התיירת המקרית

למי שחובב את הסדרה ״קופה ראשית״, באחד מהפרקים של העונה הרביעית מגיע לסופר משקיע פוטנציאלי, שמתברר כהומוסקסואל שמפלרטט באופן מטריד עם אביחי, המנהל האיזורי של רשת הסופרמרקטים ״שפע יששכר״ שאמור ללוות אותו ולשעשע אותו. אביחי כמובן מובך מתשומת הלב הזו שהוא לא מעוניין בה מאותו ״חטיאר זקן״, אבל אין לו מושג איך לדחות את הפלרטוטים בצרוה שלא תרום למשקיע להחליט לא להשקיע ברשת הסופרים לאכזבת הבעלים. אבל למרות החוויה האיומה הזו, אביחי לא ממש קולט שהוא עצמו מתנהל באותה דרך מול אחת הקופאיות באחד מהסופרמרקטים שהוא מנהל בכך שהוא נועץ לה מבטים בישבן, מחטט בחשבונות שלה ברשתות החברתיות, ומחמיא לה על הטייטסים שהיא לובשת ועוד שאר הטרדות. בשלב מסוים הוא אפילו פונה אליה להתייעץ איך להתנהל מול ההטרדות של אותו משקיע, בלי להבין שכשהיא מתארת את החוויה שלה – היא מתארת את החוויה שלה מול ההטרדות החוזרות והנשנות שלו.

זה פחות או יותר איך שרענן שקד מסכם פרק של תוכנית קומית אמריקנית שבה שחקנית הופיעה עם החזה בחוץ.

נכון, הוא מתייחס במהלך הטור לעובדה שתנועת ה״מי טו״ הגיעה אחרי שנים של הטרדות מיניות שמקומן כבר חלף מהעולם, ונראה ששקד עצמו אפילו מבין את זה. הוא זועק על כך שיחד עם ההטרדות גם העיפו את האפשרות שלו ושל חבריו לנעוץ מבטים ו״להנות מהנוף״ בצורה חופשית – ואפילו לשוחח על זה.

כי כנראה הוא פשוט לא מבין שגם ההנאה הכביכול ילדותית שלו ושל חבריו מה״נוף״ גם היא הטרדה.

אז רענן שקד הוא פה ה״אביחי״ – מקשקש על זה שהטרדה זה לא בסדר, אבל רוצה להחזיר אותנו לניינטיז שבהן ההטרדות ומיטור הגוף של נשים היו חמורות במיוחד. זה העשור שעודד רזון מוגזם עד כדי אנורקסיה בגלל ה״הרואין שיק״ ששלט בו – אבל מצד שני ענף הגדלות החזה בעזרת ניתוחים פלסטיים חגג ופרסם את עצמו בצורה מאוד אגרסיבית שבה כל אישה שאין לה חזה גדול בצורה מוגזמת פשוט לא נשית מספיק.

נכון, טבעי שגברים ייהנו מחיצוניות מסוימת. אבל כשזה מגיע למצב שבו נשים לא מרגישות נוח עם היחס הזה, גם אם מדובר על נעיצת מבטים וצחקוקים בולטים מצד הגברים בסביבה – זו הטרדה. השיחות שלו עם החברים שלו – הם הטרדה ממש כמו המנהלים הבכירים שמנצלים את מעמדם כדי לנסות לגרום לנשים מושכות לשכב איתם.

כל מה שהטור העלוב הזה הוכיח שתנועת מי טו עדיין לא הצליחה לשנות את הגישה כלפי נשים. מי שלא קולט שהשיחות שלו עם חברים הם הטרדה, או המחשבה שיש מבנה גוף ״ראוי״ לנשים שאמור להיות כזה שנעים למבט הגברי – וכזה שכולל רזון מוגזם וחזה גדול שהוא לא טבעי לרוב הנשים (והן נאלצות להרעיב את עצמן כדי להיות כל כך רזות ולעבור ניתוחים פלסטיים כדי להשיג את החזה בגודל המושלם בו זמנית כדי להראות כך).

