ענייני שכנים

בערך 13 שנים לפני שקניתי את הדירה שלי – לא גרתי בבניינים עם שכנים, או יותר נכון לא גרתי בבניינים עם שכנים ישראלים.

כשגרתי כמעט 4 שנים באטלנטה, גרתי בבניינים קטנים עם מעט שכנים – וכידוע אמריקנים נוטים לשמור בקנאות על הפרטיות שלהם ושל אחרים, כך שבקושי יש אינטראקציה עם השכנים אלא אם קורה משהו איום ונורא.

כשחזרתי לישראל גרתי קצת יותר מ 8 שנים בשתי יחידות דיור, ארבע וקצת שנים בראשונה, ואז עוד ארבע שנים בשניה. השכנים שלי היו בעלי הדירה, מה שיכול היה להיות קצת מעיק כשהם רצו מידי פעם לבדוק מה מצב היחידה, אבל לרוב הייתי איתם ביחסים טובים, במיוחד בדירה הראשונה.

ואז קניתי את הדירה בבניין מגורים, בלי לבדוק יותר מידי את טיבם של השכנים. ואיכשהו השכנים בקומה שלי התבררו כפשוט איומים.

בדירה לידי גר זוג צעיר, שהיא היתה חולת ניקיון ברמה שהיא עבדה בחצי משרה כדי שיהיה לה זמן לנקות את הבית בחצי היום השני. היא עצמה סיפרה לי שהיא שוטפת כל יום את הרצפה עם אקונומיקה. נראה היה שבעלה כנראה מרוצה מזה, אבל איכשהו הם החליטו שאני לא מספיק נקיה עבורם ותמיד הריחו סרחון כזה או אחר מהדירה שלי. פעם זה היה זבל, ופעם אחרת זה היה עובש – בכל פעם היה משהו אחר שנדמה להם שהם מריחים, עד כדי כך שהם פעם החליטו לערב את הועד שתלה לי שלט גדול על הדלת באחד הימים שבו התבקשתי לנקות את הדירה באופן שוטף. מכיוון שאני מנקה את הדירה פעם בשבוע, החלטתי להתעלם באלגנטיות מהשלט ולא היה לזה המשך.

בדיעבד הבנתי שכנראה היה מדובר על זוג (או לפחות אישה) שמאוד רגישים לריחות, כנראה ברמה שהיא מאוד גבוהה ברמה קיצונית. למשל התלונה על הריח של העובש קרתה אחרי שהיתה לי נזילה בשירותים של יחידת ההורים, ובאמת היה בקיר קצת עובש. אבל צריך להיות רגישה ברמה של כלב מרחרח סמים כדי להריח את זה מחוץ לדירה כשהשירותים המדוברים היו בקצה השני של הדירה – ועוד להריח את זה דרך דלת הכניסה הכבדה של הבית שלי…

מעבר לזה, יש לי בבית חתולים, ומי שלא מורגל לריח של האוכל ושל ארגז הצרכים שלהם (שהוא כמובן מנוקה בצורה סדירה, ועדיין יש לו קצת ריח) יכול כנראה להרגיש בו.

בסופו של דבר לפני כמה שנים השכנים האלו עברו דירה. לדעתי הם לא מכרו אותה אלא הם משכירים אותה לדיירים שנשארו פה מאז, כך שכנראה עבורם הבעיה לא כזו קשה או אפילו לא קיימת. אני מודה ששאלתי את עצמי האם היה למעבר הזה קשר אלי, אבל מצד שני לא ממש אכפת לי כי ברור לי שאני התנהלתי כראוי.

ואז יש את השכנה מהדירה השלישית בקומה שנמצאת מול הדירה שלי והיא מרוחקת יותר. אני חושבת שאני פחות הפרעתי לה ולבעלה ז״ל כשהוא היה עדיין בחיים, אבל היא יותר התערבה וחיטטה בכל פעם שהשכנים בדירה לידי החליטו שיש להם שוב בעיה איתי, והיא היתה זו שלפעמים היתה ״עושה עניין״. אני כבר התרגלתי שבתקופה שבה הם עוד גרו פה היא דופקת לי פעם בשנה או שנתיים בדלת כדי לספר לי על מה שמפריע לה או לשכנים, ואיך אני אשמה בזה.

אבל גם האינטראקציה שלי איתה ירדה משמעותית כשהשכנים עזבו, לפחות עד אתמול אחה״צ.


כפי שסיפרתי בפוסט הזה, לפני שנתיים עשיתי שיפוץ בחדרי האמבטיה של הדירה שלי, והקבלן היה נוראי. וחלק גדול מהבעיה נבע מכך שהוא והעובדים שלו פשוט התעצלו לפנות חפצים לזבל. למשל במהלך השיפוץ הם היו צריכים להתקין אסלה זמנית, משהו שמאוד קל לסחוב, וגם אותה הם החליטו להסתיר במרפסת השירות של הדירה בזווית שלא אראה אותה.

הבעיה היא שהם החליטו משום מה להשאיר את דלתות הזכוכית של המקלחות הישנות בחדר המדרגות של הבניין (למרות שתאמינו לי שהייתי מעדיפה שאותן הם היו משאירים במרפסת השירות). פניתי לקבלן שיפנה אותן כולל עם צילומים של הדלתות בחדר המדרגות והוא הבטיח שהוא יעשה את זה – אבל כצפוי הוא לא עשה את זה, ובגלל שהתחילה די מהר אחר כך מלחמה הייתי עסוקה בדברים אחרים ולכן לא רדפתי אחריו, ואז שכחתי מזה – וזה נשאר כך.

לפני כמה שבועות השכנה ממול זרקה על זה כמה מילים כשבמקרה היא תפסה אותי במסדרון. היא היתה לחוצה כי הבן שלה המליץ לה לצאת לחדר המדרגות במקרה שתהיה אזעקה של טילים, ואז היא פחדה שבמקרה של פגיעה הזכוכיות ישברו ויפצעו אותה.

אמרתי לה שאעשה עם זה משהו, אבל לא הייתי לחוצה מידי כי חשבתי שהיא בעיקר היסטרית ובעיקר כי באופן שוטף אני עסוקה בדברים אחרים יותר לחוצים עבורי כמו עבודה די שכחתי מזה, והיא כנראה נשארה בהיסטריה שלה והתעצבנה.

אתמול אחה״צ שמעתי את הדפיקות המוכרות בדלת, והחלטתי להתעלם. בעבר עשיתי את זה כבר פעם או פעמיים בעבר – למשל במצב שבו הדפיקות העירו אותי משנ״צ ביום שישי ונרדמתי שוב או שלא הספקתי להגיע לדלת בזמן, ואיכשהו באותן הזדמנויות מה שהיא רצתה להגיד נשכח.

