התיירת המקרית

אחד הערוצים האהובים עלי ביוטיוב הוא ערוץ של זוג נשוי שמטייל בעולם (והם אפילו ביקרו בישראל). הם מטיילים הרבה ובכל מיני צורות, לא פעם בצורה מאוד חסכונית (במיוחד בתחילת דרכם), ואפשר להגיד שהם הרוויחו ביושר את הפרסום שהם מקבלים כערוץ יוטיוב.

אבל כבלוגרים מפורסמים, הם לא פעם מקבלים ״צ׳ופרים״ – כמו למשל ההזדמנות לבלות בחינם 24 שעות בסוויטה יוקרתית במלון יוקרה בלאס וגאס, בתמורה לכך שהם יפיקו סרטון על השהות בחדר הזה, וכמובן יהללו וישבחו אותו. אמנם החדר אמור באופן ״רשמי״ לשמש מהמרים כבדים כצ׳ופר על כך שהם מבזבזים המון כסף בקזינו, כפי שהזוג מספר בסרטון עצמו – החדר בהחלט יכול לשמש קבוצה גדולה יותר של אנשים ״רגילים״ לחופשה מרוכזת, למשל כאתר למסיבת רווקים או רווקות לפני החתונה, או כחדר לחופשה משפחתית לשניים או שלושה זוגות.

אני מניחה שהזוג עצמו פונה לא פעם למלונות או חברות תעופה כדי לקבל צ׳ופרים כאלו (או שאולי בגלל הפרסום שלהם, חברות התעופה פונות אליהם), וייתכן מאוד שלמשל בתקופת הקורונה (שבה במקרה צולם הסרטון הזה, כפי שאפשר להתרשם מההערות של הזוג על הבידוד החברתי, והמסכות שהם והצוות של המלון לובשים בסרטון) – היה הרבה יותר קל למלונות השונים ולחברות התעופה השונות לאפשר להם להשתדרג לחדרים יותר יוקרתיים במלונות השונים, או למושבים במחלקה טובה יותר במטוס. אני מניחה גם שאחרי שהזוג טייל לא מעט ברחבי העולם, הם צברו לא מעט נקודות של חברות תעופה שלא פעם מאפשרות להם לשדרג את המושב שלהם במטוס בזול, או אפילו להזמין חופשות שלמות על חשבון הנקודות הללו, כך שגם בלי מתנות מגופים כאלו ואחרים, הטיולים שלהם כבר הפכו להיות די זולים גם אם הם מבלים במקומות שהם יחסית יוקרתיים.

---

אני יודעת שאני לרוב מטיילת בצורה צנועה יחסית, בטיולים של קמפינג ושינה בשקי שינה ואוהלים (וזה אם אנחנו לא נאלצים לישון באוטובוס), ולא פעם מזמינה חדרים באכסניות ולא במלונות רציניים. אבל אני מודה שלפעמים קצת קוסם לי להתפנק במלון טוב שכזה (למרות שהעיצוב של החדר הספציפי הזה הוא לא בדיוק לטעמי למרות שברור לי שמדובר על עיצוב מושקע ואפילו יוקרתי).

אני זוכרת שבזמנו במסגרת האתגר של וורדפרס בינואר שבו קיבלנו פעם ביום נושא לכתיבה, עלתה השאלה מה הייתי עושה עם היה לי סכום מאוד גדול של כסף, כזה שלא הייתי מצליחה לבזבז בחיים ״נורמליים״ – כדי לעודד אנשים לראות מה הם היו עושים עם סכום בלתי נגמר של כסף.

ואני מבחינתי בהחלט הייתי פורשת מהעבודה שלי ומתחילה לטייל בעולם, ובעיקר מנצלת את הכסף כדי לשדרג את עצמי למחלקת עסקים, וכנראה כדי להזמין חדרים גדולים ויפים יותר במלונות ובטיולי שיייט שונים. הייתי אומרת שהייתי שמחה להשתדרג בטיסות אפילו למחלקה ראשונה, אבל מסתבר שחלק גדול מחברות התעופה סוגרות את המחלקות הראשונות שלהן, למרות שיש כמה חברות תעופה מאיזור המפרץ וממזרח אסיה שדווקא שידרגו את החוויה הזו של מחלקה ראשונה, אולי כי הן מתפקדות באיזורים גיאוגרפיים שבהם יש לא מעט אנשים מאוד עשירים שכן מעוניינים בתנאים מאוד מפנקים, ואולי במובן מסוים גם קצת בשופוני שמספקת המחלקה הראשונה.

