התיירת המקרית

הכתבה הבאה מספרת על שלוש נשים שמצליחות לטוס לחו״ל המון פעמים בשנה – למרות שיש להן משכורת ממוצעת למדי.

הן בעיקר מחפשות דילים כעיסוק צדדי, טסות בחברות לואו קוסט – ובוחרות לא פעם למזרח אירופה – שהכרטיסים לשם נוטים להיות זולים, אבל גם שאר עלויות הביקור כמו למשל המלונות או המזון (בניגוד ליעדים כמו לונדון או פריז).

השאלה היא כמובן האם החוויה של לטוס לחו״ל רק לשם הטיסה היא משהו שאפשר להנות ממנו. אני בטוחה שגם ערים במזרח אירופה הן מעניינות, אבל בשלב מסוים הן כנראה ימצו את עצמם אחרי שניים או שלושה ביקורים לכל היותר.

אני לא בטוחה שאני לא בטוחה עד כמה אני הייתי נהנית מטיולים כאלו. אני אוהבת לטוס לחו״ל, אבל חשוב לי לטוס ליעד ים שמעניינים אותי, לא רק לטוס למען הטיסה והתחושה שטסתי לחו״ל. ולא פעם הטיסות האלו מגיעות למקומות שפחות מעניינים אותי – במיוחד כי הם מאוד מתוירים, והתיירות יכולה להתמקד לא פעם בשופינג או בנופש סטייל הכל כלול שהישראלים כל כך אוהבים, ולא בהכרח בתרבות מעניינת.

מעבר לזה, אני פחות אוהבת טיסות לואו קוסט. יכול להיות שזה מצב שבו אני רגילה לטיסות ארוכות למקומות רחוקים (מה שדורש גם שהות ארוכה יותר ביעד) – והמגבלות על מזוודות ואוכל (או יותר נכון הדרישה לשלם עבורם בנוסף לכרטיס) הרבה יותר מפריעה לי. וכך גם הצפיפות של המטוס שמאוד מפריעה לי.

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

כשהייתי ילדה, היינו תמיד נוסעים לסבתא שלי מצד אמא לחגוג את החגים. היא גרה בצפון בה שהיה אז מחרחק של שלוש ומשהו שעות נסיעה כשהצלחנו להקדים את הפקקים, והחגים היו ההזדמנות היחידה שלנו לבקר אותה במהלך השנה.

היה לנו הרבה יותר קשה לחגוג עם הסבתא שלי מצד אבא, כי למרות שהיא גרה איתנו באותה עיר (ירושלים), היא היתה דתיה כך שלא היינו יכולים לחזור הביתה אחרי ארוחות החג כי בכל זאת היינו צריכים לנסוע ברכב – וגם לא היתה לנו אפשרות לישון כולנו אצל סבתא. אני חושבת שהחריגה היחידה היתה כשהייתי בת שלוש ואחותי נולדה יום או יומיים לפני ליל הסדר, ואז סבא וסבתא שלי ״העלימו עין״ מזה שנסענו הביתה בסוף ליל הסדר.

---

אבל בשלב מסוים, סבתא שלי התבגרה (שלא נגיד הזדקנה) והיה לה קשה יותר ויותר לבשל ארוחות למשפחה של שבעה מבוגרים (היא, שלושת הילדים שלה ושלושת בני הזוג שלהם) פלוס 11 נכדים. בהתחלה אמא שלי ואחותה ניסו לעזור ולבשל חלק מהדברים בעצמן (גיסתי לא היתה חלק מהמאמץ) אבל היה קשה לסבתא שלי שלא היתה מסוגלת להשאר לשבת כדי לאפשר לאורחים ולאורחות להגיש או לנקות במקומה.

בשלב מסוים אנחנו התחלנו ללכת לחגוג את החגים בחדר האוכל של הקיבוץ של דודה שלי, אבל אחיה של אמא שלי מהר מאוד התחיל פשוט ללכת לחגוג עם המשפחה של גיסתי. (בעלה של הדודה הוא בריטי ואין לו משפחה לחגוג איתה).

