התיירת המקרית

כחלק מהשיחה שלי ושל אמא שלי בפסח, היא העירה שתי הערות שהעלו אצלי קצת מחשבות. הראשונה היתה שלדעתה יש סיכוי שיש לי הפרעת אכילה (כנראה הפרעת אכילה כפייתית), והשניה היא שהיא לא היתה אמא גרועה, לפחות לא במה שקשור לאכילה שלי.

כשהגעתי הביתה, בדקתי את התסמינים של הפרעת אכילה כפייתית – ויש שם שני תסמינים שלא מתאימים לי: התקפי זלילה, ואכילה בסתר. הבעיה הכי עקרונית שלי בהרזיה היא שאני לא אוכלת המון בבת אחת, אלא יותר נוטה לנשנש – ובשנים האחרונות אני גם לא עושה את זה בסתר.

(הערת ביניים: כן יוצא לי להגיע במצבים מאוד נדירים ל״התקפי״ זלילה – לרוב כתגובה למצבים של מגבלות גדולות מידי, כמו שקרה לי אחרי ניסיון ההרזיה הזה שכתבתי עליו בעבר, אבל זה לא משהו שמאפיין את האכילה שלי באופן שוטף)

---

בעצם האדם העיקרי שחושב שאני סובלת מהתקפי זלילה – היא אמא שלי. היא עצמה התחילה את ניסיונות ההרזיה שלה בתקופה שבה דיאטות כסאח שהיו דלות מאוד בקלוריות היו נפוצות, והגישה שפשוט ״צריך לאכול פחות״ ואפילו לסבול מרעב כדי לרזות השתרשה אצלה אפילו אחרי שהיא כביכול הבינה שדיאטות כסאח לא בריאות לאף אחד (כולל לה) והיא פועלת לפי תפריטים של דיאטנית או תפריטים דומים כמו אלו שהיו מחלקים לנו בשומרי משקל.

היא מעולם לא דאגה מרמת התיאבון שלי כשהייתי ילדה רזה, אבל התחילה ללחוץ עלי לאכול פחות כשהתחלתי להתמלא בתור נערה, ופשוט סירבה להאמין לי שאני באמת רעבה. עד היום למשל אם אני מספרת לה שאני חולה – היא מיד מתחילה לספר לי איזה ככיף זה שאני בטח איבדתי את התיאבון ואני לא ארצה לאכול, והיא מסרבת להאמין לי שאני מסוגלת להיות רעבה גם כשאני מצוננת למשל.

אחת הדוגמאות הבולטות שעולה לי בזכרון היתה פעם כשהיא לא רצתה לבשל והחליטה להזמין פיצה משפחתית לכל המשפחה – כלומר זוג הורים ושלושה ילדים. מכיוון שהיו בפיצה כזו משונה משולשים – אמא שלי החליטה שאבא שלי, אחי ואחותי יוכלו לאכול שני משולשים כל אחד, אבל אני והיא נאכל משולש אחד כל אחת. אני כמובן התנגדתי לזה כי ידעתי שלא אשבע ממשולש אחד של פיצה עד ארוחת הערב.

חשוב לי לציין שלפני כמה שנים יצא לי לעבוד עם דיאטנית שעבדה גם עם מנותחי קיצור קיבה, והנושא הזה של כמה אני אוכלת עלה מולה. היא אמנם הודתה שאני לא ״אוכלת כמו ציפור״, אבל סיפרה לי שהאכילה שלי סבירה כי אני מסוגלת לשבוע מארוחה ״סטנדרטית״ של כמות פחמימות וחלבונים (וקצת שומן), גם אם מוסיפה לה סלט גדול כדי לשבוע. היא סיפה לי שמטופלים שלה שסובלים מבעיה לא יוכלו להסתפק למשל בשתי פרוסות לחם כמוני אלא בחמש או שש, גם אחרי שהם מוסיפים לארוחה שלהם סלט.

---

אני לא זוכרת איך הסתדרנו בסוף עם הפיצה, אבל בדיעבד כמבוגרת – אני יודעת שמצבים כאלו בהחלט יכולים להיות פתירים, למשל בכך שבנוסף למשולש הפיצה אמא שלי היתה דואגת להכין סלט שאוכל לאכול ולשבוע. אבל את הדברים האלו למדתי כמבוגרת שפנתה לשיטות הרזיה בריאות יותר כמו למשל שומרי משקל או דיאטניות.