---

אבל לא לי ולא לבני הזוג האלו יש את האפשרות הזו לטייל כך בלי לחשוב על כמה עולים המלונות והטיסות. והם עצמם הצליחו להתגבר על זה בכך שבמובן מסוים החופשות שלהם הפכו לעבודה. הם צריכים להשקיע לא מעט זמן בצילומים של כל מקום שבו הם שוהים, החל מהטרקלינים בשדה התעופה שהם זוכים לבלות בהם, דרך המטוס עצמו (כולל המתנות שהם מקבלים והאוכל שמוגש להם), וכלה בסיורים בחדרי המלון שלהם ובעצם כל פעילות שהם עושים במהלך החופש. אם הם מבלים במקום מסוים כמה ימים כנראה שנשאר להם לא מעט זמן לבלות, אבל אני מניחה שמתוך היום הבודד שבו הם שהו באותו מלון בלואס וגאס הם כנראה היו צריכים לבלות כמה שעות טובות בצילומים של החדר, ושל האוכל, בין השאר כנראה כי גם עם כל הניסיון שיש להם, לא פעם הם צריכים לצלם מחדש דברים שהתפספסו או שזווית הצילום לא היתה מספיק טובה, או שהם דיברו בצורה לא ברורה או התחילו לצחוק.

שלא לדבר על העובדה שבין לבין הם צריכים גם לערוך את הסרטים האלו בצורה טובה, מה שיכול לבוא על חשבון זמן חופשה.

כך שאני לא בטוחה שהייתי מוכנה להתחלף איתם כדי לעבוד בלהיות בחופש.

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני זוכרת שבתור ילדה, היינו מביאים לגן לא פעם ״ביכורים״ שהיה סל של ירקות ופירות שונים, אבל למרות הטיעון שפעם החג לא היה קשור למוצרי חלב – אני כן זוכרת שסבתא שלי היתה מכינה בכל חג בלינצ׳ס במילוי גבינה וצימוקים עוד כשהייתי ילדה קטנה. דווקא כמה שנים מאוחר יותר, כשמאכלי חלב הפכו להיות עוד יותר מייצגים של חג השבועות (וגם כשבמקרה הפסקנו להתארח אצל סבתא שלי לארוחות החג כי כבר היה לה קשה לבשל לכל כך הרבה אנשים, והיא סירבה שמישהו אחר יבשל או יביא אוכל מוכן במקומה) – היא התחילה להכין בלינצ׳ס פטריות.

מה שמדהים הוא שהיא היתה מכינה את מילוי הפטריות מחומרים שנחשבים כיום נחותים, כולל פטריות משימורים ואבקת מרק פטריות מהסוג הלא איכותי, והם היו טעימים משמעותית מאלו שנמכרים כיום עם כל הפטריות הטריות מכל מידי סוגים אקזוטיים ותיבול מפואר.

אני בתור ילדה לא ממש אהבתי מוצרי חלב, ובמיוחד לא גבינות. לכל היותר הייתי מוכנה לאכול גבינה צהובה מומסת על פיצה (אבל לא טריה בסנדוויץ׳), גבינת קוטג׳ רק כשהיא מוסתרת בלזניה או פשטידות, וגבינה לבנה כשהיא מוסתרת בתוך בורקס (שבימים ההם אמא שלי היתה מכינה בבית מבצק עלים קפוא, וגם היא היתה מערבבת את הגבינה עם אבקת מרק פטריות).

אבל דווקא כמבוגרת אני מאוד אוהבת גבינות, למרות שאני עדיין לא ממש אוהבת גבינת קוטג׳ כממרח. אבל אני כן אוהבת גבינות קשות שונות כמו פרמזן, גבינות ״כחולות״ כמו רוקפור או גורגונזלה, או גבינות מלוחות כמו פטה או גבינה בולגרית. אבל מסתבר שלמרות שאני אוהבת את הגבינות, אני לא אוהבת חלק משמעותי מהמאכלים שמכינים מהם. כלומר אני אוהבת למשל בליצ׳ס גבינה, ואני אוהבת עוגות גבינה אפויות או כאלו שמכינים בארה״ב מגבינת שמנת. אבל אני מאוד לא אוהבת פשטידות, אני לא אוהבת את עוגות הגבינה שמכינים בארץ בעיקר מקצפת, ואני גם לא ממש אוהבת פסטות עם רוטב שמנת (בעיקר כי במעין טרנד מאוס מתעקשים להוסיף לו תמיד פטריות).

