זכר ונקבה ברא אותם

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

רבים מתייחסים לנושא מהזווית הפוליטית של לטעון האם הם בעד או נגד התופעה על סמך הדעות האישיות שלהם בנושא (שאותן תוכלו לקרוא בפוסטים אחרים של השרביט החם השבוע), בלי לדבר על בעיות פוטנציאליות עם הנושא.

קחו לדוגמא את נושא השימוש בשירותים. בחברה המערבית לרוב יש הפרדה מגדרית בשירותים, ונשים טרנסג׳נדריות כמובן רוצות להשתמש בשירותי הנשים כי הן נשים. הבעיה היא שחלקן עדיין פיזית גברים – וקשה להפריד בין אלו שבאמת נשים טרנסג׳נדריות לבין גברים שיתחזו לנשים טרנסג׳נדריות כדי להיכנס לשירותי הנשים.

ולמה שגברים ייכנסו לשירותי נשים?

מסתבר שלמשל יש גברים שמתגרים מינית מלשמוע נשים מטילות את מימיהן. וגברים כאלו עלולים להיכנס לשירותי נשים ציבוריים כדי להתגרות מצלילי הטלת המים של נשים זרות שכמובן אינן מעוניינות להוות מקור הנאה לסוטים שעלולים אפילו להטריד אותן לאחר מעשה.

באותה מידה – מוטי צירף לפוסט המקורי בשרביט החם כתבה על השחיינית ליה תומפסון שהיא טרנדג׳נדרית. שימו לב שלאורך הכתבה מצויין שהיא ״ירדה במסת השריר שלה״ במהלך הטיפולים שהיא עברה, ושהיא ירדה ברמת הכושר שלה כדי כביכול להצדיק את השתתפותה בתחרויות מול נשים כאילו היא כבר אינה מספיק שרירית וחזקה להיות גבר. זה נובע מכך שגברים הם באופן טבעי שריריים יותר מנשים, בדיוק בגלל הורמוני המין השונים.

אבל תהליך ההתבגרות המינית שקורה מוביל לא פעם לשינויים האלו, כשבהן גברים באמת הופכים להיות שריריים יותר – אבל לא פעם גם לגבוהים יותר מנשים, ולגובה יש משמעות מאוד גדולה בשחיה, כי זה משפיע למשל על אורך הידיים שבתורן הופכות את תנועות הגריפה של השחיה ליעילות יותר.

ולפי עמוד הוויקיפדיה שלה – ליה תומאס היא בגובה של 1.85 מטר, שהוא גובה פחות או יותר ממוצע לשחיין גבר, אבל גבוה יחסית לנשים. לפי הכתבה הבאה – באולימפיאדת טוקיו הגובה הממוצע של שחיין גבר היה 1.89 מטר לגברים, ו1.76 מטר לנשים. ליה נופלת קצת מתחת לממוצע הגברי, אבל יחסית מאוד גבוהה באופן הרבה יותר משמעותי לעומת הממוצע הנשי.

ושימו לב שבכתבה דיברו על ירידה במסת השריר וירידה בכושר הגופני של ליה – אבל לא השוו את מסת השריר של ליה למסת השריר של שחייניות אחרות, כך שאי אפשר בעצם לקבוע האם מסת השריר שלה עדיין גבוהה משמעותית מזו שלהן והושפעה מכך שהיא עברה תהליך התבגרות כגבר.


כמובן שהבעיות שהעליתי הן לא בעיות שנגרמות בגלל עצם קבלת העובדה שישנם בעולם אנשים טרנסג׳נדרים.

הבעיות שעולות בשירותים למשל הן בעיות שנובעות מהתנהגות גברית קלוקלת. וייתכן שכדי לאפשר לספורטאים וספורטאיות טרנסג׳נדריות להמשיך ולהתחרות – ניתן אולי לאפשר להם ולהן להתחרות בקטגוריה משלהן כדי לא להכנס להגדרות של באיזה שלב בחיים אותו אדם החליט לעבור טיפול הורמונלי שיהפוך אותו או אותה לאישה או גבר.

הבעיה היא שהצד הליברלי של המפה לא מוכן לשמוע על דיונים בנושאים האלו – כי בעיניו כל חריגה כזו כביכול פוגעת בקבלה של קהל הטרנסג׳נדרים והזכויות שלהן, לא משנה עד כמה זה פוגע בזכויות של אוכלוסיות מוחלשות אחרות כמו נשים למשל.

וייתכן מאוד שחוסר הגמישות הזו שלא מאפשר דיון הוא זה שגורר את תגובת הנגד החזקה של הצד השמרני במפה הפוליטית – אבל בסופו של דבר גם מונע את היכולת לקיים דיון שבו כל הנקודות הרגישות האלו ייפתרו.

אני רוצה לחיות עם שוקולד בבית בלי לשאוף לאכול אותו כל הזמן – חלק ראשון

פעם מזמן בתקופה שבה גרתי בהרצליה – היתה לי בבית ״קופסת ממתקים״.

כחלק מהדיאטה של שומרי משקל, היה מותר לנו לאכול פעם היום חטיף. עקרונית היה מדובר על חטיף מיני, אבל אני תמיד אכלתי חטיפים רגילים, ולמרות ההבדל הקלורי בינהם – עדיין הצלחתי לרזות לא רע (כששמרתי על מסגרת).

באותה תקופה, היה לי מין סידור עם עצמי שבן הייתי אוכלת את החטיף הזה בסוף היום, אחרי שיום שלם שמרתי על מסגרת אכילה בריאה – וזה בעצם היה הפרס שלי על זה ששמרתי על המסגרת כל היום.

קופסת הממתקים הזו היתה בעצם קופסת נעליים שהיו בה חטיפים מחטיפים שונים ונועדה לזה שיהיה לי מבחר מסוים של ממתקים בבית כדי שאוכל לבחור כל ערב ממתק שבא לי – ובלי שאצטרך לבזבז זמן בערב לקפוץ למכולת או לפיצוציה הקרובה לעבודה כדי לקנות אותו. במיוחד אחרי שערב אחד רציתי לקנות מוצר חלב כזה או אחר בפיצוציה בדרך הביתה, והמוכר שהכיר אותי מנע ממני ואז הבנתי שהוא מחזיק שם לא פעם מוצרים שעבר התוקף שלהם.

ואיכשהו בקושי היו לי ״תקלות״ שבהן אכלתי יותר מממתק אחד ביום. אולי זה קשור לעובדה שבקושי ביליתי בבית – במהלך השבוע הייתי בחדר הכושר ואז בעבודה רוב היום, וגם בימי שישי לא פעם היו לי סידורים – והייתי מבקרת אצל ההורים שלי כל סופ״ש שני בערך כך שבקושי ביליתי בדירה בשבתות (וגם בשבתות שבהן הייתי בדירה הייתי למשל יוצאת להליכה על הבוקר).

אבל משהו בשגרה הזו השתבש כשעברתי לרמת גן. זה היה כנראה חלק משיבוש גדול יותר – כי גם במקביל למעבר לרמת גן עליתי במשקל כמה פעמים, ולמרות שבשלב מסוים גם ירדתי אותם חלקית, לא ממש הצלחתי להתניע מחדש את ההרזיה שלי לאורך זמן או לרדת מהמשקל שהייתי בו כשעברתי לעיר. וכפי שכבר כתבתי לא מעט בשנים האחרונות – החל מתקופת הקורונה עליתי המון במשקל ולמרות שבחודשים האחרונים התחלתי לרדת שוב – הירידה שלי מדשדשת.

כמובן שיש קשר בין הדברים.

וחלק מהגורמים לזה לא בהכרח גרועים. למשל בתקופה שבה התגוררתי בהרצליה עדיין הייתי רוב הזמן בשומרי משקל, וגם כשעזבתי אבל עדיין שמרתי על מסגרת, עכלתי לא פעם לפי העקרונות שלמדתי שם (ובינינו כיום כשאני שוב מרזה – אני שוב סופרת נקודות של שומרי משקל כדי לשמור על מסגרת קלורית). אבל בתקופה האחרונה שלי בשומרי משקל התוכנית שלהם של ״אל תחשבו על זה כעל הפחתת פחמימות, תחשבו על זה בתור אכילת יותר חלבונים״.