הבעיה היא שההתנהלות של אמא שלי גרמה לכך שבתור נערה פשוט סירבתי לנסות לרזות, כי לא הייתי מוכנה להיות רעבה כל הזמן. ואולי במובן מסוים זה היה לטובה – כי לא פעם התנהלות מגבילה כזו יכולה בקלות להוביל מניסיון פשוט לרדת במשקל להפרעות אכילה כמו אנורקסיה או בולימיה. זה נושא שלמשל עלה בסרט ״האמת לגבי מידה אפס״ שעליו כתבתי כאן וכאן: לואיז שמנסה בסרט לרזות מהר למידה אפס עושה זאת בצורה של דיאטה מאוד מגבילה, ואפילו אחרי ארבעה שבועות של דיאטה מוגבלת היא סיפרה שהיא מפתחת יחס גרוע לאכילה ומתחילה ממש לפחד מאוכל אחרי שהיא הגבילה אותו בצורה כזו קיצונית.

כמובן שהכוונה של אמא שלי לא היתה שאפתח אנורקסיה – ממש כפי שהיא לא התכוונה שאעשה לה ״דווקא״ ולא רק שלא ארזה אלא אשמין עם השנים. ואני גם חושבת שהכוונות שלה היו טובות והיא עשתה את מה שהיא הבינה כדרך הכי טובה לעזור לי. אבל לאורך זמן ההתנהגות שלה לא רק שלא עזרה לי לרזות, אלא רק החריפה את הבעיה, והיא לא הפסיקה (ובהרבה מובנים עדיין לא מפסיקה) להתנהל כך גם כיום.

אני אישית הצלחתי להתחיל לרזות כשהצלחתי להתנתק מההתנהלות הזו של אמא שלי (בין השאר גם בעזרת התרחקות פיזית לרילוקיישן של כמה שנים) – וגם בגלל שכשהצטרפתי לשומרי משקל גיליתי שהרזיה לא כרוכה בהרעבה עצמית אלא בעיקר בלאכול בצורה חכמה יותר. וב״חכמה יותר״ הכוונה היא למשל בכך ששמים פחות שמן במה שמבשלים (או משתמשים בספריי שמן), או להוסיף ירקות לארוחה, או לאכול יותר חלבונים ופחות פחמימות. יכול להיות שבגלל שהמשקל ההתחלתי שלי היה יחסית גבוה זה לא היה כל כך קשה כי קיבלתי תקציב יחסית גדול של ״נקודות״ (כלומר קלוריות) ולכן יכולתי לשלב בתפריט שלי לא מעט אוכל (במיוחד אם אכלתי בצורה חכמה), וגם לא פעם היתה לי גמישות לאכול גם אוכל שהוא לא דל קלוריות בכמות סבירה מידי פעם.

---

בסופו של דבר, הכוונות של אמא שלי היו טובות, והיא לא התכוונה לגרום לי שום נזק, אבל לצערי לאורך זמן הוא נגרם. ה״דווקא״ שעשיתי לה אולי הציל אותי במובנים מסוימים מהפרעות אכילה רציניות כמו אנורקסיה או בולימיה, אבל גם הוביל אותי למצב שבו לא ממש למדתי הרגלים בריאים ונצמדתי להרגלים גרועים לאורך לא מעט שנים.

השאלה מה הגבול של ההשפעה של אמא שלי ושל הסביבה על הרגלי האכילה שלי, לבין מה הנטיה הטבעית שלי לגבי אכילה – לבין הבחירות שאני עושה. עד כמה למשל הייתי נמנעת מהשמנה אם אמא שלי לא היתה לוחצת עלי לרזות רק בעזרת ״לאכול פחות״, אלא לוקחת אותי לדיאטנית בזמן שמתאים לי והייתי מקבלת תפריט בריא? או שאולי אני הייתי צריכה להתבגר מספיק כדי לבחור בעצמי לאכול בצורה בריאה?

אני זוכרת את עצמי בתור ילדה צעירה אוכלת עוגיות בלי הגבלה, או מוסיפה המון מרגרינה לתפוחי אדמה או לפרוסות הלחם שהיינו אוכלים לארוחות, או מוסיפה המון סוכר לתה שהייתי שותה בבוקר או לקורנספלקס שהייתי אוכלת – ואני בטוחה שהיו לי המון הרגלים גרועים אחרים שאני לא זוכרת.

