עדכונים שוטפים

שמתי לב לאחרונה שהמון ראיונות עבודה נקבעים לי בסביבות 13:30 – 14:00 בצהרים.

אולי למראיינים זה זמן טוב אחרי ארוחת צהרים, אבל מבחינתי זה הזמן הכי פחות טוב – אני מגיעה כבדה ומנומנמת יחסית אחרי ארוחה (או לא ממש שבעה כי אכלתי משהו קל מאוד כדו לא להיות כבדה ומנומנמת), וזה הזמן הכי חם ביום מבחינתי – כלומר פיזית זמן שבו אני לא הכי במיטבי והכי קשה לי להתראיין.

בסופו של דבר הראיונות האלו הולכים לא רע (או כך לפחות אני מקווה), אבל עדיין זה ממש מוזר לי כמה מהראיונות נקבעים בדיוק בשעה הזו.


במהלך אחד הראיונות האלו, השכנה היאכנע מהדירה מולי בקומה כתבה הודעה באחת הקבוצות הווטסאפ ומיד מחקה אותה.

ברור שהיא יכלה לכתוב על לא מעט נושאים כולל נושאי ועד שונים, ויכול להיות שהיא אפילו כתבה את ההודעה בטעות בקבוצה במקום מקום אחר, והיא בכלל לא היתה קשורה לקבוצה או לנושא שלה.

אבל בשבועות האחרונים כבר קרו כמה מקרים שבהם נשמע שהיא עומדת לצאת מהבית כשאני בדיוק הגעתי לקומה, וזה היה בשעות שבהן לא היה צפוי שהשכנים האחרים מהקומה יגיעו הביתה כך שאני שואלת את עצמי עד כמה היא חיפשה את ההזדמנות להציץ לראות מה קורה בדירה שלי. באחד המקרים ממש החלטתי לחזור ולרדת למטה עד שראיתי אותה עוזבת את החניה של הבניין.

ובאמת יש לי שקט מהשכנים כבר חודשיים ומשהו, ולמרות שבאמת היו כנראה דברים אחרים שמעסיקים את דיירי הבניין (ע״ע הועד), יש לי תחושה שעם רמת האובססיה שהיא גילתה לגבי מה קורה בדירה שלי (וכנראה שגם בגלל שאותה אובססיה לא חדשה) זה יום אחד יעלה מולה שוב.

במיוחד כשיש לי רושם שאין לה יותר מידי תעסוקה בחיים – בעלה הלך לעולמו לפני כמה שנים (למרות שגם כשהוא היה בחיים היא עדיין היתה יאכנע חטטנית), ויש לי רושם שלילדים ולנכדים שלה אין יותר מידי זמן כדי להעסיק אותה. במובן מסוים אני גם מרחמת עליה כי ברור לי שהעיסוק האובססיבי שלה בי נובע מצורך שלא מתמלא במקום אחר, אבל אני מודה שביום שבו היא תעזוב את הבניין יהיה יום שמח בשבילי, גם אם הקונטקסט של העזיבה שלה יהיה עצוב בפני עצמו.

יצא לי לדבר על הנושא עם הקואצ׳רית שאני עובדת איתה, והיא אמרה שחשוב שאזכור שאני בעלת דירה ושיש גבול לכמה צרות הם יכולים לגרום לי, במיוחד אם אני לא מתנהלת בצורה לא חוקית ולא גורמת הפרעה משמעותית לבניין בלי לטפל בה.

אבל היא לא היתה בסביבה למשל כשבמאי שעבר, ימים ספורים לפני שהבלגן התחיל, קיבלתי סדרה של שיחות כביכול ממד״א, מכבי אש והמשטרה שרצו לשלוח ניידת או אמבולנס לדירה כי השכנים דיווחו על ריח נוראי מהדירה ושהם כאילו חשדו שמישהו מת בה.

ממה שהבנתי ממכר רחוק שלי שהוא בלש במשטרה שלדעתו יש סיכוי גבוה מאוד שהשיחות האלו היו מזויפות כי במקרים שבהם יש חשד אמיתי למצב שבו מישהו מת או נפצע קשה בדירה – המשטרה מגיעה למקום ופורצת לדירה עצמה. אבל מצד שני יכול להיות שמי שקיבל את הדיווח הבין שמדובר בעיקר על סכסוך שכנים ולכן לא התייחס לזה ברצינות.

אבל מנקודת המבט שלי זה לא ממש משנה – בין אם השכנים שלי החליטו להתקשר למשטרה ולהתלונן על גופה בדירה ללא צורך, ובין אם הם חשבו שלחקות גופים רשמיים זה דבר טוב, בכל מקרה זה משהו לא נורמלי מצידם…


בשביעי לאוקטובר שעבר, מאמן הכושר שאיתו אני עובדת כבר כמה שנים יצא למילואים שהתבררו כדי ארוכים – והסתיימו רק לקראת סוף מרץ. זה לא שהוא היה בפעילות מבצעית כל התקופה, והיו לו חופשים – וממה שהבנתי בשלב מסוים הם התחילו להיות כמה ימים בבסיס וכמה ימים בבית כחלק מהמילואים.

אבל הוא חזר לעבודה רק בתחילת אפריל – ואני מאמצע או סוף נובמבר נתתי למנהל המקצועי של חדר הכושר לשכנע אותי לעבוד עם מאמן זמני. ומי שקרה את הבלוג שלי בערך באותה תקופה זוכר שהמאמן הזמני לא היה גרוע – אבל גם לא התחברתי אליו ברמה האישית, וגם מבחינה מקצועית הרגשתי שהוא דוחף מידי להעלאת משקלים, והיו כמה מצבים שבהם הוא העלה את המשקל בלי שאשים לב אחרי שביקשתי שלא. באחד מהמקרים האלו תוך שעה או שעתיים אחרי האימון האמות שלי בידיים התחילו כל כך לכאוב שבאותו לילה היה לי קשה להרדם.

והיה את הקטע סביב החזרה של המאמן המקורי שלי, שבו הוא כאילו ניסה להגיד שאין לו מושג האם המאמן חוזר, וכשכבר היה לי תאריך חזרה רשמי – המאמן הזמני ניסה לטעון שהוא שמע שאולי המאמן הקבוע בכלל לא יחזור לעבוד במכון הכושר באופן קבוע.

בסוף כשהמאמן הקבוע באמת חזר ורצינו לקבוע – שוחחתי באופן ישיר עם המאמן המחליף והוא אמר בצורה מפורשת שהוא היה מעוניין להמשיך לעבוד איתי. הסברתי לו נימוס שאני מרגישה בנוח יותר לחזור למאמן המקורי, בין השאר כי נשמע לי לא הוגן לעזוב אותו רק כי הוא יצא למילואים. מעבר לזה, לא אמרתי לאף אחד בחדר הכושר לגבי הדברים שהפריעו לי בעבודה מולו, בעיקר בגלל שהם נבעו ברובם לפחות מהעדפות שלי ולא מחוסר מקצועיות בולט.

וחשבתי שזה מאחורי – עד שבימים האחרונים המאמן המקורי שלי שוב גויס למילואים – הפעם לשירות קצר משמעותית של בערך 5 – 6 שבועות. הוא שאל אותי עד כמה ארצה לחזור לעבוד עם המאמן הזמני, ואמרתי שאני לא מעוניינת במיוחד אם מדובר על תקופה כזו קצרה.

אבל ממש ימים ספורים אחרי שהמאמן שלי יצא למילואים – המאמן הזמני התקשר אלי, וכשלא יכולתי לענות לשיחה הוא מיד שלח לי ווטסאפ שבו הוא אמר שהמאמן הקבוע שוב יצא למילואים ואם אני רוצה מחליף אז שאגיד לו.

עניתי לו בדיוק את מה שאמרתי למאמן הקבוע – אין צורך כי זו תקופה יחסית קצרה.

אני לא חושבת שהמאמן שלי פנה אליו באופן ישיר לגבי. יכול להיות שהם שוחחו על מתאמנים אחרים של המאמן הקבוע שלי שכן רצו מחליף, ויכול להיות שהמאמן המחליף פשוט שמע על המילואים ממישהו אחר בחדר הכושר וחשב לקחת יוזמה ולהציע את עצמו שוב.

אבל התלהבות היתר הזו ממש הפריעה לי. ויש לי תחושה שהוא יצור קשר שוב בהמשך אם יתברר ששירות המילואים של המאמן הקבוע שלי ייתארך. ואין לי ממש סבלנות לזה.

הטיול לאלסקה – העיר קארקרוס Carcross וה״מדבר״ שלה

קארקרוס Carcross הוא בעצם קיצור של המילים Caribou Crossing, וזו עיר קטנה בקנדה אי שם בין הרי הרוקיס לגבול עם אלסקה.

