התיירת המקרית

כתבת הדעה הבאה בעיתון הארץ מתחילה בתיאור של סרט שמתאר את חייה של משפחת הס הנאצית בביתם שהיה צמוד למחנה ההשמדה אושוויץ. הכותב מספר על הסרט:

אזור כלשהו הוא "אזור העניין" כאשר יש לו שלושה מאפיינים: הוא קרוב למקום שבו מתרחשים מעשים מחרידים; הוא נושא באחריות ישירה או עקיפה למעשים המחרידים שמתרחשים באותו מקום; והוא מנהל חיים רגילים פחות או יותר בעזרת התעלמות מהמתרחש באותו מקום. "אזורי העניין" נמצאים על הספקטרום: ביתה של משפחת הס הסמוך למחנה ההשמדה אושוויץ נמצא בקצה הספקטרום, ולאורכו נמצאים "אזורי עניין" מתונים יותר.

וכמובן שהמצב הזה הופך לדימוי של ישראל שחיה על הגבול עם רצועת עזה חיים שהם כביכול חיים כמעט נורמליים לחלוטין (כולל אנשים שטסים לחו״ל, ותלמידים שלומדים בבתי הספר כרגיל!) – שבה המלחמה פוגעת קשות באוכלוסיה האזרחית בעזה בהרבה מובנים – הרג של מספר גדול של אזרחים, הרס של תשתיות עירוניות, וכמובן מחסור נוראי באוכל.

אין ממש אזכור של השביעי באוקטובר, מלבד אזכור של ״רחל מאופקים״ (הגרשיים במקור) שלה כביכול יש תרבות משותפת עם הפולשים העזתיים לביתה כי המחבל שר לה שירים של ליאור נרקיס, והיא שרה לו שירים בערבית. אין אזכור לכך שבעלה נפטר כמה חודשים אחרי השביעי באוקטובר אחרי שאירועי אותו יום גרמו לו טראומה קשה מאוד. אין אזכור כמובן לזוועות שאירעו באותו היום, לישראלים שעדיין סובלים ממפגעי המלחמה, או כל רמיזה שיש צורך (או לפחות היה באופן ראשוני צורך) במלחמה בעזה.

הכתבה הזו לעומתה, כן מזכירה את התקיפה של השביעי באוקטובר ומכירה בחומרתה:

אין טעם לבוא בהאשמות למי שמהססים ומתבלבלים. ההאשמות רק מביאות להתבצרות בעמדה, מעצימות את הטריפ של זעם פרנואידי. יש סיבות טובות להיות מבולבלים. אבל משום כך חשוב לעשות הבחנות. המערבולת שבתוכה אנחנו מצויים כבר יותר משנה כללה וכוללת כמה מרכיבים, והחפיפה ביניהם מערפלת את השיפוט. היא התחילה מהטבח של 7 באוקטובר, שבעצמו היה ג'נוסיידי. אחרי הטבח באו רגעים של חרדה קיומית, מוצדקת פחות או יותר. ויש את הפקרת החטופים, והשאלה אם ישראל מנצחת במלחמה או מפסידה בה. ויש ההפגנות האנטי־ישראליות ברחבי העולם, שבתוכן יש מי שמציגים את הציונות מתחילתה כפשע קולוניאלי בל יכופר. ויש את ההפיכה המשטרית והמאבק בין קבוצות בחברה הישראלית. אנו חיים בתקופה של קיטוב אידיאולוגי, ולכן מי שמתנגד למלחמת ההחרבה בעזה עלול להסיק שמתחייבת מכך בהכרח עמדה אנטי־ישראלית בכל החזיתות. אך למרות שהשאלות קשורות זו בזו, כל שאלה כזו גם עומדת בפני עצמה. ובנקודת הזמן הנוכחית, "האירוע" המהותי ביותר הוא זה: ההחרבה, ההרג וההרעבה של עזה.

לפחות פה יש הכרה בכך בכך שהתחושות של הישראלים מוצדקות לאור המלחמה, הסיבה היחידה שעולה להפסקת המלחמה הוא הסבל הפלסטיני.ֿ

ויש את הכתבה הזו בווינט על האזרח השמאלני האידאלי שהוא טייס שהוא בסך הכל אדם טוב – אבל מעז לא להרגיש אשם על זה שההפצצות שלו הרגו פלסטינים שרובם ״חפים מפשע״.

---

אני אישית לא תומכת בפגיעה באזרחים פלסטינים או בתשתיות העירוניות ברצועה. אני בהחלט תומכת במזעור הפגיעה באזרחים ובתשתיות, וכך גם להרעבה יזומה של האוכלוסיה – כמובן מסיבות מוסריות אבל גם ממניעים פרקטיים של פגיעה תדמיתית בישראל בכל העולם, וגם כי לאורך זמן הם לא יובילו לפתרון אמיתי של הבעיה (למרות האמונה של בן גביר ודומיו).

אני גם מסכימה עם שהמלחמה הפעילה בעזה כבר נגררת הרבה מאוד זמן למרות חוסר יעילות שלה, ושהיה עדיף כבר להפסיק אותה מהרבה מאוד סיבות.

אבל משהו פה מפריע לי – התחושה שאין פה הבנה של המורכבות של הסיטואציה. אין פה שום תזכורת למשל לכך שהחמאס בנה את תשתיות הטרור שלו באופן מכוון מתחת לתשתיות אזרחיות, ואת הרצון שלו לפגיעה באזרחים הפלסטינים וכמובן גם בתשתיות הנ״ל כחלק מהלוחמה הדיפלומטית שלו נגד ישראל.

זה כמובן לא מצדיק פגיעה מיותרת באזרחים, וצריך למצוא לאורך זמן פתרון לפעילות הזו של החמאס – הן ברמת ההסברה והן ברמת היכולת למנוע מהם או לפגוע בתשתיות שלהם בלי פגיעה באזרחים.

אבל עדיין הכתבות האלו מתעלמות מהמורכבות מהמצב, ולכן לדעתי הן לא מצליחות לשכנע את מי שכביכול הוא קהל היעד שלה לפעול. לא בגלל שהתוכן שלהן לא נכון – אלא גי הן לא נצמדות למציאות המלאה ולא מגלות אמפתיה.

כשהייתי בצבא, שירתתי במבצעים של בסיס של חיל האוויר אי שם. בתור מבצעים היו מגיעים אלינו לא מעט חומרים מסווגים שאנחנו פקידות המבצעים (ובכל מחזור פקיד מבצעים אחד או שניים) היינו צריכות מידי פעם לגרוס.

זו לא היתה מטלה גרועה במיוחד – היתה לנו מכונת גריסה די מרשימה ששירתה כנראה לא מעט יחידות בבסיס שאליה היה צריך להזין את העמודים המודפסים אחד אחד, והיא היתה גורסת אותם. ובאותה תקופה מדפסות מחשב היו עובדות עם ניירות מיוחדים שהיו בעצם מחוברים אחד לשני – כך שאם היה מסמך של יותר מעמוד אחד יכולנו פשוט להזין את העמוד הראשון של המסמך למכונה והיא היתה כבר שואבץ בעצמה את כל שאר העמודים שהיו מחוברים אחריו.

עד שיום אחד מכונת הגריסה שלנו החליטה להפסיק לעבוד. המתנו לא מעט זמן עם הגריסה שהצטברה, אבל משום מה המכונה לא תוקנה – ובשלב מסוים כנראה בגלל שילוב של רצון לסדר והעובדה שזה לא בהכרח בטוח מבחינת בטחון שדה לשמור כל כך הרבה מסמכים לכל כך הרבה זמן – אחת מפקידות המבצעים החדשות יחסית אולצה ללכת ולשרוף אותם.