מבחינתי הפחתת הפחמימות הזו פשוט לא התאימה, ולכן לא פלא שהייתי צריכה את ה״פרס״ של הממתק בסוף היום כדי לשרוד את השיטה. וברור לי שבהרבה מובנים זה לא בריא לרזות כך, במיוחד לא מבחינה פסיכולוגית או רגשית. אני לא אמורה להסתמך על זה שאני מקבלת ״פרס״ בסוף היום כדי להיות ״טובה״ כדי לרזות. במקום זה הייתי צריכה למצוא דרך שבה אני אוכלת בצורה שאני לא סובלת ממנה ואפילו נהנית (לפחות מידי פעם) כדי לרזות.

אבל עדיין אי אפשר להכחיש שבאותה תקופה שקלתי הרבה פחות מאשר היום, וירדתי במשקל. וגם הייתי בכושר גבוה יותר, לפחות בכל מה שקשור להליכות (למרות שכיום אני מרימה משקולות כבדות הרבה יותר ושוחה הרבה יותר מהר).

וכמובן שהצלחתי לאכול שוקולד במידה – בניגוד לעכשיו שסביר להניח שאם יש לי שוקולד בבית, איכשהו הוא יאכל תוך כמה שעות. למרות שאני מרשה לעצמי לאכול שוקולד או כל ממתק אחד פעם ביום, כדי לא לפתח חסכים. אבל אני למשל לא יכולה לקנות כמות גדולה במבצעים שמידי פעם יש כדי שישאר לי לאורך זמן.

אני שואלת את עצמי מה עומד מאחורי הקושי הזה, וקשה לי להגיד. יש את הסיבות הברורות של הלחץ והמתח בגלל חיפושי העבודה שלי, אבל אני לא בטוחה שזה רק זה.

אני חושבת שזה במובן מסוים עניין של גיל – במובן שכצעירה כנראה מאוד האמנתי שהרזיה תשפר לי את החיים בצורה משמעותית. אני אמנם יודעת גם בגילי המתקדם שהרזיה תהיה לי מאוד בריאה, ותשפר לי את היכולת לתפקד ביום יום, וגם תקל עלי לצאת לטיולים ולקנות בגדים ועוד הרבה דברים קטנים אחרים.

אבל עדיין אני לא בהכרח מרגישה שההרזיה תשפר לי את החיים מעבר לזה, למשל לא מבחינה חברתית שזה כנראה היה משהו שציפיתי לו בתור מישהי צעירה יותר. חלק מזה כנראה נבע מזה שכצעירה יותר – היו לי מסגרות חברתיות שהיו חלק מתהליך ההרזיה שלי.

למשל הייתי כמה שנים טובות באותה קבוצת שומרי משקל בכפר סבא, שההרכב שלה היה די קבוע. אני לא חושבת שאף אחת מהמשתתפות האחרות היתה חברה של האחרות מחוץ לקבוצה, אבל כן היינו משוחחות לא מעט במסגרת הקבוצה, על הרזיה אבל לא רק. אני זוכרת שיחות על איזה מבנה של משקפי שמש מתאימות לכל אחת, או שיחות מקצועיות עם עובדת אחרת מהחברה שבה עבדתי אבל שעבדה בסניף וחטיבה אחרת.

או בתקופה שבה גרתי בהרצליה והיה לי בלוג לגבי הרזיה בתפוז – היו לא מעט בלוגריות הרזיה אחרות בפלטפורמה. היתה למשל מישהי בשם ״טופיפי״ שסיפרה על תהליך ההרזיה שלה מול דיאטנית שהיא לא התחברה איתה. אבל במקביל היו לה סיפורים על חתונה של חברה שלה מהצבא – ועל האינטראקציה עם ידיד ועוד חברה מהצבא, שאותה חברה החליטה ללבוש שמלת כלה ממעצב של שמלות כלה אבל בצבע ״ניוד״ כדי כביכול לא להתחרות בכלה, אבל בעצם כן.

אבל אחרי שנגמרו הסיפורים על החתונה, היא די נעלמה מהבלוג – למרות שבשלב מסוים ניסיתי לגשש מה שלומה בתגובה לפוסט שלה, אבל היא לא חזרה אלי.

אבל די מהר גם גיליתי שבמדינות דוברות אנגלית, במיוחד בבריטניה וארה״ב, היו באותה תקופה המון בלוגים של מרזות. אחד מהם היה של אישה אוסטרלית שהתחילה לרזות כמה שנים לפני כן ממשקל של כמעט 160 ק״ג. במשקל כזה גבוה היא היתה מדוכאת, נשארה כל היום בבית והתביישה להפגש עם חברים.

ההרזיה שלה לא היתה ״קסם״. ההתחלה היתה מהירה, אבל אחרי שנה ויידה של בערך שליש מעודף המשקל היא סבלה מדיכאון שהוביל לעליה משמעותית במשקל, ואז כשהיא כבר רזתה מספיק כדי להרגיש טוב כדי לצאת עם חברות – עצם העובדה שהיא ״חזרה לחיים״ עיכבה את ההרזיה שלה.

אחרי שנתיים של הרזיה, למרות שהיא לא היתה במשקל היעד שלה (ולא ממש קרובה), אחותה הצעירה ״גררה״ אותה לעבור לשנתיים לסקוטלנד, על סמך ויזת עבודה שאזרחי אוסטרליה יכולים לקבל בבריטניה. זה הוביל לשנתיים של טיולים בכל אירופה – והתאהבות בבחור מקומי שהובילה לחתונה כדי לאפשר לבלוגרית להשאר בבריטניה.ֿ

אחרי בערך שש שנים של הרזיה שהפכה לאיטית יותר ככל שהחיים שלה התרחבו – היא הגיעה למשקל שהיה גבוה בעשרה ק״ג ממשקל היעד המקורי שלה, והבינה שזה המשקל שנוח לה בו והחליטה להגדיר את עצמה כ״כבר לא בדיאטה״ אלא כמישהי שעובדת עכשיו על לשמור על המשקל – ופשוט לחיות.

ובאמת המסר של התהליך שהיא עברה בעצם היה שההרזיה עצמה היתה שולית, אלא העובדה שהיא אזרה אומץ פשוט ״לצאת לחיים״ גם כשהיא היתה מאוד רחוקה ממשקל היעד שלה, החל מלהשתתף בשיעורים בחדר הכושר שלה יחד עם ״אנשים רזים״, דרך האפשרות לטייל באירופה ובעולם בכלל בתור ״שמנה״ – וכלה בלצאת עם מי שהפך לבעלה ב 2005 למרות שהיא לא ציפתה למצוא זוגיות כשהיא עדיין היתה במרחק של בערך 30 ק״ג ממשקל היעד המקורי שלה.


וזה אולי מה שציפיתי לו במקור, האפשרות הזו להרחיב את החיים שלי.

ואני חושבת שבדיעבד גם אני באמת הרחבתי את החיים שלי במקביל להרזיה, בין אם היה מדובר על לצאת לטיולים אתגריים יותר, או להרשם לחדר כושר ולהתחיל לשחות מחדש ואפילו ללמוד לשחות בסגנונות חדשים כמו חתירה או גב.

אבל יש תחום אחד שאני מרגישה שפספסתי במובן מסוים – והוא התחום החברתי יותר, בין אם זה היה לרכוש חברות חדשות (או ידידים חדשים) או התחום הזוגי.

במאי 2024 היה לנו ״כנס מחזור״ שנדחה ערב המלחמה מאוקטובר, וכחלק ממנו גם שלחו לנו ״דף קשר״ של התלמידים שלמדו איתנו בשכבה, ואיכשהו הצלחתי למצוא את השם המלא שלה אחרי הנישואים שםֿ וכתבתי למישהי באותו שם שהיו לה כמה תמונות שחשבתי שהיו דומות לאיך שזכרתי די במעומעם שהחברה שלי נראתה.

ובאמת היה מדובר עליה, וביוני האחרון היא באמת חזרה אלי ושוחחנו שיחה מאוד קצרה.

בין השאר דיברנו על זה ששתינו כבר כמעט בנות 50, ואמרתי לה שאני ממש לא מרגישה כל כך מבוגרת. היא ענתה שכן, כי בין השאר ההורים שלה הלכו לעולמם בשנים שקדמו לשיחה שלנו, והתברר שבעלה חולה במחלה כרונית כזו או אחרת שהיא לא כתבה מה היא, אבל אני מניחה שמדובר על אחת מתוך לא מעט מחלות שכנראה מקושרות לגיל מבוגר.

עניתי לה שלמזלי ההורים שלי עדיין בחיים ורק לפני שנתיים וחצי הסבתא האחרונה שנשארה לי הלכה לעולמה, כך שאני עדיין מרגישה בגלל זה יחסית צעירה.

