התיירת המקרית

בהמשך של הרשומה הזו.

חשוב לי לציין שאמא שלי מאוד מרוצה מהספר שלה. היא מסכימה שכל פגישה אצלו היא יקרה – אבל לטענתה התספורת והצבע שהוא עושה לה (כולל גוונים) כל כך טובים שהיא יכולה להגיע אליו רק פעם בחודש וחצי או חודשיים במקום פעם בחודש כמו שהיא היתה צריכה תיאורטית להגיע לכל ספר אחר.

אני אומרת תיאורטית כי היא כבר שנים הולכת לספר הזה ולא לאף ספר אחר. והוא עצמו ממש דורש את הנאמנות הזו – פעם חברה של אחותי שעברה לגור בעיר אחרת הגיעה לעיר ורצתה תספורת לפני אירוע, והוא סירב כי הוא ידע שהיא לא תחזור אליו בתור לקוחה חוזרת למרות שהיה לו זמן לתור עבורה.

וכמובן שהיה את הסיפור על מישהי שהגיעה אליו לפאן ותספורת לפני אירוע – ויצאה משם עם תספורת קצרה משמעותית בגלל שהוא החליט להתערב עם מישהו שהוא יעשה לה תספורת קצרה. בית המשפט היה כמובן לטובתה וקנס אותו בכמה עשרות אלפי שקלים.

היחס הזה שהוא עושה מה שבא לו ומחליט על התספורת והצבע והגוונים וכל היבט אחר של התספורת הוא משהו שהוא קובע עבור כל לקוחה, והיא עצמה לא יכולה לבקש שינויים. ומסתבר שיש נשים כמו אמא שלי שזה מתאים להן, כנראה כי הטעם שלו ושלהן בתספורות מספיק קרוב כדי שהן יהיו מרוצות ברוב המקרים – וגם כשהן לא, הן לא יתלוננו כי הן מכירות את הנפשות הפועלות ושמדובר על ״אמן רגיש״ שהן לא רוצות שייפגע ואולי חלילה כבר לא ירצה אותן בתור לקוחות.

אני מכירה כמה נשים שהולכות לכמה ספרים כאלו, ולא פעם ולא פעמיים יצאו לא מרוצות, אבל הן מבחינתן נשארות נאמנות ולא מחפשות ספר אחר שכן יקשיב – וכך מאפשרות לקריזיונרים האלו לעשות כל מה שעולה ברוחם.

השאלה היא למה?

״ניקוקדו אבוקדו״ Nikocado Avocado הוא דמות מאוד ידועה ביוטיוב, לפחות למי שצופה בתכנים מסוג מאוד מסוים.

לאורך 7 – 8 השנים האחרונות הוא מפרסם סרטונים של מה שמכונה Mukbang – שבקוריאנית מדובר על סרטון וידאו שבו רואים מישהו אוכל כמויות כאלו ואחרות של מזון. אבל ביוטיוב, ובמיוחד אצל אמריקנים – ה״מוקבנגים״ האלו הפכו בעצם לסרטונים על זלילה מטורפת של כמויות עצומות של אוכל שהוא עתיר קלוריות מלכתחילה, כמו ארוחות המבורגרים (ברבים), או כמות עצומה של פיצות או אוכל איטלקי, או במקרה הספציפי של ניקוקדו – כמויות ענק של נודלס.

ועם הזמן, הוא הפך מגבר רזה ואפילו צנום במשקל של בערך 68 ק״ג לאדם שמן בצורה חולנית במשקל של בערך 186 ק״ג.

ואז בתחילת ספטמבר – ניקוקדו פרסם סרטון שבו הוא התוודה על כך שהסרטונים שהוא פרסם בשנתיים האחרונות היו סרטונים שהוא צילם בתקופה קצרה ולא היו עדכניים, והוא בעצם רזה בשנתיים האלו וחזר למשקל המקורי והרזה שלו.

מעבר לזה, הוא התחיל לטעון שההשמנה ואז ההרזיה היו חלק מ״ניסוי חברתי״ שלו כדי להראות כמה הרשתות החברתיות רעילות ונוראיות, במיוחד כלפי אנשים שמנים ו / או אנשים עם בעיות שגורמים לעצמם פגיעה עצמית. והא ניסה כביכול להראות איך אנשים ניסו לעודד אותו להשמין בעזרת אכילה מוגזמת בכך שהוא קיבל הכי הרבה צפיות בערוץ שלו על הסרטונים, ונראה שכמות הצפיות עלתה במקביל לכמות האוכל והירידה באיכות האוכל שהוא הציג בכל סרטון.

חשוב לציין פה שיוצרי תוכן ביוטיוב מרוויחים כסף על צפיות בסרטונים בכך שהם מקבלים קצת כסף על הפרסומות שעולות בסרטונים שלהם. מן הסתם מדובר על כמה אגורות לצפיה בודדת, אבל כשערוץ מצליח למשוך עשרות אלפי ואולי אפילו מאות אלפי צפיות לסרטון, והם מייצרים לא מעט סרטונים כאלו בחודש – הכמה אגורות הבודדות האלו מתחילות להצטבר לסכומים מאוד מכובדים של כסף, עד כדי כך שיוצרים מסוימים מסוגלים להתפרנס יפה רק מהתוכן שהם מייצרים.

כמובן שלא כל יוצר מצליח להגיע למספר עוקבים כזה, וכמובן שלא כל מי שעוקב אחרי ערוץ מסוים בהכרח יצפה בכל הסרטונים שמפורסמים בערוץ (למרות שיוטיוב נוטה להמליץ על סרטונים חדשי בערוצים שכבר צפינו בהם). גם כשזה כן קורה, לרוב מדובר על תהליך שלוקח חודשים ואפילו שנים. אבל נראה שניקוקדו אבוקדו כן הצליח להפוך לאחד מאותם יוצרים, ודווקא בגלל ההצלחה כביכול של הערוץ שלו – הוא הפך להיות תלוי בכמות הצפיות האלו כדי להתפרנס.

