מוות במשפחה

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אצלנו במשפחה למזלנו הרב לא היו הרבה מקרים של מוות במשפחה (יש לי תחושה שאני צריכה להוסיף פה ״טפו טפו טפו״). אמנם שני הסבים שלי הלכו לעולמם כשהייתי מאוד צעירה (סבא מצד אמא כשהייתי בת שנה וחצי וסבא מצד אבא כשהייתי בת שבע), אבל שתי הסבתות שלי הגיעו לגילאים מכובדים מאוד לפני שהו הלכו לעולמן – סבתא מצד אבא הלכה לעולמה בגיל 84, וסבתא מצד אמא הלכה לעולמה קצת יותר מחודשיים לפני יום ההולדת ה 100 שלה.

בשני המקרים הסבתות שלי סבלו מאלצהיימר לפני שהן הלכו לעולמן ושתיהן היו סיעודיות, כך שבמובן מסוים המוות היה הקלה כי שתיהן לא היו אוהבות להיות במצב הזה.


לפני כמה חודשים יצא לי לשוחח עם מישהי שהיתה חברה שלי בתיכון אבל הקשר שלנו התנתק מאז.

דיברנו על זה ששתינו מתקרבות לגיל חמישים, ואמרתי לה שאני לא מרגישה כל כך מבוגרת. היא אמרה שהיא כן מרגישה, בין השאר כי ההורים שלה הלכו לעולמם בשנים האחרונות, ואמא שלה ספציפית היתה חולה הרבה מאוד שנים לפני מותה.

זה כמובן לא היה ההבדל היחידי ששוחחנו עליו – היא בין השאר ציינה שאחת האחייניות שלה ילדה ילד, מה שהפך אותה למישהי שהיא כבר ״מהדור של הסבתות״. כשאני אל הורית, והאחיינית הכי מבוגרת שלי היא בת קצת פחות מ 15 (ואני מקווה שהיא לא תלד ילדים בשנים הקרובות) כנראה שההבדל הזה בינינו מורגש.

(היו גם עוד נושאים שאני לא מפרטת מפאת פרטיות וחוסר רלוונטיות, למרות שכמובן לא ידוע לכם מי אני וכמובן שגם לא מי החברה).

איכשהו הנושא הזה של השרביט השבועי הזכיר לי את השיחה הזו, אולי כי יש משהו במעבר ״בין דורות״ שקרה לה ולא לי שגרם לה להרגיש מבוגרת יותר, וחלק מהמעבר הבין דורי הזה כרוך בכך שה״דור הקודם״ הולך לעולמו. בדיעבד גיליתי שההורים שלה היו מבוגרים משמעותית מההורים שלי, כך ששניהם הלכו לעולמם בגיל בהחלט מכובד וכזה שמבוגר אפילו מגילם של ההורים שלי כיום, למרות ששתינו בנות אותו גיל (אני בעצם מבוגרת ממנה בבערך שלושה חודשים).

אני כמובן מקווה שההורים שלי יישארו בחיים לעוד כמה שיותר שנים, למרות שברור לי שגם הם בגיל יחסית מתקדם. אולי הדבר היחידי שחבל לי עבורם זה שנולדו להם נכדים בגיל יחסית מבוגר, כך שהסיכוי שהם יזכו להיות בחתונות שלהם הוא כנראה קצת נמוך, במיוחד באלו של הילדים של אחי שהם צעירים יותר.

בדיעבד אם אני חוזרת לתחילת הרשומה ולסבתות שלי, בעצם אולי אחת הסיבות שזכיתי ליהנות מחברתן כל כך הרבה שנים היה שבתור הנכדה הראשונה של סבתא מצד אמא והנכדה השניה של סבתא מצד אבא (למרות שמי שנולד לפני היה נכד ולא נכדה) נולדתי כשהו היו יחסית צעירות, בנות חמישים וקצת. אמא שלי לעומת זאת היתה בתחילת שנות השישים לחייה כשהנכדה הראשונה שלה נולדה, ואבא שלי כבר היה באמצען.

מה מכעיס אותי בכתבות מטעם ה״טימטומופתיה״?

הכתבה הזו היא בעצם פרסומת בדמות כתבה עיתונאית על משהו שמכונה ״חוות בריאות״. ב״חוות הבריאות״ הזו עושים הרבה מאוד אבחונים וטיפולים בעזרת ״אירידולוגיה (שיטת אבחון ברפואה אלטרנטיבית), תזונה, צמחי מרפא, ורפואת תדרים״ על ידי אנשים שהם ״מורה ליוגה, ארומתרפיסטית ורפלקסולוגית בכירה״ או ״נטורופת מוסמך, הרבליסט קליני ומטפל ברפואה סינית״.

אין כאן שום הסמכה ברפואה מודרנית מבוססת מחקרים. אין פה דיאטנית שהיתה צריכה ללמוד לתואר שקשה להתקבל אליו ולעבור אותו, ואז לעבור התמחות כדי לקבל רישיון רשמי ממשרד הבריאות כדי לתת ייעוץ תזונתי. אין פה רופא שהוסמך להיות רופא ולתת פה עצות בריאותיות.

יש פה רק אנשים שעוסקים בתחומים לא מוכחים של תזונה ורפואה אלטרנטיבית, וכאלו שאין מי שעוקב אחרי ההסמכה שלהם. אין לכם שום דרך לדעת מי מטפל בכם והאם הוא באמת מוסמך לעשות את זה בלי להכניס אותכם לפינות בריאותיות לא רצויות.

כמו שיצא לי לשוחח עם n_lee לאחרונה – חלקים משמעותיים מהרפואה האלטרנטיבית תואמים את מה שאומרת הרפואה הקונבנציונלית. אוכל מעובד עם הרבה תוספים לא טבעיים כמו למשל צבעי מאכל הוא באמת לא בריא, כי יש בו יותר מידי סוכר, מלח, ושומן רווי.

אבל בחלק משמעותי מהחלקים ששונים בין שתי ההשקפות הרפואיות – הרפואה הקונבנציונלית טוענת שלא רק שהרפואה האלטרנטיבית טועה, אלא שהטיפולים שהיא מציעה יכולים לגרום נזקים.

