא אמרה לי שהלבוש שלי נראה לה טוב ומקצועי ואין איתו בעיה ולכן לא חשבתי על הנושא עד הרילוקיישן שלי.

במקרה יצא לי לשוחח עם אותה כמעט מנהלת מחלקה לפני הרילוקיישן, ואז היא עשתה משהו שלדעתי היה מכוער למדי. היה לה חשוב לשוחח איתי על נושא הלבוש, וזה טבעי – אבל במהלך השיחה היא אמרה משהו לגבי זה שאחרי שחזרתי לארה״ב המנהלת שלי שם היתה אמורה לדבר איתי על זה אבל ״מסתבר״ שהיא לא עשתה את זה.

אני מניחה שלאותה מנהלת היו השיקולים שלה. אולי היא חששה שאגיב פחות טוב להערה כזו כו למשל שאיעלב ואולי אפילו אגיב בבכי או בהתנהלות בולטת דומה לעלבון הזה, ותגובה כזו תיתפס בצורה גרועה יותר אצל הלקוח מאשר הלבוש שלי. או אולי היא חשבה שהיא כבר אמרה לי ולא הקשבתי לה ולכן היא רצתה שהמנהלת שלי בארץ תדבר איתי, בלי להבין שפשוט לא הבנתי את הרמזים שלה ושהיא צריכה להגיד לי את זה באופן מפורש. או אולי פשוט לא בא לה להתעסק עם זה ממגוון גדול אחר של סיבות במיוחד כשהייתי עובדת זמנית (ואולי היה לה רושם גרוע עלי מסיבות נוספות לאלו של הלבוש), והיא הניחה בחלק השני של הביקור שלי שבטח כבר ״התרגלו״ אלי וזה יעבור בשקט לעוד כמה שבועות בודדים.

אבל לי כל האירוע הזה השאיר טעם די רע בפה מהביקור.


והיה עוד משהו, הפן החברתי.

חשוב לי להגיד – האנשים שעבדתי איתם שם היו אנשים נחמדים, ולא היה מדובר על אנשים אנטיפתיים, אבל משום מה לא הצלחתי ליצור איתם קשר חברתי טוב.

זה היה עד כדי כך בולט שביום שבו עזבתי את המשרד, המתנתי בתחנת האוטובוס ליד הכניסה של המשרדים לאוטובוס שיוביל אותי הביתה. ובמרחק של 10 – 20 מטרים עמדו שני עובדים ישראליים מהאתר, אז חשבתי לשוחח איתם או להפרד מהם שוב – אבל הם פשוט התעלמו לחלוטין מקיומי.

בדיעבד אני בעצם חושבת שאולי חלק מהעובדים היו שותפים במודע או שלא במודע לתסכולים של המנהלת שלהם לגבי. או שאולי פשוט באמת נפלתי על אתר שבו לא הסתדרתי, כי ברילוקיישן שלי באטלנטה היחס כלפי היה הרבה יותר חם מצד רוב העובדים האחרים.

אני כן זוכרת שבערך שנתיים אחרי הביקור הזה, כשאני הייתי ״עמוק״ ברילוקיישן שלי באטלנטה, יצא לי לבקר בניו יורק. באחד המוזיאונים חשבתי שראיתי את אחת הקולגות שלי מוושינגטון מסתובבת באותו איזור. לא הייתי בטוחה – אבל כן התרשמתי שאחרי מבט אחד לכיוון שלי היא פנתה לכיוון אחר מזה שהיא הלכה בו כדי שלא ניתקל אחת בשניה.

כמובן שלא יכולתי להיות בטוחה שזו היא, וגם אם כן – היה ברור לי כבר אז שהבריחה הזו היתה בעיה שלה ולא שלי. אני אישית לא ששתי לפגוש אותה בעצמי ואם בכל זאת היינו נפגשות – אני חושבת שאני הייתי מתעלמת ממנה, או אם לא היתה לי אפשרות להתעלם ממנה לכל היותר הייתי אומרת לה שלום מנומס וממשיכה הלאה כך שבאמת לא היה לה ממה לפחד.


והיה את היום שבו עזבתי את וושינגטון.

זה התחיל מהערב לפני, שהיה הערב של היום האחרון שלי בעבודה שם – זה שבו עמדתי בתחנת האוטובוס והמתנתי לאוטובוס וזוג הקולגות לשעבר התעלמו ממני.

ואז הגיע האוטובוס, נסעתי הביתה – ואחרי ביקור בחנות הכלבו המקומית לרכישת מזוודה חדשה כי הייתי צריכה מקום לכל השופינג שעשיתי, התחלתי לארוז. רק כדי לגלות שהאריזה לקחה המון זמן ולכן נגררה גם לבוקר שאחרי, היתה מאמץ פיזי לא מבוטל – והמזוודה והתיק שהיו לי היו מפוצצים וכבדים מאוד ברמה שהתקשיתי לסחוב את המזוודה.

הייתי צריכה לצאת לשדה התעופה לקראת הצהרים, אחרי שאיכשהו גררתי את כל הציוד שלי ללובי והמתנתי שם למונית שלקחה אותי לשדה התעופה.

היום התחיל בתור יום שמשי ומאוד חם – אבל בערך בשעה שבה התחלתי לחכות למונית, התחילו להצטבר עננים שהפכו מהר מאוד לסופות רעמים די חזקות, שגרמו לדחיה או ביטול של הטיסה שלנו מוושינגטון לניו יורק. ואני הייתי חייבת להגיע לניו יורק כדי לעלות לטיסה שלי לישראל, ולכן מאוד נלחצתי מזה.

בשלב מסוים התחילו שמועות על טיסה קטנה שהיתה אמורה לצאת באיחור משמעותי מאוד מכיוון וושינגטון לניו יורק, והיו בה אנשים משתיים או אפילו שלוש טיסות שבוטלו, מה שגורם לי לתהות עד כמה היה לי באמת מזל שהצלחתי לעלות עליה.

כשהגעתי לניו יורק, הייתי צריכה לעבור לטרמינל אחר שממנו יצאה טיסה של אל על לישראל. ובגלל שהגעתי לטיסה בטיסה של חברת תעופה אמריקנית, היה לאל על נוהל בטיחות מיוחד: במצב כזה, הייתי צריכה להמתין עד שהמזוודה תועבר לאל על מחברת התעופה האמריקנית, ואז להיות נוכחת בחדר בזמן שהמזוודה עוברת שיקוף רנטגן כדי לראות שאין בה שום דבר חריג.

זה נוהל לגיטימי לחלוטין, אבל בגלל שהטיסה שלי מוושינגטון לניו יורק יצאה בכזה איחור – לא היה לי זמו להמתין למזוודה לפני ששמתי לב שהטיסה עומדת לצאת בקרוב, למרות שאף אחד מצד אל על לא טרח להגיד לאף אחד מהממתינים שהגיע הזמן לצאת לכיוון המטוס.

אני לא יודעת מה היה קורה אם הייתי מפספסת את הטיסה רק כי המתנתי למזוודה שלי. יכול להיות שמבחינת אל על זה היה בסדר, אבל יכול להיות שלא. כך שהיה לי המון מזל ששמתי לב עצמאית לעובדה שאני צריכה למהר לטיסה.

הספקתי אליה, למרות שהייתי מאוכזבת מהעובדה ש״תקעו״ אותי במושב האמצעי מתוך שלושה מושבים. רק שכשעליתי לטיסה גיליתי שמישהי כבר ישבה במושב האמצעי שהיה שלי – מסתבר שמשני הצדדים שלי ישבו אמא ובת, ובגלל שיטת הכרטוס הדפוקה של אל על, איכשהו נתנו לשתיהן עדיפות לקבל את המושבים ליד החלון והמעבר, ואותי תקעו ביניהן. אבל הן רצו לשבת יחד ולכן ישבו יחד ליד החלון ובמושב האמצעי – והשאירו לי את המושב ליד המעבר, שהיה למזלי גם המושב שרציתי.