העיר ידועה בעיקר בכך שיש בה ״מדבר״ שנקרא Carcross Desert שהוא לא ממש מדבר אלא פשוט כמה דיונות חול שיש בהן צמחיה. היה די נחמד להסתובב שם, במיוחד שמזג האוויר היה כמובן לא חם…

היינו באתר קמפינג במרחק הליכה מהעיר עצמה (לי לקח קצת יותר זמן ללכת הלוך וחזור) כשליד אתר הקמפינג היה מעין מרכז תרבותי של ה״עמים הראשונים״ כלומר מה שכינינו ילדים כאינדיאנים. לא יצא לנו לבקר בו כי שעות הפתיחה שלו היו לא נוחות לזמנים שבהם אנחנו היינו שם וגם היינו זמינים בלי הצורך לבשל או לאכול או לנקות.

מלבד המרכז הזה שהיווה מקום ״תרבותי״ לבקר בו – העיר עצמה היתה בעיקר ריכוז של בתי קפה, מסעדות וחנויות בעיקר למזכרות. העיר היתה עמוסה למדי באמצע היום, אבל די ריקה בערבים ובבקרים.

אני לא יודעת עד כמה העיר עצמה היא מקום ששווה לבקר בו להרבה זמן מלבד המדבר שבה שהוא באמת מיוחד ויפה – והמיקום שלה שהוא כנראה מאוד נוח לנסיעות באיזור. ויש בה גם תחנת רכבת שממנה יוצאות רכבות לכיוון אלסקה, אבל זה כבר לרשומה הבאה…

מה באמת מפריע לי?

בעקבות התגובות שלכם לפוסט הזה, יצא לי לחשוב על מה בדיוק מפריע לי.

ובעצם אני חושבת שרמת התופעות ומצבי הבריאותי המדויק הם משניים, אם הם חשובים בכלל.

מה שיותר מפריע לי אולי זה בעצם חוסר שיתוף המידע של ההורים שלי.

במובן מסוים הסיבות מאחורי חוסר הגילוי הזה ברורות לי. מצד אחד, בזמן האבחון והבדיקות השונות הייתי ילדה, ומן הסתם לא יכולתי להבין בצורה מלאה מה קורה, וזה בהחלט היה התפקיד של ההורים שלי להיות אלו שמבינים את המצב, אבל גם להחליט מה וכמה לספר לי כדי לא לסבך אותי בפרטים והחלטות שלא הייתי יכולה להתמודד איתן וכדי לאפשר לי חיים כמה שיותר נורמליים. מצד שני, אולי היתה להם ציפיה שאבין בעצמי מה בדיוק לא בסדר איתי בכך שלמשל הם לוקחים אותי לבדיקות האלו, או לוקחים אותי לטיפול אצל קלינאית תקשורת, או שאבין מה בדיוק לא בסדר בזה שאני גרועה בשיעורי ספורט בבית הספר. אבל אני חושבת שכילדה הייתי מאוד זורמת ולא שואלת שאלות – ולכן מבחינתי הרבה מהדברים האלו עברו לי מעל הראש, וראיתי בשגרה שלי פשוט שגרה ולא ממש חשבתי על זה שלמשל רוב הילדים האחרים לא הולכים לקלינאיות תקשורת.

אבל מה שכנראה מפריע לי זו השאלה עד כמה היה מאחורי חלק מההתנהלות של ההורים שלי רצון בעצם לתת לי מצגת של מנגנון פיצוי.

למשל האם יכול להיות שההורים שלחו אותי לחוג פסנתר והפכו אותי למישהי שהיא כביכול מוכשרת מבחינה מוזיקלית רק כדי לפצות על זה שהייתי גרועה בחוג בלט, בזמן שאחותי בעצם הצטיינה בתחום (והיה לה פוטנציאל להפוך לרקדנית מקצועית אם היא היתה רוצה)? או אולי הם ניסו להפוך אותי לתלמידה מאוד טובה גם מאותן סיבות?

בסופו של דבר החלטתי לתפוס את אמא שלי לשיחה קצרה לגבי זה, ומה שהיא אמרה נשמע לי הגיוני. היא אמרה שזה נכון שהיה חשוב להורים שלי לתת לי משהו שיהיה מקביל לשיעורי הבלט של אחותי כדי שגם אני ארגיש שיש לי כשרון ותחביב – אבל הם והמורה לפסנתר לא היו משקיעים בי את הזמן והכסף שבשיעורים אם הם לא היו חושבים שיש לי כשרון מוזיקלי. מצד שני ברור שזה לא בא לידי ביטוי כי לא התאמנתי בבית, וזה כמובן גם מאוד הכעיס את המורה שהיתה לי לפסנתר באותה תקופה שבגלל זה היתה ״לא נחמדה״.

(בהערת ביניים, היא היתה הרבה מעבר ל״לא נחמדה״, במיוחד כשהיא לא נתנה לי שיעורים מלאים לאורך כמה שנים לפני שעזבתי אלא התייחסה אלי באופן מחפיר כמו שכתבתי כאן).

באותה מידה, לפי אמא שלי הייתי לאורך השנים תלמידה טובה – אבל יכולתי להיות תלמידה מצטיינת אם רק הייתי טורחת להקשיב בשיעורים, לעשות שיעורי בית, ובאופן כללי ללמוד בצורה מסודרת. ואת המשמעת העצמית הזו של ללמוד הם עצמם כמובן לא היו יכולים לכפות עלי, במיוחד לא ככל שהתבגרתי.


ואולי פה יש משהו שבעצם הציק לי בתור ילדה במובן מסוים – כי בעצם יש הבדל בין להיות מוכשרת, לבין להיות ״גאונה״. זה כמו שסיפרתי ברשומה שקישרתי אליה לגבי שיעורי הפסנתר שבו שמעתי כילדה על ילדה אחרת שבגיל 11 לא רק שכבר ניגנה עם תזמורות ידועות וחשובות בכל העולם אלא גם התחילה להלחין מוזיקה.

וכשאני רציתי להיות מוכשרת – רציתי את הכשרון הזה של לנגן עם תזמורות ידועות בגיל צעיר ולהלחין, לא להיות סתם מישהי שתהיה לכל היותר מישהי שעם הרבה תרגול אולי תוכל יום אחד להפוך לנגנית לא ידועה בתזמורת, ובסיכוי גבוה לכל היותר תוכל להפוך לעוד מורה משועממת לפסנתר לילדים מעצבנים כמו שאני הייתי.

ומה לעשות שלא הייתי כזו – לא בנגינה בפסנתר, ובסופו של דבר גם לא בלימודים בבית הספר, למרות שברור שהייתי תלמידה טובה. עצם זה שהצלחתי להתקבל לתיכון טוב ואז לתואר במדעי המחשב (ולסיים אותו ולעבוד בהייטק) מעידה על זה שכן יש לי כשרון, רק לא מספיק כדי להיות כשרון בולט מעל כולם.

כן חשוב לי לכתוב שזה לא היה עניין של תחרות עם אחותי – כי למרות שהיא היתה רקדנית מוכשרת גם היא לא היתה רקדנית של ״פעם בדור״, ואחת הסיבות שהיא הפסיקה לרקוד היתה העובדה שהיא ידעה שקריירה בתור רקדנית תהיה מאבק עבורה ולא תבוא בהכרח בכזו קלות.

מצד שני, עצם זה שלא השקעתי וייתכן שגם יש לי הפרעות קשב וריכוז אולי היוו במובן מסוים תירוץ לזה שאני לא מצליחה כמו שהייתי רוצה להצליח…


עוד נקודה שאני חושבת שגרמה לזה שאני לא סומכת על הדברים הטובים שההורים שלי ניסו להגיד עלי בתור ילדה נבעה כנראה מתחושה שתמיד היתה לי (גם אם לא תמיד במודע) שההורים שלי מתביישים בי.

למשל הם לא פעם נסעו עם אחותי ואחי לחו״ל, גם בתקופות שבהן הנסיעות הכי זמינות היו כל מיני טיולים מאורגנים, ומשהו בתגובה של ההורים שלי כששאלתי אותם על זה גרם לי להבין שהם פשוט התביישו בי, למרות שבאופן כללי בכל מסגרת מחוץ למשפחה תמיד נחשבתי למישהי מאוד נעימה ונחמדה, במיוחד מול מבוגרים ״זרים״.

באותה מידה בתקופות שבהן גרתי עדיין עם ההורים, הרגשתי לא פעם שאם ביקרו אותם חברים ואני הייתי בבית – הם העדיפו שלא אצא מהחדר לחלוטין במהלך הביקור הזה. היה ברור שאין לי עניין לבוא לשבת בסלון או במטבח בזמן הביקור כדי להתקשקש עם האורחים (שהיו די משעממים בעיני), אלא ההורים שלי גם העדיפו לא להיות במצב שבו אני אבוא להגיד שלום או שהם חלילה יאלצו להציג אותי בפני חברים חדשים.

