פעילות ספורטיבית (או גופנית)

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני באופן עקרוני מנויה לחדר כושר, ולרוב הולכת אליו באופן סדיר.

אני בעיקר עושה אימוני כוח עם משקולות, כי זה עוזר לתפקוד טוב יותר של הגוף, ובנוסף גם אמור לעזור בשמירה על מסת העצם בגילאים מבוגרים שזה מאוד חשוב כדי למנוע או לפחות לעזור להקל על שברים בגיל מבוגר.

אני גם שוחה כמה פעמים בשבוע – ככל עוד אני לא בתורנות מהעבודה שדורשת ממני להיות צמודה לטלפון, מה שאי אפשר לעשות כשאני שוחה.

לו זכית בשני כרטיסי טיסה בחינם, לאן היית רוצה לטוס?

הצעת כתיבה יומית
לו זכית בשני כרטיסי טיסה בחינם, לאן היית רוצה לטוס?

בשבועיים האחרונים יצא לי לטוס לא מעט, אז יש לי כמה תנאים לגבי הכרטיסים עצמם:

  • קודם כל, לטוס עם ישראלים נשמע לי סיוט. טסתי עכשיו לדאבלין עם עצירת ביניים בלונדון, כך שעד לונדון טסתי עם ישראלים – ומלונדון טסתי עם בריטים ואירים, הכל במחלקת תיירים.
    והחוויה מבחינת רמת רעש, התרוצצות במטוס, והתנהגות מנומסת באופן כללי היתה שונה לחלוטין והרבה יותר נעימה עם הבריטים והאירים מאשר הישראלים, למרות שהמטוס היה צפוף הרבה יותר כי החברה שטסנו בה היתה לואו קוסט.
    לכן אני רוצה לא לטוס עם ישראלים – או לקבל כרטיסים למחלקת עסקים / מחלקה ראשונה שבה יש פחות ישראלים, ואם יש – הם לרוב מתורבתים משמעותית מאלו שטסים במחלקת תיירים.
  • חשוב שהטיסה תעבור חלק – בלי לפספס קונקשנים, בלי עיכובים מאוד משמעותיים, בלי לאבד מזוודות וכל דבר אחר שיכול להרוס את החופש.
  • וכמובן עולה השאלה – האם שני הכרטיסים נועדו לטיסה זוגית ליעד אחד, או שאפשר להשתמש בהם לשני טיולים שונים? כי אני מעדיפה בשלב זה בחיי באפשרות השניה…

יש לי לא מעט יעדים שהייתי רוצה להגיע אליהם מתישהו:

  • דרום אמריקה – בעיקר ארגנטינה וצ׳ילה, ובעיקר החלק הדרומי שלהן ״ארץ האש״.
  • אוסטרליה פלוס כמה השלמות של מסלולים בניו זילנד שארצה לעשות שוב או שלא הספקתי בביקור הראשון
  • אחת האכזבות שלי באלסקה היתה שהפארק הלאומי האחרון שבו ביקרנו, דנאלי, היה מוגבל מאודגלל שהכביש שמוביל לתוכו היה חסום בחלק שמנע גישה לרוב המקומות היפים בפארק. אני הייתי רוצה לבקר בפארק שוב בתקופה שבה הכביש יהיה פתוח שוב.
  • הייתי רוצה לבקר באלסקה בחורף כדי לראות איך נראה חורף אמיתי בצפון – וגם להנות מאורות הצפון, משהו שהוא מאוד פופולרי באלסקה ובחלקים הצפון מערביים של קנדה.
  • הייתי גם רוצה לחזור על הטיול שעשיתי ברכבת הטרנס סיבירית, אבל הפעם עצמאית ולא כחלק מטיול מאורגן – שיאפשר לי ממש לנסוע לכל אורך הרכבת (ולא לדלג על חלק ממנה בעזרת טיסה כדי לחסוך זמן), לעצור בערים שבא לי וליטטל בהן בצורה שנוחה לי ומעניינת אותי, ובאופן כללי להנות מהטיול בצורה שמתאימה לי.
  • ואם כבר מדברים על טיולי רכבות – הייתי שמחה לעשות טיול רכבות בספרד ולבקר בערים המרכזיות במדינה.

אז נראה לי שאני צריכה בעצם כרטיס טיסה מסביב לעולם ולא ליעד ספציפי…

הישראלי המכוער, קווים לדמותו

השבוע ביליתי בדאבלין כמה ימים לכנס של החברה שבה אני עובדת שאליו הגיעו מנהלים מארה״ב והרבה עובדים מהמון משרדים מכל רחבי אירופה.