לכן כביכול הצופים גרמו לו לאכול יותר בהתקפי זלילה שאפשר אולי להגדיר ככאלו שמאפיינים הפרעת אכילה כפייתית. ישנם סיפורים על כך שישנם יוצרים שכביכול אוכלים כמויות עצומות אבל בעצם לועסים את האוכל אבל יורקים חלק משמעותי ממנו בלי להראות את זה לצופים (מה שגורם לא פעם לעריכה שיכולה להראות קצת מוזרה, ולמשוך את תשומת ליבם של הצופים שישימו לב לזה שמשהו נראה מוזר וקופצני). אבל מעצם העובדה שניקוקדו העלה המון במשקל במהלך הקריירה שלו כזללן מקצועי, נראה שהוא לא ממש נכלל בקטגוריה הזו.

אבל מעבר לעידוד הזה לאכילה לא בריאה, אפשר היה לראות שהתגובות לסרטונים שלו היו ברובן שליליות. ה״חיוביות״ יותר היו כאלו שבהן גילו כלפיו רחמים וניסו לבקש ממנו להפסיק להתנהל בצורה כזו לא בריאה. אחרות היו בעיקר כאלו שהראו גועל מאורח החיים הזה – ואחרות אפילו הביעו גועל כלפי ניקוקדו עצמו, ובעיקר על האכילה המוגזמת שלו יחד עם המראה ההולך ומשמין שלו.

דוגמא לכן הוא סרטון שהוא הפיק יחד עם אישה אחרת שיוצרת תוכן דומה, שבו הם ביקרו ב״מסעדת התקף הלב״ – מסעדה שידועה באוכל המאוד לא בריא שלה שמוגש בכמויות גדולות במיוחד (אפילו בסטנדרטים של ארה״ב), ושבה אנשים כבר התמוטטו בעבר (לפחות אחד מהתקף לב), מה שלא הרתיע אנשים מלהגיע לאכול בה.

הלגיטימציה של מסעדה כזו היא מעניינת, במיוחד בעידן שלנו שבה יש לחץ על אנשים מצד אחד לחיות אורח חיים בריא ועל מסעדות להגיש אוכל בריא – ומצד שני יש אנשים שעדיין מעוניינים לאכול אוכל לא בריא ושלא יכפו עליהם לוותר על המבורגר עסיסי שמטוגן בשומן מהחי לצד צ׳יפס ללא הגבלה.

אני מניחה שאם היה מדובר על פינוק עבור אנשים שאוכלים שם רק פעם בכמה חודשים המסעדה היתה פחות שנויה במחלוקת, אבל נראה שלא פעם היא הפכה להיות מעין מוקד לעליה לרגל דווקא עבור אותם אנשים עם השמנת יתר חולנית ממש חריפה שבה הם יוכלו לאכול מה וכמה שבא להם, בכמויות שנראות כמעט אינסופיות. ונראה שהמסעדה עצמה ממש מעודדת את זה בכך שמי ששוקל מעל ל 350 ליברות, שזה מעל 158 קֿ״ג – זוכה לאכול במסעדה חינם כמה שהוא רוצה, למרות שהוא לא יכול לחלוק בארוחה שלו עם סועדים אחרים, או לקחת שאריות הביתה.

אפילו בסרטון שהחבר׳ה האלו העלו – בעל המסעדה (שאליו מתייחסים בתור ״ד״ר ג׳ון״) מצטרף לשולחן ומעודד אותם לאכול עוד, בלי בושה ובלי רגשות אשמה. למשות שאם תשימו לב – ה״רופא״ (כלומר הבעלים) ורובן של ה״אחיות״ (שהן המלצריות) הם אנשים במשקל רזה למדי, או לכל היותר בעלי עודף משקל יחסית קטן, מה שכנראה מעיד על ההבנה שלהם לגבי איכות האוכל שהם מוכרים (אבל לא בהכרח אוכלים בעצמם).

ויש מי שהעיר בתגובות שהרופא בסרטון כביכול צוחק איתם – אבל כנראה שמאחורי הקלעים הוא צוחק עליהם (אבל אין לו בעיה לצחוק עליהם כל הדרך לבנק). מה שהופך את ההצגה הזו, ובמיוחד את העובדה שנראה שהם לא מבינים או לפחות לא מגיבים ליחס הזה שלו, למעוררת מחשבה עוד יותר.

מה שמעניין בנוסף לכך הוא כמובן התגובות לסרטון – כשבאופן צפוי יש כאלו שמביעים גועל או רחמים מצמד אנשים מאוד שמנים (המשתתפת שוקלת כמעט 200 ק״ג ולא מסוגלת ללכת באופן עצמאי אלא גוררת את עצמה עם הליכון למרחקים קצרים) שזוללים כמויות של מזון משמין ולא בריא.

אבל לצידם יש אנשים שדווקא הסרטון הזה גרם להם לזעזוע כזה גדול שהם כתבו שהם תכננו לבקר במסעדה, אבל הם החליטו לוותר דווקא בגלל הסרטון הזה. רבים אחרים כתבו על כך שהמראה של צמד הזללנים ובמיוחד האישה שגוררת את עצמה בקושי – גרמו להם להתמיד באורח חיים בריא יותר.

כך שהסרטונים האלו בהחלט מעלים כמה נקודות מעניינות לגבי הרגלי האכילה של אנשים שונים – והתגובה שלהם להשמנה והרגלי האכילה של אנשים אחרים.

וכמובן רבים שמחו לראות שהבחור ״לקח את עצמו בידיים״ ורזה – רק כדי לראות אותו זולל שוב כמות עצומה של איטריות בסוף הסרטון שבו הוא דיבר עליה. מה שכמובן מעלה את השאלה – מה הלאה? האם הוא ישמין שוב ביצירת התוכן שהוא מכיר ומתפרנס ממנו כבר לא מעט שנים? או שהוא יהפוך לגורו לדיאטות וייתן עצות על סמך ניסיונו האישי? או שאולי זה רעיון לא טוב לאור העובדה שההרגלים שלו מאוד גרועים?

כשגרתי בארה״ב, אמא שלי יצרה איתי פעם קשר וסיפרה לי על בת של מכרה של מכרה (ואולי עוד כמה מכרות בדרך) שגם עברה לגור באטלנטה ואפילו מטעם החברה שבה אני עבדתי – אבל מטעם חטיבה אחרת של החברה (מדובר על חברה שהיתה ענקית כבר אז), ועבור לקוח אחר כך שבלי ההיכרות הזו דרך אמא שלי – כנראה לא היינו שומעות אחת על השניה.