וזו כבר היתה מטלה ממש לא נעימה בגלל המאמץ והריח הנלווה שגם כמובן נספג למדים שלהם. לכן הפקידה שנבחרה החליטה לקחת יוזמה – ולגייס לעזרתה את שאר הפקידות החדשות יחסית כדי שכולנו נוכל להשתתף במטלה, ״כל אחת תשרוף רק קצת״. אחראי המשמרת (שהיה מן הסתם אחד החיילים הותיקים יותר ולא אולץ להשתתף בתורנות הזו) מיד קרא לה לסדר ואמר לה שהיא צריכה לבצע את המשימה בעצמה ואין שום סיבה שכל שאר הפקידות יאלצו גם הן להשתתף בשריפת המסמכים רק כי היא לא ממש אהבה את הרעיון של לבצע את המשימה. היא כמובן לא אהבה את הגזירה אבל אחראי המשמרת היה בעצם המפקד שלה אז היא נאלצה לספוג את זה ולשרוף את המסמכים לבד. אני מניחה שהיא התנחמה קצת בעובדה שאותו אחראי משמרת הבטיח לה שמאותו רגע – השמדת המסמכים תעשה בתדירות הרגילה, ובפעמים הבאות הפקידות הרלוונטיות יאלצו גם הן לצאת לשרוף את המסמכים אם מכונת הגריסה לא תתוקן.

למזלנו הרב (או לפחות למזלן של שאר הפקידות) – המכונה תוקנה די מהר אחר כך, והיא היתה הפקידה היחידה שנאלצה לשרוף מסמכים במקום לגרוס אותם.

---

נזכרתי בילדותיות הזו של אותה פקידה שרצתה שאם היא נדפקת אז כולנו נדפק כשקראתי את הכתבה הזו.

הכותב הוא יאיר קראוס, אדם שנשמע שגר בצפון – ורוצה שהאנשים במרכז ״ייקחו אחריות״. איך? בכך שמעבר לעובדה שהם יורידו את אפליקציית פיקוד העורף וישימו אותה במצב של רטט להתראות בכל פעם שיש מטח טילים בצפון – הוא גם מצפה ש:

זה הזמן ליזום שיחת טלפון לחבר או חברה צפוניים, לקרוב משפחה או מכר ותיק, לשאול לשלומם ואולי גם להזמין לביקור ולהפוגה מהציפייה הדרוכה לאזעקה המקפיצה. בשונה מהסלמות ביטחוניות בעבר, המדינה כבר לא מציעה לתושביה לצאת להפוגה ולהתרענן הרחק מקו המטחים. במקום שבו אין מדינה, תהיו אתם המדינה. האחריות משותפת לכולם.

קודם כל, הרוב המכריע של תושבי המרכז הורידו כבר מזמן את האפליקציות הרלוונטיות להתראות – בין השאר כי גם במרכז יש אזעקות. לא רק זה – רבים כבר הגדירו התראות שהן ״ברטט בלבד״ עבור איזורים שבהם גרים קרובי משפחה או מכרים אחרים שלהם, כמו למשל בני משפחה.

מעבר לזה, האנשים במרכז כבר מודעים לכך שהמצב בצפון גרוע מבחינה בטחונית ולכמות האזעקות. אנחנו רואים את החדשות על כל אזעקה ונפילה, לרבים מאיתנו יש קרובי משפחה שגרים בצפון – ולאחרים יש גם קרובי משפחה שמשרתים בלבנון או בעזה. אני חושבת שלרוב המכריע של תושבי המרכז אין צורך לתזכר שיש מלחמה ושיש מי שמשלם עליה מחיר.

ומדוע בעצם הטענות לא באות לממשלה? מדוע צריך לקבל ש״אין מדינה״ אבל לדרוש מאזרחים פרטיים לקחת אחריות על מה שהמדינה אמורה לקחת אחריות עליו? מדוע לקבל את העובדה שהלחימה והמחיר שלה חיוניים – אבל לדרוש מאזרחים אחרים לטפל בבעיה כי המחיר שלה לא נוח ליאיר?

אני כילדה גרתי בירושלים בתקופה שבה היו פיגועים מכל סוג בעיר, וכצעירה חייתי במדינה שבה היו פיגועי התאבדות באוטובוסים כשאני השתמשתי בתחבורה ציבורית בצורה ״כבדה״.

היה לי מנהל שניצל בנס משני הפיגועים בקו 18 בירושלים בשנת 1996, רק כי הוא התעורר מוקדם ומאוחר ולכן במקרה לא עלה על הקו הקבוע שלו בשעה הקבועה שהיה הקו ששימש לשני פיגועים באותו איזור ובאותה שעה תוך שבוע. וכמובן שאי אפשר שלא להזכיר שגם בתל אביב היו פיגועים נוראיים באותה תקופה.

כך שתושבי המרכז לא צריכים לקחת אחריות על מה שהמדינה לא לוקחת עליו אחריות. תושבי המרכז לא צריכים להרגיש אשמים על כך שהשגרה שלהם נשמרת רק כי הממשלה לא מאפשרת את זה לאיזורים אחרים במדינה.

ואולי הגיע הזמן שתושבי המרכז יפסיקו להיות שק החבטות של כל מי שמתוסכל מהתנהלות הממשלה באיזורים אחרים במדינה, ובמקומם הממשלה כולל מי שעומד בראשה יהיה שק החבטות הזה. להם הרבה יותר מגיע את זה.

את הדרך בין סקאגווי וג׳ונו בילינו במעבורת, בנסיעה שאכתוב עליה במשותף עם הנסיעה שאיתה יצאנו מג׳ונו לעיר בשם היינס.

לפני שהטיול בכלל יצא, התבקשנו להזמין מראש מקום לישון בו בג׳ונו, כי הגענו לעיר רק בשעות הערב המאוחרות. תוסיפו לזה את העובדה שכשהגענו היינו אמורים לקחת איתנו את כל הציוד שלנו, ועוד לוודא שלא שכחנו שום דבר באוטובוס (מה שהיה כרוך בכך שהמדריכים הורידו כל דבר אפשרי מהאוטובוס) – וכפי שאתם מבינים, יכולנו להתחיל ללכת לכיוון המלון רק לקראת 10 בלילה.

או לפחות רבים התחילו ללכת לכיוון המלון. אני קצת חששתי מההליכה, ולכן ניסיתי לגשש אם מישהו ירצה לנסוע איתי במונית. אבל רבים העדיפו ללכת ברגל, ובדיעבד מסתבר שהיה קשה להשיג מוניות בשעות הלילה המאוחרות.

אבל אחד הנוסעים גילה שיש אפשרות לנסוע למלונות השונים באוטובוס ואפילו בירר מה הקווים הרלוונטיים – ולכן אחרי המתנה ארוכה, אני ועוד כמה חבר׳ה עלינו על האוטובוס הרלוונטי והגענו למלונות שלנו.

אני ציפיתי שכשאגיע למלון כל שאר המטיילים מהטיול שבחרו במלון שבו אני בחרתי כבר יסיימו את תהליך הצ׳ק אין שלהם, ואני לא אראה אותם. אבל כשנכנסתי למלון – יעליתי תור אימים לקבלה – לא רק המטיילים מהטיול שלי (שני מטיילים בודדים ועוד זוג אוסטרלים מעצבן) – אלא גם נוסע או שניים אחרים.

הבעיה התבררה מהר אוד: אחד מהמטיילים מהטיול שלי, רופא צעיר מאוסטרליה, הזמיו מקום מראש אבל בקבלה לא מצאו את ההזמנה שלו. הא התעקש שימצאו לו חדר במלון כי היו לו הוכחות שהוא הזמין חדר.