אבל לאף אחד לא היה אכפת מההרגלים האלו – עד שלא התחלתי להשמין. כנראה שיש משהו בטענה שדווקא המגבלות על האכילה גורמות לאוכל ה״אסור״ להיות מושך יותר, אבל הוא היה מאוד מושך מלכתחילה גם בלי זה.

ואולי אין ממש טיפול למשיכה הזו לאוכל, מלבד אולי תקופות זמניות שבהן אני (או בעצם כל אדם שמן אחר) מסוגלת להתמודד איתה בצורה יותר טובה. ואני לא בטוחה עד כמה טיפול (בין אם טיפול פסיכולוגי או איפול בקואצ׳ינג) יכול באמת לעזור בנושא, למרות האמונה של אמא שלי שטיפול פסיכולוגי הוא מעין פתרון פלא לכל בעיה.

לינק לפרק, שהכותרת שלו היא ״בלתי ניתנת לעצירה״.

אנחנו חוזרים לרות צדוק הכלבנית, שמדברת על הגירושים שלה, ומדברת על כך שהחברות הכי טובות שלה הן הפחמימות והסוכרים – ואז מדברת על אכילה מאוד לא יציבה של מצד אחד לא לאכול, ומצד שני להגזים באכילה, במקביל להתקפי חרדה שיש לה במקביל ללידה והגדילה של הבת שלה.

לכן רות מקשרת את המשקל שלה לתהליכי חוסר יציבות בחיים שלה.

---

מיד בתחילת הפרק אנחנו חוזרים לעירית דגני, עם ירידה של 50 ק״ג תשעה חודשים אחרי הניתוח, רזה יותר ועם ליפסטיק ומשקפי שמש יפות – אבל גם עדיין לבושה בבגדים שחורים ורפויים, ועדיין לא ממש מטופחת.ֿ

היא חוזרת לסטודיו שבו היא הצטלמה לפני הניתוח כדי להצלם ל״אחרי״ – ואת הדקות לפני סשן הצילום היא מנצלת את הזמן כדי לעבור על תמונות ה״לפני״ שלה ומזדעזעת מהן, לא מבינה איך היא ״נתנה לעצמה״ להגיע למצב כזה, וטוענת שהיא נראית ״כמו אמא של עצמי״.

אבל עוד לפני הסשן והמעבר על התמונות – עירית מבקשת ללכת לעשן. אי אפשר לדעת האם העישון הוא הרגל ישן או חדש של עירית (למרות שלא מראים אותה מעשנת לפני כן בשני הפרקים הקודמים) – אבל העישון מעלה שתי שאלות.

הראשונה היא עד כמה העישון משמש את עירית כתחליף מענג לאוכל – ומעבר לזה, גם משהו שמגביר לה קצת את חילוף החומרים ומדכא לה את התיאבון (שאלו השפעות הלוואי של הניקוטין). אני לא יודעת מה העניין עם עירית, אבל יש לא מעט מקרים שבהם העישון בהחלט משמש כתחליף לאלו ש״נגמלו״ מאכילה.

אבל הנקודה השניה היא שעישון הוא משהו מאוד לא בריא – ומוזר שמי שהתנתחה לא רק כדי להראות טוב אלא גם מחששות בריאותיים שנבעו מההשמנה שלה פונה לעישון או לפחות לא נגמלת ממנו כי הרי גם עישון זה משהו מאוד לא בריא. אני לא חושבת שאפשר או אפילו ראוי להשוות האם עישון או השמנה יותר גרועים מבחינה בריאותית, אבל יש פה בהחלט נקודה למחשבה על כך שעישון לא נחשב גרוע כמו השמנה מבחינת הסטיגמות החברתיות שהיא מעוררת למרות הנזק הבריאותי שהוא גורם.

אנחנו פוגשים שוב את עירית בהמשך הפרק, נראה כמה חודשים אחר כך, כשנראה שהיא רזתה שוב – והפעם בחולצה שהיא לא שחורה. היא רוצה לערוך תערוכה של קומיקסים שהיא ציירה על התהליך שלה, כנראה כדרך להתמודד עם השינוי שהיא עברה.

