פעם מזמן בתקופה שבה גרתי בהרצליה – היתה לי בבית ״קופסת ממתקים״.
כחלק מהדיאטה של שומרי משקל, היה מותר לנו לאכול פעם היום חטיף. עקרונית היה מדובר על חטיף מיני, אבל אני תמיד אכלתי חטיפים רגילים, ולמרות ההבדל הקלורי בינהם – עדיין הצלחתי לרזות לא רע (כששמרתי על מסגרת).
באותה תקופה, היה לי מין סידור עם עצמי שבן הייתי אוכלת את החטיף הזה בסוף היום, אחרי שיום שלם שמרתי על מסגרת אכילה בריאה – וזה בעצם היה הפרס שלי על זה ששמרתי על המסגרת כל היום.
קופסת הממתקים הזו היתה בעצם קופסת נעליים שהיו בה חטיפים מחטיפים שונים ונועדה לזה שיהיה לי מבחר מסוים של ממתקים בבית כדי שאוכל לבחור כל ערב ממתק שבא לי – ובלי שאצטרך לבזבז זמן בערב לקפוץ למכולת או לפיצוציה הקרובה לעבודה כדי לקנות אותו. במיוחד אחרי שערב אחד רציתי לקנות מוצר חלב כזה או אחר בפיצוציה בדרך הביתה, והמוכר שהכיר אותי מנע ממני ואז הבנתי שהוא מחזיק שם לא פעם מוצרים שעבר התוקף שלהם.
ואיכשהו בקושי היו לי ״תקלות״ שבהן אכלתי יותר מממתק אחד ביום. אולי זה קשור לעובדה שבקושי ביליתי בבית – במהלך השבוע הייתי בחדר הכושר ואז בעבודה רוב היום, וגם בימי שישי לא פעם היו לי סידורים – והייתי מבקרת אצל ההורים שלי כל סופ״ש שני בערך כך שבקושי ביליתי בדירה בשבתות (וגם בשבתות שבהן הייתי בדירה הייתי למשל יוצאת להליכה על הבוקר).
אבל משהו בשגרה הזו השתבש כשעברתי לרמת גן. זה היה כנראה חלק משיבוש גדול יותר – כי גם במקביל למעבר לרמת גן עליתי במשקל כמה פעמים, ולמרות שבשלב מסוים גם ירדתי אותם חלקית, לא ממש הצלחתי להתניע מחדש את ההרזיה שלי לאורך זמן או לרדת מהמשקל שהייתי בו כשעברתי לעיר. וכפי שכבר כתבתי לא מעט בשנים האחרונות – החל מתקופת הקורונה עליתי המון במשקל ולמרות שבחודשים האחרונים התחלתי לרדת שוב – הירידה שלי מדשדשת.
כמובן שיש קשר בין הדברים.
וחלק מהגורמים לזה לא בהכרח גרועים. למשל בתקופה שבה התגוררתי בהרצליה עדיין הייתי רוב הזמן בשומרי משקל, וגם כשעזבתי אבל עדיין שמרתי על מסגרת, עכלתי לא פעם לפי העקרונות שלמדתי שם (ובינינו כיום כשאני שוב מרזה – אני שוב סופרת נקודות של שומרי משקל כדי לשמור על מסגרת קלורית). אבל בתקופה האחרונה שלי בשומרי משקל התוכנית שלהם של ״אל תחשבו על זה כעל הפחתת פחמימות, תחשבו על זה בתור אכילת יותר חלבונים״.
מבחינתי הפחתת הפחמימות הזו פשוט לא התאימה, ולכן לא פלא שהייתי צריכה את ה״פרס״ של הממתק בסוף היום כדי לשרוד את השיטה. וברור לי שבהרבה מובנים זה לא בריא לרזות כך, במיוחד לא מבחינה פסיכולוגית או רגשית. אני לא אמורה להסתמך על זה שאני מקבלת ״פרס״ בסוף היום כדי להיות ״טובה״ כדי לרזות. במקום זה הייתי צריכה למצוא דרך שבה אני אוכלת בצורה שאני לא סובלת ממנה ואפילו נהנית (לפחות מידי פעם) כדי לרזות.
אבל עדיין אי אפשר להכחיש שבאותה תקופה שקלתי הרבה פחות מאשר היום, וירדתי במשקל. וגם הייתי בכושר גבוה יותר, לפחות בכל מה שקשור להליכות (למרות שכיום אני מרימה משקולות כבדות הרבה יותר ושוחה הרבה יותר מהר).