נזכרתי במ. לאחרונה גם בגלל שבעצם עברו כבר כמעט 20 שנה מאז שחזרתי לארץ מאותו רילוקיישן, שזה תאריך עגול שמאוד מתאים לסיכומים למיניהם. אבל מעבר לזה, מה שהזכיר לי אותה היה הפוסט שכתבתי על זוגיות.

כשעברתי לאטלנטה, הייתי באמצע שנות העשרים שלי, גיל שבו רבים מתחילים לחפש זוגיות רצינית אבל לא כזה שנחשב לכזה שבו אמורים להיות לחוצים לזוגיות. בגלל זה כנראה היה לי נוח לצאת להפסקה מסוימת מהחיים כדי להיות כמה שנים בהרפתקאה בארה״ב, שבמקור היתה אמורה להמשך רק שנתיים. במקור הייתי אמורה לחזור לארץ בסוף שנות העשרים שלי, ומשם להמשיך לחיים סטנדרטיים של צעירה די סטנדרטית.

בסופו של דבר הרילוקיישן שלי התארך לכמעט ארבע שנים, וחזרתי לארץ קצת לפני גיל 30 – גיל שבו הייתי לפחות ״על הנייר״ אמורה להיות לחוצת חתונה ותינוקות ושעון ביולוגי. אבל כנראה שעצם ההפסקה שלקחתי גם לא גרמה לי להרגיש ״מאוד מבוגרת״ בתור בת שלושים, ולכן הלחץ לא ממש הלחיץ אותי.

אבל אולי חלק מזה נבע מזה שהכרתי את מ. שהיתה מבוגרת ממני בצורה שנראתה לי אז משמעותית – וגם היא עדיין לא היתה נשואה. אני לא חושבת שהיה משהו שהגביל אותה – היא היתה אישה רזה ונאה למדי, משכילה, עם עבודה טובה ותחביבים כמו למשל צילום וטיולים. אולי הדבר היחידי שלא בהכרח התאים בה לזוגיות היתה העובדה שהיא מאוד אהבה לטייל בעולם, וספציפית במזרח הרחוק. אני חושבת שזה היה עניין כלכלי – המזרח הרחוק הוא מקום יחסית זול, מה שאפשר לה לעבוד לתקופה מוגבלת במקצוע שלה (שבו היא היתה מאוד טובה) כדי לחסוך סכום מסוים של כסף, ואז לנסוע למזרח שהעלויות הזולות בו אפשרו לה למתוח את החסכונות האלו כמה שיותר.

כן חשוב לי לציין שהיא לא היתה חלילה מישהי פזיזה כלכלית שהיתה מבזבזת כל כסף שהיא היתה מרוויחה על טיולים. היתה לה דירה שהיתה בבעלותה לדעתי בחיפה, שנקנתה בסוף שנות התשעים או תחילת שנות האלפיים כשמחירי הדירות היו עדיין שפויים יחסית. הדירה הזו היתה מושכרת בתקופה שבה היא התגוררה בארה״ב – מה שנתן לה לא רק יציבות ובסיס כלכלי מסוים, אלא גם כנראה הכנסה נוספת לתקופות שבהן היא טיילה.

כשאני הייתי בת 26 – 27, היא סיפרה לי באחת השיחות שלנו שהיא היתה בת 34. אני חושבת שבגיל ארבעים ומשהו או כמעט חמישים, הבדל של שבע שנים מרגיש הרבה פחות משמעותי, אבל אני חושבת שבאותה תקופה, לפחות עבורי – הוא הרגיש ממש כמו שלב לחלוטין אחר של החיים.

למשל אחת החוויות שלה היתה העובדה שכרווקה ללא ילדים, היא התחילה להרגיש שהיא והחברות שלה מתחילות להתרחק כי הן כבר היו נשואות עם ילדים שמן הסתם היו בגיל הזה ברובם תינוקות או פעוטות. במצב כזה, היה להן קשה הדדית לתחזק את הקשר בגלל השוני הזה.

אני מצידי עדיין הרגשתי שהחברות שלי שהיו ברובן בערך בגילי ואני נמצאות באותו שלב בחיים – בין אם היה מדובר על שאר החברות שהיו לי באטלנטה, או אלו שהשארתי מאחור בישראל. בדיעבד אני מבינה שזו לא בהכרח היתה תחושה נכונה, ושכמה מהחברות שלי בישראל כבר היו במערכות יחסים רציניות או כבר התחתנו. בעצם, בדיעבד האדם היחידי שהכרתי אז שלא התחתן בזמן הרילוקיישן שלי היה הידיד המופרע שלי מהתור שהרגיש שהוא בן אדם מאוד מקורי שמורד במוסכמות, וגם הוא התחתן תוך שנה מאז שחזרתי ארצה.

בדיעבד, גם אני מצאתי את עצמי שנתיים או שלוש שנים לאחר החזרה שלי לארץ במצב שהיה דומה למצבה של מ. אבל מצד שני, במקום לראות בזה משהו מפחיד, כיום אני דווקא מעריכה את היכולת שלה להבין שהיא עדיין מעדיפה את החופש שלה לעבוד בצורה דינאמית בלי להתחייב למקום עבודה מסוים ואת האהבה שלה לטיולים גם בגיל שכבר מצפים ממנה להיות אישה נשואה ואמא.

ואני מודה שאני סקרנית לשמוע מה קרה הלאה – האם היא בסוף באמת התחתנה ו / או הפכה לאמא? לצערי אין לי דרך לדעת, כי הקשר בינינו התנתק בזמנו.

אחרי אירועי הימים האחרונים, ברור שהחזית בצפון מתחממת – לעומת החזית בעזה שנשארת כבר באו וסטטוס תקופה ארוכה.

אמנם יש מו״מ שאמור להביא להפסקת אז בעזה ולשחרור חלקי או מלא של החטופים מעזה, אבל נראה שהוא תקוע, ולא רק בגלל ביבי אלא גם (או אולי אפילו בעיקר) בגלל הדרישות של החמאס וחוסר המוכנות שלו להתגמש.