בהמשך הפרק היא חוזרת שוב, שנה וחודשיים אחרי הניתוח, 61 ק״ג פחות. היא מספרת שהיא עברה תהליך פסיכולוגי ארוך, ושמבחינתה הוא היה משמעותי מאוד בתהליך – ממש כמו הניתוח עצמו. כמובן שהאמירה הזו מעלה אוטומאטית את השאלה האם טיפול פסיכולוגי יכול היה לעזור לעירית ללא הניתוח? או שאולי השילוב בין הניתוח לטיפול הפסיכולוגי הוא מה שעזר לה?

מעבר לכך, טיפול פסיכולוגי הוא עניין מורכב. לא פעם לוקח זמן למצוא את אשת או איש המקצוע שיש לנו כימיה טובה איתם מספיק כדי לעבור את התהליך, ושמבינים בנושא הרזיה בלי לבוא עם קלישאות או הצעות לא רלוונטיות ולא בריאות. לכן זה מעלה את השאלה איך לתזמן את שני התהליכים (ההרזיה והטיפול) כדי להפוך את התהליך לכמה שיותר יעיל וקל.

נקודה מעניינת שעירית מעלה היא שהיא מרגישה יותר אסתטית. היא אמנם מתלבשת יותר יפה, אבל עדיין יש תחושה שהיא מצמידה חלק מאוד משמעותי מהאסתטיקה המוגברת רק לעצם הרזון ולא לטיפוח כללי.

אבל עירית עצמה מודה שבעצם ההרזיה לא בהכרח פותרת בעיות – ולמשל מספרת שהתחילו איתה הרבה יותר כשמנה. מצד שני, היא מרגישה שבמובן מסוים היא איבדה את הזהות שלה ומרגישה שפעם ראשונה מאז גיל 14 – אין לה ייצוג בפני עצמה בדמות קומיקס משלה.

עולה פה שאלה מעניינת גם בהקשר של הניתוח, שמביא איתו לרוב הרזיה שהיא מהירה משמעותית מזו של דיאטה ללא ניתוח. האם ייתכן ההרזיה המאוד מהירה הזו מהווה מין קושי פסיכולוגי להתרגל לדמות (ולגוף) החדשים?

---

אנחנו נפגשים עם עירית בפעם האחרונה לקראת סוף הפרק, שנה ושמונה חודשים אחרי הניתוח ושבעים ק״ג פחות. הפעם עיירת סוף סוף נראית הרבה יותר מטופחת באופן כללי, כולל תסרוקת שנראית מסודרת.

לעירית חשוב להסביר שהיא ״הורידה מעצמה בן אדם״ לא רק פיזית, אלא גם נפשית ואפילו ברמה היומיומית היא בעצם בן אדם אחר. היא למשל מספרת על הישג מקצועי שלה שבו היא עובדת בעיתון בתור עורכת גרפית של העמודים, אבל קיבלה פתאום בגלל הבטחון העצמי שלה הזדמנות גם לצייר איורים לעיתון.

ושוב עולה השאלה עד כמה עירית היתה צריכה לרזות כדי להגיע לרגע הזה? האם לא היו מתייחסים לעירית ברצינות כמאיירת בתור אישה שמנה, או שאולי החשש שלה לזה שאולי לא היו לוקחים אותה ברצינות כאישה שמנה היה מונע ממנה להציע את עצמה מלכתחילה?

ולעירית יש אמירה מאוד מעניינת: היא מודה לאל ולמנתח שלה על כך שכבר אין לה את האפשרות להתמודד עם דברים בכך שהיא ״תרוקן את המקרר מכל תוכנו״. אבל זו אמירה לא מדוייקת: ישנם מנותחים שעם הזמן מצליחים להרחיב את הקיבה שלהם גם אחרי ניתוח, ומגיעים לצערם הרב למקום שבו הם שוב מסוגלים לרוקן את המקרר. הניתוח יכול לעזור במניעה זמנית של היכולת לאכול הרבה גם עבור מי שהרגיל את הגוף שלו לאכול כך, אבל מי שלא עובד על עצמו כדי למנוע התקפי אכילה גם צמד ה״ראש״ יחזור להתנהלות הזו גם אחרי ניתוח.

עירית מנסה להסביר את השינוי באופן מעמיק יותר בכך שהיא מדברת על שינוי תפיסה שבה היא לא רוצה להרוס יותר – גם את הגוף והמראה שלה בעזרת אכילה וגם במצב שבו היא ״פותחת את הלוע״ על כל מיני אנשים, והתוצאה של ״פתיחת הלוע״ פגעה בה. היא כביכול רואה בחיים שלה כשמנה עונש שהיא נאלצה לסבול על ״פשע״ לא ידוע שהיא ביצעה, אבל עכשיו מגיע לה משהו טוב יותר.