אבל בדיעבד אני חושבת שזה משהו שהוא מעבר לזה.

קחו לדוגמא את ההורים שלי. שניהם חלו בגילאים יחסית מוקדמים: אמא שלי חלתה בסרטן השד בגיל 47, לעומת אבא שלי שלקראת סוף שנות החמישים שלו (בגיל 57 – 58) סבל מהתקף לב מאוד קל.

אמא שלי טופלה בצורה טובה, ומאז במשך 30 השנה שעברו – הסרטן לא חזר, גם לא אותם סוגי סרטן שהכימותרפיה לפעמים גורמת לו (למשל לוקמיה). גם אבא שלי למזלו סבל באמת מהתקף קל וזכה לטיפול מהיר כך שלא היו עבורו הרבה תופעות לוואי שנשארו איתו במשך זמן, וההתקף בגיל שהוא יחסית די צעיר אפילו עזר לו לשפר את אורח החיים שלו ולהיות במעקב שכנראה מנע התקף לב חמור יותר בשלב מאוחר יותר של החיים.

וכנראה השילוב הזה של הגיל היחסית צעיר שבו ההורים שלי חלו והעובדה שההתאוששות שלהם היתה כזו טובה, פלוס העובדה ששניהם סבלו ממיחושים כמו כאבי גם בגילאים יחסית צעירים הקשתה עלי לראות שהם בעצם מבוגרים וכבר לא ממש במיטבם.

זה משהו שאולי עלה רק בעקבות ההערות של אותה חברה לשעבר – פלוס אירועי פסח בשנה שעברה וייתכן שהפסח הקרוב.

אבל אני רואה שהרשומה הזו הופכת להיות ארוכה מידי אז אפסיק כאן ואמשיך בחלק הבא.

אין לי מושג מה הלאה

אי שם ב 2008, כשהייתי בת 33, אהבתי לצפות בתוכנית ״אמריקן איידול״.

לא צפיתי בעונות הראשונות שלה כשעוד גרתי בארה״ב וגם לא בשנתיים או השלוש מיד אחר כך כשחזרתי לארץ. רק ב 2007 במקרה פתחתי את הטלוויזיה כששודר אחד הפרקים ביום שישי אחה״צ או בערב כשנשארתי לסופ״ש בדירה שלי בהוד השרון, והתחלתי לצפות בתוכנית ברקע בזמן שניקיתי את הבית בשישי בערב.

אבל איכשהו בעונה של 2008 ממש ״התמכרתי״ אליה.

אני חושבת שחלק מהעניין היה שהיה לי ״קראש״ מסוים על אחד המתחרים.

אני לא הייתי היחידה – למרות שבהרבה מובנים התוכנית ניסתה למתג את עצמה כתוכנית לבני נוער וצעירים בני עשרים וקצת, היו המון אנשים בגילאים מבוגרים יותר שצפו בה (במיוחד בארה״ב אבל לא רק) – או יותר נכון המון נשים בגילאים מבוגרים יותר שצפו בה, ובעיקר במתמודדים הגברים שבה.

אני מניחה (או לפחות מקווה) שכשהיה מדובר על המתמודדים הצעירים יותר (היו מידי פעם מתמודדים בני 16 – 17) אותן נשים התחברו אליהם ברמה יותר הורית ולא רומנטית או מינית.

כי עבור המתמודדים שהיו בני עשרים פלוס – בהחלט היה מדובר על מצב שהנשים האלו, שבחלקן הגדול היו מבוגרות ממני בקצת או בהרבה (35 – 40) והיה ברור שהיחס שלהן למתמודדים בהחלט היה רומנטי ובמיוחד מיני.

והיה משהו מאוד הגיוני בזה. לא פעם, החבר׳ה שהגיעו לתוכנית, גם אם היה להם כשרון שירה כזה או אחר – הגיעו אליה לא מלוטשים בעליל. לא פעם בחור שנראה מוזנח עם תספורת מזעזעת ותלבושת מחרידה היה מגיע לאודישמים עם יכולת שירה טובה – ואז כמובן אם הוא היה שורד כמה שלבים בתחרות, המפיקים לא פעם היו דואגים לעשות לו ״מייקאובר״ שהיה גורם לו להפוך לנאה למדי מה שהיה מושך את תשומת הלב הזו.

כך שלא הייתי חריגה בנוף הזה של ה״מעריצות״ של המשתתפים והידיעה הזו בהחלט נתנה לי תחושה טובה, במיוחד בתקופה שלא היתה טובה ברמה האישית. הייתי תקועה אז בעבודה שהרגשתי בה לא מוערכת (ובאמת באמצע שידור התוכנית פוטרתי ממנה בגלל קיצוצים שנעשו בחברה), אבל כמה חודשים לפני שידור התוכנית כשניסיתי לחפש עבודה אחרת לא הצלחתי לעבור אף ראיון מקצועי ראשוני, וזה היה ממש מפחיד בעיני.

בדיעבד ברור לי שהעניין בתחרות וה״קראש״ הזה, שלרוב מאפיין באמת גילאים צעירים יותר, כנראה הווה הסחה מסוימת מכמה מתח ולחץ היה לי בחיים באותה תקופה.


אבל במקביל אני מניחה שהיה משהו שקרה בתוכנית שידעתי שהוא לא ממש מציאותי אבל עדיין רציתי שיקרה לי.

כי תוכניות ריאליטי הן מעין ״קסם״ כזה. אנשים נכנסים אליהן בתור אנשים פשוטים ורגילים כמונו, אבל בתהליך של כמה שבועות הם מגשימים את החלומות שלהם והופכים להיות ״מפורסמים״.

ובמקרה של אמריקן איידול, לפחות, הפרסום לא נועד להיות בשביל סטטוס של ״להיות מפורסם״ (כמו בוגרים של תוכניות כמו ״הפח הגדול״ או ״השרדות״) אלא באמת כדי לבנות קריירה מוזיקלית לאורך זמן, כזו שאפשר להתפרנס ממנה או אפילו להפוך למספיק מפורסמ/ת כדי לשפר את המצב הכלכלי האישי לרמה גבוהה משמעותית.

רק בוגרים מעטים של התוכנית באמת הצליחו להפוך ל״מפורסמים באמת״, במיוחד בעונות הממש ראשונות של התוכנית (והרבה לפני העונה ששודרה ב 2008), אבל בשלב זה של התוכנית הבוגרים היותר מוכשרים לרוב הצליחו לפצוח בקריירה מוזיקלית צנועה יותר, אבל כזו שמאפשרת להם להמשיך לנגן ולהוציא אלבומים ולהופיע (רק לא באצטדיונים אלא במקומות קטנים שיכולים לארח כמה עשרות או מאות בודדות של אנשים).


כמובן שקל לראות פה את ההקבלה לחיפוש העבודה שלי אז – וגם לזה של היום. כאילו אני רוצה גם אני למצוא את נוסחת הקסם הזו שבעזרתה אמצא עבודה ויהיה לי בטחון תעסוקתי עד הפנסיה ומעבר לה (אם ארצה).

וב 2008 חשבתי שהגעתי לזה.

כפי שסיפרתי, במהלך שידורי התוכנית פוטרתי. לא ממש פוטרתי מיד – החברה שבה עבדתי היתה חברה מאוד גדולה שהיו בה כמה חטיבות שמקבילות בגודלן לחברה ממוצעת אחרת. לכן לפעמים החברה נטתה לתת לעובדים שהיו מפוטרים הזדמנות לחפש תפקיד פנימית בחברה לתקופה מסוימת (עבורי היה מדובר על חודש) במקום לפטר אותם.

אני לא יודעת אם זה כך תמיד, אבל לפחות במקרה שלי מנהל המחלקה ומשאבי אנוש היו מעורבים בחיפוש וממש ממש ניסו למצוא לי תפקיד – רק ללא הצלחה.

כן הגעתי בתחילת התהליך הראיון עם מנהלים שנשמע שמאוד רצו לעזור לי ולקדם אותי, אבל בסופו של דבר הם בחרו לגייס מישהו אחר. אני מניחה שאני לא הייתי המפוטרת היחידה שהגיעה אליהם אז יש סיכוי שהם בחרו בעובד אחר באותו מצב שהתאים להם יותר.

ממש בסוף התהליך, כמה שעות לפני שהודיעו לי שנגמרה תקופת החיפושים ועכשיו עמדתי להיות מפוטרת – שלחו אותי לעוד ראיון. אבל בראיון הזה אפשר היה לראות שהמראיין לא ממש רוצה לראיין אותי אלא ממש כפו אותי עליו, ובמשך כל. הראיון הוא היה עסוק בניסיונות למצוא סיבה לפסול אותי.

