נקמת השכנים – והפאדיחה

אחרי אירועי יום שני בבוקר, ידעתי שהשכנים כנראה יגיבו.

וזה אכן קרה היום בבוקר – בעודי יוצאת לאימון בחדר כושר, ראיתי בכניסה לדירה שלי שקית זבל ענקית שעומדת צמוד לדלת שלי – אבל מהצד שרחוק מהדירה שלהם.

הנחתי שזו הדרך שלהם לרמוז שהם לא מרוצים, אבל עדיין היה לי חשש מסוים שאולי זה צעד פאסיבי אגרסיבי של שכן אחר.

בכל מקרה מיהרתי לצאת לאוטובוס, כך שלא היה לי זמן להתעסק עם זה, ואמרתי לעצמי שאם אני רואה שכשאני חוזרת בסביבות 9 הזבל עדיין שם, אכתוב הודעה בקבוצת הווטסאפ של הבניין לגבי מי השאיר שקית זבל ליד הדלת שלי.

הגעתי הביתה קצת יותר מאוחר ממה שציפיתי, ובכניסה עמדו שלוש שכנות: השכנה השלישית מהקומה שלי, ועוד שתי שכנות מהקומה מתחת ושוחחו שיחה ערה.

אמרתי להן הנימוס בוקר טוב, הן ענו לי בנימוס – ואני פניתי לפתוח את דלת הבניין.

בדיוק כשאני פותחת אותה – מי יוצאת מהמעלית אם לא השכנה מהדירה לידי, כשהיא עם שתי הבנות שלה כשאחת מהן בעגלה, כמה תיקים (כנראה התיק שלה ועוד תיק ציוד לילדות) – וכמובן שקית זבל ענקית.

החלטתי להיות הכי פאסיבית אגרסיבית שאפשר – במובן הזה שכמובן שפתחתי לה את הדלת והחזקתי אותה כדי שהיא תוכל לצאת מהבניין בקלות עם כל מה שהיא החזיקה, ואפילו שאלתי אם היא צריכה עזרה.

היא כמובן מלמלה שלא ומיהרה לצאת.

אז עליתי למעלית וראיתי שיש במעלית נוזל על הרצפה שכנראה נשאר מהזבל שלה. כמובן שכשהגעתי לקומה היה ממש שביל של נוזל – משהו שלרוב לא קורה לשכנים האלו, אבל כמובן שאם זה קורה זה איכשהו חייב לקרות ביום שבו הם ״מתנקמים״ בי בזה שהם שמים את הזבל שלהם ליד הדלת שלי.

החלטתי בשלב זה פשוט לנקות את השביל של הנוזלים שהם השאירו במסדרון ובמעלית, בעיקר כי כביכול הם יצרו סיטואציה שבה נראה שהנוזל הזה בכלל מגיע מהדירה שלי.

ובדיוק כשאני יוצאת למסדרון עם המגב והסמרטוט – מגיעה לקומה השכנה מהדירה השלישית. שאלתי אותה כביכול בתמימות היא זרקה זבל, והיא ענתה שלא ולקח לה זמן לראות את הנוזלים שטפטפו מהזבל לרצפה. אמרתי לה שזה לא יכול להיות ממני כי אני יצאתי מהבית שלוש שעות לפני כן, אבל שחשוב לי לנקות. היא ענתה לי שזה באמת לא חשוב מי עשה את זה – מה שהכי חשוב זו ״שכנות טובה״, ואני כמובן הסכמתי איתה והיא נכנסה לדירה שלה.

בין לבין, אותה שכנה שאלה אותי אם אני יודעת מה כל הארגזים והדברים שיש בחדר המדרגות בקומה שלנו – ואני אמרתי שאלו לא דברים שלי. היא אמרה משהו לגבי זה שאלו דברים ״שלהם״, ואמרתי לה שכנראה שכן.

הקיצר, אני לא יודעת עד כמה הם ישמעו או יהיו מודעים לזה שאני ניקיתי אחריהם את המסדרון ואת המעלית. אבל אני מניחה שאפילו הקטע שבו הייתי נחמדה לשכנה הזו גם אחרי שבאופן ברור הם ניסו ״להתנקם״ בי בכך שהם השאירו את הזבל שלהם ליד הדלת שלי גרם לה חוסר נעימות מסוים. או כך לפחות אני מקווה.

ואני מקווה שבזה סיימנו עם ה״נקמה״ שלהם אחרי שהם הציצו בדירה שלי ביום שני.

לכל אזרח ישראלי יש את הזכות לדבר על העסקה

א טור הדעה הזה כתבה יפעת קלדרון, בת דודו של החטוף עופר קלדרון, שכותרתו היא ״מי שאין לו קרוב או קרובה בעזה עכשיו, אין לו זכות לדבר״.

העניין שלכל אזרח יש את הזכות לדבר.

כי קודם כל, חופש הביטוי הוא זכות בסיסית בדמוקרטיה. ממש כמו שקולם של בני משפחות החטופים חייב להשמע – כך גם קולם של האזרחים לגבי כל מה שקורה בה, פשוט כי זה משפיע עליהם.

שחרור מאסיבי של מחבלים עבור חטופים הוא צעד שההשפעה שלו על חיי היום יום שלנו הוא מאוד משמעותיֿ וכך גם נסיגה מעזה. כל מחבל משוחרר יכול להיות המחבל הבא שמבצע פיגוע דקירה או להרכיב טילים חדשים עבור החמאס או להיות זה שישגר אותם.

באותה מידה, נסיגה מעזה כנראה תאפשר לחמאס להתחיל להתאושש – ולהתחיל להתכונן לאירועי השביעי באוקטובר הבא. ובואו נודה בזה: מה שהפך את השביעי באוקטובר לאירוע כה חמור היה גורם ההפתעה, וסביר להניח שהחמאס יחפש לשחזר את ההפתעה הזו בעתיד – ולא תמיד גורמי המודיעין מסוגלים לנבא מראש מה עומדת להיות ההפתעה הבאה הזו – בין אם זה השביעי באוקטובר, או האחד עשר בספטמבר, או כל הזדמנות אחרת שבה הטרוריסטים הצליחו להפתיע את כוחות הבטחון.

יש אפילו סיפור על צעיר שהצליח שלושה וקצת חודשים אחרי האחד עשר בספטמבר להבריח חומר נפץ בנעליים שלו למטוס אמריקני, וזה כשהיתה ערנות שיא סביב טיסות, במיוחד טיסות של חברות אמריקניות וכאלו שטסו לארה״ב או מארה״ב. לנוסעי המטוס היה מזל גדול שבגלל שמזג האוויר היה גשום והמחבל הזיע הרבה בכפות הרגליים ושהוא נעל אותן הרבה שעות לפני הניסיון לפוצץ אותן גרם לכך שהמטען לא הצליח להתפוצץ בגלל חוט רטוב…

אני מניחה שרובנו נגיד שמהפן האנושי – הסיכון בפיגועים שונים ובניסיון הבא של החמאס לפגוע בישראל הם מחיר שאנחנו מסכימים בלב כבד לשלם על שחרור החטופים, וששחרורם הוא מטרה שמצדיקה את זה.