ובמצב שבו תשוןמת הלב מועברת צפונה – יש אולי סיכוי שהחטופים שעדיין בעזה יישכחו. והבעיה פה מורכבת, כי יש גבול לכמה ישראל מסוגלת לקדם את המו״מ לשחרור שלהם (תוך שמירה על בטחון המדינה) אם החמאס לא מוכן להגיע לפשרה בנושאים שהם קריטיים לישראל.

ומצד שני, אסור להפחית מהחשיבות של החזית הצפונית. גם אם נמנע עכשיו ממלחמה כוללת – היא תגיע אלינו יום אחד, כי החיזבאללה הצליח להקים שם תשתיות הרבה יותר רציניות מאלו של החמאס בעזה. כן, אותו חיזבאללה שנפגע קשה ברמה של חוסר תפקוד מלחמת לבנון השניה ב 2006.

נכון, מבצע הביפרים ומכשירי הקשר, ומדיניות החיסולים של צה״ל – שניהם עוזרים לפגוע בחיזבאללה בצורה לא רעה בכלל. כמות ההרוגים ובמיוחד הפצועים שכנראה יתקשו להתאושש מהפגיעות שלהם מהתפוצצות מכשירי החשמל בהחלט פגעה ביכולת של הארגון, וכך גם תקיפות צה״ל שהרסו לא מעט קני שיגור של טילים, אבל זו לא פגיעה מספיק ״רצינית״ כדי לשתק את היכולות של החיזבאללה ליותר מכמה שבועות או חודשים ספורים לכל היותר.

ומה לעשות שיש אלפי אנשים מהצפון שמושפעים היום באופן ישיר מההתקפות של החיזבאללה, ועם הזמן מאות אלפים ואפילו מיליונים של ישראלים יהיו מושפעים מהטילים שלהם. והם אולי לא חטופים, אבל חובת המדינה לשמור גם על האינטרסים שלהם ושל כולנו.

אני לא אומרת שיש לי חלילה פתרון טוב למצב, או שצריך לזנוח את החטופים לטובת תיקון המצב בצפון – או ל הזניח את הצפון לטובת החטופים. אבל אסור לשכור שיש לישראל כמה נושאים לטפל בהם בזמן הקרוב, ומשאבים מוגבלים.

כפי שכבר סיפרתי, יצא לי לטייל עם החברה בעבר לטיול דומה לאלסקה בקיץ 2011.

באותו טיול לא ממש התעכבנו לטייל בחוף המערבי של ארה״ב, אלא ניצלנו כמה ימים וכמה לילות כדי להגיע לחלקים המערביים של קנדה די מהר, וגם שם מיהרנו דרך החלקים הדרומיים של מערב קנדה כדי להגיע לאיזור אלסקה ולאיזורים הצפוניים יותר של קנדה כדי להתחיל לטייל בהם ״כמו שצריך״.

בטיול הזה, דווקא כן השקענו יותר זמן בלטייל במערב ארה״ב, וכשהגענו לקנדה במקום ״למהר״ דרך החלקים הדרומיים שלה – פנינו קצת מזרחה וטיילנו בהרי הרוקיז הקנדיים במשך כמה ימים. כמובן שזה בא על חשבון דברים אחרים (למשל כמה אתרים קטנים במערב קנדה, או ביקור בשתיים או שלוש ערים קטנות בדרום אלסקה) – אבל ברגע שעזבנו את הרי הרוקיס, היינו אמורים לחזור פחות או יותר למסלול של הטיול המקורי.

אבל אז התחיל בלגן מסוים. בשלב האחרון של הטיול, היינו אמורים לבלות בערך יום וחצי בנסיעה במעבורת מעיר בשם Prince Rupert לג׳ונו בירת אלסקה. זו בעצם נסיעה שהיתה אמורה להחליף כמה נסיעות קצרות יותר שהיו לנו בטיול הקודם בין ערים קטנות בחופים הדרומיים של אלסקה שבהן שהינו כמה ימים, ובסופו של דבר שני הטיולים היו אמורים להגיע לעיר הבירה של אלסקה, ג׳ונו.

התכנון של המסלול של הטיול נעשה כמעט שנה מראש כדי שהחברה תוכל לחשוף אותו בזמן כדי למשוך מטיילים, אבל גם כדי לאפשר לה להתארגן מראש על הפרטים כמו אתרי קמפינג שונים כדי שלא יהיו תקלות. אבל מסתבר שהחברה שמנהלת את המעבורות פרסמה זמן קצר מראשלוח זמנים מצומצם יותר ממה שהחברה ציפתה – והמעבורת שהיינו אמורים להיות עליה פשוט לא יצאה.

לכן החברה ארגנה מסלול חלופי שכלל כמה מקומות אחרים – שבתיאוריה היו אמורים לעניין אותי יותר כי לא הייתי בהם. אבל באיזור הראשון שבו היינו, המסלולים פשוט היו קשים מידי. עשינו קמפינג בפארק בשם Muncho Lake Provincial Park שממנו היתה גישה לכמה מסלולים ב Stone Mountain Provincial Park שכמו שנתן להבין מהשם – הוא פארק הררי, והמסלולים בו הם כולם בעליה.

אני לא הייתי היחידה שלא התלהבה – גם ג׳ולי ולארי, שני מטיילים אחרים שהיו לא רזים – לא ממש יצאו למסלולים אלא ניצלו את הזמן כדי לשבת על החוף של האגם שלידו עשינו קמפינג ואולי גם קצת לשחות. אבל חלק מהמטיילים כן התלהבו – ולאור ההתלהבות שלהם המדריך החליט להשאר בבוקר עוד כמה שעות בפארק כדי לאפשר לאנשם שרצו לטייל בו עוד – ואפילו להדריך בעצמו מסלול מסוים שהוביל לאיזשהו אגם הררי (למרות שאני, ג׳ולי ולארי לא היינו היחידים שבחרו להשאר באתר הקמפינג באותו הבוקר).

---

אני לא יודעת אם זה נעשה מהתלהבות על כך שאנשים ״שמחו״ להשאר בפארק עוד כמה שעות או עצבים מסווים על אלו מאיתנו שלא – אבל המדריך הראשי רצה ״להראות״ לנו מה ״כיף״ לאלתר – ואיכשהו מישהו שמע על חוף אגם מסוים באיזור שאמור היה להיות נחמד ולכן מצאנו את עצמנו בדרך לשם.

