בזמן הטיול עצמו, הרגשתי מאוד בודדה בכל מה שקשור ליחס הגרוע שקיבלתי מהבעלים של החברה – מה שהיה שונה מאוד מניסיון העבר שלי איתם.
רק אחרי החזרה יצא לי לראות ביקורות על החברה שחלקן שיקפו חוויה דומה לשלי, ובזמן שעבר מאז פרסום אותה רשומה – עלו עוד ועוד ביקורות דומות, שהטון שלהן היה כועס – והתגובות של הבעלים הפכו עם הזמן גם הן ליותר ויותר עצבניות וכועסות על הביקורות האלו. לעיתים גם התסכול הזה ממטיילים ״לא מתאימים״ גלש גם לתגובות של הבעלים על ביקורות טובות שרק הזכירו שלא כל המטיילים היו נהדרים ומופלאים.
אבל באחת התגובות האלו לעוד ביקורת על יחס גרוע, הבעלים העלה נקודה שנשמעה לי כמעוררת מחשבה: הוא טען שחלק גדול מהביקורות הגרועות שעלו באתר (וכנראה גם ממצבים דומים לאלו שלי של מטיילים שלא היו מרוצים למרות שהם לא העלו ביקורת) נובעת מאנשים שטיילו עם החברה לפני כמה עשורים – ולא מבינים שהעולם (וכנראה בעיקר גם הם עצמם) השתנו מאז.
אבל בהחלט היו דברים השתנו – ובעיני היו שני שינויים עקרוניים שכנראה השפיעו עלי משמעותית בטיול שלי, וייתכן שהם היו רלוונטיים גם לאנשים אחרים בטיול.
הראשון הוא שהטיול באמת הפך לכזה שמתאים יותר לאוכלוסיה מאוד ספציפית של אנשים שהם גם מיטיבי לכת וגם כאלו שאוהבים לישון ולבשל בתנאי שטח – הרבה יותר ממה שהם היו כך בעבר.
למשל בעבר אפשר היה לישון על האוטובוס מה שאפשר שינה שהיא יותר נוחה וקרובה יותר לשינה על מיטה מאשר שינה באוהל. מעבר לזה, השינה באוטובוס גם נוחה הרבה יותר בתנאי מזג אוויר כמו שקיימים באלסקה ומערב קנדה שהן קרירות מאוד אפילו בקיץ, ולא פעם גם גשומות.
אבל עכשיו הצוות מתעקש שאנשים ישנו באוהלים – למרות שהם גילו רמה שונה של סובלנות כלפי אנשים שונים שרצו לישון על האוטובוס, כלומר מטיילים שהם ״אהבו״ יכלו לישון שם, לעומתי למשל שדי כפו עלי לישון באוהל (והתחושה שלי שזה קרה גם למטיילים ״פחות רצויים״ אחרים).
וכמובן שהיתה תחושה שהטיולים הנוכחיים הרבה יותר מתאימים למטיילים שהם מיטיבי לכת – בין אם המסלול עצמו דרש את זה, אבל לא רק. היו כמה מקומות שבהם ביקרתי למשל גם בטיול הקודם שלי באלסקה וידעתי שיש שם מסלולים מתאימים, אבל לא נעשה הפעם מאמץ לאפשר לי לטייל בהם.
אבל יש גם שינוי שני שהוא מאוד עקרוני: בעבר המדריכים היו מדריכים שהיו שכירים של החברה, ועכשיו מי שמדריך הם הבעלים.
זה לא שלמדריכים השכירים לא היה אכפת ממה שקורה, וגם אותם מדריכים שכירים יכלו לפעול נגד מטיילים שפעלו בצורה לא טובה. אני זוכרת למשל שבטיול הראשון שלי לאלסקה עם החברה ב 2011, כשהגענו בערב הראשון לנקודת המפגש של הטיול, היה שם מטייל מאוד בולט שניסה להתיידד ולשוחח עם כולם, אבל בוקר אחרי כשהכנו יחד ארוחת בוקר – שמתי לב לזה שהוא לא עם הקבוצה.
כששאלתי את אחת המטיילות, היא אמרה לי שהמדריך הותיק יותר בצמד המדריכים שלנו זיהה את המטייל הזה כמטייל בעייתי מטיולים קודמים, ולכן הוא ביקש מהמטייל לא להצטרף לטיול ודאג נראה שהמטייל יקבל החזר כספי. אני מניחה שכל זה התבצע בתיאום עם הבעלים, וכמובן שזה התבצע רק כשכמה שיותר מטיילים כבר עלו על האוטובוס, ובצורה שהיא מאוד דיסקרטית כדי לא להביך אותו ולא ליצור סצנה עבור שאר המטיילים גם אם המטייל היה מתנגד (מה שלמזלנו כנראה לא קרה).
אבל איכשהו כשהבעלים קיבל על עצמו את ההדרכה – היחס שלו למטיילים שהוא לא התחבר אליהם היה נוראי. ראו את זה אצלי – אבל לא רק. כפי שסיפרתי ברשומה הקודמת שלי, כולנו בחלק הראשון של הטיול נחשפנו לאירוע שבו הוא פשוט צרח על מטיילת גרמניה צעירה שהתלוננה שהאוהל שהיא שכרה מהחברה לא אטום למים, בלי להבין שהיא אולי מתקשה בהרכבה נכונה של האוהל ושאפשר לעזור לה להרכיב את האוהל טוב יותר.
חוסר היכולת שלו לתת שירות לקוחות מנומס למי שלא התאים לחזון שלו פלוס הכוח שלו להעיף יחסית בקלות את כל מי שלא בא לו טוב בעין מהטיול (ולא פעם בלי החזר כספי) בהחלט יוצר רושם גרוע עבור מי שחווה את היחס הזה.
בסוף הטיול יצאתי די כועסת מכל החוויה, אבל שנתיים וקצת אחר כך – ההסתכלות שלי השתנתה.
אני מניחה שחלק מזה נובע מהתחושה של ״צרת רבים – חצי נחמה״. אם בטיול הרגשתי מאוד בודדה בגלל הביקורת הזו (בין השאר כי היתה גם מטיילת אחרת ששיקפה לי ביקורת דומה אחרי שהטיול הסתיים), הידיעה שיש ביקורות שליליות כאלו על החברה גם מטעם אנשים שעברו חוויה דומה בעצם הרגיעה אותי מאוד שהבעיה כנראה לא היתה בי – אלא בחברה.
אני לא אגיד שזה לא לווה בצער מסוים. הייתי בלא מעט טיולים עם החברה לאורך השנים שרובם היו מהנים מאוד, וחבל לי שלא אוכל לשחזר את החוויה שוב.
אבל גם מאוד יכול להיות שלא מעט חלקים מהחוויה יהיה קשה לשחזור בגלל הגיל.
הטיול הראשון שלי עם החברה היה כשהייתי בת 29, והייתי בגיל די ממוצע במסגרת הקבוצה שבה טיילתי. בטיול האחרון שלי בחברה לעומת זאת, הייתי בת 48 – ואמנם התחברתי עם כמה מטיילים אחרים, אבל בדיעבד הבנתי שהם היו צעירים ממני בבערך עשור אם לא קצת יותר. והטיולים לאלסקה מאוד נטו להיות טיולים שמושכים אליהם מטיילים מבוגרים יותר.
כך שלטייל שוב בחברה בגיל חמישים פלוס בהחלט לא תהיה אותה חוויה, בין השאר בגלל הבדלי הגילאים והתרבות של הטיול.
דוגמא אחרת לעניין היא למשל העובדה שאחד האתרים שבהם מבקרת החברה בלא מעט מהטיולים שלה בדרום מערב ארה״ב היא העיר לאס וגאס. הטיולים לרוב מגיעים לעיר בשעות הערב של הערב האחרון לטיול, והמטיילים זוכים לבלות בה כמה שעות, והכוונה היא באמת ״לצאת לבלות״ ברמה של צעירים שרוצים להשתכר ולחגוג. זה בהחלט היה משהו שהיה כנראה כיפי לחוות בתור בת עשרים ומשהו או שלושים וקצת (למרות שגם אז לא הייתי מישהי ש״חוגגת״ כך) – אבל עכשיו הרבה פחות.
יש בעיר אפשרויות לבילוי רגוע יותר שמתאימים לכל גיל, למרות שאולי קצת יותר מאתגר למצוא את הבילויים האלו כשמגיעים לעיר לזמן מאוד מוגבל ולא תמיד ברור מתי מגיעים או עוזבים. אבל זה דורש יותר תכנון מראש – וגם הבנה שייתכן שתבלו לבד או כמעט לבד.
ואם כבר דיברנו על שינויים הדדיים, אז זה בהחלט קיים גם בלאס וגאס – העיר עצמה הופכת לאחרונה ליקרה משמעותית, ויש אפילו דיונים ברשת האם היא ״מתה״ בתור עיר תיירותית בגלל זה.
אבל עדיין – הטיול לאלסקה לא היה רק גרוע. ועדיין יש הרבה זכרונות נעימים מהטיול.
כי כן ביקרנו באתרים מאוד יפים – חלקם כאלו שכבר ביקרנו בהם (בעיקר בצפון קנדה ובאלסקה בחלק השני של הטיול), וחלקם חדשים שתמיד רציתי לבקר בהם (כמו למשל הרי הרוקי הקנדיים).
והיו כמובן האנשים – שהם תמיד חלק מהחוויה. איכשהו במשך כל הטיול הזה שיחקנו משחקי קלפים ומשחקי חברה. בחלק השני של הטיול השתתפה גם אמא ושתי הבנות שלה שהצעירה היתה בערך בת עשר, ושמחה להשתתף במשחקי הקלפים האלו שכמובן הותאמו לגיל שלה. עם הזמן גם היא והשחקנים הקבועים ניסו לשנות את הכללים כדי להפוך את המשחקים למיוחדים יותר – ובמיוחד ל״נחמדים״ יותר בגלל שהיא היתה ילדה.
למזלה ה״חברים״ שלה למשחקים היו סבלניים ושמחו לשחק איתה, ורק בפעמים נדירות הם רמזו לאמא שלה שהם רוצים לשחק כמה משחקים בלעדיה ובלי הצורך להיות נחמדים ומנומסים. לא פעם הגרסאות הפחות נחמדות של המשחקים קרו אחרי ארוחת הערב היומית, כשלרוב האמא והבנות פרשו לסידורים של סוף היום כמו צחצוח שיניים ופרשו לאוהל שלהן לקצת פרטיות.
או מסיבת יום ההולדת שערכנו לבת הגדולה באחד הערבים, כשהאמא התכוננה מראש והכינה כדורי שוקולד ברזילאיים כדי לחגוג אחרי ארוחת הערב.
וכמובן שהיתה כמובן גם הכנת הארוחות עצמן שהיו פעילות משותפת, שלא פעם כללו שיחות ו״צחוקים״.
ובשלב מסוים גם נוצר גיבוש חברתי מסוים, שכלל לא פעם ״אכפתיות הדדית״ – כמו למשל אותם מטיילים שעזרו לי וייעצו לי איך להישאר בטיול.
אבל זה לא קרה רק לי – למשל בחלק השני של הטיול, היו כמה מטיילים שיצאו לטפס על הר מסוים ויצאו מאוחר יחסית למסלול שהיה ידוע שהוא ארוך. כשהם לא הגיעו חזרה עד ארוחת הערב, המדריכה שהיתה אחראית על הארוחות דאגה להשאיר להם כמה מנות של אוכל בצד, אבל היא והמדריך הראשי הלכו לישון יחסית מוקדם עוד לפני שהמטיילים האלו חזרו.
נשארנו רק אנחנו המטיילים להמתין להם, ואחת מהמטיילות שהיתה בקשר זוגי עם אחד המטיילים הנעדרים היתה מודאגת במיוחד. בשלב מסוים התחלנו לדאוג אולי קרה משהו – ידענו שאחד המטיילים הוא מטייל חזק אבל עם בעיה בברך שהתחילה עוד בחלק הראשון של הטיול ולכן חששנו שהוא נפצע. או שאולי אחד מהמטיילים האחרים נפצע – ושאולי נגמרו לכולם הבטריות בניידים או שאין קליטה ולכן הם לא מצליחים להזעיק עזרה או לפחות ליצור איתנו קשר כדי להגיד לנו שקרה משהו (או כמובן לחילופין להודיע לנו שהכל בסדר, ורק לוקח להם זמן לעלות ולרדת מההר).
בסופו של דבר עם חזרו בשלום, עייפים אך מרוצים, ולמרות שהם העריכו עד כמה אנחנו המטיילים דאגנו להם (עם דגש על ״אנחנו המטיילים״ ולא הצוות), הם הרגישו קצת רע על זה שהם הדאיגו אותנו.
והיו עוד לא מעט אירועים כאלו במהלך הטיול שלפחות הפכו חלקים ממנו לחוויה חיובית.
אז הנה כמה תמונות אחרונות מהטיול באלסקה – והחל משבוע הבא נעבור לרשימות מפורטות על הטיול שלי לניו זילנד מלפני שש שנים. אני יודעת שכבר כתבתי עליו בזמנו בתחילת ימיו של הבלוג, אבל חשבתי לפרט יותר ממה שכתבתי אז – וגם לחשוף את הטיול לאנשים שלא קראו את הבלוג בזמנו.
אני חושבת שכבר כתבתי לא פעם שמה שמטריד אותי במיוחד זו העובדה שהאופוזיציה שלנו לא מתפקדת ולא באמת מהווה אלטרנטיבה לממשלה. וזו לא רק בעיה בהתמודדות עם המדיניות הנוכחית של הממשלה – אלא בעיקר בבחירות הבאות שאמורות להיות עוד שנה (תודה לאל?) בתקווה שהן כמובן יתקיימו.
אמנם סקרים מראים שהגוש שלא תומך בביבי גדול משמעותית מזה שתומך בו – אבל בואו נודה באמת: יש פה בעיה, ובכמה רמות.
קודם כל – מדובר על אסופה של מפלגות שלא בהכרח משתפות פעולה ומתחרות ביניהן.
פעם המבנה של כל גוש היה ברור: היתה מפלגה גדולה שהיא היתה ה״מנהיגה״ של הגוש והיתה יחסית מתונה, וכמה מפלגות קטנות שכל אחת מהן היתה יותר מושקעת באידאולוגיה ופחות במתינות. והיה להן אינטרס לשתף פעולה בתור גוש – כי שיתוף פעולה היה עוזר לכולן. המפלגה הגדולה ידעה שיהיה לה עם מי לבנות קואליציה, והמפלגות הקטנות ידעו ששיתוף פעולה בריא יאפשר להן להשפיע על התנהלות הממשלה מבחינה אידאולוגית.
עכשיו במה שהיה בזמנו השמאל והפך להיות המרכז בעצם אין את המבנה הזה – אבל יש לא מעט מפלגות בעלות גודל משתנה שגדלות וקטנות בבחירות ובסקרים, לפי מצב הרוח של הבוחרים. וזה גורר תחרות על מי תהיה המפלגה הגדולה של הגוש, ולא לשיתוף פעולה.