כפי שנכתב על נושא צום המיצים בערך הוויקיפדיה בנושא – זה במקרה הטוב טיפול שלא הצליחו להוכיח במחקרים שהוא יעיל, ובמקרה הפחות טוב עלול לגרום לבעיות בריאותיות כמו עצירות בגלל המחסור בסיבים בתזונה מבוססת מיצים (שכנראה בגללה יש צורך בביצוע חוקנים בתדירות גבוהה, למרות שהשיטה מתרצת את הצורך בהן בבעיות אחרות).

אין לי בעיה אם מישהו בוחר ברפואה אלטרנטיבית אם הבחירה נעשית מתוך ידע. אבל כתבות כאלו שמציגות את השיטות האלרנטיביות השנויות במחלוקת האלו בתור משהו בריא לפי מדד אבסולוטי בלי לציין את העובדה שהנושא לא ממש כזה ושיש מי שטוען שה״ניקויים״ האלו לא יעילים ואפילו עלולים להזיק לא מוביל לבחירה מושכלת אלא בעיקר לשטיפת מוח.

האישה והכלבה

פעם מזמן כשגרתי בהרצליה, הייתי יוצאת במשך תקופה מסוימת להליכה בשדות שהיו צפונית להרצליה לכיוון ארסוף ורשפון.

בשלב מסוים, כשהתחיל החורף, הפסקתי ללכת שם כי בשעות שבהן יצאתי להליכה היה עדיין חשוך ולא היה מספיק אור כדי ללכת בשדות ולכן התחלתי ללכת ברחובות השכונה במקום זה, ואז באמצע פברואר באותה שנה הצטרפתי לחדר כושר ומאז אני מתעמלת בחדרי כושר.

אבל בתקופה שבה יצאתי להליכות, יצא לי ולשכנה שלפעמים היתה מצטרפת אלי לפגוש אישה עם כלבה גדולה, כנראה מסוג סן ברנרד, שנראה היה שגרו ברכב של האישה. נראה היה שהאישה שמחה לשוחח איתנו ושתהיה לה קצת חברה.

אני והשכנה היינו משוחחות בדרך חזרה הביתה האם יש דרך שנוכל לעזור לאותה אישה, אבל תמיד הגענו למסקנה שאנחנו לא יכולות לעזור לה אלא אם כן היא תבקש עזרה, ולפעמים דווקא הניסיון לעזור לה יכול להפחיד אותה ולכן אולי אפילו לפגוע בה בכך שהיא תחשוב שאפילו השדות שהיא והכלבה אוהבות הפכו להיות ללא בטוחים עבורן.

אין לי מושג מה קרה איתה בסוף, אבל עצוב לי לחשוב עליה ועל הכלבה שלה שחיות כך, למרות שברור לי שהכלבה היתה מאוד אהובה ומטופלת היטב, ועדיף לכלבה להיות איתה ולגור ברכב מאשר לגור בכלוב באגודה כזו או אחרת לצער בעלי חיים שזה אולי רשמית ״בית״ במובן של מבנה, אבל לא במובן של אהבה.

חשבתי לשאול את השכנה שלי לשעבר אם היא נתקלה בה שוב, אבל יש לי רושם שהיא כבר לא תענה לי כי הקשר בינינו נותק לפני כמה שנים. גם היא מישהי עם חיים לא קלים כמאכילת החתולים השכונתית – מסתבר שלפני כמה שנים היתה בשכונה מכה של תנים שהיו מגיעים לשכונה וטורפים את החתולים, ובמשך תקופה די ארוכה היא היתה יושבת בחוץ כל לילה כדי להגן על החתולים, למרות שממה שהבנתי הבעיה נפתרה מאז והיא חזרה לישון בבית.

רק חשוב לי לציין שזו לא אני, למרות שלשתינו קוראים עדי, שתינו שמנות, ושתינו מאוד אוהבות חתולים.

הטיול לאלסקה – הנהר שליד היינס

ביום שלאחר הביקור שלנו בהיינס, עצרנו להליכה ליד נהר בשם Chilkoot River. אני זוכרת שעצרנו שם גם בטיול הקודם שלי לאלסקה (משפט שעוד תקראו הרבה בחלק השני של הטיול). אבל אז עצקנו ליד ״סוף״ הנהר באיזור שיש בו אגם שבו משתקפים הרים, והשמועה אומרת שאפשר לראות שם לפעמים דובים (למרות שכנראה אפשר לראות אותם מוקדם בבוקר או מאוחר בערב, ובשני הטיולים הדענו לקראת הצהרים).

המסלול עובר עקרונית ליד נהר עם הרבה סלעים, והפעם בגלל מגבלת זמן לא הגעתי לאגם עצמו.

הספרים ואני

זה הנושא של השרביט השבועי השבוע, שמזכיר לי רשומה דומה מלפני שלוש שנים.

אני אוהבת לקרוא, אבל אני נוטה יותר לאהוב ספרים קלילים כמו הספרים של סטיבן קינג. בתור ילדה אהבתי מאוד את הספרים של אגאתה כריסטי, אבל כיום רובם נראים לי יותר מידי כמו נוסחא שדי חוזרת על עצמה (במיוחד אלו עם הבלש הבלגי הידוע לשמצה שלה, הרקול פוארו).

החריגה היחידה היא ספר בשם ״ולא נותר אף אחד״, ששמו המקורי היה ״עשרה כושים קטנים״ ששמו שונה מסיבות של נכונות פוליטית. הוא ספר שכתוב טוב, וסיפור המתח בו מקורי וכתוב טוב. וגם אין אף אחד מהבלשים הקבועים של הסופרת.

אני גם פחות אוהבת לקרוא ספרים שמישהו אחר ממליץ לי עליהם, אלא אם העלילה נשמעת לי מעניינת. משום מה לרוב המלצות לא ממש מצליחות להתאים לטעם האישי שלי, ולכן אני אישית מוותרת על המלצות של אחרים.

אני כן אוהבת ספרים שמבוססים על מציאות, כמו למשל הספרים של לורה אינגלס וויילדר על הילדות שלה, למרות שהם לא היו ביוגרפיים לחלוטין.