העיתונאי גד ליאור ספר את ימי החופש שניתנו לנו בחמש השנים האחרונות בימי בחירות שונים, והוא הגיע למסקנה שהיו במשק שבעה ימי חופשה: שניים לבחירות לראשויות המקומיות, ועוד חמישה לבחירות הכלליות.ועלות ימי החופש הזו גבוהה מאוד עבור המשק.

וזה בולט במיוחד לאור העובדה שרוב העובדים שמקבלים את החופש הזה לא ממש טורחים להגיע לבחור, אלא ״מבלים בקניונים ובחופים״.

מעבר לעובדה שאפשר גם לבחור וגם לצאת לבלות עם המשפחה באמצע השבוע, הבעיה פה היא לא ימי החופש של הבחירות המקומיות אלא יותר עם העובדה שהיו לנו חמש מערכות בחירות ארציות בפחות מארבע שנים. אם היינו בוחרים ממשלה שהיתה יציבה, היו בחירות באפריל 2019, וא בחירות אי שם ב 2023 – וזהו.

עוד נקודה היא שהבחירות כיום נערכות בצורה שבה הקלפיות מוצבות בבתי הספר – מה שאומר שבעצם אין לימודים ביום הבחירות, מה שיאלץ לא מעט אנשים לקחת יום חופש בלאו הכי בלי אפשרות לבחור האם לקחת אותו או לא.

אפשר היה אולי לחשוב להגביל את אורך יום הלימודים ונניח לסיים אותם יחסית מוקדם, משהו שיהיה לא רחוק משעות הלימודים הרגילות של התלמידים הצעירים שעבורם הורים יצטרכו לקחת יום חופש – אבל זה משהו שלא יאפשר לאנשים שעובדים בשעות חריגות (במיוחד בשעות הערב והלילה) לבחור.

אז מה אפשר לעשות?

קודם כל אנחנו צריכים להגיע למצב שבו אנחנו בוחרים ממשלה יציבה סוף סוף כדי להמנע ממערכות בחירות הולכות וחוזרות שעולות הרבה יותר מהתפוקה האבודה של העובדים בימי הבחירות.

מעבר לזה, אני יודעת שבלא מעט מדינות דמוקרטיות שבהן זכות הבחירה היא בעצם חובה החל מיל 18, לעיתים עד גיל מקסימלי מסוים. פרו היא דוגמא לכך שבה כל האזרחים מגיל 18 עד 70 מחויבים לבחור (למרות שאני מניחה שגם אזרחים מעל גיל 70 יכולים לבחור אם הם מעוניינים בכך). אני חושבת שהחובה הזו להצביע שיש בצידה ענישה פלילית (כלא או קנס גדול) בהחלט יגרום ללא מעט אנשים לצאת לבחור – וזה גם יגרום לכך שהבחירות יהין מייצגות יותר ויאפשרו הקמה של ממשלה יציבה יותר שלא מסתמכת על מיעוטים כמו החרדים (שלמשל בוחרים בצורה הרבה יותר גורפת מאשר החילונים).

אבל בהחלט אפשר להתחיל מכך שכל אזרח שלא יבחר – ״ייענש״ בכך שיום החופש שהוא מקבל ייגרע ממצבת ימים החופש שלו, לעומת אלו שיבחרו שיקבלו יום חופש חינם.

בעקבות הפוסט הזה של תמר בן יוסף.

אני חושבת שכשהייתי ילדה די צעירה ונסענו עם המשפחה, היינו אוכלים מידי פעם בחוץ – כנראה משהו ברמה של פלאפל או משולש פיצה. אבל אמא שלי היתה מבשלת לנו ברמה היומיומית, ורק בפעמים מאוד נדירות ״פינקו״ אותנו באוכל שלא בושל בבית.