לא פעם זה מוביל למצב של ניסיון למה שמכונה ״שתיית קולות״ שכבר הפיל לא מעט מפלגות כבר מאז בחירות 2019 / 2020 – ולא רק בגוש הרל״ב, דרך אגב. בבחירות אפריל 2019 מפלגת ״הימין החדש״ נפלה כך כי ביבי החליט לשתות ממנה קולות בגלל שהוא ובני ביתו תיעבו את נפתלי בנט ואיילת שקד שהובילו את ״הימין החדש״, וזה בסופו של דבר לא אפשר לביבי להקים ממשלת ימין בבחירות הללו.
בעיה נוספת היא שבעצם מדובר על אוסף של מפלגות שמבחינה אידאולוגית אין להן שום דבר במשותף מלבד הרצון להחליף את ביבי (ניסוח עדין). מדובר על מפלגות ימין, מרכז ושמאל שהאידאולוגיה שלהן בכל מה שקשור לניהול המדינה שונה אחת מהשניה, לא פעם בלא מעט.
במצב כזה רבות מהמפלגות האלו מתדרדרות למסר אחיד של ״אני נגד ביבי לכן תבחרו בי״, במקום באמת להדגיש פתרונות שהם מציעים לבעיות היומיומיות שלנו פה במדינה.
ולא, ביבי הוא לא הבעיה היחידה שיש פה במדינה – ביום שאחריו צריך אסטרטגיה לניהול הכלכלה, הבטחון, החינוך, הבריאות, הדיפלומטיה – ועוד הרבה תחומים אחרים. לסמוך על פולטיקאי שיעשה את זה כמו שצריך רק כי הוא בא בגישה של ״רק לא ביבי״ זה לא תכנון טוב לטווח הארוך.
אחרי הניסיון של בנט לבנות ממשלה עם המפלגות הערביות ב 2021 שגרמו לחל גדול מהבייס שלו לעזוב אותו, נראה שאף פוליטיקאי לא ירצה לצרף את המפלגות הערביות לקואליציה.
חשוב לזכור – בעבר המפלגות הערביות לא פעם תמכו בממשלות שמאל מבחוץ ללא השתתפות פעילה בממשלה, בין אם מחוסר רצון שלהם להצטרף לממשלה – או מחמת חוסר רצון של הממשלה לצרף אותם אליה בצורה רשמית. אבל הן בהחלט תמכו בחוקים שעלו מצד הממשלה שהיטיבו עם הקהל שלהם – וכמובן שלא תמכו בהצעות אי אמון בממשלה שעלו מצד הימין.
האם תמיכה כזו תיתכן כיום, במיוחד כשהמפלגות בגוש ה״רק לא ביבי״ ממש מראות התנגדות לשילוב של המפלגות הערביות בחיים היומיומיים של ישראל בכלל ושל הממשלה בפרט? אני לא בטוחה בזה – וזה בהחלט מסכן את מה שאנחנו תופסים בתור קואליציה אפשרית.
יש עוד נקודה שאני רוצה להסביר לגבי ראיונות – כדי להרחיב מה שהתחלתי לכתוב עליו ברשומה הקודמת בנושא (וגם ברשומה לפני כן, שאליה מקשר הפוסט הקודם).
כדי להסביר את הנושא, צריך איזשהו רקע שאני לא זוכרת אם הסברתי כבר או לא . בראיונות עבודה למתכנתים, עולה לא פעם שאלה טכנית שבה נותנים למרואיין שאלה שבה צריך לפתור בעיה בצורה הכי יעילה שאפשר, שזו לא הדבר ה״ברורה מאליה״ לפתור את הבעיה.
קחו לדוגמא בעיה מהחיים האמיתיים: יש לכם ערימה של חפצים שנמצאת בצורה מבולגנת על שולחן – ואתם צריכים לסדר את החפצים האלו על מדפים, ולעשות את זה הכי מהר שאפשר.
הדרך הברורה מאליה היא לקחת כל חפץ מהשולחן, ללכת למיקום שבו צריך לשים את החפץ על המדף, לשים שם את החפץ, ואז לחזור לשולחן לקחת עוד חפץ – ולחזור על הפעולות עד שכל החפצים נמצאים על המקום הנכון במדף.
אבל ברור לכם שזה לא יעיל לקחת את החפצים אחד אחד – ולמשל לקחת כמה חפצים בבת אחת במקום לקחת אותם אחד אחד יהיה הרבה יותר יעיל, במיוחד אם השולחן רחוק מהמדפים.
ומה יכול להיות אפילו יותר יעיל? אם יכולתם לסדר את החפצים לפי הקרבה של החפצים כפי שהם צפויים להיות על המדפים, ואז ולקחת את אלו שיהיו קרובים אחד לשני בבת אחת למדפים ולשים אותם שם יחד. זה כנראה יהיה כלי שיחסוך מכם הכי הרבה הליכות מיותרות.
אבל אז עולה השאלה: האם הסידור באמת חוסך זמן או שייקח לנו יותר זמן לסדר את החפצים במקום לקחת אותם אחד אחד? אם יש מעט חפצים, ו / או הם בלאו הכי נמצאים יחסית קרוב על המדפים, יכול להיות שלהשקיע זמן בלסדר אותם יהיה בזבוז זמן.
עוד כלי שיכול לעזור לנו להתייעל זה לקחת בעצם את החפצים בעגלה – שבה תוכלו מן הסתם לקחת הרבה יותר חפצים מאשר לקחת אותם בידיים (וזה גם יקל עליכם לסדר אותם כי הידיים שלכם יהיו פנויות). אבל מצד שני, יכול להיות מצב שבו המדפים שעליהם מניחים את החפצים צפופים מידי ועגלה לא בהכרח תוכל לעבור ביניהם בקלות (או בכלל), אז תצטרכו לבחור עגלה שתתאים לרוחב של המדפים – וזה רק אם יש בכלל מקום לעגלה.
מעבר לזה, יכול להיות שסוג העגלה שתוכלו לבחור תלויה בסוג המוצרים – אם למשל אתם צריכים להעביר מוצרי חלב, אז תצטרכו עגלה ששומרת עליהם בקירור ולא חלילה תחמם אותם. אם אתם מעבירים כדורים, אז כדאי שלעגלה יהיה מעקה שימנע מהם להתגלגל מהעגלה לרצפה (כי אם הם יפלו תבזבזו המון זמן בלרדוף אחריהם, ואז הסידור יהפוך לפחות יעיל).
וגם עוד גורמים במבנה של העגלה חשובים: אם למשל תצטרכו לסדר לפחות חלק מהחפצים על מדפים גבוהים, אז עגלה שהמוצרים בה ממוקמים מאוד נמוך יקשה עליכם לסדר את החפצים כי תצטרכו להתכופף כל הזמן כדי להרים אותם – וזה לוקח זמן, וגם לאורך זמן יכול לגרום לכאבי גב. כנ״ל אם העגלה נמוכה מידי, או אפילו אם היא עמוקה מידי, כי אז יהיה לכם קשה להוציא או להכניס פריטים, וגם זה יכול להאט אותכם.
ובנוסף לכל זה, גם יכולים להיות טריקים אחרים שבעזרתם תוכלו לסדר דברים מהר יותר – למשל תעלה השאלה האם עדיף לכם קודם לסדר חפצים שקרובים יחסית לשלוחן או את אלו שרחוקים ממנו, או אולי האם עדיף קודם לסדר כאלו שהם כבדים או קלים, או שיקולים דומים.
זה במובן מסוים דומה לשאלות תכנות שעולות בראיונות, כשהצורך למיין את החפצים או באיזה סוג עגלה מקבילים לטריקים שצריך לדעת להשתמש בהם. והנקודה היא שכדי לדעת באיזה טריק להשתמש – צריך לתרגל לא מעט שאלות כאלו, כי הן לא דומות לשאלות שאיתן אנחנו מתמודדים בעבודה ביום יום, במיוחד כשבעבודה יש לנו גישה לאינטרנט (גוגל, צ׳אטים) כדי להתייעץ מה לעשות, משהו שלא זמין לנו בזמן ראיון.
בלחץ של ראיון, לרוב מי שלא מכיר את הגישה לשאלות האלו יתקשה לרוב למצוא להן את התשובה הנכונה, לכן מומלץ לתרגל הרבה לפני כל סבב ראיונות.
יש חברות שנותנות מבחן כזה בתור מבחן אונליין – יש סדרה של שאלות שצריך לענות עליהן באתר כזה או אחר, לרוב יש בערך שעתיים לפתור שלוש שאלות. במצב כזה יש בכל שאלה כמה דוגמאות שעליהן אפשר לבדוק, אבל לא פעם מאחורי הקלעים יש בדיקות יותר יסודיות, לא פעם של דברים שלא עלו בדוגמאות.
אני מניחה שכיום עם הצ׳אטים זה הפך להיות פחות פופולרי פשוט כי אפשר בקלות לשאול את הצ׳אט לתשובה הנכונה, והצ׳אט עצמו יכול לתת את התשובה בקוד מחשב (למרות שהקוד יכול להיות לא בהכרח הכי יעיל או מדויק). אמנם חברות שעושות מבדקים כאלו יכולות לבקש לא להשתמש בצ׳אט, אבל אלא אם הן ממש ידרשו לצלם את המסך שלכם בזמן שאתם עובדים (וכנראה גם אותכם כדי לוודא שאתם לא פונים למחשב אחר או לטלפון כדי להשתמש בצ׳אט במקום אחר) – אין להן דרך להיות בטוחות שלא השתמשתם בצ׳אט כדי לפחות לקבל תשובה בסיסית שאותה תשפרו (או שתגיעו לתשובה לבד והצ׳אט ישפר אותה).
עוד דרך שבה נשאלות שאלות כאלו היא בראיון פנים מול פנים או בזום. המראיין מעלה שאלה כזו, והמרואיין נותן פתרון מתאים לבעיה. אם הפתרון לא אידאלי – המראיין יכול להכווין את המרואיין לנקודות האלו, ואם הפתרון טוב – המראיין יכול להרחיב את השאלה בכך שלמשל הוא מטיל עוד מגבלות.
רבים אומרים שהנקודה בשאלות האלו בראיון פנים מול פנים היא פחות להגיע לפתרון הנכון אלא יותר להראות יכולת חשיבה והתמודדות עם בעיות. מעבר לזה – מכיוון שמדובר על שיחה, לא פעם זו גם הזדמנות למראיין להתרשם עד כמה יהיה לו נעים ונחמד לעבוד עם העובד לפי איך שהשיחה זורמת. לכן לא פעם סלחנות לטעויות או כיוונים לא נכונים יכולה להיות תלויה מאוד באיך המראיינים מרגישים כלפיכם כמועמדים.
זו גם דרך נהדרת לבדוק איך המועמד מגיב לביקורת על התשובה אם היא לא מושלמת. פעם יצא לי להתראיין עם מראיין יחסית צעיר שסיפר לי שאחד המרואיינים הקודמים שלו לאותו תפקיד התווכח איתו לא מעט במקום להקשיב לביקורת – בניגוד אלי שהייתי ממש ״נחמדה״ בקבלת הביקורת הזו.
כל הדברים האלו חשובים, וכנראה שכך עובדים ראיונות בתקופה ״נורמלית״. במצב כזה, אם מישהו שוכח נקודה או לא שם לב אליה והמראיין מזכיר לו – ככל עוד הוא מגיב טוב לביקורת ומוצא פתרון לבעיה, זה לא בהכרח נתפס לרעתו אם רוב התשובה ניתנה באופן עצמאי ובצורה טובה. מה שחשוב זה שהוא מראה יכולת חשיבה והתנהלות נעימה.
אבל כיום נדרשת רמת דיוק ועבודה מהירה ברמה שלא נדרשה בעבר – ברמה שמרגיש שמראיינים רוצים תשובה מושלמת, ומהר. ועבור רבים זו יכולה להיות חוויה מלחיצה במיוחד אם לא רק מדברים על הפתרון אלא גם כותבים במקביל את הקוד שאמור ליישם אותם. עבור רבים זה מאוד קשה לקודד בזמן שמישהו אחר צופה בהם, והקושי הזה יכול לגרום לבלבול ב״פרטים הקטנים״ של הקוד שיכולים לשבש את התוצאה הסופית (משהו שלא יקרה באופציה שהם מקבלים תרגיל ומגישים אותו בלי שמישהו צופה בהם).
וזה מאתגר במיוחד במצבים שבהם גם נדרש להריץ את הקוד – למשל בכלים שמשמשים להגשת תרגילים שכבר כתבתי עליהם, כי אז באמת אפשר לבדוק את הקוד ״במקום״ ו״בשידור חי״, מה שמלחיץ עוד יותר ויכול בקלות להפוך את התרגיל מכזה שמתמקד ברעיונות באופן כללי לכזה שמתמקד בפרטים הקטנים ובצורך ב״שלמות״.
אני אישית מרגישה שלא פעם אני נופלת בדיוק על הפרטים האלו. היו כמה ראיונות שבהם לא הכרתי את הטריק שנידרש בשאלה – אבל לאחרונה לרוב אני כן יודעת אותו, ושאני כן מראה יכולת חשיבה וקבלת ביקורת, אבל רק נופלת בזה שהפתרון שלי לא מושלם ״במכה הראשונה״.
וזה מאוד מתסכל כי זה בעצם משהו שלא היווה בעיה בתהליכי חיפוש עבודה קודמים שלי, ואפילו הצלחתי פעמיים להתקבל לעבודה עם ראיונות שהיו פחות טובים מאשר כאלו שאני נכשלת בהם עכשיו.
ההבדל בין המצבים? התקופה שבה חיפשתי עבודה, שבה בעצם מצב השוק היה טוב משמעותית, ואז באמת היתה חשובה יכולת החשיבה וההתנהגות הסובבת הרבה יותר מאשר דיוק. אבל עכשיו כשיש מועמדים שיכולים ״בשלוף״ לשלוף את הפתרון המדויק (נניח כי במקרה הם כבר ענו על השאלה הזו לאחרונה והשתפשפו על מישהו אחר בטעויות הקטנות) – אז אני בבעיה.
ומה לעשות שבתור מישהי שכנראה סובלת מהפרעות קשב וריכוז – לפעמים העבודה שלי מתבצעת בצורה שהיא לא הכי מסודרת בעולם. בעבודה השוטפת זה לא ממש משנה, פשוט כי אף אחד לא רואה אותי עובדת על הפרטים אלא רק את התוצר הסופי שאני מגישה – אבל כשצופים בי חושבת או כותבת קוד שורה שורה זה כנראה משפיע על הרושם בצורה שהיא לא בהכרח חיובית.
וגם פה אני לא היחידה שזה מפריע לה – ראיתי כבר אחרים ואחרות שמשתפים בקבוצות רלוונטיות להייטק בפייסבוק עד כמה קשה להם להתמודד עם שאלות כאלו במהלך ראיונות.
ויש נקודה נוספת שלא עלתה בתגובות – והיא עד כמה אני ״סומכת״ על העצות של הקואצ׳רית.
מצד אחד – ברור שיש לה ניסיון בהייטק, במיוחד מנקודת מבט של מישהי שעובדת הן בגיוס עובדים ובן בניהול משאבי אנוש בשוטף. הרבה מאוד מהמידע שהיא שיתפה אותי היה מאוד תואם למציאות והוכיח את עצמו.
והידע הזה קריטי בשבילי כדי להגיע להחלטה שאני צריכה להגיע אליה – כי יש לא מעט גורמים שיכולים להשפיע על ההחלטה שלי שאני לא בהכרח מודעת להשפעה שלהם בסופו של דבר.
