בלילה בין חמישי לשישי קיבלתי מייל, סתמי כביכול – דיוור פרסומי כמו המון דיוור פרסומי שאני מקבלת כל הזמן מחברות שונות, כזה שלרוב חבל לי להודיע שאני לא רוצה לקבל אותו כי עכשיו לא נראה לי שאני רוצה את השירות, אבל אולי בעתיד כן ארצה אותו ומקסימום פעם בכמה זמן אני צריכה למחוק עוד הודעה.
אבל המייל הזה היה מיוחד משתי סיבות.
הראשונה היא שהמייל הזה היה מהחברה שבה טיילתי באלסקה לפני חצי שנה. אני מודה שבמובן מסוים הופתעתי לקבל אותו, כי הייתי בטוחה שאחרי הטיול שלי, כנראה שלא יתאפשר לי להצטרף לטיולים עתידיים של החברה הזו. תחושת הבטן שלי לגבי זה בסוף הטיול התחזקה מאוחר יותר כשקראתי ביקורות שונות לטיולים שלהם שהעלו בין השאר את הטיעון שאנשים שנחשבים ל״לא מתאימים״ להם מתוספים למעין ״רשימה שחורה״ שהם מנהלים שמי שנמצא בה יסורב להשתתף בטיולים עתידיים שלהם. אני מניחה שאחרי החוויה שלי בטיול, גם אני חלק מהרשימה השחורה הזו. מעבר לחוויה של הטיול עצמו, בסוף הטיול החלטתי להיפרד מהמדריכה שלנו באמירה שאולי נפגש שוב בטיול עתידי, וראו שהאמירה הזו הבהילה אותה מאוד, כאילו היא ממש לא רצתה להתמודד עם המצב הלא נעים שהיא או המדריך השני יאלצו לסרב לי…
הסיבה השניה היתה שהמדריכה הנ״ל כתבה את הפרסום הזה בתור סדרה של זכרונות שלה, ספציפית מהחלק השני של הטיול שבו אני השתתפתי, בתור דוגמא לרגעים נפלאים שקורים בטיולים מהסוג הזה.
אבל הבעיה היא שהרגעים האלו שהיו נפלאים עבורה – היו עבורי ספציפית רגעים שהעלו זכרונות פחות טובים (ואפילו גרועים) מהטיול.
זה לא היה כמובן בהכרח באשמת החברה. הזכרון הראשון למשל היה מביקור במעיינות חמים, ועצירות במעיינות חמים קורות לא פעם בטיולים כאלו ומהווים לא רק הזדמנות למנוחה והתאוששות (וכמובן לא מעט הנאה לרוב האנשים), אלא גם הזמנות לגיבוש חברתי בין המטיילים, ולרוב הם מאוד מהנים עבור רובנו.
אבל הבעיה הפעם היתה שהביקור הספציפי שהמדריכה כתבה עליו היה בחצי השני של הטיול – כלומר בשלב שבו כרטיס האשראי שלי היה אבוד והייתי צריכה להסתדר עם תשלום בעזרת ״גוגל פיי״. ו״גוגל פיי״ אכן עבד לי ברוב המקרים שבהם ניסיתי להשתמש בו, אבל ספציפית במעיינות החמים האלו זה לא עבד. מעבר לחוסר הנעימות שבלנסות לשלם שוב ושוב ושהתשלום לא יעבור (למרות שזה עקרונית יכול היה לקרות לי גם עם כרטיס אשראי סטנדרטי) , מאוד רציתי להיכנס למעיינות החמים האלו בשביל ההנאה מהם ובשביל החוויה החברתית עם המטיילים האחרים.
לכן מאוד התאכזבתי מכך שלא הצלחתי להיכנס למעיינות החמים ובמיוחד למלתחות שלהם, ונאלצתי להמתין המון זמן למקלחת היחידה שהייתה לנו באתר הקמפינג הצמוד למעיינות והיתה מחוץ לאתר, ושהיה אליה תור ארוך – והיא היתה די מטונפת כשאני זכיתי סוף סוף להיכנס אליה אחרי שהמון אנשים השתמשו בה.
זכרון נוסף שהמדריכה כתבה עליו היה זכרון מאחד הערבים האחרונים של הטיול. בטיול היו איתנו אמא ושתי בנות שלה, ולאחת מהן היה יום הולדת באותו ערב, ולכן האמא הכינה קינוח ברזילאי משוקולד. בערב שרנו לנערה שיר ואכלנו את הקינוח – אבל בנוסף גם אני הייתי אחראית במובן מסוים להפתעה נוספת.
אני קניתי מראש כרטיס ברכה באחד מהסופרמרקטים שעברנו בהם, והעברתי אותו בין המטיילים והמדריכים כדי שהם יכתבו לנערה שחגגה יום הולדת ברכה, ומאוחר יותר גם קניתי כרטיס נוסף לאחותה הקטנה לאותה מטרה כדי שהיא לא תקנא.