אבל היום זה לא נשכח, ולכן כמה דקות אחר כך שוב היו דפיקות בדלת – וכשהן לא נענו, קיבלתי ממנה שיחת טלפון שבה היא הזכירה שוב את המצב הבטחוני ומה יקרה אם יהיו טילים, ואם הזכוכיות יישברו כשאנשים ירדו במדרגות זה יכול להיות תביעה של מיליוני ש״ח. היא התחילה לקשקש גם על זה שיש אוכל של חתולים ליד הדלת שלי (כשיצאתי אחר כך גיליתי שהיה מדובר על גרגר או שניים של אוכל) ועל הערימה העצומה של העיתונים שיש לי ליד הדלת (3 – 4 עיתונים עבים שהשארתי בחוץ בכוונה לקחת אותם למחזור כשיזדמן לי ולכן לא הכנסתי אותם פנימה). אמרתי לה שאטפל בזה אבל שאני ממהרת לרדת מהשיחה כי אני באמצע ישיבה בעבודה, אבל הפעם ברגע שירדתי מהשיחה איתה פניתי בווטסאפ לגיסתי כדי לשאול אם היא מכירה סבל שיוכל לעזור לי לפחות עם הורדת הדלתות במחיר סביר (וכמובן שכמה שעות אחר כך כשכביכול חזרתי הביתה הכנסתי פנימה את העיתונים והרמתי את שני גרגירי האוכל מהמסדרון).

ואז קיבלתי עוד שיחה ממספר שלא הכרתי. זו היתה יאכנע נוספת מהבניין – אישה מבוגרת שהיא חלק מהועד, ולדעתי היתה כנראה שיחה מקדימה בינה לבין השכנה ממול על המצב, והיא כנראה גם שמעה מהשכנה על זה שהשיחה של השכנה איתי הסתיימה מהר למדי. היא התקשרה כבר עצבנית ואמרה כמה זה חשוב הרבה יותר מהישיבה שלי, ושזה צריך להיות מטופל מייד. אמרתי לה שאני בדיוק בתהליך של בירור מול גיסתי לגבי סבל מומלץ, אבל היא פשוט לא ממש הקשיבה והמשיכה לדבר עד שממש נאלצתי לצעוק עליה שאני עסוקה ושהנושא בטיפול.

בדיעבד אני שואלת את עצמי האם היה מדובר רק על קריזה של השכנה מולי שהחליטה בעזרת החברה מהועד להשתמש בסמכויות של הועד כדי להפחיד אותי, או שאולי קרה משהו מעבר לזה – למשל ביקורת בטיחות של הבניין על ידי חברת הביטוח שטענו שהמצב במסדרון הוא בעייתי, מה שהלחיץ את הועד. הסיפור על התביעה יכול היה באמת להגיע ממקור כזה – אבל גם מהדימיון של נשים מבוגרות ומשועממות.

כמה דקות אחרי השיחה הזו קיבלתי מגיסתי מספר טלפון של מישהו שעובד אצלם בבניין בניקיון שלדעתה הוא יישמח לעשות את זה, ואני מקווה לתפוס אותו לגבי זה. תקשרתי את זה לזו מהועד בווטסאפ כששאלתי אותה מתי מותר לזרוק זבל גדול כדי שזה יתבצע ביום הזה (יש יום אחד בשבוע שבו ניתן לעשות את זה, ואם זבל גדול מהבניין נזרק ביום אחר אז זה עולה בקנס רציני לועד של הבניין).


ברור לי שבבניינים לא יש דרמות כאלו בין שכנים. לאחרונה למשל יש לנו המון דרמות עם שכנה אחת שסובלת מנכות ואיכשהו מחנה את המכונית שלה במיקום שמפריע לשכנים. ברור לי שאלו גם דברים שקורים בבניינים אחרים – למשל עד לא מזמן לאחותי היתה שכנה שהיתה מפחידה מאוד את האחיינית שלי ברמה שהם כבר שקלו לעבור דירה בגללה.

ותכלס הבקשות של השכנה ושל הועד לגיטימיות, ואני בהחלט קצת הזנחתי את הנושא, ויכולתי לטפל בדלתות קודם לכן, ולהבין כמה העיתונים מפריעים לשכנה ממול ופשוט להכניס אותם פנימה.

הבעיה שלי היא עם איך שזה נעשה. כי לאורך השנים קיבלתי תחושה מהשכנה שהאשמה במצב היא תמיד שלי. למשל לפני לא מעט שנים באחת השבתות בבוקר היה במסדרון של הקומה שלנו ריח לא נעים. גם אני הרחתי אותו כשפתחתי את הדלת כשהשכנים דפקו לי בדלת ופנו אלי לגביו – וכמובן שהסברתי להם שאני לא מריחה את הריח הזה בבית אלא רק כשאני יוצאת למסדרון, ואפילו הצעתי להם להכנס אלי הביתה ואז לצאת כדי להבין את זה בעצמם. אבל הם סירבו והתעקשו שהריח מגיע מהדירה שלי. ואני בטוחה שהם המשיכו להאמין לזה גם אחרי ששטיפת הרצפה במסדרון פתרה את הבעיה.

עקרונית כמובן שיכול להיות מצב שבו הריח נבע מהתנהלות לא תקינה שלי – אולי ממשהו שדרכתי עליו ברחוב, או ממשהו שנזל משקית זבל שהוצאתי ולא שמתי לב. ואם הם היו מנסחים את זה כך הייתי מקבלת את הביקורת ומקפידה להזהר יותר.

הם גם לא התייחסו לכמות הפעמים שכשהשכנים הקודמים גרו פה, הייתי מוצאת במסדרון ליד הדלתות שלנו מסטיקים לעוסים או עטיפות של חטיפים של ילדים על הרצפה (ופשוט לא התלוננתי), או את העובדה שבמשך תקופה די ארוכה הם השאירו במסדרון כל מיני בימבות וצעצועים אחרים של הילדים שלהם שתפסו מקום גם ליד הדלת שלי (כנראה כי אחרי שהילדים שיחקו איתם ברחוב הם נחשבו ל״מלוכלכים מידי״ בשביל שהם יכנסו הביתה), או שהילדים שלהם לא פעם היו משחקים עם כדור גם במסדרון ולא פעם פוגעים גם בדלת שלי.

(בדיעבד גיליתי מהשכנים החדשים ששוכרים מהם את הדירה שהם היו צריכים לצבוע אותה כי הקירות היו מלאים בקשקושים של הילדים ולתקן לא מעט דברים אחרים כי הדירה היתה במצב תחזוקתי לא משהו).