בהתחלה שמחתי, אבל בעצם העובדה שהן רבו כל הזמן במהלך הטיסה זה הרגיש קצת פחות נחמד.

ואז נחתנו בארץ – ואף אחד מאנשי צוות האוויר או הקרקע לא אמר לי דבר מאוד בסיסי לגבי המזוודות: אם קודם כתבתי על כך שמי שמועברת לו מזוודה מחברת תעופה זרה לאל על, הוא היה חייב בזמנו להיות נוכח בזמן שיקוף שלה. אבל אם זה לא קורה, למשל במצב כמו שקרה לי שהמזוודה לא מגיעה בזמן לטיסה מחברת התעופה הזרה – אז מעכבים אותה ל 24 שעות בשדה התעופה, ורק אז מטיסים אותה לישראל.

במצב כזה יכולתי פשוט לרדת מהטיסה ולצאת משדה התעופה, ולהמתין לאל על שישלחו לי את המזוודה הביתה. אבל כולן, כולל דיילות האוויר והקרקע, אמרו לי להמתין ולראות אם אולי המזוודה בכל זאת הגיעה.

היא כמובן לא הגיעה, אבל נאלצתי להמתין יותר משעה עד שכל המזוודות של המטוס הענקי והמפוצץ יצאו כדי לגלות את זה, ואז לעמוד המון זמן בתור לאבידות והמציאות כי איכשהו נתקעתי בתור שעמד בו מישהו שכחלר מהטיסה של ועבר דרך מדינה עויינת ולכן היה קשה יותר לבדוק מה קורה עם המזוודות שלו, או שהן נתקעו יותר בגלל הסיכון הבטחוני.

נתקעתי שם כל כך הרבה זמן שההורים שלי ביקשו משירות הלקוחות להתחיל לכרוז לי להגיע כי הם היו מודאגים שאולי קרה לי משהו. אבל לא יכולתי לצאת מהתור כדי לפגוש אותם כי אז לא הייתי יכולה לדווח על המזוודה שלא הגיעה…


אחרי כל הסיפורים האלו, שמחתי לחזור הביתה ולא להגיע שוב לאתר הזה.

בדיעבד הבנתי שכשנתחיל המשבר הכלכלי של פיצוץ הבועה בערך שנה אחר כך, כנראה שסגרו לחלוטין את האתר או צמצמו אותו קשות, כולל את מי שהיתה המנהלת שלי שם שחששה להעיר לי על הבגדים, למרות שבתקופה שבה הייתי שם היו מרוצים ממנה ואפילו קידמו אותה.

הטיול לאלסקה – הפארק הלאומי קלואני Kluane National Park

Kluane National park הוא פארק לאומי די גדול וידוע (לפחות ל״מביני עניין״) באיזור יוקון שבקנדה. הפארק עצמו כנראה מאוד גדול, אבל שני הטיולים שבהם הייתי עצרו ליד אגם בשם אדם קת׳לין Kathleen Lake שלידו יש הרים וכמה מסלולים בכמה רמות. אפשר ״סתם״ להסתובב סביב האגם במסלול שמתחיל כדרכה סלולה ואז אפשר לרדת ממנה לחוף עצמו, אפשר ללכת במסלול סביב האגם שגם עולה קצת להרים עצמם – ויש את ״ה״מסלול – שעולה להר עם השלג עליו שתראו עוד מעט בתמונות.

המסלול ה״רשמי״ הוא כזה שמביא את המטיילים לנקודה הרחבה שקרובה לפסגה, ומשם אפשר לעלות במסלול שהוא הרבה פחות מוסדר לראש ההר ולצעוד עליו.

בטיול הקודם שלנו סיפרו לנו על המסלול הקשה יותר, אבל הדגישו שמדובר על מסלול קשה, ושהוא מיועד בעיר למיטיבי לכת – והייתי אומרת שבאמת רק המטיילים החזקים יותר ניסו לעלות עד ראש ההר. אבל הפעם הרגשתי שהיה יותר ״לחץ״ לעשות דווקא את המסלול הקשה – המדריכים ממש הדגישו ש״רובכם יכולים לעשות אותו״ והציגו את האלטרנטיבות כמשהו פחות טוב או מעניין.

ואכן נראה שרוב הקבוצה ניסתה לעלות לראש ההר – עם תוצאות קצת מפחידות.

חלק גדול מאלו שהחליטו לעלות על המסלול הזה יצאו מוקדם בבוקר כי הם ידעו שיש להם צעדה ארוכה – אבל היתה קבוצה של אנשים שיצאה יחסית מאוחר. ואותה קבוצה לא חזרה לארוחת הערב, וגם לא במשך המון זמן אחריה. זה עורר דאגה אצל המטיילים שהיו חברים שלהם, בעיקר כי הם חשבו שייתכן שתהיה להם בעיה ליצור קשר עם מישהו מהקבוצה או המדריכים בגלל בעיות קליטה בניידים או כי נגמרה לכולם הסוללה של הנייד.

המדריכים לא נראו מודאגים במיוחד ואפילו הלכו לישון בשלב מסוים עוד לפני שהמטיילים עצמם חזרו, אבל כמה מאיתנו נשארנו ערים עד שהם חזרו בשעה מאוד מאוחרת בלילה מתוך דאגה שאולי הם הסתבכו או שמישהו נפצע. התחלנו ממש לדבר על מתי שווה לנו ליצור קשר עם הנהלת הפארק כדי אולי לשלוח מישהו לבדוק מה קורה איתם.

למזלנו הם חזרו כמובן בשלום, רק מאוחר. ואני חושבת שהם העריכו שכזו קבוצה גדולה של מטיילים המתינה להם ודאגה להם. אבל אני שואלת את עצמי איזה רושם הם קיבלו מכך שהמדריכים לא המתינו להם, למרות שדאגו לשמור להם ארוחת ערב כמובן.

שיחותי עם הקואצ׳רית

בשיחה האחרונה שלי עם הקואצ׳רית שאני עובדת איתה עלה נושא שקצת הפריע לי.

היא רצתה שלפני שאתחיל לעבוד עם קואצ׳ר בתחום הטכני, שאגדיר לעצמי איזו חברה מתאים לי לעבוד בה. מסתבר שיש לה כלי אבחוני כקואצ׳רית שיכול לעזור לי להבין מה ה״ערכים״ שחשובים לי במקום העבודה.

״הערכים״ הם בעצם פרמטרים מסוימים של מקום העבודה – למשל היציבות שלו. נניח מישהו שמחפש יציבות יהיה מישהו שיעדיף לעבוד בחברות גדולות ומבוססות ולא בסטארטאפים, ומישהו אחר יכול להגיד שדווקא היציבות של החברות הגדולות מפריעה לו (כי בחברות גדולות יש הרבה נהלים) והוא מעדיף את חוסר הרשמיות של סטארטאפים.

אבל מן הסתם כל ערך כזה הוא משהו שנתון לפרשנות אישית. למשל אחד הערכים הוא הצורך לעבוד במקום שבו אנשים שומרים בצורה מאוד מוקפדת על כללים. אם מישהו עובד במקום שבו עוסקים בחומרים מסוכנים, אז המשמעות של שמירה על הערך הזה היא שמדובר על מקום מסודר עם כללי בטיחות שנכפים בצורה טובה – ומקום שבו זה לא קיים הוא מקום שבו הסיכוי לתאונה הוא גדול יותר ולכן זה מקום שהוא לא טוב מבחינה בטיחותית.

אבל במקום שבו יש אפשרות לגמישות מסוימת בכללים, מי שחייב להצמד אליהם בלי לותר וקשה לו שאחרים חורגים מהם – הוא מישהו שהוא כנראה מאוד נוקשה בהרגלים והאמונות שלו, אולי אוטיסט במובן מסוים, שלא מרגיש טוב עם חריגה רק בגלל שהיא חריגה ובגלל ש״כך צריך לעבוד״ – ולא בגלל שהתוצאה של החריגה היא כזו חמורה.