אבל כדי להגיע לכנס, הייתי צריכה לטוס חלק מהדרך (מישראל ללונדון וחזרה) בחברתם של ישראלים שברובם יוצאים לחופשות הקיץ שלהם.

בטיסה מתל אביב ללונדון, במחלקת התיירים במטוס היו כמה שורות שבהן המושבים היו בצבע שונה, והוא ציין את העובדה שהיה מדובר על מושבים שבהם היה קצת יותר מקום לרגליים – ולכן הם היו כמובן בתשלום נוסף. הדיילות ביקשו בצורה מאוד ברורה ומראש לא לעבור למקומות ריקים בשורות הללו ומי שיעבור יידרש לשלם עבורם.

בגלל שהמטוס היה רחוק מלהיות מלא, אנשים שמחו על הזדמנות לעבור לשורות פחות צפופות, במיוחד כשאנשים רבים לא בהכרח זכו לשבת ליד האנשים שאיתם הם טסו. אני ישבתי ליד גבר אמריקני שרצה לעבור למושבים האלו כדי שיהיה לו יותר מקום והוא יוכל אולי לשבת ליד אחד מבני המשפחה שלו – אבל בשניה שהוא הבין שאלו המקומות שהתבקשנו לא לשבת בהם, הוא וויתר, והוא ובני משפחתו מצאו דרך אחרת לשבת יחד.

אבל הישראלים מצאו דרך לשבת במושבים האלו – במין קטע של ״אני יושב/ת כאן רק כמה דקות די לשוחח עם חבר/ה שלי״. כמובן שה״כמה דקות״ התארכו להרבה יותר מזה, והם חזרו למקומם רק לנחיתה כדי שלא יחשבו שהם אכן ישבו שם.


ואז בדרך חזרה, שידרגתי את עצמי באותה טיסה למחלקת עסקים. הרגשתי לא ממש טוב, ובעיקר רציתי להמלט מהרעש של מחלקת התיירים המלאה ישראלים.

ובערך שעה אחרי ההמראה, אני שומעת שיחה בשורה מאחורי שבמקרה היתה גם השורה האחרונה של מחלקת העסקים. אחת הדיילות ביקשה ממי שישב בשורה הזו להראות את הדרכון שלו ואת הכרטיס שהוא קיבל לעליה למטוס. הוא עשה את עצמו לא ממש מבין וניסה להתחמק מזה, והדיילת פשוט חזרה ואמרה לו שהוא צריך לחזור למחלקת התיירים למושב שלו.

אני מניחה שלמזלה של הדיילת וגם למזלנו, תוך כמה דקות הבחור הבין שהניסיון שלו לעבור לשבת במחלקת העסקים בצורה כביכול דיסקרטית לא הצליח, והוא חזר למקום שלו. אין לי מושג מה היה קורה אם הוא היה מסרב – אין לי מושג האם היה על המטוס איש בhטחון שהיה דואג להחזיר אותו למקומו, או שאנשי בטחון היו תופסים איתו שיחה אחרי הנחיתה ומפחידים אותו מספיק כדי לא לנסות את השטיק הזה בטיסה הבאה שלו.

אבל הנזק כבר נגרם, כי הדיילת כבר ״רגילה״ לחוצפה מהסוג הזה, כי כנראה זו לא הפעם הראשונה שהיא נתקלה בזה. ואני מניחה שאנשים כאלו משפיעים על דעתה על ישראלים, ולא לטובה.

לאיזה גיל הייתם רוצים לחזור (אם בכלל)?

זה עוד נושא שעלה במדור השרביט החם במהלך יוני כשהייתי בחופש.

קודם כל, עולה השאלה היא האם אני חוזרת לגיל מסוים עם הידע והניסיון שיש לי כיום או לא. הידע והניסיון האלו בהחלט יכולים לעזור לי להעריך את התקופה שאליה חזרתי, ולדעת להתעלם מהדברים שהפריעו לי אז מתוך ידיעה שהם פתירים ולא כאלו קריטיים.