ואז מידי פעם גם אמא שלי היתה מזמינה את אחותה ואת סבתא שלי לחגוג איתנו בירושלים, ואז גם אחיה והמשפחה שלו היו לא פעם מצטרפים.

---

בשלב מסוים התחלנו לחגוג כל משפחה יותר ויותר בבית שלה, בלי המשפחה המורחבת. ואחרי שאחותי התחתנה, היו כמה פעמים שבהם התארחנו אצל ההורים של גיסי לחג, אבל המסורת הזו נפסקה אחרי שנה או שנתיים. אני חושבת שזה היה שילוב של העובדה שבערך באותה תקופה נוצר מצב שנולדו במשפחה של גיסי לא מעט נכדים חדשים כך שהארוחות הפכו להיות עמוסות מידי – ובשלב מסוים כשהנכדים הגדולים כבר התבגרו, ההורים של גיסי כבר הפכו להיות מבוגרים מידי מכדי לארח בקלות והאוחות לא פעם עברו להיות אצל הילדים האחרים שלהם שאותם אנחנו מכירים פחות.

המשפחה של גיסתי אמנם מזמינה אותנו גם לחגוג איתם, אבל הם דתיים ואירוח אומר להשאר אצלם בבית לסופ״ש / חג שלם ולשמור על אורח חיים דתי, וזה לא בהכרח נוח או מתאים לנו.

עקרונית אמא שלי מאוד נהנתה לארח אותנו, למרות שבאופן עקרוני יש להורים שלי הרבה פחות נכדים – אם כשהייתי ילדה אחנו היינו שלושה ילדים, ולאחיה ואחותה של אמא שלי היו ארבעה ילדים כל אחד, לי אין ילדים ולאחי ואחותי יש רק שני ילדים כל אחד, כך שיש להם רק ארבעה נכדים במקום ה 11 שהיו לסבתא שלי.

השנה אחותי היתה אמורה לבוא להורים, אבל בעלה חטף קורונה והדביק את כל המשפחה כך שבעצם אני חגגתי רק עם ההורים. אחי וגיסתי חוגגים אצל ההורים שלה, כך שהם גם לא היו יכולים לבוא לחגוג איתנו בצהרים בשבת או ראשון.

כנראה שאת החגיגה המשפחתית המורחבת נשמור לחג הראשון של סוכות, כי בחג השני ההורים שלי טסים.

השמנמפוצית היתה החתולה שלי, והיא מתה לפני שלושה שבועות.

מידי פעם היו לה התקפים שבהם היא היתה מסתתרת מתחת למיטה כמה ימים, קצת פחות אוכלת ושותה (אלא אם הייתי שמה לה כוס מים וקערת אוכל לידה), ואז חוזרת לשגרה, לרוב עם תיאבון מוגבר.

רק שהפעם ההתקף הזה לקח הרבה יותר זמן ואני שהייתי עסוקה בעבודה ובחזרה לשגרה אחרי החזרה שלי מהטיול, לא שמתי לב שזה לקח כל כך הרבה זמן. הייתי צריכה שהיא תתנהג בצורה דרמטית כדי שאבין שמשהו לא בסדר.

מה שקרה זה שבוקר אחד היא מיד רצה כששמתי בקערת המים של החתולים מים טריים כאילו היא מאוד צמאה, אבל היא לא שתתה.

קבעתי לה תור לוטרינרית, ביקשתי מאחי שיסיע אותנו לשם – וחשבתי שתוך שעה או שעתיים אני חוזרת איתה הביתה, אחרי טיפול שכולל אינפוזיה ואולי קצת תרופות שיקלו עליה לשתות ולאכול.