אבל בסופו של דבר זה יצא לטובה. התחלתי לחפש עבודה בחוץ – ומצאתי אחת שנשמעה טוב באופן די מיידי. ובאותה עבודה הצלחתי תוך פחות משנה להשתתף בפרוייקט שבו הצלחתי להראות יכולות מאוד גבוהות – ולזכות בהערכה.

הייתי בטוחה שהצלחתי למצוא מקום יציב שמעריך את היכולות שלי, אבל אחרי כמה שנים בתפקיד גיליתי שלמרות שהמנהלת הישירה שלי כל הזמן שידרה לי שההערכה הזו ממשיכה וקיימת – זה כנראה לא היה המצב מול המנהלים מעליה.

נשארתי בחברה הזו עוד לא מעט שנים עד שפוטרתי קצת לפני הקורונה.

זה כמובן היה משבר, אבל אז מצאתי עבודה אחרת, אבל גם היא לא ממש עבדה טוב, ועכשיו אני מחפשת כבר כמעט שנה את התפקיד הבא שלי.

ובכל אחד מהתפקידים האלו, ניסיתי לתקן את הבעיות שהיו בתפקידים הקודמים כדי להקל על עצמי בחיפוש העבודה הבא, אבל איכשהו אני מוצאת את עצמי בכל סבב מתקשה יותר ויותר למצוא את התפקיד הבא שלי.

וברור לי שאין פתרונות קסם. בסופו של דבר זה דורש עבודה, התמדה – וכנראה שגם קצת מזל.

יש מי שאומרים שהשוק מתחיל לאט לאט להתאושש. אני לא יודעת עד כמה זה נכון – מצד אחד ידוע על שתי חברות שביצעו פיטורים לאחרונה, אבל מצד שני יש יותר תפקידים שאני מצליחה להגיש אליהם קורות חיים, גם אם הסינון כרגע הוא עדיין סינון מאוד קשה בגלל שכנראה יש דיין המון מועמדים שמחפשים עבודה.

ואתמול בלילה פשוט לא הצלחתי להרדם מהלחץ והמחשבות לגבי זה שאולי המצב הכלכלי הקשה יישאר איתנו עוד המון זמן ואני סתם מבזבזת זמן בלהתעקש להמשיך לחפש עבודה.

בסביבות אחת בלילה, החלטתי לצאת מהמיטה, וכדי להעסיק את עצמי פתחתי מייל עם משרות שקיבלתי לפני יומיים והתחלתי לחפש משרות רלוונטיות – ולהפתעתי גיליתי שהיו יותר משרות ממה שציפיתי שעניתי על רוב הדרישות שלהן (אם לא על כולן) והגשתי קורות חיים לדעתי לבערך עשרים משרות, אם לא יותר.

אמנם מחברה אחת קיבלתי סירוב תוך כמה דקות מההגשה, אבל במהלך היום נקבעה לי שיחה עם המגייסת של חברה אחרת לתפקיד שכנראה יש לי אליו התאמה מסויימת ליום ראשון. ואני לרוב יודעת שיכול לקחת לחברות השונות כמה ימים לראות את ההגשות האלו ולחזור אלי.

במהלך הזמן שהגשתי מועמדות, פתאום חשבתי על עוד נקודה אופטימית – בחודש האחרון כן היו לי שני תהליכים, שבשניהם התקדמתי יחסית טוב – באחד מהם הגעתי לשלבים הממש אחרונים של התהליך רק כדי ליפול בשיחה עם מנהלת המחלקה שהיתה אנטיפתית ברמות מטורפות. בשני קיבלתי תרגיל בית שהמראיינת פסלה מסיבות סגנוניות שהן דווקא דברים שמנהלים וקולגות אחרים שלי בעבר ראו בתור דברים טובים. בעיני זה העיד בעיקר על צורת עבודה מאוד ספציפית שאני לא רוצה לקרוא לה גרועה אלא אולי יותר כזו שנהוגה בצוות הזה אבל לא במקומות אחרים, אז אולי זה יצא לטובה, כי כך לא ארכוש הרגלים גרועים לעתיד. אבל בסופו של דבר לא היתה לה שום הערה ברמה המקצועית על שגיאה קריטית שעשיתי בכך שלא כיסיתי בפתרון חלק כזה או אחר שנדרש או שכתבתי את הפתרון במקום הלא נכון (בשיחה מול המנהלת היא אמרה משהו שגרם לי לחשוד שהיו מועמדים שכן נפלו בנקודה הזו).

עוד מסקנה שהגעתי אליה היתה שאני מרגישה שהגישה של הקואצ׳רית כנראה מגבירה לי לאחרונה את רמת הלחץ, ולכן אני שוקלת לבקש קצת הפסקה לכמה שבועות כדי לראות אם זה יקל עלי לפני שאני ממשיכה לעבוד איתה.

בשלוש לפנות בוקר התחלתי לפהק והבנתי שהגיע הזמן לנסות ללכת לישון. כשהתחלתי להתחמם קצת מתחת לפוך וכמעט להרדם, פתאום התחלתי לשמוע ציפצופים טורדניים – מסתבר שהרוחות והסופה הפעילו איכשהו את האזעקה בבית הספר ליד הבית שלי. בגלל שהיה אמצע הלילה, לקח למי שיכול היה לכבות אותה זמן להגיע כדי לעשות את זה.

רק לקראת ארבע הצלחתי באמת להרדם, ואז החתול שלי התעקש להעיר אותי בשש וקצת כי הוא רגיל לקבל קצת שימורים על הבוקר ונמאס לו לחכות לזה.

כן חשוב לי לציין לסיכום שעדיין יש לי כמה חודשים טובים של דמי אבטלה, יש לי חסכונות – ובנוסף גם צפוי לי החזר מס מאוד משמעותי כי עבדתי ב 2024 רק ארבעה חודשים ואולצתי למכור מניות ולקבל תשלום על ימי חופש במשכורת האחרונה שלי, שעליה ירד לי המון מס שכנראה אקבל חזרה חלק משמעותי מאוד ממנו. כך שאני לא לחוצה מאוד בזמן, אלא יותר מדובר על מצב שנמאס לי מהמצב – ומהעובדה שהוא לא משתפר למרות שבחודשיים האחרונים מתחילים לדבר על זה שהוא מתחיל להשתפר… כל זה למרות שברור לי ששיפור כזה לא לוקח יום או יומיים אלא ייקח כמה חודשים טובים.

אבל אני כן ארצה שאם עד נניח אמצע או סוף מאי לא תהיה לי עבודה – שכן יהיה לי כיוון כללי של מה אני רוצה הלאה, בין אם זו מציאה של עבודה זמנית במזכירות או דברים דומים, או החלפת קריירה. זה כמובן תלוי במה יהיה מצב השוק ועד כמה נראה שהוא משתפר – בשילוב של איך אני מרגישה לגבי היכולת שלי להשיג ראיונות ולעבור אותם.

הקטע שלי עם הקואצ׳רית הוא שאני מרגישה שהיא דוחפת מאוד חזק לכיוון של שינוי קריירה, ולמרות שאני מנסה להסיט את הדיונים לכיוונים אחרים אני מרגישה שהקול שלי לא ממש נשמע.

הטיול לאלסקה – פיירבנקס

לאלסקה יש שני חלקים: החלק הדרום מזרחי שלה הוא בעצם סדרה של איים שצמודים למערב קנדה – וחלק שנמצא צפונית מערבית לשם והוא בעצם ״רוב״ אלסקה.

האיזור התיירותי נמצע בעיקר באיזור האיים הדרום מזרחי של המדינה, ושם נמצאת עיר הבירה ג׳ונו. אבל בחלק המרכזי והצפוני יותר יש גם לא מעט דברים לראות – ושתי הערים הגדולות של המדינה: אנקורג׳ (שממנה חזרתי הביתה) – והעיר פיירבנקס שהיתה הנקודה הצפונית ביותר שלנו בטיול.

העיר עצמה כל כך צפונית שגם לקראת אמצע יולי, היה לנו אור 24 שעות ביממה, כפי אפשר לראות מהתמונה הבאה שצולמה בערך ב 2 או 3 בלילה באתר הקמפינג שבו שהינו:

בעיר עצמה יש מוזיאון מאוד נחמד, שביקרנו בו גם בביקור הקודם שלנו, ובו יש קולנוע שמושדרים בו סרטים על אלסקה:

אחרי הביקור במוזיאון, הגענו בסופו של דבר לפארק בשם Pioneer Park שבו יש הפעלות וכל מיני מתקני שעשועים לילדים, והרבה חנויות ומסעדות. הפארק היה די ריק ובקושי היו בו מבקרים, אבל אולי יש בו יותר מבקרים בסופ״ש כי הוא הרגיש הרבה יותר כמו פארק שמיועד לתושבי העיר מאשר לתיירים.

