התיירת המקרית

הגיע הזמן לכתוב על מלכודת התיירים הגדולה ביותר של ברצלונה: האדריכל אנטוני גאודי.

גאודי המציא סגנון אדריכלי ייחודי בשם ״מודרניסטה״ שלקח זמן להכיר בגדולתו. בעיר ישנם כמה בתים שגאודי עיצב, את קתדרלת סגרדה פמיליה – ואת פארק גוואי (בספרדית כששתי L מופיעות ברצף מבטאים אותן כאות Y, פרט שמי שכתב את הערך בוויקיפדיה בעברית לא מודע לו כנראה).

הסגנון של גאודי בהחלט ייחודי ומעניין – אבל אני מכנה את היצירות שלו כ״מלכודת תיירים״ בגלל העלות המאוד גבוהה לכניסה לכל אחד מהם. גגם עם המחירים הגבוהים מאוד, לכל אתר ישנו תור ארוך – וצריך להזמין כרטיסים מראש כי לעולם לא יהיה כרטיס זמין לאותו היום.

בפארק עצמו יש איזורים די גדולים שהגישה אליהם היא חינמית – ואיזור מאוד מסוים עם הרבה פסלים ושאר מיצגים ארכיטקטונים שהכניסה אליהם היא בתשלום (ובהזמנה מראש). ניתן גם להוסיף סיור מודרך באיזור שהוא מאוד מעניין ותורם (הסיור באנגלית ברמה גבוהה מאוד), שאחריו אפשר להשאר באיזור הסגור כמה שרוצים ולהסתובב בו באופן חופשי.הפארק נמצא על גבעה שממנה יש תצפית יפה גם מהאיזורים החינמיים על פני העיר כולה – וניתן לראות מהפארק את החופים של העיר לים התיכון.

בעיר עצמה יש כמה בניינים שבנה גאודי שאליהם אפשר להכנס כדי להתרשם מהם – אבל למרות הסקרנות שלי לגביהם, עלות כרטיס כניסה אליהם היה גבוה מידי לטעמי והעדפתי לוותר.

זה הנושא של השביט החם השבוע.

קודם כל, בואו נדבר מיהן אוצם ישראלים. כי ״הישראלים״ זה לא רק האנשים שיוצאים להפגנות או כותבים נגד הרפורמה המשפטית בפייסבוק – אלא גם אנשים שבעצם רוצים אותה, כי הם מרגישים לא מיוצגים במערכת המשפט, ושהיא לא פועלת לפי עקרונות שחשובים להם.

והעקרונות שחשובים להם הם כאלו ששונים מהותית מאלו של המפגינים. והם מרגישים שכמי שניצחו בבחירות – זכותם לבטא את הערכים האלו דרך חקיקה, גם אם השמאל (כלומר הצד המפסיד) לא מסכים לכך. מבחינתם זה ראוי במיוחד כי לא פעם בעיניהם השמאל גם ביצע מעשים כאלו בעבר, כמו למשל פינוי יישובים בשטחים או ההתנתקות שמבחינתם היו מעשים לא ראויים. הם לכן שואלים ובצדק מדוע עכשיו כשהם בשלטון – אין להם את הזכות לקבוע מדיניות כראות עיניהם גם אם המפסידים לא אוהבים אותה.

השאלה פה היא מה הגבול בין בחירות לגיטימיות שתלויות בתפיסת עולם כזו או אחרת (גם אם אנחנו לא אוהבים אותה) לבין בחירה ששפוגעת במאזן בין הרוב למיעוט.

ובעיני קשה לענות על השאלה הזו כי לכולנו קל הרבה יותר להצדיק רמיסה מסוימת של אנשים אחרים עם דעות שונות משלנו למען מה שאנחנו רואים בתור אמת או צדק – מאשר לאפשר לאחרים לפעול בצורה מקבילה נגד ערכים או דעות שאנחנו מקדשים.