אחת ההזדמנויות האלו היתה כשאמא שלי משום מה היתה מחוץ לבית, ואבא שלי רצה לקנות לנו פלאפל לארוחת הצהרים, אבל החליט לפנק אותנו בפלאפל בלאפה במקום בפיתה, והוא היה מאוד מתוסכל מכך שזה נראה לנו מוזר ובלתי אכיל ושהיינו בעצם מעדיפים שהוא היה קונה לנו פלאפל בפיתה.

היחס הזה של לאכול בחוץ השתנה לאיטו עם השנים. אם כבר דיברנו על פלאפל, אני זוכרת שכשהיינו נוסעים לסבתא שלי בצפון כשכבר היינו בני נוער (לדעתי אני הייתי בגילאי חטיבת ביניים או תיכון) ״גילינו״ איזושהי פלאפליה בחדרה שאם זכרוני אינו מטעני נקראה ״הפלאפל של כהן״, ומשום מה היא מצאה חן בעיני אבא שלי. אני חושבת שזו היתה אחת מהפלאפליות הראשונות שאנחנו לפחות נתקלנו בהן שבהן יכולנו להוסיף סלטים לפיתה באופן אישי ולא להיות תלויים במוכרים, ואני חושבת שאבא שלי מאוד התלהב מזה.

לכן ככל עוד היינו עוברים בחדרה בנסיעה לסבתא שלי (אבל לא בדרך חזרה) תמיד היינו עוצרים שם, כנראה כי לא פעם היינו יוצאים יחסית מוקדם מהבית כדי להתחמק מפקקים לפני החגים, ואז לא היינו אוכלים צהרים בבית והיינו כבר די רעבים כשהיינו מגיעים לחדרה, ופלאפל כנראה היה אופציה טובה.

בשלב מסוים אבא שלי גילה מסלול ״עוקף חדרה״ שביכול היה אמור לחסוך לנו זמן בנסיעה הלוך וחזור, אבל היינו עוצרים במרכז קניות גן שמואל והיינו אוכלים משהו שם

ואז כמובן היעו פיצות במשלוח ״כמו באמריקה״, ואמא שלי מדי פעם היתה מתחילה לנצל את היכולת לקנות איזשהו פאסט פוד הביתה פעמיים שלוש בחודש בימי עבודה ארוכים, או לפחות בימים שהעוזרת היתה מגיעה והיא לא רצתה ללכלך את המטבח הנקי בבישולים. מן הסתם זה גם נבע ממעמד כלכלי שהלך והשתפר במקביל לכך שאוכל לקניה הפך לזול וזמין יותר.

וכמובן שהקורונה הצעידה את המצב צעד אחד הלאה לרמה שבה אפילו גלידה מגלידריה מפונפנת אפשר לשלוח במשלוחים, והיום כבר לא צריך לצאת מהבית כדי לקנות מזון…

את הספר ״ספריית חצות״ התחלתי לקרוא בעקבות המלצה בבלוג של אמאל׳א.

הספר מתחיל בהקדמה מאוד קצרה שבו הגיבורה, נורה, היא נערה ומשוחחת עם המבוגר הכי קרוב אליה בעולם: הספרנית בספריית בית הספר שלה. נשמע שלנורה יש המון פוטנציאל להצליח – היא שחיינית טובה ברמה שהיא יכולה להפוך להיות שחיינית תחרותית ואפילו להגיע לאולימפיאדה, אבל גם מאוד אינטליגנטית ונשמע שהיא תוכל להיות מדענית מצליחה, ובהמשך אנחנו גם לומדים שיש לה יכולת שירה ומנגינה מאוד גבוהות, ויכולת לכתוב שירים כך שהיא יכולה גם להצליח בתור מוזיקאית.