בסופו של דבר כפי שהדמות של בן אפלק אומרת בגדול בסרט ארגו: אין פה ברירות טובות, יש פה רק את הברירה הכי פחות נוראית מבין כמה אפשרויות גרועות מאוד.

אבל זכותם של כלל אזרחי ישראל להביע את דעתם. אפילו מבין משפחות החטופים ישנן משפחות המאוגדות בקבוצה בשם פורום תקווה שתומכים בהמשך הלחץ הצבאי על החמאס ומתנגדים לעסקת החטופים.

ובאותה מידה – יש לנו במדינה לא מעט חיילים סדירים ומילואמיניקים ששירתו חודשים ארוכים בצה״ל במהלך המלחמה, וחלקם נהרגו או נפצעו באופן שהפך אותם לנכים או כאלו שיסבלו מפגיעה מתמשכת בתפקוד שלהם. מדוע הם או בני המשפחות שלהם נחשבים ללא ראויים לדבר?

בסופו של דבר בני המשפחות צריכים להבין שלגיטימי שיהיו אנשים שלא יתמכו בהם באופן אוטומאטי, וזה לא נובע מ״חוסר ערכים״ אלא מראיית עולם שונה, וראיית עולם שונה היא לא באופן אוטומאטי לא לגיטימית.

ואני רוצה גם לכתוב משהו על הקישור הכביכול אוטומאטי בהשתתפות בהפגנות לשחרור החטופים לבין ערכיות.

ההפגנות האלו הפכו מזמן לפוליטיות – בין אם כהתנגדות פוליטית לביבי, בין אם אפשרות לשמאל ההזוי להתעקש ש״הכיבוש״ הוא הבעיה, ובין אם לפוליטיקאים בגרוש נהגו להגיע באופן סדיר לנאום שם כדי לנכס לעצמם את הקרדיט ואולי אפילו בעלות על נושא ההפגנות והחטופים.

ואלו לא ערכים, אלא פוליטיקה.

באותה מידה, לא מעט מהמתנגדים באים מעולם ערכי מאוד – אלא כזה שהערכים בו שונים מאלו שמנהיגי ההפגנות מאמינים בהם. ואפשר שלא להסכים עם הערכים הללו – אבל לזלזל בהם ולא לקבל אותם כערכים זה פוגעני באותה מידה שבה חוסר קבלת נקודות מבטם של משפחות החטופים היא פוגענית.

הטיול לאלסקה – העיר דוסון Dawson City

העיר דוסון Dawson City היא עיר קנדית באיזור יוקון. ליד העיר עובר נהר היוקון – נהר גדול עם זרימה רצינית. בעיר יש מעין מעבורת שמחברת את העיר לצד השני של הנהר, שבו יש כמה אתרי קמפינג נחמדים.

בטיול הקודם שלנו, הגענן לעיר אחרי נסיעת לילה שהיתה קצת ארוכה ומעיקה ולא ישנו בה מי יודע מה טוב. אבל הגענו לפנות בוקר לגבעה בשם Midnight Dome שממנה יש תצפית מאוד יפה על העיר – למרות שהבוקר היה ערפילי, אבל אולי זה היה חלק מהיופי – וכמובן שהערפל התפזר בשלב מסוים כך שנהנינו מנוף גם בלעדיו.

גם הפעם היינו אמורים להגיע קודם כל לגבעה לתצפית מעל העיר – אבל לא נהגנו בלילה, ולכן היינו אמורים להגיע לעיר בערך בצהרים, אבל הגענו באיחור. ובגלל שהמדריך מאוד חשש שכאוטובוס נצטרך לחכות המון זמן כדי לעלות למעבורת שהמקום בה מוגבל – הוא החליט לוותר על העצירה.

אחת הסיבות לוויתור הזה היתה העובדה שיש מסלול הליכה שמוביל לראש הגבעה הזו שהוא המליץ עליו – ומבחינתו "כל הקבוצה״ (כלומר כל הקבוצה חוץ ממני) היתה מסוגלת לבצע את המסלול הזה, ולכן העליה הזו לנקודת התצפית לא חיונית.

זה משהו שהרגשתי שקרה לא פעם במהלך הטיול – לא רק ההנחה של מה שהקבוצה כקבוצה יכולה לעשות (מה שהיה מקובל עלי), אלא ההתעלמות ממני והערות על הקבוצה שבאופן כללי הוציאו אותי מהכלל.

היה למשל את הסיפור עם עצירות השירותים בטבע שהנהג התעקש לבצע במהלך הטיול כי כביכול האיזור הוא מבודד מאוד (למרות שלא היתה לנהגים בטיול הקודם שלי בעיה למצוא שירוצים באיזור). אני הייתי מכמה הנשים הבודדות שהרגישו לא נוח איתן, אבל הנהג היה מעיר מידי פעם בחיוך על איך הוא ״מרוצה״ מזה שאנחנו כקבוצה נהנים ללכת לשירותים בטבע.

אט למשל הנושא של היתושים: אני אישית לא אוהבת להשתמש בחומרים כימיים דוחי יתושים, מה שאומר שנעקצתי, ולא מעט. זה מחיר שהייתי מוכנה לשלם, אבל איכשהו גם סבלתי מ״עקיצות״ של המדריך שהתחיל מידי פעם להגיד שהוא שמח לראות איך המטיילים מתמודדים יפה עם הנושא של היתושים והקשיבו לעצות של הצוות להביא חומרים להתמודד איתם.

יש לי תחושה שהוא מבחינתו חשב שכמישהי שלא דוברת אנגלית שפת אם יש סיכוי גבוה שאני לא מבינה אותו, וגם אם כן – אז בעצם במובן מסוים מגיע לי. היחס הזה שהחמיר לאורך החצי השני של הטיול גרם לי לשאול את עצמי עד כמה אולי היתה ציפיה מצד המדריכים שבמהלך השהות שלי בג׳ונו אחליט לוותר על החצי השני של הטיול בעצמי בלי צורך בדרישה מצידם, למרות שהם עצמם אישרו לי להמשיך בסוף החצי הראשון של הטיול.


והיה את הסיפור של אתר הקמפינג.

משום מה אני זוכרת שגם בטיול הקודם שלנו שהינו באותו אתר קמפינג, למרות שבדיעבד אני שואלת את עצמי לגבי זה, ואולי בעצם שהינו באתר קמפינג אחר שהיה מאוד קרוב אליו

אתר הקמפינג על פניו נשמע מגניב – כביכול היתה בו אפשרות למקלחות או אפילו לסאונה ככל עוד היינו מחממים את המים בעצמינו. אבל אם בפעם הקודמת המקום היה במצב טוב – הפעם איכשהו הכל נראה מלוכלך, עלוב, ומוזנח. נראה היה שהבעלים של המקום כבר לא מסוגל להתמודד עם התחזוקה של המקום – והמקום דורש תחזוקה כי מדובר על מקום שהוא מיוער, וגם סובל מהרבה מאוד תקלות בחורף בגלל מזג האוויר הקשה של האיזור הצפוני מאוד (שמקביל לאלסקה מבחינת הצפוניות שלו). האתר היה מטונף, מלא עלים, השירותים היו מאוד לא נגישים (במיוחד שירותי הנשים), ומלא בהרבה ציוד שבור (החל משולחן שבור וכלה בהרבה זוגות של אופני כושר שבורים).