לכן אני מרגישה שגם אז וגם היום היחס כלפי היה תוקפני מידי. אפשר תמיד היה לפנות בצורה מנומסת יותר ולא מאשימה ולדבר בצורה נעימה יותר, לפחות בפניה הראשונית.

באיזה מקום בעולם לא היית רוצה לבקר לעולם? למה?

הצעת כתיבה יומית
באיזה מקום בעולם לא היית רוצה לבקר לעולם? למה?

המקום הראשון שעולה לי בראש שלא ארצה לבקר בו היא צפון קוריאה. מצד אחד מדובר על מדינה מרתקת שמעודדת בשנים האחרונות תיירות בינלאומית – אבל מצד שני כל תייר מלווה בה רבה מדריכים מטעם המדינה שמספרים רק מה שצפון קוריאה רוצה לספר, וגם היו סיפורים על תיירים (כמו למשל אוטו וורמבייר) שנעצרו מסיבות שנשמעות פעוטות ולא חשובות לאדם המערבי (למרות שבמקרה של אוטו הוא באמת הפר הוראות והגיע למקום שאליו הורו לו ולשאר התיירים לא להגיע).


אני מודה שגם לונדון נשמעה לי תמיד לא מפתה במיוחד. בתור מי שגדלה שנתיים בניו יורק וביקרה שם לא פעם מאז – לא ברור לי מה בדיוק מושך בלונדון יותר מאשר בניו יורק. בברצלונה או מדריד למשל יש לא מעט תרבות ספרדית שהיא מעניינת, וגם פאריז תמיד נראתה לי מאוד יפה ועם לא מעט תרבות צרפתית (כולל אוכל צרפתי אותנטי) – אבל איכשהו לונדון תמיד עשתה עלי רושם של עוד עיר מערבית די סתמית מלאה בצנונים בריטיים פוצים.


אני גם לא אוהבת מקומות מתויירים מידי במזרח הרחוק, ספציפית בתאילנד והודו. אני מכירה כל כך הרבה אנשים שנסעו לשם בגלל המחירים הזולים, והפכו את המקומות המתויירים לכאלו שאו שמתעבים ישראלים בגלל ההתנהגות הגסה של התייר הישראלי הממוצע, או כאלו שמתאימים את עצמם עליו כולל לימוד של כל מיני ביטויים בעברית.

מעבר לזה, הודו עצמה הפכה בעשור או שניים האחרונים למדינה לא בהכרח בטוחה לנשים (הן מקומיות והן זרות), ושמעתי כבר מלא מעט דברים שמטיילים כבר שנים במדינה שאם פעם הם היו מעודדים נשים לבוא איתם – כיום הם מאוד מתלבטים לגבי זה בגלל המקרים האלו.

וזה מעבר לעובדה שאוכל הודי מאוד חריף, ואני לא אוהבת אוכל חריף.

על עדויות ניצולי שואה

בשנים האחרונות לא מעט מקומות עבודה מזמינים אליהם ניצולי שואה כדי לספר את החוויה האישית שלהם בשואה.

השנה למשל מקום העבודה שלי הזמין את ניצולת השואה לידיה אברמסון שהסיפור שהיא סיפרה לנו תואם את מה שכתוב בכתבה – מלבד כמה פרטים שהיא השמיטה מסיבה כזו או אחרת.

אבל היו בעדות כמה נקודות שבעיני היו מעניינות.

קודם כל, עד כמה הסיפורים של ניצולים יכולים להיות שונים – במיוחד מבחינת החוויה האישית של כל שורד. היו כאלו שלמזלם הצליחו למצוא מקום להסתתר בו, בין אם אחרי שהם נכנסו לגטאות ובין אם המשפחה שלהם התכוננה מראש ומצאה מקום מסתור למשפחה כולה או לפחות רק לילדים. מצד שני, היו כאלו שהצליחו לשרוד שהות ארוכה יותר (אפילו עד סוף המלחמה) במחנות עבודה שונים למרות תנאי המחיה האיומים בהם.

אבל במובן מסוים, רבים מהניצולים מספרים סיפורים שבהם הם הצליחו להמלט במזל – לידיה עצמה למשל סיפרה לנו שמשפחתה נורתה כשהגטו שבו הם גרו נשרף – ואיכשהו במזל גדול היא ואחיה הצליחו להתחזות למתים ולהנצל (למרות שאחיה נהרג כמה שעות אחר כך כשהוא ניסה להמלט).

לידיה הביאה גם נקודת מבט מאוד מעניינת על כך שהיא סיפרה לנו שהיא מבינה לליבם של אותם אנשים שסירבו להציל יהודים – כי הסיכון הנוראי בכך לא היה רק לעצמם אלא למשפחות שלהם, וכשיש כזה סיכון לבני המשפחה – אין מקום בהכרח להחלטות הרואיות כדי להציל יהודים.

לה עצמה היה חשוב להדגיש (למרות שהיא אולי ציפתה לתגובות חריפות על עך על סמך ניסיון העבר שלה) שהיא לא שונאת את הגרמנים, ובמיוחד שהיא לא רואה בבנים שלהם כאחראים על מה שקרה בתקופת ההורים והסבים שלהם. מבחינתה היא סלחה כיד שהיא תוכל להיות באיכות חיים טובה יותר.

מצד שני, היא כן דיברה על ה״יודנראט״ בצורה שלילית, למרות התפקיד המאוד בעייתי של המוסד הזה.


אבל כן היתה בהרצאה שלה נקודה שקצת הפריעה לי.

היא סיפרה שהיא מלווה כבר לא מעט שנים נסיעות של תלמידי בתי הספר למזרח אירופה למחנות השונים, ודיברה בחיבה רבה על הטקסים שבהם כולם לובשים את התלבושת האחידה.

אצלנו בבית הספר התחילו לארגן לנו בסוף כיתה י״א נסיעה לפולין, ולמרות שההיענות הראשונית היתה כנראה גדולה יחסית, איכשהו הרבה מאוד אנשים פרשו בשלבים המוקדמים של התכנון ולכן בתחילת כיתה י״ב הנסיעה של השכבה שלנו בוטלה.

אבל כן היו לנו מפגש או שניים בסוף כיתה י״א לגבי הנסיעה, ואחד מהם דן כמובן בחשיבות התלבושת האחידה. המורה שהיתה אמורה ללוות אותנו (או אחת מאלו שהיו אמורות ללוות אותנו) סיפרה לנו בדרמה רבה על תלמיד שסירב בטקס אחד ללבוש את הז׳קט הרשמי של המסע לטקס, ורק בדיעבד כשהוא ראה סרטון וידאו או תמונות של הטקס הוא הצטער על זה כי הוא הבין כמה זה פגע בטקס.