אחרי המתנה ארוכה איכשהו הצליחו למצוא לו חדר, אבל הוא לא היה מרוצה ממנו.

המלון הוא בעצם חלק מקומפלקס של מלון ובר – ואמור להיות אחד המלונות המפורסמים ביותר בעיר. אנחנו שהינו בו בביקור הקודם שלי בעיר, ולא היה זכור לי שהוא היה רועש במיוחד. אבל הפעם היו אזהרות שהמלון רועש בגלל הבר, ואני חושבת שהבחור מאוד חשש מהרעש ולכן התעצבן שהוא קיבל חדר בקומה נמוכה יותר ממה הוא רצה להזמין מראש.

אחרי שהוא סיים את הצ׳ק אין שלו, תהליך הצ׳ק אין של שאר האנשים היה מהיר מאוד. היה כאן גם קטע קצת לא נעים – שאר המטיילים מהטיול חיכו אחד לשני כדי לעלות יחד לחדרים, חלקית לפחות כדי לעזור אחד לשני במקרה שגם להם תהיה בעיה עם ההזמנה (למרות ששאר ההזמנות היו כמובן בסדר) – אבל עזבו בדיוק לפני שאני עשיתי צ׳ק אין. כן זרקתי לעברם הערה על זה שאני מקווה שההזמנה שלי בסדר ושלא העבירו אותה בטעות למטייל השני בגלל השעה המאוחרת (כי אולי חשבו שלא הגעתי), אבל לכל היות קיבלתי הערה מזלזלת מבן הזוג האוסטרלי.

למזלי אכן לא היתה בעיה, ואני אישית גם שמחתי לגלות שהחבילה שנשלחה לי עם המטענים לבטריות של המצלמה שלי חיכו לי בקבלה, ויכולתי סוף סוף להטעין את הבטריות של המצלמה שלי.

החדר היה נוח, ולמרות ששמעתי את הרעש מהבר, הוא לא ממש הפריע לי להרדם. אולי כי הייתי עייפה – ובמקביל קיבלתי מהמדריכים במהלך השייט לג׳ונו הודעה רשמית על כך שהם מוכנים שאשאר לשאר הטיול (למרות שידעתי יום או יומיים מראש באופן לא רשמי שזה היה הכיוון), ויכולתי להרגע.

זה הנושא של השרביט החם השבוע ובו מוטי שאל אותנו מה דחינו לתקופה הזו של אחרי החגים.

במובן מסוים אני חושבת שהתכוננתי להרבה דברים אחרי החגים, אבל בגלל שהתנעתי אותם במהלך החגים, אבל עצם ההתנעה כבר גרם להם להתחיל במהלך החגים עצמם.

למשל הגשתי במהלך החגים המון מועמדויות לעבודות – אבל הרבה חברות חזרו אלי לחיוב ולשלילה כבר במהלך החגים, וחלק מהראיונות נקבעו בתקופת החגים או אפילו נערכו בה. לצערי הם לא עברו בהצלחה, אבל יש עוד משהו בקנה שאולי יצליח.

באותה מידה, הקפדתי דווקא בתקופת החגים לעקוב אחרי מה שאני אוכלת כדי שאוכל להמשיך להרזות – ונוצר מצב שבו באמת רזיתי יפה דווקא בתקופה החגים. לצערי חלק מזה יכול להיות קשור לזה שלא ממש חגגנו הרבה בתקופת החגים הזו: היתה לנו ארוחת חג משפחתית מלאה בערב ראש השנה אצל ההורים שלי, אבל בגלל סיטואציה שנוצרה חשבתי שיהיה לי הכי יעיל לחזור הביתה מיד אחרי ארוחת החג ברביעי בלילה, למרות שבדיעבד גיליתי שיכולתי להישאר אצל ההורים עד חמישי בצהרים ועדיין היה לי טרמפ. לכן בעצם אכלתי רק ארוחת חג בערב החג, שגם היא היתה יחסית בריאה, ובאורח פלא גם אכלתי מעט מאוד מהקינוחים שהו בה.

ואז הייתי אצל ההורים שלי בערב הראשון של סוכות, ובכלל שהיינו שלושתנו בעצם הכנו אוכל די רגיל לארוחות בחג כי כולנו שומרים על המשקל ולכן גם לא היתה לי בעיה לשמור על מסגרת אכילה בריאה.

כך שבעצם התקדמתי בלימודים לראיונות, בראיונות, ובשמירה על המשקל במהלך החגים. אז בעצם הצלחתי השנה בלעשות את מה שהתכוונתי לעשות אחרי החגים?

תקציר תולדות המשקל שלי: עד קצת לפני הקורונה, ירדתי שלושים ומשהו ק״ג במשקל מתוך בערך 50 – 60 ק״ג של עודף משקל, ושמרתי על ההישג למעלה מעשור. אורח החיים שלי הפך להיות בריא יותר, גם אם הוא לא היה מושלם – אבל האכילה שלי היתה טובה הרבה יותר, והייתי הרבה יותר פעילה גופנית.

ואז הגיעו פיטורים מהעבודה, הקורונה, חיפוש עבודה קשה – ואז מציאת עבודה שלא ממש התאימה לי ואני לא התאמתי לה. כל זה הוביל אותי עד לסוף מרץ האחרון לעליה של למעלה מ 40 ק״ג בארבע וקצת שנים.

בסוף מרץ פוטרתי מהעבודה הגרועה הזו, וראיתי בזה הזדמנות נהדרת לטפל בנושא המשקל שלי. מעבר לירידה ברמת הלחץ שלי מהעבודה (שהיה גבוה אפילו לעומת הלחץ שבאבטלה), ראיתי במצב הזדמנות נהדרת שבו אין לי כרטיס לארוחת צהרים מהעבודה, ובלי תקציב לאכול בחוץ או להזמין אוכל – ידעתי שיש לי הזדמנות מאוד טובה לשלוט טוב יותר באכילה שלי.

---

אבל במקביל, ידעתי שיש לי פה אתגר, בשני מובנים.

קודם כל – בחיים שלי ״לפני הקורונה״, לרוב הייתי מאוד פעילה גופנית. עצם זה שאין לי רכב למשל דרשה ממני לא פעם ללכת בדרך לעבודה – בין אם היה מדובר על ללכת לתחנת האוטובוס הקרובה, או במקרים מסוימים גם ללכת ברגל לעבודה כי המשרד היה מספיק קרוב להליכה. מעבר לזה, כשהתחלתי לצלם כתחביב לא פעם זה הוביל לכך שהייתי יוצאת להליכה רק כדי לצלם, גם אם היה מדובר לצלם קרוב ליד הבית.

החריגה העיקרית לאמירה הזו היתה התקופה שבה עברתי בדיוק לארה״ב – שבה הייתי נוסעת מפתח הבית עד לפתח המשרד בחזרה בטרמפים של קולגות או במוניות. וזו באמת היתה התקופה שבה הגעתי לשיא המשקל שלי אז , והתקופה שבה רזיתי גם חפפה לתקופה שבה הייתי יותר פעילה גופנית כי התחלתי למשל לנסוע באוטובוסים הלוך וחזור מהעבודה גם בארה״ב (במקום לנסוע במוניות).