וכמובן שהצלחתי לאכול שוקולד במידה – בניגוד לעכשיו שסביר להניח שאם יש לי שוקולד בבית, איכשהו הוא יאכל תוך כמה שעות. למרות שאני מרשה לעצמי לאכול שוקולד או כל ממתק אחד פעם ביום, כדי לא לפתח חסכים. אבל אני למשל לא יכולה לקנות כמות גדולה במבצעים שמידי פעם יש כדי שישאר לי לאורך זמן.
אני שואלת את עצמי מה עומד מאחורי הקושי הזה, וקשה לי להגיד. יש את הסיבות הברורות של הלחץ והמתח בגלל חיפושי העבודה שלי, אבל אני לא בטוחה שזה רק זה.
אני חושבת שזה במובן מסוים עניין של גיל – במובן שכצעירה כנראה מאוד האמנתי שהרזיה תשפר לי את החיים בצורה משמעותית. אני אמנם יודעת גם בגילי המתקדם שהרזיה תהיה לי מאוד בריאה, ותשפר לי את היכולת לתפקד ביום יום, וגם תקל עלי לצאת לטיולים ולקנות בגדים ועוד הרבה דברים קטנים אחרים.
אבל עדיין אני לא בהכרח מרגישה שההרזיה תשפר לי את החיים מעבר לזה, למשל לא מבחינה חברתית שזה כנראה היה משהו שציפיתי לו בתור מישהי צעירה יותר. חלק מזה כנראה נבע מזה שכצעירה יותר – היו לי מסגרות חברתיות שהיו חלק מתהליך ההרזיה שלי.
למשל הייתי כמה שנים טובות באותה קבוצת שומרי משקל בכפר סבא, שההרכב שלה היה די קבוע. אני לא חושבת שאף אחת מהמשתתפות האחרות היתה חברה של האחרות מחוץ לקבוצה, אבל כן היינו משוחחות לא מעט במסגרת הקבוצה, על הרזיה אבל לא רק. אני זוכרת שיחות על איזה מבנה של משקפי שמש מתאימות לכל אחת, או שיחות מקצועיות עם עובדת אחרת מהחברה שבה עבדתי אבל שעבדה בסניף וחטיבה אחרת.
או בתקופה שבה גרתי בהרצליה והיה לי בלוג לגבי הרזיה בתפוז – היו לא מעט בלוגריות הרזיה אחרות בפלטפורמה. היתה למשל מישהי בשם ״טופיפי״ שסיפרה על תהליך ההרזיה שלה מול דיאטנית שהיא לא התחברה איתה. אבל במקביל היו לה סיפורים על חתונה של חברה שלה מהצבא – ועל האינטראקציה עם ידיד ועוד חברה מהצבא, שאותה חברה החליטה ללבוש שמלת כלה ממעצב של שמלות כלה אבל בצבע ״ניוד״ כדי כביכול לא להתחרות בכלה, אבל בעצם כן.
אבל אחרי שנגמרו הסיפורים על החתונה, היא די נעלמה מהבלוג – למרות שבשלב מסוים ניסיתי לגשש מה שלומה בתגובה לפוסט שלה, אבל היא לא חזרה אלי.
אבל די מהר גם גיליתי שבמדינות דוברות אנגלית, במיוחד בבריטניה וארה״ב, היו באותה תקופה המון בלוגים של מרזות. אחד מהם היה של אישה אוסטרלית שהתחילה לרזות כמה שנים לפני כן ממשקל של כמעט 160 ק״ג. במשקל כזה גבוה היא היתה מדוכאת, נשארה כל היום בבית והתביישה להפגש עם חברים.
ההרזיה שלה לא היתה ״קסם״. ההתחלה היתה מהירה, אבל אחרי שנה ויידה של בערך שליש מעודף המשקל היא סבלה מדיכאון שהוביל לעליה משמעותית במשקל, ואז כשהיא כבר רזתה מספיק כדי להרגיש טוב כדי לצאת עם חברות – עצם העובדה שהיא ״חזרה לחיים״ עיכבה את ההרזיה שלה.
אחרי שנתיים של הרזיה, למרות שהיא לא היתה במשקל היעד שלה (ולא ממש קרובה), אחותה הצעירה ״גררה״ אותה לעבור לשנתיים לסקוטלנד, על סמך ויזת עבודה שאזרחי אוסטרליה יכולים לקבל בבריטניה. זה הוביל לשנתיים של טיולים בכל אירופה – והתאהבות בבחור מקומי שהובילה לחתונה כדי לאפשר לבלוגרית להשאר בבריטניה.ֿ
אחרי בערך שש שנים של הרזיה שהפכה לאיטית יותר ככל שהחיים שלה התרחבו – היא הגיעה למשקל שהיה גבוה בעשרה ק״ג ממשקל היעד המקורי שלה, והבינה שזה המשקל שנוח לה בו והחליטה להגדיר את עצמה כ״כבר לא בדיאטה״ אלא כמישהי שעובדת עכשיו על לשמור על המשקל – ופשוט לחיות.
