התיירת המקרית

בשתי העבודות הראשונות שלי (או לפחות בתקופות שבהן גרתי בארץ), היה נהוג שבחול המועד של סוכות ופסח היינו אמורים לעבוד שעתיים פחות כל יום. בעבודה הראשונה בתקופה שבה עבדתי בה, אם היינו עובדים יום עבודה מלא בחול המועד היינו גם מקבלים משהו שנקרא ״קרדיט חג״, כלומר שעתיים חופש נוספות שיכולנו לנצל בעתיד. בשלב מסוים ועם כמה משברים כלכליים בדרך הכלל הזה בוטל, אבל יום העבודה המקוצר הזה עדיין נשאר.

יום העבודה המקוצר לא היה קיים בחברה האחרונה שבה עבדתי, והיו אנשים שהיו מופתעים לשמוע שזה היה כך בחברות הקודמות שבהן עבדתי, וכמה מהם לא ממש האמינו לי שסיפרתי להם, ואני מצידי וידאתי מול קולגות שלי מהעבר שזה באמת היה כך.

היה משהו מאוד נחמד ומרגיע לעבוד כמה ימים מקוצרים, במיוחד כשלא מעט אנשים היו בחופש עם הילדים כך שהיה קצת פחות לחץ. אבל בשנים האחרונות שלי בה, החברה השניה שבה עבדתי הגדילה ועשתה וסגרה את המשרדים למשך חול המועד.

הגישה נבעה מזה שהמשרדים שלנו באותם שנים היו באיירפורט סיטי, איזור שהיה מרוחק עבור כולנו ולכן רבים לקחו חופש בחגים, במיוחד אלו שהיו הורים לילדים שמן הסתם היו בחופשים בתקופות האלו. לכן לא השתלם כנראה לחברה לתפעל את המשרדים, והיא סגרה אותם כדי לחסוך כסף. לזכותה של החברה חשוב לציין שהיא ״מימנה״ חצי מימי החופש האלו על חשבונה, מה שהמתיק קצת את הגלולה המרה, במיוחד עבור אותם אנשים שלא היו הורים לילדים ולא בהכרח רצו יום חופש דווקא כשכל המקומות בארץ עמוסים ומחירי הטיסות יקרים במיוחד. אבל עם הזמן כשאנשים התרגלו לזה – הם כבר נהנו לנצל את ההזדמנות לטוס, במיוחד אם הם היו יוצאים למשל קצת לפני ראש השנה וחוזרים קצת אחרי סוכות כדי לטוס כשהמחירים עדיין סבירים.

---

אני זוכרת שלא פעם רובנו התרגשנו וממש ציפינו לחופש הזה פעמיים בשנה. אבל בתקופת חגי תשרי, אי שם לקראת אמצע סוכות, זה הרגיש קצת מוגזם. אבל עדיין לקראת סוף החג אני תמיד הרגשתי עצובה כי ידעתי שלא צפוי לנו עוד חופש כזה למשך הרבה מאוד חודשים. בפסח החוויה היתה פחות קשה, כי ידעתי שמצפים לנו עוד חופשים ביום העצמאות ובשבועות (במרווח נשימה קצת יותר ארוך מאשר בחגי תשרי), והמרווח בין שבועות לראש השנה לא היה כזה משמעותי.

כמובן שיכולתי לקחת חופש עצמאית, אבל התקמצנתי על ימי החופש שהעדפתי לצבור בעיקר לחופשים ארוכים.

אבל התחושה הזו של ״סוף החופש״ בסוף סוכות תמיד הזכיר לי שכילדה תמיד הייתי מאוד עצובה כשהחופשים שלנו הסתיימו. זה בלט במיוחד כשהיינו מבלים אצל סבתא שלי, ובמשך כמה שנים הייתי מתחילה לבכות ממש לפני שהיינו מתחילים לנסוע חזרה הביתה. חלק מזה כנראה נבע מהפרידה מסבתא, אבל חלק משמעותי מזה נבע גם מחוסר הרצון לחזור לשגרה של בית הספר, למרות שלא היה לי רע במיוחד מעבר לקיטורים הרגילים של תלמידים.

---

אני זוכרת שקצת קיטרתי סביב הפעם האחרונה שקיבלתי את החופש הזה, בספטמבר ואוקטובר 2019. החגים עצמם (ראש השנה, סוכות) יצאו על ימים ראשון שני, יום כיפור יצא על ימים שלישי רביעי – ואיכשהו נוצר מצב שבעצם רוב הזמן בילינו במעין סופי שבוע ארוכים במיוחד ובקושי היו ימי חופש שלא היו חג.

לא ידעתי אז שזו תהיה הפעם האחרונה שבה יהיה לי את החופש הזה, כי פוטרתי בינואר לאחר מכן – וממה שהבנתי מהקולגות שלי, ברגע שהחברה גילתה בקורונה שאפשר לעבוד מהבית, המסורת הזו הסתיימה כי החברה יכלה לסגור את המשרדים אבל לאפשר לאנשים לעבוד מהבית במקום לתת להם חופש נוסף על חשבונה.

---

בחברה האחרונה שבה עברתי לא היו חופשים כאלו. אם בתקופה שבה התחילו לכפות עלינו את החופשים האלו היו מספרים לי שאי פעם אתגעגע אליהם, כנראה שהייתי צוחקת עליו – אבל בדיעבד אני חושבת שזה היה דבר טוב.

עכשיו אני כמובן לא עובדת ובעצם לא זקוקה לחופשים האלו – ואני מודה שהחגים הרגישו שוב כמו יותר מידי סופי שבוע, במיוחד סוכות.

מצד שני, אצלי כמו כולם יש תוכניות ל״אחרי החגים״ מבחינת חיפוש העבודה, ולכן אני מרגישה אולי קצת לחוצה שאני צריכה להתמודד איתם.

רבים מאיתנו נתקלים לא פעם בפוסטים איומים לגבי ישראל ברשתות החברתיות. ישנם אלו שמחפשים אותם ספציפית כדי להלחם בדעות שליליות על ישראל ועונים עליהם באופן ממש ״מקצועי״ כמו למשל יוסף חדאד או נועה תישבי, אבל אני מניחה שאזרחים ישראלים רבים היו שמחים להתמודד עם שקרים לגבי ישראל והפעולות שלה בלבנון ובעזה.