לכן אני אוהבת מוצרי חלב, אבל לא ממש אוהבת את רוב המאכלים של שבועות.

בפוסט הקודם שלי כתבתי על לאס וגאס ועל תרבות המסיבות הדי ריקנית בה. עיר אחרת שגם היא ״עיר מסיבות״ היא ניו אורלינס, שמפורסמת בארה״ב בעיקר בגלל פסטיבל המארדי גרא שלה – שמקביל לקרנבל בריו ולקרנבל המסכיות בונציה, שכולם חוגגים את אותו יןם לפני התחלת הצום הקתולי המסורתי של לפני חג הפסחא (שבו ישו אכל את הסעודה האחרונה שלו לפני שהוא נצלב ומת).

רבים לא בהכרח מכירים את העיר. בזמנו לפני שעברתי לארה״ב, שותפה שלי לדירה (בישראל) ביקרה שם לנסיעת עבודה, ואמרה שלדעתה אין שם שום דבר מעניין בלעשות בעיר מלבד אולי לשוט בשייט הימורים על נהר מיסיסיפי (שהחלק הדרומי שלו שזורם למפרץ מקסיקו עובר דרך העיר).

נכון שביקור קצר בעיר יכול מאוד להיות מאוד ממצה – אבל יש בה כמה נקודות עניין למבקרים. האיזור העיקרי שמעניין תיירים הוא איזור הרובע הצרפתי של העיר, כשכל שאר איזורי העיר הם בעצם של עיר אמריקנית טיפוסית. חשוב גם לציין שאחרי ההרס שזרע הוריקאן קטרינה בעיר בסוף אוגוסט 2005, הרובע הצרפתי שוקם מהר מאוד, לא פעם על חשבון שכונות אחרות ובעיקר שכונות עניות יותר, שגם שנים אחרי הסופה היו במצב קשה.

פסטיבל המרדי גרא (״יום שלישי השמן״) שעובר ברובע הוא מעניין, אבל בעקרון נראה שמרבית הקהל שלו בניו אורלינס הוא חבר׳ה צעירים שלומדים לתואר ראשון במכללה, ולא הרבה מעבר לכך – מה שמשפיע על סגנון החגיגות שמתאים לצעירים אבל לא לאנשים מבוגרים יותר. חשוב גם לזכור שבגלל העומס על העיר יהיה מאוד קשה למצוא מקום במלון ובמיוחד לא במחיר סביר – והצפיפות תפריע לכם להנות מהרבה דברים.

אבל את אווירת החגיגות אפשר לחוות בעיר כל השנה ברחוב בורבון שבהרבה מובנים דומה לאווירת החגיגות שיש בלאס ווגאס – רק בעיר שיש בה הרבה יותר תרבות אותנטית מאשר בלאס ווגאס.

חשוב למשל לזכור שניו אורלינס היא העיר שבה התחיל להתפתח הג׳אז ויש בה הרבה מועדונים שבהם אפשר להנות מהמוזיקה.

אבל יש בעיר לא מעט ארכיטקטורה שמאוד שונה מזו של שאר ארה״ב – ברובה בניינים שנבנו במאה ה 19ֿ ויש בהם מרפסות מאווררות ממתכת צבועה בדוגמאות שונות. המרפסות נועדו לתת צל לבתים עצמם במהלך הקיץ שהוא מאוד חם בעיר – הביקור השני שלי בעיר היה בספטמבר והיה ממש ממש חם, אבל הביקור הראשון שלי היה בנובמבר ומזג האוויר היה מאוד נעים חוץ מגשם חזק ביום שבו הגעתי לעיר.

מבחינה דתית, בניו אורלינס יש שילוב של אמונה קתולית, ואמונה בוודו – יש בעיר מוזיאון וודו והרבה פעילויות אחרות בנושא. במקביל יש בעיר קתדרלה על שם הקדוש לואיס שניתן לבקר בה – ויש בה מידי פעם גם סיורים ודרכים על ידי חברי הקהילה.

נחמד גם להסתובב ברחובות כדי להתרשם מהארכיטקטורה, וחלק מהחוויה של העיר היא לאכול אוכל מסורתי בעיר בלא מעט מהמסעדות שקיימות ברובע ומוגש בהן אוכל קריאולי או קייג׳וני.