אי ההסמכה שלי עם הקואצ׳רית נבע בעצם מהפרשנות שלה לערך שבו היא טענה שאני זקוקה להערכה של המנהלים שלי.אומרת שאני צריכה עבודה שבה אני אוכל לבלוט בתור מישהו ותיקה ועם ״מעמד״ – כלומר מישהי שעוסקת במה שהיא כבר מכירה.

הבעיה עם האמירה הזו היא כפולה.

החלק הראשון הוא שהרגשתי שהיא מפרשנת את הרצון שלי בהערכה במין צורך להיות המובילה והבכירה, מה שיתאפשר רק עם הידע הקיים שלי שהוא כידוע למי שקורא לאורך זמן בבלוג מיושן.

אבל מבחינתי לא חשוב להיות מובילה או בכירה – יותר חשוב לי לעבוד בסביבה שבה פשוט יעריכו אותי ואת היכולות שאני מביאה מעבר לטכנולוגיה, גם אם יהיה מישהו מוביל אחר בסביבה. וזה מאוד הפריעה לי שהיא דחפה דווקא לקבלה של הפרשנות שלה ולא לזו שלי.

החלק השני נובע ממשהו שכבר כתבתי עליו פה בבלוג, וזו העובדה שבגלל שהידע שלי מיושן, זה מקשה עלי להגיע לתפקידים, וזה אפילו יותר קשה עכשיו בתקופה של משבר כלכלי. ואני מניחה שבשנים הבאות זה רק ילך ויחמיר. לכן בעיני להישאר באיזור הנוחות הזה הוא צעד מאוד בעייתי. לכן אני חושבת שהדחיפה הזו להישאר באיזור הזה היא מאוד בעייתית בעיני.

בעצם בהסתכלות אחורנית אני זוכרת כמה מקרים שבהם הקואצ׳רית ממש דחפה אותי להמשיך בתהליכי ראיונות לתפקידים שיותר מסתמכים על יכולות מיושנות, אפילו אם היה מדובר על חברות שלא רק שלא היו מקדמות אותי מבחינה מקצועית אלא אפילו מחמירות את הבעיה לאורך זמן. מבחינתה זה תמיד היה מסיבות של ״בריא לנסות להרחיב את החיפוש כמה שאפשר״ או ״שווה להתראיין עד הסוף כדי שתהיה האפשרות, גם אם תבחרי לא לקחת את התפקיד בסוף״.

יכול להיות שזו הדרך שלה להוביל אותי ״להבין לבד״ את המסר, אבל במקביל אני מרגישה שזה פשוט מסלול שלא מתאים לי – במיוחד כשמקבוצות מקצועיות אני מקבלת מסר שניתן להשלים לפחות חלקית את הפערים המקצועיים באופן עצמאי.

ברור שזה לא מצב פשוט, במיוחד במצב שבו השוק במצב כלכלי גרוע – במצב כלכלי סביר ואפילו טוב כנראה שחברות היו מוכנות להתפשר על ידע כזה או אחר. אבל לוותר מראש על יכולת להתקדם נשמעת לי טקטיקה בעייתית ממש כמו זו שתתעקש על תפקיד שיש לי בו חוסרי ידע רציניים רק כי לשם אני רוצה להתקדם – כי בשני המקרים אני לוקחת את הפתרון לקצה הכי קיצוני.

התשובה למה אני כן יכולה לעשות ולצפות יכולה להגיע לי מהדרכה בפן המקצועי, משהו שהקואצ׳רית שלי לא יכולה לספק, ובדיוק עמדתי לפנות למישהו שכן יכול לתת לי את הייעוץ הזה – אבל לבקשתה של הקואצ׳רית שלי עיכבתי את הפניה אליו כדי לעבור איתה את ההדרכה הזו של הערכים. אבל במהלך המפגש בגלל שהדיון הפך להיות דווקא על הנושא הטכני, והרגשתי שאני זקוקה למידע מהקואצ׳ר המקצועי כדי שהדיון יהיה משמעותי.

בסוף הדיון הרגשתי ממש עצבנית וכועסת, ואני חושבת שזה היה מאוד מורגש.

בדיעבד אני חושהת שהכעס הזה נבע מכמה סיבות – כשהברורה מאליה היא העובדה שכנראה אני מתחברת פחות לנושא הזה של ה״ערכים״. כלומר ברור לי שיש פרמטרים שלפיהם נמדדת התאמה בין העובד למקום העבודה – אבל הכימות הזה של כל דבר למשהו שהוא אבסולוטי והפרשנות שהיא כפתה עליה מרגישה לי פחות מתאימה. מעבר לזה, אני לא חושבת שאפשר כרגע לבחון מקום עבודה בלי שאני פותרת את הבעיות שיש לי בפן המקצועי.

ויש גם כמה דברים מסביב שמתחילים להרגיש לי לא נעימים. למשל עכשיו כשאני לא עובדת לוח הזמנים שלי גמיש יותר, אז נוח לי יחסית להעביר את הפגישה במקרה שהקואצ׳רית צריכה להעביר אותה – אם למשל מעבירים לה את הימים שבהם היא עובדת במשרד, או שיש לאחד מהלקוחות האחרים שלה ראיון דחוף או בלת״ם. והוא צריך להפגש איתה.

אבל לאחרונה אני מרגישה שמרוב גמישות כבר הפגישות בינינו הפכו למשהו שברור מאליו שאפשר להזיז, לא משהו שאפשר לבקש להזיז כי אין ברירה אחרת. לא זכור לי מתי בפעם האחרונה קבענו פגישה והיא התקיימה בזמן שקבענו בלי בקשה לגמישות או הזזות.

וגם היה במפגש עוד האירוע שהפריע לי: המבדק שעשינו היה אמור להיות מבדק ליכולות והרצונות שלי, אבל באחת השאלות הקואצ׳רית לקחה את זה לכיוון של ״איך את מציגה את הדברים למעסיק״ באופן לא צפוי.

ברור שיש דברים שלא נאמרים בראיון – ממש כמו שאני עובדת בשביל משכורת (ובשביל ללמוד ולהתפתח כדי שתהיה לי משכורת לאורך זמן), גם המעביד בסה״כ רוצה מישהו או מישהי שיתנו לו תפוקה כמה שיותר גדולה. אבל כמו שהעובד יגיד תמיד איך הוא יכול ואפילו רוצה לתרום לחברה, גם המעביד יגיד איך הוא מתייחס יפה לעובדים שלו.

אבל בסופו של דבר אני צריכה קודם כל להבין מה סדרי העדיפויות שלי בחיפוש עבודה לפני שאני משכנעת את החברה כמה שווה לה לגייס אותי. וגם אם ייקח לי יותר זמן למצוא כך תפקיד , בעיני הפן הטכני מספיק חשוב כדי לא ללכת למקום שיהיה מבחינתי מאוד גרוע מבחינה מקצועית ויחמיר את המצב שלי. ושימו לב שאני לא אומרת שאני מחפשת שיפור אלא שמה דגש על לא להחמיר את הבעיה, ולא מחפשת לשפר אותה באופן מוחלט כאן ועכשיו.

כלומר אני לא מחפשת את התפקיד המושלם מוכנה להתפשר – אבל עד כ=גבול מסוים, ואני מרגישה שאולי הקואצ׳רית לא מכבדת את הגבול הזה.

מעבר לזה, אני גם לא מרגישה בנוח לבזבז את זמנם של המראיינים אם התפקיד באמת לא רלוונטי עבורי. זה לא רק עניין של ״קארמה״ – אלא גם העובדה שברור לי שמישהי שמתראיינת ואז פוסלת את התפקיד רק בגלל המהות שלו יכולה להיתפס מאוד רע על ידי החברה והצוות שראיין אותה, ואי אפשר לדעת אם ומתי אתקל שוב באותם אנשים שהיו חלק מהתהליך.