התמונה האחרונה של עירית שרואים בפרק היא של אישה רזה ומטופחת עומדת במרפסת של המשרד שלה בעבודה – ומעשנת כמין דמות מגניבה כזו.

---

נעמה דיסייני שמנסה לרזות בכל שיטה אפשרית גם חוזרת, ואומרת שהיא מקפידה לפעמים יותר ולפעמים פחות, ושאצל כולן יש תקופות פחות טובות או יותר טובות. אבל כמי שהתפטרה מהעבדה כדי להתרכז בהרזיה] נשמע שהיא מאוד לא מפוקסת וכל פעם מנסה שיטה חדשה במקום להתמקד בשיטה אחת לאורך זמן.

היא אומרת שבניגוד לרבות אחרות, לה לא היה נעים עם ההרזיה ולא נעים עם היחס שאנשים בוחנים רותה ואת הגוף שלה, גם אם היחס בא בצורה של מחמאות. ובאמת נשים רבות מרגישות כך, גם אם החברה תופסת את ההרזיה בתור משהו טוב שהן עשו עבור עצמן – כי זה מרגיש כאילו הן נשפטות על המראה החיצוני שלהן ולא על האופי או המהות הפנימית שלהן שהיא (לפחות תיאורטית) אמורה להיות חשובה יותר.

---

הקטע הבא הוא של המעצבת צילה מיכאלי בשיחה עם כמה חברות שממנות שלה, וזה קטע שלי אישית קשה איתו – כי הדיון של צילה עם החברות שלה נשמע לי בעייתי.

קודם כל הן מתארות גברים שנמשכים לנשים שמנות כאלו סוטים – ממש כמו אלו שיש להם משיכה לכפות רגליים או לקשירות. הבעיה היא שבעצם ככל עוד מערכת היחסים מתאימה לבני הזוג ולא גולשת למשהו שהוא לא חוקי (למשל פדופיליה או אונס זה משהו לא חוקי), מה בדיוק ״סוטה״ בזה?

הדבר היחידי שיכול להיות בעייתי הוא מצב שבו מישהו נמשך לאישה שמנה רק בגלל שהוא חושב שהוא יוכל לנצל אותה כי היא בעצם מוחלשת ותתקשה למצוא בן זוג אחר, ואז הוא יוכל לדרוש ממנה גם דברים שלא נעימים לה כי אחרת לא יהיה לה בן זוג או מי לבלות / לשכב איתו. גברים כאלו בהחלט קיימים, אבל לא כל גבר שנמשך לאישה שמנה הוא בהכרח כזה.

אולי הגבול שצילה והחברות שלה מדברות עליו קשור לזה שיש גברים שנמשכים לשמנות בלבד, לבין כאלו שנמשכים לכל מבני הגוף ומסתכלים יותר על האישה שמולן ולא רק על המשקל שלה. זה משהו שלי אישית נשמע שקצת מותח את גבולות הסביר כי למיטב הבנתי גברים מאוד נמשכים קודם כל למראה החיצוני של האישה מולם, ולרוב בטווח די מצומצם של פרמטרים שהמשקל הוא בהחלט אחד מהם (למרות שכמובן עם הזמן הם גם מתאהבים על סמך תכונות אופי ולא רק מראה חיצוני). ומה הסיכוי שדבר שנמשך לנשים רזות יימשך פתאום למישהי שמנה מאוד כמו צילה?

אבל לצילה ולחברות שלה יש הסבר: צילה מיוחדת כי היא מאוד מטופחת – לעומת השמנות שצילה והחברות מכנות ״רגילות״, שהן בעצם ״המוזנחות״.

וכשרואים במקביל לצילה את עירית דגני למשל, ההשוואה מאוד ברורה. עירית לא פעם נראית ללא איפור, עם שיניים עקומות, ביגוד שחור ורפוי, ושיער דליל ושמנוני שנראה שלא נחפף או סורק בהרבה זמן. העדות היחידה לטיפוח של עירית הוא הציפורניים שלה שתמיד צבועות וארוכות.