חלק מהרובע הצרפתי הוא השוק הצרפתי או שוק הפשפשים של העיר, שנראה שמיועד בעיקר לתיירים ונמכרות בו הרבה מזכרות, למרות שהן לרוב מגניבות למדי. בכניסה אליו יש בית קפה בשם Cafe Du Mond שבו נמכרות הסופגניות הידועות של העיר ששמן מבוטא כ״ביינטס״ למרות האיות הלא מובן שלהן ממקור צרפתי.

ניתן לרכוש את הסופגניות ם כטייקאווט, אבל אם אני זוכרת נכון אפשר לקנות מינימום שלוש – ואני אחרי חצי סופגניה בערך נתתי את השתיים וחצי הנותרות ליונים שכנראה התרגלו לקבל אותן, כי הסופגניות האלו הן מאוד מתוקות.

אלו פעילויות שמאוד זמינות ברובע הצרפתי עצמו – אבל אפשר כמובן לצאת קצת מהרובע כדי לחוות דברים אחרים כמו למשל גן החיות של ניו אורלינס:

או האקווריום של ניו אורלינס:

יש גם לא מעט סיורים בשייט באיזור כדי להתרשם מהביצות באיזור או לראות חיות בר כמו תנינים שונים – ניתן למצוא ספקים אמינים דרך המלון שבו תשהו או בעזרת מרכזי התיירות של העיר:

יש גם אפשרות לנסוע ולקבל סיור מודרך באחוזה אופיינית של איזור הדרום:

לפני המון שנים יצא לי לטייל בטיול מאורגן לאיטליה. כמי שלא ממש הכירה את חברות הטיולים המאורגנים וקהל היעד שלהן, ״נפלתי״ על אחת החברות הזולות יותר, וזה השפיע כמובן על הרבה היבטים של הטיול, החל מחברי לטיול וכלה ברמת ההדרכה המאוד נמוכה שקיבלנו (החל בכך שלא היה לנו מדריך מקומי כפי שנדרש לפי החוק האיטלקי, וכלה בכך שהמדריכה הישראלית לא ממש השקיעה בהדרכה שלנו).

אבל הרשומה הזו של מוטי הזכירה לי את אחת הנקודות שהכי הפריעה לי במהלך הטיול: ארוחת הבוקר במלון. מוטי מזכיר ארוחת בוקר נחמדה, אבל אצלנו זכורה לי ארוחת בוקר שבה היתה פחות או יותר לחמניית ״ביס״ בודדת לאדם פלוס כמה לחמניות נוספות, חמאה בכמות תואמת, וקצת עגבניות פרוסות. כל בוקר ניסיתי לקום יותר ויותר מוקדם, כי ראיתי שרוב המטיילים השכימו קום כדי לא רק לאכול אלא גם כדי להכין כריכים להמשך היום, למרות שהמדריכה ביקשה מהם לא לעשות את זה כי אז לא יישארו מספיק לחמניות לאלו שיגיעו אחריהם לארוחת הבוקר. זה לא עזר – וכשאני הגעתי תמיד היו כבר מעט מאוד לחמניות ועגבניות, ונאלצתי להסתפק בלחמניה אחת עם כמות נדיבה של חמאה, וכמה פרוסות עגבניה לצידה. כלומר משהו בקושי משביע, שלא היה מחזיק אותי ליום שלם של טיול – רק של״מזלנו״ חלק גדול מהטיול שלנו היה לשבת בבתי קפה פעמיים ביום פלוס עצירה ארוכה יחסית לארוחת צהרים כי שוב – לא ממש היתה לנו הדרכה.

ארוחת ערב דרך אגב לא היתה – המדריכה פשוט ייעצה לנו לקנות משהו בסופר מרקט, ואכן עצרנו באחד כזה ביום הראשון שלנו – אבל מאז ציפו מאיתנו פשוט ללת לסופר הדי רחוק מהמלון ברגל.

---

כנראה כדי להצדיק את ארוחת הבוקר המאוד צנועה, המדריכה כל הזמן סיפרה לנו כמה מזל יש לנו וכמה נדיב המלון בכך שהם נתנו לנו לא רק לחמניה וחמאה אלא גם פרסו לנו עגבניות שזה ממש לא נהוג בארוחות בוקר באיטליה. היא ניסתה גם ״למכור״ לנו סיפור לפיו האיטלקים עצמם רק שותים קפה לארוחת הבוקר, ולכל היותר הגברים יאכלו עוגיה אבל לא הנשים כי הנשים מאוד רזות.