אבל השמנמנפוצית לא חזרה הביתה. הוטרינרית המליצה על בדיקות דם שהראו שלשמנמנפוצית יש כבד שומני, משהו שבחתולים דורש אשפוז וטיפול מאוד אינטנסיבי. הוטרינרית אמרה שאצלם במרפאה אין מקום לאשפוז, אבל אולי זה עדיף כי היא המליצה לקחת את השמנמנפוצית לבית החולים הוטרינרי בבית דגן.

---

השמנמנפוצית הגיעה אלי בתור חתולה בת חצי שנה אי שם בדצמבר 2016. כמה שבועות לפני כן, החתולה שלי טושי מתה בגלל שילוב של גיל ושל מחלת איידס של חתולים, והרגשתי שאני רוצה חתולה נוספת בנוסף לבאפי שלי.

השם המקורי של השמנמנפוצית היה בכלל איציק, שם שנתנה לה מי שהאכילה אותה בתור חתולת רחוב. כנראה שהיא היתה בתקופה שבה היא אהבה לתת לחתולות שמות של גברים, כי היא קראה לחתולה שלה ״שמעון״.

אני לא אהבתי את השם, ושיניתי אותו לפיצית, השם הכי קרוב שיכולתי לחשוב לאיציק. היא מן הסתם לא נשארה קטנה מספיק כדי להקרא פיצית אז זה הפך לפוצית ואז לשמנמנפוצית.

היא מאוד אהבה את באפי, והיתה מלקקת לה את הפרווה כל הזמן. באפי היתה בעיקר אפאטית כלפיה, שזה כנראה היה טוב כי באפי היתה חתולה שלא סבלה אף חתול אחר והיתה הרבה פחות סובלנית לטושי (היא היתה קופצת על השולחן בסלון כדי לכפכף את טושי מלמעלה), וממש תיעבה את לוקוס, חתול נוסף שקיבלתי מאותה בחורה שהביאה לי את שמנמנפוצית. אבל איכשהו באפי לא היתה תוקפנית לשמנמנפוצית, מה שכנראה העיד על זה שהיא אוהבת אותה (לפחות באופן יחסי) למרות שהיא מעולם לא ליקקה את השמנמנפוצית בחזרה.

היא גם מאוד התגעגעה לבאפי כשהיא מתה. בערך שנה ומשהו אחרי שהבאתי את השמנמנפוצית הביתה, לקחתי את באפי לניקוי שיניים שאמור היה להיות סטנדרטי – רק שמסתבר שבאפי סבלה ממחלת לב שלא היינו מודעים אליה, והיא הגיבה מאוד רע להרדמה, ותוך כמה שעות אחריה נאלצנו להרדים אותה.

במשך חודשייפ שלושה בכל פעם שהשמנמנפוצית נכנסה למטבח, היא היתה מריחה את באפי (שהמטבח היה הטריטוריה שלה והיא היתה נמרחת שם על כל משטח אפשרי) ומתחילה ליילל אליה בגעגועים.

כמובן שבשלב מסוים הריח נעלם ובאפי נשכחה, וכשהשמנמנפוצית היתה מייללת במטבח זה לרוב אמר שהיא רצתה לאכול מהאוכל שהכנתי (היא מתה על ביצים), ואם לא הייתי נותנת לה היא היתה לא פעם רודפת אחרי ונושכת לי את הקרסוליים אם הייתי מעזה לצאת בלי לתת לה משהו.

---

בית חולים וטרינרי הוא מקום מאוד עצוב, כי יש בו המון בעלי חיים חולים וסובלים, שלא פעם לא מבינים מה הם עושים לבד במקום המוזר הזה.

יש כמובן מקרים קלים יחסית, כמו למשל כלב שבלע רעל ואחרי הקאה ומעקב של שעתיים שלוש שוחרר הביתה. אבל רוב המקרים הם לא כאלו.