המקום עצמו בהחלט מלא פוטנציאל – הוא נגיש וקרוב למעבורת, ויכול בהחלט להיות אתר קמפינג עם הרבה מאוד ״אופי״ ו״אישיות״ אם רק היה מנהל אותו מישהו עם יכולת לתחזק אותו בצורה טובה – אבל במצב הנוכחי, האתר עורר הרבה מאוד תלונות אצל הרבה מאוד אנשים מהקבוצה.


הסיבה שבגללה ״חשדתי״ שלא היינו באתר הקמפינג הזה היתה המסלול שניסיתי לעשות ביום הראשון המלא שלנו – מסלול שעשיתי בפעם הקודמת, גם אז עם שרה ומשה הישראלים. אבל הפעם הרגשתי שאני הולכת המון דרך אתר קמפינג אחר ומאוד קרוב רק כדי להגיע לתחילת המסלול – ולא היתה זכורה לי ההליכה הזו מהטיול הקודם, ולכן תהיתי האם בעצם השתמשנו באתר הקמפינג שהיה צמוד למסלול בטיול הקודם.

לצערי – לא הצלחתי למצוא דרך להכנס למסלול, משהו נראה היה משובש במסלול ולא נגיש, ולכן סתם הלכתי לא מעט זמן באתר הקמפינג…


היה לי גם שני קטעים לא נעימים עם מטיילות אחרות.

אחת מהן, מטיילת גרמניה – השאילה לי כבל טעינה לשעון שלי. איכשהו תמיד כשרציתי להחזיר לה אותו – איכשהו היה לה לא נוח.

ואז בערב האחרון שלנו באתר הקמפינג שמתי לב לזה שהכבל לא עלי למרות שהוא היה עלי מוקדם יותר. אחרי חיפוש מאוד יסודי בתיק שלי הנחתי שהפלתי אותו – והחלטתי ללכת לחפש אותו. ובדרך נס – איכשהו הצלחתי למצוא אותו, באיזור שבו עלינו וירדנו מהמעבודת.

בערך שעה אחר כך כשפגשתי מחדש את המטיילת – התעקשתי להחזיר לה את הכבל.


מהביקור הקודם שלי בעיר ב 2011, ידעתי שיש בצד השני של הנהר נוף מאוד יפה בזמן השקיעה. סיפרתי את זה לכמה מהחבר׳ה, ואחת המטיילות בשם ג׳וליה מאוד אהבה לצלם התלהבה.

אבל היתה לה התלבטות: מכיוון שמדובר על איזור מאוד צפוני בקיץ, השקיעה קורית בשעה מאוד מאוחרת, אבל ג׳וליה רצתה ללכת לישון בשעה סבירה בערב הראשון שלנו (מתוך שניים) באתר הקמפינג הזה כדי לעשות מסלול מאתגר ביום אחרי. לכן היא נשארה איתי לתחילת השקיעה, אבל לא נשארה לשלב המאוחר יותר שבאמת היה הרבה יותר יפה.

יום לאחר מכן הראיתי לה ולכמה אנשים אחרים את התמונות שיצאו לי – ואיכשהו רק ״במקרה״ היא צילמה תמונות מאוד דומןת (כולל תמונה עם הסירה מקדימה) לאלו שלי, רק שביום השני השקיעה היתה פחות מרשימה ועם פחות עננים…

אני והשכנים (שוב)

היום בבוקר הגעתי הביתה יחסית מוקדם מהבריכה.

חשבתי שאני מכירה את לוחות הזמנים של השכנים שלי מהקומה. השכנים מהדירה לידי לרוב יוצאים בסביבות 8, ולפעמים השכנה מהדירה השלישית בקומה יוצאת בשמונה ורבע או שמונה ועשרים.

בגלל שלא פעם הייתי חוזרת הביתה בשעות שבהן הם היו יוצאים מהבית, התחלתי להתעכב ביציאנ מחדר הכושר כדי לוודא שאני מגיעה הביתה רק בסביבות שמונה וחצי, כדי למנוע התקלות איתם.

אבל נמאס לי ממריחת הזמן הזו, ולאחרונה התחלתי לייעל את ההתנהלות שלי – אני מצליחה להגיע קצת יותר מוקדם לבריכה למשל, ואז מסיימת מוקדם יותר ומזדרזת להתקלח ביעילות, וכך מגיעה למכולת בדרל הביתה בסביבות 7:30, והביתה משהו בין עשר דקות לרבע שעה אחר כך, ולרוב אני מצליחה להמנע מלפגוש את השכנים שלי.

אבל לא היום, מסתבר.

כשהגעתי לבניין ראיתי שהמעלית עולה לקומה השביעית, עוצרת שם לחצי דקה או דקה, ואז יורדת. הנחתי שהשכנים מהקומה השביעית יורדים, אבל אז ראיתי שהמעלית עצרה בקומה החמישית ולא ממשיכה לרדת.

בשלב זה הייתי צריכה לחשוד שהשכנים שלי הזמינו אותה אבל לא נמצאים לידה. זה קורה לפעמים כשאחד ההורים מהמשפחה שגרה לידי יוצאים עם הבנות שלהם מהבית – הם ידאגו להזמין את המעלית בזמן שהם סוגרים את הדלת ונועלים אותה, כנראה כדי לחסוך זמן, אבל לפעמים הם לא נמצאים לידה כשהיא מגיעה, ולכן במצב כזה מישהו אחר יכול להזמין אותה במקביל. זה משהו שנתקלתי בהם עושים בעבר כשאני במקרה יצאתי מהבית במקביל אליהם וראיתי שהמעלית מוזמנת, ובסופו של דבר ירדתי במעלית בעצמי כי הם עדיין לא היו מוכנים.

כנראה שהבוקר גם השכנים מהקומה השביעית וגם השכנים מהקומה שלי עשו את זה – כי כשעליתי במעלית ואז הגעתי לקומה שלי , הם המתינו ממש מחוץ למעלית. ירדתי ממנה בצפיפות מסוימת כי הם שלושתם עמדו ממש צמודים לדלת, והם היו צריכים להתרחק קצת כדי לאפשר לי לרדת.

כנראה שבגלל שהם נאלצו להתרחק מהמעלית הם לא הספיקו לעלות מחדש על המעלית לפני שהיא נסגרה – אבל בכל מקרה היה ברור שהמעלית נסגרה די מהר כי מישהו הזמין אותה מאחת מהקומות מעלינו. אפשר לראות את זה מכך שיש אינדיקציה גם במעלית עצמה וגם ליד הכפתור בחוץ שמראה שהמעלית עולה.

אני מניחה שלהם זה לא הפריע כי המעלית בלאו הכי היתה צריכה לרדת שוב והם פשוט יכלו לתפוס אותה בדרך למטה.