כנראה זו הסיבה שלא פעם אני אוהבת ספרים שכותבים עיתונאים, כמו למשל הספרים של ג׳ון קראקאוור, כי הם מבוססים על מציאות ולא פעם גם על מחקר – ועל נושאים שמעניינים את העיתונאי.

לפני שהיו אופרות סבון וטלנובלות – היו פרחים בעליית הגג

״פרחים בעליית הגג״ היה בזמנו אחד הספרים הידועים חנערות כשאני הייתי מתבגרת, ואני חושבת שאפילו אמא שלי עודדה אותי להשאיל אותו מהספריה, למרות שבדיעבד אני שואלת את עצמי למה.


הסיפור מתרחש בשנות החמישים של המאה העשרים, ומתחיל באידיליה משפחתית של משפחה שבה האמא והאבא יפים ונאים, וחיים בבית יפה עם הבן הגדול והנאה שלהם כריסטופר, והבת הצעירה והיפה שלהם קאת׳י. קאת׳י היא רקדנית בלט מוכשרת, וכריסטופר הוא תלמיד מוכשר שרוצה להיות רופא.

ואז יום אחד הילדים מתבשרים שאמא שלהם בהריון, ובאופן מפתיע נולדים לה תאומים (באותה תקופה לא היו נעשות בדיקות הריון כפי שנעשות כיום כמו למשל בדיקת אולטראסאונד, ולכן היה הרבה יותר קשה לגלות הריון עם תאומים).

קאת׳י כמובן מקנאה שהיא לא הילדה הקטנה של המשפחה, אבל כמובן בשלב מסוים מתאהבת בתינוקות.

ואז קורה אסון: האבא נהרג בתאונת דרכים ביום ההולדת שלו, וימים ספורים אחרי האסון הילדים מגלים שלאמא אין את היכולת לפרנס אותם, ולכן היא יצרה קשר עם האמא שלה – אמא (וסבתא) שהם מעולם לא הכירו.

הילדים מגיעים לבית הסבא והסבתא באמצע הלילה. אבל לא היה מדובר על בית רגיל אלא על אחוזה ענקית שנראית במיוחד בלילה כמו טירה. ומי שפוגשת אותם שם באישון הלילה היא הסבתא, שמיד מעבירה את הילדים לחדר מוסתר.

יום לאחר מכן הם מגלים סוד גדול: ההורים שלהם היו קרובי משפחה (בני דודים למחצה) שהחליטו בכל זאת להתחתן. לכן ההורים של האמא שלהם ושגם גידלו את האבא שלה (שהתייתם בגיל צעיר) העיפו את שניהם מהבית ונישלו אותם מהצוואה שלהם.

האמא מבטיחה לילדים שאבא שלה מאוד אוהב אותה, ורק צריך לתת לה כמה ימים להקסים אותו חזרה, והוא יסלח לה על הכל – והילדים יוכלו לצאת מהחדר ולהכיר אותו, ולהתחיל להנות מהעושר המשפחתי.

אבל ״כמה ימים״ הופכים לכמה שבועות, ואז לכמה חודשים. ועם הזמן, האמא של הילדים מתחילה לבקר אותם פחות ופחות, ונראה שהיא מבלה לה בעולם יותר ויותר, ובשלב מסוים אפילו מודיעה להם שהיא התחתנה מחדש (למרות שהיא לא מספרת לבעלה על הילדים). הקשר היחידי שלהם עם העולם החיצון הוא הסבתא שלהם – אישה זקנה, מרירה, קשוחה עד כדי התעללות בילדים – ומאוד דתיה שדורשת מהם צניעות מוגזמת. העונשים שהם סופגים בגלל מעשים כביכול קטנים כוללים הרעבה ושפיכה של זפת על השיער של הבנות.

עם הזמן, ״גרסת הכיסוי״ של האמא משתנה. במהלך אחד מהביקורים הנדירים שלה, היא טוענת שבמקום לספר לאבא שלה על הילדים – היא מתכננת להמתין שהוא ימות והיא תקבל את הירושה שלו (האמא שלה עשירה בפני עצמה ולא צריכה או זקוקה לירושה של בעלה).

אבל מבחינת הילדים זה אומר שהם יהיו כלואים בחדר השומם כמה שנים – ושני הילדים המבוגרים, כריסטופר וקאת׳י, כבר מתבגרים, וחווים את ההתעוררות המינית שלהם אחד עם השני בסצנת אונס.

בסופו של דבר, הילדים מתחילים להתכונן לברוח בכך שהם מתחמקים מהחדר ומנסים לגנוב בכל פעם קצת כסף מהארנק של אמא שלהם כדי לצבור סכום שיאפשר להם לשרוד תקופה מסוימת באופן עצמאי. אבל בדרך לשם האח התאום הצעיר שלהם מת – והם בדיעבד מבינים שהוא מת מהרעלה, והם מגלים שהרעל היה בעצם בסופגניות שהם התחילו לקבל בסוף השהות שלהם בחדר. ומסתבר שמי שניסתה להרעיל ואתם היתה האמא שלהם, כי הם הפכו מבחינתה לגורם שמסכן אותה, כי בירושה שהיא קיבלה מאבא שלה היה תנאי שלעולם לא יהיו לה ילדים. מסתבר שדווקא הסבתא ניסתה להציל אותם בכך שהיא אמרה להם לא לאכול את הסופגניות הללו.


משום מה הספר הזה הפך להיות ספרות קלאסית לנערות מתבגרות. והיו לו גם כמה ספרי המשך.

שלושת ספרי ההמשך הראשונים עקבו אחרי שלושת הילדים הנותרים – כשבדיעבד השהות בחדר ״עיוותה״ אותם עד כדי כך שקאת׳י וכריסטופר הפכו להיות בעל ואישה, למרות ששני הילדים שלה נולדו ממערכות יחסים קודמות שלה (כולל אחת עם בעלה השני של אמא שלה). המשפחה של האם מנסה כביכול לחזור לחייהם בכל צורה אפשרית ולהרוס אותם, אבל זה לא עובד להם.

בסוף הספר הרביעי – כריסטופר מת בתאונת דרכים ממש כמו אבא שלו, וקאת׳י מתה די מהר אחר כך משברון לב, אחרי שהיא כביכול כתבה את קורות המשפחה בספרים.


ואז מגיע הטוויסט האמיתי בעלילה: הספר החמישי בסדרה.