השמנמנפוצית דווקא נראתה מאוד עירנית וחיונית, ואפילו ליקקה את הסטודנטית לוטרינריה ואז את הוטרינרית שבדקו אותה בקבלה. היא גם מאוד נהנתה שליטפתי אותה בתוך הכלוב, ובדיעבד אני שמחה שיצא לי להמתין איתה המון זמן גם בבית דגן וגם אצל הוטרינרית ויצא לי לפנק אותה בפעם האחרונה.

הוטרינרית היתה מאוד פסימית והזהירה אותי שמצבה קשה ויש סיכוי גבוה שהיא תמות. הנחתי שמדובר על מצב שבו היא רוצה לתאם ציפיות ושלא אחשוב שעצם העובדה שהשמנמנפוצית נראית פתאום חיונית אומר שהיא תהיה בסדר. ובאמת במהלך היום והיום שאחרי נראה היה שהיה מספיק מעקב, ואפילו התלבטתי האם לבוא לבקר את השמנמנפוצית או לא כי כל נסיעה לבית דגן דרשה ממני לנסוע במונית בעלות של בערך 100 ש״ח לכל כיוון.

ובדיעבד, אני שמחה שנסעתי, למרות שהיו בביקור הרבה קטעים קשים.

הגעתי לבית דגן, וביקשתי מהעובד בקבלה לעור לי לבקר את השמנמנפוצית. הוא אמר שהיא מאושפזת במחלקה פנימית, וכשבמחלקה לא ענו לו לטלפון, הוא פשוט שלח אותי לשם.

הרגשתי קצת אבודה במסדרונות, אבל כששאלתי עובדת איפה המחלקה הפנימית, היא ענתה לי בעצבים ואנטיפתיות – שילוב נוראי עבור מישהי שבסה״כ מאוד מודאגת מהמצב של חיית המחמד שלה (ושלא היתה שם אם המצב לא גרוע).

ואז מצאתי את המחלקה, ולא היה גם בה מי שיענה לי איפה השמנמנפוצית שוכבת ואיפה אני יכולה לבקר אותה. רק בשלב מסוים מישהו אמר לי שהיא בדיוק הועברה בדקות האחרונות למחלקת החירום – מה שגרם לי הרבה מאוד לחץ.

ראוי לציין פה שהצוות של בית החולים עובד מאוד קשה כדי לטפל בבעלי החיים, ויש להם דברים יותר חשובים לעשות מאשר לעדכן את הבעלים בכל דבר. בעקרון הוטרינר המטפל מתקשר כל בוקר כדי לעדכן את הבעלים, אבל בלי שיקרה מקרה חירום כמו מוות – לא תקבלו עדכון עד בוקר אחרי, כדי לאפשר לוטרינרים והטכנאים להקדיש את הזמן שלהם לטיפול בחיות ולא בלשוחח עם הבעלים.

אז חזרתי להמין בקבלה, המתנה של כמעט שלוש שעות. פניתי כמה פעמים לקבלה, ששם הפקיד פנה למחלקה עצמה – ובכל פעם הבטיחו לו שאני אוכל להכנס לבקר אותה z`תוך 10 – 15 דקות, אבל תמיד זה נדחה. בשלב מסוים יצאה ורינרית לשוחח איתי ושוב הבטיחה, אבל זה שוב ושוב נדחה.

רק לקראת 22:00, סוף שעות הביקור, יצא לי להכנס. השמנמנפוצית כבר היתה במצב פיזי מאוד קשה, וכנראה לא זיהתה אותי. היא היתה ממש לחוצה ומפוחדת, ולמרות שהיא היתה חלשה ובקושי תפקדה היא ניסתה מידי פעם לקפוץ כדי לברוח מהכלוב. ניסיתי ללטף אותה ולדבר איתה, בתקווה שהיא תזהה את המגע והקול שלי והיא לפחות תדע שהיא אהובה ומטופלת.

אבל אחרי כמה דקות היה ברור לי שעדיף שאעזוב ואתן לצוות לטפל בה ובשאר בעלי החיים שנמצאו שם. ואני מודה שהיה לי קשה להיות שם, כי בעלי החיים שם נראו כל כך מסכנים וסובלים בלי להבין מה קורה סביבם.