החזרת החטופים והנדסת תודעה

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני מסכימה עם טליק לגבי זה שיש פה ניסיון להנדסת תועדה.

במובן מסוים – כחלק מהלוחמה הפסיכולוגית של החמאס, הם עצמם מנסים להנדס את התודעה העולמית וגם את זו שלנו בטקסים המגוכחים שהם עורכים לשחרור כל החטופים, כולל תעודות רשמיות על השחרור ותמונות שלהם עם הרבה כלי נשק.

אני מניחה שבאותה מידה ישראל מנסה להשיג אפקט דומה – גם פנימית במדינה שבה נזכור שהחיילות שלנו הן גיבורות ולא "נכנעו" לטקס של החמאס, וגם חיצונית כדי לבטל את הרושם הכביכול מנצח שהחמאס עלול היה ליצור.

אבל בעיני הבעיה האמיתית פה היא כפי שאריק כתב עליה והיא החדירה הזו לפרטיותם של החטופים ובני משפחותיהם ברגעי המפגש. אין להם אפשרות לקבל קצת פרטיות כדי להגיד שלום ולהתחבק.

אמנם בשלב מסוים התקשורת (תודה לאל) מסולקת מהאיזור (אחרת כנראה גם היינו כנראה ״זוכים״ לראות גם את הבדיקות הרפואיות שהחטופים עוברים ואת התוצאות שלהן), ונאלצת לשדר שוב ושוב ושוב את הצילומים הראשוניים.

חלק מזה כנראה נובע מאכפתיות – אותה אכפתיות שגורמת לרבים להזדהות עם המשפחות ולרצות לעזור להן, אבל עכשיו גם מרגישים שהם ״חלק מהמשפחה״ ושיש להם את הזכות להיות חלק מטקס קבלת הפנים של החטופים ״שלהם״.

מצד שני, סביר להניח שרבים יחזרו תוך כמה שעות לחדשות ה״חשובות״ של היום סטייל שערוריית מאמן הכושר מיבנה, ככל עוד הפרשה תיתן להם את האקשן שהם מעוניינים בו מהחדשות.


מצד שני, בראשון בבוקר קצת לפני שרציתי לפרסם את הרשומה. נתקלתי ברשתות החברתיות בסרטון שאני לא יודעת אם הוא היה יותר מנותק או יותר הזוי.

יש אושיית רשת שאני ו n_lee מידי פעם משוחחות עליה. היא בזמנו סיפרה שבתור ילדה היא ״הותקפה מינית״ במשך כמה שנים על בסיס יומיומי, בלי לפרט על מה היא בדיוק עברה. הפרטים עצמם שוליים יחסית ועצם זה שהיא הרגישה מותקפת זה כמובן מה שחשוב פה – וברור שחוויה כזו היא חוויה קשה שיוצרת תופעות פוסט טראומה מורכבות שנשארות לאורך זמן.

אבל היא עצמה החליטה להשוות בין החוויה שלה – לחוויה של החטופים, שגם להם צפויה התמודדות קשה עם הטראומה האיומה שהם עברו בעקבות השבי – וכמובן גם אירועי השביעי באוקטובר, כשחלקם כנראה לא מודעים (לפחות לא באופן מלא) למה קרה באותו יום באופן מלא, או מה קרה מאז בכל הארץ.

בעקבות חשיפה לדברים שנאמרו על ירדן ביבס במהלך השחרור שלו מהשבי – היא טענה שצריך להפסיק לרחם עליו ולהגיד שהוא מסכן, ושמעכשיו אין לו חיים ושאולי אפילו היה עדיף לו לא לחזור בחיים. היא מדברת על זה שאנשים עוברים חוויות קשות בחיים שאי אפשר להבין איך אנשים עוברים אותן (ומזכירה באופן ספציפי את התקיפה המינית שלכאורה קרתה לה) – ולמרות שאנשים ״מספידים״ אנשים כמוה, הנה היא חיה חיים מאוד טובים, גם אם היא סובלת מפוסט טראומה מורכבת.

משם היא גם ממשיכה לדבר על ״זה שמי שיש לו ״חוסן נפשי״ (במה שנשמע כמו רמז אל עצמה כמי שיש לה את החוסן הזה) יעבור הלאה בחיים.

לדעתה אנשים ״לא צריכים את הרחמים״ אלא ״מילים טובות״ ותקווה כי אף אחד לא יכול לדעת מי מהם יתאושש או לא.

אני מודה שהדברים האלו זעזעו אותי.

קודם כל – כשהיא חושבת שהיא מבינה מה עובר על החטופים מתוך הניסיון האישי שלה. זה לא שאני חלילה מקטינה תקיפה מינית, גם אם היה מדובר מבחינתה על אדם מבוגר שפשוט נגע בה בצורה לא נעימה (אני לא אומרת שזה היה המצב הספציפי אצלה, אבל גם מצב של נגיעות לא נעימות שאי אפשר להתנגד אליהן הוא מצב שיכול לגרום לטראומה).

מדובר פה על אנשים שעברו את הנורא מכל בשביעי באוקטובר – בין אם ביישובים בעוטף עזה או בפסטיבל הנובה. הם חוו את התקיפה באופן הכי אישי שאפשר, ויכול להיות שהם ראו אנשים סביבם (כולל שכנים או מכרים אחרים) נהרגים, שמעו את הצלילים של הירי ושל העינויים והאונס, והריחו באופן אישי את ריח העשן של הבתים והרכבים שנשרפו, לא בהכרח ריקים.

ואז הם נחטפו לא פעם באלימות פיזית קשה למנהרות חשוכות ולא מאווררות, לא פעם בכלובים או מקומות אחרים שבהם לא היה להם מרחב. לא פעם הם היו בבידוד לאורך זמן – כשהקשר האנושי היחידי שלהם לאורך זמן היה עם טרוריסטים של החמאס, שלא פעם ניצלו תא ההזדמנות להתעלל בהם נפשית ופיזית. שלא לדבר על העובדה שהם סבלו מהרעבה שיטתית לאורך כל התקופה הזו.

וכמובן כולם ידעו שהם בסכנת חיים מיידית בכל רגע ורגע. הרי ידועים לנו מקרים שבהם חטופים ששרדו בשבי במשך חודשים נורו למוות רק כי צה״ל התקרב או בתור נקמה על תקיפה של חיל האוויר.

ואני חושבת ספציפית על ירדן ביבס – שלפי הסיפורים יצא מהבית לחוליית המחבלים שעמדה להכנס לבית והציע שהוא ייחטף כדי להציל את שירי, אריאל וכפיר. ואז אחרי שהוא נחטף באלימות – חולייה אחרת של ארגון אחר נכנסה לבית וחטפה את אישתו והילדים שהוא מבחינתו היה מוכן לסבול שבי או מוות אלימים רק כדי להציל אותם.

וסביר להניח שהחמאס השתמש טוב מאוד במידע הזה עליו כדי להתעלל בו פסיכולוגית במהלך השבי – ואז לחזור לארץ רק כדי לגלות שהחמאס ושאר הארגונים עדיין מנסים להתעלל בו בעזרת הסתרת המידע על גורלם של שירי, אריאל וכפיר.

אז עם כל הכבוד לטראומה שלה – איך בכלל אפשר להשוות את זה למה שעברו ירדן ושאר החטופים במשך כמעט 500 ימים? איך היא יכולה לדבר בבטחון כזה על מה הם צריכים או על מה הם עוברים על סמך הניסיון שלה?

אני לא חלילה אומרת שלחוזרים לעולם לא יהיו שוב רגעים מאושרים, או חיים מאושרים בגלל. סביר מאוד להניח שגם עכשיו רבים מהם שמחים לחזור לישראל (קשה לי לכתוב ״הביתה״ כי לרבים מהם אין בית לחזור אליו בשלב זה) ומאושרים לפגוש מחדש את בני המשפחה והחברים שלהם, וגם מהעובדה שהם מגלים עד כמה הציבור הישראלי מקיף אותם באהבה.