הספר ״הראשי״ עצמו מתחיל בידיעה שהגיבורה שלו, נורה, הולכת להתאבד יום וקצת אחר כך. הסיפור מתחיל מכך שהחתול שלה נמצא מת ברחוב בשעות הערב. בבוקר שלאחר מכן היא מפוטרת מהעבודה שלה, ואז נפגשת עם חבר של אחיה שאיתו הם בעבר ניסו להקים להקה שהתחילה לקבל תשומת לב מסחרית – עד שנורה עצמה כזמרת וככותבת השירים הראשית החליטה לפרוש, ומאז אחיה כועס עליה וניתק איתה קשר ולא היה לו עניין לחדש אותו. היא גם מקבלת הודעה מהארוס שלה לשעבר שאת החתונה איתו היא ביטלה יומיים לפני שהיא קרתה כי היא הרגישה שזו החלטה לא נכונה – וכמובן שהיא ממש ממש מצטערת על זה שהיא כבר לא בקשר עם החברה הכי טובה שלה כי אותה חברה רצתה שהן יעברו יחד לאוסטרליה, אבל נורה סירבה ואז הקשר ביניהן נותק.

בערב היא מגיעה למסקנה שהחיים שלה לא שווים כלום והיא מתאבדת לקראת חצות – אבל במקום להגיע לגן עדן או לגיהנום היא מגיעה למעין ספריה ששם היא פוגשת בדמות של אותה ספרנית שהיא הכירה כנערה. בעזרת אותה ספרנית היא נחשפת לרשימת החרטות שלה (שרק הלכה וגדלה עם השנים), ואז לאפשרות לבחור חיים שבהם היא החליטה בצורה אחרת בהחלטה שהיא ראתה כקריטית. היא יכולה למשל להתנסות בחיים שבהם היא כן התחתנה עם הארוס שלה ורכשה איתו פאב באיזשהו כפר, או חיים שבהם היא עברה לאוסטרליה עם החברה, או חיים שבהם החתול שלה לא נדרס ברחוב.

וכמובן שהיא יכלה להפוך לשחיינית אולימפית עם כמה מדליות זהב או כוכבת רוק מצליחה בכל העולם – רק כמובן כדי לגלות שהיא לא בהכרח מאושרת יותר בחיים ה״מצליחים״ שלה מאשר בחיים ה״בסיסיים״ שלה. וברגע שהיא מבינה שהיא לא מאושרת בחיים החדשים שלה אלא חווה בהם אכזבה – היא חוזרת חזרה לספריה כדי להתנסות בחיים אחרים. רק אם היא תרגיש שהיא מאושרת ומממשת את עצמה בחיים שהיא מתנסה בהם – היא ״תשתלב" בהם.

הספר כן מנסה לתת עומק לאפשרות הזו לחוות המון חיים. למשל באחד החיים הראשונים שנורה מנסה, היא זוכה לפגוש מישהו כמוה שכמעט מת והתנסה כבר בהמון אפשרויות בחירה. הוא מבחינתו ניסה כבר מאות או אלפי חיים ולא הצליח להיות מאושר באף אחד מהם, והוא בעצם מנסה לראות את המעבר בין אפשרויות החיים השונות והלמידה מהן (וההתנסויות השונות) כחיים משמעותיים מבחינתו, אבל לא בחיים עצמם… הוא אפילו מספר על אנשים כמוהו כמו נורה וקורא להם בשם sliders באנגלית – שזה במקרה או כנראה שלא במקרה שם של תוכנית טלוויזיה שהמישכה לחמש עונות שגם נקראה כך שבה הדמויות עוברות בין יקומים מקבילים בגלל המצאה פיזיקלית שהשתבשה, ושבעברית נקראת ״גולשים בזמן״.

אבל פה יש בדיוק את הפגם בספר שגם אמאל׳א כתבה עליו: ״הבעיה היא שהיא נכנסת בדיוק לנקודה בה היא נמצאת עכשיו בחיים המקבילים ולא חווה את כל הצעדים שהובילו אותה למקום בו היא נמצאת שם. היא מקבלת ילדה ובעל בילט-אין, בלי לחוות את ההתאהבות, הרגעים הראשונים, הלידה וכל מה שקושר אותנו אחד לשני. איך אפשר לוותר על זה?״

כלומר בעצם נורה לא הופכת להיות האדם שהיא נכנסת לחיים שלו. היא נשארת אותה נורה וחווה חיים של מישהי אחרת לחלוטין – כי היא לא חוותה את החוויות שאותה ״נורה״ שלחיים שלה היא נכנסת, ולכן היא בעצם לא אותו אדם. בסופו של דבר מה שהופך אותנו למי ש״אנחנו״ הן אוסף החוויות שלנו, ולכן נורה לא יכלה באמת לחוות את החיים האחרים שלה בצורה מלאה, אלא כאישה זרה שנכנסת במקרה לחיים של משהי אחרת (גם אם אותה מישהי היא כביכול אותו אדם).