אבל לי זה הפריע, כי זה אמר שהם היו בקומה בזמן שאני פותחת את דלת הכניסה שלי… לצערי המפתחות שלי כבר היו ביד, ולא היתה לי שום סיבה להתעכב בפתיחת הדלת – וגם הרגשתי שבאופן עקרוני כל עיכוב כזה מראה עד כמה אני מאפשרת להם להשפיע עלי.

אמרתי לעצמי שזה מגוחך שאני כל כך מפחדת מלפתוח את הדלת כשהם נוכחים בקומה, ועוד נמצאים בקצה השני שלה – ומסתכלים לכיוון המעלית שנמצאת בקיר לגמרי אחר מאשר הדלת שלי, ועוד יש נישה קטנה של בערך חצי מטר ליד המעלית. כלומר כדי לראות מה קורה אצלי בדירה – מי שעומד ליד המעלית וממתין לה צריך לפסוע שניים או שלושה אחורנית (או להישען אחורנית) – וגם לסובב בכוונה את הראש כדי לראות מה קורה בה.

ואחרי שהתחלתי לפתוח את הדלת הסתכלתי לכיוונם – והאבא והבנות אכן דאגו להשען אחורנית ולהסתכל ישירות אל תוך הדירה שלי.

אין לי מושג מה וכמה הם הצליחו לראות פנימה. אבל ברור לי שבימים הקרובים אקבל ווטסאפ מבעל הדירה שלהם שמתלונן על למה אני ״לא מנקה את הדירה״ או שהם ״מריחים משהו לא טוב״. למרות שיש לי רושם שגם לו נמאס מזה שהם מתלוננים על כל שטות.

אבל זה לא מצב נורמלי שהם לא מכבדים את הפרטיות שלי, וזה לא מצב נורמלי שאני צריכה לחשב מתי לחזור הביתה כדי להמנע מלהפגש איתם במסדרון של הקומה.

בדיחות והומור

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

הטור שמוטי כתב הזכיר לי שכילדה היה לי ספר על דמות בשם הרשל'ה מאוסטרופולי – דמות של חרדי מהמאה ה 19 שהיה חסיד בחצרו של רב חסידי, והיה מעין דמות יהודית משעשעת שצחקה על המסורת וההתנהלות היהודית החסידית של אותה תקופה.

מסתבר שהספר נכתב על אדם אמיתי שהיה כנראה ״ליצן החצר״ של המנהיג החסידי, אבל יש שמועות שכשהוא הגזים קצת עם אחת הבדיחות שלו על חשבון הרב, היה חסיד שלקח אותו ל״שיחה״ על הגג והוביל למותו.

אני מניחה שלכל דור ודור היה את הקומיקאים והבדיחות שלו. אני זוכרת שכילדה אבא שלי היה אוהב לשמוע תסכיתים של הגשש החיוור ברדיו בשבת בבוקר, אבל למרות שאותו הם מאוד הצחיקו, עבורי הם היו די משממים ואולי אפילו חוורים בהומור שלהם…

כנראה זה נובע מכך שהומור נובע לא פעם מהקשר תרבותי שלא כל אחד מכיר, ולעיתים צריך לחביות בתקופה מסוימת כדי להבין את ההומור שלה. ביטוי מאוד טוב לכך קורה למשל בסדרה הקומית ״קופה ראשית״ שבה משחקת השחקנית קרן מור קופאית המייצגת את הישראלי הפשוט והעממי שרוצה לסדר את כל העולם לטובתו. באחד הפרקים מוצגת התוכנית הותיקה ״החמישיה הקאמרית״ שהיתה תוכנית הומור אבל יוקרתית יותר שגם בה שיחקה מור – ומנהלת הסופר האשכנזיה המתנשאת מנסה להביא את התוכנית (ובעיקר את המערכון על ה״סקפטיים״) בתור הומור משעשע יותר מאשר ההומור של הקופאית שעזבה את הסופר, אבל ללא הצלחה. כשהקופאית בסוף הפרק חוזרת כדי לגנוב מהמשרד של המנהלת ״באפלות״, היא נתקלת גם בסרטון הישן וטורקת את המחשב בהתנשאות וזלזול בהומור המנותק כביכול שלו.

נכון, גם בזמנו במקביל להומור הגבוה של ״החמישיה הקאמרית״ שודרה תוכנית הומור נמוך בשם ״הקומדי סטור״ שנתנה קול לאותם עארסים ופרחות שזלזלו גם אז באותם ״לפלפים״ שאכלו קרמבו וקוטג׳ במקום שווארמה עם תוספת עצמה, אבל סביר להניח שההומור שלה שצחק למשל על השירים ללימוד אנגלית של הערוץ הראשון כבר ייתפסו כלא רלוונטיים ואפילו לא מובנים לצעירים של היום שכנראה לא צפו בהם בטלוויזיה החינוכית שכבר לא קיימת.

על תוכניות ריאליטי, רשתות חברתיות, ונפילה של מסעדות

אי שם ב 2013, עלה פרק יוצא דופן בתוכנית בשם ״סיוטי מסעדות״ של השף הידוע גורדון רמזי.

רמזי ליווה בתוכנית מסעדות שלא מצליחות, לרוב בגלל סירוב של הבעלים להבין שיש בעיות במסעדה (החל מבעיות ניקיון והיגיינה – וכלה באוכל ממש לא טעים) – ואחרי כמה ימי עבודה מולו הוא משנה להם את העיצוב, את התפריט – ובעיקר את הגישה בתקווה שהמסעדה תצליח מחדש, בין אם בגלל השינויים שראמזי עשה, אבל כנראה (לפחות בהתחלה) בגלל הפרסום שראמזי הביא לה. בדיעבד מסתבר שזה לא בהכרח עבד עבור רוב המסעדות, אבל כנראה שעדיף היה עבורן לנסות מאשר סתם לוותר.

או לפחות עבור רובן.

איימי וסמי בוזגלו (ישראלי ממוצא מרוקני שעבר לארה״ב) היו זוג מסעדנים מאריזונה שאיכשהו הצליחו להסתכסך עם אנשים שביקרו את המסעדה ובמיוחד את האוכל שלהם ברשתות חברתיות שונות. הם מבחינתם רצו שגורדון רמזי יגיע למסעדה שלהם כדי לספר לעולם שהאוכל שלהם טעים ובכך כנראה ״לנצח״ במריבה מול הסועדים המבקרים.

זה כמובן לא היה המצב, וגורדון מצא את עצמו מבקר במסעדה עם אוכל איום ונורא (חוץ מהקינוחים) שבו השפית איימי לא מסוגלת לקבל ביקורת, והמנהל סמי מסרב להתעמת איתה – ובמקביל גונב את הטיפים מהמלצריות בטיעון שהוא משלם להן שכר שעתי גבוה (משהו שאולי היה מתקבל בישראל אבל בהחלט לא בארה״ב). השיח מולם או יותר נכון ספציפית מול איימי היה כל כך רעיל שבשלב מסוים רמזי עצמו סירב להמשיך לעבוד איתם, וזו היתה הפעם הראשונה וכנראה היחידה בכל התוכנית שבה הוא בכלל לא ניסה לעזור להם להשתנות כי הוא ראה שאין עם מי לדבר.