אני לא יודעת אם אפשר או צריך לקרוא לזה ״רחמים״, אבל כן צריך להכיר בעובדה שהם עברו חוויה לא אנושית שתשפיע עליהם עמוק מבחינה פסיכולוגית בדרכים שאנחנו כנראה לעולם לא נוכל להבין.

גם אם רובם של החוזרים יחזרו לחיים שיהיה בהם גם הרבה טוב – התהליך שלהם יהיה מאוד מורכב וכנראה שהשהות בשבי תשפיע להם לכל אורך החיים. וזה לא עניין של בחירה או ״חוסן נפשי״ אלא המציאות. יש חוויות בחיים שהן מספיק נוראיות כדי שאי אפשר יהיה ״להשתחרר״ מהן, אלא לכל היותר אפשר ללמוד עם הזמן לחיות איתן וללמוד להיות מידי פעם מאושרים למרות שהן קרו.


במובן מסוים זה מזכיר לי את אחת הדודות של אמא שלי, שהיתה נשואה לאחד האחים של סבתא שלי. היא ואחותה היו נערות מאוד צעירות בתקופת השואה והצליחו להישאר יחד וכנראה בגלל זה הצליחו להנצל למרות מעברים תכופים בין מחנות עבודה שונים ושהות בתת תנאים איומים.

ובזמן שהיא ואחותה שהו במחנה מעבר, האח של סבתא שלי הגיע לשם כדי לעזור לניצולי שואה לעלות לארץ, התאהב בה אפילו שהם לא דיברו את אותה שפה – והביא אותה ואת אחותה לארץ. הפעם הראשונה שבה הם יכלו סוף סוף לשוחח באופן לא ישיר היה כשהוא הביא אותה למושב שבו הוא אמור היה לרשת את המושב של ההורים שלו, והאמא שלו שידעה קצת יידיש יכלה לתרגם ביניהם את מה שהם רצו להגיד.

הם התחתנו, הוא היה בעל נהדר, והיו להם שני ילדים ושישה נכדים. אבל למרות שהיו לה חיים מלאים והיא נראתה כמו מישהי שהצליחה להמשיך הלאה בחיים אחרי השואה (וכולנו מודעים לכך שהיו רבים שלא הצליחו בכך), היא מעולם לא התאוששה לחלוטין מהשואה.

אני זוכרת שערב אחד, כשהיא כבר היתה כמעט בת שמונים, במקרה יצאתי לארוחת ערב במסעדה עם הבת שלה ואחד הנכדים שלה. הערב היה גשום, ובמהלך ארוחת הערב – היא התקשרה לבת שלה שלוש פעמים לפחות כדי לשאול אם היא לבושה חם ויש לה מטריה, ואם היא בטוחה שגם הילדים לבושים חם ולקחו מטריה לפני שהם יצאו מהבית.

והבת שלה סיפרה לי שכשהיא היתה ילדה צעירה, דאגנות היתר הזו היתה חמורה וחונקת אפילו יותר, וממש הפריעה לה ולאחיה לחיים.


לאור סיפורים כאלו, אני לא מתפלאת שישנם מחקרים פסיכולוגיים על תסמונת הדור השני לשואה, ואפילו השפעה מסוימת על הדור השלישי (דור הנכדים של הניצולים).

ולא אתפלא אם לאירועי השביעי באוקטובר תהיה השפעה דומה.

זה לא עניין של משקל, אלא עניין של דימוי עצמי

כשהייתי בכיתה י״ב, חברה לכיתה שגרה לידי הציעה לי טרמפ הביתה עם אמא שלה.

אחרי שנכנסנו למכונית ואמא שלה רצתה להתחיל לנסוע, יצאה מבית הספר אחת התלמידות מהכיתה המקבילה שאני כבר לא זוכרת איך קוראים לה. מה שאני כן זוכרת שכבר בתור תלמידת תיכון היא התלבשה בצורה שבדיעבד אני מבינה שהיא מאוד סקסית, למרות שאז לא הבנתי את זה כך.

אבל האמא של החברה כן הבינה את זה, ואמרה לי ולבת שלה ששתינו עדיין נערות – אבל שאותה תלמידה היא כבר אישה.

אני מניחה שרבות מאיתנו כן התחלנו להתלבש בצורה שדומה לאותה בחורה – רק בערך חמש או שש שנים אחר כך, כשהפכנו להיות בנות עשרים ומשהו. אולי הלבוש היה קצת פחות צמוד או סקסי מאשר של אותה תלמידה – אבל רוב הנשים בנות גילי נפטרו מה״מדים״ של הג׳ינס והטי שירט שאפיינו אותנו בתור נערות, והתחילו להתלבש בצורה יותר אלגנטית.

אבל בדיעבד אני מבינה שאני לא ממש התקדמתי מה״מדים״ האלו עד היום – אבל זה משהו שבלט במיוחד בגילאים צעירים יותר עבורי.


אני זוכרת שבתור ילדה צעירה, כשעדיין הייתי רזה – לבשתי טריינינגים לילדים כמו כולם סביבי, אבל אני כן זוכרת שיהו לי כמה שמלות שאהבתי ללבוש (כמו למשל השמלה הורודה בתמונה למטה), וגם אהבתי להתאפר ו״להתגנדר״ כשהיתה לי הזדמנות.

אבל אני חושבת שמשהו השתנה כשהפכתי למתבגרת, והתחלתי להתמלא קצת.

זה הגיל שאני חושבת שהרבה נערות מתחילות להתמלא רצת – אבל גם לפתח ״חוש אופנה״ וללמוד להתלבש יפה ולטפח את עצמן באופן כללי. וגם אני בהחלט הייתי ״בעניין״ בהיבטים מסוימים של זה – אני זוכרת שהייתי הולכת פעם בכמה שבועות לספרית השכונתית להסתפר ולעשות פן, וגם הייתי עושה פן בבית.

מה שכן זכור לי שמאוד שנאתי אז לעשות ולכן לקח לי שנים להתחיל לעשות באופן קבוע היה לסדר גבות – פשוט כי זה כאב, או לפחות זה כאב כשאמא שלי היתה מתעקשת לעשות לי את זה. רק כשאני הגעתי למצב שבו התחלתי לסדר גבות לבד הרבה יותר מידי שנים אחר כך – זה הפך להרבה יותר נסבל. ועד היום יש לי קו מסוים של איזור מתחת לגבות שרואים שהוא יחסית הרבה פחות שזוף משאר הפנים כי לקח לי שנים לסדר את הגבות (למרות שעברו מאז המון שנים). מה שכן, זה כנראה חסך ממני ״הרס״ מסוים של הגבות – היתה תקופה שבה היה מאוד אופנתי להסתובב עם גבות כמה שיותר דקות, ומכיוון שנשים בנות גילי פלוס מינוס דאגו לשמר את הגבות שלהן דקות לפי צו האופנה במשך כל כך הרבה שנים – השיער כבר לא ממש גדל חזרה בגבות שלהן מאז, ויש להן גבות דקות מידי ודלילות מידי.

אבל מה שלא קרה עבורי היה העניין בבגדים – בעיקר כי אמא שלי מגיל מאוד צעיר יחסית ״דרשה״ שאלבש בגדים ש״יסתירו״ את ה״שומן״ שלי – גם כשעודף המשקל שלי היה רחוק מלהיות חריג אלא היה של שניים או שלושה ק״ג בלבד.

אני למשל זוכרת את בת המצווה של אחותי, כשהייתי בת 15 – התלבושת שרציתי לקנות היתה כזו שכביכול לא היתה מחמיאה לי מבחינת גזרה, אבל בהסתכלות אחורנית – אני לא חושבת שזה היה משהו מחריד במיוחד עבור נערה די רזה בגיל יחסית צעיר. אני התעקשתי בכל זאת לקנות את מה שרציתי – אבל זו היתה אחת הפעמים היחידות שבהן הצלחתי לעשות את זה.

כך שלרוב אמא שלי היתה זו שקבעה מה אלבש – ואלו היו בגדים גדולים, רפויים, בצבעים כהים. ובאופן עקרוני זה תמיד היה ג׳ינס וטי שירט – ושום בגדים יפים או כאלו שיש בהם איזשהו ערך אסתטי.

אני מניחה שבשלב זה פשוט די וויתרתי על בגדים. מבחינתי ככל עוד אני יוצאת מהבית לא ערומה – זה בסדר, ולא ממש משנה איך אני נראית מעבר לזה. לא משנים הבגדים שאני לובשת, או התספורת שלי, או להתאפר או לצבוע ציפורניים או כל דבר אחר שנחשב לנשי או יפה.