וכמובן שהייתי לא פעם עושה דברים אחרת. אם למשל הייתי חוזרת לתיכון, הייתי מונעת מעצמי לאבד את הארנק שלי כמה פעמים – כולל הפעם שבה הוא נגנב בזמן שהתנדבתי במשמרת במד״א, והפעם שבה הפלתי את תעודת הזהות החדשה שרק הוצאתי בלובי של בית הספר שבו למדתי, וכמה אידיוטים החליטו שיהיה משעשע לזרוק אותה לפח הזבל ששם מצא אותה אחד המורים וצעק עי למה אני לא שומרת על תעודת הזהות שלי יותר טוב.

וכמובן את הפעם ההיא שרציתי להיות אחראית משמרת במד״א, והחלטתי מתוך אידאולוגיה של חופש הביטוי להתעקש שאם עולה משהו חריג במשמרת אני לא בהכרח אדווח על זה למבוגרים שאחראים על ההתנדבות.

מצד שני, אולי הייתירוצה לחזור להיות סטודנטית, במיוחד לשנה הראשונה שלי שהיתה מאוד מוצלחת מבחינה חברתית.

בעצם אני חשובת שהייתי שמחה באותה מידה לחזור ללא מעט תקופות בחיים שלי ולא רק לתקופה אחת כדי להנות מהן שוב.

יוקר המחיה

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני חושבת שההשפעה של יוקר המחיה עלי יחסית נמוך בין השאר כי אני גרה לבד ורוכשת מזון די בסיסי מלכתחילה, כך שבניגוד לטליק שלו שווה לנסוע בין סופרים שונים כדי לרכוש מזון בזול יותר – כנראה שהעלות של הנסיעות לא תכסה את החסכון בעלויות המזון השונות.

כך גם לגבי אכילה בחוץ – אני מניחה שאני מלכתילה נוטה לאכול במסעדות זולות יחסית כמו למשל ״ארומה״ (שאני לא יודעת אם אפשר לכנות אותה מסעדת רחוב, אבל היא בהחלט לא יקרה), ויש לי תקציב מהעבודה להזמין ממסעדות מלכתחילה.

למזלי, יש לי דירה בבעלותי ללא משכנתא, כך שעליית מחירי השכירות ובמיוחד עליית הריבית לא משפיעה עלי גם במובן של מגורים כפי שהיא משפיעה על רבים אחרים, במיוחד באיזור המרכז.

אבל אני מניחה שלאורך זמן אם מגמת עליית המחירים תמשיך, גם אני אצטרך להיות מחושבת יותר.

 מה בית הספר הרס לך (ומה הוא תרם)?

זה נושא קצת ישן של ״השרביט החם״ שפיספסתי בגלל שנסעתי לחו״ל.

עקרונית הנושא עלה בגלל משפט שאני כתבתי לגבי נושא חם קודם שהיה קשור לספרי קריאה, אבל שיעורי ספרות הם לא הדבר היחידי שבית ספר הרס לי.

בתור ילדה, מאוד אהבתי שיעורי חשבון שהפכו להקרא שיעורי מתמטיקה עם השנים. גם אהבתי שיעורי טבע שהפכו להיות שיעורי ביולוגיה, וגם את שיעורי הכימיה שהתחלנו ללמוד בכיתה י׳ אהבתי כל כך שעשיתי בגרות של חמש יחידות כימיה (משהו שהיה זמין רק במעט מאוד בתי ספר כי רק מעטים רצו להרחיב כך את המקצוע).

אבל בכיתה ט׳ הגיע המקצוע המדעי היחידי שהיה בעיני בלתי נסבל וקשה מידי: הפיזיקה.

בדיעבד אני מניחה שמדובר היה על שילוב של מורה גרוע (עולה מבריה״מ עם עברית גרועה בצורה מחרידה) ונושאים משעממים שבמקום להסביר דברים בצורה מילולית – הסבירו אותם בעזרת נוסחאות לא מובנות (ע״ע עברית גרועה ומחסור בהסבר תיאורטי).

רק כמבוגרת והיכרות עם הרבה ספרות ופודקאסטים פופולריים (שהצהירט מראש שהם ממעיטים כמה שניתן בנוסחאות) בנושא הבנתי שפיזיקה היא דווקא נושא מעניין.

פוסט חזרה מחופשה

במקור הפוסט הזה היה אמור להיות מאוד שונה. הוא היה אמור לספר על איך חששתי מלצאת לטיול של חודש באיזור מערב קנדה ואלסקה, אבל הוכחתי לעצמי שבעצם אני יכולה הנות מהטיו הזה גם במשקל גבוה יותר ובכושר נמוך יותר.