הבעיה היא שבעצם הקורונה בהרבה מובנים החזירה אותי לרמת חוסר פעילות מאוד דומה לזו שהיתה לי בתחילת השהות שלי בארה״ב גם הרבה אחרי שהיא הסתיימה. אחד היתרונות הגדולים של מקום העבודה האחרון שלי היה עבור רוב העובדים העובדה שיכולנו רוב השבוע לעבוד מהבית – אבל עבורי זה גרם להיות הרבה פחות פעילה. לא רק ש״בוטלה״ לי הליכה לכיוון תחנות האוטובוס השונות, אלא גם במהלך היום יוצא לי ללכת הרבה פחות כי הכל בבית קרוב יותר מאשר במשרד: השירותים קרובים משמעותית למחשב בבית, והמטבח קרוב יותר למחשב בבית מאשר במשרד (שללא לדבר על כך שבמקומות עבודה קודמים לא פעם הייתי יוצאת מהבית כדי לאסוף את ארוחת הצהרים שלי ממסעדה), וגם למלא מים במטבח יותר קרוב לי בבית מאשר במשרד.

ועכשיו כשאני לא עובדת כמובן שהמצב נשאר דומה.

האתגר השני שלי נבע מזה שלאורך השנים האלו הרגלי האכילה הבריאים שלי השתבשו לגמרי. ניסיתי כמה פעמים במהלך השנים לחזור להרגלים יותר בריאים, וזה שרד כמה שבועות – אבל אז משהו גרם לי להפסיק. כנראה שזה היה שילוב בין העובדה שמיד קפצתי לאורח החיים המאוד בריא שהיה לי בשיא התקופה הבריאה שלי (והפער בין ההרגלים האלו להרגלי האכילה השוטפים שלי היה גדול מידי), והעובדה שרק בשבועיים או השלושה הראשונים של התהליך היו לי תוצאות שהרגישו לי מרשימות מספיק בשביל להתמיד בשינוי. אחרי בערך חודש או חודש וחצי הפסקתי לאכול בריא – כשבהתחלה לא פעם ״פיציתי״ על הסבל שבאורח החיים הבריא בזה שהתחלתי שוב לאכול בצורה מאוד לא בריאה.

עם הזמן הפסקתי לפצות את עצמי, מה שאמר שלרוב הצלחתי לשמור על המשקל שירדתי לתקופה מסוימת, אבל תמיד הגיע איזשהו משבר שהוביל לכך ששוב עליתי כמה ק״ג מעבר לירידה.

---

לכן כשהפסקתי לעבוד, החלטתי לנסות גם לרזות. וגם הפעם הגעתי שוב לסבב המוכר: התחלתי לרזות יפה לשבועיים או שלושה בערך, היתקעות במשקל מסוים שגרם לי לוותר על המסגרת – ואז משבר, הפעם מול השכנים שלי.

אני חושבת שאפשר לראות את המגמות האלו בגרף הזה שמציין את המשקל שלי בארך בשנה האחרונה, מתחילת נובמבר 2023 עד סוף אוקטובר 2024:

אפשר לראות עליה מסוימת בינואר ופברואר, אז עליה חדה בסוף מרץ לקראת הפיטורים שלי – ואז יריבה באפריל, שמירה על המשקל עם עליה קלה עד תחילת יולי – ואז שמירה על המשקל עד תחילת אוגוסט, ששם התחלתי לרזות שוב.

ובגלל שבמהלך אוגוסט התחלתי לרזות שוב – כתבתי בסוף אוגוסט את הפוסט הזה שבו כתבתי שאני רוצה לכתוב יומני אכילה עד תחילת תקופת החגים (שהתחילה בתחילת אוקטובר).

ופי שאפשר לראות בצד ימין של הגרף – היום בבוקר ואחרי החגים (כלומר בערך שלושה וחצי שבועות אחרי סוף התקופה שבה התחייבתי לכתוב יומני אכילה), אני שוקלת בערך 5 ק״ג פחות ממה ששקלתי בסוף מרץ, כלומר ירדתי בערך 4 ק״ג וקצת מאז תחילת אוגוסט.

זה לא מספר מדהים לאור רמת עודף המשקל שלי. יש לי המון לרדת במשקל, ואני לא חושבת שסביר שייקח לי כל כך הרבה זמן כדי להגיע למשקל סביר ובריא יותר.

אבל זו הפעם הראשונה בהרבה מאוד שנים שאני מצליחה להתמיד בירידה במשקל כדי להגיע לירידה רציפה כזו, או אפילו לא לעלות במשקל מעבר לכמה מאות גרמים בתקופות פחות טובות.

אז בשלב זה החלטתי פשוט להמשיך לכתוב יומני אכילה מדויקים עד אמצע ינואר, שאז זו יום ההולדת שלי. אני לא רוצה להתחייב לירידה של מספר מסוים במשקל, אלא רק התמדה בהרגלים כמה שיותר טובים.

שלושה חודשים ויום עברו בין ההודעה האחרונה של בעל הדירה לידי לגבי תלונות של השכנים לגבי ריח מהדירה בסוף יולי, לתלונה החדשה שלו שהגיעה ביום ראשון בבוקר.

וזה היה זמן מספיק כדי לתת לי תקווה שהשכנים אולי נרגעו מהקריזות שלהם לגבי הנושא, אבל מסתבר שזה לא ממש קרה.

אני לא רואה סיבה לכך שיהיה ריח גרוע מהדירה דווקא עכשיו לעומת שלושת החודשים האחרונים. השינוי היחידי שיכולתי לחשוב עליו היה שבזמנו שמתי ליד הדלת מפיץ ריח של ללין שהפיץ ריח מתוק וחזק מאוד, ולאחרונה שמתי לב לזה שהנוזל בו נגמר אבל תמיד שכחתי לקנות משהו שיחליף אותו. חשבתי שיכול להיות שזה מה ש״חסר״ לשכנים לאחרונה (למרות שייתכן שהם חשבו שהריח הטוב הוא מהניקיון שנעשה בקומה ולא קישרו אותו אלי) ולכן מיד הזמנתי שני מתקנים חדשים כאלו מללין – אחד ששמתי מיידית, ואחד נוסף שאוכל להשתמש בו כשהראשון ייגמר ואני בטח אשכח לקנות אחד חדש. ובאמת בבוקר שאחרי כשנכנסתי הביתה קיבלתי לאף בום של ריח מתוק להחריד, אז אני מקווה שזה יעזור.

אני גם מקווה שהנוזל במפיץ ישרוד עכשיו יותר זמן כשמזג האוויר התקרר.

אבל מה שהלחיץ אותי היתה העובדה שבראשון בערב היתה לנו שוב ישיבת בעלי דירות כדי להחליט מה לעשות לגבי הועד והחיובים הכפולים שיש לנו כפי שכתבתי לקראת סוף הרשומה הזו. לכן התזמון של ההודעה שלו הרגישה לי חשודה – כי מאוד חששתי שהוא ידרוש שאגיע לישיבה הזו כדי לצעוק עלי באופן אישי, או יגיע בעצמו לדירה.

ואז החלטתי פשוט לספר לו שבגלל שפוטרתי מהעבודה אין לי כרגע תקציב לעוזרת בית, אבל אשים לב לנושא הריח, במיוחד בנקודות רגישות כמו השירותים והמטבח, שמיד ניגשתי לנקות שוב (כשהמתנתי למפיץ ריחות של ללין).

הוא קיבל את זה בהבנה יחסית, ולא עשה רעש סביב זה מה שהרגיע אותי, לפחות בשלב זה.

---

אפרופו הועד, בסופו של דבר אחרי כמה ימים של דיונים סוערים, בחרנו להמשיך עם הועד החיצוני שמינו לנו, ולוותר על חברת הניהול ששכרנו רק לפני כמה חודשים.

השכנה שעבדה מולם התחילה במהלך הדיונים לקטר על רמת השירות שקיבלנו מהם, משהו שרבים מאיתנו כנראה לא היינו מודעים אליו, לפחות רוב הזמן. כן היה לנו סיפור עם מאגר המים של הבניין שעשה בעיות והוביל כמה פעמים למצב שבו לחץ המים בקומות הגבוהות בבניין היה נמוך.