בתור נערה משהו בסצנה הזו מאוד הפריע לי, אבל בתור נערה. תהקשיתי להסביר למורה למדה הדוגמה הזו כל כך עיצבנה אותי. רק בתור מבוגרת הבנתי בדיוק מה הפריע לי: מבחינתי הנסיעה היתה אמורה להיותה חוויה לימודית והיסטורית, והדגש הזה על טקסים ותלבושות אחידות נשמע לי כמו משהו מאוד שטחי ולא מהותי מול חוויה כמו לימוד השואה ממקור ראשון. כמבוגרת אני אולי מבינה יותר את החשיבות של הטקסים השונים, ואני חושבת שגם בתור תלמידה לא הייתי מסרבת ללבוש את התלבושת האחידה או להשתתף בטקסים, אבל בדיעבד אני חושבת שייתכן שאולי טוב שלא נסעתי כי עבורי הפורמט הזה של הטקסים והחשיבות לתלבושת האחידה פחות מתאים.

מהי המסעדה האהובה עליך?

הצעת כתיבה יומית
מהי המסעדה האהובה עליך?

אני חושבת שאחד הדברים שכנראה יפתיעו לא מעט אנשים היא העובדה שלמרות שאני שמנה ונהנית לאכול, אני מאוד ״מפונקת״ בכל מה שקשור לאוכל. וזה לא פעם מתבטא בכך שבמסעדות מאוד קשה לי למצוא מנות לאכול.

אני מניחה שההורים שלי, אחי, וגיסתי (ובמיוחד אמא שלי) לא ישכחו את הביקור שלנו במסעדת ״צפרה״ של השף אבי קונפורטי לפני כמה שנים. המלצר ניגש אלינו לשולחן, הסביר את התפריט – וגם ציין את העובדה שהמסעדה פועלת במתכונת של ״שרינג״, כלומר חלוקה. הכוונה היא שהמנות יוצאות אחת אחת מהמטבח, כדי שכל הסועדים יוכלו להנות מכל המנות.

אבל פה הייתה טמונה הבעיה בשבילי: הרוב המכריע של המנות היו חריפות, ואני לא סובלת אוכל חריף. מעבר לזה, רוב המשפחה שלי אוהבת דגים ופירות ים (שהיו חלק משמעותי מהתפריט) – אבל אני לא סובלת אותם.

אני חושבת שהיו בתפריט שתיים או שלוש מנות שהייתי שמחה לאכול, אבל במצב שבו אילצו אותנו להתחלק בכוח במנות זה נשמע לי ממש לא סביר ואפילו מאולץ. האם אני צריכה לסבול מרעב בזמן ששאר בני המשפחה אוכלים, ואז לאכול לבד בזמן שהם צופים בי כשמגיעה המנה ״שלי״, ועוד להדגיש בכוח בפני כולם שאת המנה שלי לא חולקים?

אז פשוט קמתי, יצאתי מהמסעדה, והלכתי הביתה. וכן, היה מדובר על ״הלכתי ברגל״ הביתה שזו היתה הליכה יחסית ארוכה.

אמא שלי כנראה עדיין חשבה שיצאתי לכמה דקות כדי לעשות דרמה או להרגע או משהו אחר, ובערך עשרים דקות אחרי שיצאתי היא עוד התקשרה אלי לשאול מתי אני חוזרת למסעדה כדי שהם יוכלו להתחיל להזמין מנות. אני חושבת שהיא קצת נדהמה כשאמרתי לה שאני כבר בדרך הביתה ולא מתכוונת לחזור, ובדיעבד אמרה לי שהיא ציפתה שאני אחזור ולפחות אשתה תה בזמן שהם אוכלים. עניתי לה שהייתי רעבה, ושלא נשמע לי סביר לשבת במסעדה המון זמן (אם המנות יוצאות אחת אחת זה תהליך ארוך) ורק לשתות בזמן בזמן שאני רעבה.

בדיעבד קראתי ביקורות פחות מחמיאות על המסעדה, כאלו שדיברו על אותה ״פלצנות״ שאני הרגשתי שקיימת במסעדה, הפעם מפן אחר (שבו החשבון נופח בניגוד לבקשת ובירורי הסועדים) – למרות שהביקורת הזו וביקורות אחרות שקראתי ציינו את כשרונו הגדול של השף. חבל לי שלא זכיתי להנות ממנה בגלל הכפיה הזו של ביצוע ה״שרינג״, אבל במצב שנוצר לא היתה לי ברירה.

לאחרונה יצא לי לצפות בכמה פרקים של ריאליטי בישול שבו כמה שפים ידועים היו השופטים, ואני זוכרת שאחד מהם פלט משפט על כמה ישראלים ״אוהבים מנות של שרינג במסעדות״. אני כמעט רציתי לאיים עליו במחבת כששמעתי את המשפט האיום הזה, ואני מניחה שאני לא היחידה שהיתה מעדיפה שהשרינג הזה יינתן לכל היותר כאופציה לסועדים ולא ייכפה עליהם מצד השף.


אז איזה מסעדות אני כן אוהבת?

קודם כל, רשת ״ארומה״ מאוד נוחה לי, גם כי יש שם מנות שמתאימות לי לדיאטה (וקל לי לתמחר אותן כי בעבר היה לרשת שיתוף פעולה עם שומרי משקל), אבל משהו בפשטות של המנות מאוד טעים לי, גם אם אני לא בהכרח אוהב את כולן (אני למשל לא אוכלת דגים). אני מניחה שגם לא מעט בתי קפה אחרים מתאימים לי מאותן סיבות.

אני גם מאוד אוהבת פיצריות שונות, ויש לא מעט פיצריות טובות שנפתחו בארץ בשנים האחרונות – למרות שפיצה היא כמובן פינוק ולא אוכל יומיומי.

ויש גם מסעדות המבורגר שאני מאוד אוהבת. אחת היא רשת בשם ״קפטן בורגר״ – ההמבורגרים עצמם לי לפחות טעימים, אבל אני מאוד אוהבת את העובדה שאת הצ׳יפס וטבעות הבצל הם מכינים במקום ואין להם רק מוצרים קפואים (למרות שלדעתי יש להם גם צ׳יפס קפוא למי שאוהב צ׳יפס דק בסגנון מקדונלדס). מה גם שיש להם המבורגר שעטוף בחסה למי שרוצה להמנע או להפחית בפחמימות.

אני גם אוהבת את ״פריז, טקסס״ שהתחילה כמסעדה מאוד קטנה באיזור הבורסה של רמת גן, ובדיוק כשגורמים לא ידועים (ייתכן שחרדים) הציתו את המסעדה הם פתחו סניף חדש וגדול יותר עם תפריט גדול יותר בגבעתיים. עובד איתי מישהו שטוען שהוא מבין במהבורגרים וגם טוען שההמבורגר שלהם הוא ההמבורגר הכי איכותי שהוא מכיר.