אבל זה לא קרה. כן חשוב לי להבהיר שבסופו של דבר סיימתי את הטיול, אבל בתחושה שהבעלים עשה לי טובה שהוא לא העיף אותי לכל הרוחות מהטיול.

הכל התחיל מתקרית שבהתחלה הרגישה תמימה.

בשבועיים הראשונים לטיול היו איתי שני מטיילים שמנים. ג׳ולי ולארי בהרבה מובנים היו שמנים כמו שאני הייתי לפני הקורונה, ברמה שבה אפשר להגדיר כעדיין יחסית סבירה, ואפשר היה לראות שהם יחסית פעילים פיזית. הם אמנם לא היו אלו שתמיד הלכו על המסלולים הכי קשים, ולא פעם אני עדיתי את אותם מסלולים שהם עשו – אבל הם עדיין הלכו קצת מהר יותר, ולפעמים איתגרו את עצמם קצת יותר ממני.

אבל אז נוצר מצב שבו אי הבנות גרמו לכך שכמעט נזרקתי מהטיול.

עקרונית הבאתי איתי אוהל שיכולתי לישון בו, אבל אחרי לילה אחד הבנתי שחסר לי מאוד מזרון אוויר קניתי אבל שכחתי בבית, וששק השינה שלי היה דק מידי ולכן היה לי מאוד קר לישון באוהל. ידעתי שתוך כמה ימים נהיה בעיר שבה אוכל לרכוש מזרן אוויר ושק שינה חם יותר, ובינתיים החלטתי לישון באוטובוס – וביקשתי מג׳ולי לישון לידה במיקום שיהיה לי נוח לרדת ולעלות כי אני לא פעם מתעוררת בלילה כדי ללכת לשירותים, ולא רציתי להפריע לאחרים לישון.

אבל ג׳ולי החליטה שאני בעצם רוצה לישון במקום נגיש כי אני לא מסוגלת פיזית להכנס ולצאת ממקומות לא נגישים, והיא ביקשה בשמי מהמדריכה לתת לי לישון במקום נוח יותר. המדריכה הסכימה – אבל כשהמדריך גילה את הסידור ואת הסיבות מאחוריו, הוא השתולל.

המדריך שלנו הוא בעצם הבעלים של החברה, והוא הבן של מי שהקים אותה. הוא עצמו מדריך כבר המון שנים, וכנראה שמשהו במשקל שלי או בהתנהלות הפיזית שלי גרמו לו לחשוש מההשתתפות שלי בטיול. לא היה מדובר על נושא המשקל (או אולי יותר נכון לא רק המשקל), אלא יותר העובדה שמהתבוננות שלו בי במהלך השבוע הראשון של הטיול הוא חשש שאני ״לא יציבה״ פיזית ויכולה בקלות להפצע מנפילה או ממשהו דומה, מה שיכול לסבך את החברה אם זה יקרה במהלך הטיול. החשש שלו לא היה רק מאיך פציעה שלי תשפיע על הטיול (האם יש לי למשל ביטוח טוב במקרים כאלו, והאם אני אידרש לפינוי מסובך יותר אם חלילה אפצע באיזור מבודד?) אלא גם השפיע על תהליך קבלת ההחלטות שלו, והוא הרגיש שעצם הצורך שלו להתחשב בי ובמה שהוא תפס כמגבלות שהוא חשב שיש לי בעצם מפריע למהלך הטיול עצמו וגורם לכך שהוא מחליט החלטות שלעיתים יכולות לגרור חוויה פחות טובה עבור שאר המטיילים. לכן כשהוא שמע על עוד מגבלה ועל הבעיות והעניינים שנוצרו סביבה – זה גרם לו להתעצבן ולרצות שאעזוב את הטיול.

מה שכנראה החריף את נקודת המבט שלו היתה העובדה שהוא לא הבין איך מישהי כמוני מצטרפת לטיול שנועד להיות לתרמילאים שמחפשים טיול מאתגר – ואמור להיות ברור מאליו שאני לא מתאימה לקטגוריה הזו, ולכן לא ברור לו מה אני עושה בטיול מלכתחילה.

יש פה כמה נקודות שחשוב לי להתייחס אליהן.