הבעיה חזרה על עצמה בין השאר כי חברת הניהול לא קראה לבעל מקצוע לתקן את הבעיה אלא שלחה איזשהו ״אב בית״ מטעמה לטפל בבעיה (ולחסוך כסף), והוא כנראה קצת הסתבך איתה.

השכנה גם דיווחה על דרישה מצד חברת הניהול למחירים מאוד גבוהים לתיקונים. פה קצת קשה לי לקבוע מי צודק, כי יכול להיות שעלות של תיקונים נובעת לא פעם מהחוזה שחתמנו מולם שבו חתמנו על מעין תמיכה בסיסית שכל מה שמעבר לה נעשה בתשלום נוסף ויחסית גבוה – והבניין שלנו כבר לא חדש ודורש יותר תחזוקה.

אבל מצד שני זה משהו שגם קרה לנו עם חברת הניהול הקודמת ששכרנו לפני כמה שנים – בהתחלה הם התלהבו והשקיעו, אבל תוך חודשיים או שלושה לכל היותר הם נעלמו, והעדיפו כנראה להשקיע בבניינים גדולים יותר שמכניסים להם יותר כסף.

לכן בואו ונראה מה יקרה עם הועד החיצוני הזה, בתקווה שמשהו מול הבחורה שמנהלת אותו עבורנו יסתדר.

---

במקרה יצא לי לשוחח על התלונה המחודשת בזו של השכנים שלי עם גיסתי, והיא ניסתה לשכנע אותי לקחת בכל מקרה עוזרת.

הקושי שלי עם הדברים שלה נובעת קודם כל מבעיה מוזרה: המשפחה שלי לא מודעת לזה שפוטרתי. בזמנו (בתקופת הקורונה) כשפוטרתי מהעבודה הקודמת שלי התגובה של אמא שלי (ובמידה קצת פחותה גם של אבא שלי) היתה כזו מוקצנת מרוב דאגה שזה מאוד הרתיע אותי לספר להם על הפיטורים הפעם, כי היחס שלהם אז היה יותר מעיק מאשר תומך, והרגשתי שההורים שלי בעיקר הפכו להיות משהו שאני צריכה לדאוג לו ולנהל אותו כדי שלא ידאגו יותר מאשר גורם שתומך בי. ואחרי שסיימתי לעבוד לא היו לי את הכוחות הנפשיים להתמודד גם עם הצורך לתמוך באמא שלי בנושא העבודה בנוסף לתמיכה שהיא זקוקה לו בכל פעם שיש אצלנו באיזור אזעקה.

הקושי העיקרי של ההורים שלי כנראה נובע מזה שהם עבדו בעולם שבו עבודות עם קביעות היו הנורמה ונחשבו למקומות העבודה הטובים. זה משהו שהשתנה עד התקופה שבה אני נכנסתי לעולם העבודה, ואפילו החמיר מאז. ההורים שלי למשל לא מבינים שבהרבה מקומות שבהם יש כיום ״קביעות״ הם מקומות עבודה שבהם עובדים חדשים יכולים להתקבל רק בתור עובדי קבלן עם הרבה פחות זכויות או תנאים – ולא פעם הם מפוטרים או מועזבים בדיוק בשלב שבו לפי החוק הם אמורים לקבל את התנאים כעובדי חברה. אלו שכן מגיעים למעמד הזה של הקביעות הם לא פעם אלו שיש להם קשרים טובים, בלי קשר לאיכות העבודה שלהם. ולי אין קשרים בשום מקום שכזה.

לכן גיסתי לא ממש מודעת לזה שאני לא עובדת כרגע ושאין לי ממש תקציב לעוזרת – ולכן ניסתה ״למכור״ לי כל מיני פתרונות לנושא, במיוחד אחרי שאמרתי לה לגבי זה שהחוויה הגרועה שהיתה לי עם העובדים הזרים בזמנו גרמה לי להרתע מכל מה שקשור להעסקת עוזר/ת בית. אחרי שהיא הבינה שאני לא אקח עוזרת בית, היא ניסתה לשכנע אותי לקחת חברת ניקיון כפי שלקחתי לפני הריסוס כדי לעשות ניקיון יסודי בבית.

הסברתי לה שחברות כאלו לא מעסיקות עובדים לפי שעה אלא יותר ברמה של לעשות ניקיון יסודי בבית במצבי קצה כמו אחרי שיפוץ או בכניסה לבית חדש, ובגלל שמדובר על ניקיון שהוא באמת יסודי יותר ולא פעם יתבצע גם עם מכונות ניקוי מקצועיות העלות של ביקור כזה יכולה להגיע בקלות לכמה אלפי שקלים (לדעתי זה יכול בקלות להתחיל ב 3000 – 4000 ש״ח לניקיון של בית מרוהט, וזה יכול להגיע לסכומים אפילו יותר גבוהים מאוד בקלות). בשום מצב ניקיון כזה לא יכול להיות פרקטי באופן קבוע.

ברור לי שהיא רק מנסה לעזור, אבל כרגע זה משהו שאני לא רוצה להתעסק איתו – גם מהפן הכלכלי שלו, אבל גם כי יש לי תחושה מאוד חזקה שזה משהו שלא ממש יעזור לי מול השכנים.

---

קחו לדוגמא משהו שקרה לפני בערך שבועיים או שלושה ועדיין קורה בעצם. לפני בערך שבועיים או שלושה הם שמו קופסת קרטון די גדולה של משלוח שהם קיבלו בפינה בין הדלת שלהם לדלת שלי. חשבתי שהם שמו אותה שם כדי לזרוק אותה, והבנתי שיכול להיות שיום או יומיים לא ממש יוצא להם כי למשל הם יורדים עם הילדות שלהם והידיים שלהם מלאות בחפצים שלהן והם ממתינים להזדמנות שבה הידיים שלהם יהיו ריקות יותר. או אולי הם מחכים ליום הקבוע בשבוע שבו האסף הזבל הגדול מהרחוב כדי לזרוק אותה ואיכשהו בכמה הזדמנויות שכחו להוריד אותה בדיוק ביום הזה.

אני אישית לא מהטיפוסים שמחזיקים זבל בדרכו למטה מחוץ לדלת במסדרון, אבל כבר התרגלתי לראות מידי פעם שקית זבל שלהם מחכה מחוץ לדלת שלהם בערך חצי שעה או שעה לפני שהם יוצאים מהבית. אבל בגלל שהם זרקו אותה תמיד ביציאה הבאה שלהם, והשקית עצמה לא הריחה באופן חריג או השאירה לכלוך במסדרון – הסתדרתי עם זה. ולכן גם העובדה שהם השאירו את הקרטון הזה בחוץ לא ממש הפריעה לי – אני מבלה לכל היותר כמה שניות ביום במסדרון, ולכן ככל עוד החפצים שלהם לא מפריעים לי או חוסמים לי את הדרך, אני די מתעלמת מהם.

אבל פתאום אני שואלת את עצמי – יכול להיות שהם משאירים כך את הקרטון הזה בתור מין רמז מטומטם למדי עבורי שמשהו מפריע להם – בציפיה שהקרטון יפריע לי, ואז אני כמובן מיד אבין מה מפריע להם ואתקן אותו?

אני מזכירה לכם שמדובר על אנשים שלקראת סוף מאי התקשרו למשטרה לדווח על ריח חריג כדי שהמשטרה תתקשר אלי ותפחיד אותי – או שהם עצמם התקשרו אלי והתחזו למשטרה (ולמד״א ולמכבי אש) כדי להפחיד אותי עם השיחות האלו.

