זה הנושא של השרביט החם השבוע.
את הבית שבו גרתי בתור תינוקת, דירה שכורה בקרית יובל בירושלים, אני מן הסתם לא זוכרת. אבל יש לי זכרונות עמומים למדי מהדירה הראשונה שההורים שלי קנו בשכונת הגבעה הצרפתית בירושלים – פחות של הדירה עצמה אלא יותר של הסביבה (אני זוכרת שהיה מחוץ לבניין גרם מדרגות שהיה אסור לי לטפס בו לבד כי הוא כנראה הוביל לכביש ראשי) ושל שכנים נחמדים שהיתה לי אינטראקציה איתם.
הדירה הבאה שלנו היתה העיר הליפקס בקנדה שבה אבא שלי למד קצת פחות משנה. אני זוכרת בעיקר את העובדה שלמדתי בבית ספר מאוד נחמד, ואת השלג שירד והצטבר בחורף וכמה זה היה כיף בתור ילדה.
כשחזרנו לארץ גרנו תקופה מסוימת בדירה שכורה, אבל אז עברנו לדירה שבה גרנו לעשר השנים הבאות בערך, שמבחינתי היה הבית שבו גדלתי. היה מדובר על דירה בת שתי קומות, כשלמטה היה סלון גדול, מטבח, ״חצי״ חדר ששימש בתור חדר העבודה של אבא שלי (ובשלב מסוים הך להיות החדר של אחותי), וחדר שירותים קטן. למעלה היו שלושה חדרי שינה (אחד של ההורים, חדר אחד לי, וחדר שהיה של אחותי, ואז של אחותי ואחי כשהוא נולד, ואז של אחי כשאחותי החליטה לעבור לחדר הקטן למטה).
אני חושבת שבתור ילדה מאוד אהבתי לגור שם, כי הדירה היתה קרובה לבית הספר היסודי שלמדתי בו, והכרנו את כל הילדים ברחוב והיינו לא פעם משחקים יחד. בשלב מסוים גם רבים מהשכנים הקימו ״גינות״ קטנות ברחוב בכך שהם גידרו חלק מהמדרכה באבנים ושמו בפנים אדמה, והתחילו לגדל שם פרחים.
הבית עצמו היה יפה ונוח, אבל אני מניחה שאני לא ארצה לחזור לגור שם כי בעצם חלק גדול מהזכרונות הטובים שלי קשורים לילדים ולשכנים ולאווירה שהיתה ברחוב בתקופה שבה הייתי ילדה, ומן הסתם רוב האנשים שגרו שם כשאנחנו גרנו שם כבר עזבו (למרות שלאחרונה אמא שלי סיפרה לי שאבא שלי פגש לאחרונה את מי שהיתה השכנה הכי קרובה אלינו ונראה שהיא עדיין גרה שם).
באמצע התקופה שבה גרנו שם עברנו לשנתיים לניו יורק עבור הפוסט דוקטורט של אבא שלי. כרנו אז במעונות הסטודנטים הזרים שנועדו למגורי משפחות – היה מדובר על מגדלים בגובה של כמעט שלושים קומות – הקומה העליונה היתה רשמית קומה 28, אבל בארה״ב קומת הקרקע מוגדרת בתור הקומה הראשונה, ולא פעם אין בבניינים את קומה 13 כך שבעצם לפי ההגדרות של ישראל היה מדובר על קומה של 26 קומות.
אנחנו אכן גרנו באחד המגדלים האלו בקומה 26 (שבעצם היתה קומה 24), והיו כמה משפחות ישראליות אחרות שהיו מפוזרות בין שלושת הבניינים. הדירה היתה קטנה עם רצפת ע ישנה והרבה מידי ג׳וקים. יו בדירה שני גדרי שינה גדולים שאחד היה של ההורים שלי והיה חדר אחד לאחי ואחותי, ולי היה מין חדר קטן שיצא מהסלון. אני זוכרת שהיתה בו מיטה מוזרה שהיה בה חלק נפתח שבו היו איזור שאפשר היה לאחסן בו חפצים קטנים, שולחן כתיבה, ושידה עם מגירות שעליה הייתי מרכיבה פאזלים.
אהבתי לגור שם בגלל החוויה של לגור בחו״ל, ובגלל זכרונות מאותה תקופה של קשרים עם הילדים הישראלים האחרים וחוויות אחרות. אחת מהן למשל היתה ביום של של בית הספר שלי היה סגור בגלל עומסי התנועה שיצרה הסופה, אז ביליתי את רוב היום בגבעה שהיתה מאחורי הבית בגלישה על מזחלה שאיכשהו היתה לנו.
אני מניחה שגם פה רוב הזכרונות הטובים שלי קשורים לאנשים שהכרנו אז ושמן הסתם כבר לא גרים שם יותר ושאין לנו קשר איתם יותר, ולכן כנראה שלא ארצה ספציפית לחזור לשם.