אני גיליתי את הטיולים של החברה אי שם ב 2003 או 2004, כשא׳ שהיתה חברה שלי באותה תקופה יצאה לטיול שלה, והמליצה לי להצטרף לטיול כזה כדי שגם אני אוכל לבקר במקומות שמאוד רציתי לטייל בהם כצלמת, אבל לא היו נגישים לי, כמו למשל לא מעט פארקים לאומיים בדרום מערב ארה״ב (למשל הגראנד קניון או יילוסטון).

בסופו של דבר אמנם נרשמתי לטיול אי שם בסתיו 2004, אבל בהחלט חששתי שאני לא בהכרח מתאימה לו. אבל בדיעבד גיליתי שלמרות שבאמת הייתי המטיילת הכי איטית וזו שבחרה במסלולים הכי קלים, נהיניתי מאוד מהטיול. וכשהתחלתי להצטרף לטיולים נוספים של החברה, היו מידי פעם מטיילים אחרים שהלכו בקצב דומה לזה שלי. אמנם באמת היינו קצת חריגים בקצב ההליכה שלנו, אבל התחושה שלי היתה שהיה לנו מקום בטיולים האלו.

אבל אני חושבת שהיו שתי נקודות שהשתנו בטיול הנוכחי.

הראשונה היא כנראה שהפעם הגעתי לטיול במשקל גבוה מתמיד, ובכושר יחסית נמוך – ולא פעם זה התבטא בכך שהיו דברים שהפעם היו קצת יותר מאתגרים עבורי, גם אם הם עדיין הצלחתי לבצע אותם, וייתכן שפשוט הפעם ״מתחתי״ יותר מידי את גבולות של מה שיכול היה להחשב לסביר בטיול כזה.

אבל במקביל אני חושבת שהטיולים של החברה השתנו בשנים האחרונות. החברה מעולם לא היתה חברה מאוד גדולה, אבל היה לה צי אוטובוסים קטן ולא מעט נהגים שכירים שהיו אלו שהדריכו את רוב הטיולים. אבל 3 – 4 שנים לפני הקורונה, אנשים התחילו לשים לב שהיצע הטיולים של החברה ירד בצורה משמעותית, ומסתבר שלמרות שהחברה פעילה מאז אמצע שנות השבעים – איכשהו היא כבר לא הצליחה לשווק את הטיולים כמו בעבר.

הקורונה כמובן רק החמירה את המצב, וכיום החברה מפעילה רק אוטובוס אחד, ומי שמדריך הוא הבעלים של החברה (אחד הבנים של מי שהקים אותה) – ובת הזוג הנוכחית שלו. וכנראה בגלל קשיים שמערימות הרשויות בארה״ב וגם מי שמנהל את הפארקים הלאומיים שבעבר היו מוקד הטיולים של החברה – החברה כיום הרבה פחות מתמקדת בטיולים למקומות ידועים ויפים, ומתמקדת הרבה יותר במסלולים שיהיו מעניינים ומאתגרים.

לדוגמא: בטיול האחרון שלי בחברה בקיץ 2014, ביקרנו בגראנד קניון ליומיים. הביקור הארוך נועד לאפשר למטיילים שהיו מעוניינים בכך לרדת לעומקי הקניון ואז לעלות חזרה יום לאחר מכן – הקושי והאורך של המסלול הם כאלו גבוהים שרשויות הפארק ממליצות גם למיטיבי לכת לבצע את הירידה והעליה בימים נפרדים, כדי לא להזדקק לפינוי אווירי. אבל במקביל למסלול הזה – יש גם לא מעט מסלולי הליכה לאורך שפת הקניון שלא דורשים לרדת לתוך הקניון עצמו ובאופן תיאורטי אפשר פשוט לנסוע באוטובוסים של הפארק בין נקודות תצפית שונות וזהו בלי להתאמץ במיוחד.

לעומת את בטיול הנוכחי הגענו לעיירה בשם היינס. ביקרנו בה בטיול הקודם שלי לאלסקה ב 2011 – והיה זכור לי שאני וזוג ישראלים שכלל מבוגר בן 80 עשינו מסלול נחמד לאורך החוף. אבל בביקור הנוכחי – חנינו במרכז העיר בקירבה למסלול תלול שעלה לנקודת תצפית בראש ההר הכי גבוה באיזור, אבל במרחק של קצת יותר מ 3 ק״מ מתחילת המסלול שאני רציתי לעשות – כלומר הוספו לי 6 ק״מ של הליכה אם הייתי רוצה לטייל בו… ולא ממש ניסו לעזור לי למצוא דרך להגיע למסלול – בין אם בתחבורה ציבורית או פשוט בהצעה להסיע אותי לתחילה שלו או לאסוף אותי משם.