פס הקול של תקופות (די ארוכות)

הנושא של השרביט החם השבוע הוא ״חוויה שמשנה חיים מלווה בפס קול התקופה״ – וזה נושא שלא ממש הזדהיתי איתו, כי מוזיקה נוטה ללוות אותי במשך תקופות די ארוכות, ולכן מזכירים לי לא מעט תקופות.

מעבר לזה – אפשר בהרבה מובנים להגיד שהרבה חוויות הן משנות חיים, גם אם הן לא ענקיות במיוחד או קורות באופן פתאומי. הניסיון האישי שלי הוא שלא פעם שינוי משמעותי קורה לא פעם אחרי אוסף של הרבה חוויות קטנות ולא רק בגלל חוויה חד פעמית.

אז במקום לספר על חוויה ספציפית, חשבתי לספר על מוזיקה שאהבתי בתקופות שונות של החיים שלי.


בתקופה של הצבא אני ושבת שהיינו מקשיבים לקסטות שמישהו הביא – ובעיקר הקשבנו לשירים של מוזיקה ישראלית ״קלאסית״. אחד השירים שהכי זכורים לי מאותה תקופה הוא השיר ״הנהר הלבן״ ששר והלחין שלמה גרוניך למילים של לאה גולדברג.

אבל שירתו איתי חייל וחיילת (אם אני זוכרת נכון שמם היה רועי ונעמה בהתאם) שמאוד אהבו להקשיב ללהקת ״איפה הילד״ שבהתחלה השירים שלה נשמעו לי כמו רעש די גדול אבל עם הזמן למדתי לאהוב אותם ולהבין שיש להם גם לא מעט שירים טובים. למשל השיר ״כנפיים אינך שומע״ שאת המילים שלו כתב המשורר והפזמונאי יוסף שריג שנהרג במלחמת יום כיפור ובנו אסף היה הגיטריסט ואחד הזמרים של הלהקה.

יצא לי לצפות בהופעה של הלהקה זמן קצר למדי לפני שהיא התפרקה באחד מימי הסטודנט שהיו לנו באוניברסיטה וכללו בעיקר הרבה הופעות של להקות ואמנים שונים.


באוניברסיטה כבר התחלתי לשמוע הרבה יותר מוזיקה באנגלית, בעיקר של להקות אמריקניות או בריטיות. אני חושבת שהבולטת מכולן היתה כנראה להקת אואזיס הבריטית, שעמדו בראשה שני אחים ממנצ׳סטר שאהבו לריב עם כל העולם וגם אחד עם השני עד שיום אחד המריבה ביניהם היתה כזו גרועה שהלהקה התפרקה ומאז הם לא בקשר. שניהם פצחו בקריירת סולו שמצליחה הרבה פחות מהקריירה שלהם בתור להקה.

אבל בתקופה שבה הם היו פעילים, היו מי שאמרו שהם נשמעים כמו הגירסא של שנות התשעים של להקת ״החיפושיות״.

יש כמה שירים שלהם שאני עדיין מאוד אוהבת כמו למשל:


אחרי התואר תהחלתי לעבוד במשרד שבו היינו מקשיבים בעיקר לרדיו לתחנות כמו גלגל״צ שבהם שמענו לא מעט להיטים של להקות שונות, שרבם מהם היו מה שנקרא באנגלית One Hit Wonders – כלומר להקות שהצליחו להפיק שיר בודד שהצליח להפוך ללהיט ואז חזרו לאנונימיות יחסית, למרות שלא פעם מדובר היה על להקות שנשארו פופולריות לעוד כמה להיטים במדינות המוצא שלהן בחו״ל ופשוט לא היו להן יותר להיטים בישראל.

אחת מהלהקות האלו היתה להקה בשם Third Eye Blind שאני מניחה שלא מעט מהקוראים שמעו את השיר הזה שלה כמה וכמה פעמים ברדיו. כנראה שזו הייתה אחת הסיבות לכך שכשעברתי לארה״ב ויכולתי לקנות תקליטורים יחסית בזול קניתי את האלבום הזה, הקשבתי לשיר הזה בלבד כמה פעמים – ואז שכחתי ממנו, לפחות עד שעברתי דירה והייתי צריכה לעשות סדר בדברים שלי כשפרקתי את על הארגזים, ואיכשהו נתקלתי בתקליטור הזה והתחלתי להקשיב לשאר השירים בו. ומתסבר ששאר השירים (או לפחות רובם) היו שירים הרבה יותר טובים מאשר השיר שלהם שהפך להיות להיט, כמו למשל השיר הזה.

מסתבר שהזמר של הלהקה ראה (והציג) את עצמו ככותב רציני כמי שלמד לתואר בספרות אנגלית באוניברסיטת ברקלי הידועה בסן פרנסיסקו, ואפילו כמי שסיים את התואר בתור ״מצטיין״ למרות שבדיעבד התגלה שהוא בסה״כ נחשב לסטודנט בולט במחלקה שלו ותו לא, והציונים שלו לא היו גבוהים במיוחד.

אבל בשורה התחתונה השירים באמת היו כתובים בצורה מאוד טובה, ורבים שייכו את האיכות הזו ליכולות של הזמר לכתוב שירים. רק אחרי המון שנים שבהם חברי להקה ומהצוות שלה ״פוטרו״ מהלהקה והסגנון של השירים התחיל להשתנות (ולא לטובה)התגלה שבעצם לא פעם הזמר לקח קרדיט על היכולות של חברי הלהקה או ההפקה שכתבו איתו את השירים, ואז פיטר אותם כשהם הפכו להיות פופולריים מידי או העזו להתלונן על כך שהם מקבלים אחוז נמוך מידי מההכנסות, או כשהם גילו שיש המון הכנסות שלא היו ידועות להם שנכנסו כולן לכיסו של הזמר כך שהוא התעשר והם התקשו להתקיים.

הלהקה עדיין קיימת – אבל הרבה מהנגנים התחלפו, מלבד הזמר עצמו והמתופף המקורי של הלהקה שכנראה למד מניסיונם של חבריו לשעבר ללהקה שלא להלחם בזמר -בין השאר כי החבר לשעבר היחידי שהצליח לתבוע את הזמר והלהקה ועדיין לקבל סכומי כסף משמעותיים היה הגיטריסט המקורי של הלהקה, ומאז חברי הלהקה האחרים שהופעו ממנה יצאו ממנה בשן ועין ובלי יותר מידי כסף.


להקה אחרת שאהבתי באותה תקופה ומאותן סיבות (אהבתי שיר פופולרי שלהם, ורק אחרי כמה שנים גיליתי את שאר השירים שלהם) היא להקה בשם Goo Goo Dolls שאני מניחה שרובנו מכירים את השיר שלה ״אייריס״ שבסוף שנות התשעים ליווה כנראה הרבה זוגות לחופה.