או למשל ההורים שלי תמיד היו מוכנים יותר לספוג התקפי זעם של אחותי, גם בגילאים מבוגרים יחסית – ואם אני חלילה אי פעם הרמתי את הקול במריבה מיד גערו בי על זה ש״השכנים יכולים לשמוע״. או למשל כשהיינו ילדות אני תמיד הייתי החסכנית והיא ״בזבזנית״, אבל למרות כל זה לא פעם קנו לה מה שהיא רצתה למרות שזה נחשב ל״בזבזני״ ומיותר.

אני חושבת שכבר יצא לי לספר על מצב שבו ההורים שלי החליטו להעביר לי ולאחותי את האחריות לסחוב את המזוודות של המשפחה בביקורים שלנו אצל סבתא שלי בצפון. אני סחבתי אותן בהלוך, אבל אחותי החליטה בחזור לשקר שהיא זו שסחבה אותן – בין השאר כי היא ידעה שגם אם נריב על זה, ההורים פשוט יגידו לי לעשות את זה, וזה באמת מה שכמעט קרה.

למזלי אחד מבני הדודים שלי שגר ליד סבתא ראה אותי סוחבת את המזוודות בהלוך – ובמקרה גם עבר באיזור בדיוק לפני שעזבנו. כך שלפחות במקרה הזה היה לי מזל שהיה מי שיכול היה להעיד לטובתי, אבל אני בטוחה שבמהלך הילדות שלי היו לא מעט אירועים שבהם זה לא קרה.

ואני שואלת את עצמי – האם יכול להיות שהיתה פה הטיה מסוימת מצד ההורים שלי שהעדיפו את אחותי או נטו לראות בה תמיד את הילדה הקטנה – או שהיתה בעיה מולי בגלל המחלה הזו שאני לא הייתי מודעת אליה?


אבל מעבר לנושא ההורים שלי, אני חושבת שגם הסביבה תמיד התייחסה אלי אחרת בגלל הבעיה הזו.

סיפרתי פה בבלוג לא פעם על זה שכשלמדתי בכיתות ו׳ וז׳ גרנו בניו יורק, וחזרתנו לארץ כשהתחלתי את כיתה ח׳. אני זוכרת שביום הראשון ללימודים הגעתי לכיתה יחסית מוקדם ומצאתי שולחן ריק להתיישב בו – וכמה דקות אחר כך התיישבה לידי תלמידה אחרת. אמרתי לה שלום, אבל במקום לענות לי – היא תקעה בי מבט מוזר, ועברה לשבת במקום אחר.

כמה חודשים אחר כך, כשכבר יותר יצא לי להתיידד איתה – שאלתי אותה למה היא עברה מקום, והיא ענתה לי שהיא פשוט חשבה שאני מפגרת או משהו מאיך שדיברתי ולכן העדיפה לא לשבת לידי. אני מניחה שהיא הרגישה בנוח להגיד לי את זה כי בתקופה שבה שאלתי אותה לגבי זה כבר היה ידוע שאני אחת התלמידות הכי טובות בכיתה.

באותה מידה, זה מתקשר לי למה שכתבתי לא מזמן על זוגיות, ואני שואלת את עצמי עד כמה זה מתקשר לזה שהבעיה שלי כל כך ברורה לעין שזה הופך אותי אוטומטית למישהי ״פחות טובה״ מבחינת זוגיות.

זה כמו למשל שהייתי בצבא, היו הבנות ששירתו איתי וחיפשו בן זוג בבסיס, ואלו שחיפשו מצאו בן זוג טייס או פקח טיסה. גם אלו שלא חיפשו באופן פעיל – פנטזו על טייסים כאלו ואחרים.

אבל במקרה שלי נחשבתי ככזו שאף טייס לא יסתכל לכיוונה, וגם לא פקח הטיסה המעצבן הזה שכולם שנאו.

ובעצם זה משהו שכביכול מאפיין אותי לכל אורך החיים. על הנייר אני מישהי שאמורה להיות מאוד ״שווה״ – הייתי תלמידה טובה שלמדה בתיכון טוב, ושירתה שירות ביחידה ממש טובה ויוקרתית, ויש לי תואר בתחום שקשה להתקבל אליו, ועבודה טובה בהייטק עם משכורת טובה.

והייתי כזו גם בתקופות שבהן הייתי רזה יותר, ולא שמנה באופן חריג, כך שעולה לי השאלה – עד כמה הפער בין בני הזוג שחיפשתי אז לבין אלו שאכן התחילו איתי, נבע בעצם ממצב שהמצב הבריאותי שלי יצר רושם פחות טוב עלי? כאילו שרק בגללו אני בעצם יכולה לצאת רק עם אחראי ארגזים בסופר ולא עם טייס?

כמובן שאני לא מזלזלת באחראי הארגזים בסופר, אבל אני מרגישה שהפער ביני לבינו מבחינה אינטלקטואלית וכלכלית גדול מידי, וההתפשרות שאני נדרשת אליה גדולה מידי…

העדפות או בחירות באוכל

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני חושבת שבני אדם נולדו אוכלי כל כי לכל מאכל יש יתרונות תזונתיים משלו. למשל ירקות ופירות עשירים בסיבים ובויטמינים ובמיוחד ויטמין סי שהם חשובים. אבל באותה מידה מוצרים מהחי גם מכילים מרכיבים חיוניים כמו למשל ויטמין בי 12 או יוד. יוד אפשר למצוא בקושי במאכלים מהצומח (בעיקר באצות) אבל קיים בצורה נדיבה יותר במוצרים מהחי – כולל צדפות ושאר מאכלי ים, ביצים, ואפילו מוצרי חלב. וכמובן שבבשר יש ברזל , ובמוצרי חלב יש סידן – ויש מחקרים שמראים שהספיגה של ברזל וסידן ואולי גם של ויטמינים ומינרלים אחרים היא הרבה יותר קלה לגוף שלנו במוצרים מהחי מאשר מוצרים מהצומח.

כלומר בסופו של דבר אני חושבת שמה שהכי בריא ומזין לנו זו תזונה מגוונת. ותזונה מגוונת יכולה גם לכלול מאכלים ממקור צמחי לפעמים ולא רק ממקור מהחי. טופו למשל הוא מוצר שהוא מאוד בריא, ורבים נמנעים ממנו כי הם רואים בו תחליף לבשר למרות שהוא טעים בפני עצמו.


אני חושבת שמה שטעים ועדיף זה עניין של טעם אישי – אבל לפעמים גם עניין של תרבות ממש כמו שמוטי כתב. הוא גם הביא סרטון של לא מעט מאכלים יפניים מאוד קיצוניים שרק יפנים מסוגלים כנראה לאהוב ולהעז לאכול.

אני זוכרת שבתקופה שבה גרתי באטלנטה, היתה באיזור שבו גרתי מסעדה יפנית קוריאנית די אותנטית ברמה שבה רבים מהמלצרים בכלל לא היו דוברי אנדלית וזה לא הפריע לרוב הסועדים. האוכל אמנם הכיל לא מעט מנות שהתאימו לחיך המערבי, אבל גם מנות אותנטיות – ומסתבר שזוג שעבדו איתנו החליטו יום אחד לנסות אותן בהמלצתו של המלצר שלהם באותו ערב. הוא רק אילץ אותם להבטיח לו לא לשאול אותו מראש מה הוא מגיש להם אלא רק לטעום. הם נהנו, אבל אני לא חושבת שהם שאלו גם בדיעבד מה בדיוק הם אכלו…

מצד שני, אני זוכרת שבביקור שלי בוושינגטון בשנת 2000, הלכנו פעם הצוות של האמריקנים והישראלים למסעדה שהגישה מאכלים ישראליים. היתה שם מישהי אמריקנית שממש הגעיל אותה הקונספט של החומוס, הפלאפל והשווארמה – והיא בחרה לאכול נקניקיות מוצפות בצ׳ילי שזו מנה שתמיד נראתה לי מאוד מוזרה ואולי אפילו בלתי אכילה….

כמעט שנה לשביעי באוקטובר (אבל בדיוק חמישים ושניים שבועות)

אני מניחה שעבור כולנו, השאלה ״איפה הייתם בבוקר של השביעי באוקטובר, ומה חוויתם באותו היום?״ תמיד תהיה שאלה מאוד משמעותית.

אני חושבת שעבור רובנו, השבועות הראשונים היו מאוד קשים, אבל מאז פיתחנו שגרה. אני חושבת שהעובדה שעבור רוב המדינה האיום של הטילים לא היה ממש קיים במשך רוב המלחמה או לפחות הסתיים אחרי חודשיים או שלושה לכל היותר ממש עזר לחזרה לשגרה הזו (למרות שכמובן שבעוטף עזה ובגבול לבנון הטילים המשיכו לכל אורך התקופה הזו, ולא היתה שום חזרה לשגרה).