זה מזכיר לי שכשסיימתי את התואר, מצאתי דירה במרכז עם מישהי מהלימודים שהסתדרנו טוב יחד בעבודה על תרגילים, אבל פחות בתור שותפות לדירה. אחרי המגורים איתה עברתי לארה״ב לכמה שנים והקשר בינינו התנתק, אבל כמה שנים אחרי שחזרתי חיפשתי שוב עבודה – והתפקיד שמצאתי היה במחלקה שבה היא עבדה, והיינו צריכות לפעמים לעבוד יחד. למזלנו היחסים בינינו לא הסתיימו בפיצוץ ולא היו אפילו קרובים לכך אז יכולנו לחזור ולעבוד יחד בצורה טובה, אבל זה מעיד על עד כמה העולם לפעמים קטן ועד כמה אי אפשר לדעת איפה תפגשו שוב אנשים.

פחדים מרופאי שיניים – חלק שני

אני חושבת שמאז שחזרתי לארץ, באמת הפכתי להיות פחות חששנית בכל מה שקשור לרופאי שיניים, ואני קובעת תורים הרבה יותר בקלות.

אבל כן היה לי אירוע אחד שכנראה החזיר אותי כמה צעדים אחורה.

לפני בערך תשע או עשר שנים, אחרי המון זמן שלא ביקרתי אצל רופא שיניים – נשברה לי שן. הייתי בטוחה שאני פשוט צריכה טיפול שורש, אבל ביקור במרפאת השיניים של קופת החולים שלי שקרובה אלי הביתה פלוס צילום רנטגן הראו שלא נשאר מספיק שן בשביל טיפול שורש ואני זקוקה לעקירה, ומעבר לזה טיפול יסודי אצל שיננית, עוד כמה טיפולי שורש, והרבה בלגנים אחרים.

הטיפול נמרח על המון זמן וגם הסתבך עם הזמן, בין השאר כי הרופא במרפאה שהיה אחראי על טיפולי שורש התעקש שהוא לא יכול לטפל בי כי השורשים שלי ״קטנים מידי״ ויש הרבה מהם.

יש עקרונית בקופה רופאה שמבצעת טיפולי שורש בשימוש במיקרוסקופ, אבל בתור רופאה מומחית מן הסתם משתלם לה יותר לעבוד באופן פרטי ולכן צריך לקבוע לה תור המון זמן מראש כי היא מקבלת חצי יום בשבוע במרפאה מאוד ספציפית של הקופה.

הקיצר, כשרופאה הקבועה שלי בקופה שמעה את זה, היא אמרה לי לא לקבוע לה תור אלא שלחה אותי לרופא אחר במרפאה אחרת של קופת חולים שנחשב למומחה מאוד גדול בטיפולי שורש.

הוא התחיל לטפל בי, ולמרות שהוא כמובן הרדים לי את השן – פתאום התחלתי להרגיש כאבים מאוד חזקים באחד השורשים. התלוננתי על זה אבל הוא לא היה קשוב והתעקש להמשיך לטפל בו גם כשלי היה ברור שהשן לא מורדמת כמו שצריך.

בדיעבד הטיפול שלו לא צלח. הרופאה הקבועה שלי שלחה אותי לרופאה המומחית והייתי צריכה להמתין לתור אצלה עוד כמה חודשים, והיא בתורה אמרה שבשלב זה כבר לא נשארה מספיק מהשן כדי לעשות בה טיפול שורש ושצריך לעקור אותה (אחרי עיכובים בזה שהרופא המקורי שעסק בטיפולי שורש במרפאה שלי לא הצליח לטפל בה, הרופא המומחה במרפאה הרחוקה גם לא הצליח, פלוס זמן המתנה מאוד ארוך לתור אצלה). ואני די בטוחה שגם במהלך העקירה הרגשתי שמשהו שם כואב לי משמעותית יותר מהרגיל, ולמזלי עקירה היא לרוב פעולה מאוד קצרה וקולעת ולכן לא הייתי צריכה לסבול הרבה.

כששוחחתי על זה עם הרופאה הקבועה שלי, היא אמרה שלפעמים זה קורה, ויש אנשים שלפעמים העצבוב של איזור השיניים חריג ולכן נקודות ההרדמה הרגילות שרופאי השיניים משתמשים בהן הופכות להיות לא יעילות, וזה כנראה מה שקרה עבור השורש הספציפי הזה בשן הזו.

אני לא יודעת אם זה היה הטיפול שהיה באמת מאוד כואב, או היחס המזלזל הזה של הרופא כלפי התלונה שלי, אבל אני מרגישה שמאז באמת קשה לי יותר עם הנושא הזה של טיפולי שיניים.


ואז יש את הנושא של הטיפול האחרון שעברתי, שהוא נקודה רגישה בפני עצמו.

בשנים האחרונות מרפאת השיניים שלי (במסגרת הקופה) נוטה לשכור המון רופאים ושינניות ערבים. אני לא יודעת אם זו מדיניות של גופים מטעם המדינה או פשוט מצב שבו הם מקבלים בונוס על כל עובד ערבי שהם שוכרים, אבל חלק משמעותי מהצוות (כולל כמה שינניות ורופאים) הם ערבים.

זה אפילו הגיע לרמה שהם שכרו בוגר התוכנית לרפואת שיניים בתור שיננית.

הרופאה שליוותה אותי בזמנו והיה לי קשר טוב איתה עזבה, ואחרי שהועברתי בין כמה רופאים – בביקור שלי במרפאה ביולי 2020 העבירו אותי לרופא שיניים ממוצא ערבי.

הגעתי לביקור כי חשבתי שעומד ליפול לי כתר וציפיתי שפשוט ידביקו לי אותו מחדש – אבל התברר שהרופא טען שהשן השתחררה ממקומה בגלל דלקת חניכיים קשה מאוד, ולכן חייבים לעקור אותה. בין לבין הוא גם שלח אותי לצילומים וראה כמה סתימות אחרות שצריך לעשות – בין השאר בשיניים הקדמיות העליונות שלי.

את העקירה עשיתי אצל הרופא שמתמחה בעקירות, אבל את הסתימות עשיתי אצל הרופא המאבחן.

כשהוא ביצע את הסתימות בשיניים הקדמיות רק אחרי שיצאתי מהמרפאה שמתי לב לזה שהוא למשל לא הוציא משם את צמר הגפן שהוא שם. ורק כשהגעתי הביתה שמתי לב שהוא פשוט לא ממש השאיר לי שם ״שיניים״: התוצאה היתה בעצם שיניים מאוד קטנות יחסית לשאר השיניים בפה עם מרווחים מאוד גדולים בינן לבין עצמן ובית שאר השיניים – תוצאה שהיתה איומה מבחינה אסתטית.

השיננית שהייתי אצלה היתה בטוחה ששברתי את השיניים מרוב שזה נראה רע וחריג. אמא שלי ממש נבהלה מהתוצאה.

אבל כשאמרתי את זה לרופא בביקור הבא אצלו, הוא אמר שאין צורך להשלים את השיניים וזהו.

אמא שלי בשלב זה הציעה שפשוט אנסה ליצור קשר עם מישהו מעליו בקופה כדי שיבדקו מה אפשר לעשות (לאלץ אותו לתת פתרון אסתטי יותר, להעביר אותי לרופא אחר שייתן לי פתרון) – אבל כשיצרתי קשר דרך הודעה אינטרנטית, מסתבר שזה הועבר למרפאה בתור תלונה. ומבחינת המרפאה, התלונה הזו היתה מאוד מכעיסה.


כן חשוב לי לכתוב שתחום רפואת השיניים בארץ בכלל ובמסגרת קופות החולים בפרט הוא מאוד בעייתי במובן ה״ביטוחי״ שלו.

בניגוד לתחומי רפואה אחרים שבהם הביטוח הרפואי דרך קופות החולים מכסה את רוב עלויות הטיפול – ברפואת שיניים צריך לשלם על כל דבר פחות או יותר, גם אם יש ביטוח בקופה עצמה, כולל ביטוח ברמות הכי גבוהות שלו.