מצד אחד, ברור לי שהרוב המכריע של הישראלים לא רוצים לבצע ״רצח עם״ או לרצוח את כל הפלסטינים או הלבנונים, ומבחינתנו המלחמה היא מול החמאס או החיזבאללה. אמנם יש חריגים (כמו למשל אלו שביצעו את הפגיעה המינית בעצור בשדה תימן, או לחילופין המתנחלים הקיצוניים שרואים במלחמה את ההזדמנות שלהם ליישב מחדש את עזה),

מצד שני, יש את המדיניות של הממשלה, או יותר נכון של העומד בראשה. הזה שיש לו אינטרס למתוח את המלחמה למען האינטרסים שלו – למנוע בחירות, ועדת חקירה פוטנציאלית, לדחות את המשפט שלו, ועוד.

אבל הגרוע מכל – זה שכדי לשמר את הממשלה שלו, נאלץ להגרר אחרי הקיצוניים שבקיצוניים שבימין, כשהמדיניות שנקבעת לפי הקיצונים שבקיצונים ודומה יותר לפנטזיה שלהם.

אנחנו מכירים את זה מהזווית של הזלזול בחייהם ובמצבם של החטופים שהם מסרבים לשחרר – אבל בשטח למשל מדובר באמת על מצב שבו לממשלה אין בעיה לעבור על החוק הבינלאומי, כולל למשל על הרעבה של אזרחים כפי שקרה לאחרונה בצפון עזה.

שלא לדבר כמובן על הזלזול בדרישות ובבקשות של ארה״ב, שגם יוצר רושם רע על ישראל.

וכל זה מאפיל על העובדה שהמלחמה הזו אמורה להיות הכי מוצדקת שאפשר מצד ישראל אחרי האירועים של השביעי באוקטובר בשנה שעברה. נכון שתמיד יהיו אלו שיהיו נגד ישראל (אנטישמים למיניהם), אבל ישראל גם מאבדת במעשים האלו לא מעט אנשים שיכלו היו להיות לטובתה.

אז איך בדיוק מציגים את זה בעולם?

הרשומה הזו היא המשך לרשומה הזו ולתגובות של n_lee לגביה, ובמובן מסוים גם לרשומה הזו.

n_lee כתבה משהו מאוד נכון בתגובה שלה לרשומה הראשונה, והיא שבגיל מבוגר אנשים הרבה יותר בררניים במציאת זוגיות כי הרבה יותר ברור להם מה הם מחפשים – ומה מפריע להם.

אבל במציאת זוגיות ראשונה, ובמיוחד בגיל צעיר, בררנות כזו נחשבת למוגזמת, ולא פעם אומרים שבזוגיות צריך להתפשר – ומשום מה האמירה הזו מופנית בעיקר כלפי נשים, וגם להן מפנים את ההערות האלו בגילאים הרבה יותר צעירים, כנראה בגלל ה"שעון הביולוגי המתקתק" שלהן ללידת ילדים.

ועולה פה השאלה – מתי הדרישה הזו מוצדקת, ומתי לא?

---

ברשומה השניה שצירפתי למעלה סיפרתי על ספר שקראתי בתור נערה, שהיה ספר לא אופייני לגילאים האלו. מדובר על ספר שבו נערה פשוטה ורגילה מתאהבת בנער הכי חתיך בבית ספר. באופן שאופייני בעיקר לספרים וסרטים ובקושי קורה בחיים האמיתיים – הנער שם אליה לב חזרה וכביכול מתחיל איתה מערכת יחסים כזו או אחרת. ולרוב בספרים, סרטים וסדרות שמיועדות לטווח הגילאים הזה – נוצר פה זוג חדש שאמור להראות שכולנו בסופו של דבר שווים, גם המקובלים יותר וגם המקובלים פחות.

אבל הספר הספציפי הזה הראה סיום מציאותי יותר – הגיבורה בסופו של דבר נאלצת להסתפק בנער אחר – כזה שהוא הרבה פחות נאה (ואולי אפילו קצת כעור), כזה שהוא לא פופולרי מבחינה חברתית – ואפילו בז להרבה צורות בילוי של התלמידים הפופולריים בבית הספר.

כך גם נראית הזוגיות של אחותה הגדולה – היא מתחילה לצאת עם נער שבעבר נחשב למוזר ואפילו דוחה כי הוא התעניין בחרקים, ובמהלך גיל ההתבגרות שלו סבל מפצעי בגרות בצורה קשה שהותירה בו צלקות. אבל היא מעריכה אותו בגלל האישיות שלו ובגלל שהוא מתייחס אליה יפה.

הסופרת ניסתה להציג את התכונות האלו בתור תכונות חיוביות ואפילו בתור מודעות עצמית של הגיבורות שמצאו בני זוג שמתאימים להן מבחינה חברתית ונראותית, שזו ראיית עולם מאוד בוגרת. אבל רוב המתבגרות לא ממש תופסות כך את העולם, והמסר עבורן היה שהעתיד הרומנטי שלהן הוא עם לוזרים….

כמובן שבמציאות, ההתאהבות ומשיכה ההדדית לא קורה רק בין שני אנשים יפים ומוצלחים חברתית, אלא בעצם קורה לרובנו גם אם אנחנו לא הכי חתיכים או חברתיים בעולם, וזה קורה לנו עם אנשים שהם בעצמם לרוב דומים לנו במובן הזה. אם זה לא היה המצב, אז רק אנשים יפים היו מתאהבים ומולידים ילדים, ואז כולם בעולם היו יפים תוך כמה דורות.

---

אבל מסתבר שיש עדיין לא פעם אנשים שלא בהכרח מוכנים להתפשר – כפי שלמשל מסופר בכתבה הזו על ניסיונן של כמה שדכניות ״מקצועיות״ שפועלות בציבור החילוני (או לפחות הלא החרדי).