ובאמת המסר של התהליך שהיא עברה בעצם היה שההרזיה עצמה היתה שולית, אלא העובדה שהיא אזרה אומץ פשוט ״לצאת לחיים״ גם כשהיא היתה מאוד רחוקה ממשקל היעד שלה, החל מלהשתתף בשיעורים בחדר הכושר שלה יחד עם ״אנשים רזים״, דרך האפשרות לטייל באירופה ובעולם בכלל בתור ״שמנה״ – וכלה בלצאת עם מי שהפך לבעלה ב 2005 למרות שהיא לא ציפתה למצוא זוגיות כשהיא עדיין היתה במרחק של בערך 30 ק״ג ממשקל היעד המקורי שלה.
וזה אולי מה שציפיתי לו במקור, האפשרות הזו להרחיב את החיים שלי.
ואני חושבת שבדיעבד גם אני באמת הרחבתי את החיים שלי במקביל להרזיה, בין אם היה מדובר על לצאת לטיולים אתגריים יותר, או להרשם לחדר כושר ולהתחיל לשחות מחדש ואפילו ללמוד לשחות בסגנונות חדשים כמו חתירה או גב.
אבל יש תחום אחד שאני מרגישה שפספסתי במובן מסוים – והוא התחום החברתי יותר, בין אם זה היה לרכוש חברות חדשות (או ידידים חדשים) או התחום הזוגי.
במאי 2024 היה לנו ״כנס מחזור״ שנדחה ערב המלחמה מאוקטובר, וכחלק ממנו גם שלחו לנו ״דף קשר״ של התלמידים שלמדו איתנו בשכבה, ואיכשהו הצלחתי למצוא את השם המלא שלה אחרי הנישואים שםֿ וכתבתי למישהי באותו שם שהיו לה כמה תמונות שחשבתי שהיו דומות לאיך שזכרתי די במעומעם שהחברה שלי נראתה.
ובאמת היה מדובר עליה, וביוני האחרון היא באמת חזרה אלי ושוחחנו שיחה מאוד קצרה.
בין השאר דיברנו על זה ששתינו כבר כמעט בנות 50, ואמרתי לה שאני ממש לא מרגישה כל כך מבוגרת. היא ענתה שכן, כי בין השאר ההורים שלה הלכו לעולמם בשנים שקדמו לשיחה שלנו, והתברר שבעלה חולה במחלה כרונית כזו או אחרת שהיא לא כתבה מה היא, אבל אני מניחה שמדובר על אחת מתוך לא מעט מחלות שכנראה מקושרות לגיל מבוגר.
עניתי לה שלמזלי ההורים שלי עדיין בחיים ורק לפני שנתיים וחצי הסבתא האחרונה שנשארה לי הלכה לעולמה, כך שאני עדיין מרגישה בגלל זה יחסית צעירה.
אבל בדיעבד אני חושבת שזה משהו שהוא מעבר לזה.
קחו לדוגמא את ההורים שלי. שניהם חלו בגילאים יחסית מוקדמים: אמא שלי חלתה בסרטן השד בגיל 47, לעומת אבא שלי שלקראת סוף שנות החמישים שלו (בגיל 57 – 58) סבל מהתקף לב מאוד קל.
אמא שלי טופלה בצורה טובה, ומאז במשך 30 השנה שעברו – הסרטן לא חזר, גם לא אותם סוגי סרטן שהכימותרפיה לפעמים גורמת לו (למשל לוקמיה). גם אבא שלי למזלו סבל באמת מהתקף קל וזכה לטיפול מהיר כך שלא היו עבורו הרבה תופעות לוואי שנשארו איתו במשך זמן, וההתקף בגיל שהוא יחסית די צעיר אפילו עזר לו לשפר את אורח החיים שלו ולהיות במעקב שכנראה מנע התקף לב חמור יותר בשלב מאוחר יותר של החיים.
וכנראה השילוב הזה של הגיל היחסית צעיר שבו ההורים שלי חלו והעובדה שההתאוששות שלהם היתה כזו טובה, פלוס העובדה ששניהם סבלו ממיחושים כמו כאבי גם בגילאים יחסית צעירים הקשתה עלי לראות שהם בעצם מבוגרים וכבר לא ממש במיטבם.
זה משהו שאולי עלה רק בעקבות ההערות של אותה חברה לשעבר – פלוס אירועי פסח בשנה שעברה וייתכן שהפסח הקרוב.
אבל אני רואה שהרשומה הזו הופכת להיות ארוכה מידי אז אפסיק כאן ואמשיך בחלק הבא.
התיירת המקרית 