וכשנוצר מצב שבו הטיפולים מורכבים יותר, העלות שלהם יכולה להגיע בקלות לאלפי שקלים, ואפילו עשרות אלפי שקלים. ולא מעט אנשים מתקשים לשלם סכומים כאלו – במיוחד כשהם מצפים שכשהם מקבלים את הטיפול דרך קופת חולים, זה יעלה משמעותית פחות (ממש כמו שטיפול אצל אורתופד או רופא משפחה כמעט לא עולה להם כלום).

כך שלא פעם רואים את פקידות הקבלה או אפילו את המנהלות של המרפאה ממש רבות עם לקוחות על תשלומים, או אפילו מסרבות לתת ללקוחות להיכנס לקבל טיפול אם קיים להם חוב גדול, אפילו אם מדובר על טיפול חירום.

במצב כזה יש לי רושם שמרפאות שיניים במסגרת הקופה ״חוטפות״ לא מעט תלונות לגבי המדיניות הזו, בין השאר כי פקידות הקבלה לא פעם הן חסרות אונים במצבים שנוצרים בגלל חובות, והיחס שלהן לאנשים יכול להיות גס רוח בהתאם, מה שכמובן מוביל למרמור מצד הלקוחות – ולעוד תלונות.

ואני חושבת שיכול מאוד להיות שלכל קופה חשוב מדד שביעות הרצון של הלקוחות, והלחץ להגיע לשביעות רצון גבוהה גם מועברת הלאה לרמת המרפאות עצמן והרופאים בהן, וכנראה שלמרפאות השיניים הכי קשה להתמודד עם המדדים האלו בגלל הסיבות הנ״ל.

יש לי תחושה שהמצב הזה של קושי להתמודד עם לקוחות הוא מה שהוביל את מי שהיתה מנהלת הסניף או אחת מהעוזרות שלה להתקשר אלי וממש לצרוח עלי על למה אני מתלוננת על כל שטות.


בסופו של דבר הרופא נאלץ להשלים את השיניים בצורה יותר אסתטית, והתיקון שלו עדיין עובד לא רע 4.5 שנים אחר כך.

אבל כן היה לי בתקופה הזו ראיון עבודה מאוד חשוב שאני חוששת שלמראה הנוראי של השיניים שלי כנראה היתה השפעה שלילית עליו.

למרות שהתקופה עדיין היתה תקופת הקורונה ורוב ראיונות העבודה התנהלו אז דרך זום או תוכנות דומות – אבל המנהל הספציפי הזה שראיין אותי רצה שהראיון יערך פנים מול פנים, ולא ידעתי איך לסרב לו. אבל בדיעבד יש לי רושם שהמראה הנוראי של השיניים השפיע על הרושם כלפי בצורה גרועה, והיה אחת הסיבות לכך שנכשלתי בראיון.

ומאז יש לי בעיה מאוד קשה עם ללכת לרופא הזה, ואני ממש נמנעת מזה – כי בעיני עצם העובדה שהוא חשב שלגיטימי לתת לי להסתובב עם מראה שיניים כל כך גרוע מעיד על חוסר שיקול דעת או חוסר מודעות מאוד גבוה.

הבעיה היא שקשה לי לקום ולהגיד שאני לא סומכת על הרופא הזה – קודם כל כי הוא ערבי, ואני מניחה שהשאלה היא עד כמה המוצא שלו משנה תעלה, גם אם רק במחשבות שלו. כי ברור לי שזה לא קשור למוצא אלא פשוט לבעיה אובייקטיבית שבה הוא חשב שזה בסדר לשחרר אותי מהמרפאה במראה איום ונורא.

מעבר לזה, מיידית אחרי האירוע חששתי מזה שההנהלה תעשה לי בעיות כי הם כעסו על התלונה.


הסיבה לכך שאני כותבת את כל זכרונות רופאי השיניים האלו הוא כי במהלך יום חמישי, שבו פרסמתי את הרשומה הראשונה על הנושא, הרגשתי כבר משעות הצהרים שמשהו רופף באחד הכתרים שיש לי בפה. לא נראה לי שהשן מתנדנדת כך שאני מקווה שמדובר באמת על כתר שעומד ליפול, אבל אני קצת חוששת שזה משהו מורכב יותר. בדיעבד התחושה הזו נעלמה אחרי יום או יומיים ועכשיו זה פחות מורגש, אבל עדיין שווה לי לראות רופא.

בהתחלה ניסיתי להתעלם מזה, אבל בשעות אחה״צ המאוחרות כבר היה לי ברור שקורה משהו לא טוב – והחלטתי לעשות את המעשה הבוגר ולקבוע תור לרופא שיניים.

כמובן שזה לא עבר חלק.

כי קודם כל, המרפאה שלי לא מופיעה באתר של קופת החולים כשהיא מאפשרת לקבוע תורים אונליין.

דבר שני, פעם הייתי יכולה להתקשר למרפאה באופן ישיר – היום השיחות עוברות אוטומאטית למוקד. זה בעייתי בעיקר כשהמרפאה מחפשת אותי מסיבה כזו או אחרת, נניח להזיז לי תור – ואני פשוט לא מצליחה לחזור אליהם.

אני מגיעה למוקד, ועונה לי מישהי נחמדה שקודם כל מבצעת תהליך של וידוי זהות – ואז נותנת לי תור רק לתחילת פברואר. אמרתי לה שזה נשמע לי רחוק, ובאמת זה נשמע לא הגיוני: בזמנו (במיוחד בתקופה שבה הייתי מגיעה טלפונית ישירות למרפאה) תמיד היה תור בטווח של שבוע עד שבוע וחצי. אז כבר היה לה ״סידור״: בוקר אחרי יתקשר אלי רופא שיניים ״אונליין״ כדי לבדוק אם זה מקרה מספיק דחוף כדי להקדים את התור, ואז יקדימו לי אותו.

וזה היה המצב והמרפאה חזרה אלי, והקדימה את התור בבערך שבועיים או שבועיים וקצת, עדיין שלושה שבועות וטיפה מהיום, אבל יותר טוב ממה שנקבע לי מראש.

פחדים מרופאי שיניים – חלק ראשון

אנינו משפחה שגנטית כנראה משני הצדדים, יש לנו נטיה לבעיות שיניים, וזה משהו שלא נחסך ממני כבר מגיל מאוד צעיר.

אני חושבת שעברתי טיפול שיניים ראשון בגיל שלוש או ארבע, ועשו אותו תחת הרדמה מלאה. כנראה שזה נהוג בגילאים האלו בגלל שילוב של העובדה שקשה לגרום לילדים בגילאים האלו לשבת בשקט, וגם כי הטיפול יכול להיות אולי קשה מבחינה רגשית.

את הנושא של ״קשה מבחינה רגשית״ הכרתי בשנים הבאות, בטיפולי שיניים בתור ילדה. אני חושבת שחלקית זה נבע מטיפולי שיניים שקיבלנו שהיו בעצם באחת משתי מסגרות.

המסגרת הראשונה היתה במחלקה של לימודי רפואת שיניים בבית החולים שבו אבא שלי עבד, שם נתנו למתמחים לטפל באבחון ובסתימות קלות. מן הסתם הרמה המקצועית שלהם היתה נמוכה, ובדיעבד אני שואלת את עצמי עד כמה חוסר הניסיון אולי הוביל לקצת כאבים שרופא מנוסה היה נמנע מהם – או יכולת טובה יותר לתקשר עם ילדה שבאופן טבעי מבוהלת מהסיטואציה.

המסגרת השניה היתה לא פעם רופאים פרטיים שאמא שלי מצאה. לא פעם היא היתה מוצאת רופא צעיר בתחילת דרכו שפתח קליניקה פרטית חדשה במחשבה שהוא יהיה יחסית זול, ואז כשהוא צבר ניסיון והתחיל להעלות מחירים (כנראה שהיא באמת מצאה כאלו שהצליחו ולא נאלצו לסגור את המרפאה) – היא היתה נאלצת למצוא רופא צעיר חדש.