הן מספרות על לקוחות שהיו כאלו ״קשים״ ולא מתפשרים שהן נאלצו להפרד מהם – או לפחות להזהיר אותם בצורה חמורה שאם אותם גברים לא ישתפרו מבחינת ״התנהגות״ – אז זה מה שיקרה.

בכתבה יש כמה סיפורים שבלטו בעיני. הראשון הוא על גבר שראה את עצמו כגבר נדיב, אבל שתי נשים ראו בו קמצן. אחת התלוננה שהוא למשל הגיע לדייט ואמר שהוא לא רעב אלא רק רוצה לשתות. השדכנית אמרה לעצמה שזה אולי מקרי ושלחה אותו לדייט נוסף – שבו האישה התלוננה שהיא קנתה להם כרטיסי קולנוע וציפתה שהוא יקנה לה שתיה ופופקורן, אבל הוא לא קנה לה. היא לא ביקשה ישירות אלא פשוט ציפתה, ונעלבה כשזה לא קרה.

נכון, יש ״כללים״ לדייטים שלפיהם הגבר צריך ״להראות נדיבות״ בכך שהוא מזמין את האישה, ובהחלט יש נטיה ״לפרשן״ התנהגות לא מקובלת בתור תכונה גרועה – בלי להבין שלפעמים מדובר לכל היותר על חוסר מודעות, ולאורך זמן למשל אותן נשים היו מגלות פנים נדיבות של אותו גבר בהיבטים אחרים של מערכת היחסים (אם וכשהיא היתה הופכת להיות רצינית) גם אם הוא לא הזמין להן פופקורן בדייט הראשון.

או שהן יכלו כמובן לבקש ולראות איך הוא יגיב לבקשה.

ודרך אגב, אני אישית לא אוכלת פופקורן בקולנוע בגלל כמות השומן שיש בו והכמות הגדולה שמגישים גם במנה הכי קטנה בקולנוע (שהיא עדיין עצומה מבחינה קלורית), כך שאני הייתי דווקא נפגעת אם גבר היה רוכש לי פופקורן על דעת עצמו. שלא לדבר על המלכודת של לקנות שתיה ממותקת והאם קונים משקה דיאט או לא דיאט שקל מאוד ליפול בה עבור אישה שיש לה דעות מוצקות בנושא אל לא מוכנה חלילה לחשוף אותן מראש…

 השדכניות עצמן מדברות על תהליך שלוקח זמן ושלוקח להן זמן להכיר את הנפשות הפועלות ולדייק את ההתאמות שלהן, אבל בהחלט מסוגלות מהר מאוד לקלוט את אלו שהופכים להיות לקוחות שקשה לספק – כאלו שדורשים שידוכים כאן ועכשיו, אבל במיוחד כאלו שהם ״בברנים מידי״. הכתבה מתחילה בתיאור של בררן שכזה – בחור ממוצע למדי שפוסל כל אישה שמציעים לו כי הוא רוצה מישהי ״טובה״ יותר.

באותה מידה יש את הבחורה שרוצה רק בחור בגובה 1.85 ולוחם בשלדג, ולא מוכנה בכלל להפגש עם בחור שהוא 1.75 ולא בשלדג. הכתבה אמורה לשכנע אותנו שהיא בררנית מידי, אבל בעצם אין לנו הרבה פרטים עליה – האם למשל היא עצמה גבוהה ולא מעוניינת בבחור שנמוך ממנה? האם הבחור שהציעו לה הוא לוחם אבל לא ביחידה מובחרת – או שהציעו לה מישהו שלמשל לא שירת בכלל בצבא או החליט להוריד פרופיל לתפקיד ג׳ובניקי, ולה דווקא השירות הקרבי חשוב?

מצד שני, יכול להיות בהחלט להיות שהבחורה ״תופסת״ את עצמה כמאוד ״איכותית״ בשוק הפנויים פנויות – כשהיא לא ממש כזו. ובהחלט יש תכונות שנתפסות בתור ״איכותיות״ בשוק הבשר הזה – למשל רמת השכלה, סוג העבודה (קרי לפי משכורת), ומה לעשות- גם מראה.

כמו למשל אותו גבר ״גדל מימדים״ שמעוניין רק באישה רזה ולא מוכן להתפשר. וכידוע, השמנת יתר לא נחשבת לתכונה של מועמד ״איכותי״ לשידוך, ולכן הוא צריך להתפשר על מישהי ״לא איכותית״ כמוהו, קרי מישהי שמנה.

אבל מה קורה אם גבר לא נמשך לנשים שמנות, גם אם הוא עצמו שמן (וכמובן שגם אישה שמנה לא בהכרח נמשכת לגברים שמנים)? האם הוא צריך להתפשר על אישה שהוא לא נמשך אליה רק כדי להיות בזוגיות?

אבל הסיפור שהכי הפריע לי היה הסיפור האחרון שבכתבה, דווקא כי היה מדובר בו על גבר כביכול מאוד ״איכותי״ – גבר שעובד בהייטק ונראה טוב, והשדכנית שידכה לו מישהי איכותית כמוהו – יפה, אקדמאית, צעירה ממנו בשנתיים. ומה הפריע לו? היא היתה בעיניו ״קופה שעירה״ כי כשהוא רצה לנשק אותה היתה לה שערה על הסנטר.

כאילו היא יפה, ובמקרה יש לה שערה קטנה על הסנטר שהיא לא הספיקה או ראתה כדי להוריד. השערה כזו קטנה שבעצם הבחור לא שם לב אליה עד שהוא הגיע לנשק אותה, וחוץ מזה היא בחורה יפה לפי השדכנית וכנראה גם לפי הבחור אם הוא נישק אותה בסוף הערב.

ולנשים לפעמים יש שיער פנים, שהן לרוב מסירות. זה אנושי וזה נורמלי, ואם בעיני בחור זה מעיד על זה שהיא קוף שעיר – הוא מנותק לחלוטין מהמציאות, ובטח גם חושב שאישה לא משתמשת בשירותים או עושה גרפסים או חלילה נופחת. מבחינתו אישה זו בעצם כנראה בובת ברבי.

אבל נראה שמה שהפריע לשדכנית זו לא הניתוק הזה של הבחור מהמציאות – אלא העובדה שהוא השתמש בשפה לא יפה כמו ״קופה שעירה״.