ואני מרגישה שחלק גדול מהמחאה של השמאל היא בעצם כעס על זה שערכים שונים מאלו שלהם מקבלים פתאום התייחסות – לא פעם כי הם עצמם הזניחו התייחסות לאזרחים אחרים וצרכים שלהם בהרבה מאוד תחומים. זו יכולה להיות הזדמנות נהדרת ללמוד על סובלנות לאחר, אבל יש לי תחושה שזה לא הולך לקרות.

כשקרן עצמה מדברת על התוכנית, היא מגדירה את המתמודדים בתוכנית כ״מכורים לאוכל״ ואת התהליך שהתוכנית ניסתה ליצור כהחלפה של ההתמכרות לאוכל בהתמכרות לספורט. יש בזה משהו בכמה מובנים: מי שמעולם לא עשה ספורט בהחלט ירגיש טוב לגבי השיפור במצבו הגופני כשהוא מתחיל להתאמן בצורה מסודרת, ולא פעם ה״מכורים לספורט״ גם יתאימו את התזונה לתמיכה בספורט שהיא גם תזונה שתומכת בהרזיה, בין השאר כי הם ישאפו להתקדם בספורט כמשהו בריא.

בקטע הבא, יש לנו דוגמא מושלמת לאמירה של קרן ועל כך שספורט תומך באורח חיים בריא. מופיע בו ערן גלסנר מהעונה הרביעית, אחיה של הזוכה קרן גלסנר. הוא נשאר רזה ומתמודד בספורט אתגרי, ורואה באוכל בריא של דג ואורז כאוכל מענג. ערן באמת מאוד רזה ונראה מאוד ספורטיבי וכמי שמעולם לא היה שמן למרות שהוא טוען שהוא עדיין רואה את עצמו ככזה.

ערן התחיל את התחרות במשקל של קצת יותר מ 150 ק״ג, ירד 60 ק״ג בתוכנית – והוא מספר ששבוע אחרי סיום התוכנית הוא כבר נרשם לקורס מאמני כושר כדי לשמור על ההישג (וכנראה גם על הכושר שלו עצמו) – בניגוד לאבי שרק חשב על מה הוא יאכל אחרי הגמר הגדול.

העובדה שערן שמר על המשקל אחרי התחרות מחזק את התיאוריה של קרן, אבל מעלה את השאלה האם הדרך היחידה לשמור על המשקל אחרי ״לרדת בגדול״ היא בעצם להפןוך את העיסוק בספורט ותזונה למקצוע וגם אובססיה? כי נראה שזו הדרך היחידה לשמור על רמת הפעילות הגופנית המאוד גבוהה שנדרשת כדי לשמור על המשקל אחרי התחרות.

בדיעבד ערן מעביר ביקורת על מה שנעשה בתוכנית בכמה נקודות במהלך הראיון מולו. למשל כבר בתחילת הראיון הוא אומר שכמות הספורט שנעשתה על ידי המתחרים (גם העובדה שהם התאמנו במשך שעות שעות רבות בכל יום וגם הגיעו מהר מאוד לעבודה בדופק גבוה מאוד, משהו שדורש להכנס לכושר בהדרגה) היא מטורפת, במיוחד לאור מצבם הפיזי של המתאמנים כאנשים שמנים שלא התאמנו בעבר.

מיד לאחר מכן רואים את המתמודדים בתחילת הוכנית לבושים בביגוד המינימלי שכבר כתבתי עליו קודם כמעין ״צעדת בושה״ Walk of Shame כדי להראות אותם לפני. ערן מתנגד גם לצעדה הזו כמשהו משפיל ומספר כמה היא היתה באמת קשה למתמודדים ובמיוחד למתמודדות שלרוב לא היו מציגות כך את הגוף שלהן (שלפי ערן חלקן אפילו בכו בגלל הדרישה), אבל ההפקה התעקשה על זה.