אבל למרות שההבדל בהחלט קיים – צילה והחברות שלה גם פה נשמעות מאוד שיפוטיות כלפי אותן נשים שמנות שלא מטפחות את עצמן כמוה, וזו נקודה שמרגישה מאוד לא נעימה ואולי אפילו שמנופובית – כלומר מלאה בדעות קדומות נגד נשים שמנות. העסק של צילה אמנם נסגר, אבל אני מניחה שחלק מהרצון שלה להופיע בתוכנית הזו לפני כמה שנים נבע מכך שהיא רצתה חשיפה לעסק שלה, ובעצם העלבת חלק מקהל היעד כנראה לא ממש תואם לרצון הזה.

את הרשומה הבאה כתב חי שטיינבוים, חולה סרטן שהלך מאז לעולמו. הוא סבל מסרטן דם מסוג ״מיאלומה נפוצה״, ובין ההתקף הראשון והשני של המחלה הוא ובת זוגו החליטו לעבור לאורח חיים בריא שכלל אכילה של אוכל אורגני והמנעות מ״רעלים״ – ובעצם כל דבר שהוא לא ירקות, פירות, אגוזים, נבטוטים, וקטניות (ואולי קצת דגנים) – הוא ״רעל״ על פי הגישה הזו.

בימינו יש לא מעט גישות של מה זו ״אכילה בריאה״ – החל מגישה שאומרת שרק בשרים וגבינות שמנים, ביצים (כולל החלמון), ואולי קצת שומנים מהחי הם בריאים – וכלה בגישה שרק אוכל טבעוני ואורגני (ולא פעם גם לא מבושל) הוא היחידי שבריא, וכל מאכל מהחי הוא רעל. לא פעם מאחורי כל גישה יש ״מומחים מטעם עצמם״ – החל ממי שלמד רפואה משלימה בפאזה כזו או אחרת, וכלה במי שרזה או בנה שרירים ומסיק מהתהליך שלו על כל שאר האנושות. יש מעט מאוד דיאטניות מורשות שעוסקות ב״טרנדים״ כאלו.

אבל אני חושבת שהנושא הזה של ״רעילות״ של אוכל הוא נושא הרבה יותר מורכב מאשר להגיד באופן חותך שמשהו הוא ״רעיל״ או ״בריא״, לפחות ברוב המכריע של המקרים. חשוב לציין פה שאני לא כותבת על הפן המוסרי של אכילת מוצרים מן החי לעומת מוצרים מן הצומח, אלא רק על הפן התזונתי.

קחו לדוגמא בשר, שלפי הטור של חי הוא ״רעל״, ואכן יש בהם שומן רווי וכולסטרול שתורם למחלות לב (ובימינו בגידול תעשייתי גם תוספים אחרים כמו הורמונים או אנטיביוטיקה). אבל מצד שני הוא מכיל הרבה מאוד חלבון, ומסתבר שעבור רוב האנשים הרבה יותר קל לספוג מינרלים כמו ברזל או אבץ ממקורות מהחי מאשר מהצומח (שלא לדבר על העובדה שויטמין בי 12 נמצא רק במזון מהחי, ומי שלא אוכל ממנו צרי לקחת תוסף באופן קבוע). כנ״ל לגבי מוצרי חלב (שהם מזון שיועצים בתחום הרפואה המשלימה משום מה אוהבים לשנוא) – שלצד אותן בעיות שיש לבשר יש גם בהם לא מעט חלבוןֿ, וגם סידן וויטמין די שנקלטים הרבה יותר בקלות מאשר ממקורות מהצומח.

מצד שני, קחו פירות שנחשבים בשיטות רבות למשהו מאוד בריא – אבל מסתבר שעבור אנשים מסוימים בסוכר בפירות (שנקרא פרוקטוז – ונגיע אליו עוד מעט) גורם לעליה של מה שמכונה ״טריגליצרידים״ או שומנים בדם, ולי למשל מומלץ לא לאכול יותר ממנה או שתיים של פרי ביום כדי למנוע את זה.

אז בעצם יהיה קשה למצוא מאכלים שהם ״טובים״ או ״רעים״ באופן מוחלט – חוץ מאולי ירקות שנחשבים ברובם בריאים (וגם יש מי שרואה בהם מוצרים עם יותר מידי פחמימות לפעמים) – ומוצרים סופר מעובדים שנחשבים למאוד לא בריאים.