אולי כי הוא בחור איכותי ולכן מותר לו לפסול נשים על שטויות?

היעד הבא שלנו היה העיר סקאגווי.

בטיול הקודם שלי באלסקה, בילינו בכמה ערים קטנות כאלו באלסקה (למרות שלא היינו בסקאגווי עצמה), וברובן היו דברים נחמדים לעשות. אני חושבת שגם הפעם היינו אמורים להיות בעוד עיר או שתיים כאלו בתחילת הטיול, אבל הביקור בהן בוטל כי המסלול שלנו השתנה בגלל שהטיול היה תלוי במעבורות שונות שיצאו מהערים האלו, אבל לוח הזמנים שלהן השתנה ולכן הטיול המתוכנן דרכן לא יכול היה להתקיים. לכן המסלול השתנה – ובסופו של דבר הגענו לסקאגווי כדי לבקר בעיר כדוגמא לעיר אופיינית לאיזור המתוייר יותר של אלסקה.

בניגוד ללא מעט ערים אחרות – בסקגוואי יש אתר קמפינג שבו יכולנו לישון. אבל רבים מאיתנו החלטנו לישון במלון. היו לא מעט אנשים שמצאו מלון מסחרי ״רגיל״, אבל איכשהו אני מצאתי מלון שהיה קצת יותר מיוחד, במחיר די דומה.

מדובר על מלון בשם The Skagway Historic Inn – מלון כביכול היסטורי שהחדרים בו קרויים על שם נשים שגרו בעיר בתקופת הבהלה לזהב, כולל נשים שעבדו בתעשיית המין באותה תקופה…

כשהגעתי למלון, לא היה אף אחד בקבלה ולקח לי זמן להשיג את מי שאמור היה לעבוד שם, אבל כשהוא הגיע הוא היה מאוד נחמד, ולקח אותי באופן אישי לחדר והראה לי איפה המקלחות והשירותים.

המלון עצמו לא היה מלא, ובהתחלה חשבתי שאולי אני לבד במלון, אבל מאוחר יותר בערב ובמהלך הבוקר אני חושבת שגיליתי שהיו איתי עוד שתיים או שלוש משפחות בקומה העליונה (ויכול להיות שהיו עוד אורחים בקומה התחתונה).

בבוקר שלאחר מכן, צילמתי כמה מהחדרים האחרים וגם את האיזורים המשותפים של המלון:

השהות במלון כוללת גם ארוחת בוקר, שבניגוד לארוחה פשוטה יחסית במלונות אחרים שכוללת קצת קורנפלקס או בייגלים עם ממרחים, הפעם היא היתה ארוחה של פנקייקס ונקניקיות:

המלון עצמו היה מאוד מיוחד ומאוד נוח, וממוקם במרכז העיר במיקום מאוד נוח. יש לו גם גן פרחים וירקות מאחוריו שהיה קצת דליל בתקופה שבה אני הייתי בו, אבל לרוב כנראה נראה טוב יותר.

למען האמת, בעיני הביקור במלון היה החלק הכי כיפי בשהות בעיר והייתי שמחה להשאר בו עוד לילה או שניים בכיף…

רובנו כבר רגילים כבר לא מעט שנים לתוכניות ריאליטי למיניהן – שמה שעומד לא פעם במרכזן הם יחסי אנוש מורכבים יותר או פחות, בין אם מדובר על תוכניות שיחסי האנוש האלו הם מרכזיים בהם כמו ״הפח הגדול״ או תוכניות כביכול מקצועיות כמו תוכניות הבישול והמוזיקה השונות.

אחת התוכניות הראשונות אבל הפחות פלצניות ומופקות בתחום הוא התוכנית ״בואו לבשל איתי״ בערוץ הראשון. נכון שבשנים האחרונות מדובר על אנשים שבעיקר רואים בתוכנית כמקפצה לתוכניות ריאליטי אחרות (בעיקר ״הפח הגדול״) – אבל בתחילתה היא היתה יותר אותנטית.

הבעיה היא שכמו בכל ריאליטי, כבר היו תחמנים גדולים, לצד אנשים רגישים למדי, ואפילו רגישים מידי. כתבתי כבר פה למשל על הדמות של ״דאנסי גדי״, אותו אדם ששאף להיות כוכב הילדים הבא של ישראל וניסה להציג את עצמו ככוכב מצליח שהמשתתפים האחרים לא ממש מכירים רק כי הם לא בתעשיה, למרות שהם כמובן עלו על ההתחזות שלו מהר מאוד וצחקו עליו מאחורי הגב (עד שמשתתף אחר בשם איציק כרסנטי התחיל לצחוק עליו מול הפנים).

סיטואציה גרועה בהרבה היתה בתוכנית האמריקנית אמריקן איידול – תוכנית זמרה שהצליחה בעונותיה הראשונות לייצר לא מעט זמרים מצליחים. אבל כחלק מהתוכנית, הם הציגו בפרקים הראשונים של כל עונה אודישנים של משתתפים שונים, שחלקם כמובן היו טובים – אבל רבים אחרים חיו באשליה שהם יודעים לשיר אבל בעיקר זייפו.

במקרים מסוימים הזמרים הגרועים והזייפנים מגיעים בכוונה בידיעה שהם לא יועברו הלאה אלא בעיקר כדי לקבל קצת תשומי ופרסום, כמו למשל המשתתף הזה ששר על גברים שחורים צעירים שמסתובבים עם מכנסיים נמוכים במיוחד, או הבחור הזה שרצה לשיר לטובת השופט האהוב עליו, סיימון קאוול. שניהם היו מאוד מודעים לעצמם לגבי העובדה שהם לא ממש שרים טוב או בכלל מסוגלים לעבור לשלב הבא, אבל נהנו בעיקר מהיכולת להופיע ולקבל את כמה דקות התהילה שלהם בידיעה שהם ישודרו כאודישן גרוע.

