בעצם שורש הבעיה כרגע הוא שאני צריכה לבחור בין כמה אפשרויות שכולן גרועות.
הדוגמא הכי בולטת כרגע היא העובדה שברור לי שאני צריכה למצוא עבודה כלשהי בטווח הזמן המיידי. אין שום ויכוח לגבי זה – בין אם אני ממשיכה לחפש עבודה בהייטק, או שאפנה בסופו של דבר לתחום מקצועי אחר. העבודה כנראה תהיה זמנית במובן הזה שהיא תהיה לטווח של כמה חודשים ולא משהו שאשאף לעבוד בו כל החיים – אבל אני צריכה למצוא אותה ולהתחיל לעבוד בה בכל מקרה.
אבל הקושי שכתבתי עליו הוא שאני פשוט לא מצליחה למצוא עבודה כזו – ואין לי מושג איך כן למצוא אותה. מעבר לזה, אני מרגישה שזה דורש ממני הרבה אנרגיה שאני רוצה להשקיע במציאת עבודה בהייטק, כולל שיפורים של היכולות שלי, וזה מתסכל.
העניין הוא שכששוחחתי על זה עם הקואצ׳רית וגם עם המתאמת שלי בתוכנית הזו שדרכה עשיתי זמנו את קורס הנטוורקינג – שתיהן הפנו אותי לתפקידים שאולי יתאימו לי עם ההשכלה והניסיון שלי, כמו למשל תפקידי תמיכה טכנית. אבל בשביל זה אני צריכה להשקיע לא מעט מאמצים כדי להתקבל אליהם – כלומר לשנמך את קורות החיים שלי כדי שלא יחשבו שאני ״מוכשרת מידי״ או בעלת יותר מידי ידע לתפקיד. וגם אז יכול להיות שיפסלו אותי כי אני בהחלט עבדתי ותמכתי בלקוחות, אבל לא בהכרח בצורה שבה מי שעוסק בתמיכה טכנית עוסק בזה. מצד שני עבדתי בתור מתכנתת – וזה משהו שכנראה מעסיקים יחשדו שאני ארצה לחזור אליו אם אוכל, וגם בנוסף ישאלו את עצמן למה פוטרתי ממנו ולא מצאתי בו עבודה כבר המון זמן.
או שאני יכולה לפנות ללשכת התעסוקה – שיפנו אותי מיידית לתפקידים שלא בהכרח דורשים ידע מקצועי וזקוקים לאיוש מיידי. אבל כמובן שעולה השאלה עד כמה אני מתאימה לתפקידים כאלו – למשל ידוע שיש חוסר מאוד גדול בעובדים בתחום המסעדות כמו מלצרים או טבחים, אבל אני לא אהיה מסוגלת פיזית לעבוד בהם כי אני לא מסוגלת להיות כל כך הרבה שעות ביום על הרגליים.
עבודה כזו מן הסתם תוריד ממני הרבה מאוד עומס רגשי – ותביא לי הכנסה מיידית. אבל ההכנסה הזו גם כנראה תהיה נמוכה מאוד לא רק יחסית להייטק אלא גם יחסית לעבודות שדורשות כישורים גם מחוץ להייטק.
אני נוטה ללכת בשלב זה ללשכת התעסוקה בתחילת שבוע הבא (אחרי שבראשון יש לי ראיון בהייטק שאני רוצה להתכונן אליו) כדי לראות מה האופציה שלי דרכה. זה יאפשר לי להתחיל לעבוד יחסית מהר בלי להתברבר יותר מידי על איזה תפקידים מתאימים לי ולהתברבר עד שאמצע בהם עבודה. במקביל זה יאפשר לי לתרגל ולהשלים ידע שחסר לי כדי למצוא עבודה בהייטק.
ויש כמובן שאלה שקשורה לזה – והיא בעצם תוכנית לטווח הארוך. הרי אני לא רוצה לבלות את הזמן שבו אעבוד עד הפניה (וגם לא את העשור הקרוב) בעבודה בשכר נמוך מידי שבלתי אפשרי לשרוד איתו בתקווה שיום אחד אתקבל חזרה להייטק.
היתה לי שיחה לגבי זה עם הקואצ׳רית שלי השבוע, או לפחות התחלה של שיחה כי אז עברנו לדבר על דברים דחופים ופרקטיים יותר.
כי גם עם עבודה זמנית – יש גבול לכמה זמן אוכל או אפילו ארצה להמשיך ״לשרוד״ עד שאמצא עבודה בהייטק. בסופו של דבר אם לא אצליח למצוא עבודה בהייטק – אצטרך להחליט בשלב כזה או אחר על לעבור לתחום אחר שבו אוכל להרוויח משכורת סבירה (כזו שלא אוכל להרוויח בעבודות זמניות). ומעבר כזה ידרוש ממני מחויבות לתחום החדש, בין אם מדובר על לימודים או השקעה בעבודה ״רצינית״ שלא יאפשרו לי לחפש עבודה אחרת במקביל.