מהם בעצם מוצרים סופר מעובדים? קחו לדוגמא מרגרינה – מדובר על מוצר שמכיל שומנים צמחיים שעברו ״טיפול״ כדי להקשות אותם. בעבר היא נחשבה לתחליף מאוד בריא לחמאה שמכילה שומנים מהחי שנחשבים לא בריאים, אבל מחקרים מאוחרים יותר הראו שהתהליך שגורם לשמנים מהצומח שהם נוזליים ברובם להפוך לגוש מוצק של מרגרינה הופך אותם להרבה פחות בריאים אפילו מאשר השומנים הלא בריאים שיש בחמאה…

כנ״ל לגבי הפרוקטוז שהזכרתי קודם – כפי שנאמר בכתבה הזו, מדובר על סוכר זול ומתוק במיוחד, שיש מי שאפילו חושב שיש לו יתרונות בריאותיים מסויימים כי הוא לא מתעכל לחלוטין כמו סוכר ״רגיל״ (ולכן למשל טוב לסוכרתיים או להרזיה), אבל בעצם מזיק בכמויות גדולות – והנזקים הבריאותיים שלו מפורטים בצורה רצינית יותר בכתבה הזו (החל מנזקים חמורים לכבד, דרך סכרת, וכלה בהשמנת יתר).

לכן ברור לנו שעיבוד יתר של המזון הוא לא בריא, ושלכל אחד מאיתנו יש כנראה מוצרים שאליהם הוא רגיש יותר או פחות. אבל אז בעצם עולה השאלה מה הוא בדיוק הגבול בין מעובד יותר מידי למעובד בצורה סבירה? הרי קמח הוא בהכרח מוצר מעובד, אבל האם קמח לבן הוא בהכרח ״רעל״ – או שאולי אם נאכל מוצר מקמח לבן אבל כחלק מארוחה שכוללת גם ירקות (שמכילים סיבים) וגם שומנים וחלבון (שידועים בכך שהם מעכבים ספיגה של פחמימות) ההבדל בין קמח מלא לבין קמח לבן הופך להיות הרבה פחות משמעותי וגדול?

מעבר לזה, עולה השאלה איך אנחנו אמורים לבחור בין כל השיטות השונות עם הגישות השונות? האם תזונה מערבית (כזו שדיאטניות שלמדו לתואר שמבוסס על מחקרים רפואיים עדכניים) היא הכי בריאה, או שאולי דווקא זו של כל מיני מרפאות ומטפלות ברפואה משלימה? איך בדיוק אפשר להבחין בין מישהו מקצועי ואמין לבין שרלטנים למיניהם כשבכל מקום מציגים מומחה כזה או אחר מתחום כזה או אחר כשווה ערך לכל האחרים גם כשהוא לא ממש כזה?

---

מהפוסט עולה שחי וזוגתו נוגה החליטו ללכת על גישה מאוד קפדנית (ויש מי שיגידו אפילו קיצונית), אבל לאורך זמן ומשאר הרשומות של חי בבלוג שלו (שהפכו עם הזמן להיות נדירות ודלילות יותר) עלתה מידי פעם תזכורת על כך שהוא כנראה לא התמיד בשינוי וחזר לאכול בשר (ואפילו המבורגרים).

ג׳ורג׳ וושינגטון היה הנשיא הראשון של ארה״ב, אחרי שנים שבהם הוא היה מפקד הכוחות שלחמו עבור עצמאות ארה״ב. לכן באופן טבעי יש כמה מקומות בארה״ב שקרויים על שמו: מדינת וושינגטון (המדינה היחידה בארה״ב שקרויה על שם נשיא), ועיר הבירה האמריקנית שנקראת ״וושינגטון די סי״, כלומר חלק ממחוז קולומביה District of Columbia (כשהמחוז קרוי על שמו של מגלה אמריקה כריסטופר קולומבוס כמובן).

בעיר עצמה יש אנדרטה שגם קרויה על שמו. היא קרובה מאוד למבנה הקונגרס – ונמצאת ליד הרבה אנדרטאות אחרות לנשיאים בולטים ולמלחמות. רובם נמצאים סביב איזור שנקרא Tidal Basin – מאגר מים מעשה ידי אדם, שסביבו גם נשתלו עצי דובדבן שנתנו לארה״ב כמתנה על ידי יפן. הפריחה של העצים במרץ ידועה ביופי שלה ומהווה אטרקציה תיירותית.