למשל לא מעט אנשים מציעים לי לכתוב פרוייקט משלי כדי להראות שלמדתי נושאים שלא עבדתי איתם בעבר כדי להקטין פערים טכנולוגים. אבל האם זה באמת נחשב לתחליף ניסיון עבור המראיינים? האם אולי זה תלוי במצב השוק – כשבשוק של משבר כלכלי לא יתייחסו לזה, אבל בשוק פורח יראו בזה יכולת ללמוד לבד ויוזמה נהדרת מצידי?
וזו שאלה למשל שהקואצ׳רית שלי יכולה לענות עליה בתור מי שעסקה בגיוס ועבדה בצמוד למנהלים טכניים שגייסו ומגייסים, כשרבים מסביבי לא מסוגלים. וזה מידע קריטי בעיני לגבי ההחלטה לאן לפנות הלאה. גם אם היא לא בטוחה, היא יכולה למשל בתיאוריה לשאול מנהלים טכניים שהיא מכירה כדי לבדוק את האפשרות הזו.
שאלה נוספת שקשורה לחיפוש שלי היא בעצם עד כמה ״שווה״ לי לקחת עכשיו הפסקה מהחיפושים, כדי להסביר את ההיעדרות שלי בסיבות אישיות, למשל בכך שאמא שלי חולה ורציתי להיות יותר נוכחת איתה (למרות שהניסוח פה חשוב). במצב כזה יש לי הסבר להיעדרות הארוכה שלי מההייטק, ובמקביל גם עצם העובדה שאני לא מגישה קו״ח מאוששת את זה (כי אם אגיש עכשיו לחברה כזו או אחרת שלא תראיין אותי אבל אגיש שוב ושוב בזמן הקרוב – הסיבה שלי לא תשמע אמינה). הנושא הזה של התדמית הוא באמת עוד היבט של החיפוש שהקואצ׳רית שלי מומחית בו.
מצד שני – כבר מתחילת החיפוש הרגשתי שאני מקבלת ממנה מסרים מבלבלים לגבי עד כמה היא מאמינה בי מבחינה מקצועית. היא כמובן מאוד אמפטית ורוצה לעזור לי ברמה אנושית, אבל לפעמים יש לי תחושה שהיא לא באמת מאמינה ביכולות שלי.
ובמצב שבו היא לא מאמינה בי – עד כמה העצות וההכוונה שלה בעצם נובעות מההנחה שלא אמצא עבודה ולא אצליח?
ואולי כל זה מסתכם בתקשורת לקויה בינינו – והאמירות שלה שאני תופסת בתור מזלזלות הן פשוט הצעות לכיוונים שהם פשוט לא רלוונטיים עבורי?
ואם אני מחליטה לעבור לעבוד עם קואצ׳רית אחרת – איך אני יודעת שהבעיה הזו לא תקרה מולה (או מולו)?
אבל כל השאלות האלו בעצם מקשות עלי להתייעץ איתה כדי להגיע להחלטה שאני כבר צריכה להחליט בזמן הקרוב. ואני מרגישה שאני זקוקה לפרספקטיבה נוספת של מישהי שמכירה את תחום ההייטק בגלל שאין פה תשובה שהיא טובה או גרועה בצורה מוחלטת – יש פה מצב שבו בכל בחירה יש סיכונים משלה, בין אם אני דוחה את ההחלטה לעבור הסבה מקצועית, ובין אם אני בוחרת בהסבה ואז מוותרת על המשך הקריירה שלי כמתכנתת.
מבין כל האפשרויות שנתתי בתחילת הרשומה הקודמת, יש לי תשובה די ברורה מה אני מעדיפה. בגדול הייתי רוצה להמנע מהסבה מקצועית ככל עוד אני לא בטוחה שאין לי סיכוי להמשיך לעבוד בהייטק – כי הסבה כזו היא לרוב מחייבת והיהי קשה להתחרט עליה. מצד שני, למצוא עבודה זמנית במשמרות בשכר נמוך כדי להמשיך לחפש כמו שאני מחפשת היום גם לא קוסם לי – במיוחד כי כמו שאמרה לי הקואצ׳רית, מבחן התוצאה מראה שזה לא ממש עובד.
האופציה שכן קוסמת לי היא יותר בכיוון של למצוא עבודה זמנית אך יציבה לתקופה מסוימת כדי לאפשר לי לשפר את הכישורים שלי (גם מבחינת תחומי ידע וגם מבחינת היכולת להתראיין), וגם לחכות או לקוות שתוך תקופה סבירה מצב השוק ישתפר – אבל אם לא, אגיע לחיפוש אחרי מנוחה וניסיון לשפר את היכולת שלי להתראיין (ואולי עוד דברים אחרים שאני צריכה להשתפר בהם).
אבל אין לי מושג עד כמה התוכנית הזו מציאותית או נכונה. וחלקית לפחות יכול להיות שהקואצ׳רית שלי תוכל להסביר לי האם זה כיוון שהוא לחלוטין לא רלוונטי, ואם כן – על מה אני צריכה להתבסס כשאני בוחרת בו, והערכה כמה זמן שווה לי להשקיע בו.
ואז הבנתי שאולי חלק מהבעיה שלי לא בהכרח קשור לקואצ׳רית – אלא לרצון שלי להחליט החלטה שמבוססת על עובדות ולא על הנחות, למרות שברור לי שזה לא ממש אפשרי במצב הנוכחי. השאלה עד כמה אני פשוט מתקשה (כי אני מתאימה למספר קטן של תפקידים, שמנה, ומתראיינת גרוע) בגלל המצב הכלכלי או האם אני כבר לא רלוונטית בשוק באופן כללי היא עדיין שאלה פתוחה בעיני, שרק שיפור מדהים ומהיר במצב הכלכלי של השוק יכול לענות עליה.
ואולי במובן מסוים הייתי רוצה שמישהו שבאמת ״מבין עניין״ יחליט בשבילי מה לעשות הלאה, למרות שאני יודעת שאין באמת ״מבין עניין״ שכזה, במיוחד לא מישהו שיכול באמת להפעיל שיקול דעת שיתאים לשיקול הדעת וסדר העדיפויות שלי.
למשל לבי הקטע הפרקטי: איך אני מחליטה לאילו תפקידים אני מתאימה ואיך אני מוצאת עבודה בתחום? איפה יש בעצם מודעות דרושים לתפקידים כאלו, ואיך אני מתאימה להם קורות חיים?
או שאולי אני יכולה לפנות ללשכת התעסוקה כדי להתייעץ איתם ושהם יפנו אותי לתפקידים רלוונטיים?
הנקודה הראשונה שחשוב להעלות שהשאלה כרגע היא לא האם להמשיך להישאר בבית ולחפש עבודה בהייטק במשרה מלאה. הכוונה שלי היא למצוא עבודה באופן כללי, אבל כדי להבין מה לחפש – אני צריכה להחליט האם לוותר לחלוטין על המשך הקריירה שלי בהייטק ופשוט למצוא משרה בתחום אחר – או לאפשר לעצמי להמשיך לחפש משרה בהייטק, רק בצורה שונה.
אבל לפני שאני ממשיכה הלאה, חשוב לי גם לכתוב: יש גם עובדי הייטק נוספים שנמצאים באותו מצב שאני נמצאת בו, אנשים שמחפשים עבודה כבר המון זמן – למעלה משנה, ואפילו כבר למעלה משנתיים – בגלל שבמצב של משבר כלכלי עמוק שבו אנחנו נמצאים מאז תחילת 2022 יש מעט משרות, והרבה תחרות על כל אחת מהן, ותמיד יהיו עובדים שיהיו יותר או פחות מושכים, בין אם זה כי הם פחות מושכים מקצועית או בגלל שהם מתקשים להתראיין (או גם וגם כמובן). כך שאני לא בודדה בבעיה שלי, למרות שאני מודה שאין לי מושג מה אחוז מחפשי העבודה שנמצאים בסיטואציה הזו, או מדוע הם הגיעו למצב הזה (והאם הסיבות שלהם דומות לאלו שלי).
אפשר עקרונית להגיד שמבחינתי עצם העובדה שאני מחפשת עבודה בהייטק כבר כל כך הרבה זמן מעידה על זה שאני לא מתאימה לתחום – ובגלל זה הגיע הזמן להבין את הרמז ולמצוא עבודה בתחום שבו אני כן מתאימה לו.
מצד אחד, יש לזה יתרון בכך שאמצא עבודה שהיא קבועה ועם משכורת שכנראה תהיה מכובדת ויציבה יותר מאשר עבודה זמנית כלשהי. זה כנראה גם ייתן לי יציבות גדולה יותר לאורך זמן, במיוחד עם בחירה נכונה של עבודה – משהו שהוא בהחלט לא מובטח בהייטק. עם זה יגיע שקט נפשי וחזרה לשגרה נורמלית – ובלי המתיחות שמתלווה לחיפוש עבודה ולשאיפה להמשיך להשאר בהייטק.
מצד שני – האמירה שחיפוש העבודה הארוך מעיד על חוסר התאמה לתחום היא לא מדויקת לחלוטין. וזה משהו שאכתוב עליו בהמשך יותר באריכות כדי שזה לא יפריע לנקודה הנוכחית.
מעבר לזה, יש פה עוד נקודה מאוד עקרונית: המשכורת שלי היא ההכנסה היחידה שיש לי, ולמרות שיש לי השקעות מסוימות בשוק ההון, זו לא הכנסה שמספיקה להתפרנס ממנה לאורך זמן כאדם בודד. ובחירת מקצוע אחר ויציאה מההייטק כנראה אומרת שהמשכורת שלי תרד בצורה משמעותית – וכך גם היכולת שלי לחסוך לפנסיה ולעתיד שלי, שלא לדבר על רמת החיים שלי שתרד משמעותית. כך שליציאה מההייטק יש מחיר די כבד.
לכן ישנה גם אופציה השניה שהיא כמובן להמשיך לחפש עבודה בהייטק במקביל לעבודה זמנית – אבל בעצם גם פה יש שתי אפשרויות.
האפשרות הראשונה היא למצוא עבודה גמישה בשעות, למשל כמו מלצרות או עבודה כמוקדנית – מה שיאפשר לי להמשיך לחפש עבודה בהייטק במקביל לכך. יש לזה יתרונות – כמו למשל שאוכל כך למצוא משרה בהייטק בהקדם האפשרי ואולי אעלה על אותה הזדמנות שבה אתאים למשרה ולמראיינים בצורה טובה.
מצד שני, יש לגישה הזו חסרונות משלה: קודם כל, מדובר בעצם על המשך די ישיר של מה שעשיתי עד עכשיו – ושלא ממש עבד.
אבל חשוב גם לזכור שהמשכורות במשרות הזמניות האלו נמוכות במיוחד, ויש בהמשך החיפוש בצורה הזו סיכון בכך שאני מראה לחברות שונות שאני בחיפוש פעיל של משרה, כולל חברות שיפסלו אותי בשלב זה על חסרים טכנולוגיים אבל בעתיד שבו המצב הכלכלי יהיה טוב משמעותית היו מעוניינות לראיין אותי. במצב כזה, יכול להיות שיהיה לי אפילו יתרון להפסיק לשלוח קורות חיים ובדיעבד להסביר שהיו לי סיבות להפסיק לחפש, כמו למשל המחלה של אמא שלי (למרות שאולי לא ראוי לציין סיבה כזו אישית באופן מפורט).
ואז יש את האפשרות השניה לאופציה השניה: למצוא עבודה זמנית אבל כזו שהיא במשרה מלאה שהיא קבועה ויציבה יותר (למשל עבודות בפקידות או משהו דומה), להפסיק בשלב זה לחפש (אלא אולי אם פונים אלי עם הצעה ממש מפתה) – ואז להמתין אם המצב הכלכלי בהייטק העולמי בכלל ובישראל בפרט יתחיל להשתפר.
יש לבחירה הזו יתרונות: זה יאפשר לי למצוא עבודה קבועה ויציבה יחסית לאורך זמן (שהמשכורת שלה תהיה כנראה גבוהה מעבודה במשמרות), מה שיאפשר לי להתאושש מהתקופה הזו של האבטלה ולנוח. זה גם יאפשר לי להרשות לעצמי לקחת עזרה בתשלום בכל מה שקשור לקידום הידע שלי בהייטק (משהו שאכתוב עליו בפירוט בפסקה הבאה). מעבר לזה – אני מרגישה שבמצב של רגיעה יהיה לי יותר קל גם להתמיד בהרגלי אכילה וספורט יציבים שיעזרו לי לרזות, ולהגיע לראיונות עם כמה ק״ג פחות (ואולי יותר אופציות ללבוש שיראה טוב יותר), מה שכמובן לא יוכל להזיק.
אבל גם יש לה חסרונות: אני חושבת שמבין שלושת האפשרויות שהעליתי, היא זו שהכי דוחה את ההחלטה האם להחליף אתתחום או מקצוע אם לא אצליח למצוא עבודה בהייטק. ואם אקח עזרה בתשלום כדי לנסות לקדם את עצמי – זו השקעה כספית נוספת.
ובמובן מסוים יש פה תקווה שהמשבר יסתיים בטווח של חודשים ולא שנים, וזה כמובן משהו שאי אפשר לדעת אם ומתי הוא יקרה. כלומר יש סבירות די גבוהה שהוא יקרה כי היו משברים כלכליים בעבר ובסופו של דבר הם נפתרו – אבל אי אפשר לנבא מתי זה יקרה. מצד אחד – גם משבר הבועה ב 2001 (שהיה משבר שהיה קשור ישירות לתחום ההייטק ולפגמים שהיו בו אז) נפתר תוך 3 – 4 שנים – אבל מצד שני המשבר של השפל הגדול שהתחיל ב 1929 המשיך למעלה מעשור, ורק מלחמת העולם השניה בעצם גרמה לו להסתיים בכך שהייצור הוגבר במלחמה.
לגבי הנכונות של הקביעה שאני ״כבר לא מתאימה להייטק״ – זו אמירה מורכבת.
מצד אחד – עובדה שאני מחפשת עבודה במשך תקופה ארוכה, ולא מוצאת.
מצד שני – עובדתית אני עדיין מצליחה להגיע לראיונות, גם אם בתדירות נמוכה יחסית, ושבכמה מהתהליכים הצלחתי להתקדם בתהליכים שכללו כמה ראיונות מקצועיים ו / או אישיותיים. וזה בתקופה שרבים אומרים שהיא קשה מאוד לראיונות ונדרשת רמה מטורפת כדי להצליח לעבור כל ראיון בצורה שלא היתה קיימת בעבר.
וברקע לכל זה – מעבר לזה שיש משבר כלכלי מאוד עמוק בשוק כבר תקופה ארוכה, לי באופן אישי יש את השכנים שמידי כמה חודשים מפריעים לי עם התלונות שלהם ומסיטים אותי מהחיפוש. נוסף גם בחודשים האחרונים נוסף המתח לגבי המחלה של אמא שלי.
השאלה המורכבת פה היא בעצם מה כל הנתונים האלו אומרים כשמשלבים אותם יחד, בין השאר כי לא כולם באמת ״קבועים״.