וכמובן שזה מעבר לעובדה שהיא נכנסת לכל ניסיון חיים בלי הזכרונות של אותם חיים, וכך בעצם מבלה חלק די נכבד מהחוויה בניסיון להבין מה קורה סביבה ולהתמודד עם שיחות טלפון מאנשים לא מזוהים, או מלהתחמק ממשימות שונות שהדמות אמורה לעשות בחיים החדשים האלו כי היא פשוט לא יודעת איך לבצע אותן. ובעיני היא לא באמת יכולה לחוות כך בצורה מלאה ואמיתית את החיים החדשים שלה.

ובעצם לכל הספר יש מעין טון דידקטי שכביכול מנסה להראות לנו שאין חיים ״מושלמים״, ושגם בחיים שבהם נורה ״מצליחה״ מבחינה מקצועית ואישית יש גם בעיות ואפילו טרגדיות (ואפילו אזכורים של התאבדות). אבל נראה היה שתיאור ה״חיים״ שנבחרו לנורה כמצליחנית הם כאלו שהמחיר שהיא שילמה על ההצלחה הוא גבוה במיוחד כדי ללמד את נורה מה״חיים הבסיסיים״ שלה שאותה הצלחה מקצועית שהיא חשבה שהיתה משפרת לה את החיים וגורמת לה להרגיש טוב יותר בעצם לא היתה משנה הרבה.

אבל אם אנחנו מאמינים בתיאוריה שבה יש אינספור אפשרויות לחיים, וכנראה גם אינספור חיים שבהם נורה היא זמרת מצליחה, או שחיינית מצליחה, או מדענית מצליחה לא סובלת מאותן טרגדיות שמהן היא והקוראים אמורים ללמוד בעצם ש״כל החיים שווים״ כי בכולם יש הצלחות, כשלונות, עצב, ושמחה. אבל האם בסופו של דבר זה נכון? אני לא בטוחה. הרבה יותר קל להתנהל בחיים כשיש לנו בטחון כלכלי, שלא פעם יכול גם באופן עקיף לעזור לנו לפתרו בעיות (למשל בכך שנקבל טיפול פסיכולוגי איכותי שעולה לא מעט כסף). וחיים שבהם חווינו הצלחה הם כאלו שעוזרים לנו להרגיש בטוחים יותר בעצמינו, הרבה יותר מחיים שבהם החוויה העיקרית שלנו היא כשלון – וגם זה משהו שעוזר לנווט את החיים הרבה יותר טוב. אבל בעצם נורה לא חוותה את הבטחון העצמי הזה גם בחיים שבהם הוא היה קיים בדמות של נורה כי היא נשארה אותה נורה ש]וטרה מהעבודה והחתול שלה מת וכו׳.

וכל זה מאוד בולט בכך שגם כשנורה מוצאת בשלב מסוים חיים שבהם היא רוצה להשאר כי היא מרגישה בהם אושר – גם בהם הסופר ״כופה״ עליה להרגיש גם צער בגלל כמה פרטים קטנים שבהם החיים הללו שונים מהחיים ה״בסיסיים״ שלה – ובכך גורם לה להבין שהיא כביכול תרגיש הכי טוב באותם חיים ״בסיסיים״.

בעיני הרעיון מאחורי הספר הוא טוב, אבל הצורך הזה להראות לנו ״בכוח״ שבעצם החיים שלנו טובים גם אם אנחנו מתחרטים על הרבה דברים די הרס לי אותו.