החוף היה חביב – אבל דרש ירידה מסויימת בחול. לא דאגתי מזה במיוחד כי כבר ירדתי ועליתי כך מחופים בניו זילנד, בעליות וירידות ארוכות יותר – אבל למרבה הזוועה מצאתי את עצמי הפעם ״נתקעת״ אי שם באמצע העליה חזרה לאוטובוס כי החול דרדר אותי מעט באותו קצב שבו הצלחתי לעלות.

מכיוון שידעתי שייקח לי יותר זמן לעלות את העליה – התחלתי לעלות אותה כמה דקות לפני כולם, כך שבעצם לא היה מי שיכול היה לעזור לי, כי לא היה אף מטייל איר בסביבה. לכן העדפתי לנסות להתאמץ להגיע למעלה עצמאית, ובסוף באמת הצלחתי ושמחתי על כך שלא היו עדים להתקעות הזמנית שלי.

הפוסט הזה של תמר בן יוסף עורר בי זכרונות מתקופת סיום הצבא שלי.

החבר׳ה מהיחידה שלי קנו לי כמתנת שחרור יום כיף במה שהיה אז מולה סנטר – חברת איפור וטיפוח שקרסה בערך עשור לאחר מכן.

אני חושבת שכבר כתבתי פעם על החוויה – יום שהיה אמור להיות יום פינוקים וכיף הפך ליום מכירות מאוד אגרסיבי. והתוקפנות הזו של למכור כמה שיותר בעצם הפכה את הטיפולים בו ללא פרקטיים בהרבה מובנים.

קחו למשל את התספורת שהיתה לנו כחלק מהחבילה. החבילה כללה תספורת בסיסית, בלי מה שמכונה ״טיפולים כימיים״ – שזה אומר צביעה, סלסול, החלקה או כל טיפול אגרסיבי אחר.

וכמובן שלא היתה אישה שלא יצאה מה״אבחון״ הראשוני של הספר בלי לפחות שתי המלצות לטיפולים כימיים כאלו. לי למשל המליצו על סלסול של השיער, ו״שטיפה״ שלו (שזו בעצם צביעה רק קלה יותר) בצבע חציל שהיה אז מאוד פופולרי (למרות שבעיקר עבור נשים בגיל של אמא שלי).

הבעיה? לפחות בכל מה שקשור לסלסול – אם לא מתחזקים אותו וממשיכים לסלסל את השיער, אז נוצר מצב מגוכח שבו חלק מהשיער מסולסל וחלק לא, וכשמדובר על שיער שהוא לא שיער מאוד קצר אלא אפילו רק עד הכתפיים – התוצאה של זה נראית מגוכחת לחלוטין.

אני מניחה שכגרסא יחסית מאוד קלה של צביעה, וויתור על ״שטיפה״ נראה הרבה פחות דרמטי, אבל אני מניחה שאם היה מדובר על צביעה אמיתית – התוצאה היתה דורשת או המשך צביעת השיער, או תקופה ארוכה שבה השיער נראה מאוד גרוע כשחלק ממנו צבוע וחלק לא.

היו שם נשים שהיה ברור שמבחינתן הן מטפלות בשיער שלהן בטיפולים כימיים כאלו באופן שוטף, ועבורן ההמלצה על טיפולים כימיים חדשים או חילופיים לאלו שהן כבר עושות יכלה להיות מאוד פרקטית ולכן כנראה גם נכונה.

אל עבור מישהי כמוני, שברור היה שהיא לא צובעת שיער ולא מסלסלת אותו או מבצעת כל טיפול כימי אחר – הצעה כזו יכולה להיות מאוד בעייתית כי אני לא בהכרח אהיה מוכנה להתחייב להמשך הטיפולים לכל החיים על סמך ייעוץ של כמה דקות שאחריו אני צריכה להחליט באופן מיידי על האם אני מעוניינת בטיפול או לא.

אני מניחה שגם התחושה שהמקום מסנה לסחוט כמה שיותר כספים ולכן ממליץ על כמה שיותר שירותים בתשלום (ולכן גם משפיעה על ההמלצה של הספר, שלא ממליץ בהכרח מסיבות מקצועיות נטו), ואולי הציפיה שאקבל כל המלצה של ספר שהוא כביכול מבין גדול וידוע בתחום מתוך הערצה – כל אלה גרמו אצלי להרבה אנטי, וכמובן לסרב להצעה.

וכיום כשכבר יש לי כבר כמה וכמה שערות לבנות, אני עדיין לא משתמשת בשטיפות או צבע לשיער – ויש לי תחושה שחלק מזה נובע עדיין מההתנגדות לסיטואציה הזו שנוצרה אז.

---

כמה שעות לפני הטיפול הזה אצל הספר, היתה לי גם פגישה עם מאפרת מקצועית. והיא כמובן היתה מחויבת לאפר אותי בצורה מלאה כולל מייקאפ, ופודרה, ושפתון – וכמובן אייליינר לעיניים.

נשים אולי מבינות שאייליינר לעיניים זה משהו שדורש הרבה מאוד ניסיון בלצבוע את הקו שלו בצורה טובה, ומי שלא מתורגלת בזה, ייקח לה זמן להגיע לתוצאה ראויה. ואני אישית סובלת מהפרעת למידה בשם דיסגרפיה בגלל קושי מסוים בקואורדינציה העדינה שלי, מה שאומר שלי יהיה מאוד קשה ללמוד את זה, וגם אם איכשהו אצליח, זה ייקח המון זמן.

יש תחליף לאייליינר בצורה של עפרון שהרבה יותר קל לשימוש, אבל מן הסתם עפרון כזה זול משמעותית, ובמיוחד כשהמאפרת החליטה שבמקום להשתמש באייליינר מסחרי – היא תיקח שתי אבקות צבע שלרוב מיועדות לצביעת העפעפיים ותערבב אותן עם מים כדי ליצור אייליינר בצבע מיוחד.

מה שבמקביל לקושי ליצור אייליינר בטקסטורה הנכונה (לא רטוב או יבש מידי), זה גם מבזבז יחסית הרבה חומר.