הספר נכתב מנקודת מבטה של הסבתא הכביכול אכזרית של הגיבורים של הספרים הקודמים.

היא מספרת על הילדות שלה, ועל בית בובות שהיה לה שהציג חיים מושלמים כביכול. אבל כשהיא התבגרה היא הרגישה שהיא לא תקבל את החיים הללו, בין השאר כי היא היתה מאוד כעורה ולא מושכת.

האבא שלה החליט להשקיע ביכולות האישיות שלה ושילב אותה בעסק שלו, ומסתבר שדווקא הניסיון הזה משך אליה את מי שהפך להיות בעלה – גבר נאה ועשיר. אבל רק אחרי החתונה היא גילתה שהוא היה מעוניין בה יותר בגלל היכולות שלה כמזכירה ומנהלת ופחות כאישה, ולא ממש קיים איתה יחסי מין – אבל שש לבגוד בה עם כל אישה אפשרית.

למרות כל זה, נולדו להם שני בנים, אבל במקביל היה בבית מתח מסוים: האבא של הבעל התחתן עם אישה צעירה ונאה, ונולד להם בן שבעצם התחרה עם בעלה של הסבתא על הירושה של האבא באופן בלתי צפוי.

כשהאבא של הסבא מת, הסבא אנס את האלמנה – וכשהיא נכנסה להריון, היא הסתתרה בחדר שבו הסתתרו הרבה שנים אחר כך הילדים בספר הראשון, בזמן שהסבתא התחזתה להריונית, וטענה שהבת שנולדה היא הבת שלה ולא של האלמנה.

אחרי הלידה הסבא העיף את האלמנה והבן שלה מהבית בלי לתת להם גרוש, אבל אחרי שהאלמנה עצמה מתה הוא התרכך ואפשר לחצי האח שלו לחזור לחיק המשפחה – רק כדי שהאח יתאהב בבת שלו שהיא כביכול חצי אחיינית שלו, אבל היא בעצם חצי אחותו.

אלו כמובן היו ההורים מהספר הראשון, שבעצם היו חצי אח ואחות – מה שמסביר יותר טוב את ההתנגדות של ההורים למערכת היחסים ביניהם, שהיתה קרובה משמעותית מהמערכת ה״רשמית״ שהם חשבו שיש ביניהם.

זה גם מסביר מדוע הסבתא הפכה להיות כזה אדם קשוח ומריר, בגלל שהחיים שלה עצמה היו קשים ומרירים – וחלק מהקשיים האלו היו מה שהוביל לסיטואציה המוזרה שבה נולדו הנכדים האלו. אחרי שהבנו גם שהאמא של הילדים היתה בעצם ה״רעה״, פתאום סיפור הרקע של הסבתא הופך אותה לדמות כביכול פחות גרועה ממה שחשבנו עליה בספר הראשון.


בתקופה שבה לא היו טלנובלות, הדרמה המוקצנת של הספרים האלו (גם אם בתור מבוגרת ברור לי שהיא לא סבירה) היתה כנראה התחליף שלנו לזה.

הסופרת עצמה כתבה את רוב הסדרה, לפני שהיא מתה. לאור ההצלחה של הספרים המוקדמים יותר, בני המשפחה שלה החליטו לשכור סופר צללים שיסיים את הספר האחרון ויכתוב בשמה עוד סדרות דומות על גיבורות שהסביבה נגדן, ובכל פעם שיש סיכוי שהן ימצאו את האושר שלהן – משהו בעבר המשפחתי שלהן גורם להן לעוד סבל. אחרי מעקב אחריהן ואחרי הילדים שלהן, בספר האחרון בסדרה יש ספר שבוחן את המשפחה כמה דורות אחורה כדי לגלות את המקור לסודות המשפחתיים הללו שגורמים כל כך הרבה סבל, וכומבן משנה את דעתנו על כל מה שקראנו לפני כן.

הדבר היחידי שעדיין מוזר לי הוא שאמא שלי המליצה לי בתור נערה צעירה על ספר כזה שמתאר אונד, ועוד במסגרת גילוי עריות…

יומולדת חמישים שאני לא הולכת לחגוג כמו שציפיתי

כמה חודשים לפני יום ההולדת ה 45 שלי, ב 10.11.2019, יצאתי לטיול בניו זילנד. מכיוון שיצאתי לטיול בנובמבר אבל כבר קבעתי אותו בפברואר, התחלתי לצאת מסוף השבוע אחרי ההזמנה להליכות ארוכות בסופי השבוע, בעיקר כדי להתכונן למסלולים הארוכים שצפויים לנו בניו זילנד.

ובעיקר היה מדובר על מסלול בשם Tongariro Alpine Crossing שהוא מסלול של 19 – 20 ק״מ שלרוב מבצעים אותו מצד אחד של המסלול שבו יש בהתחלה עליה מאוד רצינית (שחלק ממנה נקרא ״גרם המדרגות של השטן״), אז ירידה תלולה של גבעה שיש בה הרבה אבנים קטנות ומשוחררות – ולאחר מכן הליכה מאוד ארוכה בירידה יחסית קלה עד לסיום המסלול.

בתמורה לזה מקבלים כמובן נופים מהממים, ותחושת הישג בכך שסיימתם טרק מאוד מרשים ומאוד מאתגר.

בסופו של דבר לא היתה לי כוונה לנסות את המסלול (לרווחתו של המדריך שלנו) בגלל שהיה ברור שגם אחרי הוספת ההליכות הארוכות האלו – רמת הכושר שלי רחוקה מלהספיק כדי לשרוד את ההליכה בו, במיוחד בזמן המוגבל שהיה לנו למסלול בטיול עצמו בתור טיול מאורגן. הזמן עצמו היה גם קצר משמעותית מההערכות שקראתי שלוקח לעשות את המסלול (לדעתי נתנו לנו במסגרת הטיול בערך שבע שעות כשההערכה המקורית באתר עצמו למסלול היא לרוב תשע שעות בממוצע, כשיש כמובן אנשים שהוא לוקח להם יותר זמן), כנראה מתוך הנחה של החברה שמי שמגיע אליהם כנראה יהיה עם כושר יחסית גבוה ויהיה מסוגל לבצע את המסלול בזמן קצר יותר.