ואחרי שנה, אנחנו לא ממש קרובים ל״נצחון המוחלט״ שהובטח לנו. אמנם הצלחנו כנראה לחסל הרבה מהתשתיות של החמאס בעזה, והוא לא יוכל לחזור לאיים עלינו בזמן הקרוב – אבל אנחנו עדיין רחוקים מלחסל לחלוטין את החמאס, וגם לא נראה שיש תוכנית מסודרת איך לעשות את זה.

מעבר לזה, אנחנו מפסידים לגמרי בקרב על דעת הקהל הבינלאומית כבר המון חודשים. כפי שנכתב בכתבה הזו – אמנם עבורנו הזוועות של השביעי באוקטובר 2023 עדיין טריות, אבל העולם כבר חשוף הרבה יותר לתמונות קשות מעזה (ויש סיכוי גבוה שבקרוב הוא יהיה חשוף לתמונות דומות מדרום לבנון) והוא נגדנו. גם העובדה שביבי נגרר אחרי הקיצונים ונראה שהוא רוצה לאכלס מחדש את עזה במתנחלים ולכן אין לו תוכנית יציאה מסודרת מעזה תורמת לדימוי הרע הזה של ישראל כולה, ועצם העובדה שבין הדין הבינלאומי באופן תקדימי החליט לבדוק את האפשרות להוציא צו מעצר נגד ראש הממשלה ושר הבטחון הישראלים מעיד כנראה על מה שקורה בעזה, ועל איך העולם תופס את הסיטואציה.

וכמובן עכשיו נכנסנו כדי לבצע ״ניקיון״ דומה בלבנון – למרות ששם התחלנו עם כמה מבצעים נהדרים של ביפרים ומכשירי קשר מתפוצצים, וסדרת חיסולים של הפיקוד של הארגון.

אבל עולה השאלה אם יש תוכנית מסודרת ללחימה שלנו שם – וליציאה משם. כבר נתקענו בעבר בדרום לבנון כמה פעמים, ותמיד נסגנו מאוחר מידי אחר יותר מידי תקוות והרוגים ופצועים, ואני חושבת שרובנו לא רוצים לחזור ולהסתבך שם בדיוק באותה צורה.

וברור שהסיטואציה מורכבת, כי ישראל נתנה לחמאס ולחיזבאללה ולשאר הגרורות של איראן להתחזק ולבנות תשתיות טרור בגבולות שלנו במשך שנים. קל להגיד שזה ביבי, אבל גם ״ממשלת השינוי״ לא פעלה כדי להפסיק או למנוע את זה. ועצם זה שגילינו רק לאחרונה שהמתקפה שאירעה בשביעי באוקטובר היתה אמורה להיות מתקפה משולבת של החמאס והחיזבאללה לכיבוש איזורים נרחבים וחטיפת ישראלים מעידה על כמה הם כבר הרגישו מבוססים בשטח – מה שכמובן דורש טיפול יסודי בתשתיות האלו- אבל גם באיראן שעומדת מאחורי הארגונים האלו וגם אחרים שאמורים היו לפעול נגד ישראל בתזמון שנוח לאיראן.

השאלה פה היא מה הגבול בין פעולה מסודרת, מתוכננת ונדרשת – לבין פעולה שתמרח לאורך זמן כדי לתת לביבי קרדיט כביכול כמר בטחון אבל רק תסבך אותנו בכל פן אפשרי, החל מהמון חיילים הרוגים, דרך שיגרה של שיגור טילים – וכלה בבידוד בינלאומי.

וכמובן שיש את נושא החטופים שהוא נושא מורכב, למרות שמשפחות החטופים מנסים להציג אותו בתור פשוט – במסר שקודם כל החטופים, ואז כל השאר. הבעיה היתה ועדיין שיש חשיבות לחטופים – אבל גם לטיפול במצב הבטחוני בצפון, וגם למצב הבטחוני בזמנו ברצועת עזה. עצם זה שהיו בשנה האחרונה עשרות אלפי אזרחים שנאלצו להתפנות לאורך זמן מבתיהם בגלל התקפות טילים וכטב״מים תכופות זה לא מצב תקין, וגם הוא זקוק לטיפול.

אני לא חלילה אומרת שצריך לזנוח את החטופים ולא לשחרר אותם, אלא שצריך לראות את התמונה הכוללת ולפתור את כולה ולא רק היבט אחד שלה (ממש כמו שלא צריך לפתור רק את ההיבט הבטחוני והחזרת ההרתעה – אבל לשכוח מהחטופים).

האם הבעיה ראויה שאבדוק אותה יותר לעומק?

אבא שלי החליט לעשות קצת לפני החג סדר במחסן של הבית של ההורים שלי, ובין השאר מצא שם מסמכים רפואיים שלי ושל אחי ואחותי והחליט לתת לנו אותם כדי שנחליט לבד מה לעשות איתם.

אני חושבת שכבר יצא לי לכתוב פה בבלוג פה ושם שיש לי בעיה מולדת מסוימת שגורמת לכך שאני תמיד הייתי גרועה בשיעורי ספורט וסבלתי מהקצב ורמת המסלולים בטיולים שנתיים בתור נערה – ובנוסף יש לי הפרעת דיבור מסיימת שמקשה קצת להבין איך שאני מדברת, והשילוב שלה עם קול שהוא גבוה ולכן נתפס בתור ילדותי לא פעם גורם לאנשים להתייחס אלי בצורה ילדותית ולא בוגרת.

הרושם שתמיד קיבלתי מההורים שלי היה שבעצם יש לי בעיה אבל שהרמה שלה יחסית קלה, ואולי במובנים מסוימים אני נמצאת בטווח הנמוך מאוד של הנורמה – או לפחות קרוב מאוד לטווח הנמוך הזה.


נולדתי בלידה רגילה אחרי הריון רגיל לחלוטין (למרות שבאותה תקופה לא מעט מהבדיקות שנחשבות לברורות מאליהן כיום לא נעשו באופן סדיר או אפילו בכלל לא היו מוכרות). אבל כמה חודשים אחרי הלידה הם התחילו לשים לב לכך שאני לומדת יחסית לאט ומאוחר פעולות פיזיות – למשל למדתי לשבת, לעמוד וללכת באיחור של כמה חודשים לעומת תינוקות אחרים, ויש סיכוי שבכלל לא זחלתי. וזה המשיך הלאה גם למשימות כמו למשל לעלות ולרדת במדרגות.

ובנוסף לזה הדיבור שלי כבר מרגע שהתחלתי לדבר היה לא ממש ברור.

אני לא בטוחה שבתור ילדה הייתי מודעת לזה שיש בעיה ולחומרה שלה. לפעמים קרו כנראה אירועים שהיו אמורים להראות לי את זה (למשל ילדה בחוג בלט שלעגה לי כי הייתי תלמידה גרועה), אבל אני לא חושבת שבאמת ראיתי את עצמי בתור חריגה.

חשוב כן לציין שההורים שלי כן דאגו לקחת אותי לבדיקות (משום מה היה לי רושם שהן קרו במיוחד כשגרנו בחו״ל, אולי כי באותה תקופה הרפואה בארץ לא היתה מספיק מפותחת אבל בקנדה וארה״ב שגרנו בהן כן). הם גם לקחו אותי באופן די סדיר לטיפולים, כשזכורים לי בעיקר ביקורים אצל קלינאית תקשורת. אבל אני בתור ילדה, בעיקר ילדה קטנה – לא הייתי חשדנית ולא ראיתי בהם משהו חריג שרק אני הולכת אליו או משהו.

למרות שהיו דברים שהייתי מודעת לזה שאני גרועה בהם. בכיתה א׳ למשל ידעתי שיש לי קושי לכתוב, אבל אולי חלקית קישרתי את זה לעובדה שאני כותבת ביד שמאל ולכן אולי יותר קשה לי ללמוד. אני גם זוכרת שכבר אז הייתי גרועה יחסית בשיעורי ספורט בבית הספר, ושכשהיינו קופצות בהפסקה על חבל תמיד היה לי קשה יחסית ללמוד כל מיני טריקים שדרשו זריזות.

אבל במקביל לכל זה – היו גם דברים שהייתי טובה בהם, ולפעמים אפילו טובה מאוד. למשל למדתי לדבר בגיל יחסית מוקדם (גם אם לא תמיד דיברתי בצורה מאוד ברורה), ובגיל שנה וחצי כבר דיברתי במשפטים קצרים. וגם אם הייתי גרועה בבית הספר בשיעורי ספורט והיה לי קשה ללמוד לכתוב – הייתי תלמידה טובה בכל היבט חוץ מזה. למדתי לקרוא מהר, הייתי טובה בחשבון, וכשהכתב שלי היה מספיק קריא אפשר היה לראות שאני כותבת כבר משלבים מאוד מוקדמים בלי שגיאות כתיב.