אבל רבים מהמשתתפים הגרועים לא בהכרח היו מודעים לזה שהם נמצאים בקטגוריה הזו. במקרה הספציפי הזה, צעיר בשם ניק זיצמן החליט לעשות אודישן לתוכנית – והצליח בעיקר להראות ולהישמע מוזר במיוחד. היא הפיק בדיעבד לקראת סוף העונה סרטון משל עצמו לגבי מה בדיוק קרה שם מנקודת המבט שלו. הוא ניסה לטעון שהוא שר במשך שנים למקהלות בתי ספר שונות, והוא ניסה לשיר בצורה שהיא ״טובה טכנית״ בלי להיות מודע לזה שהשירה הטכנית תגרום לו להשמע גרוע – ושהתנועות המוזרות שהוא עשה היו תוצאה של עצה גרועה שהוא קיבל מאחד המורים שלו שכביכול משעמם לראות אדם שר בלי לזוז, אז הוא פשוט ״זז״ – מה שהפך לנענוע די מוזר.

אבל בשורה התחתונה נשמע היה שמדובר על מישהו שפשוט לא ממש ידע לשיר טוב וכנראה שבגילאים צעירים ובסביבת בית הספר אפשרו לו להשתתף במקהלה מתוך בעיקר רחמים, ושכנראה לא ממש הבין בצורה מעשית את העצות שהוא שמה בגלל שאין לו את היכולת כנראה להבין או לממש אותם.

במובן מסוים עולה כמובן השאלה עד כמה הוא אולי אוטיסט, תחושה שמתחזקת מאוד בסרטון שהוא עצמו הפיק מהדרך שבה הוא נועץ בכוח מבטים במצלמה, ובדרך שבה הוא מדבר. אבל בעצם בעיקר מהעובדה שהוא מראה כמה הוא תמים בכל מה שנוגע לאופי של תוכניות הריאליטי השונות ועל איך הן מנצלות לא פעם את המשתתפים. בדיעבד אני גם שואלת את עצמי עד כמה העובדה שהוא פנה לתוכנית בעקבות המלצה של קולגה שלו נבעה מתמימות דומה, ואותו קולגה הציע לו את זה בצחוק בידיעה שניק חובב שירה אבל שר ממש רע (ולא ברור אם הוא עשה את זה מתוך הנחה שניק עצמו מספיק מודע לעצמו או שיש מישהו בסביבתו שמספיק מודע כדי לעצור את ניק – או שהוא אולי קיווה שניק יגיע לנקות הקצה המשפילה אליה הוא הגיע). אמנם מדובר על אירוע שקרה סביב שנת 2007, אבל באותה תקופה כבר היתה אמורה להיות מודעות לנושא שתוכניות ריאליטי עושות מה שבא להן – והיה ספציפית ידוע שאמריקן איידול משדרת אודישנים גרועים אך משעשעים במיוחד.

זה עד כדי כך ידוע שהתוכנית הפכה את זה למסורת שבה היא מזמינה לתוכנית הגמר הגדול שלה את הזמר הכושל שמשך הכי הרבה רייטינג כחלק מהמופע שבו יש לו או לה הזדמנות להופיע שוב.

אדם נוסף שכנראה סבל מבעיה דומה הוא גבר צעיר בשם דאגלאס דייווידסון, שהחליט לגשת לאודישן שנה לאחר מכן. הוא היה ממש בטוח בעצמו שיש לו יכולת שירה מדהימה (עד כדי כך שכביכול אבא שלו ״שנא״ אותו על זה), סיפר על כל מיני עצות שירה מקצועיות שהוא למד מזמרות מפורסמות – וכמובן זייף את דרכו בצורה איומה באודישן. כשהוא קיבל ביקורת גרועה, הוא התחיל להתנהג בצורה ממש מוזרה, עד כדי כך שהשופטים העירו לו עליה. אחרי מספר דקות אפילו השופט הכי קשוח בשולחן, סיימון קאוול, הבין שמדובר על אדם שמתקשה נפשית להתמודד עם הסיטואציה, והזמין שומרים כדי לסלק אותו מהחדר.

ועדיין בשני המקרים, התוכנית החליטה לשדר את האודישנים. ניק זיצמן סיפר שהוא סבל מתגובות איומות מאנשים זרים בעקבות האודישן, ולכו תדעו אילו תגובות דאגלאס עצמו קיבל כשהוא חזר הביתה.

ובשלב מסוים עולה השאלה – עד כמה יאה שהתוכניות האלו ישדרו את התקלות של אנשים כאלו שלא בהכרח מסוגלים להבין את חוסר ההתאמה שלהם לתוכנית, ועד כמה הפאשלה שלהם תגרום להם להשפלה ובושה בחיים למשך תקופה כזו או אחרת אחרי התוכנית?

אני מניחה שהתוכנית עצמה מוגנת מבחינה חוקית ויש לה חוזה מולם שמכסה גם את האפשרות שהם יופיעו בתוכנית בצורה משפילה שכזו בלי שהם יוכלו לתבוע אותה על כך, וכנראה שמבחינה חוקית הבחורים האלו אמורים להיות עצמאיים מבחינה משפטית ולכן החתימה שלהם על החוזה תקפה. אבל מבחינה אנושית כל כך ברור שהם לא ממש מסוגלים להבין את התוצאות של האודישן שלהם (או של ההשתתפות בתוכנית במקרה של ״דאנסי גדי״) שזה פשוט מרגיש רע לשדר אותם…

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

קודם כל, אני חושבת שצריך להגדיר בדיוק מה זו מלחמה. כי למשל הלחימה העצימה בעזה הסתיימה כבר לפני כמה חודשים, וכרגע ישנם מבצעים נקודתיים פה ושם אבל לא הלחימה העצימה שהיתה בחודשים האחרונים. וכנראה שגם בצפון לבנון הלחימה תהפוך להיות כזו תוך תקופה מסויימת.

ואז עולה השאלה עד כמה אפשר יהיה לקרוא לזה ״מלחמה״ כי למשל בעבר כשהיינו בדרום לבנון נשארנו שם שנים בלי שזה ייקרא מלחמה באופן רשמי, אבל כן ביצענו שם מבצעים כמו שמתבצעים כיום בעזה. בעצם גם בשהות הקודמת שלנו בעזה זה היה כך.