כשחזרנו לארץ חזרנו לדירה בת שתי הקומות שתיארתי קודם, אבל הורים שלי כבר התחילו לחפש את הדירה הבאה שלהם. אמא שלי מאוד רצתה דירה צמודת קרקע עם גינה, וזה מה שההורים שלי חיפשו במשך שנים, אבל לא מצאו דירה כזו במחיר שהיה מקובל עליהם.
אבל אז נוצר משבר מסוים שבו אחי הקטן התחיל להתחבר עם כל העארסים שהתחילו למלא את השכונה שבה גרנו, וההורים שלי היו מאוד מודאגים מזה ולכן החליטו דירה לשכונה טובה יותר, גם אם הם לא ימצאו בה את דירת החלומות שלהם. הם אכן מצאו דירה כזו בבניין חדש – דירה שאמנם היתה בלי גינה, אבל היתה בקומה אחת והיו בה חמישה חדרים כך שלכל ילד היה חדר משלו. כמובן שהשכונה היתה טובה יותר וליד בתי ספר איכותיים יותר עבור אחי.
עברנו בקיץ שבו אני הייתי בין כיתה י״א לי״ב כך שגרתי בדירה החדשה רק לשנה האחרונה שלי בתיכון. אמנם חזרתי לשם כששירתתי בצבא, אבל בקושי הייתי שם כי שירתתי בבסיס סגור. ואז כמה חודשים אחרי השחרור התחלתי ללמוד לתואר בבאר שבע כך שהתרחקתי מירושלים, כך שמעולם לא ממש הרגשתי שזה ״בית שלי״ אלא יותר הבית של ההורים שלי.
אני מניחה שמה שתרם לזה היתה העובדה שמבהלך התואר אמא שלי ״ביקשה״ ממני שאחי יעבור לחדר שלי ואני לשלו, מהסיבה הפשוטה שהחדר שלו היה קטן יותר, ונשמע לה הגיוני שהוא יעבור לחדר גדול יותר כי הוא עדיין גר בבית ואני רק ביקרתי בו בסופי שבוע וחופשים מהלימודים. עצם העובדה שהיא התייחסה אלי כמי שכבר לא ממש גרה בבית תרם לכך שבאמת כבר לא מדובר בבית עבורי אלא בבית של ההורים שלי ונחשב כך בעיני עד היום.
במהלך התואר שכרתי שלוש דירות. השתיים הראשונות היו זהות – שתיהן היו בעצם בשני בניינים צמודים, ואני גרתי בשתיהן באותו חדר. מדובר היה על דירות נחמדות בבניינים נחמדים באיזור שקורב לאוניברסיטה, עם שותפים שלפעמים היו נחמדים ולפעמים לא (אבל זה כנראה נושא לרשומה אחרת).
הדירה האחרונה שלי היתה באיזור שונה לחלוטין למרות שגם היא היתה קרובה לאוניברסיטה, והיתה הדירה הכי מסוייטת שגרתי בה אי פעם. מדובר היה על דירה שבעל הבית כנראה חסך המון שנים לקנות, והשקיע את הכסף בעיקר בלבנות כמה שיותר חדרים – החדר שלי לדעתי היה כנראה מרפסת שנסגרה, והיה גם חדר שנבנה על חשבון רוב הסלון.
בעל הבית היה מאוד קמצן וזה הגיע בסוף למצב שבו הוא מציד פדה את צ׳ק הבטחון שלי לא כחוק – ואני מצידי דאגתי להפחיד דיירים פוטנציאליים עבורו לשנה אחר כך.
הדירה הבאה שלי היתה ברמת גן באיזור שבו מצאתי את העבודה הראשונה שלי. מדובר היה על דירה שנמצאה ליד שדרות הילד, שזה מעין מדרחוב כזה עם הרבה עצים וגן שעשועים ומזרקה במרכז רמת גן, כל שזה היה נחמד ושקט לגור שם – אבל היתרון המרכזי שלה היה שהיא היתה קרובה לי לעבודה שבה עבדתי אז, מה שלא רלוונטי כיום ולכן אני לא חושבת שהייתי רוצה לחזור אליה.
שתי הדירות הבאות שלי היו באטלנטה שבה הייתי ברילוקיישן לכמה שנים.
הדירה הראשונה היתה בקומפלקס דירות שנוהל על ידי חברה מאוד טובה ואיכותית שהמליצו לי עליה למרות שהמחירים בה היו קצת יותר יקרים. כמובן שהנהלת הקומפלקס שבסופו של דבר בחרתי מתוך שניים שהציעו לי לא הודיעה לי שתוך כמה שבועות הם הולכים להימכר לחברה אחרת, שתחת ניהולה רמת הקומפלקס ירדה פלאים. בשלב מסוים גיליתי שמחירי הדירות בקומפלקס היו משמעותית יותר נמוכים ממה שאני משלמת אבל לי כל הזמן המשיכו להעלות את המחיר – ולכן החלטתי לעבור דירה.