ומעבר לזה, הייתי אז בת עשרים, עם עור שתמיד היה בריא – והיה ברור שאני לא מתאפרת ביום יום. באמת שלא היה צורך בלאפשר אותי איפור מלא בבת אחת – במיוחד כשהיה ברור שזה נעשה כדי למכור לי כמה שיותר מוצרים אחרי כן.

---

בשני המקרים, הליכה על טיפול ״קליל״ יותר היה כנראה עוזר להם למכור לי מוצרים – גם מבחינה תודעתית וגם מבחינה פרקטית. רק שמנטליות המכירות הישראלית של אז (וגם של רבים היום) כנראה מעודדת לחץ מהסוג הזה – בלי לחשוב על כך שאצל רבים הוא ייצור ״אנטי״ שיימנע מהם לקנות משהו בכלל באותו רגע, ובהחלט ימנע מהם לחזור בעתיד לקנות קניה חוזרת.

בעבר הטקטיקה הזו היתה מאוד פופולרית אצל נשות מכירות של מוצרי קוסמטיקה בחנויות הפארם למיניהן. לקח לחברות ששלחו אותן שנים להבין עד כמה נשים לא רק שלא קונות כך, אלא נמנעות מלהכנס לאיזור הקוסמטיקה רק כדי לא להתקל באחת המוכרות האלו מחשש לתקיפה שלהן.כיום כמובן שהנציגות מנומסות ועדינות בהרבה.

אבל עדיין מנסים למכור לנו לא מעט קוסמטיקה וטיפוח – ועם הזמן, יש יותר ויותר טיפולים שהופכים להיות יותר נגישים ופופולריים, חלקם על סף הניתוחים הפלסטיים והתחום הרפואי. וכל מי שלא מעוניינת להגרר לכל הטרנדים האלו – הופכת בלית ברירה למוזנחת.

אז אולי היה נחמד באותה תקופה של ״סבתות״ שתמר כותבת עליה, שלא נכפה עלינו כל הטיפוח הזה?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

לפני עשרים שנה עדיין התגוררתי בארה״ב, אבל ידעתי שכנראה אני עומדת לחזור לארץ תוך חודש וקצת.

מאז חזרתי לישראל, ועברתי בין שתי דירות שכורות (אחת בהוד השרון והשניה בהרצליה) שהיו בעצם יחידות דיור שהיו צמודות לבתים של בעלי הדירה שלי (משהו שלא גרתי בו בעבר, גם לא בישראל) – ואז עברתי לדירה שהיא בבעלותי (במרכז רמת גן).

החל מהדירה השכורה השניה שלי בהרצליה, גם אימצתי כמה חתולים. בהתחלה זו היתה טושי, אליה הצטרפה באפי ברגע שעברתי לדירה משלי. כשטושי מתה, הצטרפה אלינו השמנמנפוצית ואז לוקוס – וכשבאפי מתה גם תומאס הקטון. מאז השמנמנפוצית חלתה ומתה לפני בערך שנה, אבל לוקוס ותומאס עדיין פה.

גם עברתי שלושה מקומות עבודה מאז – וכרגע אני בחיפוש אחרי מקום העבודה הרביעי.

עברתי גם כמה מערכות יחסים, אבל לא כאלו משמעותיות (לצערם של ההורים שלי), או כמו שקוראים לזה באנגלית: ״לא משהו ששווה לכתוב עליו הביתה״.

ומסתבר שגם החלפתי לא מעט חברים בתקופה הזו – כי באופן טבעי למדי (ולצערי) הקשר שלי עם החברות בארה״ב התנתק מסיבות שונות. יש לי כמובן עדיין קשר עם החברים שלי מלפני המעבר לארה״ב, אבל בגלל הבדלים גיאוגרפיים ובסטטוס בחיים – הקשרים שלנו דלילים משמעותית ממה שהם היו פעם. יש לי קצת חברים יותר חדשים באיזור שבו אני גרה, אבל הייתי שמחה ליותר.

ובאותה מידה, עברתי מתקופה שבה היו לי כמה חתונות בכל קיץ, לתקופה שבה בקושי יש לי אירועים בקיץ וגם לא את הקנסות שלצידם. אני מניחה שבאותה מידה הזוגות שהתחתנו לפני עשרים שנה גם עברו כמה שלבים בחיים – הפיכה להורים, הרבה ציוני דרך לילדים עצמם (החל מכניסה לבית ספר ואולי אפילו גיוס לצבא עבור הבוגרים מביניהם),

חשוב לי לציין, אני אישית מאוד לא מאמינה להציק לבני המשפחה של נבחרי ציבור, בין השאר כי רובם לא בהכרח בחרו באורח החיים הציבורי הזה. זכותם של בני או בנות הזוג של הנבחרים ובמיוחד של הילדים שלהם לחיות בבטחה.

לכן אני אישית מסכימה עם גאולה אבן שההודעות והשיחות הזועמות שהיא מקבלת (שחלקן אפילו מאיימות) הן לא במקום. בעיני אין שום מקום ושום לגיטימציה לאלימות (מילולית או פיזית) במרחב הציבורי, גם אם הביביסטים מתנהלים כך.

אבל משהו כן מפריע לי בהתנהלות של גאולה. כי זו לא הפעם הראשונה שבה היא מתלוננת על הודעות כאלו שהיא מקבלת כשעולות ידיעות על כך שבעלה, גדעון סער, מנסה להצטרף לממשלה של ביבי. היא כבר כתבה על זה בעבר, לפני חודש וקצת – בתחילת אוגוסט.

ולפחות בכתבה הראשונה שלה גאולה טורחת לציין שלא רק המתנגדים לביבי שולחים אליה הודעות כאלו, אלא גם ביביסטים שלחו (ושולחים) לה הודעות בגלל שסער מסומן כאויב של ביבי הרבה לפני שהוא פרש מהליכוד.

אבל אני לא רואה את גאולה מבקשת מפעילי ביבי להפסיק לאיים עליה, אלא רק מאלו שמתנגדים לו. וזה צורם בעיני, בין השאר כי ברור לי שההצקות של תומכי ביבי לא בהכרח נעשות בצורה עדינה או פחותה מאלו של המתנגדים לביבי.

אולי זה נובע מרצון להתנחמד למחנה הביביסטיֿ או לפחות מרצון להמנע מעימות מולו?