---

אבל מעבר לשיימינג – קרן מדברת על דרישה מצד התוכנית לרדת המון במשקל – לא רק בסכום הכולל של הירידה אלא גם בכל שבוע. היא מספרת שירידה של קילו במשקל בשבוע (שהיא ירידה יפה בכל מסגרת אחרת) כבר לא מספיקה בהפקה שרוצה מספרים הרבה יותר ״גבוהים״ כדי להיות יותר מרשימה. אבל קרן מספרת שהדרישה הזו שכיום היא מבינה שהיא מוגזמת גרמה לה לתסביכים סביב שקילות אחרי התוכנית בגלל התסביכים שהדרישה הזו יצרה אצלה. ואני שואלת את עצמי עד כמה החשש הזה משקילות תרם להשמנה שלה בכך שהיא פחדה להשקל וכך היא לא היתה מודעת לגודל העליה מחדש שלה?

ערן מדבר על עליה דומה של לא מעט מתמודדים ומרזים אחרים, כנראה מניסיונו בתוכנית. הוא אומר שעצם העליה במשקל של המתמודדים בתוכנית אחרי שהיא הסתיימה גורמת לבושה עוד הרבה לפני שהעליה במשקל נראית לעין, ואז אנשים אוכלים מתוך בושה על הבעיות ומחמירים אותן ועולים עוד ועוד במשקל. בעצם מעניין לראות שהביקורת הכי גדולה שעולה על התוכנית מגיעה בכתבה ממי שבעצם הצליח להשאר רזה אחריה.

---

הסצנה הבאה מראה את קרן ואבי במסעדה. אבי בוחר להזמין פסטה ברוטב שמנת שמכינים איכשהו בתוך גלגל פרמזן, ובסטייק. קרן מבקשת לאכול קצת מהמנות שלו (כנראה כי כמנותחת קיצור קיבה היא לא יכולה לאכול מנה שלמה בעצמה אלא רק לטעום) ומציעה שהם אולי יזמינו סלט, אבל אבי מסרב לאכול את ״האוכל של האוכל שלי״.

במהלך הארוחה הם מספרים על החיים של ״אחרי התוכנית״ ועל העליה במשקל שקרתה להם. הם מספרים למשל שכל אחד מהם עלה עשרה ק״ג בחודש של ירח הדבש שלהם, ושבתוך חצי שנה בערך הם העלו מחדש את מה שהם רזו בשלושה חודשים בחווה. אני מניחה שגם אחרי אותה חצי שנה הם התקשו לשמור על משקל יציב.

אבל הם גם מספרים שהמחיר של הפרסום שלהם כיורדים בגדול הוא שאנשים מעירים להם בגדול. אבי מספר אפילו על מישהו שניגש אליו והרים לו פיזית את החולצה כדי לראות כמה אבי השמין.

אסי מספר שניגשו אלין במסעדה מישהו שהוא לא מכיר ומעיר לו שהוא הורס את ההישג עם בצקים ושאר מאכלים ״אסורים״ – ושבשלב מסוים כבר התחיל להיות לו לא נעים לאכול בחוץ. אבי מספר בהמשך על חוויה דומה שלו שבה הוא קונה לעצמו שתי מנות שווארמה, אבל מבקש אחת מהן בלי בצל כי כביכול החבר שלו הוא קונה את השווארמה לא אוהב בצל, אבל בעצם הסיפור נועל לאפשר לו לקנות שתי מנות לעצמו בלי להרגיש בושה.

ערן מספר שהוא קנה מילקי בסופר לילדים ומישהי העירה לו על זה כי ״חבל אחרי כל העבודה הקשה״.

קרן בהחלט מדברת על זה שאנשים מרגישים יותר מידי בנוח להעיר לה האם מה שהיא אוכלת נכון או לא נכון. היא ואבי מסבירים ששמנים הם המומחים הכי גדולים שיש בדיאטה, אבל קרן מסבירה שעבורה הידע לא מספיק, כי לא מגיעים למשקל של 190 ק״ג מ״מקום של פריכיות״.