שיר שאני אוהבת שלהם הוא שיר מוקדם יותר בשם Name שהוא די אוטוביוגרפי של הזמר, ג׳וני רזניק. הוא התייתם מההורים שלו בגיל 15 – 16, והאחיות שלו גידלו אותו והשיר הוקדש להן – ובמקביל לאחת מבנות הזוג שלו שהיתה מגישה ברשת אם טי ווי בשם בדוי שלא רצתה לפרסם את השם האמיתי שלה באותה תקופה.

הלהקה עדיין קיימת, כשהזמר (שהוא גם הגיטריסט) והבסיסא חברים בה מאז ימיה הראשונים. גם פה היתה דרמה מסויימת סביב זהות המתופפים – המתופף הראשון של הלהקה הוחלף די מהר כי הוא לא הסתדר עם הזמר, ואז הם מצאו מתופף שנשאר איתם המון שנים, רק שאיכשהו מריבה נוספת (כשהמתופף טען שנבעה מכך שנולדו לו תאומים והוא רצה להשאר איתם בבית במקום לצאת לסיבוב הופעות) גרמה גם לפיטורים שלו – וכרסע הלהקה הרשמית היא רק הזמר והבסיסט, כשכנראה המתופף הנוכחי שלהם הוא הוא נגן זמני ולא חבר קבוע בלהקה.


גם יצא לי להקשיב לא מעט ללהקת U2 באותה תקופה, ואפילו השתמשתי בשיר הזה למצגת שעשיתי בקורס צילום שעשיתי באותה תקופה.


להקה שיצא לי לאהוב מאוד ב 15 השנים האחרונות היא לינקין פארק שהתחילה את דרכה כלהקת מאטל רועשת, אבל עם השנים ״התבגרה״ והסגנון שלה השתנה ליותר אלקטרוני אבל גם ליותר סגנון ״מיינסטרים״ כמו למשל בשיר הזה כשגם להם יש יכולת כתיבה טובה.

הם ביקרו בישראל להופעה בסוף 2010, בעיקר כי יש בלהקה שני חברים יהודים שמרגישים קשר למדינה.

הלהקה אמנם לא התפרקה באופן רשמי, אבל הזמר שלה שסבל מדיכאון קליני התאבד בסוף יולי 2017, ומאז הלהקה לא חזרה להיות פעילה, למרות שחברים בה פעלו לעיתים באופן עצמאי (גם אם הם לא בנו להקות חדשות).אני מניחה שעבור מי שהיו חברים בלהקה כזו מצליחה לא חסר כסף, אבל אני שואלת את עצמי עד כמה חסרה להם הפעילות היצירתית כלהקה.

איפה היית רוצה להיות עוד עשר שנים?

הצעת כתיבה יומית
איפה היית רוצה להיות עוד עשר שנים?

אני חושבת שהחיים באופן כללי הם מאוד בלתי צפויים, ולכן קצת קשה לצפות איפה אהיה עוד עשר שנים ולכן מה ארצה אז.


אבל באופן עקרוני אני מקווה שאמשיך להיות עובדת בהייטק עם משכורת טובה.

אני חושבת שיש לי יכולות, אבל כמו שכתבתי (בערך לפני חצי שנה) ברשומות שלי על הרילוקיישן שלי בארה״ב – לא תמיד עשיתי בחירות קריירה טובות או נכונות. אמנם מה שקרה בארה״ב בהחלט היה חריג, אבל לא פעם נתקעתי לאורך יותר מידי זמן בעבודות שלא קידמו אותי מקצועית ולפעמים אפילו גרמו לי לפיגור מסוים מבחינה טכנית ופגעו ביכולת שלי להחליף עבודה. וזה משהו שהייתי שמחה לקדם בשנים הקרובות.


הייתי גם מאוד מקווה סוף סוף להצליח לרזות ולהגיע ליעד שלי – ולשמור עליו. הבעיה שלי היא שכבר שנים אני ב״דיאטה״ – אבל רק בתקופות מאוד מסוימות ומאוד קצרות שמרתי על מסגרת קפדנית, ולכן לרוב נשארתי במשקל יציב או ירדתי ממש מעט במשקל לאורך זמן. מעבר לזה, למרות שרזיתי באופן משמעותי, לא ממש הגעתי למשקל היעד שלי – אלא תמיד נתקעתי במשקל שבו הפכתי משמנה מאוד למלאה מאוד, ואז התחלתי לעלות חזרה במשקל.

לכן הייתי רוצה לרדת באופן רציף במשקל, להגיע למשקל יעד סביר מבחינתי – ופשוט לשמור עליו.

יש משהו מסוים שזכור לך שלמדת בתיכון? מה הוא?

הצעת כתיבה יומית
יש משהו מסוים שזכור לך שלמדת בתיכון? מה הוא?

כשלמדתי בתיכון אי שם בשנות התשעים, עשיתי בגרות של חמש יחידות בכימיה. מעבר לעובדה שזה היה מקצוע שבעיני היה מעניין, זה נשמע לי יותר קל מפיזיקה – וגם הבגרות עצמה היתה הרבה יותר קלה מהבגרות בביולוגיה כי היא היתה רק. בכתב (לעומת בגרות בביולוגיה שכללה כתיבה של כל מיני עבודות וזיהוי צמחים ועוד כל מיני מבחנים).

אחד הדברים שהמורה שלנו לכימיה לימדה אותנו היה שלגזים אצילים אין בכלל תרכובות. אין בכלל סיכוי שלגזים אצילים יהיו בכלל תרכובות.

רק מתברר שיש להם תרכובות מאוד בודדות שהראשונות מביניהן התגלו בשנות השישים – כלומר היה ידע על התרכובות האלו בתקופה שבה למדתי כימיה בתיכון,

מפחיד לחשוב כמה ספרי הלימוד בבתי הספר לא מעודכנים…

״הפוליטיקה של השומן״ פרק שני, חלק שני

הדמות הבאה שמדברת היא הקונדיטורית אוראל נור שיקרג׳י עביד. היא חושבת שהיא נולדה להיות שמנה – למרות שיהיו מי שיגידו שאולי חלק משמעותי מהבעיה היא שהיא פנתה לתחום שבו היא מכינה אוכל ״משמין״ באופן קבוע.

אבל אוראל מספרת בעצם סיפור על אכילה רגשית: לא רק שקשה לה להתמודד עם לחץ (ולכן היא עובדת כעצמאית), אלא שבעצם היא פנתה לאכילה מנחמת אחרי שאמא שלה הלכה לעולמה בגיל צעיר מאוד ובאופן לא צפוי מתה בשנתה, במיוחד כשאבא שלה היה ״עבריין צעצוע״ שהיה לא פעם בכלא, ולכן היא גדלה בלא מעט מסגרות של מעונות.