וזה קרה הרבה לפני שהשמנתי מספיק כדי שיהיה לי קשה למצוא בגדים יפים…

אני מכירה לא מעט נשים שמנות שאוהבות להתלבש יפה, כנראה כי מגיל צעיר עודדו אותן לזה למרות המשקל, או לפחות לא אסרו עליהן להתלבש בצורה שהן אהבו או נהנו ממנה. כך שזה לא בהכרח קשור למשקל – אלא לעובדה שאמא שלי מנעה ממני את הכיף שבחוויה שבקניית בגדים.

המצב עד כדי כך חמור שכשלאחרונה הלכתי לקנות חולצות יפות לראיונות עבודה – פשוט בחרתי משהו במידה שלי והלכתי לקופה כי די מיהרתי הביתה וידעתי שהמידה של החולצות מתאימה לי. המוכרת לא הבינה מה אני עושה שם – כי היא לקחה את החולצות לחדר ההלבשה כי היא היתה בטוחה שארצה לראות איך הן נראות עלי.

כנראה שבשלב זה בחיי לא יהיה משהו שיגרום לי ליהנות מלהתלבש יפה או אלגנטי יותר, אבל תמיד תעלה לי השאלה אם אמא שלי היתה מעודדת אותי בגיל צעיר יותר להתלבש יפה ולא מדכאת אותי כשניסיתי – משהו היה שונה?

הטיול לאלסקה – עיר ושמה תרנגולת

הציפור הרשמית של אלסקה היא שכווי השלג, ואחת הערים הקטנות באיזור רצתה לקרוא לעצמה על שם הציפור החמודה הזו – רק שהשם שלה הציפור באנגלית, Ptarmigan קשה לאיות כי לא מבטאים את האות פי בתחילת המילה. לן העיר קראה לעצמה ״תרנגולת״ כלומר Chicken, והסיפור הזה הפך להיות חלק מהאטרקציה התיירותית של העיר.

בעיר צ׳יקן יש כמה איזורים של חנויות, פסל של תרנגולת שלידה יש שלט שמראה מרחקים לערים שונות – ומעין ספינה שבה השתמשו בעבר כדי לכרות זהב בנהרות באיזור, ואפשר כמובן לערוך בספינה סיור שהוא מודרך ובתשלום. כמובן שהספינה והאיזור שלה ״ממותגים״ בפסלים של תרנגולת.

בטיול הקודם שלנו, הנהגים עצרו בשני מקומת בעיר: קודם כל בכמה חנויות למזכרות שיש בעיר, ואז לקחו אותנו לנקודה שבה היה את פסל התרנגולת והספינה החופרת.

הפעם הם פשוט ״זרקו״ אותנו ליד הפסל וליד הספינה – והרגשתי שבאופן כללי פחות אכפת להם מניצול זמן יעיל עבורנו אלא יותר לזמן מנוחה ופחות טרחה למדריכים.

לכן אני חושבת שרוב האנשים לא ממש התרחקו מנקודת ההורדה שלנו – היו כמה שהצטרפו לסיור בספינה לכריית זהב, אחרים ניגשו לאתר קמפינג קרוב כדי להתקלח בתשלום סמלי – והשאר פשוט נחו באיזור וזהו.

מה קורה עם משפחת ביבס?

כולנו (או כך לפחות אני מקווה) מאושרים מכך שהחטופים והחטופות מתחילים להשתחרר, למרות שקצב הפעימות מאוד איטי.

אבל קשה מאוד לא לשים לב לכך שבני משפחת ביבס, ובמיוחד שירי והילדים אריאל וכפיר, לא השתחררו כבר בפעימות הראשונות – ואין תוכנית מוגדרת למתי ואיך הם ישתחררו.

לבני משפחת ביבס שנלחמו ועדיין נלחמים כדי לשחרר את בני המשפחה החטופים מאוד קשה עם הסיטואציה, והחל מסוף השבוע התחילו לדרוש בתוקפנות תשובות לגבי גורלם, ושהתקשורת והצבא יפסיקו לפעול מתוך הנחה ששירי והילדים נהרגו.

בעיני אין לצבא כרגע וודאות לגבי גורל משפחת ביבס (למרות שכנראה יש כמה הנחות עבודה לגביהם וגם לגבי שאר החטופים), אבל יש לי שתי תיאוריות לגבי העובדה שלא מדברים עליהם.

הראשונה היא אופטימית: החמאס יודע כמה המשפחה חשובה לציבור הישראלי מכיוון שמדובר על ילדים קטנים, ולכן מעכב את השחרור שלהם (ובנוסף גם לא משחרר אף פיסת מידע לגביהם) כדי להשתמש בהם בתור טרור פסיכולוגי נגדנו. במצב כזה, הממשלה, הצבא והתקשורת מעדיפים כנראה לא לדבר עליהם כדי להקטין את העיסוק בהם ובכך לבטל עד כמה שניתן את הטרור הפסיכולוגי של החמאס – ובכך אולי אפילו לשחרר אותם מוקדם יותר.

רבות דובר על כך שדווקא בגלל הידיעה ששירי והילדים חשובים לישראלים – לחמאס חשוב לשמור עליהם בחיים בתור קלף מיקוח (ואפילו דובר על כך שהם היו בסביבתו של סינוואר תקופה ארוכה בתור חומה אנושית שאמורה היתה להגן עליו מפני חיילי צה״ל). גם אם נניח שהם אינם בידי החמאס אלא שהם מוחזקים בידי ארגון אחר – לחמאס כנראה שיש מספיק כוח כדי לוודא שאף אחד אחר לא יפגע בהם בתור קלף מיקוח.

ויכול להיות שדווקא בגלל החשיבות שלהם – הם מוסתרים בצורה כזו יעילה וטובה שרק בגלל זה צה״ל לא מצליח להשיג מידע לגבי לא רק המיקום שלהם אלא גם לגבי השאלה אם הם בחיים או לא.

התיאוריה השניה היא לצערי פחות אופטימית – והיא שבני המשפחה (או לפחות שירי, אריאל וכפיר) אכן נהרגו במהלך השבי, וייתכן שלצה״ל יש כבר מידע בנושא. עצם האמירה בתקשורת ש״יש חששות לחייהם״ יכולה להעיד על כך ש״מכינים״ את הציבור באופן מדורג לחדשות – וייתכן שכך גם מאפשרים למשפחה את הזמן שלו הם זקוקים כדי להשלים עם הידיעה באופן פרטי.

עצם העובדה ששוחררו עכשיו כל הנשים האחרות כולל החיילות ועצם העובדה שגם צוותי המו״מ שמרו על שקט יחסי בכל מה שנוגע למשפחת ביבס לעומת הרעש שהיה סביב שחרורה העתידי של ארבל יהוד יכול להעיד על זה שיש להם מידע שהוא בסבירות גבוהה ודאי ששירי והילדים כבר אינם איתנו.

כל זה בשלב זה הוא כמובן ספקולציות. ואני מסכימה עם המשפחה שמגיע להם מידע ודאי, ומגיע להם להבין מדוע שירי והילדים לא שוחררו וכנראה שהם לא קיבלו את המידע הזה בצורה ישירה ולכן פנו כך לבליץ תקשורתי בימים האחרונים.

אבל אני כן חושבת שצריך לקוות שכולם בחיים – אבל במקביל להבין ולהתחיל להתמודד עם המחשבה שחלקם כבר לא איתנו.

הנשיא טראמפ

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

רבים לא האמינו שטראמפ ייבחר לקדנציה הראשונה שלו ב 2016 – וכשהתחילו הפריימריז למפלגה הרפובליקנית לפני הבחירות הללו רבים אפילו היו בטוחים שטראמפ לא ייבחר כמועמד של המפלגה.

אחד היחידים שניבא את עלייתו של טראמפ כבר משלב מוקדם מאוד היה הבמאי השמאלני קיצוני (במושגים של ארה״ב) מייקל מור. הוא טען שבעצם העליה של טראמפ הוא קונטרה להצלחה של ברק אובמה והאידאולוגיה השמאלנית שהובילה אותו לנשיאות בין השנים 2008 – 2016. מור טען שיש בארה״ב מספיק אוכלוסיה שמרנית שנעלבה ונפגעה מהעובדה שהיה בארה״ב נשיא שחור ועוד ליברלי, והם רוצים להחזיר אחורה את החוקים וההשפעות של אובמה על הממשל והחברה האמריקנית.

מעבר לזה, רובם התנגדו לעובדה שהמועמדת של הדמוקרטים היא אישה – בגלל השמרנות שלהם.