למשל נושא המשבר הכלכלי: שוק ההייטק היה במשבר ברמה כזו או אחרת כבר שנתיים לפני שפוטרתי (כלומר בשלב זה הוא נמצא במשבר שלוש שנים וחצי), ולכן גם אני וגם הקואצ׳רית שלי קיווינו שהשוק יתחיל להתאושש בטווח של כמה חודשים מאז שהפסקתי לעבוד (במיוחד אם המלחמה היתה מסתיימת מוקדם יותר), ובכך יקל עלי למצוא עבודה.
אבל ההתאוששות לא קרתה – וגם אי אפשר לדעת מתי היא תקרה, ובתיאוריה – אם היא בכלל תקרה. יכול להיות שתוך חודשיים שלושה משהו ״יתחיל לזוז״ במצב השוק ואז עוד חצי שנה נמצא את עצמינו בשוק פורח – ויכול להיות שאפילו עוד חמש שנים נהיה עדיין במשבר.
סביר להניח שהמציאות תהיה משהו בין לבין שני מצבי הקיצון האלו (ויש סיכוי לא רע שאפשר יהיה להניח שזה יהיה בטווח הקצר יותר ולא הארוך). השאלה היא מתי זה יקרה, ועד כמה המרווח שיהיה לי בקורות החיים עד אז יפריע למגייסות במצב של שוק שמחפש עובדים.
או יש למשל את האפשרות שאשלים לבד ידע שחסר לי.
יש תחומים שהיה לי קל יחסית להשלים לבד – ברגע שהיתה לי הכוונה מה לחפש ומה ללמוד. באחת התגובות למשהו כזה שקרה לי בחיפוש העבודה הקודם שלי: היה לי ראיון שבו המראיין שאל אותי שאלה שלא היה לי מושג מה הוא רוצה בה מהחיים שלי, וניסיונות שלי להבין דרך גוגל על מה מדובר לא צלחו (זה היה לפני עליית הבינה המלאכותית).
רק כמה שנה או שנתיים אחר כך יצא לי במקרה להצטרף להרצאה מקצועית שבה דיברו על הנושא, ורק אחרי ההרצאה הזו ״נפל לי האסימון״ על מה היה מדובר בראיון ההוא. וברגע שהיה לי את הבסיס של מה שהיה בהרצאה – יכולתי להתחיל ללמוד את הנושא לבד לעומק באופן עצמאי.
העניין הוא שיש לי עוד הרבה פערים כאלו – שבחלקם אני צריכה עדיין הכוונה להבין על מה מדובר, ובחלקם הגדול גם איך ליישם את זה בצורה פרקטית לעבודה. לכן קורס למשל יוכל לעזור לי לקדם את זה – אבל אף קורס לא יכול בעצם להבטיח לי המשך תעסוקה.
טוב יש לי עוד הרבה מה לכתוב ולכן פיצלתי את הרשומה לשתיים, ואת החלק השני אפרסם עוד יום או יומיים.
טסתי עם טורקיש איירליינס כי היו לי מיילים בה וניסיון שהיה ברובו טוב בעבר – וטסתי במחלקת עסקים. החוויה הכוללת היתה לצערי מאכזבת, מכמה סיבות:
חוסר גישה לטרקלינים ברוב שדות התעופה: שדות תעופה נוטים להיות לא פעם צפופים ולא נעימים, וספציפית נמל התעופה באיסטנבול נוטה להיות עמוס מאוד במהלך הלילה – והפעם היתה לי המתנת לילה בו. הטרקלין אמור להיות מקום קצת יותר שקט ורגוע להמתין בו, והוא אמור להיות זמין עבור מי שנוסע במחלקות היותר יקרות של המטוס. מעבר לזה, יש לרוב בטרקלין גם פינוקים: גם בטרקלינים הכי פשוטים יש אוכל בסיסי כמו סלטים או מאפים, ושתיה בסיסית בחינם שזה צ׳ופר נחמד.
אבל יש כמובן טרקלינים ממש ממש טובים ואיכותיים – ולמשל הטרקלין של טורקיש איירליינס בטיסטנבול אמור להיות כזה, עם המון אפשרויות לאוכל ולישיבה שקטה, או אפילו משחקים שונים.
אבל לכל אורך הנסיעה הזו שלי לא קיבלתי כרטיס כניסה לאף אחד מהטרקלינים – חוץ מחריגה אחת בסיאטל, וגם שם קיבלתי אותה לשעה האחרונה של ההמתנה שלי בשדה התעופה שם מתוך בערך חמש שעות. זה נבע מהעובדה שבעצם בטיסה טסתי מאלסקה על סיאטל עם אלאסקה איירליינס, ומשם המשכתי עם טורקיש – אבל משום מה יכולתי לעשות צ׳ק אין לטיסה לא בנקודות הצ׳ק אין הרגילות, אלא רק בשער שממנו יוצאת הטיסה. מכיוון שלשער הזה מגיעים נציגים רק בערך שעה או שעה וחצי לפני הטיסה – יכולתי לקבל את הפס רק אז.
ופה למען האמת חשדתי שקיבלתי את הכניסה לטרקלין בעיקר כי ״נפלתי״ שם על פקידה לא מנוסה, ותהיתי אם היא נתנה לי אותו מחוסר ניסיון או כפיצוי על זה שהיא הסתבכה עם הצ׳ק אין שלי (וכמובן שלא נתנה לי כרטיס לטרקלין של שדה התעופה באיסטנבול).
יכול להיות שיש מדיניות שבה החברות השונות רוצות לחסוך בעלויות של הטרקלין ולמרות שבעבר זה ניתן אוטומאטית, אבל כיום נותנים רק למי שלוקח יוזמה ומבקש.
אבל אני שאלתי את עצמי עד כמה מדובר על עניין של נראות – קרי אני אישה שמנה ולטיסה התלבשתי בבגדים נוחים ולא בהכרח אלגנטיים. חיפוש קצר באינטרנט גילה שזה לא אמור להיות קשור למראה חיצוני ושיש כמה מגבלות אחרות שיכולות להשפיע – אבל משהו עדייו נשמע לי מוזר.
חווית הטיסה במחלקת עסקים בחלקה היתה טובה, אבל היו גם בה כמה תקלות: מצד אחד, כיף לטוס במחלקה שהיא לא צפופה ושאפילו ברוב הטיסות יכולתי לבחור מראש מושב משלי ללא שכנים. גם האוכל והשירות עצמם הרבה יותר טובים ונעימים, שזה נחמד בטיסות ארוכות.
מצד שני, היו פערים גם בנוחות הזו. דווקא אותם מושבים שאמורים היו לספק נוחות ופרטיות גרמו לי להרגיש צפיפות עד כדי קלסטרופוביה ושאין לי מקום למתוח לפחות אחת מהרגליים שלי. מעבר לזה, השירות לפעמים לקה בחסר, במיוחד בכל מה שקשור לסידור המושב שהופך למיטה בכך שבניגוד לשאר הנוסעים בסביבה הקרובה שלי, לא נשאלתי אם אני רוצה עזרה בסידור המיטה (שכללה למשל ריפוד נוסף למושב שהדיילת עצמה מביאה במיוחד כך שלא מדובר על משהו שיכולתי לעשות לבד).
חשוב גם לזכור שלפעמים השירות הנוסף הזה יכול להיות לפעמים מעיק. למשל הארוחות שמוגשות לא פעם מנסות לתת תחושה של שירות של מסעדות יוקרה, ותשומת לב האישית והזמן שכל ארוחה כזו לוקחת יכולים להתארך ולהיות אפילו קצת מעיקים.
שדה התעופה באיסטנבול הוא סיוט, חלק שני: למי שזוכר, הטיסה שלי עם אותה חברת תעופה לניו זילנד בסוף 2019 היתה סיוט בגלל עיכוב של הטיסה השניה מתוך שלוש.
אבל באותה טיסה לא הערכתי את העובדה שהטיסות הנכנסות והיוצאות שלי בשני הכיוונים בשדה התעופה של איסטנבול היו מאותו טרמינל. נכון שהיתה קצת הליכה בין הנקודות שבהן המטוסים נוחתים לבין שערי העליה למטוס, אבל היא היתה מוגבלת בעיקר בגלל שהגענו לשדה התעופה בשעות שבהן היתה הרבה תנועה ולכן כל נקודות הבטחון הרבות בשדה היו פעילות ויכולנו פשוט לגשת להכי קרובה.
הפעם האיחורים שהיו בטיסות לא היו כאלו קריטיים – אבל הפעם כן יצא לי לחוות טיסות שצאו מטרמינלים שונים. וזה היה פשוט סיוט – בגלל הגודל של הטרמינלים עצמם והמרחק בין השערים בכל טרמינל, אבל גם והמרחק בין טרמינל לטרמינל (שההליכה ביניהם עוברת בדיוטי פרי שהוא עמוס מאוד וצפוף) הופכת להיות ארוכה, ולא פעם מדובר על הליכה של עשרים דקות עד חצי שעה ואפילו יותר רק כדי להגיע לשער היציאה. בואו ונגיד שאני לא היחידה שחושבת שצריך להתקין רכבת בשדה התעופה הזה.
מעבר לזה, הטיסה בהלוך הגיעה לאיסטנבול בשעות הלילה המאוחרות, כשנקודת הבטחון היחידה היתה רחוקה מאוד מנקודת הנחיתה שלנו, ומהטרמינל עצמו. שזה אמר בערך חצי שעה הליכה עבורי רק כדי להגיע מהמטוס לטרמינל עצמו.
ועוד משהו: בשדה התעופה יש הפסקת טיסות במשך כמה שעות בלילה – ושדה התעופה נהפך למאוד צפוף ברמה מאוד לא נעימה.
על חווית הטיול
על חשיבות של שירות לקוחות: כבר כתבתי לא מעט רשומות על שירות הלקוחות הנוראי שממנו סבלתי במהלך הטיול מהבעלים של החברה שהפכו גם להיות המדריכים שלה.
קשה לי שלא להזכר בטיול הקודם שלי לחו״ל, הטיול לניו זילנד שיצאתי אליו כמה חודשים ספורים לפני הקורונה. הגעתי לטיול ברמת כושר שהייתה דומה לרמת הכושר שהגעתי איתה ללא מעט טיולים בפורמט דומה בארה״ב, לכן לא חששתי שלא אסתדר בו. אמנם היה ברור לי שאהיה אחת המטיילות האיטיות בטיול, וייתכן מאוד שאפילו אהיה האיטית ביותר – אבל לא חשבתי שתהיה לי בעיה לטייל ואפילו להנות מהמסלולים השונים, גם אם אספיק פחות ממטיילים אחרים או אוותר על החלקים הקשים יותר של מסלולים.
אבל ביום הראשון שמתי לב לזה שאני הולכת לאט יותר משמעותית משאר המטיילים בקבוצה. לא היה מדובר בהכרח על לאט יחסית לשאר האנשים במסלול עצמו שהיו בו גם תיירים שלא היו חלק מהטיול, אבל בהחלט הלכתי יחסית לאט לעומת אותם מטיילים שכן היו איתי בקבוצה. ובכמה הימים הבאים בטיול הרגשתי שמשהו בי מאוד מפריע למדריכים. אני מודה שבדיעבד חשדתי שמשהו מפריע להם מעבר לנושא הכושר (למרות שהנחתי שגם לנושא הכושר היה חלק בעניין) ושאולי אתבקש לעזוב את הטיול.
כן חשוב לי לכתוב שבמחשבה אחורנית, אני בעצם חושבת שייתכן שהיה חשש מאוד ספציפי שהטריד את המדריכים ולא הכושר שלי באופן כללי. החשש היה קשור למסלול שהיה זמין לנו ביום הרביעי או החמישי של הטיול שהיה מסלול מאוד ארוך וקשה, שבאופן מאוד ברור היה ״גדול״ עלי בצורה רצינית – וייתכן שהיה חשש מצד המדריכים והחברה שאנסה להצטרף אליו. אני כבר אמרתי למדריכים יום מראש על כך שאין לי כוונה לצאת למסלול (למרות שבהתחלה המדריך לא משמ נתן לי לדבר והתחיל להסביר לי בנימוס עד כמה המסלול לא מתאים לי), ובסוף אף אחד לא יכול היה לצאת למסלול כי תנאי מזג האוויר בו היו גרועים מידי. אבל בשלב מסוים של הטיול הרגשתי שהיתה ״ירידת מתח״ ביחס כלפי – ובדיעבד באמת נראה לי שזה קרה סביב היום הזה.
אבל בסופו של דבר אני שואלת את עצמי עד כמה הטיול ההוא היה רמז לכך שבכל זאת יש חוסר התאמה מסוים ביני לבין הטיולים מהסוג הזה. וייתכן שחוסר ההתאמה הזו היתה בולטת הפעם במיוחד לאור העובדה שבמהלך הקורונה ובשנים אחר כך העליתי במשקל, מה שהקשה עלי לשמור על רמת הכושר שהיתה לי לפני כן. במצב כזה, האם יכול להיות שמתחתי את הגבול של מה שיכול להחשב למקובל וסביר גם עבור חברה שעד אז היתה סובלנית יחסית?
מצד שני, ברור לי שהגורמים למה שקרה מורכבים, ובין השאר כללו רושם מאוד חזק שלי שההתנהלות של החברה נובעת גם מחזון מסוים של הבעלים של החברה לעתיד שלה שהיה שונה מאוד מהעבר שלה, שאני ומטיילים כמוני לא יכולים להיות שותפים לו – חזון של הקמת קהילה או עידוד של הדור הבא של מיטיבי הלכת.
אבל מעבר ליחס הגרוע כלפי בטיול עצמו, בדיעבד גיליתי כמה פרטים אחרים שגרמו לי אי נוחות. למשל שהם כנראה ״בולשים״ אחרי המטיילים מראש כדי לסנן כאלו שנראים להם לא מתאימים – ייתכן מאוד שאני לא ״סוננתי״ מראש בגלל שפשוט לא היו לי ברשתות החברתיות תמונות עדכניות (וייתכן שזה גרם להם לשנות את התהליך כדי לא ליפול שוב לפח הזה).
התמונות מתחת הן תמונות מניו זילנד – שבקרוב יפורסמו פוסטים גם על הטיול שלי שם.
סגירת מעגל במובן מסוים
בטיולים הקודמים לא פעם שאלתי את עצמי למה לפעמים קשה לי להשתלב חברתית בקבוצה, כשראיתי סביבי את כל שאר המטיילים יוצרים יחסית יותר בקלות ממני חברויות חדשות או אפילו זוגיות – ולי לא פעם זה לא קרה. כן חשוב לי לציין שבחלק גדול מהטיולים כן היו לי מה מטיילים שהייתי קרובה אליהם יותר ואפילו מיודדת איתם, וברובם הסתדרתי ממש טוב עם שאר המטיילים – אבל היו כמה טיולים שבהם ממש הרגשתי מבודדת חברתית ושלא היו לי קשרים קרובים יחסית כפי שנוצרו למטיילים האחרים.
דוגמא לכך יכולה להיות מהטיול הראשון שלי בחברה – היו כמה חברה (מטייל ישראל, מטייל סקוטי ומטיילת אמריקנית) שהתיידדתי איתם והסתובבתי איתם בערב האחרון של הטיול כשביקרנו בלאס וגאס – אבל בבוקר אחרי כשכולנו יצאנו לכיוון שדה התעופה כדי לחזור הביתה, שני המטיילים הגברים עזרו למטיילת האמריקנית לסחוב את התיק שלה במדרגות שיש בכניסה לאכסניה, אבל לי הם לא עזרו, וגם בקושי התייחסו אלי כשניסיתי להיפרד מהם.