הזוג המשיך לככב לאחר הפרק הזה ברשתות החברתיות ובטלוויזיה, אבל לא במובן הטוב של המילה. הם כשלעצמם ניסו להסביר שרמזי ביצע עליהם מניפולציות והפרק הציג אותם כפסיכים בגלל עריכה מגמתית, אבל לא ברור האם האמינו להם או לא.

המסעדה נסגרה בסופו של דבר, כשבשלב מסוים סמי גורש מארה״ב כי היא לא ציין בבקשת הויזה שלו שהוא ביצע פשעים בגרמיה וצרפת (שמהן הוא גורש ואסור לו להכנס אליהן שוב). סמי ואיימי עברו לכמה שנים בנתניה בבית ליד החוף שבו נראה היה שהם חיים באושר וכנראה גם בעושר, עד שיום אחד בפוסטים במדיה החברתית של סמי נראה היה שהם התגרשו, ומאז אנחנו לא שומעים מהם.


נזכרתי בהם אחרי שראיתי את הסרטון הדי ארוך הזה לאחרונה, כשבסופו מצאתי את עצמי מרחמת קצת על בני הזוג. הם בהחלט לא תמימים או חפים מפשע, אבל התחושה היתה שלפחות לאיימי החיים לא היו קלים – ובסופו של דבר בכך שהיא השתתפה בתוכנית מציאות היא פשוט הסתבכה במשהו שהיה גדול עליה ובכך נהרסו לה החיים.

אני חושבת שרבים שנכנסים ללולאה הזו של תוכניות הריאליטי בניסיון לשלוט באיך הסיפור שלהם מוצג, רק כדי לגלות שבעצם מי ששולט בסיפור היא בעצם ההפקה, ולהפקה אין בהכרח אינטרס להוציא אותם בצורה שטובה עבורם.

אני זוכרת שלמשל בזמנו התפרסמה כתבה על בוגרי העונות המוקדמות יחסית של ״הפח הגדול״ שבה מי שגייס את המשתתפים ידע לאתר אנשים שהאגו שלהם יראה בבחירה שלהם לתוכנית כמחמאה גדולה, ואת היכולת להתפרסם כיתרון מאוד גדול, גם ברמה האישית אבל לעיתים גם ברמה המקצועית.

אבל כמובן שבסופו של דבר רבים מהם הבינו שהשליטה על הנרטיב של איך הם הוצדו בסדרה נלקח מהם לחלוטין, ושירת בעיקר את ההפקה של הסדרה, לא פעם גם במחיר של נזק להם עצמם. רבים מהם מצאו את עצמם עם דימוי ציבורי שהיה רחוק מאיך שהם היו רוצים להציג את עצמם – ומצד שני ידועים לשמצה פחות או יותר בכל המדינה, ולא היה להם לאן להמלט מהדימוי הזה.

בני הזוג שהיו בעלי המסעדה בארה״ב מצאו את עצמם באותה עמדה. זה כמובן לא אומר שהם היו בסדר: חוסר היכולת של האישה לבשל, התקפי הזעם של הבעל כלפי לקוחות שהעזו להתלונן, והעובדה שהם לקחו את הטיפים של המלצריות – כולם קרו במציאות ונתפסו מאוד רע מול המצלמה בלי בכלל התערבות מצידו של גורדון רמזי.

אבל בני הזוג טענו שההפקה ערכה את הפרק רק כדי להראות את הצדדים הכי מוקצנים שלהם, והקצינו אותם עוד יותר בעזרת עריכה מגמתית. הם לא הראו את הצדדים הטובים של המסעדה – ובעיקר גרמו לאנשים להגיע למסעדה כדי לנסות לעצבן אותם פנים מול פנים בביקור במסעדה, או ברשתות החברתיות.

זה כמובן הוביל לכך שהתדמית שלהם נשארה גרועה, והפכה אותם לאורחים בפרק נוסף של התוכנית של רמזי בניסיון לתת את תגובתם לאירועים, ואז בתוכנית האירוח של הפסיכולוג הטלווייוזני ד״ר פיל שניסה להסביר להם שכדי לעצור את המצב הם פשוט תריכים להפסיק לריב עם מבקרים ברשתות החברתיות, ובני הזוג מנסים להסביר לו למה הם בעצם צודקים בכך שהם מתעקשים להמשיך לריב עם אותם אנשים…

בסופו של דבר המסעדה נסגרה, סמי עצמו גורש מארה״ב, והם כיום כנראה חיים להם בנפרד באנונימיות – אבל גם בלי המסעדה.

וגם בלי תשומת הלב שהם אולי נהנו ממנה בסופו של דבר.

דברים לא ממש משתנים?

בסוף אוקטובר, גיליתי שיש מפגש שאורגן באחת מקבוצות הפייסבוק המקצועיות שלי למחפשות עבודה. בעצם היה מדובר על סדרת הרצאות, בין השאר של שתי נשות מקצוע שעוסקות בהיבטים שונים של תחום הראיונות שממליצות על מה הדרך הטובה לענות לשאלות שונות.

הבעיה? לא פעם אירועים כאלו דורשים שיתוף פעולה של חברה כזו או אחרת. זה לא משהו משמעותי מאוד להרבה חברות – הן צריכות לספק מקום למפגש, וגם אם הן נחמדות הן גם מספקות כיבוד בסיסי כתלות באופי המפגש.

ביולי למשל הייתי במפגש שבעצם היה מעין כנס עם הרבה מאוד סדנאות לבחירה שאורגן עבור קבוצת פייסבוק אחרת וגדולה יותר. בגלל שפה היה מדובר על כנס רציני לכמה עשרות טובות של נשים, שכלל גם הרצאה של נטע ריבקין – היו כמה חברות שעמדו מאחורי הכנס, ובנוסף שילמנו אנחנו מחיר סמלי על הכרטיסים.

אבל המפגש של סוף אוקטובר היה קטן ומוגבל יותר מבחינת תכנים, ובגלל זה היה חינמי עבורנו וכנראה בעלות לא גבוהה של החברה. היה כיבוד נחמד, ההרצאות עצמן היו נחמדות, והמעורבות היחידה של החברה המארחת (שׁבאמת פינקה אותנו בכיבוד וגם במחברת יפה שלקחנו הביתה) היתה הרצאה של אחת מהמנהלות שסיפרה לנו על החברה, מה היא עושה, ואיך החברה תורמת לחברה ולסביבה.


אבל אני כמעט שלא הגעתי למפגש הזה – מסיבה פשוטה: החברה המארחת היתה חברה שנמצאת באותו בניין שבו נמצאת החברה שבה עבדתי עד לפני כמה חודשים רק קומה אחת מעליה. לבניין עצמו יש שלוש כניסות, אבל הכניסה לחברה הזו נמצאת באותה כניסה שבה נמצאת החברה שלי לשעבר.

והמפגש היה ביום שבו ידעתי שכל העובדים בחברה שבה עבדתי אמורים להגיע למשרד, ובדיוק בשעה שרבים יוצאים הביתה.