אבל אפילו המטיילים עצמם כנראה חששו שאנסה לצעוד במסלול ואגרום להם לעיכוב או אפילו שהם יאלצו לעזור לי לעבור אותו בשלום ובכך תפגע החוויה שלהם. אחת מהן, מטיילת הולנדית מבוגרת שהייתי ביחסים טובים אותה והיתה מאוד ישירה ״תפסה״ אותי בוקר אחד לשיחה ואמרה לי שלדעתה לא רק שבקושי אצליח לשרוד את המסלול, אלא הוא ״ישבית״ אותי עד סוף הטיול. אמרתי לה שאני מסכימה שלא אצליח לעשות את המסלול אבל גם שלדעתי רמת הכושר שלי גבוהה לעומת מה שהיא חושבת, לפחות במובן הזה שהייתי מתאוששת מהמסלול הרבה יותר מהר ממה שהיא חושבת וזה כנראה היה לוקח יומיים או שלושה לכל היותר.

לצערם של שאר המטיילים, המסלול לא היה זמין גם עבורם ביום שבו הוא תוכנן בגלל תנאי מזג אוויר גרועים. אבל משהו בחוויה גרם לי לקרוא יותר על המסלול, וגיליתי שלמרות הקושי שלו – יש אנשים בכל הגילאים שעשו אותו. סביר מאוד להניח שהמטיילים המבוגרים יותר התאמנו כדי להכנס לכושר לפני שהם ניסו לטייל בו, ויכול להיות שהם ביצעו אותו בליווי של מדריכים מקצועיים שעזרו להם והכווינו אותם, אבל קראתי גם על אנשים בני 94 שהצליחו לבצע אותו.

ואז קראתי את הפוסט הזה של יפה כפיר – מישהי בת חמישים פלוס עם ברך לא משהו שביצעה את המסלול, עם התנשפויות בעליות, והליכה יחסית איטית, וברך לא משהו. וזה נתן לי רעיון – אני רוצה להכנס לכושר ובסביבות יום ההולדת החמישים שלי אחזור לניו זילנד לחוויה מתקנת שבה אצעד במסלול הזה, וגם אשלים כמה מסלולים ואיזורים אחרים שלא הספקנו בטיול או אחזור על מסלולים אחרים וקלים יותר שעשיתי בטיול אבל לא הספקתי לעשות עד הסוף או בצורה יותר יסודית.


כהערת ביניים, אני מודה שיש משהו בניו זילנד שקצת הפריע לי, והוא שיש לא פעם טרקים כאלו שמוגדרים עם לוח זמנים מאוד לא גמיש שבו צריך להספיק ללכת לא מעט קילומטרים ביום כדי להגיע לנקודת הסיום של הטרק או לפחות לעצירה באמצע שבה יש בקתות שאפשר לישון בהן, והם דורשים כושר גופני גבוה לא בהכרח בגלל קטעים טכניים קשים שיש בטרק אלא נטו בגלל כמות ההליכה שיש בהם.

אולי זה כך בטרקים בהרבה מקומות בעולם ולא רק בניו זילנד, אבל אני חושבת שזה מונע מהרבה אנשים עם רמת כושר נמוכה לטייל בהם בגלל האתגר שבמרחקים. שוב, אני לא מדברת על טרקים שדורשים למשל עליות מטורפות או קטעים טכניים קשים של עליה על סלעים או דברים אחרים שהם לא הליכה נטו, אלא בעיקר כאלו שאני למשל הייתי מסוגלת להתמודד עם הליכה בהם אם רק לא הייתי נדרשת ללכת 20 ק״מ ביום כמה ימים רצוף אלא למשל רק 10 – 15 ק״מ.


אבל מאז שחזרתי מניו זילנד קרו החיים, ובמקום שאנצל את השנים מאז הטיול ההוא לניו זילנד לשפר את הכושר הגופני שלי – נוצר מצב שבו עליתי בצורה מאוד רצינית במשקל כמו שכתבתי ברשומה הזו, וגם הכושר הגופני שלי התדרדר בצורה מאוד קשה במקביל.

נכון, בחודשים האחרונים אני במגמה של ירידה במשקל, אבל גם ברור לי שזה תהליך שייקח זמן – ומניסיון אישי, מדובר לא פעם על איזון מאוד עדין בין קיצוץ קלורי לבין היכולת שלי להתמיד בו לאורך זמן, וקיצוץ קלורי או משמעותי מידי במה שאני אוכלת (כדי לזרז את התהליך) יכול להוביל לכך שאפסיק תוך כמה שבועות לשמור על אורח חיים בריא ואולי אפילו ״אפצה״ את עצמי על הסבל ובמקום לרדת במשקל – להתחיל להעלות שוב.

ואני לא יודעת מה הלאה.הייתי מאוד רוצה יום אחד אוכל לחזור לניו זילנד ולצעוד במסלול הזה, אבל קצת קשה לי לתת לעצמי לוחות זמנים לזה…

הטיול לאלסקה – היינס, העיר הכי משעממת באלסקה?

היעד הראשון בחלק השני של הטיול שלנו היתה העיר היינס Haines.

בניגוד לג׳ונו וסקאגווי שהיו הערים הקודמות שביקרנו בהן באלסקה (ולמען האמת גם לעומת עיר קארקוס הקנדית), העיר עצמה לא ממש מעניינת, ואין בה ממש הרבה אתרי תיירות.

האטרקציות העיקריות בעיר הן מסלולי הליכה סביב העיר – וכל מיני טיולי הרפתקאות, כמו למשל טייס במטוסים קטנים לפארק הלאומי Glacier Bay National Park.

בטיול המקורי שלי גם בילינו בהיינס. גם אז הציעו לנו טיסה במטוסים קטנים ובהתחלה לא רציתי, אבל כשהתחרטתי כבר היה מאוחר מידי וכבר לא היו מקומות על המטוס. כביכול הפעם יכולתי לטוס, ולא מעט מהמטיילים בחרו בפעילות הזו – אבל אני מודה שקצת חששתי שזה לא יהיה אפשרי בגלל המשקל או שהעלות עבורי תהיה גבוהה משמעותית בגללו ולכן ויתרתי מראש בלי לבדוק פרטים.