אחת המטיילות שהיו איתי במהלך כל הטיול הנוכחי לאלסקה, אישה אמריקנית בשם מיסי, אמרה לי במהלך הטיול משפט שפשוט ״עשה לי סדר״ בעניין: היא אמרה לי שלא פעם החברויות האלו בטיול נוצרות במהלך הליכה משותפת במסלולים, ובגלל שאני הולכת לאט יותר בצורה מאוד משמעותית משאר המטיילים – אין לי הזדמנות להצטרף אליהם לטיול במסלולים ולכן הקשרים החברתיים האלו לא נוצרים עבורי.
ויש בזה המון אמת: בדיעבד החברויות שיצרתי בטיולים שבהם יצרתי אותן היו עם אנשים שבאמת הלכו יחסית לאט, או עם נשים שנוצר לי איתן קליק מאוד חזק כבר בתחילת הטיול (משהו שלא קורה בהכרח עם כל מכרה או חברה) שהיו מוכנות ללכת קצת יותר לאט (בטיולים שבהם אני הגעתי עם כושר יחסית גבוה כך שהפער שלי מהן היה יחסית נמוך גם מצידי) כדי לבלות איתי כי הן חיבבו אותי. לא פעם החברויות האלו היו עם נשים יחסית מבוגרות למשל שהיו הולכות באמת יחסית לאט, או זוג ישראלים שבו הגבר היה בן שמונים ולכן קצב ההליכה שלו היה מספיק איטי כדי שלי יהיה נוח איתו.
וביום הראשון של הטיול הזה דווקא הרגשתי שהתמודדתי בצורה מאוד טובה עם ה״סמול טוק״ הראשוני של הטיול שבו כולם מנסים להכיר את כולם – משהו שזכור היה לי בתור מאוד קשה ואפילו בלתי אפשרי בטיול הראשון שלי, וגם לפעמים בטיולים הבאים. אני לא זוכרת אם אני יזמתי שיחות או שאחרים יזמו את השיחות איתי, אבל בהחלט הצלחתי לתחזק אותן ליותר מדקה ורבע בערך.
אולי ציפיתי לשחזר את הטיול הקודם שלי באלסקה עם החברה, בלי להבין שאי אפשר לחזור לעבר
כל טיול מורכב מהרבה מאוד גורמים שלא קשורים בהכרח רק למסלול של הטיול או למקומות שבהם אנחנו מבקרים.
מעבר לתנאי השטח וכל מיני דברים בלתי צפויים שקורים – חלק משמעותי מהחוויה הוא האנשים האחרים שבטיול, המדריכים של הטיול והסגנון האישי שלהם, והאינטראקציה בין המדריכים למטיילים ובין המטיילים לבין עצמם.
וכמובן שיש את התנאים של הדרך שמשתנים (למשל מזג האוויר), ותקלות לא צפויות שלפעמים יכולות להפוך את החוויה למיוחדת יותר בכך שהן הופכות להיות לסיפור פיקנטי ומשמשע, או לחילופין אולי לפגום בחוויית הטיול הכולל גם אם כל שאר הטיול היה טוב.
לכן טבעי שהחוויה של הטיול הזה תהיה שונה מהחוויה היתה לי בטיול שלי לאלסקה ב 2011, וכנראה גם העובדה שכל הזמן השוויתי ביניהם לא פעלה לטובת הטיול הנוכחי, כי החוויה של הטיול הקודם היתה ברובה מאוד חיובית.
החזון של החברה השתנה בצורה שלא מתאימה לי
החברה בעברה היתה מארגנת טיולים שחלקם הגדול עבר במיקומים ופארקים מאוד מרכזיים, גדולים, וידועים. ולפארקים האלו יש יתרון משמעותי בכך שיש בהם אפשרות לטייל במגוון רמות של כושר גופני לפי המסלול שבוחרים.
הדוגמא שאני נותנת היא תמיד הפארק הלאומי הגרנד קניון (למרות שזה רלוונטי לרוב הפארקים הלאומיים בארה״ב): מי שמתקשה בהליכה או רוצה להיות מאוד עצלן יכול פשוט לנסוע באוטובוס חינמי שזמין בתוך הפארק מנקודה לנקודה כדי לתצפת על הקניון, מי שמחפש אתגר יכול לרדת לתוך הקניון ואז לעלות חזרה (ומי שיש לו כמה ימים באיזור יכול לשלב מסלול בתוך הקניון) – ויש מסלולים בכמה רמות בין לבין.
התחושה שלי היא שעכשיו משהו בפוקוס של החברה השתנה. ממה שהבנתי מהסברים שניתנו על ידי הצוות הקטן והמצומצם של החברה – חלק מהשינויים האלו נובעים מכך שקשה יותר אובייקטיבית לתפעל טיולים קבוצתיים בפארקים הלאומיים האלו שהיו חלק מאוד משעותי מהטיולים של החברה בעבר, הן מבחינה כספית והן מבחינה לוגיסטית.
ולכן כנראה שכדי להבדיל את עצמה וכדי לתת ערך נוסף למטיילים ששוקלים לטייל לבד – החברה מגדירה את עצמה מחדש ככזו שמגיעה למקומות ייחודים ומיוחדים, ונותנת תמורה שונה מזו של החברות האחרות שנשארו לטייל לאותם פארקים לאומיים, וגם מאפשרת למטיילים להכיר את המקומות המיוחדים שימשכו אותם לטייל דווקא בטיול מאורגן כי הם לא בהכרח יוכלו לגלות בעצמם את המקומות הקטנים והפחות ידועים, או לא ידעו להגיע למקומות האלו לבד.
כחלק מזה, הבעלים עצמו גם רוצה לא פעם לאלתר את הטיול לפי אופי הקבוצה, ולמשל להישאר יותר או פחות באיזור מסוים לפי העניין של הקבוצה, וזה משהו שהרבה יותר קל לו לעשות כשהרמה של הקבוצה יותר אחידה – וגם מתאימה לרמה שלו כמטייל מטיב לכת.
וייתכן שהשינוי גם קשור לעובדה שלמרות שבעבר החברה עצמה היתה חברה מאוד פופולרית – המגמה הזו השתנתה בעשור האחרון פחות או יותר, כנראה בגלל שיש לחברה יותר תחרות (שלא היתה בעבר), וכנראה גם בגלל שעם הפופולריות של בלוגרי טיולים למיניהם – גם היכולת של אנשים לארגן טיולים בטופן עצמאי ואפילו לקבל השראה לטיולים מגורמים חיצוניים התגברה. וייתכן שהרצון הזה להגיע למקומות הקטנים שהוא מכיר היא חלק מהשיווק של החברה לאוכלוסיה הזו.
אבל לשינוי הזה יש מחיר בכך שיש הרבה פחות מקום למטיילים שהם חריגים ולא בהכרח מטיבי לכת. והמציאות היא שאני תמיד הייתי חריגה ולא המיינסטרים של קהל היעד של החברה. הצלחתי להנות מהטיולים עד כה בגלל שלא פעם התפשרתי: התפשרתי על מסלולים יחסית קלים בפארקים שבהם ביקרנו שלא בהכרח משקפים את היופי של הפארק (לפעמים בגלל קושי גבוה מידי של המסלולים, אבל לפעמים פשוט בגלל מגבלת זמן), ועל מצבים שבהם אני יכולה לעשות רק חלק מהמסלול ולא את כולו, ומידי פעם (למרות שזה היה די נדיר) לא להתחיל בכלל את המסלול הבודד שהיה זמין לנו כי הוא היה קשה מידי אלא להמתין בצד ולהעסיק את עצמי בזמן שאחרים מטיילים להנאתם.
אבל זה כנראה הפך להיות פחות אפשרי במוד העבודה החדש של החברה – בעיקר כי הבעלים מודע לזה שלא פעם העניין והיכולות של מטיילים יחסית חלשים יכולים לפגוע ביכולת שלו לאפשר למטיילים החזקים להנות מביקור באתרים שיש בהם מסלולים שהם בהכרח מאתגרים יותר ולכן באמת יכולים לדרוש כושר גבוה יותר.
למשל במהלך החלק הראשון של הטיול לאלסקה, ביקרנו בפארק בשם Stone Mountain Provincial Park. רוב המסלולים בו הם הרריים ואפילו תלולים, מה שאומר שהם לא התאימו לי, אבל גם לא לזוג מטיילים מבוגרים ושמנים (אבל פחות ממני) בשם ג׳ולי ולארי. בסופו של דבר אני והם נשארנו באתר הקמפינג שלנו ובילינו ליד האגם בזמן ששאר הקבוצה טיילה, מה שהיה חביב אבל לא מרתק במיוחד.
היינו אמורים לבלות בפארק אחה״צ בודד ואז לעזוב בבוקר שאחרי, אבל אחרי שכמה מהמטיילים החזקים של הקבוצה עשו מסלול אחד, הם גילו עניין בלעשות עוד כמה מסלולים בפארק. המדריכים התלהבו מזה והחליטו לא רק להישאר בפארק עוד כמה שעות בבוקר כדי ללכת יחד למסלול נוסף שהמדריכים התלהבו ממנו במיוחד.
אבל המשמעות של זה עבורי ועבור ג׳ולי ולארי היתה שעבר עלינו עוד בוקר של שעמום, ולא יכולנו לצפות אותו מראש כי בעצם לפי התוכנית היינו אמורים להתחיל לנסוע ליעד הבא שלנו ולעשות שם פעילויות שיותר מתאימות לנו שעכשיו בוטלו לנו, ולכן הערך של הטיול קצת פחת עבורנו.
מעבר לזה, באחת השיחות בינינו הבעלים שיתף אותי בכך שלעיתים הוא חושש לנסוע בדרכים משובשות יותר או כאלו שאין בהן שירותים ונידרש לעשות הפסקת שירותים בטבע כי הוא חושש שאפול במצבים כאלו ואפצע. אני לא יוגעת על סמך מה הוא קבע את זה, למרות שאני מניחה שייתכן שפשוט הזכרתי לו מטיילים שהוא הדריך בעבר שנפלו ונפצעו. ומבחינתו ההשתתפות שלי לא רק שיכולה פוטנציאלית לגרום לפגיעה בי, אבל גם ביכולת שלו לספק את השירות הכי טוב שהוא יכול מבחינתו לקבוצה כולה, כך שמבחינתו אני פוגעת גם בשאר המטיילים בכך שאני מתעקשת להצטרף לטיול. אני מניחה שהחשש הזה קיים לא רק עבורי אלא גם מכל מטייל אחר שמרגיש לו חריג, ולפחות במקרה שלי החשש שלו לא היה מוצדק, אבל אני גם מבינה אותו שהוא רוצה לוודא שלא יהיו בטיול תקלות שיפריעו לשאר המטיילים, וכנראה שכל שנות הניסיון שיש לו גרמו לכך שהוא יהיה חשדן במיוחד לכל פיפס כי הוא ראה מצבים שפיפס כזה גרם לנפילה או פציעה, גם אם זה קורה רק בשבריר אחוז מהמקרים.
למרות שהיו הרבה קטעים גרועים, מידי פעם היו גם רגעים יפים וכיפיים
אני יודעת שבעיקר קיטרתי פה על לא מעט דברים, אבל זה לא אומר שלא היו לי גם מידי פעם רגעים מהנים בטיול – במיוחד באינטראקציה עם אנשים שונים במהלכו, למשל במשחקי קלפים שהיינו עורכים בשעות הערב או במהלך נסיעות, או כשהיינו מבלים יחד במעיינות חמים.
האכסניות של החברה הן עדיין ערך טוב למי שמוכן לשהות באכסניה ולא במלון
לא לכל אחד מתאים ללון באכסניה. התנאים באכסניות הם פשוטים למדי, וברובן למשל יש חדרי שירותים ומקלחת משותפים שזה לא בהכרח משהו שקוסם להרבה אנשים.
אצלנו בישראל האסוציאציה של אכסניות היא לרוב ״אכסניות נוער״, כלומר משהו זול לבני נוער אבל לא למבוגרים. אבל בארה״ב זה לא ממש המצב, וחשוב לי לציין שמצב האחזקה של האכסניות הוא ברובו מעולה, והן נקיות ומסודרות מאוד. אני לא חושבת שאי פעם יצא לי להתקבל למשל בחדרי אמבטיה או שירותים לא מסודרים, גם בשעות שהם היו בשימוש כבד. זה כנראה נובע מכבוד הדדי בין המטיילים לבין עצמם, וצוות תחזוקה יעיל של האכסניה.
מעבר לזה, באכסניות בחו״ל יש לא פעם חדרים בודדים או זוגיים שאפשר לשכור ובכך לשהות בחדר שמקביל לחדר מלון, לפחות מבחינת רמת הפרטיות.
למזלי התזמון שלי היה טוב מבחינת המלחמה (וגם מבחינת הזמינות של הטיול מטעם החברה)
כשטסתי בזמנו לניו זילנד, הזמנתי את הטיול והטיסות בפברואר, למרות שבחרתי תאריך באמצע נובמבר. ואז חודשים ספורים אחרי שחזרתי מהטיול – פרצה מגיפת הקורונה. רק בדיעבד הבנתי איזה מזל היה לי שיכולתי להזמין טיסה זמן כל כך ארוך מראש בלי לחשוש שהיא תתבטל ושאפסיד כסף ותוכניות בגלל אירוע לא צפוי.
הפעם, הטיול שלי לאלסקה קרה שוב ממש חודשים ספורים לפני האירועים של השביעי באוקטובר והמלחמה שהתחילה אחריהם. אני מניחה שלצאת לטיול כזה עם קהל מטיילים בינלאומי יכול היה להיות רגיש לאור המאורעות ברצועה, ולאור המתיחות בארץ במיוחד כשיש לי משפחה, חברים וחתולים שנשארו מאחור.
ובדיעבד גיליתי שהבעלים של החברה לא מעוניין להמשיך לערוך את הטיולים האלו – ייתכן שבגלל שהוא מרגיש שהם ארוכים ושוחקים למטיילים (ולכן גם לצוות) וגורמים למתיחות בין המטיילים, או שתנאי השטח באלסקה (הגשם והקור) קשים מידי למטייל הממוצע שצריך לישון בשק״ש ואוהל.
ב 2025 לא נערכו טיולים מטעם החברה לאלסקה, וממה שראיתי – ב 2026 המסלול שעשינו קיים עם שינויים מסוימים, אבל הוא מחולק שני תתי טיולים של שבועיים, ויש בין הטיולים שבועיים הפרש, לא ברור לי אם עבור מנוחה של הצוות או כדי למנוע מאנשים להצטרף לשניהם באופן רציף (למרות שסביר להניח שבשביל שני הדברים).
אני רוצה לחזור לכמה מהאיזורים באלסקה יום אחד, ומנסה להבין איך לעשות את זה בלי טיול מאורגן
במהלך הביקור שלי, הרגשתי שאני מפספסת הרבה דברים. אני מרגישה שלא היינו מספיק זמן בעיר ג׳ונו, או שחלקים משמעותיים מהפארק דנאלי סגורים בגלל מפולת בוץ, כך שפיספסתי חלק משמעותי מהמקומות שרציתי לטייל בהם בטיול שלי לשם.