באחד הימים יצא לי להציץ מעבר לוילון שהקיף את האיזור שבו אכלנו, וגיליתי שהמלון פשוט הכין לנו איזור משלנו לארוחת הבוקר, שהיה נפרד מחדר האוכל או המסעדה של המלון. המסעדה עצמה כללה למשל שולחנות עם מפות לבנות גם לארוחת הבוקר. אני מניחה שזה נבע מניסיון מר בעבר שבו אנשים היו מזמינים יותר מידי לארוחת הבוקר ואז מסרבים לשלם כי כביכול חברת הטיולים אמורה היתה לספר לנו את הארוחה.

אבל כדי להדגיש את הסיפור שלה, המדריכה סיפרה לנו שיום אחד היא ועוד כמה חברים הזמינו כמה מדריכים איטלקיים לישראל, והתלהבו בעיקר להזמין אותם לארוחת בוקר ישראלית טובה במלון. אחרי שהיא ושאר המדריכים השכימו קום ומילאו את השולחן בכל טוב – הגיעו המדריכים האיטלקיים לחדר האוכל, ופשוט נבהלו מכל השפע וסירבו להכנס, והצוות הישראלי נאלץ לקחת אותם למסעדה מקומית לארוחת בוקר.

אני אישית לא אוהבת את הבזבוז שקיים בארוחות המזנון שאופייניות למלונות ישראלים, וחושבת שהן תורמות הרבה לעלות הגבוהה של השהות במלונות פה בארץ – אבל גם לי הסיפור כמובן נשמע מוגזם, וכמו תירוץ עלוב מידי לכך שהחברה שדרכה טיילנו פשוט חסכה עלינו בארוחת הבוקר.

נתקלתי לאחרונה בכתבה הזו על כך שהמסעדה הכי ידועה ויוקרתית בעולם (מסעדה דנית בשם ״נומה״) עומדת להסגר. העלויות של להחזיק מסעדה שנחשבת לא רק למפורסמת ויוקרתית אלא כזו שיש לה שלושה כוכבי מישלן (שזה הדירוג הגבוה ביותר שמסעדה יכולה לקבל לפי השיטה, וזה אומר עליה שהיא מסעדה ששווה להתאמץ כדי להגיע ולאכול בה).

הכתבה מדברת על שני פרמטרים שהם מאוד בעייתיים במסעדות היוקרה (או כפי שהן מכונות בכתבה בשם האמריקני שלהן בכתבה Fine Dining): המחירים המאוד גבוהים שלא פעם יכולים למנוע מלקוחות להגיע, והיחס הגרוע לעובדים הזוטרים שעובדים קשה במסעדה, שהוא גורם שהשתנה לטובתם של העובדים אחרי תקופת הקורונה, ויש להם כיום את היכולת לסרב לעבוד כך.

זה מיד התחבר לי לסיפור חם אחר שקרה השבוע – ההרעלה ההמונית שקרתה במסעדת היוקרה ״טופולופומפו״ שבגללה אושפזו כמה נשים בהריון בבית החולים, ורבים אחרים סבלו מהרעלת מזון קשה בבית. הנושא טופל בצורה יסודית על ידי צוות המסעדה (שנסגרה, נוקתה בצורה יסודית, והמזון בה הושמד), אבל האירוע העלה הרבה מאוד סיפורים מהעבר ושאר טענות לא נחמדות על המסעדה.

עיקר התלונות היו על מצבים שבהם הצוות מנסה כמעט בכוח להפוך את הארוחה לכמה שיותר יקרה, בכל אמצעי באשר הוא. יש כמובן אופציה ״מלהיבה״ שבה מאפשרים לשף לבחור לשולחן מנות – ולא פעם מחירי ארוחה זוגית יכולים בקלות להאמיר ל750 – 1000 ש״ח לארוחה. אבל גם בלי ה״סידור״ הזה כבר קראתי בכמה ביקורות על הנטיה של הצוות להוציא לשולחנות מנות שהן ״מתנה מהשף״, ואז אותה מתנה גם מופיעה בחשבון הסופי בלי שנאמר לסועדים על זה, ובלי שהם הסכימו לחיוב הזה (או אפילו יידעו אותם לגבי המחיר של המנה מראש). קראתי גם ביקורת של זוג סועדים שהגיעו למסעדה לארוחה עסקית והדגישו שהם הגיעו לעסקית אבל איפשרו לצוות לבחור עבורם את המנות, וגם להם ״עיבו״ את המנות הראשונות בעוד כמה מנות, וכמובן שבמסגרת העיקריות נבחרו עבורם המנות היקרות יותר בתפריט.