אבל הדירה עצמה היתה מאוד נחמדה – שוב היה מדובר על דירה בשתי קומות כשבקומה הראשונה היה סלון גדול שהיו בו כמה מדפים ספרים (שבהתחלה היו בו מעט ספרים אבל עם הזמן הוא התמלא) ומטבחון קטן, ובקומה השניה היה חדר השינה שהיה די גדול והיה בו ארון בגדים, אמבטיה די קטנה – וליד האמבטיה היה גם ארון למגבות ומצעים. מחוץ לדירה שלי היה נטוע עץ לגרסטרמיה הודית שכפי שאפשר לראות בתמונות פה – מגיע בכל מיני צבעים של פריחה כולל לבן, ורוד ובורדו, כשהעץ מחוץ לחלון שלי פרח בוורוד. אבל בסתיו הוא הפך להיות אדום לחלוטין.
אחרי שעזבתי את הדירה הזו גרתי בדירה זולה יותר אבל גדולה יותר ליד אגם מלאכותי. היה לי מאוד נחמד שם, וחבל לי שהשהות שלי שם היתה רק לפחות משנה בגלל הרילוקיישן שלי הסתיים מוקדם מהצפוי.
הדירה היתה בקומה אחת, עם שני גדרי שינה מאוד גדולים סלון ענקי, מטבח גדול ונוח ומואר, חדר אמבטיה גדול עם שירותים אבל גם עד מקלחת קטנה ושירותים ביחידת ההורים בחדר השינה הגדול יותר. והשיא היה כמובן מרפסת שפנתה לכיוון האם, משהו שהיה לרוב הדירות אבל יש לי רושם שלא לכולן – באיזור הכניסה לקומפלקס היו כנראה כמה דירות שהמרפסת שלהן לא פנתה לאגם כי בניינים אחרים הסתירו אותו.
בשתי הדירות היו דברים שאהבתי. בדירה הראשונה למשל גרתי באיזור מאוד מטופח שכפי שקראה לו אחת הקולגות שלי ״נראה כמו קיבוץ״ כי הוא הכי דירות בבניינים יחסית קטנים ונמוכים, והיו בו הרבה מאוד גינות ובעיקר עצים, ומידי פעם גם איזורים שהיו פשוט מיוערים.
אבל אני מודה שיותר אהבתי את הדירה השניה – גם בה היו לא מעט מדשאות סביב האגם עצמו, ום היו קצת עצים (למרות שפחות), אבל מספיק כדי שיהיה מראה מרשים למדי בסתיו. אבל גם אהבתי את הדירה עצמה הרבה יותר, ואני מודה שאני מתגעגעת אליה, וכנראה שאם הייתי יכולה, הייתי בוחרת לגור בה שוב, גם מבחינת הדירה עצמה וגם מבחינת האיזור. לא רק האגם עצמו – אלא גם העובדה שהיה לי מרכז מסחרי שהיה בו סופר גדול אוד במרחק הליכה מהדירה, ולרוב הייתי קופצת לשם בשבת או ראשון.
כשחזרתי לישראל, גרתי ביחידת דיור בהוד השרון לבערך ארבע שנים. היחידה היתה בעצם הקומה השניה של הבית הפרטי של בעלי הדירה, כשהכניסה אליה היתה מאחור מהגינה של הבית הפרטי במדרגות מתכת.
הדירה עצמה היתה מאוד מוצלחת – היה בה מרחב פנימי שהכיל את הסלון והמטבח (ושולחן שהיה מעין פינת אול), משהו שאני מודה שאני לא אוהבת שהסלון והמטבח מחוברים כך בלי הפרדה מסויימת.
היו ביחידה שני חדרי שינה, חדר מקלחת ושירותים יפה ומעוצב, והיתה אפילו נישה שבה היתה פינת המחשב שלי עם מדפי ספרים.
הדירה גם היתה במרחק הליכה מלט מעט פינות טבה, כמו למשל גבעת הכלניות של הוד השרון.
אני מאוד אהבתי את זה ואת העיצוב של הדירה (חוץ מהחיבור של המטבח לסלון) והייתי לפחות שמחה לקחת חלקים מהעיצוב שלה (במיוחד את העיצוב של חדר האמבטיה שהיו בו גם כמה קרמיקות מצוירות וארון אמבטיה מאוד גדול ונוח סביב הכיור.
אז עברתי לארבע שנים ביחידת דיור נוספת, הפעם בהרצליה.
היחידה היתה הרבה יותר קטנה ופחות נוחה – ובהחלט לא מעוצבת. היתרונות שלה היו שהיא היתה במרחק עשר דקות הליכה מהחוף, ושהיא היתה בשכונה נחמדה ונעימה שהיו בה אנשים נחמדים שהתיידדתי עם כמה מם. והיא היתה גם במרחק דקה או שתיים הליכה מהמרכז המסחרי של השכונה שהיו בו בתי קפה, כמה חנויות כמו ירקן, וכמובן מרפאה וטרינרית לחתולה שלי.
אני מניחה שאם הייתי יכולה לקחת את המרכז המסחרי שהיה כל כך קרוב לבית, השכנים הנחמדים וההליכה הקצרה לחוף – הייתי שמחה.
עכשיו אני גרה בדירה ברמת גן. היא נחמדה וגדולה ונמצאת במרכז העיר במיקום מאוד נוח.
התיירת המקרית 