לכן מה שבעצם נשאר לי לעשות היה להשאר בעיר – ובפעם הקודמת, יצא לי לצאת לצעדה על החוף בחברת שני מטיילים ישראליים, שרה ומשה.

שרה היתה אישה מקסימה בת חמישים ומשהו, ומשה היה בעלה בן השמונים ומשהו. הם נהנו לטייל יחד, למרות ששרה היתה מטיילת מאוד חזקה, ומשה היה בן שמונים ומשהו ולא היה צעיר לגילו, והאט אותה משמעותית.

לשרה כן היה חשוב להשתתף בבישולים ובניקיונות יותר מאחרים כדי לכפר על כך שמשה לא יכול היה לעזור, למרות שרוב האנשים מאוד חיבבו את משה והיו סלחנים לגבי העובדה שהיה לו קשה לעזור.

יצא לי לטייל איתם לא מעט, וכשביקרנו בהיינס – יצא לנו ללכת במסלול קל יחסית ליד החוף, וחשבתי לבקר בו שוב.

אבל הפעם פשוט לא יכולתי להגיע אליו. ביום וחצי שבו ביקרנו בעיר. ביום הראשון ירדנו במרכז העיר כדי לאפשר לרוב חברי הקבוצה לאכול משהו לפני שהם טסו במטוס הקטן, ומי שנשאר יכול היה לסייר בעיר או לצאת למסלול קצר סביבה. ביום לאחר מכן ירדנו שוב באותה נקודה כי המדריך הראשי רצה לאפשר למטיילים לצעוד במסלול שהוא מאוד אהב לראש גבעה באיזור שממנה יש תצפית יפה – משהו שלי אישית כנראה היה קשה מידי לעשות.

אבל הנקודה הזו היתה במרחק של בערך שלושה ק״מ מתחילת המסלול שאני רציתי לעשות – ולא ממש היתה לי דרך להגיע לשם. הליה לשם ברגל היתה מוסיפה לי בסה״כ שישה ק״מ של הליכה מה שאומר היה שלא ממש היה לי כוח ללכת במסלול עצמו. אוטובוס לשם לא היה, בעיר לא ממש היתה תחנת מוניות – והמדריכים לא ממש חשבו או רצו לחשוב על האופציה של לתת לאלו מאיתנו שאולי היו מעוניינים להגיע לתחילת אותו מסלול טרמפ של כמה דקות כדי לקרב אותנו לתחילת המסלול.

כך שבעצם אני ביליתי את היום וחצי שבילינו בהיינס בלהשתעמם. ואמנם המצב הזה שבו לא היה לי מה לעשות ולאן ללכת לא חזר על עצמו שוב מידי פעם, ואותה תחושה שלמדריכים לא ממש בא להשקיע בלהציע לי מה לעשות או לעזור לי להנות מהטיול כמה שיותר ברמה שתתאים לי – נשארה לכל אורך החלק הזה של הטיול. וזה בלט מאוד מול ההשקעה של המדריכים באותם מטיילים שכן מצאו חן בעיניהם.

יום שישי, את יודעת

זה הנושא של השרביט החם השבוע, ואנחנו אמורים לכתוב על שגרת השישי שלנו.

כשהייתי ילדה, למדנו בימי שישי יום קצר. גם בצבא עבדתי בתפקיד שבו עבדתי במשמרות כך שלא היו לנו ״חמשושים״.

אני מניחה שרק באוניברסיטה ״זכיתי״ לימי שישי שהיו ברובם חופשיים, למרות שמידי פעם מרצים היו קובעים בהם שיעורי חזרה לפני מבחנים אם הם רצו לעזור לנו להתכונן.

פעם בשבועיים או שלושה הייתי נוסעת לבקר בסוף השבוע את ההורים, אבל לרוב הייתי נשארת בבאר שבע ללמוד. לרוב בבוקר הייתי יוצאת לקניות, ובמהלך סוף השבוע גם הייתי מכינה אוכל שיספיק לי לכמה ימים במהלך השבוע.

כשהתחלתי לעבוד, ימי שישי היו חופשיים עבורי, ובהתחלה הייתי לא פעם מבקרת את ההורים שלי. גם אחי ואחותי היו מבקרים אותם בסופי השבוע בתדירות גבוהה כך שהיינו לא פעם מבלים בתור משפחה את הארוחות בסוף השבוע.

אבל עם הזמן, אני חושבת ששלושתנו מצאנו מסגרות אחרות במקום המגורים שלנו לחגוג את סופי השבוע בבית. אני לא חושבת שהייתי ״יוצאת״ בכל סוף שבוע, אבל למשל מנצלת את הזמן לניסיון וסדר יותר יסודיים בבית (כולל למשל סידור ארונות) שלא היה לי זמן אליהם במהלך השבוע. לא פעם זה גם אפשר לי לצאת לטייל באיזור הבית שלי, עם חברים או לפעמים לבד.

בדיעבד אני מבינה שלמרות שכשהיינו ילדים היתה לנו מסורת של ארוחות שישי וארוחות בשבת בצהריים (אחרי שבבוקר בילינו בבריכה שאליה היה לנו מנוי), לא שמרנו על המסגרת הזו כשאנחנו ה״ילדים״ התבגרנו. אולי חלקית זה נבע מהעובדה שההורים שלנו גרים בירושלים ואנחנו גרים באיזור המרכז, כך שהנסיעה הלוך וחזור היא קצת ארוכה מידי בשביל נסיעה הלוך וחזור רק לארוחת ערב.

אני מניחה שכשהאחיינים שלי היו צעירים מאוד אפשר היה להשאר לישון אצל ההורים שלי, אבל כיוןם הם גדולים יותר ובבית של ההורים שלי אין מספיק מקום כדי לאפשר לכולם לישון בנוחות.

וזה מצחיק, כשאחותי התחתנה היא סיפרה לאמא שלי שהיא מאוד מאוכזבת מכך שלא היינו משפחה מגובשת יותר, והיא מאוד שמחה שהמשפחה של גיסי היתה משפחה מאוד קרובה שתמיד היתה בה ארוחה משפחתית מלאה בשישי בערב או לפחות בשבת בצהרים.