הרושם שלי בתור ילדה הוא שיש לי קושי מסוים, אבל אני עדיין מספיק קרובה לנורמה כדי שזה לא יחשב בתור נכות, ושלא יוותרו לי על שיעורי ספורט או השתתפות בטיולים שנתיים, גם אם לא ממש נהניתי מהם. למרות שכמובן עם השנים שמתי יותר ויותר לב לעובדה שכן התחשבו בי במצבים מסוימים, למשל לא הכריחו אותי לעשות תרגילים שעלולים היו להיות מסוכנים בשיעורי ספורט (למשל תרגילי קרקע ומכשירים מסוימים על המתח).

ואני מניחה שבתור מבוגרת פשוט המשכתי עם אותה הנחה, במיוחד כשהנושא פחות הפריע לי עם הגיל – אף אחד כבר לא אילץ אותי להשתתף בשיעורי ספורט או בטיולים שנתיים. ולמשל עצם העובדה שכבר מתקופת התיכון שלי ישנם מחשבים עם מעבדי תמלילים שבהם יכולתי להדפיס עבודות במקום לכתוב אותם בכתב היד הגרוע שלי – מאוד הקל על מי שצריך היה לקרוא אותם וכתב היד שלי הפסיק כבר מזמן להיות בעיה.

ואולי חלק מהעניין נובע גם מזה שבשלב מסוים היה קל מאוד עבורי ועבור הסביבה לשייך כל קושי פיזי שלי לעובדה שאני שמנה, ואפילו שמנה מאוד, והמשקל שלי מיסך בהרבה מובנים על הבעיה בגלל זה.


ועד כמה שלא אהבתי את זה בתור ילדה (כי זו תחושה נוראית תמיד להגרר מאחור בטיולים שנתיים או בריצות שישים מטר), כיום כמבוגרת אני מבינה את היתרון שבזה שהתייחסו אלי בתור ילדה ״נורמלית״.

ולפני בערך שבע שנים, יצא לי לצאת לטיול בסין בקבוצה מאורגנת שבה היה מטייל עם שיתוק מוחין שהיה מסוגל ללכת עם קושי מסוים, וההבדל ביני לבינו היה מאוד גדול מבחינת יכולת תפקוד – מבחינת יכולה הליכה, או למשל גם יכולת דיבור (אחותו היתה איתו ודיברה עבורו כי הדיבור שלו היה כל כך לא ברור).

אבל בדיעבד עדיין אני מרגישה שאולי ויתרו לי על דברים מסוימים בגלל ההנחה הזו שאני לא מסוגלת, ושהיו דברים שעם תרגול כן הייתי מסוגלת להשיג.

הדוגמא העיקרית שאני חושבת עליה היתה שבשיעורי ספורט בבית הספר היסודי לימדו אותנו לעשות גילגולים – בהתחלה קדימה ואז לאחור. לי זה היה קשה, אבל בשלב מסוים ועם הרבה תרגול עצמאי מצידי, הצלחתי בשלב מסוים ללמוד לעשות גלגול קדימה. אז נכון שבשלב זה הילדים בכיתה שלי כבר ידעו לעשות גם גלגול לאחור עיניים עצומות והתחלנו כבר ללמוד לעשות עמידת ראש ועמידת ידיים, אבל מבחינתי זה היה הישג שאם אני לא הייתי לוקחת יוזמה – לא הייתי מגיעה אליו.

באותה מידה, בשלב מסוים בחיים התחלתי לשים לב יותר לכתב היד שלי והקפדתי לכתוב לאט כדי שהכתב יהיה קריא וייכתב בשורות ישרות ולא עקומות, ועם הזמן זה משהו שהפך לקל יותר ואפילו אוטומאטי ולא דרש המון תשומת לב.

אולי חלק משמעותי מההצלחות האלונבע מכך שהמוטיבציה ללימוד הגיעה ממני ולא מבחוץ, וברור לי שהחשיבות של הישגים שמגיעים אליהם אחרי הרבה עבודה קשה היא משהו שלפעמים מאוד קשה ללמד ילדים, במיוחד ילדים קטנים.

אבל עם השנים תמיד תהיתי מה בעצם אני באמת מסוגלת לעשות – ומה הן בעצם המגבלות האמיתיות שלי.

זה עלה בין השאר בגלל שההורים שלי תמיד לא ממש ״התחברו״ לזה שאני יוצאת לטיולים בחו״ל שהם מאתגרים ולא כוללים רק נסיעה ממקום למקום באוטובוס. תמיד היה לי ברור שלא אהיה מאלו שרצים בהם קדימה או עושים את המסלולים הקשים ו / או הארוכים יותר, אבל תמיד הרגשתי שעם אימון גופני מסוים אני לרוב מסתדרת לא רע.

מידי פעם היו נקודות שהיו קצת בעיה. אני למשל זוכרת שבטיול שלי ברכבת הטרנס סיבירית ב 2016, היה לנו מסלול בטבע ליד אגם בסיביר שהיו בו כמה קטעים שהיו קשים לי, כמו למשל ירידה תלולה וחלקלקה מגשם. אבל אפילו ברוב המסלול הזה עמדתי בקצב ההליכה של הקבוצה.

אבל במשך רוב הזמן – עמדתי בקצב ההליכה של שאר הקבוצה, במיוחד בהליכות שהיו לנו בערים שונות, גם אם קצב ההליכה היה כזה שצריך להתאים לזוג בני השמונים פלוס שהיו איתנו בטיול. מעבר לזה, בימים האחרונים של הטיול כמה מהמטיילים המבוגרים יותר החליטו שהם עייפים מידי מכדי לטייל ולכן ויתרו על ביקורים שאני עדיין הצלחתי לבצע, גם אם הייתי עייפה בשלב זה.

אז מי פה בעצם צודק? ההורים שלי שחששו שהטיולים יכילו בעיקר אתגרים שאני לא אצליח לעמוד בהם – או אני שתמיד הייתי מוכנה לוותר על מסלול או לקחת סיכון שחלק ממנו יהיה מאוד לא נעים לי כדי להנות מרוב הטיול שאיתו הסתדרתי?


כשהתחלתי לקרוא את המסמכים הרפואיים שאבא שלי שלף מאבחונים וטיפולים שלי בקנדה ובעיקר בארה״ב, אני לא חושבת שגיליתי הרבה מאוד פרטים מאוד מרעישים או חדשים.

אבל כמה מהם כן הטרידו אותי.

המסמכים היו מלאים בשפה רפואית טכנית ועוד באנגלית, אז לא בהכרח הבנתי לעומק את הכל. אבל אני במהלך החיים באמת חשבתי שגם אם יש לי בעיה, מצבה הוא יחסית קל.

אבל כן היתה הערה באחד המסמכים לגבי היבט מסוים שהוא במצב בינוני עד קשה, משהו שלא ידעתי – ובינינו, גם לא ממש מורגש.

עוד נקודה שעלתה במסמך היתה קשורה לנגינה שלי על הפסנתר בתור ילדה.

אני תמיד זכרתי את הסיטואציה שבה הנגינה על פסנתר היתה המשך די טבעי לחוג הקסילופון שבו הייתי בכיתה א׳, ושהנגינה ״נבחרה״ עבורי על ידי ההורים כי היה לי כשרון מוזיקלי, אבל אני הייתי זו ש״בזבזה״ את הכשרון הזה כי סירבתי להתאמן בבית. בדיעבד עלה מהמסמך הזה שבעצם לא ניגנתי מי יודע מה טוב, ובעצם שלחו אותי לחוג כדי שאתרגל מוטוריקה עדינה אבל אני לא ״התמדתי״ בתרגול הזה.

יכול להיות שהיתה פה בעיה מסוימת בהבנה של הרופאים – היה מדובר על מסמך שנכתב בתקופה שבה גרנו בארה״ב, והאנגלית של ההורים שלי לא תמיד היתה טובה. זה הוביל לא פעם למצבים הזויים למדי, כמו למשל הביקור אצל ספרית כשאמא שלי רצתה שאקצר את השיער שהוביל לתספורת איומה שממש ״הרסה״ לי את השיער והמראה לכמעט שנתיים כי אמא שלי לא הצליחה להסביר לספרית האמריקנית מה היא רוצה.

לכן יכול להיות שההורים שלי פשוט היו מתוסכלים מזה שאני מסרבת להתאמן בבית שהם יצרו רושם על הרופאים שאני לא ממש מנגנת טוב, בלי להתייחס לכשרון שלי. אבל בהחלט היה שם רושם שאני מתקשה לנגן על הפסנתר.

או למשל בהמשך של אותה תקופה, ההורים שלי החליטו על ניתוח מסוים בגרון שאמור היה לפתור כנראה חלק מהקושי שלי בדיבור. ובמסמכים לפני הניתוח – היה כתוב שמצב הדיבור שלי התדרדר בשנה או השנתיים שלפני הניתוח.

אני לא זוכרת דבר כזה, ויכול מאוד להיות שההורים שלי החליטו ביוזמתם או בעצה של רופא או מכר אחר ״לנפח״ את הבעיה כדי לשכנע את הרופאים ובמיוחד את חברת הביטוח הרפואי שלנו באותה תקופה בזה שהניתוח חיוני. יכול גם להיות שהניפוח של חוסר היכולת שלי לנגן על הפסנתר היתה חלק מזה.