בדיעבד אני חושבת שהבעיה קודם כל נבעה מכך שבאותה תקופה לא היתה מודעות לזה שיש צורך בהתמחות ברפואת שיניים לילדים, עם היחס שיגרום להם להיות רגועים יחסית. לכן כנראה זכורים לי רופאים שהיו מתעצבנים וכועסים עלי כשפחדתי ומאיימים עלי שהם יוציאו את אמא שלי מהחדר אם לא אפסיק לבכות.

מה שכמובן לרוב רק גרם לי לבכות יותר.

בדיעבד אני יודעת שחוץ מאשר במקרים מאוד קיצוניים, הרדמה מקומית עובדת עלי מאוד טוב, וכשהיא עובדת אני ממש יכולה להרדם בזמן שהרופא או הרופאה מבצעים את העבודה שלהם. הבעיה היא שלא פעם הרופאים היו מתחילים לעבוד כמה דקות לפני שההרדמה פעלה בצורה מלאה (אני לא יודעת אם זה נבע מחוסר סבלנות שלהם או שפשוט אני צריכה כמה דקות נוספות שההרדמה תעבוד עבורי) והייתי מרגישה כאב, מה שהיה מכניס אותי ללחץ ולבכי.


בשנה האחרונה שלי לתואר, גרתי בדירה עם שותף ושותפה – ולשותפה היתה חברה שהיתה מאוד חביבה ופטפטנית גם איתי כשהיא היתה באה לבקר.

באחד הימים איכשהו יצא לנו לשוחח על רופאי שיניים, והיא סיפרה לי שאצלה הרדמה מקומית לא ממש עובדת טוב, כנראה בגלל שהיא היתה מאוד לחוצה ורמת הלחץ החריגה שלה באמת מנעה מהחומר לעבוד (אולי בשילוב עם זה שהחומר אולי עבד עליה פחות טוב). היה לה אז רופא שיניים שהכיר אותה וידע מראש לתת לה לפחות שתי זריקות לפני שהוא מנה להתחיל לעבוד עליה, ולפעמים היא היתה צריכה כמה זריקות נוספות כדי שהוא יוכל לעבוד.

זה מזכיר לי גם שהכרתי פעם מישהי שהיתה רגישה לחומרי ההרדמה (לא ברור לי אם לחומרי הרדמה מקומיים או גם לכאלו שכרוכים בהרדמה כללית) ונאלצה לעבור טיפולים בלעדיהם, כולל למשל מצבים של טיפולי שורש.


אני ממש לא במקום הזה, תודה לאל, אבל עם השנים פיתחתי ממש חששות מפני רופאי שיניים שלא עברו גם כשכבר לא הייתי ילדה קטנה.

בתור מתבגרת אם היתה נשברת לי סתימה או משהו יכולתי להסתובב כמה ימים לפני שאמרתי לאמא שלי שזה קרה והיא תקבע ךי תור לרופא. אני זוכרת שכשהיא כבר קבעה את התור, ממש הייתי סופרת את הימים עד שהאירוע הנוראי עומד להגיע, וביום עצמו כבר הייתי מנסה לשכנע את עצמי שעדיף כבר לתת לתור לעבור ולסיים עם הזוועה.

בשלב זה כבר לרוב לא הייתי מרגישה כאב בטיפול – אני לא יודעת אם סוף סוף הגענו לרופא שהיה נותן לחומר מספיק זמן לעבוד, או שהחומרים השתפרו עם השנים והחומרים החדשים עבדו עלי מהר יותר.

הסיוט הגדול שלי היה דווקא הרופא עצמו: רופא ממוצא צרפתי שהיה תמיד מוצא אססיטנטיות דוברות צרפתית שוטפת, והם היו משוחחים ביניהם בצרפתית לכל אורך הטיפול.

אלא אם הוא היה רוצה להעביר ביקורת (למשל אם בגעתי אליו ישירות מבית הספר ולא הספקתי לצחצח שיניים לפני הביקור), ואז הוא היה ״משחיל״ כמה מילים בעברית כדי שהוא יעביר ביקורת אבל כביכול ״מרומזת״ (או יותר נכון – מרושעת).

ואיכשהו החששות מרופאי שיניים נשארו לי עם השנים, כנראה בגלל היחס הזה ויחס דומה של רופאים אחרים.

אני זוכרת למשל שפעם הלכתי לרופאת שיניים של קופת חולים כשהייתי סטודנטית – והיא אבחנה שצריך לעשות לי טיפול שורש. ולמי שלא מכיר, טיפול שורש דורש שאחריו יתקינו על השן כתר כדי לשמור עליה. ומבחינה המקצועית זו המלצה טובה כמובן – אבל בתור סטודנטית היה ברור לי שאצטרך להעזר בהורים שלי לשלם על הטיפול שיהיה קצת יותר יקר, וזכרתי שאבא שלי בזמנו אמר משהו שאולי גם בתור סטודנטית אוכל לקבל טיפול בזול יותר במסגרת בית החולים שבו הוא עבד. אמנם זה לא השתלם מבחינתי לנסוע לעיר אחרת עבור טיפולים פשוטים כמו סתימות, אבל בהחלט יכול היה להשתלם כלכלית במקרה של טיפול יחסית יקר כמו כתר.

אמרתי את זה לרופאה, והסברתי לה שאם אני לא אוכל לקבל את הטיפול דרך אבא שלי כמובן אשמח לעשות את הכתר אצלה.

אבל היא משום מה חשבה שאני מנסה להתחמק מלעשות את הטיפול, ולכן איימה שאו שאני מסכימה במקום להתחייב לעשות אצלה את הטיפול המלא – או שהיא לא תטפל בי בכלל.

בסוף ויתרתי, היא סתמה לי את השן באופן בסיסי, וכמה ימים אחר כך כשאבא שלי אמר שאין לי כבר ביטוח דרך מקום העבודה שלו ושאפנה לרופא שיניים בעיר שבה גרתי – פשוט פניתי למרפאה אחרת לעשות את הטיפול.


גרירת הרגליים הזו כומבן גבתה מחיר בכך שלא פעם מצבן של השיניים שלי החמיר ללא בדיקות סדירות ובמיוחד כשדחיתי טיפולים.

היה למשל פעם מצב שבו כסטודנטית סבלתי מכאבי שיניים חזקים כמה ימים ובמיוחד בלילות עד שגררתי את עצמי לטיפול חירום אצל אותה רופאה שטיפלה בי בטיפול השורש. מצבה של השן הכואבת דרש טיפול שורש, אבל מצבה היה כל כך קשה שההרדמה פשוט לא עבדה עליה, או לפחות לא עבדה בצורה מלאה, וממש התקשיתי לשמור על פה פתוח מרוב כאבים כדי לאפשר לרופאה לעבוד.

למזלי היא איכשהו הצליחה לסיים את העבודה, ואני זוכרת כמה שעות אחר כך את התחושה הנפלאה שהשן כבר לא כואבת יותר.


למזלי, היתה לי במובן מסוים חוויה מתקנת כשגרתי בארה״ב.

יום אחד התחילה לכאוב לי אחת משיני הבינה שלי. כשהכאבים הפכו לבלתי נסבלים ביקשתי מאחד הקולגות שלי את מספר הטלפון של רופא השיניים שלו – וכשהגעתי לתור שלי הוא אמר שלא ממש נהוג לטפל בשיני בינה, ובמיוחד במצב כזה קשה – ושצריך לעקור את השן.

העניין הוא שבארה״ב יש את רופא השיניים הבסיסי שמטפל בסתימות, כתרים, וטיפולי שיננית – ולכל טיפול מורכב אחר (כמו טיפולי שורש או עקירות), הוא מפנה את המטופלים לרופא אחר.