הרי בואו ונודה בעובדות: למרות ההצלחה המסחררת הראשונית של הפרישה של גדעון סער מהליכוד (שבה הסקרים הראשוניים הראו שיש לו אפילו סיכוי להפוך לראש הממשלה הבא), כיום הוא אפילו לא מדשדש בסקרים – אלא פשוט נעלם מהמפה הפוליטית.

והדרך היחידה שלו כיום לשרוד בפוליטיקה הוא להצטרף מחדש לליכוד – ולהתחיל להראות הישגים וכוח, בין אם הוא יישאר בליכוד לטווח הארוךֿ, ובין אם ביבי ייפטר ממנו בשלב מסוים וסער יאלץ לעזוב שוב את הליכוד.זו פחות או יותר הדרך היחידה שנראה שבה הוא יוכל להישאר רלוונטי עד היום שבו ביבי יעזוב את המערכת הפוליטית.

ובמצב כזה, המשמעות של לעצבן ולהרגיז את תומכי ביבי כנראה אומרת שמהלך ההצטרפות מחדש של גדעון סער לליכוד פשוט לא יקרה.

מצד שני, מעבר להודעות האלימות האלו – התחילו לא מעט הפגנות ליד ביתו של גדעון סער, שאני מניחה שגם הן מטרידות את מנוחתה של המשפחה לא מעט, וייתכן שאפילו מטרידות הרבה יותר מאשר ההודעות האנונימיות שמתקבלות בטלפון.

אבל סערת הרגשות הזו מובנת – כי מדובר על אנשים שלדעתם סער עצמו מבין ומסכים עם דעתם שהמשך פעילות הממשלה הנוכחית הוא מסוכן למדינה, בין השאר כי הוא התבטא כך בעבר לא פעם. במצב כזה, הכעס עליו שהוא מנצל את הסיטואציה לרווח פוליטי מובן מאוד.

וזה מעבר לעובדה שפוליטיקאים תמיד אוהבים להגיד שהם פועלים לטובת הציבור – ממש כפי שגאולה כותבת בכתבה שלה. ועקרונית יכול להיות שההשפעה של גדעון סער בממשלה תיטיב עם הציבור (אם נניח שגם בלעדיו הממשלה לא תיפול). יכול להיות שההצטרפות שלו ושל הסיעה שלו תעזור להחליש את בן גביר ואולי תגרום לו לעוף מהממשלה, או לפחות למתן את ההתנהגות שלו. יכול להיות שהוא דורש להיות חלק משפיע מאוד על המהפכה המשפטית כדי שהוא יוכל למתן אותה משמעותית ולחסל את החלקים הגרועים בה.

אבל בואו נודה – אלו דברים שהוא בוחר מתוך אינטרס כדי שהוא יוכל להציג הישגים לקראת הבחירות הבאות. הוא רוצה להיתפס כמי שהשפיע על הממשלה וההתנהלות שלה לטובת הציבור, כדי למשוך בוחרים. אבל הוא בוחר להצטרף לממשלה כדי או להצטרף מחדש לליכוד כי הוא הבין שהוא לא מצליח למשוך בוחרים במפלגה עצמאית ולכן מציל לעצמו את הקריירה – או אם הוא מניח שביבי לא יתן לו להצטרף לליכוד לאורך זמן במיקום משמעותי, והוא מנסה בכל זאת לקטוף הישגים כדי לנפנף בהם לקראת הבחירות הבאות, בתור מישהו שרץ עצמאית או בתור מי שיצטרף למפלגת ימין חדשה.

ושוב אני אומרת: אלימות מילולית או פיזית כלפי בני משפחה של נבחרי ציבור היא לא מתקבלת על הדעת. וחבל לי שיש חלקים בציבור שמתנגד לביבי שהפך לכת ממש כמו הביביסטים, ומתחיל להתנהל באלימות שמקבילה לזו של הביביסטים הקיצונים שרובנו מתנגדים לה קשות.

אבל קצת קשה לי עם ההיתממות של גאולה לגבי הסיטואציה, גם אם היא מסרבת להיות מעורבת בהחלטות של בעלה לגבי המשך הקריירה הפוליטית שלו.

״בואו לאכול איתי״ היא תוכנית ריאליטי ישראלית שמתבססת על תוכנית בריטית במקור.

העקרון מאחורי התוכנית הוא מאוד פשוט: בתוכנית היחידים ישנם חמישה אנשים שגרים בערך באותו איזור גיאוגרפי (או לעיתים פשוט חמישה אנשים ששומרים כשרות למשל, למרות שבחלק מהעונות הכשרות נכפתה על כל המשתתפים), ובעונת הזוגות נבחרים שלושה זוגות. כל אחד מהמארחים (בין אם אלו יחידים או זוג) מבשלים ארוחה שמורכבת ממנה ראשונה, מנה עיקרית, וקינוח – כשלא פעם בין המנה העיקרית והקינוח יש תוכנית בידור כזו או אחרת.

כל זה בקריינות משעשעת של שי אביבי.

כמובן שלא פעם הליהוק נועד כדי לגרום לחיכוכים. באחת העונות למשל ליהקו זוג ימני קיצוני (שמגדירים את ביבי כ״שמאל״) שעובדים עם בנצי גופשטיין בארגון להב״ה (שנועד כדי למנוע התבוללות) – עם זוג מרמלה שבת הזוג היתה יהודיה ובן הזוג היה ערבי נוצרי.

אותה במידה יש לתוכנית חיבה ללהק טבעונים מיליטנטים במיוחד – ולצידם קרניבורים מושבעים שמבחינתם כל אוכל שהוא לא בשר הוא לכל היותר אוכל של האוכל שלהם. או חולי ניקיון עם אנשים שלא ממש אוהבים להוריד אבק, לשטוף כלים, או חלילה לטאטא את הרצפה מהפרווה של הכלבים (ברבים) שלהם. או זוג מבוגרים שמרנים במיוחד – לצד זוג לסביות שאחת מהן היא אישה טרנסג׳נדרית.

וכמובן יש את ה״טיפוסים״ – למשל סכסכנים כרוניים, מהסוג שלא פעם אחר כך מוצאים את עצמם בריאליטי אחר שבו הם מסתכסכים עם אחרים תמורת הרבה יותר רייטינג.