אנחנו לא חזורים לאוראל בהמשך הסדרה, אבל בעצם התשובה שלה מעלה שאלה עד כמה לרגשות ונחמה יש חלק בבחירה שלנו באוכל שגורם לנו להשמין, למרות שאנחנו היינו מעדיפות להיות רזות?


לאחר מכן אנחנו חוזרים לצילה מיכאלי שהופיעה בפרק הקודם. צילה היא תופרת ורוצה לפתוח חנות של בגדים במידות גדולות, ופנתה למימון בתוכנית ריאליטי – אבל לא קיבלה אותו. בסופו של דבר היא פתחה את העסק עצמאית, אבל הקורונה הובילה לסגירה שלו (זה כמובן לא הופיע בתוכנית ששודרה לפני המגיפה).

צילה מסבירה את הצורך בעסק כמו שלה בכך שבעצם בחנויות היא לא מצאה את מה שהיא חיפשה מבחינת גזרות וצבעים שמחמיאים לה – ושכל הזמן נידנדו לה שבתור שמנה היא חייבת ״להסתיר״ איזורים מסוימים למרות שבעיניה זה היה רחוק מלהיות מחמיא עבורה.

אבל בעצם היא אמרה שהיא לא יכלה להתלבש יפה או אופנתי – והיא נאלצה ללבוש בגדים של נשים ״זקנות״ בנות ארבעים פלוס גם בתור נערה. וצילה אומרת שזה קרה לה גם כשהיא היתה רזה יותר. ויש פה דגש על המילה ״יותר״ – כי גם במצב הכי רזה שלה, צילה שקלה 77 ק״ג, לפחות עד שבן זוג ״דרש״ ממנה לרזות עוד 20 ק״ג לפחות כדי להיות ״רזה באמת״.

הדרישה הזו גרמה לצילה להבין את השקר בהבטחה שרזון יוביל אותה לאושר, אבל בעצם עולה כאן שאלה מסקרנת שגם קשורה לכמה משתתפות אחרות בסדרה: מה ההגדרה של להיות ״רזה באמת״? כי בעיני צילה – הרזיה של 60 ק״ג ומשקל של שבעים ומשהו ק״ג נשמעה כמו רזון ״אמיתי״. כך גם בעיני עירית דגני, שזה בערך המשקל שהיא רצתה להגיע אליו, והתאכזבה כשהמנתח העריך שהיא תרד ״רק״ 50 ק״ג כדי להגיע למשקל של תשעים ומשהו ק״ג.

אבל עבור מיכאלה המדריכה בקבוצת ההרזיה של חלי ממן והדייט של צילה – ״רזון״ משמעותו בערך 15 – 20 ק״ג פחות, כלומר משקל של 60 ק״ג או פחות. זה משקל שלמי שהתחילה את דרכה כאישה מאוד שמנה יהיה מאוד קשה להגיע אליו בלי להרעיב את עצמה – שלא לדבר על לשמור עליו לאורך לא מעט שנים.

כלומר מה שנחשב ל״מאוד שמן״ זה עניין של פרספקטיבה. לכן ייתכן שצילה היתה צריכה למצוא בן זוג שעבורו היא נחשבה למספיק ״רזה״, או אולי יותר נכון יפה כמו שהיא, במקום להצמד למישהו שלעולם לא יהיה מרוצה ממנה או יבין את הבעייתיות בבקשה שלו ממנה להרזות עוד יותר.


השדרנית מיכל שם טוב מספרת על ההשמנה שלה: היא היתה מישהי שעלתה במשקל לאט מאוד, אבל לאורך זמן הגיעה למשקל שיא של 120 ק״ג בצבא, ומאז הצליחה להרזות ולא להגיע שוב לאותו משקל.

למיכל חשוב להראות שהיא יכולה להחשב ל״כוסית״ גם במצב של עודף משקל. אבל עולה פה השאלה: האם מיכל (או כל אישה ״בשרנית״ אחרת) צריכה לפצות על עודף המשקל בצורות אחרות כדי להחשב לנאה? האם יש יותר צורך לצבוע שיער, או להתאפר, או להתלבש בצורה יותר אלגנטית כדי להחשב ל״כוסית״? כי האמירה הזו בעייתית: הטיפוח הזה דורש לא מעט כסף וזמן, ולא בהכרח מתאים לכל אישה (שמנה או רזה).

אבל בעצם יש פה אמירה שאישה רזה יכולה להתלבש בצורה פשוטה ולא להתאפר או לטפח את עצמה ועדיין להחשב ליפה ונשית – ואישה שמנה שלא מטפחת את עצמה ברמה הרבה יותר גבוהה תחשב למוזנחת.

מעבר לזה, הציפיות מנשים שמנות לפצות על ההשמנה שלהן יכולה לגלוש מעבר לנושא הטיפוח – ולמשל לצפות שאישה שמנה ״תפצה״ על חוסר הרזון שלה בכל מיני דרכים אחרות, כמו שהיא תהיה נחמדה ונעימה יותר, או שהיא תקבל על עצמה לא מעט דברים פחות נעימים בכל מערכת יחסים (החל מחברות וכלה במערכת יחסים זוגית) כי היא ״שווה פחות״.

מצד שני, כשמיכל שם טוב עשתה פעם חיקוי של בר רפאלי רוקדת, רבים לעגו לה על זה שהיא מנסה להיות סקסית ורבים התייחסו אליה כאל מישהי דוחה ומגעילה כי היא העזה פשוט לרקוד כמו בר רפאלי עם אוזניים של שפנפנה…

אבל זה הוביל את בר רפאלי להזמין את מיכל לככב איתה לפרסומת – אבל בה מיכל מופיע כמשהו נלעג שבו הגבר מאוכזב לראות את מיכל במקום בר בשניה שהוא עונד את המשקפיים שלו.

מיכל עצמה התלהבה מהחשיפה הראשונית וחשבה שהיא תקדם מסר בריא, אבל בדיעבד היא אומרת שהיא הבינה באיחור שהתהליך שקרה בעצם היה מעשה אנטי פמיניסטי, ובעצם נוצל על ידי בר רפאלי כדי למכור יותר משקפיים מהמותג שלה ותו לא.


אנחנו עוברים בערך באמצע הפרק לגאלה שמארגנת את תצוגת האופנה למידות גדולות שהיא ארגנה במשך חודשים. היא מספרת שיש בתצוגה 23 ״מיני בוטיקים״ עצמאיים – כלומר תופרות קטנות שהן היחידות שמשרתות את תחום המידות הגדולות פה בארץ. היא מספרת ששנה לפני כן היה לה קשה מאוד לארגן אירוע כזה – אבל באירוע הנוכחי היו לה יותר מידי בקשות של חנויות ובוטיקים להופיע.