אבל מסתבר שגיליתי שיש למשל רכבת שמגיעה מערים מרכזיות באלסקה (אנקורג׳ או פיירבנקס) לפארק דנאלי – ומקריאה מהירה גיליתי שיש צפי לתיקון הכביש שבו היתה מפולת. הצפי לתיקון הולך ונדחה עם השנים (כנראה בגלל בעיות טכניות), ואני מודה שכששאלתי נהגת בפארק במהלך הביקור שלי, היא היתה סקפטית שהתיקון אכן יעבוד. אבל אני מקווה שעוד שלוש או ארבע שנים – המסלול ייפתח שוב.
כמובן שיש עוד כמה נקודות שארצה לבקר בהן שוב, ואצטרך לבדוק את היכולת שלי להגיע אליהן עצמאית – אבל את זה אעשה כשאראה שהטיול בפארק אכן אפשרי.
לפני הקורונה – יצא לי לאכול לא מעט במסעדות. היינו מקבלים תקציב חודשי מהעבודה לאכול ארוחת צהרים במסעדות ליד העבודה. כעבדתי בהרצליה היו לא מעט מסעדות שיכולנו לאכול בהן, ובאיירפורט סיטי הרבה פחות – אבל עדיין היינו אוכלים בחוץ לא מעט.
כמובן שהיינו צריכים לדאוג לעמוד בתקציב החודשי שמקום העבודה הקצה לנו – בין אם זה ללכת לאכול במקומות זולים יחסית ברוב הזמן, להביא מידי פעם ארוחה מהבית, או פשוט לשלם על חלק מהארוחות בעצמינו.
כשהיינו אוכלים כקבוצה (למשל כל הצוות, או כשהייתי יוצאת עם חברות) היינו באמת יוצאים למסעדות בזמן שבו הן היו עמוסות, ולא זכורים לי הרבה מקרים שבהם קרו טעויות, למרות שמידי פעם קרו כמה טויות של מנות שנשכחו (או שלקח להן הרבה מידי זמן לצאת, במיוחד כשכל שאר המנות יצאו).
גם בעבודה שהיתה לי במהלך ואחרי הקורונה היינו מקבלים תקציב כזה, אבל בגלל שלרוב היינ עובדים מהבית וגם המשרד שלנו היה יחסית רחוק ממסעדות – היינו לרוב מזמינים למשרד.
גם פה לרוב היינו מקבלים את האוכל בערך באותו טווח זמן – למרות שלמנהלת שלי קרו כמה תקלות, פעם שהאוכל שלה פשוט לא הגיע, ופעם אחרת שעובדת שהגיעה מחו״ל הזמינה מנה מאותה מסעדה שהמנהלת שלי הזמינה ממנה, ולא הבינה שהמנה השניה שהתקבלה באותה שקית היא מנה של מישהי אחרת (המנהלת שלי במקרה הזה) ולא סתם תוספת נחמדה ששלחו לה בתור פינוק, ואכלה חלק ממנה.
כך שקשה לי להגיד האם השירות ״התקלקל״ בעקבות הקורונה. אני כן יכולה להגיד שלמעסיקים הרבה יותר קשה למצוא היום עובדים בשכר מאוד נמוך לעומת התקופה שלפני הקורונה – וייתכן שזה מסביר את התופעה שמוטי התייחס אליה בפוסט של השרביט החם, בין אם בכך שיש במסעדות פחות כוח אדם, או שמי שכן מועסק פחות טוב (או אולי כמובן שני הדברים).
מצד שני, תודעת שירות מעולם לא היתה תכונה שאפיינה את ישראל, וברוב המסעדות או בתי הקפה השירות מעולם לא היה מעולה.
המקום היחידי שבאמת אפשר היה לראות שירות מקצועי יותר, הוא לרוב מסעדות שף שהן מסעדות יוקרה, שבין השאר שוכרות מלצרים ומלצריות מנוסים יותר כדי שהשירות יהיה טוב יותר.
מצד שני, כבר היו לי חוויות גרועות גם במסעדות כאלו – למשל מלצריות שדוחפות בכוח מים מינרליים יקרים מידי ללקוחות, או מלצרים שדוחפים בכוח שיתוף של מנות. לא פעם אלו גישות שמגיעות ממי שמנהל את המסעדות כדי להרוויח כמה שיותר על חשבון חוסר הנעימות של הלקוח.
אז אולי הגיע הזמן לשפר את השירות במסעדות בלי שום קשר להאם השירות התדרדר לפני או אחרי הקורונה?
כבר כשפוטרתי לפני קצת יותר משנה וחצי, המצב בשוק ההייטק היה גרוע במשך כמעט שנתיים, ונראה היה שהמלחמה שהתחילה בערך חצי שנה לפני הפיטורים שלי רק החמירה אותו.
התקווה היתה שסיום המלחמה יוביל לשיפור משמעותי בהשקעות בישראל – אבל נראה שזה לא יקרה. מסתבר שבלי קשר למלחמה אצלנו – יש משבר כלכלי בהייטק ברמה בינלאומית שלא קשור אלינו אלא נובע מבעיות כלכליות במקומות אחרים (בעיקר בארה״ב) ששם יש גלי פיטורים גדולים שכמובן גם מגיעים אלינו בארץ – במקביל לזהירות מאוד גדולה בהשקעות.
וזה כמובן משפיע עלי ועל מחפשי עבודה אחרים, שמתקשים למצוא עבודה – וחלקנו גם מתקשים למצוא אותה אחרי תקופה מאוד ארוכה של חיפושים.
הקואצ׳רית שאני עובדת איתה עסוקה עדיין בפרוייקט שעליו היא התחילה לעבוד באוקטובר, אבל עדיין היה לה חשוב לפגש איתי לפני כמה ימים בזום למשך חצי שעה (שׁזה חצי פגישה) כדי לשוחח על מה הלאה.
בהתחלה הכיוון של הפגישה היה אמור להיות צעדים פרקטיים לגבי מציאת עבודה זמנית (או שלא) עד שאמצא (או שלא) עבודה בהייטק. אבל היא גלשה לכיוון של למה אני מתקשה לעבור ראיונות בהייטק, ועלו בה שתי נקודות חשובות שבסופו של דבר יכולות מאוד להשפיע על הבחירה של ״מה הלאה״.
הנקודה הראשונה היתה בהקשר של זה שאני מחפשת עבודה כבר המון זמן – וזה משפיע על איך אני נתפסת על ידי מגייסות.
עולם הגיוס בהייטק, במיוחד בתקופות של משבר, יכול להיות ״קריזיונרי״ למדי. הקואצ׳רית שלי למשל אמרה שלא פעם גם אם מגייסות ומנהלים מחפשים מועמד לתפקיד שצריך לאייש אותו מהיום להיום – הם יעדיפו לגייס מישהו שעדיין עובד ושיצטרך לתת התראה של חודש מראש, ולא מישהו שפוטר מהעבודה וזמין מיידית.
באותה מידה שמעתי משני מקורות שונים לאחרונה על זה שכתובת מייל בהוטמייל נחשבת למיושנת ויש מועמדים שייפסלו בגללה – ויתקבלו אלו שיש להם ג׳ימייל. זה מגיע ממש לרמה כזו של סינון.
והעובדה שאני כבר שנה וחצי מחפשת עבודה נתפס לרעתי – הגישה של מעסיקים היא לא פעם שאנשים מוכשרים באמת יהיו כאלו שיעבדו באופן רציף, וכמה שהפער בתעסוקה גדול יותר מעיד על כך שהאדם ״לא מבוקש״ בשוק.
ואני מודה שיש בזה משהו – כי למשל לי אישית יש פער מקצועי שכבר כתבתי עליו לא פעם, ולכן אני מתקשה למצוא תפקידים שאני מתאימה להם – וגם על אלו שאני מתאימה יש תחרות די גדולה, במיוחד במצב הכלכלי הגרוע של היום. ואז נוצר מצב שמזין את עצמו במעגל – כי ככל שאני מחפשת עבודה יותר זמן, כך אני בעצם נפסלת יותר כי אני מחפשת עבודה יותר מידי זמן ולכן מתקשה למצוא את התפקיד הבא שלי, ואז אני כמובן צריכה להמשיך לחפש…
עקרונית אני יכולה להגיד שלקחתי הפסקה לעניינים אישיים ורק לאחרונה התחלתי לחפש – אבל לא פעם עולים תפקידים חדשים בחברות שכבר הגשתי אליהן קורות חיים בעבר הקרוב, בין אם הן לא הסתכלו לכיווני ובין אם כן. במצב כזה די ברור שאני מחפשת עבודה כבר די הרבה זמן…
והקואצ׳רית אמרה לי משפט מאוד חשוב: בשלב זה, לפי מצב התוצאה – מצבי גרוע.
נכון שהיתה במהלך החודשים האחרונים התקדמות מסוימת בזה שהיו כמה תהליכים שבהם סוף סוף הצלחתי להתקדם לשלבים המאוד מתקדמים של כמה מהתהליכים שבהם השתתפתי, אבל בסופו של דבר לא קיבלתי הצעת עבודה גם אם הייתי קרובה.
וזו שאלה מאוד פתוחה מה הלאה.
כי אני יודעת שבמצב שוק טוב יותר לפני כמה שנים – הצלחתי הרבה יותר בראיונות.
ופה עלתה הנקודה השניה ששוחחנו עליה – והיא למה נכשלתי בראיונות.
בכמה מהם זה נבע באמת מבעיה מהצד שלי, שבה נתקלתי בשאלה שלא ידעתי לענות עליה, אבל לא פעם הרגשתי שאני יוצרת באופן לא מודע רושם גרוע ואפילו לא נעים על הצד המראיין, רק שלא היה ברור לי מדוע.
החלטתי להעלות את השאלה בפני הקואצ׳רית, ומשהו בשיחה הרגיש לי פשוט מוזר. אני לא ממש יודעת למה, אבל משהו בתשובות הרגיש לי מתחמק קצת.
כשאמרתי שאולי אני לא יוצרת רושם אישי טוב, היא התחילה בהתחלה לדבר על אימון לשינוי שפת גוף, משהו שהיא לא מומחית בו אלא מכירה רק את ה״בסיס״, אבל יש מישהי אחרת שאת שמ אני לא זוכרת שהיא ״ה״מומחית לאימון שינוי שפת גוף.
לא היה לי ממש ברור אם היא מנסה להגיד לי שמשהו מאוד חריג בשפת הגוף שלי, או שהיא פשוט הגיבה למה שהיא חשבה שהוא שומעת ממני. לכן ניסיתי קצת ללחוץ עליה לשמוע מה היא חושבת – היא התחמקה, למרות שאני העליתי למשל את המשקל שלי או איך שאני מדברת כאופציה למשהו שיכול להפריע, כדי לאפשר לה להרגיש חופשיה לשוחח איתי על הנושא.
בסופו של דבר היא כן העירה לי על זה שאולי שווה לי להסתרק ולהתלבש באופן יותר רשמי ממה שאני מגיעה לפגישות איתה – בפגישה הספציפית הזו שהיתה בזום השתתפתי עם גופיה, אבל לרוב אני באמת מגיעה למפגשים איתה עם טי שירט פשוט, מכנסי ג׳ינס שעברו כמה וכמה כביסות, ולא פעם עם סנדלי טבע.
היו לה הצעות פרקטיות בנושא שנשמעו מאוד רלוונטיות – למשל להגיע עם שיער אסוף לראיונות כי זה נראה יותר רשמי. או למשל להגיע עם תכשיט כמו שרשרת עדינה. וכמובן לא להגיע חלילה עם סנדלי טבע אלא עם נעליים סגורות או סנדלים יפות. או אם אני משתמשת בבושם (או אני מניחה גם דאודורנט ריחני) – אז בעדינות כדי לא להרתיע עם ריח שהמראיינ/ת אולי לא ירגישו איתו נעים. היא עצמה אפילו דיקדקה ואמרה שהיא לא תגיע לראיונות עם בגדים (ובמיוחד בגדים לבנים) שעברו ״יותר מידי כביסות״ ונראים שחוקים.
ואז שמתי לב לעובדה מעניינת: פעם באמת הייתי מתלבשת בצורה יותר רשמית לראיונות, במיוחד בסבבים של חיפוש העבודה שלי ב 2008 ובתחילת זה של 2020, כשהראיונות נערכו פנים מול פנים. לא הייתי מתלבשת בצורה אלגנטית, אבל כן הייתי דואגת להתלבש קצת יותר יפה (למרות שראיון ללבוש שרשרת באמת קצת חדש לי), וגם לדאוג גם לכל מה ש״מסביב״ – למשל אחד הדברים הראשונים שעשיתי כשפוטרתי ב 2020 היה ללכת להסתפר (למרות שאני הולכת לספרית שרק שומרת לי על קארה די פשוט, ואני לא צובעת שיער). כן חשוב לציין הייטק היא תעשייה שרוב העובדים הטכניים בה מתלבשים בפשטות כך שהיא תמיד מאוד התאימה לי – אבל כמו שאמרה הקואצ׳רית, יש הבדל בין איך מתלבשים ביום יום לבין איך שמתלבשים לראיון.
אני חושבת שהשינוי קרה בשילוב של שני דברים: העליה שלי במשקל, והעבודה מהבית.
העליה במשקל באמת מאוד מקשה עלי למצוא בגדים ש״יושבים יפה״, במיוחד כאלו שהם לא סופר אלגנטיים או מחויטים. בגדים שנראו עלי לא רע לפני הקורונה (למרות שגם אז הייתי מלאה על סף שמנה) כבר לא יראו עלי טוב עכשיו גם אם אקנה אותם בכמה מידות גדולות יותר.
הדבר השני הוא העבודה מהבית, שהופכת לבוש כמה שפחות רשמי להרבה יותר נוח. אין לי בעיה להתלבש כל היום בגופיה וטרנינג וללכת יחפה. וכיום כשלא מעט מהראיונות הם בזום – זה גלש גם לשם, ומשם גם לראיונות פנים מול פנים, בעיקר כי אין לי ממש בגדים ״יפים״ יותר מטי שירט וג׳ינס.
הקשבתי כמובן לקואצ׳רית – והצעד הראשון שלי היה כמובן להסתפר, וגם לרכוש כמה זוגות מכנסיים וחולצות יפים יותר (למשל מכנסי כותנה שהם לא ג׳ינס). תכשיטים כמו שרשראות פשוטות כבר יש לי, אז החלטתי לנצל אותן.
אבל זה עדיין משאיר שלוש נקודות חשובות:
אחת היא שיש דברים שאני לא יכולה לשנות – שעדיין משפיעים על איך אני נתפסת. למשל העובדה שאני שמנה, או שיש לי הפרעת דיבור מסוימת – וגם אם אנשים לא בהכרח נרתעים מאנשים שמנים, זה עדיין יוצר רושם של מישהי פחות אסתטית.
הנקודה השניה שלא ממש ברור לי מה המסר של הקואצ׳רית שלי. יכול להיות שמבחינתה דברים אמורים להיות ברורים מאליהם, ולא נעים לה להגיד לי אותם ישירות או להסביר לי אותם בגלל זה. או אולי כי פשוט אלו לא דברים שאני יכולה לשנות או לתקן באופן מיידי – אני לא יכולה לחזור למשקל שלי לפני הקורונה תוך יומיים שלושה, או לשנות איך אני נשמעת.