כך שהטיעון של מייקל מור היא שהבחירה בטראמפ היתה בחירת מחאה – נגד הליברליות, וגם נגד הממסדיות של המועמדים של שתי המפלגות שלרוב לא ממש שונים אחד מהשני ובעיקר מייצגים את מי שמממן להם את הקמפיין (שעלותו היא הרבה מאוד מיליונים של דולרים).

ובעיני מור המחאה הזו הפכה להיות מספיק חזקה כדי לקדם מועמד בלתי סביר בעליל כמו דונלד טראמפ לא רק למועמדות לנשיאות אלא ממש לתפקיד עצמו. והוא צדק.

מצד שני לקראת בחירות 2024 מייקל מור ניבא שטראמפ יפסיד (והוא קיווה שטראמפ יפסיד בגדול), ועובדה שהפעם הוא טעה…


יש רשומה של תמר בן יוסף על טראמפ שבה לדעתה לטראמפ יש קלף מאוד ״חזק״ שבו הוא פועל לפי האינטואיציות שלו, ולא לפי איזושהי השכלה רשמית. וההבנה האינטואיטיבית הזו נשמעת מוצדקת – כי בעצם פה במזרח התיכון רק כוח עובד, או שהגלובליזציה לא בהכרח טובה לארה״ב כמדינה (וגם לאזרח הקטן מהרחוב) מבחינה כלכלית.

ואכן, לפחות מנקודת המבט שלנו בישראל – טראמפ היה היחידי שבבריונות שלו הצליח להפחיד את ביבי יותר מאשר סמרטוטריץ׳ ובן גביר יחד ולגרום לביבי להגיע לעסקה – וטראמפ ממשיך ומבהיר שהוא יתעקש שהיא תתבצע, ומבחינתו שני הצדדים לא יצליחו להתחמק מכך.

אבל מבחינת מדיניות הפנים של ארה״ב – עולים לא מעט חששות. יש כמובן את הנטיה האנטי דמוקרטית שלו שבאה לידי ביטוי כבר בקדנציה הקודמת שלו – הוא ניסה לדחות את הבחירות בגלל מגיפת הקורונה, ואז כשהוא הפסיד – הוא ניסה לגרום להפיכה.

בהקשר הזה אמריקנים רבים (מן הסתם אלו שלא אוהבים אותו ואת דעותיו) חוששים מכך שטראמפ ינסה לבטל את החוק שמגביל כל נשיא אמריקני לשתי כהונות (מה שימנע ממנו לרוץ שוב), או שינסה לבטל את הבחירות הבאות כדי להשאר בבית הלבן.

ויש גם נושאים אחרים כמו הגירה שהיחס שלו כלפיהם הוא מאוד מתנגד ובכוונתו להתנהל גם בהם בצורה מאוד ביריונית שעלולה לפגוע בלא מעט אנשים.

אבל קשה להכחיש שחלק גדול מהנושאים האלו מטרידים גם את האדם הקטן מהרחוב הראשי של העיירה הקטנה אי שם באמריקה – ובעצם האמריקנים עצמם בחרו בטראמפ ברוב די גדול כדי שהוא יטפל בעניינים האלו בדיוק כפי שהם יודעים שהוא יעשה – ואם זה הרצון שלהם, מי אנחנו שנתנגד לכך?

על מלונות, מזנונים, מבחר, וכמויות

כפי שכתבתי בפוסט הזה, ההורים שלי התעקשו לחגוג את יום ההולדת שלי במלון – שבו אכלנו את ארוחת הערב של שישי ואז את ארוחת הבוקר בשבת במזנון של המלון.

אני מודה שבביקורים במלונות אחרים בעבר, במיוחד באיזור ים המלח – הארוחות האלו במזנון היו אחד החלקים שהכי אהבתי בביקור. השפע של האוכל והעובדה שהיה מבחר מאוד גדול של אוכל שאהבתי היה כמובן חלק משמעותי מההנאה הזו.

אבל איכשהו זה לא ״עבד״ הפעם.

אני חושבת שההיבט הראשון של מה שהשפיע על זה היה שבעצם במלון הזה היה פחות מבחר של מאכלים – שזה בעיני דבר טוב, כי לדעתי זה מוביל להרבה פחות בזבוז של אוכל כי כשיש מבחר גדול מידי אנשים עם ״עיניים גדולות״ לוקחים המון מהכל ואז לא אוכלים הכל, וזה נזרק. נתקלתי בארוחות האלו רק במקרה אחד של לקיחת יתר כזו בארוחת הערב כשהיה גבר שמילא צלחת גדולה שהיתה מיועדת למנות עיקריות ולא לקינוחיםֿ, וייתכן שהוא בעצם מילא את הצלחת עבור כל המשפחה ולא רק עבור עצמו.

אבל חוסר המבחר הזה גם הפך חלק משמעותי של האוכל ללא מפתה עבורי. קחו לדוגמא את ארוחת הבוקר: היתה שם פינה שלמה של כל מיני ג׳חנונים וקובנות ושאר מאפים תימניים שמעולם לא הבנתי למה אנשים נהנים מהם. ואני באופן עקרוני מאוד אוהבת פחמימות ולחמים ובצקים, וגם חובבת של מטוגנים בטיגון עמוק בין אם זה פלאפל או אגרול – אבל מעולם לא הבנתי מה אנשים אוהבים בג׳חנון.

אבל למשל זה קרה גם בארוחת הערב: ארוחת הערב היתה בשרית וכשרה, בין השאר כי חלק משמעותי מהאורחים במלון היו דתיים. אז חלק משמעותי מהמקום המוגבל במזנון הוקדש לבשר – מבושל, לא מבושל, עוף, בקר, דגים, קציצות, צלוי, וול דאן או מדיום רייר – הכל היה שם.

אבל בתור מישהי שלא ממש חובבת בשר, מבחינתי הרוב המכריע של המאכלים האלו פשוט היה לא אכיל. לקחתי קצת בקר, אבל הנתח שהטבח חתך לי היה בערך חצי בשר וחצי שומן.

סביר להניח שעבור רוב קהל האורחים, ה״בצקים״ בארוחת הבוקר והבשר בארוחת הערב היו בדיוק ה״שפע״ שהם אוהבים לאכול – והמלון פשוט התאים את עצמו לתרבות האכילה הישראלית ונותן לקהל מה שהוא רוצה. אבל במקביל – היו הרבה דברים שהיו חסרים לי במתכונת הזו.

למשל לא היו מנות צמחוניות – מלבד התוספות. פעם באמת הגישה היתה שצמחונים וטבעונים הם אנשים שפשוט אוכלים את התוספות שמגישים בארוחות – אבל כיום יש כל כך הרבה מידע על מנות עיקריות ומתכונים לחלבון מהצומח שאפשר להכין שזו פשוט בושה שמה שמגישים לצמחונים זה אורז, תפוחי אדמה, ונודלס שמנוניים ולא מפתים במיוחד.

מעבר לזה, אני מודה שקצת התאכזבתי מכמות הסלטים הקטנה שהגישו, במיוחד בארוחת הבוקר (שבה היה סלט ישראלי שזה עגבניות ומלפפונים חתוכים, וסלט יווני שזה הנ״ל רק עם גבינה בולגרית או פטה, ואולי קצת זיתים).

אבל אולי במובן מסוים היה לי מזל שכל כך מעט מהאוכל היה מפתה עבורי – כי שמתי לב לזה שאני גם מסוגלת לאכול הרבה פחות ממה שהייתי מסוגלת לאכול פעם. למרות שהגעתי לארוחות מאוד רעבה – אחרי צלחת או שתיים כבר הרגשתי מאוד מלאה.

בשנים האחרונות עבדתי עם כמה דיאטניות שלשתיהן היו ״טכניקות״ שבעזרתן אפשר ללמוד לאכול פחות ולשבוע – ונשמע שעבורי הן עבדו לא רע. למרות שזה כישור שלא בהכרח טוב או יעיל כשיש הרבה פיתויים במצבים כמו למשל כשאתם שוהים במלון שבו יש מזנון לארוחת בוקר…

אבל למזלי אני חושבת שהדבר היחידי שבאמת הרגשתי שאולי פספסתי היה בארוחת הבוקר לאכול מאפים כמו רוגעלך וכאלו שלא הספקתי, ובינינו זה לא כזה אסון ובתכל׳ס מדובר על משהו שאני תמיד יכולה לרכוש במאפיה ליד הבית (וכנראה שיש סיבה שזה אף פעם לא קורה).