וברור לי שהחלטה כזו יכולה להוביל אותי ליציבות בהרבה מובנים (רגשית, כלכלית, וכו׳) שחסרה לי מאז שפוטרתי בכך שאגיע למצב שבו אוכל להפסיק סופית להתלבט ולחפש עבודה. וזה לא דבר שהוא שולי.
אבל מצד שני – החלטה כזו כרוכה בויתור על ההייטק וכל מה שמשתמע ממנו, בעיקר הפן הכלכלי שהוא משמעותי (ואת זה אני שומעת מהמון גורמים שמעורים בשוק העבודה). ואני לא בטוחה שאני מוכנה לזה, במיוחד כשנשמע שהבעיה העיקרית שלי כרגע היא מצב כלכלי מאוד קשה בשוק (שנמשך המון זמן) שאיכשהו משתלב בצורה הכי גרועה שאפשר עם החולשות שלי בחיפוש העבודה.
באחת השיחות שלי עם הקואצ׳רית אמרתי לה שמה שמטריד אותי בעיקר זו העובדה שהגעתי לחיפוש העבודה הזה כמתראיינת הרבה יותר טובה מאשר הייתי בחיפוש הקודם שלי בתקופת הקורונה, גם מבחינת ידע, גם מבחינת ניסיון, וגם מבחינת המוכנות לראיונות השונים – אבל אז ברבע זמן הצלחתי למצוא עבודה (ולהגיע לכמה ״כמעטים״ על הדרך), ועכשיו אני פשוט לא מצליחה. וזה משהו שמתסכל מאוד, כי נראה שהקושי שלי הוא לא רק בי, אלא בחלקו הגדול מאוד חיצוני לי.
ויש את נושא התמיכה הסביבתית שלא ממש קיימת לי.
כפי שסיפרתי בעבר, לא סיפרתי להורים שלי שפוטרתי. ההחלטה המקורית נבעה מכך שלא רציתי להדאיג אותם – אבל גם חששתי מהתגובה שלהם לפיטורים. הנחתי שתוך כמה חודשים אמצא עבודה, ואז פשוט אספר להם שעברתי מחברה אחת לאחרת – וכשזה לא קרה, כבר הפך להיות קשה יותר ויותר לספר להם אחרי שלא סיפרתי להם לפני כן, במיוחד כשאמא שלי חלתה בסרטן.
יש לי כמה דוגמאות ליחס הבעייתי להם כלפי בהרבה מצבים.
למשל כשניסיתי בזמנו לרכוש להורים שלי מתנות לימי הולדת וחגים כמו שוקולד איכותי – הם תמיד הניחו שאני ״פראיירית״ שהמוכרת לחצה עליה לקנות משהו יקר מידי, במקום לחשוב על זה שאני יזמתי את הקניה רציתי לרכוש להם משהו איכותי שחשבתי שהם יעריכו (ואם מבחינתם זה שווה ערך לשוקולד פרה מהסופר – הם פשוט יכלו להגיד את זה ואז הייתי בשמחה רוכשת להם בעתיד את שוקולד הפרה במקום).
יכול להיות שזה נבע מזה שבתור ילדה באמת הייתי מישהי מאוד תמימה, אבל מאז התבגרתי והתגברתי על זה.
בהסתכלות אחורנית אני שמה לב כך שכבר מגיל מאוד צעיר בכל פעם שעשיתי משהו שלא מצא חן בעיני ההורים שלי – התגובה האוטומטית שלהם היתה מאוד שלילית, והסתכמה בלהאשים אותי שעשיתי משהו לא בסדר.
הבעיה היא לא הביקורת, אלא המצב שבו הם לא הקשיבו לי – ולא הביעו לפחות בהתחלה אמפתיה או ניסו להרגיע או לנחם אותי, אלא מיד התנפלו אלי בהאשמות.
לדוגמא כשלמדתי בכיתה י״א, הייתי בטוחה שאני עומדת להכשל בתנ״ך במחצית הראשונה של שנת הלימודים. היתה לנו אז מורה נורא קשוחה שהיתה נותנת לנו בתחילת כל שיעור בשבועות הראשונים של המחצית בוחן פתע שבו רובנו נכשלנו. אני חושבת שזו היתה טקטיקה מכוונת מצידה כי נחשבנו לכיתה מופרעת, והיא כנראה חשבה שאם היא תפחיד אותנו ובמיוחד תאיים עלינו בציון שלילי – נקשיב לשיעורים בשקט. ובדיעבד זה כנראה באמת עבד.