והנקודה השלישית היא להחליט מה הלאה מקצועית. האם אני מוותרת על לחזור להיות מתכנתת ועוברת הסבה מקצועית – או מוצאת עבודה זמנית בתקווה שמצב השוק ישתפר בטווח של כמה חודשים ואוכל לחזור לעבוד כמתכנתת? ועד כמה זה יהיה אפשרי – ככל עוד תהיה לי סיבה טובה להסביר את הפער בקורות החיים שלי, למשל במצב משפחתי בעייתי או בבעיות משפחתיות?
בשלב מסוים בפרק הראשון של הסדרה מרואיין משתתף בשם ריאן בנסון Ryan Benson – מי שהיה הזוכה של העונה הראשונה.
הוא מדבר על כך שההצטרפות שלו לתוכנית והמאמצים הראשוניים שלו בה נבעו מהרצון הראשוני שלו לרזות – אבל בשלב מסוים במהלך התוכנית (וכנראה כשהוא הרגיש שהוא מצליח בתחרות, ויש לו סיכוי טוב לזכות בה) הוא הפסיק לרצות להיות בריא יותר ורק רצה לנצח, בין השאר כי המנצח היה מקבל פרס של רבע מיליון דולר. אני מניחה שגם אחרי מיסים – הסכום שהיה נשאר היה משמעותי מאוד, במיוחד לאדם הממוצע בארה״ב.
וזה נושא שהתוכנית התיעודית רומזת עליו לכל אורכה – בעצם השאלה עד כמה הרזיה היא בהכרח האופציה הבריאה בכל מחיר? האם המתחרים פעלו להרזות מוך רצון להיות בריאים יותר – או מוך לרצות לזכות בכסף, גם במחיר בריאותי מסוים לטווח הארוך? האם הרעבה ואימונים מפרכים של לא מעט שעות ביום הם בהכרח אופציה בריאה (בין אם לעומת השמנה חריפה או בין אם בפני עצמה), במיוחד לאנשים שהגיעו בעודף משקל משמעותי והיו בכושר גופני גרוע?
ריאן עצמו אמר שלאורך התוכנית אבל במיוחד לקראת הגמר שלו – ההרגלים שלו הפכו לכאלו קיצוניים ומוגזמים שהיו כאלו שרופאים היו רואים בתור לא בריאים, כולל ״ניקוי״ שבו שותים רק מיץ לימון עם סירופ מייפל ופלפל חריף. הוא הגיע למצב התייבשות כזה קשה שהיה לו דם בשתן.
אבל נראה שלמפיקים ולמאמנים בתוכנית לא היה אכפת – כי מבחינתם הרזיה כמה שיותר מהירה וגדולה משמעותה הצלחה יותר גדולה של התוכנית, והרבה מאוד כסף עבורם. וייתכן מאוד שבגלל זה מאוד חשוב להם להצמד לאמונה שגם המתאמנים ״הצליחו״ והפכו למוצלחים ובריאים יותר בגלל ההרזיה בתוכנית, ומתקשים להבין שבעצם זה לא היה המצב וההצלחה של המאמנים ושל ההפקה הגיעו במחיר בריאותי כבד של רבים מאוד מהמשתתפים.
בשלושת הפרקים של הסדרה התיעודית, סופרת ושדרנית פודקאסט לגבי אפליית שמנים בשום אוברי גורדון בעצם מבקרת את התוכנית ואת המסרים שלה, מנקודת המבט של אותם אנשים שמנים (ואפילו מאוד) שלא ראו בתוכנית גלגל הצלה שיהפוך את החיים שלהם למוצלחים – אלא כמזיקה לטווח הארוך לקהל האנשים השמנים.
ובפרק הראשון היא אומרת משפט שמאוד תאם את הגישה לגבי השמנה והרזיה: שום דבר בחיים של האדם השמן לא ייתפס כהצלחה גדולה כמו שההרזיה תתפס – גם עבור אותם אנשים שבעצם שאפו לרזות כדי שיתאפשר להם להשיג דברים בחיים. כמו למשל ריאן בנסון, הזוכה של העונה הראשונה שהיה שחקן במקצועו ורצה לרזות כדי שיזמנו אותו לאודישנים כשחקן, משהו שלא קרה לו מרגע שהוא הפך לשמן מאוד.
וזה מסר שבעצם עולה מכל גורם שהוא במה שאפשר לכנות ״תעשיית הדיאטות״ – החל מהבטחות של חברות הרזיה מסחריות, וכלה בכתבות ואפילו טורים באתרים שונים שבהם אנשים שרזו סיפרו על תחושת ההצלחה המסחררת שהם חוו אחרי ההצלחה בהרזיה (במיוחד ממשקלים גבוהים) ושזה היה ״הפרוייקט של החיים שלהם״.
וכמובן שהתוכנית ״לרדת בגדול״ גם היתה חלק מהתעשייה הזו – והפופולריות שלה נבעה מההבטחה שהיא לא רק תדאג להרזיה, אלא לשיפור כללי בחיים של המתחרים בה (או לפחות אלו שיעבדו מספיק קשה כדי לנצח).
אבל לצד הביקורת הזו, אוברי גם מבינה שבאותה תקופה – התוכנית היתה אחד המקומות היחידים שהיו זמינים לאנשים שמנים להתחבר לאנשים שמנים אחרים כדי להתמודד עם היחס הסביבתי הגרוע.
אחד הדברים השנויים ביותר במחלוקת בתוכנית היו חלקים בפרקים שבהם היו ״פיתויים״ – כלומר המתחרים יכלו לבחור לאכול אוכל עתיר קלוריות בתמורה לפרס כזה או אחר (כמו למשל לבקר בבית ולפגוש את בני המשפחה שלהם – משהו שהם לא יכלו לעשות במהלך כל התוכנית), למרות שהם עדיין נשקלו בשקילה המשותפת – ועדיין היו מועמדים להדחה אם הם ירדו הכי פחות במשקל במהלך השבוע שנבחן בפרק שבו הציעו להם את הפיתויים.
יש ויכוח גדול בתוכנית התיעודית של נטפליקס סביב ה״פיתויים״ האלו. ההפקה של ״לרדת בגדול״ מנסה לטעון שהיא ניסתה להראות אתגר שקיים לרוב אנשים השמנים של ההתלבטות מול מאכלים מפתים. אבל המאמנים התנגדו דווקא לאירועי הפיתויים כי זה סתר את התהליך שהם רצו לבצע – ומצד שני אוברי עצמה כקולם של האנשים השמנים טוענת ובצדק שבחיים האמיתיים רובנו לא נגיע למצב שבו יגישו לנו כמות כזו עצומה של ג׳אנק פוד שממנו נצטרך לבחור מה לאכול וכמה לאכול כדי לנצח באתגר מצד אחד אבל לא להגזים בקלוריות מצד שני כדי לא לפגוע בשקילה.
מבחינתה של אוברי המסר של אותם אתגרים מול פיתויים לא היה שיעור על איך אפשר להתמודד איתם – אלא היה מסר שאי אפשר ״לסמוך״ על אנשים שמנים סביב אוכל. אנשים שמנים לא יכולים לשלוט בעצמם סביב אוכל, ולכן יזללו מכל הבא ליד וכמה שיותר, ושזו בעצם ״האישיות הבסיסית״ של כל אדם שמן.
כמובן שאף אחד לא דיבר על כך שבעצם אם זה אופי בסיסי של אדם שמן – זה לא משהו שמשתנה ברגע שהוא מרזה…
אבל אתגרי הפיתויים לא היו ההשפלות היחידות שמהן סבלו המתמודדים. מיד אחרי הדיון על האוכל מראים אימון כושר שבו שתיים מהמתחרות, כולל אחת שהיתה המתחרה הכי שמנה בעונה שלה של תוכנית – צריכות להחזיק את משקל הגוף שלהן בין שני מוטות מקבילים. הן כמובן לא מצליחות לעשות זאת – וברגע שהשמנה מבניהן נופלת – המצלמה זזה כאילו הנפילה שלה גרמה לרעידת אדמה באיזור.
וכמובן שהיו באופן תדיר שקילות המוניות עם קהל כדי להשפיל את המתמודדים שהיו בשיא המשקל שלהם, ועוד לבושים בצורה מינימלית שלא אפשרה להם להסתיר את מבנה הגוף שלהם.
או להראות שוב ושוב מתחרים שנופלים ומתרסקים לרצפה מההליכונים.
ג׳ואל המתחרה (שׁעליה כבר סיפרתי ברשומות הקודמות שלי) התחילה עם הזמן להרגיש שחלק מהכוונה של ההפקה לא היתה רק לעזור למתחרים לרדת במשקל ולהפוך ל״יורדים בגדול״, אלא גם להציג אותם בתור לוזרים רק כי הם שמנים. הרעיון הזה כבר עלה לה בזמן שהיא השתתפה בתוכנית, ואז היא ניסתה להרגיע את עצמה שזה לא המצב כי היא לא רצתה להאמין שזו המציאות שאליה היא נכנסה, אבל כיום כבר ברור לה שזו בהחלט היתה מטרה של התוכנית.
נקודת המשבר של ג׳ואל מוצגת בערך באמצע הפרק השני – אימון שבו המאמן בוב הארפר פשוט משפיל אותה בכך שהוא צורח עליה ומתעקש שהיא תרוץ 30 שניות על ההליכון בקצב גבוע, כשהיא מרגישה שהיא מסוגלת לרוץ רק 20 – 25 שניות. בוב ממשיך להתעקש על ריצה של 30 שניות, ומכריח לא רק את ג׳ואל אלא את כל המתאמנים ״שלו״ לרוץ שוב ושוב ושוב, כדי ליצור לחץ חברתי עליה לסיים את הריצה סטייל טרטורים בטירונות.
בסוף היא מצליחה ברגע שאמור להיות השראה ולהוכיח לג׳ואל שהיא ״מסוגלת״ – אבל היא עצמה זוכרת לא זוכרת את הרגע הזה בתור הצלחה אלא רק את ההשפלה שהיא חוותה, ומבחינתה הרגע הזה דווקא שבר את האמון שלה בתוכנית ולא משהו שעזר לה להתמיד, והחל מאותו רגע הציגו ואתה בתוך עצלנית – עד שהיא והחברה שלה הודחו פרק או שניים אחר כך.
אני חושב שעל אחת כבר כתבתי – יש לנו בעיה של נזילות באיזור הדירות הגבוהות יותר (דירת הגג והדירות שמתחתיה) כבר כמה שנים. זה הגיע למצב של תביעות בין הדיירים, ושל הבעלים של דירת הגג מול הועד. בסופו של דבר הגיע לבניין מומחה שקבע מאיפה הנזילות – כשחלקן הן באחריות הבניין ואחרות באחריות דירת הגג. בית המשפט אימץ את ההחלטות של המומחה, והוציא ממש צו שדורש מהאחראים לתקן את המצב בהקדם – בעדיפות לביצוע לפני שמתחילים הגשמים.
לגבי החלק של ועד הבית – הועד עכשיו מזמין אנשי מקצוע שונים כדי לקבל מהם הצעת מחיר כדי למצוא את הזולה ביותר שתתבצע בצורה טובה ואיכותית.
ואז יש את א׳. א׳ תפקדה בלית ברירה בתור הועד אחרי כמה שנים שבהם לא היה ועד מתפקד לבניין אלא חברת ניהול שהזניחה אותה – אבל לא רצתה בתפקיד כי יש בבניין לא מעט דיירים ובמיוחד בעלי דירות בעייתיים שקשה להתמודד איתם.
בשלב מסוים אחד מבעלי הדירות תבע את הבנין / ועד על משהו, ובית המשפט גילה שבעצם אין לבניין ועד מתפקד, ולכן מינה לנו ועד ממונה בספטמבר 2024. ורובנו היינו מרוצים ממי שמונתה לנו – חוץ מא׳ שמיררה לה את החיים עד כדי כך שהנציגה החליטה לפרוש. אז כמובן היה בלגן שלם סביב מי שמינו במקומה – ובסוף הוקם ועד מטעם הבניין.
עכשיו א׳ דרשה לראות את צו בית המשפט כדי להבין בדיוק מה האחריות שמוטלת על הבניין, כי הניסוחים של הועד החדש לגבי מה שנדרש לא תאמו את המידע שהיה לה בעבר כשהבעיה עלתה. מצד אחד היא צודקת בדרישה שלה לקבל את המידע לפני שדורשים מאיתנו תשלום של כמה אלפי ש״ח – אבל מצד שני, יש לי רושם שאולי גם הפעם תהיה לועד אופוזיציה מצידה, שלכו תדעו עד כמה הועד ידע להתמודד איתה בלי מריבות מיותרות – ובמיוחד בלי להתייאש מלהיות ועד.
הבעלים של דירת הגג לעומת זאת התחיל לעשות את השיפוץ כבר בסוף סוכות, וזה דרש המון ימים של קידוח בבית שלו כנראה כדי לפרק לא מעט קירות ורצפות – מה שהיה מורט עצבים בפני עצמו, במיוחד בקומות הגבוהות יותר.
הוא לא הודיע מראש על השיפוץ ולא הכין את הבניין לזה שהוא הולך לקרות או עד כמה ארוך הוא יהיה. מעבר לזה – לא פעם כשמבצעים שיפוץ, הוא העמיד מתחת לבניין מכולה. בלא מעט מקרים של שיפוץ אפשר להרכיב מעין צינור שדרכו זורקים את הזבל שנוצר ישירות לתוך המכולה. אבל הפעם כנראה זה לא היה אפשרי משיקולים שונים – ולכן בעצם היה צריך לזרוק את הזבל שנוצר בקידוחים בכך שהורידו אותו במעלית.
במצב שבו משתמשים במעלית, קבלנים מסודרים גם דואגים לכסות את הקירות והרצפה של המעלית כדי שהם לא יתלכלכו ולא ייפגעו – אבל הקבלן של השיפוצים בדירת הגג לא עשה את זה, והיה צריך ממש להעיר לבעלים של הדירה על כך שהמעלית הפכה להיות מטונפת כדי שהוא או אחד העובדים ידאגו לשים קרטון על הרצפה של המעלית בזמן העבודה. ובינינו גם זה לא מנע ממנה להתלכלך כי למשל לא פעם הפועלים לחצו על הכפתורים של המעלית בידיים שהיו מאובקות וזה לכלך את הפאנל של הכפתורים.
מצד שני, כמו שאתם בטח מכירים את הבניין שלי – גם תלונות כאלו מוצדקות יהפכו כר לתלונות ומענות מוגזמות.
כמו למשל השכנה מהקומה השישית שטענה שהמשקל של הפסולת שיורדת במעלית והאבק שנופל מתחתיה בטח יקלקלו את המעלית. וכשזה לא עזר – היא התחילה להתלונן על זה שיש מכולה בחניה ש״הורסת את כל הצמחים והכניסה לבניין״. בשלב מסוים שכנה אחרת סיפרה שהיא עוברת דירה עוד כמה ימים, והשכנה מהקומה השישית כמובן מיד ניצלה את ההזדמנות להגיד שהיא בטח לא תוכל להכניס את המשאית של המעבירים לחניה של הבניין בגלל המכולה.