הוטרינרית תפסה אותי ביציאה, ושאלה אותי האם מצבה של השמנמנפוצית יגיע לזה – האם לבצע בה החייאה. מניסיון שלי הסיכולי לצאת מסטטוס של החייאה בלי נזקים גופניים ובמיוחד מוחיים מאוד נמוך, ולכן אמרתי שאני מעדיפה שאם היא תגיע למצב כזה – אני מעדיפה שלא יחיו אותה.

---

בוקר לאחר מכן, קיבלתי הודעה שהשמנמנפוצית שרדה את הלילה, ושבשלב מאוחר יותר ביום יתקשר אלי וטרינר כדי לעדכן אותי במצבה.

השיחה הגיעה בערך בצהרים, אבל היא לא היתה ממש שיחת עדכון. אחרי שהשמנמנפוצית התייצבה והמדדים שלה נראו בסדר, פתאום מצבה התדרדר והגיע למצב שבו אפשר היה לראות שהיא הולך למות בדקות הקרובות. הוא וידא איתי שאני באמת לא מעוניינת בהחייאה, ואז אמר שהוא ייתן לה הרבה משככי כאבים כדי שהיא לא תסבול בדקות האחרונות שלה.

הוא לא עדכן אותי כשהיא מתה. ואני מסוגלת להבין שהוא היה עסוק, אבל המחשבה שאין לי סיכוי להיות איתה כשהיא מתה ממש ממש מפריע לי, גם אם היא לא היתה במצב שבו היא היתה מסוגלת לזהות אותי או לדעת שאני שם.

---

ביום שבו אשפזתי את השמנמנפוצית ובערב שאחרי שביקרתי אותה שמתי לב לאישה שהתסובבה עם כלב מחובר לאינפוזיה. בערב כשהמתנתי לבקר את השמנמנפוצית, יצא לי לשוחח איתה והיא אמרה שהיא לא היתה מסוגלת להשאיר את הכלב שלה לבד במקום כזה, והיא היתה מגיעה כל בוקר ועוזבת מאוחר בלילה כדי לישון בבית, אבל כל שאר הזמן היתה בבית החולים.

אני אישית העדפתי לעזוב כי הרגשתי שגם מבחינת הצוות – הם מעדיפים שאאפשר להם לטפל בשמנמנפוצית בשקט בלי שאפריע להם בשאלות ובנוכחות שלי.

המחיר של זה כמובן היה שלא הייתי עם השמנמנפוצית כשהיא מתה.

אי שם במאי ויוני 2008, התחיל תהליך של קיצוצים במחלקה שבה עבדתי, ומן הסתם בחברה כולה.

התהליך התארך כי עבדתי אז בחברה גדולה – ובמקום פשוט לפטר אנשים, נתנו לנו תקופה בלתי ידועה מראש של כמה שבועות (שהתבררו בדיעבד כבערך ארבעה שבועות) לחפש תפקיד חדש בחברה. רק שלצערי לא ממש היו זמינים תפקידים כאלו. המנהלים שלי וכוח אדם בהחלט ניסו למצוא תפקידים רלוונטיים, אבל זומנתי רק לשני ראיונות: בתחילת תקופת החיפושים היה לי ראיון לתפקיד שנראה שהצלחתי להרשים את המראיינים אבל בסוף הם לקחו מישהו אחר לתפקיד (אולי מהעברה פנימית אחרת?). הראיון השני היה ממש ביום או יומיים לפני הפיטורים שלי, ונראה היה שהכריחו את המנהל לראיין אותי, כי הראיון הסתכם בניסיונות להראות לי שאני לא מתאימה – המראיין ניסה להראות שאני גרועה בעבודת צוות,שאני לא מוכנה לעבוד שעות נוספות – וכשזה לא עבד, הוא הצליח למצוא שאלה טכנית שידעתי את התשובה עליה באופן כללי אבל לא במדויק כי מעולם לא יצא לי להשתמש במידע הזה.