מצד שני אחותי עצמה לא ממש פעלה כדי לנסות לגרום לנו להיות משפחה מגובשת יותר בכך שהיא יכלה למשל ליזום יותר ארוחות משפחתיות (אפילו אם היא היתה מעודדת אותנו לבקר אצל ההורים יחד ולא מזמינה את כל המשפחה אליה לארוחות). גם עם הזמן היא הבינה שמאחורי הגיבוש כביכול שהיא ראתה במשפחה של בעלה היתה גם הרבה מאוד פוליטיקה נסתרת, במיוחד בין הגיסות השונות במשפחה שחלקן בוחשות בכל מיני דרכים מאחורי הקלעים.

למען האמת בתקופות החגים האחרונות התחלתי לשים לב לזה שאחי ואחותי והמשפחות שלהם מגיעים הרבה פחות לחגוג עם ההורים שלי. אני בתור הבת הלא נשואה מקפידה להגיע אליהם בכל סיטואציה כזו, אבל מורגש שקשה להם שלא כל המשפחה מתאספת בחגים.

יכול להיות שהמתיחות הבטחונית בשנה וקצת אחרונות משפיעה לרעה על תדירות המפגשים האלו. הייתי אומרת משהו לאחי ואחותי אבל אני מבינה שההורים שלי מעדיפים שלא אגיד כלום ולכן אני נמנעת.

לבבות באטלנטיס

הספר ״לבבות באטלנטיס״ הוא אוף של שלוש נובלות ושני סיפורים קצרים שנכתב על ידי הסופר סטיבן קינג, שאמור לספר את סיפורו של הדור הבייבי בומרס שקינג הוא חלק ממנו – אות ודור שבארה״ב נולד אחרי מלחמת העולם השניה ובמיוחד אלו שנולדו בשנים מיד אחרי המלחמה – והשתתפו במלחמת ויאטנם או בהתנגדות למלחמה על ידי ״ילדי הפרחים״ שהשפעתם המשיכה גם חלקית לשנות השבעים.


הסיפור הראשון, שהוא הסיפור המרכזי והארוך ביותר בספר, מספר על ילד בן הדור הזה, בובי גרפילד, לקראת חופשת הקיץ שלו בגיל 11.

בובי גר עם אמא שלו, שהתאלמנה מבעלה, ויש לו שני חברים טובים בני גילו, בן ובת שבה הוא קצת מאוהב.

בתחילת הספר בובי חוגג את יום ההולדת שלו, ומבקש אופניים כמתנת יום הולדת. אמא שלו מזכירה לו את העובדה שאין להם ממש כסף למתנה כזו יקרה, ונותנת לו במקום כרטיס ספריה שהוא יוכל בעזרתו לקרוא ספרים מספריית המבוגרים ולא רק מספריית הילדים (עם אזהרה שהיא תדע אם הוא יוציא ספרים לא ראויים).

בובי בשלב זה כבר מרגיש שמשהו מוזר בהתנהלות של אמא שלו – ובעובדה שהיא כנראה מסתירה ממנו את מצבם הכלכלי האמיתי (שהוא לא גרוע כפי שהיא היתה רוצה שבובי יאמין). הוא גם מרגיש שאמא שלו לא ממש אוהבת אותו כפי שאפשר היה לצפות.

מצידו של קינג, הדמות של האמא היא אכן דמות מורכבת שעל פניה היא אכן אמא לא ממש טובה ואכפתית אלא אגואיסטית, אבל בין השורות היא מעוררת אמפתיה (לפחות עבור אנשים מבוגרים). מדובר על אישה שנותרה כאם יחידנית לבן בתקופה שבה נשים היו אמורות להיות נשואות ועקרות בית שהבעלים שלהן מפרנסים אותן, ומצב שבו אלמנה צעירה נאלצת לפרנס את הבן הקטן שלה נחשב מאוד חריג. עד כדי כך חריג שלא ממש מפליא שהקוראים מבינים במהלך הסיפור שהמעסיק שלה מנצל אותה מינית, אבל היא נאלצת לסבול את זה ולשתוק רק כדי שתהיה לה עבודה שבעזרתה היא תוכל לפרנס את עצמה ואת בובי.

ביום ההולדת של בובי עובר לבניין שבו הוא ואמא שלו גרים שכן חדש – גבר זקן שאוהב לקרוא ובובי מתחבר אליו מיד, ואמא של בובי מיד מתעבת, כשברור שחלק מזה נובע מקנאה שלה בגלל הקשר הטוב שנוצר במהירות בין השכן לבובי.

בתחילת הסיפור מתוארת ילדות די אידילית של משחקי בייסבול ובילוי בלונה פארק ליד החוף. הדבר היחידי שחורג מהאידיליה הזו היא החשדנות של השכן החדש, שטוען שאנשים במעילים צהובים רודפים אחריו, ומבקש מבובי לשים לב לכל מיני סימנים מוזרים כמו ציורים על המדרכה או מודעות על בעלי חיים שהלכו לאיבוד שיעידו על זה שאותם אנשים מתקרבים אליו.

במהלך חופשת הקרץ, בובי רואה יותר ויותר מהסימנים האלו – ומבין שכנראה השכן צודק בכך שמישהו רודף אחריו, והשכן עומד לעזוב בקרוב. במקביל במהלך התהליך הזה הוא מגלה מה אמיתות לגבי האבא שלו, שלא היה אדם בזבזן וחסר אחריות כפי שהאמא של בובי ניסתה לתאר אותו.

הפיצוץ בספר קורה כשאמא של בובי מסגירה את השכן לאלו שרודפים אחריו תמורת שוחד – ובובי מחליט לברוח מהבית כדי להצטרף לשכן, אבל ברגע האחרון מבין שאותם אנשים שתפסו את השכן הם יצורים על טבעיים ומפחד להצטרף אליהם.

תחושת הכשלון שלו בהגנה על החבר החדש שלו מובילה את בובי להפוך מילד טוב ותלמיד טוב – לילד אלים ומופרע שבמהלך השנים הבאות מגיע למצבים שבהם הוא נאסר ונשלח להסגר יעודי לבני נוער כאלו. עד שיום אחד, אחרי שהוא מקבל הודעה מרגיעה מהשכן שלו לשעבר על כך שהוא הצליח לברוח שוב – והוא מחליט לפתוח דף חדש.