ובימים האחרונים הם גם שמו שקית זבל מלאה בחדר המדרגות, ששם הם עדיין מאכסנים את המנגל שלהם, אבל לפחות הוציאו משם את האופניים של אחת מהבנות שלהם שחסמו את המדרגות. אני מניחה שלא מדובר על זבל אלא על בגדים או משהו אחר שהם רוצים לאכסן לפני שהו מוציאים מהבית (ואולי אפילו תורמים), אבל במובן מסוים – הם שוב משתלטים על איזורים שהם משותפים עם חפצים פרטיים שלהם.

ושוב, הנוכחות של החפצים עצמם לא מפריע לי – אלא הדינמיקה הזו שבה הם עושים מה שבא להם במסדרון בצורה לא מתחשבת, אבל דורשים ממני להתחשב בהם.

העיר Skagway היא עיר שמאוד אופיינית לדרום מזרח אלסקה, והיא אחת מהערים שבהן עוצרות לא מעט מספינות השייט התיירותיות. זה אומר שמדובר על עיר שעצם הוקמה למטרות כמו כריית זהב ב״בהלת הזהב״ שפקדה את אלסקה, והצליחה איכשהו לשרוד עד שהתחילו להגיע לאיזור תיירים בספינות שייט ענקיות לבילוי בסגנון אמריקני (שכולל לא מעט אוכל וקניות).

לכן בעיר יש בעיקר חנויות ומסעדות לתיירים, אבל גם כמה מסלולי הליכה מחוץ לעיר. ייתכן מאוד שיש גם סביב העיר פעילויות אחרות – בזמנו ב 2003 כשיצאתי לשייט באלסקה (והאוניה שלנו עצרה בערים דומות לאורך המסלול) לא פעם היו פעילויות כמו שייט באיזור העיר לצפיה בלוויתנים ובשאר חיות הבר הימיות באיזור, או נסיעה ברכב או הליקופטר לקרחונים קרובים – הכל לפי ההיצע שקיים בכל עיר ספציפית.

עקרונית המדריכה שלנו סיפרה לנו איפה אפשר למצוא ספקים לסיורים כאלו אם נהיה מעוניינים בהם (הם לרוב נמצאים בקרבה מאוד גדולה לנקודות העגינה של האוניות הגדולות), אבל אני אישית הרגשתי שמיציתי את החוויה של הסיורים האלו אי שם ב 2003.

כך שרובנו הסתובבנו לא מעט שעןץ במרכז העיר, ודי שמחנו שבשלב מסוים בשעות אחרי הצהריים המוקדמות היינו צריכים לתפוס מעבורת לכיוון ג׳ונו – עיר הבירה של אלסקה.

---

כן חשוב לי לכתוב פה שסקאגווי כנראה לא היתה אמורה להיות חלק מהמסלול שלנו.

במקור היינו אמורים לבלות את 36 השעות האחרונות של הטיול, עד ההגעה שלנו לג׳ונו, בשייט רציף במעבורת ליד קו החוף של אלסקה. זו אמורה להיות חוויה מדהימה שבה אפשר לצפות לא פעם בחיות בר לאורך המסלול (בעיקר לוויתנים) ובנופים של יערות עד שיש באיזור.

אבל זה לא יצא לפועל כי החברה התבססה על לוח זמנים של המעבורות של השנה לפני כן – ומשום מה לוח הזמנים הזה השתנה, וכנראה שהוא היה עד כדי כך שונה שאי אפשר היה להוציא את הטיול לפועל כפי שהוא תוכנן (כלומר לא שוני של שעות ספורות אלא של מעבורות שיוצאות פעם בכמה ימים ויצאו ביום או יומיים איחור).

החברה בחרה לשנות את המסלול ולהשלים אותו באופן קרקעי כדי לקדם את הטיול, ו״מכרה״ לנו אותו בתור בעצם צ׳ופר שבו עדיין נהנה מכמה שעות של שייט במעבורת בשעות היום בין סקאגווי לג׳ונו (שאליה אפשר להגיע רק במעבורת) אבל נבקר בכל מיני מקומות יפים בדרך.

אני לא בטוחה באיזו נקודה נפרדנו מהמסלול המקורי שהיה אמור לכלול את המעבורת ליום וחצי – אבל חלק מהנקודות היו חביבות (למשל כמו הביקור בקארקרוס והנסיעה ברכבת ממנה לסקאגווי, או המעיינות החמים שביקרנו בהם) – אבל גם היו קטעים שבהחלט לא נהניתי מהם (כמו למשל הביקור בפארק הררי שלא היו לי בו מסלולים מעניינים).

את החוויה של לראות את קו החוף זכיתי לעבור בשייט של 2003 וגם בטיול הקודם שלי עם החברה לאלסקה ב 2011, שבו נסענו כמה פעמים במעבורות. אז הנסיעה היתה בשעות הלילה כנראה כדי לייעל את המעברים שלנו בין ערים שונות כדי שנוכל לטייל בהן – אבל בגלל שהיינו באלסקה בקיץ באיזורים מספיק צפוניים כדי לזכות לאור של 24 שעות ביממה (גם אם היה מדובר לא פעם על 4 – 5 שעות של דמדומים בלי שהשמש תזרח) ויכולנו להנות מהנופים. חלק מההנאה כנראה נבע מזה שהתקשינו מאוד לישון – לא שכרנו חדרים על הספינה אז בילינו את הלילה על הסיפון, שהיה קפוא למדי גם בקיץ למרות מנורות חימום רבות שהיו שם

כן ראוי לציין שהפעם לפחות החברה כן חשבה על לשכור לנו חדרים על הספינה בגלל אורך הנסיעה, אבל כנראה שהיה מדובר על חדרים המוניים למדי עבור הקבוצה כולה ואולי אפילו אנשים זרים.

עדיין היה לי חבל בסופו של דבר שפספסנו את הנסיעה – גם כי אהבתי בעבר את החוויה, וגם כי הייתי שמחה למנוחה של יום וחצי מטיולים כדי להקל על עצמי קצת, אבל זה לא יצא בסוף לפועל.

---

מכיוון שג׳ונו היתה העיר האחרונה בה ביקרנו ובעצם כשהגענו אליה אחרי הנסיעה במעבורת – התפזרנו, למרות שרובנו נשארנו לישון בלילה בג׳ונו.

לכן כנראה בערב הראשון שלנו בסקאגווי המדריכים החליטו לארגן לנו ארוחת ערב משותפת לכל המטיילים במסעדה הזו כפרידה מהטיול. בעיני הרעיון היה מוצלח כי לא פעם בטיולים הקודמים שלי אם היו התארגנויות כאלו – הן לא פעם היו יוזמה של אנשים מסוימים, וכנראה שהיו לא פעם ולא פעמיים מקרים שבהם אנשים לא הוזמנו בגלל שהם נחשבו ללא מקובלים או שפשוט המארגנים לא חשוב להזמין אותם.

בטיול הקודם שלי לאלסקה גם היה מצב מוזר שבו יצאנו בערב שאחרי הטיול לפאב, אבל היתה לנו מטיילת אחת בת 19 – ובגלל שגיל השתיה בארה״לב הוא 21 ולא 18 כמו בשאר העולם, היא לא יכלה להצטרף אלינו. אני מניחה שהחברים שלה הרגישו מספיק צורך בשתיה של המון בירה כדי להשתחרר אחרי הטיול שהם לא ניסו לשנות את ההחלטה לטובתה, והיא נשארה באכסניה בזמן שאנחנו בילינו.