וממש פחדתי לפגוש מישהו מהם במעלית או בחניה – גם מהבחינה הזו שאחרי כל כך הרבה זמן עדיין לא מצאתי עבודה, ולא רציתי לענות על למה ומה קרה פה, וגם מהבחינה הזו שלא רציתי לפגוש אנשים שהיו מעורבים בפיטורים שלי שהפגישה מולם יכלה היתה להיות מביכה. מעבר לזה, אין לי מושג עד כמה הגרסא של המנהלת הישירה שלי על מה ולמה זה קרה הפכה להיות נפוצה בין אנשים שהכרתי בתוך או מחו לצוןות, ולא ממש בא לי להתמודד עם הערות ושאלות שנובעות מהסיטואציה שבה היא שיתפה את הגרסא שלה לעניינים.

בסופו של דבר מסתבר שלא הייתי צריכה להגיע למשרדים עצמם אלא לאולם שנמצא בחלק אחר של הבניין ובכניסה אחרת, רק שלא ידעתי את זה ואיכשהו פספסתי את השלטים. לכן עשיתי עיקוף די גדול מהדלת שמובילה לבניין מהצד של החניה האחורית, ונכנסתי דרך הדלת הקדמית ועליתי במעלית שהגיעה מהר לקומה עצמה.

כנראה שלא ראיתי אף אחד בדרך. ה״כנראה״ נבע מזה שכשעקפתי את הבניין, עברתי מרחוק ליד ספסל פיקניק כזה שכמה כמוהו נמצאים ליד הבניין כדי לאפשר למעשנים לעשן בנוחות במהלך היום – וכנראה גם לאנשים לשוחח.

ובספסל הזה ישבו שתי נשים ושוחחו, ואחת מהן נראתה מאוד דומה למישהי מהחברה שלי לשעבר – אישה דתיה עם תספורת מתולתלת עד הכתפיים. לא ממש טרחתי להסתכל באופן ישיר על הנשים האלו כדי לא למשוך את תשומת ליבן (גם כדי לא להפריע וגם כדי שאם אני מכירה אותן הן לא ישימו לב אלי) כך שלא ממש הייתי בטוחה שזו היא, אבל יש סיכוי שכן. יש גם סיכוי קטן שהיא ראתה אותי, אבל היא עצמה לא אמרה לי כלום ולכן אני חושבת שלא.

למרות שאולי היא פשוט לא טרחה להגיד לי שלום ולכל היותר סיפרה את זה למכרים בחברה לשעבר וזהו.

בסוף כשהגעתי לקומה הפקידה הפנתה אותי למקום הנכון, ושם היה האירוע שכמו שכתבתי בסוף היה טוב ויעיל.


אבל הקטע המוזר היה עד כמה בעצם ״הרגשתי בבית״ בדרך לשם, וגם בבניין עצמו.

למשל בדרך לשם נסעתי באוטובוס שתמיד הייתי נוסעת איתו אם הייתי נוסעת לעבודה מהבית ולא מחדר הכושר. הפקקים היו שונים בשעות האלו, אבל הדרך עדיין היתה מוכרת. ההפתעה היחידה היתה שמאפייה בבני ברק שתמיד הייתי קונה ממנה במשלוח לחמניות נראה היה שנסגרה – רק כדי שאראה כמה בניינים אחר כך שהיא עברה זמנית מקום כדי שהם יוכלו לשפץ את המאפייה המקורית.

וגם הדרך הלוך וחזור מתחנת האוטובוס באיזור התעשיה לבניין היתה מוכרת, כולל מקטע מסוים שבו נאלצתי לעבור במדרכה ליד מפעל למלט שהמדרכה לידו תמיד היתה שחוקה לגמרי מהמשאיות שנסעו עליה ללא הרף, וגם האבנים הקטנות שנשארו אחרי שהאספלט נעלם תמיד היו חלקלקות אחרי שמשום מה היו כל הזמן שוטפים שם דברים, מה שהפך את ההליכה שם למפחידה מחשש שאפול, מה שהיה מפחיד יותר כי היו שם משאיות שנסעו כל הזמן ופחדתי שהנהגים אולי לא יראו אותי וידרסו אותי בטעות.

היו שם גם החתולות שתמיד היו מבקשות ממני אוכל, ומסתבר שאפילו לאחר יותר מחצי שנה – הן זכרו אותי וביקשו ממני אוכל שוב, או לפחות הריחו את האוכל שבמקרה היה לי בתיק ולכן ביקשו.

וכמובן שהאוטובוס בחזור לא הגיע. זה משהו שהכרתי גם מהתקופה שבה עבדתי שם לא פעם האוטובוסים היו כנראה מעדיפים לקצר את הדרך ולא לעבור בדרך התעשייה במחשבה שבקושי יש שם אנשים בשעות הערב, גם אם היו.

רק שהפעם זה קרה פעמיים. שני אוטובוסים נראו כאילו הם מגיעים, רק שהם לא הגיעו.

ואני לא הייתי היחידה שם אלא גם שתי בנות אחרות שהיו במפגש. והן התחילו לנסות לחשוב על איך לנסוע הביתה בדרך אחרת. אני אישית החלטתי להתפנק ולקחת מונית הביתה, אבל לא היה לי נעים מהן אז חיכיתי שהן יתרחקו – רק שבדרך שלהן להתרחק הגיע אוטובוס מקו אחר שהן טענו שיכול להיות שימושי עבורנו והתחילו לשאול אותי למה לא עליתי עליו…

בסופו של דבר חזרתי הביתה במונית, עוד משהו שנאלצתי לעשות לא פעם כשעבדתי שם, בעיקר בשיא המלחמה כשחששתי שיתפסו אותי אזעקות בדרך לתחנת האוטובוס או בזמן ההמתנה.

אבל קשה לי להחליט אם היה לי נחמד לחזור לשם, או שזה היה סיכון מיותר במפש עם אנשים שאולי עדיף היה שלא אפגוש.

הטיול לאלסקה – איך מטיילים עם ילדים בטיול?

החברה שבה טיילתי מיועדת בעיקר למבוגרים, אבל בעצם מאפשרת גם לילדים לטייל בה – כנראה תחת מגבלות מסוימות (שאחת מהן היא כנראה לנסות בהתחלה כמה טיולים קצרים) , וגם אז רק אחרי שיחה עם המדריכים לגבי אופי הטיול.

למרות שיצא לי לטייל כבר לא מעט עם החברה, רק בשבועיים האחרונים של הטיול האחרון שלי איתם לאלסקה יצא לי לחוות טיול עם אמא ושתי בנות. אחת מהבנות היתה כבר די מבוגרת (בת 16 – 17) אבל הבת השניה היתה צעירה יותר ובת 9 – 10.

חשוב קודם כל לציין שהמטיילים עצמם כמובן התחשבו בעובדה שיש ילדה ונערה בטיול, ולמשל נמנעו מלהשתמש בשפה גסה בנוכחותן או ממש ממש להשתכר לפני שהן הלכו לישון (למרות שהם כן שתו בירה או שתיים בנוכחותן). רבים גם לא פעם שמחו גם לשחק איתן בקלפים למשל (כשילדה הקטנה היתה מכורה לאונו, משחק שמאוד דומה לטאקי למי שמכיר), וכמובן ניסו להתחשב בעובדה שהן שם באופן כללי.