ואני חושבת שמצד המדריך – השינוי הזה מגיע ממקום מאוד טוב של רצון לשתף אחרים באהבה שלו למסלולים מאתגרים, כולל למשל ניסיון להעביר ידע שהוא צבר במהלך השנים אפילו בדברים בסיסיים יחסית כמו למשל איך לארוז תיק בצורה יעילה לטיול רגלי ארוך ומאתגר.

אבל השינוי גם אומר שהטיולים הרבה פחות מתאימים לי כיום, וגם כנראה לאותם מטיילים בודדים שהתנהלו בקצב ורמת הליכה דומה לשלי. מכמה הערות ששמעתי מצד המדריכים, כנראה שהם כן מנסים לסנן החוצה מטיילים לא מתאימים בעזרת מחקר ראשוני לפני הטיול (למשל דרך רשתות חברתיות), אבל איכשהו נוצר מצב שבו אני הצלחתי בטעות לעבור את הסינון הזה למורת רוחם.

המדריך ביקש ממני להתמקד בכמה נקודות כדי להוכיח לו שאני מסוגלת להשתתף בטיול בצורה טובה – כמו למשל לרכוש מה שאני זקוקה לו כדי לישון באוהל מאותו ערב. והוא אמר שלמרות ההשגות שלו לגבי ההתאמה שלי – הוא החליט מתוך טוב ליבו לאפשר לי להמשיך בטיול עד סופו כי כבר הגעתי.

הבעיה היא שהשיחה גרמה לי להרגיש רע עם עצמי. אני עדיין שואלת את עצמי עד כמה תמיד נתפסתי כלא מתאימה לטיולים האלו, ופשוט לא הבנתי את זה בגלל חוסר מודעות עצמית. בעצם בהרבה מובנים, דווקא בגלל שחשבתי שהצלחתי לא רע בטיולים האלו, לא פעם העזתי להשתתף בטיולים דומים ביעדים שונים בעולם, החל מטיול במסגרת החברה הגיאוגרפית לרכבת הטרנס סיבירית, וכלה בטיול של חודש בניו זילנד בחברה שעובדת בפורמט דומה.

ואני נזכרת איך בימים הראשונים הראשונים בטיול בניו זילנד היתה לי תחושת בטן מסויימת שאולי הם חושבים שאני לא מתאימה לטיול ושאתבקש לעזוב. באותה תקופה חשבתי על כך שלא ברור לי למה ההתנהלות מולי היא כזו, במיוחד אם הצלחתי להשתלב בטיולים דומים בארה״ב – ועכשיו אני שואלת את עצמי אם בעצם זו היתה הפעם הראשונה שבעצם קיבלתי תגובה אמיתית וכנה על מצבי, ופשוט התעלמתי ממנה בתירוץ שבעצם תמיד הצלחתי לטייל כך בארה״ב אז לא ברור לי למה הנושא פתאום עולה.

ברור לי שהמצב לא משנה הרבה מהחוויות החיוביות שהיו לי במהלך הטיולים. בסופו של דבר, לא פעם אתגרתי את עצמי בטיולים, גם אם המסלולים שעשיתי לא היו מאתגרים עבור מטיילים חזקים יותר. מעבר לזה, המסגרת של הטיולים מעולם לא היתה רק שירות הסעות למקומות לטייל בהם, אלא גם עודדה מסגרת חברתית שבה לא פעם כן יצרתי קשרים חברתיים וחוויות מול משתתפים אחרים בטיול, גם אם הם לא המשיכו מעבר לטיול עצמו.

אבל כן ברור לי שאין לי אפשרות להצטרף לטיולים של החברה בעתיד – הן בגלל העובדה שהם כבר לא מתאימים לי, אבל בעיקר בגלל שהבעלים כבר לא יאפשר לי להצטרף לטיולים של החברה בעתיד. אמנם זה לא נאמר ישירות, אבל בהכרח נאמר לי שאני לא בדיוק סוג הלקוחות שהם מחפשים. והרושם שלי היה שלא היה מדובר רק על הנושא של המשקל ורמת הכושר שלי, אלא גפ על העובדה שבטיולים אני מחפשת משהו שונה מהאתגר של המסלולים הכי קשים שיש.