מצד שני, הפעם הרגשתי שהיה לארגון הזה מלמעלה גם צד פחות טוב – פחות אחרי חצי הטיול הראשון אלא יותר בסוף החצי השני (והטיול כולו), כי ברגע שארוחת הפרידה כבר נערכה, לאנשים באמת היה פחות חשוב להתארגן כדי להסתובב יחד. אני מניחה שעבור מי מאיתנו שיצר חברויות בטיול זו לא היתה בעיה (וגם לי זה קרה לא פעם אחרי הטיולים השונים שלי), אבל דווקא הפעם בסוף הטיול מצאתי את עצמי מבלה ערב לבד באכסניה בזמן שראיתי את המטיילים האחרים יוצאים לבלות בקבוצות קטנות.

אני מניחה שאם הבילוי היה נעשה כחלק מקבוצה גדולה הייתי מרגישה נוח הרבה יותר לבקש להצטרף לבילוי, אבל כנראה שהפרידה הרשמית גרמה לזה שאנשים פחות חשבו על לצאת יחד אלא יותר בזוגות או בשלשות, ועם זה הרגשתי הרבה פחות נוח להפוך לגלגל שלישי או רביעי מיותרים.

בדיוק לפני עשרים שנה, חזרתי לארץ מהרילוקיישן שלי באטלנטה.

הוא התחיל בהרבה מאוד תקוות. בזמנו בתור ילדה גרתי בארה״ב כמה שנים לפוסט דוקטורט של אבא שלי, ובניגוד לרוב הילדים הישראליים שם שרק התגעגעו לחזור לישראל – אני מאוד נהניתי מהחוויה, ואני מניחה שתמיד רציתי לשחזר את החוויה.

רק שלגור בארה״ב בתור מבוגרת זו חוויה לחלוטין אחרת. עקרונית יכולתי לדעת את זה עוד לפני הרילוקיישן שלי – כי קצת פחות משנה לפני כן החברה שבה עבדתי שלחה אותי לתקופה של שלושה חודשים בוושינגטון – כשכבר בתחילת הביקור שלי שם אחת המנהלות הבכירות במחלקה שלי אמרה לי מפורשות שמחפשים שם מישהו או מישהי לרילוקיישן ושהיא תשמח אם אשקול את זה.

תחושת הבטן שלי מהאתר לא היתה טובה, למרות שאנשים היו באופן עקרוני נחמדים אלי. בדיעבד אני זוכרת שביום שבו עזבתי, כשיצאתי בסוף יום העבודה מהמשרדים, יצא לי להתקל בכמה מהעובדים שפשוט התעלמו ממני בצורה די בוטה כשרציתי לגשת אליהם כדי להיפרד, מה שאושש את התחושה שלי. לכן כשחזרתי לארץ ויצא לי להפגש עם המנהלת שהציעה לי את הרילוקיישן, אמרתי לה שמבחינתי זה לא רלוונטי.

רק לקראת הרילוקיישן שלי באטלנטה, בשיחה עם אותה מנהלת בכירה מהארץ, בעצם גיליתי שמי שהיתה המנהלת שלי שם כבר אמרה לאותה מנהלת מראש שהם לא מעוניינים בי בתור עובדת. הבעיה העיקרית שזכורה לי היתה העובדה שלדעתה לא התלבשתי מספיק ״רשמי״ לעבודה, והיא כנראה ניסתה לרמוז לי על זה בעדינות (אני זוכרת למשל שפעם היא סיפרה לי על חנות בגדים שיכולה לעניין אותי בקניון הקרוב, רק שאני לא הבנתי את הרמז). כשזה לא עבד היא העדיפה כנראה שהמנהלת הישראלית תעביר לי את הביקורת הזו כשחזרתי לארץ כדי להיות עם המשפחה בליל הסדר, אבל בצירוף מקרים מוזר – אותה מנהלת ישראלית היתה אמורה להיות איתי בטיסה חזרה לארץ מארה״ב ןפספסה אותה, ולכן גם פספסה את ההזדמנות לשוחח איתי.

בדיעבד היה לי כנראה הרבה מאוד מזל שלא הצלחתי להגיע לרילוקיישן הזה. וושינגטון היא עיר מדהימה בפני עצמה, אבל בדיעבד גיליתי שאותה מנהלת מקומית שקודמה להיות מנהלת האתר בדיוק כשעזבתי – פוטרה מהחברה בתחילת המשבר של 2001, פחות משנה אחרי שעזבתי. אני תמיד חשבתי שפיטורים כל כך מהר אחרי הקידום כנראה אמרו שהאתר עצמו נסגר או הצטמצם מאוד, מה שכנראה היה משפיע לרעה גם על התפקיד המיועד עבורי.

---

כך שאת ההחלטה על הרילוקיישן באטלנטה קיבלתי בלי להיות מודעת לכל הפוליטיקה הפנימית הזו, ואני מניחה שתמיד הנחתי שיהיה לי קל להסתדר בארה״ב כי הסתדרתי טוב בתור ילדה.

אבל כמו שכתבתי בפוסט הזה מלפני שנתיים, זה היה רחוק מלהיות המצב. כבר מהתקופה הראשונה שלי שם – עשיתי בערך כל טעות פוליטית ומקצועית שיכולתי לעשות, ואז כשהגיע משבר, אני הועזבתי (וייתכן שגם עובד אחר).

ובדיעבד חבל לי שהתבזבזה לי ההזדמנות לגור בחו״ל בגלל שעברתי לשם צעירה מידי, עם מודעות קטנה מידי לדינמיקה ארגונית ועם רקע מקצועי קצר מידי. כי אחרי שחזרתי לארץ, תמיד פחדתי לחזור לגור בחו״ל בגלל החשש שאחזור על אותן הטעויות ואסבך את עצמי שוב.

אבל במקביל אני שואלת את עצמי אם לא הייתי עוברת לארה״ב, האם הייתי בגלל לומדת את השיעורים שלמדתי בהתנהלות ארגונית שלמדתי – ועד כמה הטעויות שעשיתי היו בעצם שיעור חשוב לחיים.

וזה כמובן מעבר לעובדה שהחיים בארה״ב תרמו לי מאוד ברמה האישית, בגלל הצורך להסתדר לבד בלי תמיכה בהרבה מאוד מצבים שבארץ תמיד יכולתי להעזר בהורים שלי (או במקרה של ההורים שלי, שהם עצמם יבצעו את הפעולות בשמי בלי שבכלל אבקש או ארצה).

---

מעניין גם לחשוב איך החיים שלי הפכו להיות שונים לחלוטין ממה שציפיתי שהם יהיו כשחזרתי לארץ.

בימים הראשונים שלי ממש תכננתי איך להתחיל לחיות מחדש בארץ, כולל תוכנית לעבור לגור בתל אביב כדי להינות מכל מה שיש לעיר הגדולה להציע לצעירים. אבל איכשהו לאורך השנים (או לפחות בשתי העבודות הבאות שלי) מצאתי את עצמי גרה בשכירות יחסית קרוב לעבודה, ועובדת קשה.

זה לא אומר שלא היו לי חוויות טובות בדירות האלו, כולל למשל מגורים קרוב לטבע בדירות שבהן גרתי בהוד השרון ובהרצליה. אבל החיים שלי בהחלט שונים מאוד מאיך חשבתי שהם יראו לפני עשרים שנה…

בשתי העבודות הראשונות שלי (או לפחות בתקופות שבהן גרתי בארץ), היה נהוג שבחול המועד של סוכות ופסח היינו אמורים לעבוד שעתיים פחות כל יום. בעבודה הראשונה בתקופה שבה עבדתי בה, אם היינו עובדים יום עבודה מלא בחול המועד היינו גם מקבלים משהו שנקרא ״קרדיט חג״, כלומר שעתיים חופש נוספות שיכולנו לנצל בעתיד. בשלב מסוים ועם כמה משברים כלכליים בדרך הכלל הזה בוטל, אבל יום העבודה המקוצר הזה עדיין נשאר.