אבל אני הייתי אחת מהתלמידות השקטות בכיתה שהתנהגו תמיד יפה, ולכן ספגתי בעצם את היחס הזה כחלק מענישה קולקטיבית. במצב נורמלי הייתי כנראה משתפת את אמא שלי בחוויה הכיתתית הזו – אבל הרגשתי שלא יכולתי כי אולי היא היתה מוצאת דרך להאשים אותי בבעיה או בזה שנכשלתי בבחנים האלו. אבל כשהתקרב זמן מתן התעודות, התחלתי ממש לפחד שאני עומדת להכשל במקצוע בבית הספר בפעם הראשונה בגלל הבחנים האלו, למרות שהציונים שלי במבחנים הרשמיים ובעבודות הרשמיות בתנ״ך היו יחסית טובים. והיה ברור לי שההורים שלי יגיבו לחדשות על הכשלון יותר טוב אם אזהיר אותם מראש – אבל פשוט כל כך פחדתי מהתגובה שלהם שלמרות שבימים שלפני חלוקת תעודות ״הכנתי״ את עצמי כל יום לספר להם – בסוף תמיד פחדתי מידי.
למזלי בסופו של דבר לא נכשלתי אלא קיבלתי 80 – ובסוף השנה אפילו הצלחתי להעלות את הציון ל 90. כך שבדיעבד יצא לטובה שלא סתם הפחדתי את ההורים שלי. אבל כמבוגרת זה נשמע מצב שהוא ממש לא בריא שעד כדי כך פחדתי לשוחח עם ההורים שלי על משהו שלא היה מושפע מפעולות שלי…
וכמובן שכמבוגרת היתה לי החוויה של החזרה שלי מהרילוקיישן שלי. סיפרתי ברשומה הזו באופן די מפורט מה קרה שם ומתי – אבל למי שלא מכיר את הסיפור ולא רוצה לקרוא רשומה ארוכה, נוצר מצב שבו פשוט גלשתי יותר מידי באינטרנט בזמן העבודה, וגרמתי לכך שבעצם החברה האמריקנית שעבדנו עבורה (דרך החברה הישראלית שעבדתי בה) גילתה את זה ולכן בדקה את השימוש באינטרנט של כל העובדים מהחברה שלי. ולמרות שאני כנראה הייתי אחת מהמשתמשים הכבדים – הממוצע הכללי של החבר׳ה מהחברה שלי היה גבוה מספיק כדי לגרום לתקרית דיפלומטית חמורה מאוד מול הלקוח.
אני מניחה שההשפעות של התקרית הזו הורגשו על ידי כל העובדים באתר ברמה כזו או אחרת – אבל אני זו שספגה את התוצאה הכי כבדה בכך ש״נשלחתי״ חזרה לישראל באופן מיידי. כנראה שהיה נוח לחברה שאני אעזוב כדי להרגיע את העניינים מהר בגלל המעורבות שלי בנושא (כמי שהיתה אחת מהמשתמשים הכבדים, וגם כמי שהובילה לבדיקה הכוללת של השימוש באינטרנט), וגם בהשפעה כמה שיותר מינימלית על שאר העובדים באתר.
בקורס הנטוורקינג התבקשנו לשוחח עם אחד המשתתפים האחרים על הקריירה שלנו, ואיכשהו האירוע הה עלה בשיחה מצידי. המשפט הראשון של מי ששוחחתי איתה בנושא היה לשאול אותי אם ברור לי שהאירוע היה פוליטי ברובו המכריע, ואני לא ממש הייתי אשמה או ״רעה״ בגלל מה שקרה. וכיום זה גם מאוד ברור לי, ובדיעבד אני גם זוכרת איך רבים מהקולגות שלי, כולל כמה מנהלים – רמזו לי שהם גם הרגישו שהיחס כלפי היה לא הוגן.
אבל ההורים שלי לא ממש הפגינו הבנה של המצב, או אמפתיה על החוויה הקשה עבורי של לחזור לארץ בהתראה קצרה, אלא רק תלו את האשמה עלי.
האם ההתנהלות שלי היתה לא תקינה? בהחלט, אבל זו התנהלות שבכל מצב אחר כנראה היתה מסתיימת בהוראה להפסיק לגלוש באינטרנט בעבודה וזהו. אם למשל התלונה עלי היתה מגיעה למנהלת הישראלית ולא למנהל אמריקני, והיתה נחסכת חקירה של כל האתר – כנראה שהייתי נשארת בארה״ב עד סוף החוזה שלי.
ואחרי הרבה מאוד תקריות כאלו – פשוט הפסקתי לשתף כי הרגשתי שהמחיר שאני משלמת על אי ההבנות וחוסר האמפתיה גבוה משמעותית מהתמיכה שאני לא מקבלת…
התיירת המקרית 