אי שם אחרי שבועיים של חיפושים פנימיים, אחד המנהלים מעלי נכנס למשרד שלי ואמר לי באופן די מפורש שלפי מה שנראה, שווה לי להתחיל לחפש עבודה מחוץ לחברה.

זה היה משהו שמאוד הפחיד אותי – כי בערך שנה לפני כן, ניסיתי לחפש עבודה חדשה, אבל נכשלתי בכל הראיונות הכי ראשוניים לתפקיד. אחרי בערך חמישה ראיונות אמרתי לחברה שהפנתה אותי לתפקידים שאני רוצה הפסקה, ומעולם לא חזרתי ממנה לתהליך החיפוש (אבל במקביל לא ממש עבדתי להבין למה אני נכשלת בראיונות).

אבל בשלב מסוים הבנתי שלא היתה לי ברירה, והתחלתי לחפש תפקידים גם מחוץ לחברה שבה עבדתי – והראיון הראשון נקבע לי ביום שלישי בתחילת יוני, ביום הראשון אחרי חופש שבועות.

---

כפי שאפשר להבין ממה שבדיוק כתבתי, שבועות יצא בימים ראשון שני, כלומר מיד אחרי סוף השבוע – מה שגרם לרבים לצאת לסוף שבוע ארוך של חופש.

באופן שוטף, זה לא היה מפריע לי. אבל היתה לנו חתונה משפחתית בצפון, באתר אי שם בהרי הכרמל ליד חיפה. והיינו צריכים להגיע לשם מהמרכז – באחד הימים הכי פקוקים בשנה, הרבה לפני שהמציאו את ווייז ולא היתה לנו שום דרך לדעת איזה כביש יהיה הכי פחות עמוס. איחרנו כמובן לחתונה בצורה משמעותית, אחרי כמה שעות בדרכים.

החתונה היתה מה שמכונה ״חתונה הפוכה״ – מה שאומר שהחתונה התחילה בארוחה, ורק אחריה היתה החופה. אז הצד הטוב היה שלא פספסנו את החופה – אבל הצד הגרוע היה שהגענו לדקות האחרונות ממש של הארוחה, והיינו צריכים ממש לרדוף אחרי אנשי הקייטרינג כדי שיהיה לנו משהו לאכול, בעיקר כי היינו מורעבים אחרי כל כך הרבה שעות בדרך לחתונה.

בינינו, אני חושבת שהיינו מעדיפים להפסיד את החופה מאשר את האוכל, אבל אל תספרו את זה לאמא שלי.

אני אישית לא נשארתי הרבה אחרי החופה, כי אמא שלי זוג קרובי משפחה שלה שגרו בהוד השרון ויכלו לתת לי טרמפ הביתה, והם יצאו לדרך קצת אחרי החופה כי הם בניגוד אלינו דאגו לצאת מוקדם כדי להגיע בזמן.

היה מדובר על שני קרובי משפחה מבוגרים, בגיל של סבתא שלי באותה תקופה, ונזכרתי בטרמפ הזה ובחתונה הזו בעקבות מה שאמפי כתבה על ההורים שלה בפוסט הזה. הדינמיקה ביניהם היתה מאוד משעשעת – הוא היה מין ליצן חסר אחריות, והיא היתה המבוגרת האחראית – אבל ראו שהם בעיקר משעשעים אחד את השני, והצליחו כנראה לשמור על זוגיות ארוכת שנים וגם מאושרת בזכות זה.

זה לא מה שקרה לזוג שהתחתן, דרך אגב. מסתבר שאחרי החתונה החתן חטף התקפי חרדה, והחליט להפרד מבת הזוג לתקופה מסויימת עד שהם יעברו. בסופו של דבר הם באמת עברו, הזוג חזר לחיות יחד, והיום הם עדיין נשואים ויש להם שני ילדים. אבל המחשבה שסבלנו את כל הפקקים הללו רק כדי שהזוג ייפרד מיד אחרי החתונה לא ממש קסמה לנו באותה תקופה.