אבל עדיין, אני חושבת שהילדות כן נחשפו לדברים שונים שלא כל הורה היה רוצה שהן יחשפו אליו ,כי בכל זאת אנשים לא בהכרח יוותרו על כמה בירות בערב, או לעשן משהו כדי להרגע. וזה משהו שהמבוגרים שמביאים ילדים לטיול צריכים להתחשב בו, ואני מניחה שהבעלים של החברה מספר להם את זה באופן מפורש כשהם שוקלים להירשם עם ילדים.

מעבר לזה, אי אפשר לצפות ששאר המטיילים יהיו אוטומאטית ״בייביסיטר״ לילדים – למרות שלפעמים זה קצת הרגיש כך במקרה הזה. עד כמה שהבנות היו עצמאיות ונהנו להיות עם ה״חברים״ באוטובוס – לפעמים היו מצבים שבהם אנשים רצו קצת שקט, גם אם לאמא של הבנות היה כיף לבלות קצת בלעדיהן, והיא לא תמיד שמה לב מתי הילדות (ובעיקר הצעירה יותר) קצת מפריעות למטיילים האחרים שרוצים מהן שקט.

אנשים "שצריכים" להרוג

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני מודה שהרעיון הראשון שעלה לי לראש בתור אנשים ש״צריך״ להרוג הוא בדיוק אותם אנשים שמתעצבנים על שטויות קטנות שטליק ציין – כאילו כל דבר קטן אמור לגרור תגובה מוגזמת.

מעבר לזה, לא פעם אנחנו מתעצבנים על אנשים על מעשים מסוימים שהם עושים – אבל לפעמים מצדיקים התנהלות דומה שלנו כשצריך. ובמקומות אחרים בעולם כמו למשל בארה״ב ובבריטניה אף אחד לא היה חושב לעקוף תור רק כי הוא ממהר.

מצד שני, כמובן שיש מצבים שבהם עיקוף התור הוא מוצדק, כמו למשל כשמדובר על אנשים שלא יכולים לחכות בתור בגלל גיל, מצב גופני, או מצב נפשי. לרובם יש כרטיס שמעיד על כך, אבל לעיתים הם מתנהלים בכוחניות מסוימת כדי לקבל את ההעדפה בתור שהם זכאים לה ולכן מעוררים כעס.

למשל פעם המתנתי בתור בבית המרקחת של קופת החולים שלי, וכשהגיע תורי נכנסו לרוקח אדם מבוגר והמטפלת שלו אחרי שהרוקח כבר הכריז על המספר שלי. החשש שלי היה שהוא יחשוב שהם קיבלו את המספר שלי, למרות שהם פשוט קיבלו את ההעדפה שמגיעה להם – והעובדת הזרה או המבוגר לא טרחו להגיד לרוקח שהם נכנסים ללא תור. אני פשוט ניגשתי מהצד והערתי את תשומת ליבו של הרוקח על כך שהם נכנסו ללא תור והוא אכן אפשר לי לקבל שירות אחריהם, אבל היה מאוד מפריע לי מצב שבו הייתי מפסידה את התור שלי בגלל המצב שנוצר, למרות שברור שמגיע לאדם הזקן לקבל שירות לפני.

ייתכן שקופת החולים או כל גורם אחר שבו יש את האפשרות לקדם לראש התור אנשים שזכאים לא לחכות בו צריכים להסדיר את התורים טוב יותר ולאפשר למי שמגיע ללא צורך להמתין בתור להוציא ״תור״ שבו הוא יתקבל לאיש השירות הבא שמתפנה בצורה ממוחשבת.

הכעס של רבים מאיתנו הוא כנראה לא על העקיפה בתור אלא העובדה הבלגן שמעקף כזה יכול לגרום פוגע באפשרות שלנו לקבל שירות בצורה הוגנת, למשל המצב שבו הזקן והמטפלת שנכנסו לתור שלי ללא התראה בפני הרוקח היתה יכולה לגרום לו לחשוב שהוא מקבל את המטופל עם המספר ולכן לררוא לאדם הבא בתור אחרי שהם יסיימו. לדעתי בסיטואציה הזו יש למי שמקבל את האפשרות לעקוף את התור את האחריות לוודא שהוא מתנהל באחריות כלפי מי שהוא עוקף כדי לוודא שגם הוא יקבל את התור שלו.

״העמדה״, סטיבן קינג

״העמדה״ הוא אחד מספריו המוקדמים אך המפורסמים ביותר של הסופר סטיבן קינג – כשהוא עצמו במובן מסוים השווה אותו ל״שׁר הטבעות״.

הספר מתחיל בסיפור אימה שמה שמאיים בו הוא עד כמה הוא יכול לקרות במציאות: במעבדה סודית של צבא ארה״ב מדענים מפתחים חיידקים ווירוסים קטלניים, בין השאר ״סופר שפעת״ שבערך 99.4% מהקורבנות שלה מתים בטווח של ימים.

במקרה של תקלה וסכנה שוירוס או חיידק שמצליח לפרוץ – הבסיס אמור להנעל באופן הרמטי. רק שמסתבר שכשקרה אירוע כזה – באחת מעמדות השמירה, הדלת לא ננעלה במשך כמעט דרה למרות שהיו בעמדה סימני אזהרה אחרים לפריצה של גורם מסוכן. השומר הספציפי הזה במקרה שם לב לשינוי בכמה השניות שבהן נעילת הדלת התעכבה הצליח להמלט ולברוח עם המשפחה שלו מהבסיס.

הם כמובן נדבקו במחלה – ובדרכם לרוחב ארה״ב הצליחו להדביק לא מעט אנשים, עד שהנהג התרסק עם האוטו שלו בתחנת דלק בעיירה קטנה ושכוחת אל בטקסס ומת פחות משעה אחר כך בדרכו לבית החולים.

כל האנשים שנתקלו בו נדברים, והם עצמם מצליחים להדביק אחרים שבעצמם ממשיכים להפיץ את המחלה. בבוקר שאחרי ההתרסקות למשל מגיע שוטר איזורי לתחנת הדלק כדי להזהיר את הבעלים והחברים שלו שבילו בתחנת הדלק ערב לפני כן שהוא שמע שגורמים רשמיים עומדים להגיע לעיירה כדי לתחקר ואולי אפילו לבודד את מי שפגש את החולה, ואת מי שהם פגשו מאז התאונה. רק שאסור היה לו להיות שם אז הוא יצא מוקדם וביקש שאף אחד לא יספר שהוא היה שם להזהיר את החברים שלו – והצליח שלא להיות מבודד בעצמו.

אבל הוא הספיק להדבר במחלה, והדביק בה את כל מי שהוא פגש באותו יום, כולל מלצררית בבית הקפה שבהו הוא אכל וסוכן ביטוח שאכל שם. שניהם המשיכו להדביר אנשים אחרים, כולל משפחה שהיתה בטיול באיזור והמשיכה בו – ובדרך כמובן הם המשיכו להדביק אנשים אחרים, כולל לא מעט מבקרים במרפאה המקומית שבה הם ביקרו כשאחד הילדים שלהם הפך להיות מאוד חולה יומיים או שלושה אחרי שהוא נדבק במחלה.