ראוי לציין פה שאכלתי בעבר כמה פעמים במסעדת השף של שגב משה (שלצערי נסגרה בסוף דצמבר 2021), וגם שם מגיעות לא פעם מנות כ״הפתעה / מתנה מהשף״, רק ששם מדובר על מנות שלא מחויבות בחשבון.

אבל יש גם את הצד השני של המטבע. קחו לדוגמא את הביקורת הזו של מבקר המסעדות והסופר גיל חובב על טופולופומופו, שבה הוא מציין את המחירים המאוד גבוהים של המנות, אבל מנסה להעלות את הטיעון שאכילה במסעדות כאלו ברמה כזו גבוהה היא חוויה, בין השאר כי לשף יש יכולת להמציא ולבשל מנות ברמה שאנחנו בבית לא נוכל לשחזר מבחינת טעם וחוויה.

ואכן יש באמירה הזו עקרון חשוב. כולנו הרי לא פעם נלך למסעדות טובות כחלק מטיול בחו״ל כדי להנות מאוכל מסורתי או מקומי טוב. אבל עולה השאלה עד כמה התחום הזה של ״מסעדות שף״ יוקרתיות כבר הפך להיות פלצני מידי בעולם בכלל ובתל אביב בפרט. כבר כמה שנים יש לי תחושה שהסצנה בתל אביב לפחות הפכה להיות כבר ליותר מידי ״מאגניבה״ ופחות מתרכזת באיכות אלא יותר בהתפארות באיזו מסעדה נחשבת של איזה שף נחשב אכלנו, ואיך נהנינו מהמנות. כי אין בעצם את האפשרות לא להנות מהאוכל של השף, ואנחנו אפילו צריכים לקבל בברכה כל דבר שהוא מעוניין לתת לנו – עד כדי כך שאנחנו אמורים למשל אמורים להסכים ואפילו לאהוב לעשות ״שרינג״ של מנות רק כדי שכולנו נוכל לחוות את כל המנות שהשף מוציא לנו.

ואז נזכרתי בשיחה שהיתה לי לפני בערך 13 שנים עם מישהי בפייסבוק אחרי ארוחה משפחתית שלנו במסעדת ״מסה״ (שנסגרה לפני בערך חודשיים). סיפרתי על חוויה מאוד לא נעימה שהיתה לנו במסעדה – היינו קבוצה של 7 – 8 סועדים, והמלצריות כל הזמן דחפו לנו בקבוקים קטנים של מים מינרלים במחיר ממש גבוה במקום להביא לנו כוסות מי ברז (כפי שהמסעדה מחויבת לפי החוק). אני הייתי צריכה להיות אסרטיבית על גבול גסת הרוח כדי לדרוש מהמלצריות סוף סוף להביא לנו מי ברז, וגם אז הביאו לנו לשולחן כוס אחת מלאה לאדם ולא קנקן במקביל להגשת המנה העיקרית, ואז המלצריות נעלמו מהשטח עד סוף הארוחה כך שלא יכולנו לבקש מילוי מחדש.

אותה משתתפת סיפרה לי שיש מילייה חברתי שבו בהחלט מקובל להזמין מים מינרליים (או כל סוג אחר של שתיה קלה) במקום לבקש מי ברז. וכנראה שמדובר על מילייה שגם יכול להרשות לעצמו לשלם חשבון שבו השף יכול לפנק את השולחן כדי לחדד את החוויה בלי להתחשב במחיר, בין אם בשליחה של מנה או שתיים נוספות ובין אם בתכנון מלא של התפריט בהתחשבות בטעם האישי של הסועדים אבל בלי לחשוב על העלות.

אבל בישראל אין מספיק קהל ששייך למילייה שכזה, ולא פעם יהיו אנשים שיחסכו כמה חודשים כדי לאכול ארוחה במסעדה יוקרתית יותר – ועבורם תוספת של כמה מאות ש״ח לחשבון בגלל ״פינוקים״ היא מכה קשה מאוד לארנק.

לכן אולי יש צורך שמסעדנים יכבדו את הסועדים ויימנעו מללחוץ על האורחים לרכוש מוצרים נוספים או להוסיף מנות שלא הוזמנו לחשבון, אלא לשאול מראש האם האורחים מעוניינים בכך.