אבל מצד שני אני שואלת את עצמי עד כמה הייתי באמת מודעת למה היה מצבי הרפואי – או עד כמה היה לי חלק בבחירות של איך לטפל בזה, גם אם ברור לי שבגיל 12 – 13 טבעי ונכון שההורים שלי יהיו אלו שמקבלים את המידע הרפואי המלא ומקבלים את ההחלטות (ומחליטים מה כדאי ובטוח לגלות לי כילדה).

כנראה שאם הטיפולים במצב היו ממשיכים לאורך השנים עד לבגרות שלי, עם הזמן הייתי זו שמתחילה לקבל יותר מידע והחלטות (למרות שמהיכרות שלי עם ההורים שלי, מאוד קשה להם לוותר על שליטה בחיים של ה״ילדים״ גם כשהפכנו לבוגרים), אבל זה לא קרה, ואני מרגישה שבאמת אין לי תמונה שלמה של מה המצב שלי.

וחלק מהעניין הוא הערה אחת שראיתי בסוף אחד מהמסמכים – הצעה מאוד חזקה שאלך ואבדק גנטית לפני שאני מתחתנת ו / או בוחרת להביא ילדים לעולם. זה ממש גרם לי להרגיש כמו מישהי פגומה שאולי בעצם עדיף היה שלא אביא ילדים לעולם, ואולי זה בעצם מזל שמעולם לא רציתי ילדים.

וזה במובן מסוים גם מתקשר לי למה שכתבתי ברשומה הזו על זוגיות – אולי אף אחד לא התחיל איתי בתור נערה כי למרות שחשבתי שהייתי די נורמטיבית, בעצם אפשר היה לראות שמשהו לא בסדר איתי גופנית (ואולי אפשר היה להסיק מזה שגם משהו לא בסדר שכלית ו / או נפשית) ולכן לא התחילו איתי?

באותה מידה, לא פעם נוצר מצב שבו ניסו לשדך לי אנשים עם בעיות נפשיות ובמיוחד שכליות (כמו שסיפרתי ברשומה הזו), ואני שואלת את עצמי אולי בגלל הבעיה הרפואית הזו אני גם סובלת מבעיות כאלו?


מצד אחד אני אומרת לעצמי שאני בסה״כ מתפקדת לא רע בחיים בלי טיפולים.

מצד שני, אולי אני לא יודעת מה ההשלכות של הבעיה לאורך זמן, והאם יש סיכוי שעם עזרה מקצועית אני כן אוכל לשפר את איכות החיים שלי – או למנוע בעיות בגיל מבוגר יותר שינבעו ממנה?

כנראה שכל זה אומר פניה לנוירולוג, שכנראה תדרוש זמן ובדיקות שאין לי מושג מה הן יגלו, ועד כמה אני רוצה באמת להתמודד עם התוצאות שלהן.

מה דעתכם על המצב הבטחוני?

קצת קשה לכתוב על האירועים הבטחוניים בימים האחרונים, כי כל ה זמן יש משהו חדש שקורה. מצד אחד יש יוזמות של ישראל (או לפחות כאלו שמשויכות לישראל) – ומצד שני התבשרנו אתמול משעות אחרי הצהרים כביכול מאמצע שומקום על תקיפה אירנית קרבה שקרתה תוך שעות מאוד ספורות.

התחושה שלי היתה שזו היתה אמורה להיות מתקפת פתע שלהם – אם בעבר הם היו ״מורחים״ את זמן ההרתאה שלהם על מתקפות למשך המון ימים לפני שקרה משהו (אם בכלל) עבור ההתעללות הפסיכולוגית, הפעם הם לא אמרו כלום – עד שהחשד אלה כנראה בגלל מידע מודיעיני אמריקני במהלך היום.

אני עדיין טוענת שהעובדה שהכוננות הועלתה פיקוד העורף החל משעות הצהרים עד סוף החג מעידה כנראה על התחלה של התכוננות – בלי לגרום ללחץ מיותר של הציבור לקראת החג, והמידע שוחרר לציבור הרחב רק כשהוא הפך לרלוונטי כדי לאפשר לאנשים לחזור הביתה למרחבים המוגנים.

רק מה? לי אישית יש את אפליקציית פיקוד העורף שבה כבר דחפו לי התראות על להישאר בקרבת המרחב המוגן ואז ממש להכנס אליו עוד לפני שהגיעו ההתראות (אני מניחה שיש את אלו שעבורם השתיים שלוש דקות האלו יכולות להיות קריטיות גם מבחינת יכולת הגעה וגם מבחינת כניסה רגועה יותר לממ״ד), אבל אני מכירה אנשים שאין להם את האפליקציה ואם הם במקרה לא קראו חדשות – הם לא היו מודעים לזה שמשהו בכלל קורה.


לי ברקע יש אנקדוטה אחרת.

שירות האינטרנט שלי מסופק על ידי חברת הכבלים שלי, ובעבר היו להם תקופות שבהן הרשת היתה נופלת פעם בכמה שבועות או חודשים – אבל עם הזמן הרשת הפכה להיות יציבה יותר.

אבל אתמול היתה תקלה, שבדיעבד התגלתה בתור תקלה איזורית שאולי גם היתה קשורה לשדרוג מערכות שלהם (רעיון לא ממש טוב ממש לפני החג). ולקח להם זמן לייצב את המערכת – אני הצלחתי להתחבר שוב לרשת בצורה יציבה רק לקראת אמצע הלילה.

יש לי כמובן סמארטפון עם אינטרנט כך שלא הייתי מנותקת לחלוטין, ובמצבים כאלו שבהם פיקוד העורף שולח התרעות והודעות דרך האפליקציה שלו הנגישות של הנייד היא חשובה מאוד. אבל עדיין הרבה יותר קל לי לתפעל קריאה באתרי חדשות (שנשמע שמתרעננים בצורה טובה יותר מאשר החדשות ברדיו) פלוס לתקשר עם המשפחה והחברים בווטסאפ דרך המחשב.

אמנם ברור לי שמדובר על סיטואציה שקשה לתפעל בה תיקונים, במיוחד כשמדובר על מצב שבו כמובן תריך לאפשר לטכנאים גישה למרחבים מוגנים לפי הוראות פיקוד העורף.

אבל מצד אחד, אם התקלה היתה יזומה – זה מעצבן ומפריע.

ומצד שני, יש את תמיכת הלקוחות שלהם שהם אנשים נחמדים שרוצים לעזור – אבל הבעיה היא שמבחינת ידע טכני הם לא ממש יודעים מה לעשות אלא רק יודעים לענות לטלפון.

ולא תאמינו כמה פעמים הם ניסו לתאם לי טכנאי כי לפי ההוראות שלהם הבעיה היתה אצלי בבית – כשהבעיה היתה בכלל תקלה איזורית בתשתיות שלהם. בעצם בכל ההיסטוריה שלי עם החברה, היתה אולי פעם אחת שהגעה של טכנאי שלהם היתה מוצדקת כי הייתי צריכה להחליף מודם.

זו כמובן לא הבעיה שלהם, אלא הבעיה של החברה שמעסיקה אותם שזו רמת השירות שהיא נותנת ללקוחות שלה – אבל כשזה מגיע למצב שבו התקשורת שלי עם העולם החיצוני לוקה בחסר בגלל הבעיה הזו, זו בעיה קשה ומעצבנת.


המתקפה הזו כמובן לא הגיעה משום מקום. כבר תקופה ארוכה אנחנו מצידנו מתנהלים בצורה שמתגרה מאוד באיראנים ומצליחים לפגוע בתשתיות הטרור שלהם ובבני הברית שלהם באיזור המיידי שלנו.

צמעבר לזה, כמו שסופר לנו לא מעט בשנים האחרונות, איראן הקימה תשתית מפוארת של איומים סביב ישראל כדי למנוע פגיעה במתקני הגרעין שלה. החמאס, החיזבאללה, החותים, ומליציות שונות בסוריה ובעיראק היו אמורות לתקוף אותנו מכמה חזיתות במקרה של איום על המתקנים הקריטיים של איראן ולגרום לנו נזק קשה מספיק כדי למנוע כנראה התקפות נוספות שיאיימו על היכולת של איראן להשיג פצצה גרעינית.

ואז החמאס ביצע את השביעי באוקטובר, ולמרות שכנראה היתה אולי ספק תקווה ספק ציפיה שסבב הלחימה מולם יהיה קצר וקולע למשך כמה חודשים כפי שקרה בעבר (החמאס תוקף, ישראל תוקפת חזרה, העולם ״מזדעזע״ מהנזק לאזרחים בעזה ודורש הפסקת אש שנכנסת לתוקף יחסית מהר) – החמאס נפגע מאוד קשה, ואולי אפילו צשותק לתקופה מסוימת (למרות שברור לכולנו שזה לא יהיה לנצח, והטרור המוסלמי ירים את ראשו שוב בין אם זה יהיה החמאס או המחליפים שלו).