אפשר גם לדבר על מלחמה במושגים של סיכון לאוכלוסיה האזרחית – כרגע בצפון שיגורי הטילים התרחבו לטווח גדול אפילו יותר של הצפון, כולל שיגורים לחיפה – וכמובן שמידי פעם יש שיגורים למרכז, הן על ידי חיזבללאה והן על ידי החות׳ים בתימן וכל מיני מליציות בעיראק. יש גם הרבה סיפורים על כטב״מים שרובם המכריע מיורט הרבה לפני שהם מגיעיל לישראל, אבל לא תמיד – כמו למשל העטב״ם שפגע בשבת בבוקר בקיסריה (ולפי בקשות השיפוצים של בני הזוג נתניהו כנראה שהצליח לגרום נזקים לבית שלהם).

וכמובן שיש את השאלה עד כמה נוכל לחסל לאורך זמן (או אולי לתמיד?) את האמצעים לשגר עלינו טילים – או שנוכל להפסיק את השיגורים (וגם אותם רק באופן זמני כנראה) רק בעזרת הפסקת אש רשמית?

וכמובן שעולה השאלה עד כמה הפסקת אש או המשך המלחמה באמת יתנו לנו פתרון ארוך טווח, או פשוט שהפעם השקט עד המבצע או המלחמה הבאה יהיה פשוט ארוך קצת יותר לעומת הפסקות האש הקודמות?

אני מניחה גם שהבחירה בהמשך הלחימה לא תלויה רק בנו. יש הודעות שהולכות ומתרבות על איסור מכירת נשק לישראל, כולל מכתב זועם שנשלח מארה״ב אחרי שהם גילו שישראל הפסיקה לשלוח אוכל לצפון עזה – שבו הם איימו שהם יפסיקו את התמיכה הבטחונית בישראל אם לא תכנס התמיכה ההומניטרית לעזה.

ופה אולי נמצא שורש הבעיה, והוא ההתנהלות של הממשלה. יש את אלו שכבר מימיה הראשונים של המלחמה מפנטזים על ריקון עזה מתושביה לטובת יישוב מחדש של הרצועה על ידי מתנחלים, כולל ״תוכנית האלופים״ – שכוללת מצור והרעבה באיזורים מסוימים של הרצועה. עולה כמובן השאלה עד כמה השיטה הזו של מצור והרעבה נכונים מבחינה תדמיתית ובינלאומית במצב שבו יש סיכוי יותר מסביר שהחמאס ימנע מהאוכלוסיה האזרחית להתפנות.

לכן עולה השאלה לא רק כמה זמן תקח המלחמה – אלא מה הנזקים שהממשלה תגרום בדרך לסופה, מבחינה פוליטית, מדינית ואנושית.

אני מניחה שרבים מאיתנו שמחנו לשמוע אתמול שסינוואר חוסל, גם אם החיסול אירע באופן מקרי ביותר ולא בעקבות מידע מודיעיני ומבצע מסובך.

במקביל, הרשתות החברתיות גועשות בקריאות נצחון מצד תומכי ישראל – והילול שמו של סינוואר כגיבור ולוחם אגדי מצד תומכיו שטוענים כמובן שהוא נלחם בגבורה כאחד מלוחמי החמאס עד הדקה התשעים, ומכחישים את העובדה שהוא כנראה ניסה להמלט מעזה גם עם הראיות הרבות שישראל הציגה.

השאלה היא כמובן מה ההשפעה של החיסול הזה על הסיטואטציה במלחמה מול החמאס.

קודם כל ראוי לציין שבגלל אופי החיסול (היחידות המעורבות פשוט חיסלו מחבלים ורק בדיעבד התגלה שאחד מאותם מחבלים הוא סינוואר) – כנראה שאי אפשר היה למנוע את החיסול הזה והוא לא נעשה מבחירה של ישראל אלא פשוט קרה. לכן קצת קשה לדון במדיניות סביב החיסול אם הוא לא ממש נעשה בצורה מודעת ואי אפשר היה למנוע אותו אם היתה החלטה לא לחסל את סינוואר (כי לא זיהו שזה סינוואר עד שלא חיסלו אותו).

כי מצד אחד פירוק של כמה שיורת מתשתיות החמאס זה מבורך בדרך להחליש אותם ואולי אפילו לסלק אותם מעזה ומקיום בכלל.

אבל מצד שני – לא ברור אם יש עוד מישהו שיודע איפה נמצאים החטופים (אם אנחנו כמובן מניחים שלסינוואר היה את הידע הזה, לפחות לגבי רוב החטופים באשר הם, חיים או מתים), או יוכל לתאם את השחרור שלהם או לפחות להשיג אות חיים מהם. האם יהיה מי שיוכל להחליף את סינוואר בעמדה הזו במו״מ על החטופים? האם יכול להיות שמי שיחליף אותו יהיה יותר נוח לישראל, אולי כי ישראל תהיה מוכנה להציע תמורת החזרת החטופים הגנה מסוימת מחיסול?

בסופו של דבר החיסול הזה כמובן יכול לעורר המון בלגן בטווח המיידי – אבל אני לא חושבת שלאף אחד ברור למה הוא יגרום בטווח הארוך, כשהאפשרויות נעות בין החמרה ואי סיום נראה לעין של המלחמה לבין סיום מהיר שלה בכניעה של החמאס וסילוק שלו מהשטח, לפחות בשלב זה.

מה שיותר מדאיג הוא הדברים שאורי משגב כתב לגבי העובדה שההודעה של ביבי הוקלטה זו הפעם השניה או השלישית מראש ולא נעשתה בשידור חי. המשמעות של הדברים יכולה להשפיע על המצב הרבה יותר מאשר החיסול של סינוואר.

בשביעי באוקטובר 2023 המאמן האישי שעבדתי איתו גויס למילואים לזמן לא ידוע. זה בשילוב העובדה שחדר הכושר לא ממש עבד בימים הראשונים למלחמה ואז למשך תקופה מסוימת היה פתוח עם מגבלות חמורות על מספר האנשים גרם לזה שלא הלכתי לחדר הכושר, וזה הפך להרגל. אחרי בערך שבועיים אמרתי לעצמי בתחילת כל שבוע שאחזור לחדר הכושר, אבל זה לא קרה עד בערך חמישה שבועות אחרי תחילת המלחמה.