מצד אחד היחס הזה של ההתערבות הציבורית במה שהיורדים בגדול לשעבר אוכלים מעיד על היחס החברתי כלפי דיאטה כמשהו שהוא מאוד מגביל ומכיל בעיקר איסורים (ועצם האמירה של קרן על הפריכיות מראה שהיא בעצם גם בעלת גישה דומה). העניין הוא שעבור הרבה אנשים בתהליך הרזיה, לא פעם מותר לאכול משהו שהוא כביכול משמין ולא בריא, בין אם זה מילקי או ״בצק״. אכילה בריאה (אפילו כזו שמשמשת להרזיה) נמדדת לא באכילה של משהו בודד אלא באיך אוכלים לאורך זמן.

מצד שני, לא פעם היתה לי הרגשה שאחת המטרות של המשתתפים של ״לרדת בגדול״ בהרזיה הפומבית שלהם היא שהלחץ הציבורי יפעל לטובתם בכל מה שקשור לשמירה על המשקל – ועכשיו הם מגלים שזה בעצם גורם להם למצוקה שהיא חלק משמעותי ממה שתורם לאכילה הלא בריאה שלהם.

אחת התחנות הידועות בברצלונה הוא שוק האוכל לה בוקריה – שמשלב מצד אחד שוק שבו המקומיים יכולים לרכוש מוצרי אוכל בסיסיים כמו ירקות, פירות ודגים או בשר – ומצד שני ניתן לראות גם מנות שבבירור מיועדות לתיירים כמו טאפאס (מנות קטנות של אוכל ספרדי טיפוסי) ובעיקר המון כוסות עם פירות חתוכים או מיצי פירות שמקוררים בהרבה קרח, וממתקי מרציפן (שספרד ידועה בהם) בצורות ״מגניבות״. המוכרים כבר רגילים לתיירים שמצלמים לא מעט בשוק, אבל תהיו נחמדים ואל תפריעו לקונים – ויהיה נחמד גם לקנות שם קצת.

במדריד קיים שוק דומה בשם סן מיגל – ששם יש יותר קטע של מסעדות ומגוון טאפאס ופחות אוכל שאפשר לרכוש כמוצרים בסיסיים שאפשר לבשל בבית. עבורי המקום היה מאוד נוח – בין השאר כי החברה שאצלה לנתי לרוב היתה לוקחת אותי לארוחת בוקר של לחם עם ריבה בבית הקפה ליד הבית שלה, שהיתה ארוחת בוקר ממש לא מספקת מבחינתי (במיוחד כדי לאפשר לי לטייל בלי למות מרעב), והשוק עזר לי להשלים בקלות את הארוחה למשמעותית ומשביעה יותר, שתספיק לי למהלך היום עם ארוחת צהרים קלה וארוחת ערב.

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

כשאני חושבת על זה, אין לי ממש למי לכתוב מכתב כזה. אחרי קצת מחשבה הגעתי למסקנה שיש לזה כנראה שתי סיבות.

הראשונה היא שאני כנראה לא נוטרת טינה ועוברת הלאה בחיים יחסית בקלות. סביר להניח שהיו לי בחיים לא מעט נושאים לא סגורים, אבל בשלב מסוים הבנתי שבחיים צריך לעבור הלאה ואני לא יכולה לכעוס לנצח על המורה לריקודי עם מכיתה ט׳ ששמה אותי בשורה האחורית בכל הריקודים של המופע, ואפילו העיפה אותי בכוונה מאחד הריקודים שהיה בזוגות.

הסיבה השניה שאני מרגישה חוסר נוחות עם ז׳אנר הזה של המכתב שלא כתבתי הוא העובדה שה״צד השני״ לא יכול לענות עליו ולהציג את הצד שלו בכל מה שקרה. ובואו נודה בזה – חוץ מכמה מקרים קיצוניים, לרוב באירועים שקורים לנו בחיים אין מישהו שהוא טוב או רע, אלא המציאות מורכבת יותר ולשני הצדדים יש כנראה חלק בבעיה – אבל גם בחלק מהפגיעה. המצב שבו מישהו לא יכול לספר את הצד שלו ושבו אנחנו שומעים רק צד אחד של הבעיה גורם לי לחוסר נוחות די גדול, כי יש בזה משהו מאוד לא צודק מפורמט שכביכול אמור לתת צדק למישהו.