יום העבודה המקוצר לא היה קיים בחברה האחרונה שבה עבדתי, והיו אנשים שהיו מופתעים לשמוע שזה היה כך בחברות הקודמות שבהן עבדתי, וכמה מהם לא ממש האמינו לי שסיפרתי להם, ואני מצידי וידאתי מול קולגות שלי מהעבר שזה באמת היה כך.

היה משהו מאוד נחמד ומרגיע לעבוד כמה ימים מקוצרים, במיוחד כשלא מעט אנשים היו בחופש עם הילדים כך שהיה קצת פחות לחץ. אבל בשנים האחרונות שלי בה, החברה השניה שבה עבדתי הגדילה ועשתה וסגרה את המשרדים למשך חול המועד.

הגישה נבעה מזה שהמשרדים שלנו באותם שנים היו באיירפורט סיטי, איזור שהיה מרוחק עבור כולנו ולכן רבים לקחו חופש בחגים, במיוחד אלו שהיו הורים לילדים שמן הסתם היו בחופשים בתקופות האלו. לכן לא השתלם כנראה לחברה לתפעל את המשרדים, והיא סגרה אותם כדי לחסוך כסף. לזכותה של החברה חשוב לציין שהיא ״מימנה״ חצי מימי החופש האלו על חשבונה, מה שהמתיק קצת את הגלולה המרה, במיוחד עבור אותם אנשים שלא היו הורים לילדים ולא בהכרח רצו יום חופש דווקא כשכל המקומות בארץ עמוסים ומחירי הטיסות יקרים במיוחד. אבל עם הזמן כשאנשים התרגלו לזה – הם כבר נהנו לנצל את ההזדמנות לטוס, במיוחד אם הם היו יוצאים למשל קצת לפני ראש השנה וחוזרים קצת אחרי סוכות כדי לטוס כשהמחירים עדיין סבירים.

---

אני זוכרת שלא פעם רובנו התרגשנו וממש ציפינו לחופש הזה פעמיים בשנה. אבל בתקופת חגי תשרי, אי שם לקראת אמצע סוכות, זה הרגיש קצת מוגזם. אבל עדיין לקראת סוף החג אני תמיד הרגשתי עצובה כי ידעתי שלא צפוי לנו עוד חופש כזה למשך הרבה מאוד חודשים. בפסח החוויה היתה פחות קשה, כי ידעתי שמצפים לנו עוד חופשים ביום העצמאות ובשבועות (במרווח נשימה קצת יותר ארוך מאשר בחגי תשרי), והמרווח בין שבועות לראש השנה לא היה כזה משמעותי.

כמובן שיכולתי לקחת חופש עצמאית, אבל התקמצנתי על ימי החופש שהעדפתי לצבור בעיקר לחופשים ארוכים.

אבל התחושה הזו של ״סוף החופש״ בסוף סוכות תמיד הזכיר לי שכילדה תמיד הייתי מאוד עצובה כשהחופשים שלנו הסתיימו. זה בלט במיוחד כשהיינו מבלים אצל סבתא שלי, ובמשך כמה שנים הייתי מתחילה לבכות ממש לפני שהיינו מתחילים לנסוע חזרה הביתה. חלק מזה כנראה נבע מהפרידה מסבתא, אבל חלק משמעותי מזה נבע גם מחוסר הרצון לחזור לשגרה של בית הספר, למרות שלא היה לי רע במיוחד מעבר לקיטורים הרגילים של תלמידים.

---

אני זוכרת שקצת קיטרתי סביב הפעם האחרונה שקיבלתי את החופש הזה, בספטמבר ואוקטובר 2019. החגים עצמם (ראש השנה, סוכות) יצאו על ימים ראשון שני, יום כיפור יצא על ימים שלישי רביעי – ואיכשהו נוצר מצב שבעצם רוב הזמן בילינו במעין סופי שבוע ארוכים במיוחד ובקושי היו ימי חופש שלא היו חג.

לא ידעתי אז שזו תהיה הפעם האחרונה שבה יהיה לי את החופש הזה, כי פוטרתי בינואר לאחר מכן – וממה שהבנתי מהקולגות שלי, ברגע שהחברה גילתה בקורונה שאפשר לעבוד מהבית, המסורת הזו הסתיימה כי החברה יכלה לסגור את המשרדים אבל לאפשר לאנשים לעבוד מהבית במקום לתת להם חופש נוסף על חשבונה.

---

בחברה האחרונה שבה עברתי לא היו חופשים כאלו. אם בתקופה שבה התחילו לכפות עלינו את החופשים האלו היו מספרים לי שאי פעם אתגעגע אליהם, כנראה שהייתי צוחקת עליו – אבל בדיעבד אני חושבת שזה היה דבר טוב.

עכשיו אני כמובן לא עובדת ובעצם לא זקוקה לחופשים האלו – ואני מודה שהחגים הרגישו שוב כמו יותר מידי סופי שבוע, במיוחד סוכות.

מצד שני, אצלי כמו כולם יש תוכניות ל״אחרי החגים״ מבחינת חיפוש העבודה, ולכן אני מרגישה אולי קצת לחוצה שאני צריכה להתמודד איתם.

רבים מאיתנו נתקלים לא פעם בפוסטים איומים לגבי ישראל ברשתות החברתיות. ישנם אלו שמחפשים אותם ספציפית כדי להלחם בדעות שליליות על ישראל ועונים עליהם באופן ממש ״מקצועי״ כמו למשל יוסף חדאד או נועה תישבי, אבל אני מניחה שאזרחים ישראלים רבים היו שמחים להתמודד עם שקרים לגבי ישראל והפעולות שלה בלבנון ובעזה.

מצד אחד, ברור לי שהרוב המכריע של הישראלים לא רוצים לבצע ״רצח עם״ או לרצוח את כל הפלסטינים או הלבנונים, ומבחינתנו המלחמה היא מול החמאס או החיזבאללה. אמנם יש חריגים (כמו למשל אלו שביצעו את הפגיעה המינית בעצור בשדה תימן, או לחילופין המתנחלים הקיצוניים שרואים במלחמה את ההזדמנות שלהם ליישב מחדש את עזה),

מצד שני, יש את המדיניות של הממשלה, או יותר נכון של העומד בראשה. הזה שיש לו אינטרס למתוח את המלחמה למען האינטרסים שלו – למנוע בחירות, ועדת חקירה פוטנציאלית, לדחות את המשפט שלו, ועוד.

אבל הגרוע מכל – זה שכדי לשמר את הממשלה שלו, נאלץ להגרר אחרי הקיצוניים שבקיצוניים שבימין, כשהמדיניות שנקבעת לפי הקיצונים שבקיצונים ודומה יותר לפנטזיה שלהם.

אנחנו מכירים את זה מהזווית של הזלזול בחייהם ובמצבם של החטופים שהם מסרבים לשחרר – אבל בשטח למשל מדובר באמת על מצב שבו לממשלה אין בעיה לעבור על החוק הבינלאומי, כולל למשל על הרעבה של אזרחים כפי שקרה לאחרונה בצפון עזה.

שלא לדבר כמובן על הזלזול בדרישות ובבקשות של ארה״ב, שגם יוצר רושם רע על ישראל.

וכל זה מאפיל על העובדה שהמלחמה הזו אמורה להיות הכי מוצדקת שאפשר מצד ישראל אחרי האירועים של השביעי באוקטובר בשנה שעברה. נכון שתמיד יהיו אלו שיהיו נגד ישראל (אנטישמים למיניהם), אבל ישראל גם מאבדת במעשים האלו לא מעט אנשים שיכלו היו להיות לטובתה.

אז איך בדיוק מציגים את זה בעולם?