לקראת סוף השבוע הראשון שלי חזרה בחדר הכושר, יצר איתי קשר המנהל המקצועי של המאמנים והציע לי לעבוד עם מאמן חלופי עד שהמאמן הקבוע שלי יחזור, כשלא היה ברור מתי זה יקרה. הסכמתי לסידור הזה בגלל שחששתי שבלי אימון שבועי לא אתמיד שוב בלהגיע.

לא הכרתי את המאמן החלופי הזה לפני כן, והוא לא היה גרוע – אבל מעבר לעובדה שהרגשתי שלא נוצר בינינו קשר אישי טוב ולא פעם השיחה בינינו לא זרמה באימון (שזה לא משהו שקרה לי עם מאמנים לפני זה, ועבדתי עם כמה במהלך השנים), היו כל מיני דברים קטנים שהפריעו לי בו. למשל שהוא לא פעם חדר למרחב האישי שלי, או שהוא דחף להעלות משקלים בקצב גבוה יחסית שלא התאים לי וגרם לי אפילו לא פעם לכאבים ובעיות (ואם אני זוכרת נכון בדיוק בתקופה שבה חזרתי לעבוד עם המאמן המקורי גם היו לי התחלה של פציעות). והיו כמה פעמים כשאמרתי לו שאני לא רוצה להעלות במשקל הוא עשה את זה ״בסתר״ וגיליתי את זה רק אחרי כמה חזרות שהרגשתי בהן שמשהו לא בסדר אבל הוא דחף אותי להמשיך.ֿ

אני מודה שהניסיונות האלו להסתיר דברים הכי הפריעו לי, והם גם קרו סביב החזרה של המאמן הקבוע שלי לעבודה. הוא ניסה כאילו להציג את זה שלא ברור אם המאמן הקבוע בכלל יחזור, ובדיעבד גיליתי שהוא באמת קיווה שאהפוך למתאמנת קבועה שלו למרות שנאמר מראש שהוא היה אמור רק להיות מאמן זמני.

אני מודה שמוזר לי שהוא חשב שזה הולך לקרות, כי אולי לא ממש הראיתי כמה נושא המשקלים שהוא הסתיר עצבן אותי – אבל כן הרגשתי שהיה מאוד מורגש שלא נוצר בינינו קשר אישי טוב והתפלאתי שהוא לא שם לב לזה או העדיף להתעלם מזה.

אז אחרי קצת סבבים של שיחות, בין השאר כי למאמן הקבוע שלי לקח זמן להתארגן על עצמו בחזרה לעבודה – חשרתי לעבוד עם המאמן הקבוע שלי בתחילת אפריל בערך.

---

ועכשיו הוא יצא שוב למילואים, כביכול עד תחילת או אמצע נובמבר אבל בתכלס כמובן שאי אפשר לדעת כמה זמן זה ייקח.

הקטע הוא שמשום מה לכולם היתה ציפיה שאחזור לעבוד עם המאמן הזמני.

המאמן הקבוע שלי למשל שאל אותי פעמיים לפחות אם אני רוצה לעבור לעבוד איתו. וגם המאמן הזמני התקשר אלי ואז שלח לי מיד ווטסאפ כשלא עניתי לשיחה כדי ״להודיע״ לי שהמאמן הקבוע יצא למילואים ואם ארצה לקבוע איתו שוב אימונים. עניתי לו שלא בגלל שהמילואים הפעם קצרים. אבל בהחלט יש לי רושם שיש סיכוי גבוה שהוא ייקח יוזמה שוב ליצור איתי קשר אם המילואים יתארכו.

ואז אתמול באימון שעשיתי לבד, מאמן אחר בחדר כושר שיוצא לי לפגוש לפעמים גם אמר משהו שהעיד על זה שהוא היה די בטוח שאני הולכת לעבוד עם המאמן הזמני בתקופה הזו.

אני מניחה שהרושם הזה הוא כנראה באשמתי. אני הייתי זו שהעדיפה ״לסיים יפה״ מול המאמן הזמני בלי להגיד לו או לאף אחד איר שלא הייתי מרוצה ומה הפריע לי. פשוט הנחתי שהסיכוי שאצטרך שוב מאמן מחליף בזמן הקרוב הוא מאוד נמוך, ולכן אם וכשאצטרך – כנראה שכבר יישכח שעבדתי עם המאמן המחליף הזה (וייתכן אפילו שהוא יעזוב לחדר כושר אחר) ויאפשרו לי לעבוד עם מישהו או מישהי אחרת.

אבל בגלל שלא התלוננתי והתמדתי איתו כמה חודשים, כולם באופן טבעי הניחו שהסתדרנו ולכן ציפו שאשמח לעבוד איתו שוב, ואני צריכה כל הזמן למצוא סיבות לא מעליבות ללמה אני לא רוצה לעבוד איתו.

החריגה היחידה שאני יכולה לראות פה היא מצב שבו המאמן הקבוע שלי באמת יוצא למילואים ארוכים מאוד שוב (נניח של יותר מחודשיים שלושה) – ואז אני אצטרך כנראה להסביר למנהל המקצועי של המאמנים למה לא הייתי מרוצה ולבקש ממנו להתאים לי מאמן מתאים יותר.

כדי להגיע ליעד הבא שלנו, יכולנו לבחור באחת משתי דרכים: יכולנו לנסוע באוטובוס ולהגיע יחסית מוקדם לעיר סקאגווי Skagway שבאלסקה – או שיכולנו לנסוע ברכבת שבה הנופים היו מאוד יפים, והנסיעה בה ארוכה יותר (וכמובן בעלות נוספת).

ארבעה מאיתנו בחרו לנסוע ברכבת: זוג אוסטרלים (אותו זוג שעקף את ג׳ולי ולארי באכסניה בסיאטל) שהיו לא הכי נעימים בעולם (ואני לרוב חיבבתי מטיילים אוסטרלים שהיו איתי בטיולים), ובחור אירי במקור שעובד כגנן בפארק הראשי של סן פרנסיסקו שבניגוד אליהם היה מאוד נחמד.