ובאותה מידה יש אנשים שרוצים את הפרסום כדי לקדם את עצמם, כמו למשל מאמנת ריצה והרזיה שמצטרפת לתוכנית כדי להראות איך היא מבשלת טעים גם בבישול דיאטטי, שאותו היא מתמחרת הן בקלוריות והן בכמה פעילות גופנית בעצימות כזו או אחרת צריך לבצע כדי לעשות אותה. בואו ונגיד שמשום מה היא חיה באשליה שהיא תנצח כך, אבל זכתה בעיקר לפרצופים עקומים, במיוחד אחרי שהמשתתפים והצופים גילו שהיא מתלבטת לגבי כל כפית סוכר שהיא עלולה להוסיף למנות שלה.

---

ואז היה את גדי.

שמו המלא הוא גדי חפר, וכיום הוא עוסק ב״אומנות בפירות״ וכריזה במשחקי כדורגל, אבל בתקופה שבה הוא הופיע בתוכנית הוא רצה להפוך לכוכב הילדים הבא בשם ״דאנסי גדי״.

ודאנסי גדי מאוד האמין באמירה האמריקנית Fake it til you make it, וניסה להציג את עצמו בתור כוכב מאוד מוכר שרק במקרה המשתתפים האחרים בתוכנית לא מכירים אותו.הוא מבחינתו קולגה של יובל המבולבל ברמה שיש לו את המספר האישי של יובל, רק שלא נעים לו להתקשר ליובל בערב בזמן שהוא מופיע.

ואז היה שם את איציק כרסנטי – אחד שאוהב לעצבן אחרים ולעורר אקשן ומריבות, וגילה מהר מאוד שגדי הוא קורבן מאוד נוח לעלבונות שלו. ואיציק שם לעצמו למטרה לעורר את גדי מהאילוזיה שמישהו באמת מאמין לו שהוא כוכב ילדים. וזה נגמר בהרבה מאוד דרמות מצד גדי, ברמה שבה הוא יכול היה לשקול להפוך להיות כוכב בטלנובלה.

בסופו של דבר איציק הפך להיות הכוכב שהצליח לפרוץ מהתוכנית ולהפוך להיות דמות בולטת ב״אח הגדול״ באחת מהעונות הבאות שלה. גדי מצידו הואשם כמה שנים אחר כך בהטרדה מינית של כמה מהרקדניות שלו, וכפי שכתבתי הקריירה שלו ככוכב ילדים כבר מזמן לא פעילה

בטיולים הקודמים שלי בארה״ב דרך החברה שבה טיילתי העפם באלסקה, היינו מידי פעם עוצרים בסופרמרקטים מקומיים לאורך המסלול כדי שהנהגים יוכלו לרכוש מוצרי מזון לימים הקרובים לארוחות המשותפות שלנו, ואנחנו יכולנו לקנות ממתקים, אלכוהול או כל פינוק אחר – או כמובן להשתמש בשירותים שהיו בסופר. העצירה לרוב הסתכמה בעצירה של שעה עד שעה וחצי לכל היותר (לרוב פחות), שבהן יכולנו גם להישאר באוטובוס אם בא לנו.

אבל בטיול הזה היו לדעתי 3 – 4 עצירות מקבילות להתארגנות – רק שהן היו מאוד שונות.

קודם כל, הן היו ארוכות משמעותית ולקחו לרוב 3 – 4 שעות, שבהן לא היינו יכולים להשאר באוטובוס. מעבר לזה, העצירות היו במרכזי קניות אמריקניים או קנדיים טיפוסיים שבהם היו הרבה מאוד חנויות על שטח מאוד גדול, אבל התחושה היתה שכדי לעבור מאיזור לאיזור היינו חייבים רכב, מה שכמובן לא היה לנו.

זה מעבר לעובדה שבגלל שהתרבות סביב מרכזי הקניות האלו כל כך מבוססת על הצורך ברכב – שאין בהם שום מקום לשבת מחוץ לחנויות, כלומר היינו צריכים לבלות כמה שעות טובות בעמידה או הליכה.

עוד סממן למשהו ״מוזר״ בטיול היתה העובדה שתמיד היינו עוצרים ליד מרכזי קניות שבהן היתה חנות בשם קוסטקו Costco שבה אפשר לרכוש בסיטונאות כמות מאוד גדולה של מוצרים מסוגים שונים (החל מבגדים ואלקרוניקה וכלה במזון) – אבל חייבים להיות ״מנויים״ של החנות כדי לרכוש בה או אפילו כדי להכנס אליה. מדובר על מנוי שבו משלמים סכום מסוים פעם בשנה כדי לקבל כרטיס בעל תנאים מסומים (יש למשל כאלו שבהם משלמים קצת יותר אבל בסוף כל שנה אפשר לקבל החזר מסוים על העסקאות). כשיש כרטיס כזה אפשר גם להביא חברים שישתמשו בוֿ למרות שמדובר אולי על חבר או שניים בכל קניה לכל היותר ולכל לעשרות אנשים.

למדריכים היתה מין הנחה מוזרה שלרובנו אמור להיות כרטיס מנוי כזה (למרות שקוטקו היא לא הרשת היחידה בארה״ב שמספקת שירותים כאלו, ויש מקומות שבהם הרשתות האחרות נפוצות או משתלמות יותר) ולכן באופן אוטומאטי היו מורידים אותנו שם. זה כאילו הם ציפו שרוב המטיילים שלהם יהיו אמריקנים או קנדים, ואולי זה היה משהו מציאותי בעולם של אחרי הקורונה ושיש בו משבר כלכלי, ולכן מטיילים מחו״ל פחות נוטים להגיע בשלב זה לטיולים שלהם.

לי היה באמת כרטיס כזה לקוסטקו בתקופה שבה גרתי באטלנטה, ושקלתי לחדש אותו לטובת הטיול, אבל איכשהו לא יצא לי. כן יצא לי לבקר באחת החנויות עם מישהי שהיה לה כרטיס כה והכניסה אותנו.

לכן היה משהו מאוד מתיש ומתסכל בחוויה הזו של ״ימי הקניות״, שלא פעם הרגישו כאילו הם באים על חשבון הטיול, משהו שלא היה קיים בעבר.