אחד הספרים שבובי והשכן דנים בו מהלך החלק הזה של הסיפור הוא הספר ״בעל זבוב״.

הספר הוא סיפור בדוי על חבורת נערים בריטיים צעירים שמוצאים את עצמם בעל כורחם על אי בודד. הם מתחילים להקים באי חברה מסודרת – אבל החברה מתדרדרת מהר מאוד לאלימות, ורק הגעה מקרית של משחתת בריטית עם מבוגרים עליה מונעת ברגע האחרון את הרצח של הגיבור של הסיפור.

השכן בשלב מסוים שואל את בובי על כך שאם בספר המבוגרים הצילו את הילדים מהבעיות שהם יצרו – אבל במציאות, מי מציל את המבוגרים?

השאלה הזו רלוונטית בעיקר לשאר הספר, שדן במלחמה ויאטנם שאולי נחשבה מאוד חיונית כחלק מהמלחמה בקומוניזם, אבל בדיעבד נחשבת להסתבכות מיותרת של ארה״ב במקום שבו היא לא היתה רצויה, וגרמה לא רק למותם של עשרות אלפים של חיילים אמריקנים אלא גם לסבל לאזרחים הויאטנמים עצמם.


הסיפור השני מתאר את חווית הלימודים במכללות בארה״ב בתקופת מלחמת ויאטנם. הגיוסים באותה תקופה נערכו בבחירה אקראית של תאריכי לידה – אבל תלמידים מכללות קיבלו פטור מהגיוס.

הסיפור מתאר חבורה של סטודנטים צעירים שרובם באו מבתים עניים למדי והצליחו להתקבל למכללה בעזרת מלגות ממלגות שונות. עצם קבלת המלגה דרשה מהם לשמור על ממוצע ציונים מסוים – שאם הציונים שלהם ירדו מתחתיו הם יאבדו את המלגה, יפסיקו ללמוד – והסיכוי שהם יגויסו למלחמה גבוה.

ואז איכשהו הנערים מתחילים לשחק במעונות את משחק הקלפים ״לבבות״, מה שהופך לטורניר ממכר שלא נפסק במשך ימים ואז שבועות, מונע להם ללמוד בצורה מסודרת – וכמובן שמסכן את הציונים ואת המלגות שלהם. אבל הם המשיכו לשחק, למרות שהיה להם ברור שהמשחק עלול להוביל מאוד בקלות לגיוס שלהם למלחמה ואפילו למוות או פציעה חמורה.

הסיפור מסופר מנקודת מבטו של אחד הסטודנטים, שהוא והחבר שלו הצליחו ברגע האחרון לשפר את הציונים שלהם כדי לשרוד, למרות שחלק משמעותי מהחברים שלהם לקומה בסופו של דבר מועפים מהלימודים ולפחות אחד מופיע בהמשך הספר בתור מישהו שגויס ונשלח לויאטנם.

אבל מעבר לנושא הגיוס, הסיפור בעצם מציג את תחילתה של ההתנגדות למלחמה שהתחילה לא פעם בקמפוסים של האוניברסיטאות השונות. הסטודנטים שברובם לא היו מודעים לנושא כשהם התחילו ללמוד, הפכו במהלך הסמסטר הראשון הזה לפעילים מאוד בתנועה בהמשך הלימודים שלהם, לא מעט בזכות חלק מהדברים שהם למדו כחלק מאותה שנה.

שמו של הסיפור הוא ״לבבות באטלנטיס״ – לבבות מן הסתם על שם המשחק, ואטלנטיס מייצגת את האידיליה של העולם התמים של לפני המלחמה.


שלושת הסיפורים היחסית קצרים בהמשך הספר בעצם מספר על בוגרי המלחמה השונים בשנים אחרי המלחמה, כשהם ברובם דמויות מהסיפורים הקודמים בספר שהשתתפו בסדרת של קרבות בויאטנם שהובילו לטבח והרג של אזרחים חפים מפשע בדומה לטבח במי ליי. הסיפור כן מנסה להביא את נקודת המבט של החיילים שכנראה סבלו מטראומות קשות לאור הלחימה הקשה מול הויאטקונג ומתאונת התרסקות מסוק שהם נאלצו לחזות בה, וכמה מהם התחילו לנקום באזרחים.

חלק גדול מהסיפורים והשיחות סובב סביב העובדה שהדור הזה של מלחמת ויאטנם יכול היה לשנות את העולם, אבל כשהם התבגרו הם בעצם ויתרו על המהפכה שהם הובילו לטובת בטחון כלכלי ואפילו עושר.

בספר יש השוואה מעניינה בין בוגרי מלחמת ויאטנם לבין הדור האבוד של אחרי מלחמת העולם הראשונה, אותם צעירים שנשלחו למלחמה והבינו מהר מאוד עד כמה היא מיותרת – ובמקביל לאיזה נזק חריף היא גורמת, בין השאר להרג ולפציעות ונכויות במימדים עצומים. אך למרות הזעם הרב של שני הדורות האלו על מלחמות שהיו מיותרות לחלוטין – המחאות שלהם לא הביאו לשינוי חברתי משמעותי מספיק.


הספר מסתיים בסיפור קצר שבו בובי פוגש את מי שהיתה החברה שלו בסיפור הראשון בספר, אחרי בערך 40 שנה שבהן הם לא התראו, בלוויה של החבר השלישי שנפטר מהתקף לב.

השיחה ביניהם בעצם מתרכזת בעובדה שהבטחות הילדות שלהם לא התקיימו. בובי למשל היה אמור להפוך לסופר כי הוא מאוד אהב קריאה וספרים, אבל כמבוגר הוא הפך להיות נגר. בהתחשב בעובדה שהוא היה פושע צעיר, הגורל הזה לא נשמע נוראי, אבל כן יש בו פוטנציאל מבוזבז.

ובעצם המסקנה הזו אמורה להיות המסקנה על כל הדור של קינג, לפחות בארה״ב שהתחיל עם כל כך הרבה פוטנציאל וסיים בתור דור שלא בהכרח שונה מדור ההורים שלו, אותו דור הורים שהוביל למלחמת ויאטנם שבני דורו של קינג מחו נגדם…