לא רציתי קרדיט על הרעיון ועל קניית הכרטיס – לא במהלך הטיול וגם לא בזכרון שהמדריכה העלתה. החוויה של אותה נערה שקיבלה כרטיס חתום על ידי כל המטיילים והשמחה שלה עליו (וגם של אחותה הקטנה על הכרטיס שלה) היה מה שהיה לי חשוב.
ולכן אולי קצת כעסתי על זה שכחלק מהזכרון המחווה שלי ״נמחקה״ ולא הוזכרה. אולי בדיעבד אני יכולה לחשוב על סיבה אובייקטיבית לזה, למשל כדי לא ליצור לחץ על מטיילים לקנות כרטיסי ברכה או מתנות במצבים דומים. אבל אני מרגישה שהיה נוח מאוד למדריכה לשכוח את המחווה שלי כי אני הייתי זו שיזמה אותה, אבל אם היוזמה היתה של מטייל/ת שהיא אהבה – היא היתה מזכירה אותה (ממש כפי שבעבר היא סיפרה על מטיילת שסרגה לה כובע צמר ונתנה לו אותו במתנה).
הזכרון השלישי של המדריכה דווקא כן היה משהו שבו אפשר היה ״להאשים״ את הצוות.
בימים הראשונים של החלק השני של הטיול, ביקרנו בעיר בשם היינס. ביקרנו בעיר גם בביקור הראשון שלי באלסקה עם החברה ב 2011, ובזמנו יצא לי לצאת למסלול נחמד וקל בה עם זוג ישראלים שבו הבעל, משה, היה בן שמונים פלוס.
הפעם המדריכים החליטו להוריד אותנו בנקודה שמאוד קרובה למסלול אחר – כזה שעולה לראש הר (או לפחות גבעה מאוד גבוהה) שממנו יש תצפית טובה לכל האיזור. מבחינת המדריכה, זה המסלול האהוב עליה, אם לא בכלל אז לפחות הכי אהוב עליה בכל הטיול הזה. והיא מאוד שמחה ״לשתף״ עם המטיילים האחרים בטיול באהבה שלה למסלול הזה, ומבחינתה השכנוע של קבוצה גדולה של מטיילים לצעוד דווקא במסלול המאתגר הזה כדי להראות להם שהמאמץ של לעלות עד למעלה שווה את הנוף היה חלק מהכיף שלה עצמה בטיול, וזכרון טוב עבורה.
ישנה כמובן רק נקודה אחת: המסלול לא ממש התאים לי, ובאופן ברור הוא היה קשה מידי עבורי. ונראה היה שלצוות לא ממש היה אכפת מזה. כמובן שהיה המסלול שהכרתי מהטיול הקודם – אבל הכרתי אותו רק בגלל שביקרתי בו בטיול הקודם שלי, לא כי נאמר שהוא קיים. אבל מעבר לזה – נקודת הכניסה אליו היתה במרחק של בערך שלושה ק״מ מהנקודה שבה עצרנו, כלומר הייתי צריכה ללכת 6 ק״מ רק כדי להגיע ולחזור למסלול.
יש לפעמים משהו מאוד רגיש ביחסים בין מדריכים למטיילים בטיול מאורגן מהסוג הזה, במיוחד כשיוצאים מנקודת המבט הילדותית של לא מעט ישראלים שבאים בגישה של ״שילמתי ולכן מגיע לי״. אני חושבת שרוב האנשים המבוגרים (או לפחות הבוגרים) מבינים כמה קשה מלאכת ההדרכה והאחריות שנלווית אליה כלפי כל המטיילים בקבוצה, ויש הבנה שגם למדריכים עצמם יש את הזכות לנוח מידי פעם, ולהנות בעצמם מטיול באזורים שאליהם אנחנו מגיעים. אבל אי חושבת שבאותו רגע, מחווה קטנה שבה הם היו נותנים לי טרמפ אפילו רק לתחילת המסלול כדי לאפשר לי לצעוד בו – היתה מאוד מוערכת מצידי. זה לא היה גוזל מהם יותר מידי זמן או את האפשרות לטייל, אבל מבחינתי משנה לחלוטין את החוויה.
ובדיעבד אני מרגישה שאולי במובן מסוים ה״נטישה״ הזו שלי בנקודת ההורדה באמצע עיר שאין לי מה לעשות בה (המדריכה המליצה לי ללכת למקום שיש בו המון חנויות למזכרות ובתי קפה, משהו שהיה לא מציאותי עבורי בגלל המחסור בכרטיס האשראי) – הרגישה לי כמו צעד פאסיבי אגרסיבי כלפי. כאילו מבחינת החברה הם אולי מועילים בטובם לתת לי שירותים בסיסיים מאוד של הסעות, אוכל, ואתרי קמפינג – אבל לאפשר לי לטייל במסגרת היכולות שלי היתה ציפיה מוגזמת (למרות שלפי החוויה הקודמת שלי, האפשרות הזו בהחלט היתה קיימת עבורי ועבור מטיילים אחרים בעבר).
התיירת המקרית 