הנסיעה עצמה לקחה בערך ארבע או חמש שעות, כוללה עצירה לטיול קצר בנקודה מסויימת בתחילת הנסיעה. במהלך הנסיעה קיבלנו ארוחת צהרים – שהיתה כריך עם הודו (למרות שלדעתי היו אופציות צמחוניות), עם תפוצ׳יפס ופרי.

חשוב גם להגיע לרכבת יחסית מוקדם כדי לוודא שאתם יושבים ליד החלון – כדי להנות מהנוף. לפחות כשאנחנו נסענו – הרכבת היתה די עמוסה.

מכיוון שכזכור העיר קארקרוס היא בקנדה וסקאגווי היא באלסקה שהיא חלק מארה״ב – מן הסתם חצינו את הגבול במהלך הנסיעה. היינו צריכים להעביר לחברת הרכבת את הפרטים של הדרכונים שלנו לפני הנסיעה (עד כמה שזכור לי לא התבקשתי לספק פרטים על הויזה שלי לארה״ב), ולא היינו צריכים לעצור בשום נקודה כדי לעבור את הגבול.

למען האמת, אני לא בטוחה באיזו נקודה באמת עברנו את הגבול.

הרבת כמובן נוסעת בשני הכיוונים כך שאפשר בקלות לנסוע בה מסקאגווי לקארקרוס אם זה מתאים יותר לכיוון הטיול שלכם.

---

מבחינתי בשלב זה כבר התחלתי להרגיש טוב יותר בטיול. לא שמעתי יותר תלונות מהבעלים של החברה, ונראה היה שאני עומדת בתנאים שלהם לא רע. באתר הקמפינד שבו שהינו בקארקרוס יצא לי לשוחח עם בת הזוג של מנהל החברה, שהיתה מישהי נעימה יותר לאנשים לגבי מה הלאה, ולמרות שהיא לא יכלה בשלב זה לתת לי תשובה רשמית, קיבלתי ממנה רושם בשיחה שהכיוון הוא חיובי.

כך שהרגשתי שכל הבעיות שלי נפתרו והטיול הולך להיות מאוד מהנה מעכשיו – אבל לצערי כמה ימים אחר כך קרו כמה אירועים (שלא היו קשורים לבעלים של החברה אלא נבעו מבעיה שעלתה אצלי) שהשפיעו לרעה על החצי השני של הטיול, ולכן בעצם הימים האלו היו בסופו של דבר הימים הכי נעימים שלי בטיול…

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

יש לי כמה נקודות שחשוב לי לכתוב לאור הנושא, שזו כנראה היתה הכוונה של טליק בבחירה שלו (למרות שאולי הוא לא ממש יאהב את מה שאכתוב או יתחבר לדעות שלי).

קודם כל, אני חושבת שרבים מאיתנו פשוט לא סומכים על הממשלה שתדע לנהל את המלחמה לפי האינטרסים של כלל המדינה, אלא לפי האינטרסים של השרים שבה או לפי האינטרסים והרצונות של קהלים קיצוניים שמיוצגים בה ולא של כל העם.

אבל חשוב לזכור שלצערנו לא כל מלחמה יכולה להסתיים תוך שישה ימים אלא לעיתים קרובות לוקחת יותר זמן. במיוחד כשלא מדובר פה על מלחמה בין מדינות אלא מלחמה בארגוני טרור שהוא נושא מסובך בפני עצמו ומדינות רבות וטובות וגדולות וחזקות מישראל (כולל ארה״ב ובריה״מ / רוסיה) הפסידו במלחמות מול ארגוני טרור בויטנאם ובאפגניסטן בהתאמה.

מעבר לזה, עד כמה שהיח״צ של משפחות החטופים עובד כדי לשמור על החטופים במודעות של כולנו – חשוב לזכור שהאמירה שחשוב לשקם את ההרתעה של ישראל אחרי השביעי באוקטובר היא לא סתמית אלא נקודה מאוד עקרונית שתגן עלינו בעתיד ממתקפות דומות, ובאופן עקרוני גם אמורה לעזור במו״מ לשחרור החטופים (אם וכשהממשלה תחליט שהיא מעוניינת לשחרר אותם).

וזה מעבר לעובדה שהחמאס והחיזבאללה צברו יותר מידי כוח, מנהרות ונשק בשנים האחרונות שחשוב שנחסל אותם בצורה יסודית כדי לקנות לעצמנו תקופה כמה שיותר ארוכה של שקט (ובואו לא נשלה את עצמינו שאפשר בשלב זה להגיע לנצחון מלא).

השאלה הגדולה היא כמובן האם עומדת מאחורי כל המתקפות שאנחנו רואים תוכנית או טקטיקה – או שהן מתבצעות באופן מקרי למדי כדי להשיג כותרות יפות אבל לא הישגים ארוכי טווח. במצב כזה מהר מאוד נגיע למצב שבו יהיו לנו בכל הגזרות הרבה חיילים מתים אבל מעט מאוד תוצאות – ועדיין כנראה שלא נוכן להחליף את הממשלה בכזו קלות.

ויש עוד נקודה שמפריעה לי. כי לפעמים נראה שכולם עסוקים בלשנוא את ביבי – אבל אף אחד לא מנסה להבין איך ומדוע יש לו עדיין תומכים, גם אם לנו נראה ברור מאליו שהוא כשלון מוחץ. אין שום ניסיון ליצור דיאלוג שבו מישהו מקשיב להם ומנסה להבין למה הם בוחרים לבחור בו, ומה עומד מאחורי הסיסמאות של שנאת ה״סמולנים״. לדעתי כן יש מאחוריה תחושות ורגשות וגם לא מעט משקעים שראוי לשוחח עליהם ודורשים קשב גם אם אנחנו לא מסכימים או מזדהים איתם.

עצם הדרישה שהם ילכו בדרכנו רק כי אנחנו לא סובלים את ביבי ואת התנהלותו היא לא שונה בעצם מהדרישה שלהם שביבי יפעל לפי המנדט שהוא קיבל בבחירות תוך התעלמות מוחלטת מהציבור שלא מסכים איתו.