סן פרנסיסקו – חלק רביעי (ואחרון)

בעיר עצמה יש לא מעט נקודות חמד – וכדי להגיע אליהן אפשר להשתמש בתחבורה הציבורית, כי יש בעיר לא מעט קווי אוטובוס ורכבת (שהיא בחלקה תחתית וחלקה עילית). אבל יש בעיר גם אוטובוסי תיירים שמובילים בקווים שונים לאיזורים שונים בעיר – כולל גשר הגולדן גייט או הרחוב הכי תלול בעיר (ואחד התלולים בעולם).

חלק מהחברות גם מארגנות סיורים של חצי יום או יום לערים ליד סן פרנסיסקו כמו סוואסוליטו ויערות מויר

ולסיום רק טיפ אחד לגבי העיר: העיר עצמה מאוד יקרה, כולל המלונות בה. אני אישת בביקורים האחרונים שלי בעיר שהיתי באכסניה הזו שנמצאת במיוקם מרכזי ליד צ׳יינה טאון וליד לא מעט קווי תחבורה ציבורית שונים, ודי קרוב לחוף ולרציף 39 (מרחק הליכה קצת ארוך למי שיש כוח). אמנם חדרי האמבטיה בה משותפים, אבל יש בה חדרים פרטיים או זוגיים למי שמעוניין.

ספרים שאהבתי בילדותי – חלק שני

מוטי החליט לסבך אותה השבוע במדור השרביט החם – ולפרסם שוב רעיון שמתבסס על רשומה שכבר כתבתי.

אבל לצערי אני כן רוצה שתהיה לי רשומה לפרסם ליום ראשון הקרוב לשרביט החם, אז חשבתי לכתוב על מפגש אחר שלי עם ספר בתור ילדה.

״ציפורים מתות בסתר״ היה לפחות בזמנו ספר מאוד ידוע, על רומן של נערה צעירה ואז אישה עם כומר. אבל מעבר לזה שהספר הוא רומן רומנטי על מערכת יחסים אסורה (מכיוון שלכמרים קתוליים אסור לקיים יחסי מין), הוא בהרבה מובנים גם רומן היסטורי ואולי גם קצת גיאוגרפי על החיים בניו זילנד ואז באוסטרליה החל מתקופת מלחמת העולם הראשונה עד שנות השישים שכמובן מקיף כמה דורות של אותה משפחה – עם כמה טוויסטים שכל אופרת סבון היתה שמחה לאמץ.

אמא שלי קראה אותו כשהוא תורגם לעברית והיה בשיא הפופולריות שלו בזמן שהיינו אצל סבתא שלי בצפון באחד החגים, אני חושבת כשהייתי בת פחות מעשר. וכנראה שבגלל שהשתעממתי קצת – התחלתי לקרוא אותו. למזלי (ולרוחתה של אמא שלי) העמודים הראשונים שהספקתי לקרוא היו די תמימים, אבל אחרי שהיא ראתה שאני קוראת את הספר היא דאגה להסתיר אותו.

די שכחתי מהספר, אבל איכשהו קניתי אותו לקראת סוף השנה האחרונה שלי באוניברסיטה. לא זכרתי שהייתי מודעת לזה שזה הספר שאמא שלי העלימה, עד שהגעתי לסצנה שזכרתי על איך טיפלו אז בכינים בעזרת נפט. ובתור מי שהיתה אז בת 23 או 24, הבנתי למה אמא שלי העלימה אותו כשהייתי ילדה.

לו נאלצת לשנות את השם שלך, מה היית רוצה שיהיה השם החדש שלך?

הצעת כתיבה יומית
לו נאלצת לשנות את השם שלך, מה היית רוצה שיהיה השם החדש שלך?

אני מודה שאחרי כמה עשורים עם השם שלי, קצת קשה לי לחשוב על לשנות אותו כי אני רגילה לכך שקוראים לי כך, והרבה דברים כמו למשל כתובות מייל או חשבון הפייסבוק שלי קשורות אליו.

אבל לאחותי היתה חברה שקראו לה נעמה, והיא משום מה לא אהבה את השם – והחליטה בגיל 18 לשנות אותו לעמית. לקח לאנשים זמן להתרגל לשם החדש שלה – ואז אחרי כמה שנים היא החליטה לחזור לשם המקורי שלה.

אבל ביהדות יש מצבים שבהם מעודדים אנשים לשנות את השם – למשל כסגולה נגד מחלה, גם אם לפעמים מדובר פשוט על הוספת שם.