ובמקרה של עקירות היה מדובר על מישהו שכנראה היה כירורג פה ולסת, וכמה שבועות אחר כך כשהגיע התור שלי, לא היתה מאושרת ממני לשמוע שהוא מבצע עקירות בהרדמה מלאה. מבחינתי החשש מהטיפול היה כזה גדול שהעדפתי את הסיכונים שבהרדמה מלאה (הייתי אז בת עשרים ושש או עשרים ושבע, כך שלא ממש חששתי מההרדמה עצמה). הרופא היה מודאג לשמוע שאצטרך לחזור הביתה במונית אחרי הטיפול (כנראה מחשש שהנהג ינצל אותי או אפילו ישדוד אותי), ולכן ביקשתי מחברה לאסוף אותי הביתה אחרי העקירה.

רק מסתבר שמבחינת הרופא – היתה ציפיה לא רק שמישהו יחזיר אותי הביתה, אלא שגם יהיה מישהו שישאר איתי כמה שעות אחר כך לוודא שאני בסדר אחרי ההרדמה המלאה. אבל ידעתי שהחברה לא תוכל להישאר כי היא אמא לילדים, כך שלא היה מי שישאר איתי, והרופא אמר שהוא יבצע את העקירה בהרדמה מקומית.

אני מניחה שאם הייתי יודעת מראש שהטיפול הולך להיות בהרדמה מקומית הייתי נכנסת לחרדות, אבל למזלי לא ממש היה זמן לזה.

אני לא יודעת אם מה שעזר היתה העובדה שהמנתח באמת הזריק לי המון חומר הרדמה מקומי מלכתחילה ואז חיכה המון זמן לתת לו לפעול, או העובדה שבכל סימן שאולי אני מרגישה משהו – הוא מיד הזריק עוד חומר הרדמה.

אבל בדיעבד לא הרגשתי כלום, וגם המון שעות אחר כך כשההרדמה התחילה סוף סוף להעלם – הכאבים לא היו נוראים מידי. לקחתי אדוויל במהלך היום והלילה, ויום אחר כבר הסתדרתי בלי כדורים (ולקחתי אחד רק בלילה כדי לוודא שאשן). למען האמת אפילו הרגשתי קצת אשמה שלקחתי יום מחלה לא רק ביום העקירה עצמו אלא גם ביום אחריו כי ציפיתי להיות במצב קשה משמעותית.

הטיול לאלסקה – מפלים ותחושה של ״דז׳ה וו״

למי שלא מכיר, המושג ״דז׳ה וו״ משמעותו תחושה של אדם שהוא כבר חווה בעבר את מה שהוא חווה כרגע.

בחלק הראשון של הטיול נוצר מצב שבו המסלול של הטיול הפעם היה שונה לחלוטין מהמסלול של הטיול שלי לאלסקה עם אותה חברה אי שם ב 2011. חלק מזה היה מכוון – למשל לבקר בנקודות עניין כמו הרי הרוקיס הקנדיים. חלק מזה היה לא מכוון בכך שהחברה ״בנתה״ על לו״ז מסוים של מעבורות שלא יצא לפועל ולכן היתה צריכה ״לאלתר״ מסלול חלופי.

אבל דווקא החצי השני של הטיול היה כמעט זהה לחלק המקביל של הטיול הראשון שלי באלסקה ב 2011 – ברמה שבה אפילו נשארנו במרבית הלילות באותם אתרי קמפינג שבהם שהינו בחלק הראשון של הטיול. ובמקרה גם היה יום שבו עצרנו באותם שירותים לצד הדרך (וזכרתי אותם כי בשני הטיולים נוצר מצב שבו הנשים נאלצו ״לקצר את התור״ בכך שהן השתמשו בשירותי הגברים).

המפלים האלו שנקראים Million Dollar Falls הם דוגמא לאתר שכזה. המפלים נמצאים בקנדה במחוז שנקרא יוקון Yukon Territory שהוא המחוז הצפון מערבי של קנדה וזה שגובל באלסקה בחלקה הצפוני.

מעבר הגבול לתוך המחוז הוא מרשים – כי מיד יש שינוי מאוד בולט לעין בנוף עצמו שהופך מנוף שטוח לנוף עם גבעות שהכביש מתפתל ביניהן. בביקור הקודם שלי עדיין היה באיזור קצת שלג, אבל הפעם כבר לא היה.

המסלול עצמו קליל מאוד וסלול, ויש בתחילתו כמה שולחנות פיקניק מכוסים שהם אכלנו צהרים. בזמן שהלכנו במסלול המדריכים ארגנו ארוחת צהרים מבוססת על פשוט אוסף של מוצרים – גבינות, ירקות חתוכים, קצת פירות, קרקרים, זיתים וכו׳.

הבעיה היתה שמי שהגיע מאוחר יחסית – לרוב נאלץ להסתפק בשאריות ולא בהכרח היה יוצא עם ארוחה מאוזנת או אפילו משביעה בגלל שאחרים לקחו מה וכמה שבא להם (ולא פעם מנה שניה או אפילו שלישית) לפני שהוא הספיק להגיע.

ברור לי שהמדריכים רצו להיות יעילים בזמן ולכן אפשרו לאנשים לאכול ברגע שהם חזרו, אבל קצת חבל לי שהם לא שמו לב לזה שנשאר אוכל למטיילים היותר איטיים במסלול, ואני מקווה שזה לא היה משהו מכוון.

מוות במשפחה

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אצלנו במשפחה למזלנו הרב לא היו הרבה מקרים של מוות במשפחה (יש לי תחושה שאני צריכה להוסיף פה ״טפו טפו טפו״). אמנם שני הסבים שלי הלכו לעולמם כשהייתי מאוד צעירה (סבא מצד אמא כשהייתי בת שנה וחצי וסבא מצד אבא כשהייתי בת שבע), אבל שתי הסבתות שלי הגיעו לגילאים מכובדים מאוד לפני שהו הלכו לעולמן – סבתא מצד אבא הלכה לעולמה בגיל 84, וסבתא מצד אמא הלכה לעולמה קצת יותר מחודשיים לפני יום ההולדת ה 100 שלה.

בשני המקרים הסבתות שלי סבלו מאלצהיימר לפני שהן הלכו לעולמן ושתיהן היו סיעודיות, כך שבמובן מסוים המוות היה הקלה כי שתיהן לא היו אוהבות להיות במצב הזה.


לפני כמה חודשים יצא לי לשוחח עם מישהי שהיתה חברה שלי בתיכון אבל הקשר שלנו התנתק מאז.

דיברנו על זה ששתינו מתקרבות לגיל חמישים, ואמרתי לה שאני לא מרגישה כל כך מבוגרת. היא אמרה שהיא כן מרגישה, בין השאר כי ההורים שלה הלכו לעולמם בשנים האחרונות, ואמא שלה ספציפית היתה חולה הרבה מאוד שנים לפני מותה.

זה כמובן לא היה ההבדל היחידי ששוחחנו עליו – היא בין השאר ציינה שאחת האחייניות שלה ילדה ילד, מה שהפך אותה למישהי שהיא כבר ״מהדור של הסבתות״. כשאני אל הורית, והאחיינית הכי מבוגרת שלי היא בת קצת פחות מ 15 (ואני מקווה שהיא לא תלד ילדים בשנים הקרובות) כנראה שההבדל הזה בינינו מורגש.

(היו גם עוד נושאים שאני לא מפרטת מפאת פרטיות וחוסר רלוונטיות, למרות שכמובן לא ידוע לכם מי אני וכמובן שגם לא מי החברה).

איכשהו הנושא הזה של השרביט השבועי הזכיר לי את השיחה הזו, אולי כי יש משהו במעבר ״בין דורות״ שקרה לה ולא לי שגרם לה להרגיש מבוגרת יותר, וחלק מהמעבר הבין דורי הזה כרוך בכך שה״דור הקודם״ הולך לעולמו. בדיעבד גיליתי שההורים שלה היו מבוגרים משמעותית מההורים שלי, כך ששניהם הלכו לעולמם בגיל בהחלט מכובד וכזה שמבוגר אפילו מגילם של ההורים שלי כיום, למרות ששתינו בנות אותו גיל (אני בעצם מבוגרת ממנה בבערך שלושה חודשים).