---

בשנים האחרונות שמתי לב לעובדה שאני מוזמנת לפחות ופחות חתונות.

זה טבעי, כי בעצם בקרב המשפחה שלי, בעיקר מצד אמא (שזה הצד הלא חרדי שאליו אנחנו יחסית יותר קרובים), החתונות הראשונות של בני הדודים המבוגרים יותר קרו כבר לפני בערך 20 שנה, ובשנה שעברה התחתן בן הדוד הצעיר ביותר שלי במה שכנראה תהיה החתונה המשפחתית האחרונה. ראוי לציין שבכל אחת מהמשפחות יש בת אחת שלא התחתנה, ויש סיכוי שהצעירה ביותר בינינו תתחתן, אבל גם היא לדעתי כבר בת 35 – 36 ואם תהיה חתונה היא כנראה תהיה קטנה וצנועה יותר ולא חתונה גדולה טיפוסית.

גם החברים שלי שהם פלוס מינוס בגילי נשואים, ואיכשהו אף אחד מהזוגות שהתחתנו לא התגרשו (למרות שייתכן שלפחות במקרה אחד זה נבע משיקולים כלכליים ולא בהכרח מאהבה).

ואני מניחה גם שחלק מהעניין הוא שגם אם יש לי חברים לעבודה שמתחתנים – רובם צעירים ממני בצורה משמעותית, ולכן כנראה אנחנו לא ביחסים מספיק קרובים כדי שאהיה מוזמנת לחתונה שלהם כמו שהייתי מוזמנת לחתונות דומות בעבר.

כך שבעצם במובן מסוים, אני מרגישה שאולי לא שמתי לב לזה, אבל הפכתי להיות מבוגרת מידי מכדי להיות מוזמנת לחתונות. ובמובן מסוים חתונות הפכו להיות כלי למדד זמן ממש כמו גידול ילדים.

---

אני זוכרת שכשהתחלתי לכתוב על איך ירדתי פעם במשקל ואיך כיום הרבה יותר קשה לי, היה לי גורם אחד חמקמק שהיה לי קשה להגדיר. אולי במובן מסוים אפשר היה להגיד שפעם היה לי יותר טוב בחיים ולכן הייתי יותר אופטימית – ושני הגורמים האלו עזרו לי מאוד לשמור על מסגרת של הרזיה.

ואני שואלת את עצמי עד כמה זה אולי משהו שקשור לגיל – ואולי אנשים מבוגרים יותר באופן טבעי הופכים להיות פחות אופטימיים אבל יותר קוטרים ונרגנים, אולי כי הם יותר מודעים לסיכונים ולתוצאות שליליות?

ואולי כי אז בחתונה הזו עדיין הייתי מספיק צעירה כדי להרגיש כאילו כל העתיד לפני, גם אם הייתי צריכה לשלם לא מעט ״קנסות״ בתור מתנות חתונה. ואולי העתיד הזה היה הסיבה לאופטימיות – אבל גם למוטיבציה להרזות.

אבל בשלב מסוים, ככל שאנחנו מתבגרים יותר, כך גם יש לנו פחות אפשרויות, ופחות דברים לצפות אליהם, ואננו די תקועים עם ההחלטות שעשינו. זה לא בהכרח אומר שההחלטות האלו היו גרועות, במיוחד לא כשהן נעשו בזמנן בלי ידע מוקדם על מה הולך לקרות.

אולי בזמנו ההרזיה נתנה לי תחושה שהיא תפתח לי עוד אפשרויות בהחלטות שעוד צפויות לי בעתיד הקרוב והרחוק, ועם הזמן ההרגלים של ההרזיה הפכו מבחינתי לשגרה כך שגם כשהתבגרתי הם נשארו – עד שהקורונה שברה את השגרה הזו…