ליד הקונגרס גם קיים פארק עירוני בשם The National Mall שמהווה אתר ידוע להפגנות שונות בגלל הקירבה לבניין הקפיטול שבו יושבים שני בתי הקונגרס של ארה״ב. משני צידי הפארק יש לא מעט מוזיאונים – שברובם הם חינמיים, אבל יש כמה שהם בתשלום סמלי – כל זה במימון המיסים של התושבים של העיר ושל הפרוורים הקרובים אליה במדינות מרילנד ווירג׳יניה. יש הרבה מוזיאונים (כולל מוזיאון שואה) וחלק גדול מהם ענקיים, כך שאפשר להקדיש להם המון זמן.

ניתן כמובן לבקר בניין הקפיטול עצמו כשיש בו סיורים מודרכים – אחרי שעוברים לא מעט סידורי אבטחה מחמירים למדי.

ךיד הקונגרס ומחובר אליו נמצא בניין ה Library of Congress. זוהי ״הספריה הלאומית״ של ארה״ב ויש בה עותקים של רוב הספרים שיוצאים לאור, לפחות בארה״ב.

לעיר יש ארכיטקטורה אופיינית של בניינים מאבן אדומה – אבל אפשר גם לראות את ההשקעה בארכיטקטורה בתחנה המרכזית של העיר, ה union station

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

בתור ילדה מאוד רציתי כלב, וההורים שלי לא הסכימו. בדיעבד כמבוגרת אני מבינה למה, אבל עדיין מאוד רציתי. בתור תחליף לזה, כשהיינו מבקרים את דודה שלי בקיבוץ הייתי מציקה לכלבים שהיו לה (שהיו ברובם סבלניים, חוץ מאחד שלא ממש אהב את זה, אבל בלי שום קשר אלי הוא אכל רעל עכברים ועלה לכלב הגדול בשמיים).

ואז כשהייתי באוניברסיטה, השותף שלי לדירה אימץ חתול ובשנה שגרנו יחד עזרתי לו לגדל את החמוד. בסופו של דבר בסוף השנה השותף עבר דירה לקח איתו את החתול, ואני חיכיתי להתייצב קצת בחיים לפני שאימצתי בעל חיים נוסף.

כשגרתי ביחידת דיור בהוד השרון התחלתי להאכיל חתולה ליד הבית כי בעלי הדירה גם הם האכילו חתול, ולמרות שלאורך זמן זה הסתבך (כי בעלי הדירה פתאום התחרטו על האישור שהם נתנו לי להאכיל את החתולה, ואז האכלתי אותה בגינה ליד הבית מה שמשך עוד חתולים לאיזור), בסוף תקופת השכירות החלטתי לאמץ את החתולה הזו.

כשעברתי לדירה משלי כמה שנים אחר כך, אימצתי חתולה נוספת כדי שתהיה לשתיהן חברה – אבל הן לא הסתדרו ביניהן. כשהראשונה מתה, מישהי הציעה לי גורה לאימוץ, והחלטתי לקחת אותה – והפעם החתולה הותיקה היתה מוכנה לסבול את הגורה, בעיקר כי הגורה מאוד אהבה אותה והיתה מלקקת אותה ומנקה לה את הפרווה כמה פעמים ביום.

אחרי כמה חודשים אותה בחורה שהביאה לי את הגורה התחננה שאקח חתול אחר שגר אצלם ברחוב והיה מתעקש להכנס אליהם הביתה וגרם לצרות עם החתולה שלה שלא סבלה אותו. מסתבר שגם החתולות שלי לא סבלו אותו למרות שהוא חתול מאוד ידידותי (בעיקר לבני אדם), והחתולה הותיקה ממש תיעבה אותו והיתה תוקפת אותו.

אבל בערך שנה ומשהו אחרי שהחתולה הותיקה הראשונה מתה, גם החברה שהבאתי לה החליטה לעלות לחתול הגדול בשמיים, וברגע שהיא עזבה החתולה החדשה יותר התחילה להסתדר עם החתול החדש. הכל הלך טוב עד שאותה בחורה שוב סיפרה לי על חתול במצוקה – גור בן חודשיים שהגיע לבניין של חברה שלה והיא לא יכלה להחזיק אותו כי החתול שלה רצה לטרוף אותו.

עכשיו יש לי שני חתולים שמאוד אוהבים אחד את השני, וחתולה שפתאום הפכה להיות זו שלא מסתדרת עם אף חתול אחר ומתחילה לצווח בכל פעם שאחד ה״בנים״ מעז להתקרב אליה.