אני כמובן מקווה שההורים שלי יישארו בחיים לעוד כמה שיותר שנים, למרות שברור לי שגם הם בגיל יחסית מתקדם. אולי הדבר היחידי שחבל לי עבורם זה שנולדו להם נכדים בגיל יחסית מבוגר, כך שהסיכוי שהם יזכו להיות בחתונות שלהם הוא כנראה קצת נמוך, במיוחד באלו של הילדים של אחי שהם צעירים יותר.

בדיעבד אם אני חוזרת לתחילת הרשומה ולסבתות שלי, בעצם אולי אחת הסיבות שזכיתי ליהנות מחברתן כל כך הרבה שנים היה שבתור הנכדה הראשונה של סבתא מצד אמא והנכדה השניה של סבתא מצד אבא (למרות שמי שנולד לפני היה נכד ולא נכדה) נולדתי כשהו היו יחסית צעירות, בנות חמישים וקצת. אמא שלי לעומת זאת היתה בתחילת שנות השישים לחייה כשהנכדה הראשונה שלה נולדה, ואבא שלי כבר היה באמצען.

מה מכעיס אותי בכתבות מטעם ה״טימטומופתיה״?

הכתבה הזו היא בעצם פרסומת בדמות כתבה עיתונאית על משהו שמכונה ״חוות בריאות״. ב״חוות הבריאות״ הזו עושים הרבה מאוד אבחונים וטיפולים בעזרת ״אירידולוגיה (שיטת אבחון ברפואה אלטרנטיבית), תזונה, צמחי מרפא, ורפואת תדרים״ על ידי אנשים שהם ״מורה ליוגה, ארומתרפיסטית ורפלקסולוגית בכירה״ או ״נטורופת מוסמך, הרבליסט קליני ומטפל ברפואה סינית״.

אין כאן שום הסמכה ברפואה מודרנית מבוססת מחקרים. אין פה דיאטנית שהיתה צריכה ללמוד לתואר שקשה להתקבל אליו ולעבור אותו, ואז לעבור התמחות כדי לקבל רישיון רשמי ממשרד הבריאות כדי לתת ייעוץ תזונתי. אין פה רופא שהוסמך להיות רופא ולתת פה עצות בריאותיות.

יש פה רק אנשים שעוסקים בתחומים לא מוכחים של תזונה ורפואה אלטרנטיבית, וכאלו שאין מי שעוקב אחרי ההסמכה שלהם. אין לכם שום דרך לדעת מי מטפל בכם והאם הוא באמת מוסמך לעשות את זה בלי להכניס אותכם לפינות בריאותיות לא רצויות.

כמו שיצא לי לשוחח עם n_lee לאחרונה – חלקים משמעותיים מהרפואה האלטרנטיבית תואמים את מה שאומרת הרפואה הקונבנציונלית. אוכל מעובד עם הרבה תוספים לא טבעיים כמו למשל צבעי מאכל הוא באמת לא בריא, כי יש בו יותר מידי סוכר, מלח, ושומן רווי.

אבל בחלק משמעותי מהחלקים ששונים בין שתי ההשקפות הרפואיות – הרפואה הקונבנציונלית טוענת שלא רק שהרפואה האלטרנטיבית טועה, אלא שהטיפולים שהיא מציעה יכולים לגרום נזקים.

כפי שנכתב על נושא צום המיצים בערך הוויקיפדיה בנושא – זה במקרה הטוב טיפול שלא הצליחו להוכיח במחקרים שהוא יעיל, ובמקרה הפחות טוב עלול לגרום לבעיות בריאותיות כמו עצירות בגלל המחסור בסיבים בתזונה מבוססת מיצים (שכנראה בגללה יש צורך בביצוע חוקנים בתדירות גבוהה, למרות שהשיטה מתרצת את הצורך בהן בבעיות אחרות).

אין לי בעיה אם מישהו בוחר ברפואה אלטרנטיבית אם הבחירה נעשית מתוך ידע. אבל כתבות כאלו שמציגות את השיטות האלרנטיביות השנויות במחלוקת האלו בתור משהו בריא לפי מדד אבסולוטי בלי לציין את העובדה שהנושא לא ממש כזה ושיש מי שטוען שה״ניקויים״ האלו לא יעילים ואפילו עלולים להזיק לא מוביל לבחירה מושכלת אלא בעיקר לשטיפת מוח.

האישה והכלבה

פעם מזמן כשגרתי בהרצליה, הייתי יוצאת במשך תקופה מסוימת להליכה בשדות שהיו צפונית להרצליה לכיוון ארסוף ורשפון.

בשלב מסוים, כשהתחיל החורף, הפסקתי ללכת שם כי בשעות שבהן יצאתי להליכה היה עדיין חשוך ולא היה מספיק אור כדי ללכת בשדות ולכן התחלתי ללכת ברחובות השכונה במקום זה, ואז באמצע פברואר באותה שנה הצטרפתי לחדר כושר ומאז אני מתעמלת בחדרי כושר.

אבל בתקופה שבה יצאתי להליכות, יצא לי ולשכנה שלפעמים היתה מצטרפת אלי לפגוש אישה עם כלבה גדולה, כנראה מסוג סן ברנרד, שנראה היה שגרו ברכב של האישה. נראה היה שהאישה שמחה לשוחח איתנו ושתהיה לה קצת חברה.

אני והשכנה היינו משוחחות בדרך חזרה הביתה האם יש דרך שנוכל לעזור לאותה אישה, אבל תמיד הגענו למסקנה שאנחנו לא יכולות לעזור לה אלא אם כן היא תבקש עזרה, ולפעמים דווקא הניסיון לעזור לה יכול להפחיד אותה ולכן אולי אפילו לפגוע בה בכך שהיא תחשוב שאפילו השדות שהיא והכלבה אוהבות הפכו להיות ללא בטוחים עבורן.

אין לי מושג מה קרה איתה בסוף, אבל עצוב לי לחשוב עליה ועל הכלבה שלה שחיות כך, למרות שברור לי שהכלבה היתה מאוד אהובה ומטופלת היטב, ועדיף לכלבה להיות איתה ולגור ברכב מאשר לגור בכלוב באגודה כזו או אחרת לצער בעלי חיים שזה אולי רשמית ״בית״ במובן של מבנה, אבל לא במובן של אהבה.

חשבתי לשאול את השכנה שלי לשעבר אם היא נתקלה בה שוב, אבל יש לי רושם שהיא כבר לא תענה לי כי הקשר בינינו נותק לפני כמה שנים. גם היא מישהי עם חיים לא קלים כמאכילת החתולים השכונתית – מסתבר שלפני כמה שנים היתה בשכונה מכה של תנים שהיו מגיעים לשכונה וטורפים את החתולים, ובמשך תקופה די ארוכה היא היתה יושבת בחוץ כל לילה כדי להגן על החתולים, למרות שממה שהבנתי הבעיה נפתרה מאז והיא חזרה לישון בבית.

רק חשוב לי לציין שזו לא אני, למרות שלשתינו קוראים עדי, שתינו שמנות, ושתינו מאוד אוהבות חתולים.

הטיול לאלסקה – הנהר שליד היינס

ביום שלאחר הביקור שלנו בהיינס, עצרנו להליכה ליד נהר בשם Chilkoot River. אני זוכרת שעצרנו שם גם בטיול הקודם שלי לאלסקה (משפט שעוד תקראו הרבה בחלק השני של הטיול). אבל אז עצקנו ליד ״סוף״ הנהר באיזור שיש בו אגם שבו משתקפים הרים, והשמועה אומרת שאפשר לראות שם לפעמים דובים (למרות שכנראה אפשר לראות אותם מוקדם בבוקר או מאוחר בערב, ובשני הטיולים הדענו לקראת הצהרים).

המסלול עובר עקרונית ליד נהר עם הרבה סלעים, והפעם בגלל מגבלת זמן לא הגעתי לאגם עצמו.