עכשיו זה באמת להיטפל לדברים שבאמת אין דרך לשנות. הרי הדייר בדירת הגג בקומה העליונה חייב לעשות שיפוץ, והשיפוץ דורש מכולה לאכסון הפסולת לפני שמפנים אותה. אם המכולה היתה מלכלכת את הסביבה, או לא מפונה כמה שיותר מהר אחרי שאין בה צורך – התלונות שלה היו מוצדקות.
אבל זה לא המצב – ואני מודה שאני קצת מתפלאת שהדייר בדירת הגג לא עונה לאף טענה נגדו בימים האחרונים. הוא לרוב אחד הראשונים להשתתף בריבים בקבוצה – כולל הועד הממונה הגרוע שהיה לנו.
לכן משהו בשקט הזה מעלה לי שאלות למה הוא קורה – האם למשל הועד החדש ביקש ממנו שקט תמורת תיקון מהיר של הבעיה שבאחריות הבניין שמשפיעה עליו? או אולי הוא מתכונן לתביעה משפטית במקרה הצורך, שבה ההתנהלות בקבוצת הווטסאפ יכולה להרשים לטובה או לרעה?
פחות או יתר בתקופה שבה הקידוחים מקומת הגג הפסיקו (או לפחות פחתו), נוצר מצב שבו מישהי מהועד החדש החליטה לעשות שיפוץ.
היא היתה מספיק רגישה להודיע כל השיפוץ יום או יומיים מראש, ולבקש מהעובדים לעבוד בצורה נקיה יותר – ואכן הם התקינו מראש במעלית כיסוי לקירות ולרצפה מנסורת עץ.
מיד התחילה סימפוניה של ״איזה יופי״ ו״כל הכבוד״ – ואפילו מישהי החמיאה על זה שיש לזה ״ריח טוב״.
אבל זו לא הפעם היחידה בימים האחרונים שבה היתה מעין ״עודף חנפנות יתר״ לוועד.
כזכור ביולי או אוגוסט היה לנו פיצוץ צנרת בחניה, שמולו היה לנו ריב עם הועד הממונה שהיה לנו אז ולכן הוא לא תוקן כמה ימים. במקור אחד הדיירים הזמין אינסטלטור שהתקין מעין חבק סביב הצינור כדי לעצור את הנזילה – אבל החבק הזה כשל אחרי כמה שעות.
אולי זה נבע מזה שהצינור המדובר היה יחסית עבה, או שהנזילה היתה גדולה מידי – אבל היה צריך להחליף את הצינור ושום פתרון אחר לא עזר אז.
ואז לפני כמה ימים היה פיצוץ נוסף בצינור אחר בחניה, הפעם כנראה קטן יותר. הועד מיד הזמין אינסטלטור – שהתקין חבק על הצינור.
והיה מי ששאל האם התיקון עם החבק לא יהיה בעייתי לאור הבעיות שהיו לנו עם התיקון הקודם – ומישהי מהועד אמרה שידוע שהצנרת בכללה בבניין לא במצב טוב, ושהיא תטופל בעתיד הקרוב – רק כרגע הועד מעדיף לתת עדיפות לתיקון שצריך לעשות בצו בית משפט.
אני לא אומרת שההחלטה על התיקון הזול יותר בשלב זה היא בהכרח רעה, ואור לכמה ימים אחר כך אף אחד אחר לא התלונן על נזילה חוזרת – שזה סימן טוב.
הבעיה היתה שהיחס להערה של השכן שהעלה את השאלה היתה ממש קשה – כאילו איך הוא מעז להעלות ספקות נגד הועד. מיד כולם התחילו להחמיא לועד – ובמיוחד הדיירת הידועה לשמצה מהדירה לידי שכמובן כתבה שהועד הוא ״הועד מספר אחת שיש״.
זו בהחלט היתה הודעה חריגה מצידה, כי היא לרוב מתלוננת על דברים שלא באים לה בטוב – אבל אז לפני כמה ימים בערב היא פתאום באה בהצעה לשיפור מראה הלובי.
יש לנו בלובי מעלית שלידה יש מדרגות לאיזור החניה של הבניין שנמצא בעליה (ולכן יש צורך במדרגות). אבל במקום שהמדרגות יהיו ברוחב במלא של הלובי – חלק מהרוחב נוצל כדי ליצור שלושה משטחים שאפשר ״לקשט״ – ומישהו פעם זם בהם דשא מלאכותי, ואז מידי פעם שמים עליהם קישוטים קיטשיים כמו גמדי גינה או פרחים מלאכותיים מבד.
ההצעדה של הדיירת מהדירה לידי היא ״להעיף״ את הקישוטים האלו – ואני מניחה לקשט ב״טוב טעם״ במקומם. היא גם הציעה ״להחזיר״ אותם לאותו ועד ממונה זמני שהיה לנו שלא הסתדרנו איתו (בלשון המעטה) שאני מניחה שהוא רכש ושם אותם שם ליד המדרגות בניסיון לשיפור פני הבניין כדי להראות לו שאכפת לו ממנו.
אף אחד מאנשי הבניין לא ממש ענה לה או התייחס לדברים שלה.
לא ממש ברור מאיפה באה ההצעה הזו שלה והעליצות הרבה. אני מאוד מקווה שהפרגון הזה לועד וה״מעורבות״ בשיפור פני הבניין לא נובעים מהבטחה של בעל הדירה של (שהוא כידוע בועד) שהוא יפעל נגדי – ויפעיל את הועד ואת הכוח מאחוריו נגדי.
לפני המון שנים יצאתי לטיול מאורגן ישראלי מאוד זול באיטליה – שבו האוכלוסיה תאמה את המחיר, ולא לטובה. המטיילים הבולטים בו היו בעיקר הצעקנים (ניסוח עדין), כשכמה מהנשים הצעקניות התעקשו להיות אלו שאוספות את הטיפים למדריכה. הן גם התעקשו שכולנו ניתן את אותו סכום טיפ, כדי ש״אף אחד לא יצא קמצן״, למרות שהטיפים כמובן נאספו כולם באותה המעטפה ולאף אחד חוץ ממי שאספה אותם לא היה מושג כמה כסף כל אחד החליט לתת. ומסתבר שמי שהיה ״הכי קמצן״ באותו טיול היה דווקא מטייל שכל הזמן הציג את עצמו כ״מנהל בכיר בחברת תקשורת גדולה״ (שהוא סירב לפרט לגבי מי החברה או מהות התפקיד שלו בה) שדווקא היה אמור להיות מאוד מבוסס כלכלית. הוא הסכים לתת פחות מהסכום המינימלי שחברת הטיולים המליצה לנו לתת, ובגלל שהטיפים נאספו על ידי מי שקבעה את המדיניות שבה כולנו נותנים את אותו סכום – כולנו נאלצנו להתיישר איתו. ואז אחרי שכבר נכנסנו לשדה התעופה בדרך חזרה לישראל – כמה מאיתנו נדהמנו לגלות שאפילו הסכום המצומק הזה לא הגיע במלואו למדריכה, אלא בהחלטה של אותה צעקנית שאספה את הטיפ, חלק משמעותי ממנו הלך לנהג שהסיע אותנו בשבוע הזה. הנהג עצמו באמת היה חביב, אבל הוא כבר קיבל טיפ נדיב מהחברה שארגנה את הטיול, ולכן לא היינו מחוייבים לתת לו טיפ – ובמיוחד לא על חשבון הטיפ של המדריכה (שלא קיבלה טיפ מהחברה) שהיה מצומק מידי מלכתחילה.
אני אישית רציתי לתת למדריכה תוספת ראויה לטיפ באופן דיסקרטי (כדי לא למשוך את תשומת ליבן ובעיקר את זעמן של אותן צעקניות), והדרך הכי יעילה לזה הרגישה לי היתה לתפוס את המדריכה אחרי הנחיתה בארץ באיזור מסועי המזוודות, כשכולם עסוקים באיסוף החפצים שלהם ובלמהר לחזור הביתה אחרי טיסת לילה מעייפת. אבל המדריכה ,אולי מעלבון ואולי מעייפות אחרי שבוע עם אוכלוסיה כזו , ברחה כל כך מהר משדה התעופה שלא הזדמן לי לעשות את זה.
אני מודה שמאז אותו אירוע חשבתי שלא אתקל שוב אי פעם במצב כזה לא נעים בהקשר הטיפים למדריכי טיולים. ובאמת לפחות עד הטיול הנוכחי שלי לאלסקה – הנושא מעולם לא עלה שוב בצורה לא נוחה או כזו שדרשה ממני לגלות לאחרים מה וכמה אני עומדת לתת. בטיולים מאורגנים מהארץ או מחו״ל (שכללו לא פעם גם מטיילים ישראליים) שהשתתפתי בהם תמיד היו מעבירים בינינו מעטפה כזו או אחרת מטעם אחד המטיילים שארגן את הנושא, וכל אחד שם שם טיפ לפי יכולתו, טעמו, ובחירתו. היה ברור לכולנו שתמיד יהיו אלו שיוכלו לתת יותר או פחות, אבל אף אחד לא התעניין או נכנס לארנק או לכיס של אף מטייל אחר. לכל היותר היו במה מקרים שבהם היו לנו שני מדריכים (לרוב בטיולים לארה״ב או לניו זילנד) והיו מטיילים שרצו לתת טיפ שונה לכל אחד מהם – ובמצב כזה אם הטיפים נאספו במעטפה נפרדת לכל מדריך אז הם יכלו לעשות את זה בקלות – ואם הטיפים נאספו במעטפה אחת, הם ניצלו את השעות אחרי הטיול לתת באופן אישי טיפ למדריך שהם התחברו אליו יותר.
ואז הגיע הטיול הנוכחי לאלסקה – שכזכור, מי שהיו המדריכים שלנו לא היו עובדים של החברה אלא הבעלים שלה (או יותר נכון – הבעלים של החברה ובת זוגו שלא היתה נשואה לו, מה שמעלה את השאלה לגבי חלקה בבעלות או לפחות ברווחים של החברה). וזה בהחלט יכול להיות מצב מבלבל מבחינת טיפים. זה רלוונטי במיוחד עבור אותם אנשים שהגיעו ממדינות שבהם לא מקובל לתת טיפים בכלל (כמו למשל גרמניה או יפן), והגבול הדק הזה בין בעלים למדריכים יכול היה לבלבל אותם אפילו יותר מהרגיל.
אבל למרות שמבחינת הבעלים / מדריכים אפשר היה להסתפק בהסבר על כך שצריך לתת למדריכים טיפ גם אם הם הבעלים של החברה (ואולי הסבר קטן על כמה מקובל לתת) – התבקשנו מראש שאף מטייל לא יארגן את הטיפ, אלא שכולנו ניתן את הטיפ במעטפות אישיות שהמדריכים סיפקו לנו.
ואז גם לכתוב על המעטפות את השם כדי שהם יוכלו לדעת מי נתן טיפ, וכמה כל אחד נתן (וכנראה גם להבין מי לא נתן, ומי היה קמצן).
אבל מי שרצה יכול היה לצרף למעטפה חמשיר כדי שהחברה תוכל לפרסם אותו באתר שלה כדי להלל את הטיולים שלה.
וזה פשוט משהו שהוא מאוד לא מקובל, אפילו מוזר – ובהחלט התרשמתי שההתנהלות הזו עוררה אי נעימות גם אצל חלק מהמטיילים האחרים, שחלקם היו סטודנטים או במצב שבו אין להם הכנסה גבוהה. אני אישית תמיד נותנת טיפים די נדיבים – אבל גם אני לא הרגשתי בנוח עם התחושה הזו של החטטנות של המדריכים למרות שלא היה לי במה להתבייש.
במובן מסוים זה הרגיש לי חלק מתחושה כללית יותר של התנהגות שהרגישה לי חריגה של המדריכים / בעלים, ואולי במובן מסוים זה היה אחד ההיבטים היחידים של היחס החריג שלהם שגם המטיילים האחרים נחשפו אליו ולא רק אני. ולכן אולי קיוויתי שהאירוע הזה יגרום למטיילים האחרים לחשוב בצורה קצת יותר דומה לזו שלי על הטיול.
אבל זה לא משהו שקרה בסופו של דבר, ולא מעט מהמטיילים האחרים מאוד אהבו והיו קשורים לחברה למרות שלא היה להם נוח עם הנקודה הזו.
ובדיעבד אני נזכרת שאחת מאותן מטיילות שמאוד אהבה את החברה גם היא היתה מעורבת ב״תקרית״ שהיתה לא נעימה ברמה שבה אני סבלתי באופן שוטף יותר.
מדובר היה על מטיילת צעירה מגרמניה שהיתה סטודנטית עם מלגה לאוניברסיטה אמריקנית, וטיילה עם החברה כמה פעמים בעבר בכל התקופה שבה היא למדה בארה״ב. ולמרות שהיא טיילה עם החברה כמה פעמים, היא החליטה לא לרכוש אוהל או שק שינה משלה (ציוד שהומלץ לנו להביא) – אלא לשכור אותם מהחברה. האפשרות הזו תמיד היתה קיימת (במיוחד לשקי שינה), אבל הבעלים ממש לא אוהב לעשות את זה והיה מעדיף שאנשים יביאו ציוד בעצמם.
העניין היא שהיא גם לא היתה מי יודע מה טובה בהרכבה של האוהל, ובאחד הלילות הראשונים של הטיול כשירד גשם היא התלוננה שהיא נרטבה בלילה כי האוהל לא היה תקין. אז נתנו לה אוהל אחר שמטייל אחר שעזב את הטיול השכיר לפניה – וגם עליו היא התלוננה שירד עליה גשם. וזה לא הסתדר לבעלים, כי הוא ידע שהמטייל הקודם לא סבל מהבעיה הזו. אבל במקום להבין שמדובר על קושי טכני בהרכבת האוהל (משהו שהוא די פתיר), הבעלים התחיל להתעצבן עליה וממש לצעוק עליה שתעזוב אותו בשקט ושתפסיק להטריד אותו על הנושא, ושנמאס לו מכל העניין.
בת הזוג שלו החליטה לקחת אותו לסיבוב רק כדי להוציא אותו מאיזור הקמפינג שלנו כדי לאפשר לו להרגע, ובמקביל כמה מהמטיילים המנוסים יותר ניסו לעזור לבחורה להבין למה האוהל שלה דולף, וגילו שהיא לא הרכיבה את מגן הגשם שלו כמו שצריך ולכן באמת הוא לא היה עמיד בפני הגשם. המדריך ובת הזוג שלו חזרו אחרי שהמטיילים הדגימו לבחורה איך להרכיב את המגן כמו שצריך, ובדיוק בשלב שבו כולם ניסו לבדוק את האטימות של האוהל בכך ששפכו עליו הרבה מים, והבעלים שנרגע במהלך ההליכה הצטרף כדי להראות שהוא עוזר לה.
כמה ימים אחר כך, יצא לי לשוחח עם הבחורה הזו שכמובן במהלך המריבה הזו היתה מאוד נסערת – אבל כמה ימים אחר כך היא ניסתה להציג שהכל היה בסדר מצידה. אני לא יודעת אם היא פשוט חשדה שאני מנסה להמשיך את הסכסוך הזה ביניהם כדי לא להיות היחידה שמסוכסכת עם הבעלים, או שמבחינתה היתה סיבה שבגללה היה חשוב לה לשמור על יחסים טובים איתם ולכן היא לא רצתה להשאר עם הרושם של המריבה אלא העדיפה להגיד לעצמה ולי שהיא השלימה איתם.
התיירת המקרית 