אבל לאורך כמעט שנה, החיזבאללה הצליח לשמור על איזון מאוד עדין בין מצד אחד להטריד את ישראל – לבין לא לגרור תגובות שיגרמו לישראל לתקוף אותו חזק מידי, כדי לשמר את הכוח שלו נגדנו לצרכים של איראן.

עד שבשבועות האחרונים ישראל התחילה לפתח תיאבון כביכול בלתי מוסבר לפגיעה בחיזבאללה.

זה התחיל ממתקפת הפייג׳רים ומכשירי הקשר – שיש שאמרו שההפעלה שלהם נעשתה מתוך אילוץ כי נראה היה שמישהו עומד לגלות אותם. מעבר לפגיעה ביכולת התקשורת של הארגון, הפיצוצים פצעו קשה ואפילו כנראה הרגו לא מעט לוחמים של הארגון.

זה המשיך בחיסול רציף של בכירים – שהסתיים כמובן בשישי שעבר בחיסול נסראללה, כשבמקביל ישראל תוקפת יותר ויותר תשתיות של החיזבאללה.

זה כמובן אילץ את החיזבאללה להתחיל להחמיר את התקיפות שלו – בהתחלה בהרחבה שלהן לאיזורים נרחבים יותר בצפון, משם לשומרון כדי להדגים לישראל שהם מסוגלים לשגר טילים ארוכי טווח שיגיעו למרכז – ואז כמובן גם למרכז (גם אם הם נפלו בים או יורטו הרבה לפני שהם הגיעו למרכז).

אבל נראה שמבחינה אפקטיבית, ישראל הצליחה לגרום לנזק משמעותי לארגון וליכולות שלו (למרות שממש כמו עם החמאס, אי אפשר למגר לחלוטין את איום הטרור מצפון).

וזה כבר משנה לחלוטין את האיזון בין ישראל לאיראן – שזו עוד אחת בשרשרת ההשפלות שאיראן ספגה מישראל, כשעל חלקן (כמו למשל רציחתו של הנייה בזמן שהוא שהה באיראן) היא עדיין לא התנקמה בנו.

ולאור אירועי אתמול בלילה, שכללו מטח כבד של טילים שכוונו בין השאר לכיוון תל אביב (משהו שלא קרה בהתקפה באפריל).

ופה יש שאלה רגישה: מה הלאה.

מצד אחד, אחרי אירועי השביעי באוקטובר, ישראל זקוקה נואשות גם להחלשה של ארגוני הטרור, אבל בעיקר להשבת ההרתעה שלה. הפעולות שלה מול החיזבאללה אכן משיגות את זה, ועכשיו יש לנו צורך להדגיש את זה גם מול איראן. וזה משהו שאפשרי אם יבוצעו פעולות חכמות במשך הכמה שבועות הבאים – כאלו שיראו את היכולות שלנו בלי לגרום כזה נזק שיגרור סבב תגובות שרק יילך ויתגבר. ואם נצליח לעצור את ההתדרדרות ולתחום את האירועים למשך תקופה מוגבלת של כמה שבועות או חודשיים שלושה לכל היותר, ייתכן שנצליח לסיים את המלחמה עד אז במצב שבו ההרתעה שלנו שוקמה, והיכולת של איראן וגרורותיה לפעול תהיה נמוכה יותר משמעותית לאורך זמן.

מצד שני, מצב שבו נקלע לסבב נקמות שלא נגמר יכול להוביל להסתבכות במלחמה איזורית שתהיה קשה מידי לאורך זמן ואולי תוביל למלחמת עולם. תוצאה לא רצויה אחרת יכולה להיות הסתבכות במלחמת התשה קרקעית בלבנון כפי שקרה לנו בכל הפעמים הקודמות שנכנסנו לשם קרקעית באופן ״זמני״, ובסופו של דבר רובנו לפחות שמחנו לצאת משם, גם אם היה מדובר על נסיגה שלא מתוך ״נצחון מוחלט״.

השאלה כאן היא עד כמה ישראל מסוגלת לבצע את זה ובאמת לשלוט בעניינים. מעורבת פה לא מעט פסיכולוגיה והכרת האויב.

אבל כמובן גם מעורב פה אינטרס פוליטי של ביבי שלא בהכרח יפעל לטובת ישראל, וזו כנראה אחת השאלות שעדיין נשארו פתוחות.

הטיול לאלסקה – מעיינות חמים ונסיעת לילה

לקראת שעת הצהרים של יום הטיול הספציפי הזה, הגענו לאיזור של מעינות חמים במערב קנדה בשם Liard Hot Springs. מדובר על מעיינות חמים שנמצאים כחלק מנהר שעובר באיזור – והפארק עובד לכל אורך השנה – כלומר גם גם בחורף המאוד קר באיזור. לא מעט מהאתרים ובעיקר המעיינות החמים שעברנו ועוד נעבור בהם פתוחים גם לתיירות חורף שמסתבר שהיא מאוד נפוצה באיזור, במיוחד עבור אלו שמעוניינים לצפות באורות הצפון באיזור.

חשוב לציין שבקיץ בגלל שכמעט אין חושך – אי אפשר לצפות באורות הצפון, למרות שתיאורטית ישנן סופות שלהם גם בקיץ.

ליד המעיינות החמים היתה חנות קטנה לממתקים בשילוב עם מסעדה ובית קפה, שהמדריכים עודדו אותנו ללכת אליה. בעצם הם עודדו אותנו ללכת ללא מעט עסקים קטנים בכל האיזורים היותר מבודדים שבהם היינו, מכיוון שאותם עסקים באמת זקוקים לתמיכה מהתיירים שמבקרים באיזור כדי לשרוד. בחלק הראשון של הטיול זה נעשה במידה ונשמע באמת כמו רצון לעזור לעסקים קטנים מקומיים, למרות שבחלק השני של הטיול היתה לי תחושה ש״דחפו״ אותנו יותר מידי לקנות לעצמנו ארוחות למשל שהיו במקור אמורות מסופקות על ידי החברה.

המעיינות עצמם מנוהלים על ידי הממשל המקומי לדעתי, ולכן היו מאוד זולים – הכניסה היתה בערך 5 דולרים קנדיים. ה״בעיה״ היתה שבעצם הגישה למעיינות כללה הליכה די ארוכה – והיתה דרך פארק לאומי שהיה יפה, אבל היה גם די חם כך כשהגעתי סוף סוף למעיינות החמים, היה לי חם מידי מכדי להכנס אליהם…

אבל כשנכנסתי היה די נחמד, ויצא לנו המטיילים לבלות שם יחד כקבוצה לא מעט זמן, עד שהגיעה שעת ארוחת הערב. היו כמה אנשים שחזרו למעיינות אחרי הארוחה, אבל אני ועוד כמה חברה סתם ישבנו לשוחח.

ארוחת הערב באותו ערב היתה ארוחה אמריקנית ״קלאסית״ של טוסט עם גבינה – ומרקים. אבל הטוסטים נראו ממש שמנוניים וממש ספוגים בשומן, בין השאר כי כדי להפוך אותם לטוסטים היה צריך לטגן אותם בהמון חמאה, והמרקים האמריקניים מעולם לא היו לי טעימים. לן החלטתי לוותר על הארוחה ובמקום זה ללכת לאותה מסעדה שהיינו בה מוקדם יותר – רק כדי לגלות שהם סגרו את המטבח כמה דקות לפני שהגעתי לשם, ובערך שעה לפני שהמסעדה נסגרת רשמית.

כך שבאותו ערב לא ממש אכלתי ארוחת ערב, בין השאר כי נשמע לי רעיון די גרוע לאכול מרק לפני שהיתה לנו נסיעת לילה.


בלילה הזה היתה לנו את נסיעת הלילה היחידה בכל הטיול. בישרו לנו עליה רק בצהרים כשהגענו למעיינות החמים, כדי שנהיה מוכנים נפשית.

מעבר לזה, הנהג הסביר לנו שהוא ינצל את השעות שבהן אנחנו נבלה במעיינות כדי לישון וכדי שהוא יהיה רענן יחסית במהלך הנסיעה בלילה, אבל שהוא דאג גם שיהיו לו משקאות אנרגיה עם הרבה קפאין למקרה הצורך.

הנסיעה עצמה לא היתה עד כדי כך גרועה – באופן מכוון לא שתיתית הרבה במהלך היום, וגם דאגתי ללכת לשירותים ממש לפני שיצאנו לדרך, כך שלא הייתי צריכה לקום באמצע הלילה כדי ללכת לשירותים.