עצם העובדה שמדובר על עסקים קטנים משפיע על המחירים שהם גבוהים יחסית לבגדים, מה שאומר שקשה לנשים שמנות לקנות אופנה ראויה גם כשהיא קיימת, פשוט כי יצרנית קטנה לא יכולה לרדת יותר מידי במחירים. אחת מהמעצבות מסבירה את מה שדרוע ברשתות הקיימות למידות גדולות: הכל שחור (או כמעט שחור), ומלבד מחשוף ״ענקי״ (כדי להדגיש את החזה שאמור להיות גדול שהוא האיבר היחידי שאולי יחשב למושך) כל השאר מוסתר מתחת לאוהל ענקי, לרוב בבדים סינטטיים.

עולה השאלה: מדוע באמת שנשים שמנות לא יוכלו ללבוש ג׳ינס, או גופיה בקיץ, או להנות מאופנה עם הדפסים, צבע או אפילו טרנדים עונתיים? הנושא הזה הוא הוא מאפיין מאוד בולט של תפיסה חברתית שלפיה נשים שמנות צריכות להסתיר את הגוף שלהן, גם במחיר של חוסר נוחות או בעצם הזנחת המראה שלהן.

היא גם מספרת שנשים שמנות ״לא מפרגנות לעצמן״ בגד יפה כי המסר הזה שאסור להן להתלבש יפה כל כך חילחל אליהן, שהן לא מרשות לעצמן להתאהב בבגד כפי שאישה רזה תעשה זאת.


מעיין קרת חזורת גם בפרק הזה, ומסבירה שבעולם הדוגמנות – הדוגמנית עצמה לא חשובה אלא רק אמורה להיות קולב לבגד, ולכן קימורים כמו חזה נוכח או אגן יחסית רחב מפריעים ל״תפר״ של הבגד, ולכן יש העדפה כזו גדולה שהדוגמניות יהיו כמה שיותר רזות ולא יפריעו לבגד.

המעצבת נעמה חסין מסכימה עם המסר הזה, למרות שהיא עצמה מבינה את הקושי שבשכירה של דוגמניות שהן לא דקיקות, כי על הדקיקות והגבוהות הבגדים פשוט נראים הרבה יותר טוב.

ועולה השאלה למה אי אפשר לעצב בגדים שדווקא מבנה גוף מלא יותר יראה בהם יותר טוב? מעיין קרת מסבירה את זה בכך שוסר שביעות הרצון שלנו מעצמינו בעצם מעודדת צריכה, שלא היתה קורית אם היינו מרגישות יפות.


לקראת סוף הפרק, ההפקה מחלחטה לחבר בין שתי דמויות: עירית דגני שרזתה מגיעה אל צילה מיכאלי מעצבת הבגדים מיד אחרי שהיא הסתפרה בתספורת חדשה כדי לעבור מייקאובר גם בתחום הביגוד.

צילה מאוד נחמדה ומתלהבת ועובדת קשה כדי להסביר לעירית איך להתלבש ואיך היא נראית טוב בכל תלבושת, אבל נראה שלעירית עדיין קצת קשה עם זה – אולי כי למרות שהיא רזתה משמעותית, היא עדיין שמנה והבגדים החדשים לא מסתירים את זה בצורה מלאה.

אבל אולי מדובר פה על הפער בין דורי בין עירית שגדלה בעולם שבו השמנה זה רע ומשהו שראוי להפטר ממנו בכל מחיר – לבין צילה שגדלה בעולם שבה יש לה את הכוח להשפיע על החיים שלה גם בתור אישה שמנה, ובין השאר מגיע לה להתלבש יפה בכל מידה.

מהי הפעילות הגופנית המהנה ביותר?

הצעת כתיבה יומית
מהי הפעילות הגופנית המהנה ביותר?

זו שאלה שהיא קצת מורכבת, כי אני חושבת שלכל אחד יש פעילות גופנית שהוא אוהב, ואחרות שהוא לא אוהב – כשלא פעם אחרים יגידו בדיוק להיפך.

אני למשל מכירה המון נשים (וגם כמה גברים) שמאוד אוהבות פילאטיס, אבל אני ניסיתי להתאמן פעמיים בפילאטיס, בשני המקרים עם שתי מדריכות מאוד טובות – אבל אני לא סבלתי את האימונים והם מאוד תסכלו אותי. לדעתי לא התחברתי לקצב האיטי והסטטי של האימונים – ואני נהנית הרבה יותר מאימוני משקולות שהם מהירים ומרוכזים יותר.

אני גם אוהבת לשחות, למרות שאני מכירה הרבה אנשים שמשתעממים מהעובדה שהם צריכים לבהות ברצפה למשך כל האימון (למרות שטכנית אפשר לגוון ולבהות בתקרה אם משלבים גם שחיית גב).

הרי הסמוקיס

הפארק הלאומי הרי הסמוקיס הוא הפארק בו מבקרים הכי הרבה מטיילים בכל שנה. הוא נמצא בגבול בין המדינות טנסי וצפון קרוליינה ונמצא בהרי האפלצ׳ים, רכס הרים שנמצא במזרח ארה״ב. השם של הפארק נובע מהעובדה שלא פעם יש בסביבות ההרים האלו ערפילים שנראים כמובן כמו עשן. הכניסה לפארק היא בחינם.

הביקור הראשון שלי בפארק היה במרץ 2001, תקופה די קצרה אחרי שעברתי לאטלנטה. עדיין היה שלג בלא מעט מקומות, וכפי שאפשר לראות מהתמונות – העצים עדיין הי ללא עלים, למרות שכנראה שביקור כמה שבועות אחר כך היה מגלה לנו פארק קצת שונה.

בקיץ הפארק עדיין מאוד ירוק, למרות שבתקופה הזו הוא יכול להיות מאוד גשום, וכפי שאפשר להתקשם מבתמונות הבאות, שצולמו בספטמבר 2014 בטיול חוצה ארה״ב שבו טיילתי:

אבל העונה המוצלחת ביותר של הפארק היא בסתיו בתקופה שבה יש שלכת – שמתחילה אי שם באמצע עד סוף אוקטובר ומסתיימת לקראת סוף נובמבר.

בפארק עצמו יש לא מעט נקודות שבהן אפשר לעצור ולצלם את הנוף, ומסלולים רבים שרובם נמצאים ליד נהרות כאלו ואחרים או מובילים למפלים שונים. יש גם כמה מסלולים שמגיעים לנקודות תצפית שונות בהרים שונים.