וכך המחלה התפשטה לה במהירות בכל ארה״ב, גם כשהממשלה ניסתה ככל יכולתה לעצור את המחלה או לפחות למצוא לה חיסון. הממשלה גם לא ממש הצליחה למנוע מהתקשורת לדבר על המגיפה שהתפרצה ועל העובדה שהיא בכלל התחילה בגלל טעות של הממשלה.


הספר מתחיל בשלב זה לעקוב אחרי כמה דמויות בחלקים שונים של ארה״ב, שבמקרה היו חלק מבערך 0.6% מהאוכלוסיה שהיו מחוסנים נגד המחלה. כל אחד מהם חווה את המגיפה בצורה אחרת, והסיפור של המגיפה בעצם נפרס בעזרת הסיפור האישי של כל אחד מהם.

אחד מהםה היה גבר מאותה עיירה בטקסס שהיה אחד מאותם אנשים שראו את תאונת הדרכים הראשונית של החייל שברח מהבסיס, והצליח לשרוד ואז לברוח ממתקן רפואי של ממשלת ארה״ב ששם ניסו למצוא בעזרתו ובעזרת החברים שלו חיסון או תרופה למחלה.

אחרת היתה צעירה שלמדה במכללה ונכנסה להריון במקרה מהחבר שלה, ובדיוק ניסתה להבין מה היא רוצה לעשות הלאה בחיים – ובישרה על התינוק להורים שלה. אבא שלה שתמיד היה קרוב אליה הגיב למצב טוב, אבל האמא השמרנית שלה חששה מהשמועות שירוצו בעיירה הקטנה בגלל ההריון ומטמוטטת אחרי התקפת זעם על הבת שלה.

במקביל אליה שורד בעיירה נער נוסף, אחיה הצעיר של אחת החברות שלה שתמיד היה מאוהב בה, אבל תמיד נחשב לנער לא מקובל ואפילו דוחה בגלל שהוא היה שמן, מחוצ׳קן, והאינטליגנציה שלו הפכה אולו לחריג בסביבה.

או זמר רוק מתחיל שהשיר הראשון שהוא הקליט הפך להיות להיט, ואיכשהו הצליח להסתבך עם סוחר סמים בחוף המערבי – ולכן ברח לניו יורק כדי לשהות עם אמא שלו שבועיים שלושה עד שהוא יקבל תשלום נוסף מחברת התקליטים על מכירות האלבום שלו ויוכל לשלם את החובות שלו. אבל כשאמא שלו נדבקת במחלה ואז מתה בבית החולים, הוא מוצא את עצמו כבן זוג של אישה מבוגרת יחסית שלא מצליחה להסתדר בעולם החדש, והוא נאלץ ממש לטפל בה ולנהל אותה למרות שהוא לא מסוגל מבחינה אישית לעשות את זה.

או נער חירש ואילם שמוצא את עצמו בעיירה קטנה שבה כמה מהמקומיים הכו אותו בצורה קשה, אבל משום מה השריף המקומי מוכן לעזור לו ולטפל במי שפגעו בו, רק שהעובדה שכולם סביבו פתאום חולים משבשת את התוכניות האלו.


כשהמגיפה מסתיימת ורק אחוז קטן מהאוכלוסיה נותר – קורית ברקע מגיפה נוספת שנובעת מהתוצאות שלה. דברים שבעבר נחשבו למשל לפשוטים לטיפול רפואי כמו למשל הכשה של נחש ארסי או פציעה או אפילו מחלה כביכול פשוטה כמו אפנדיציט הופכים להיות קטלניים פשוט כי אין כבר מתקנים רפואיים שבהם אפשר לבצע את הטיפולים, או מי שייקח את החולה למתקן שכזה.

אבל עם הזמן האוכלוסיה מתחילה להמשך לשני מקומות או יותר נכון לשני אנשים בעזרת חלומות שכאילו נגרמים על ידי גורמים על טבעיים – אחד הוא גבר שמתגורר בלאס וגאס, והשניה היא אישה זקנה שגרה בנברסקה.

כביכול אמור להיות ברור מאליו שהגבר הוא רע והאישה היא טובה, אבל קינג כתב את הדברים בצורה מורכבת יותר ובעצם הראה גם את שני סוגי החברה שנוצרו בעקבות ההנהגה של שני טיפוסים שונים. תחת שלטון ה״רוע״ נוצרה חברה שבה החוקים נאכפו בצורה מאוד ברוטאלית, אבל היו חוקים שהובילו לחוק ולסדר שבסופו של דבר הובילו לכך שהם הצליחו לנקות את לאס וגאס ולהחזיר לה דברים בסיסיים כמו אספקת חשמל בשלבים מאוד מוקדמים. ויש אנשים שעבורם החוק והסדר הזה, שלא היו קיימים בחברה ה״טובה״ גרמו להם להמשך דווקא אליה מתוך אמונה שזו הדרך היעילה והטובה ביותר להוביל לחברה שמתפקדת בצורה הכי טובה שאפשר.

באותה מידה בחברה ה״טובה״ כביכול מיד חוזרים מוסדות כמו הפוליטיקה הציבורית שתמיד נתפסת כסממן של התנהלות לא תקינה.

בסופו של דבר כמובן שיש ״פיצוץ״ (תרתי משמע) בין החברות האלו, שכביכול מוביל לנצחונה של החברה הטובה יותר, אבל בסופו של הספר קינג מראה את הרוע נולד מחדש – פשוט במקום אחר.


הגרסא הראשונית של הספר שיצאה ב 1978 עברה עריכה מאוד רצינית מהספר המקורי שכתב קינג. אבל ב 1990 כשהוא כבר היה סופר מאוד מבוסס שמכר לא מעט ספרים, אפשרו לו להוציא גרסא נוספת ומורחבת של הספר, עם עוד כמה סצנות נוספות, או הרחבה של סצנות קיימות.

וכמובן שההצלחה של הספר הובילה לכך שהוא עובד כמה פעמים למיני סדרה טלוויזיונית. הגרסא הראשונה ב 1994 היתה מעניינת, עם משחק מאוד אובר דרמטי שאפיין לא מעט סדרות של אותה תקופה שהיו על הגבול בין דרמות לבין אופרות סבון.

גרסא נוספת הופקה ב 2020ֿ, כשהיא כמובן ״הותאמה״ לתקופה בכך שכמה מהדמויות שהיו כנראה לבנות בסדרה המקורית הפכו להיות שחורות או היספניות, או גמויות של גברים הפכו להיות נשים למען ייצוג שוויוני יותר – כשכמובן בתמונות רחבות יורת של קהל היה חשוב גם לכלול מוסלמים בלבוש מסורתי או שאר אוכלוסיות ״ראויות לייצוג״.

אבל לפחות המשחק בה היה טוב משמעותית מזה של הסדרה הקודמת.