התעוררתי די מוקדם בבוקר וכן הייתי צריכה קצת ללכת לשירותים – אבל העדפתי לחכות עד העצירה הרשמית שלנו כדי ללכת לשירותים רגילים וכדי לא להסתבך עם לעשות ״בשטח״. למרות כל זה, שמתי לב לכך שהמדריך מידי פעם מאט את האוטובוס – בהתחלה הנחתי שכך הוא אולי ניסה לרמוז לי או לאחרים שהוא מוכן לעצור לשירותים, אבל בדיעבד כנראה היה מדובר על מצב שבו הוא ראה בעלי חיים ורצה לאפשר גם לנו לראות אותם, וחבל לי שפיספסתי.

בסופו של דבר הגענו בערך 30 – 40 דקות אחרי שהתעוררתי למקום שבו עצרנו כדי להכין ארוחת בוקר גדולה. הכל התנהג ברוגע כדי לאפשר למדריך להשלים שעות שיענה ולישון שעה וחצי או שעתיים לפני שהמשכנו בדרכנו.

מסתבר שבעצם לא ממש מיהרנו לשום מקום, ושנסיעת הלילה פשוט אפשרה לנו לנסוע בימים הקרובים ״יותר ברוגע״.

תחושה של מסוגלות?

זה בהמשך לרשומה הזו שכתבתי בין השאר על נושא הועד שלנו.

אחד הנושאים הכאובים בבניין שלנו כבר לא מעט שנים הוא נושא הועד. כשעברתי לבניין דווקא היה ועד שעבד נהדר, כשבראשו היה דייר ובעל דירה שידה ״לדחוף״ דברים, ולצידו אישה שהיתה ״הפנים״ של הועד ועבדה מול אנשים במטלות הקלות יחסית של לאסוף צ׳קים לתשלום החודשי.

אבל שנים ספורות אחר כך הוא הלך לעולמו, ולא היה בבניין מישהו עם הפנאי או היכולות להחליף אותו.

נכון, על פניו נשמע שהעבודה של הועד היא לאסוף דמי ועד בכל חודש ולשלם לספקים את החשבונות השונים, ומידי פעם לדאוג לדברים כמו ביטוח לבניין ולמעלית או להזמין ריסוס או אנשי מקצוע לטפל בתקלות. ומרגע שאצלנו בבניין גילו שקל הרבה יותר להעביר את התשלומים בהוראת קבע לחשבון הבנק של הועד במקום לשלם בצ׳קים, הרבה התחילו לעשות את זה, מה שמקל אפילו יותר על העבודה שו הועד. ובנוסף לכל שכרנו חברת ניהול שעושה את העבודה ה״כבדה״ של התחזוקה – העבודה כביכול קלה הרבה יותר.

אבל כמובן שזה לא המצב, כי גם עם חברת ניהול שמבצעת את הדברים תמיד יש בעיות – אם למשל יש תקלה בבניין, מישהו מהבניין עצמו או יותר נכון מהועד צריך לתקשר אותה לחברת הניהול, או במצבים מסוימים אפילו להתחיל את הטיפול בעצמו ואז להעביר את הניהול שלה כמה שיותר מוקדם לחברת הניהול (ואם זה קורה באמצע הלילה או בסופ״ש אז יכול להיות שהאחריות תהיה על הועד לכמה שעות או אפילו כמה ימים).

או למשל יש את הדייר (ששוכר דירה) שכבר המון זמן לא משלם דמי ועד בית. הוא כמובן היה הראשון שהגיב בקבוצת הדיירים של הבניין נגד ההעלאה הנוספת בדמי הועד שהביא איתו הועד החיצוני, והוא היה הכי קולני נגד זה, למרות שהוא לא משלם ולא מתכוון לשלם. והועד צריך להתמודד עם הסיטואציה הזו – גם לגרום לו לשלם (מה שיכול להיות דרך תביעה בבית משפט אפילו), ואיך מתמודדים עם התחזוקה של הבניין והתשלום עליה בלי להפיל את התשלום על שאר הדיירים, גם לא לאורך זמן.


במקרה אחרי הרעש שעשה המינוי של הועד החיצוני, יצא לי לדבר עם מי שהיתה כביכול אשת הקשר של הבניין עם חברת הניהול והספקים.

שוחחנו על כך שבאמת יש בבניין המון בעלי דירות שהם מבוגרים מידי או לא מספיק אסרטיביים כדי להיות בועד, והיא עצמה אמרה על עצמה שגם היא עצמה לא מתאימה ולכן רצתה שמישהו יחליף אותה, אבל שהיא מאוכזבת שבעלי דירות שמשכירים אותן וכן מסוגלים להיות בועד – לא לוקחים את היוזמה של להיות בועד, אלא אכפת להם רק לקבל את שכר הדירה בזמן.

הרושם שקיבלתי היה שהיא ציפתה שיהיה מישהו שהוא לא היא ושאר הדיירים המבוגרים והמבוגרים מאוד בבניין ייקח על עצמו את האחריות על הועד, והתחלתי להרגיש רע שאני לא התנדבתי. לכן הסברתי לה שאני מרגישה שאני כמוה ולכן לא יכולה להתנדב, כי חשבתי שאולי כמישהי שצעירה ממנה משמעותית היא אולי מצפה שאני אהיה מישהי שאתנדב במקומה.

אבל היא קיבלה את ההסבר שלי כברור מאליו והיה ברור שהיא לא ציפתה ממני להתנדב.

ואז נזכרתי באירוע שקרה סביב הדירה שלי ביוני, שבו השכנה מהדירה מולי בקומה התנהגה כאילו ברור מאליו שאני לא עומדת בפני עצמי והיה ניסיון מצד השכנים להפנות אותי לגורמי הרווחה בעיר – או ניסיון להבין מי אחראי עלי.

ואני נזכרת שיש שכנה שיצא לי לפגוש מידי פעם במסדרון או מחוץ לבניין, ולא פעם היא שואלת אותי לגבי ההורים שלי והאם אני בקשר איתם ואיפה הם גרים וכו׳. בהתחלה חשבתי שזה אולי היה קשור לכך שכשעברתי דירה אבא שלי הציג את עצמו לשכנים שהוא פגש בקומה ואולי אנשים חשבו שגם הוא גר בדירה או לפחות שיש לו שותפות בה. אבל בדיעבד אני שואלת את עצמי האם הדעה הזו של השכנים לגבי שבה אני לא עצמאית כבר היתה קיימה שנים לפני שהיו האירועים האחרונים סביב הדירה שלי.

בכל מקרה, די ברור שעם דעה פופולרית כזו – גם אם הייתי מסיבה כזו או אחרת רוצה להתנדב לועד, יש סיכוי שהשכנים אפילו לא היו מאפשרים את זה בגלל מה שהם חושבים עלי.

אני יכולה לראות בזה הקלה מסוימת שבכל מקרה לעולם לא תהיה ציפיה ממני להשתתף ביוזמות שכאלו, אבל משהו מאוד מפריע לי בזה כי במובן מסוים זה משפיע על היכולת שלי להשפיע בבניין – ולקבל את המידע הדרוש על החלטות שונות.

למה אתם מכורים?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

השאלה הראשונה שעלתה לי לראש היתה האם אפשר לראות באהבה לממתקים התמכרות. יש מחקרים שמראים שעבור אנשים מסוימים – חלקים במוח שקשורים להתמכרות באופן כללי (ומופעלים למשל כשאנשים לוקחים סמים ממכרים) מופעלים כשאוכלים סוכר.

וזה מעבר לעובדה שבכל התמכרות, כולל כזו שיש לה רכיבים פיזיולוגיים, יש גם רכיב נפשי חזק שמוביל להתמכרות הזו.

מצד שני, אני חושבת שבשוק ההרזיה יש אולי ניצול יתר של המושג כדי לעודד אנשים לעבור לדיאטות שהן דלות בפחמימות אבל עשירות בחלבונים ושומנים. לאכול פחמימות, בעיקר פחמימות מלאות וטבעיות ולא סוכרים מזוקקים, זה לא בהכרח דבר ממכר או לא בריא אם אוכלים מהם במידה ובמיוחד לא אם לא קיימת נטיה נפשית להתמכרות בכלל ולהתמכרות לסוכר בפרט.

גם אני בעברי הייתי קונה המון ספרים, אבל אני חושבת שמה שהקל עלי זו העובדה שרכשתי קינדל ואני קונה כיום ספרים דיגיטליים וקוראת בו. זה מוריד לא מעט מעלות הקניה, וגם חוסך לא מעט מקום – וגם מאוד מקל לקחת איתי את הספרים לנסיעות או בכל מצב אחר שבו אני רוצה ספר בתיק, כי הקינדל גם קל יותר וגם עמיד יותר בתיק מאשר ספר (במיוחד בכריכה רכה).

מה שאני כנראה כן מכורה לו במובן הזה היא קניה של המון מזכרות בטיולים שלי – אני מאוד אוהבת לקנות דברים מקומיים בתור מזכרות, גם אם אין לי כבר ממש מקום יותר לשים אותם…