הפוליטיקה של השומן, קצת מחשבות

״הפוליטיקה של השומן״ היא סדרה תיעודית בת שלושת הפרקים ששודרה לפני בערך שש שנים ב״כאן 11״ שבמנסה לחקור ולהציג את המשמעות של איך מרגישות נשים שמנות בתקופה הנוכחית. היא עוקבת ברובה אחרי כמה דמויות שאפשר לחלק אותן לשתי קבוצות גסות: חלק מהנשים השמנות משלימות עם ההשמנה שלהן וחיות חיים מלאים בתור נשים שמנות, לעומת נשים אחרות שרואות בהרזיה כפתח היחידי שלהן לחיים טובים ומלאים יותר עבור עצמן.

אבל החלוקה היא מורכבת בהרבה מובנים: אותן נשים שמנות שלא מעוניינות להרזות מנסות להראות שהן שוות ערך לנשים רזות ולא פחות טובות, אבל זה לא בהכרח פשוט, כי בין השאר מי שאמורות לייצג את הנשים השמנות שאוהבות את עצמן הן נשים שמתעסקות באופנה וטיפוח במידות גדולות – משהו שאפשר אולי להגיד מייצג אישהו ״מנגנון פיצוי״ על הנראות הלקויה שלהן כנשים שמנות. למשל במהלך הפרק האחרון של הסדרה, הסטייליסטית ומעצבת הבגדים השמנה צילה מיכאלי רואה את עצמה כ״שוות ערך״ ברוב המובנים לנשים רזות כי בניגוד ל״שמנות הרגילות״ שצילה רואה כמוזנחות, צילה עצמה מאוד משקיעה בנראות החיצונית שלה, כלומר גם כאישה שמנה מאוד היא מזלזלת בנשים שמנות אחרות ששונות ממנה בפרמטר מאוד ספציפי.

ובמובן מסוים פה טמון המסר של הסדרה: אי אפשר כמובן להכחיש שיש בהשמנה פן בריאותי שדורש טיפול, אבל לפי מה שעולה מכל הנשים השמנות והשמנות לשעבר בה, עיקר העיסוק סביב ההשמנה הוא בנראות החיצונית שלהן, ועד כמה הן ״נחותות״ ופחות שוות ״רק״ בגלל ההשמנה.

וברגע שה״בעיה״ העיקרית עם ההשמנה היא הנראות של הנשים – בעצם כל מי שלא עונה על הסטנדרט של רזון ״אמיתי״ נחשבת בימינו כשמנה, וגם אותן נשים שעודף המשקל שלהן רחוק מלהיות מסוכן בריאותית נחשבות ל״שמנות״ וכאלו שסובלות מ״טרור״ נגדן. אבל ההכלה הזו של נשים שהן פשוט מלאות או עגלגלות בקבוצה של ״השמנות״ יוצרת בעיות משלה – כמו למשל חוסר תחושת הזדהות או אמפתיה מצד נשים ״מלאות״ כלפי נשים שמנות מאוד כדי לנתק את עצמן מהדימוי הגרוע של האחרונות.

מצד שני, האם נשים שרזו הן בעצם גם חלק מהקושי החברתי שניצב מול נשים שמנות? בתוכנית יש שתי דוגמאות לנשים שרזו: הגרפיקאית עירית דגני שרזתה במהלך הפקת הסדרה בעזרת ניתוח קיצור קיבה – ומדריכת ההרזיה מיכאלה פלג רינגר שהתחילה לרזות עשור לפני התוכנית בשיטת ההרזיה של חלי ממן וכיום מדריכה בשיטה.

ושתיהן התחילו לקדם אם החיים שלהן ברגע שהן רזו – בין אם אלו היו הגירושים של מיכאלה או הקריירה של עירית. שתיהן מנסות להעביר מעין מסר שזו לא ההרזיה עצמה שעזרה להן להתקדם יותר בחיים אלא ה״תהליך״ שהן עברו, אבל המסר במסווה שלהן הוא שההרזיה שלהן היא חלק בלתי נפרד מההעצמה שהן עברו. בעלה השני של מיכאלה למשל מספר שהוא מאוד מעריך את התהליך שהיא עברה, ואומר באופן מפורש שהוא לא היה מסתכל לכיוונה אם היא לא היתה הופכת להיות רזה. מעבר לזה, כמדריכת הרזיה היא גם בעצם מחדירה את המסר הזה הלאה בכך שהיא מנסה להיות השראה לנשים (ובמיוחד לנערות) להרזות כדי ״להתעצם״ כמוה וכדי להתחיל לחיות.

ויש את עירית דגני: עירית של לפני הניתוח היא אותה ״שמנה מוזנחת״ שעליה מדברת צילה מוקדם יותר: היא מסתובבת עם שיער מדובלל ושמנוני שנראה כאילו לא נחפף הרבה זמן, היא לא מאופרת, לובשת סמרטוטים שחורים, והשיניים שלה במצב גרוע. כולה משדרת כאילו לא אכפת לה מהמראה שלה (חוץ מאולי העובדה שהיא מטפחת את הציפורניים שלה). אבל עירית של אחרי הניתוח ואחרי ההרזיה הגדולה מסתובבת עם משקפי שמש מגניבות ותספורת קצוצה ומסודרת יותר שמחמיאה לה, ומהסתכלות בעמוד הפייסבוק שלה, נראה שהיא טיפלה גם בשיניים שלה.

אבל אם אנחנו מדברים על נראות, בעצם חלק גדול מהצעדים שעירית עשתה יכלו היו להעשות כשהיא עדיין היתה שמנה – ממש כפי שצילה למשל מטפחת את עצמה. במובן הזה כמובן עולה גם השאלה עד כמה עירית יכלה להתקדם מקצועית גם כאישה שמנה אם הנראות שלה היתה מטופחת יותר?


וזה מעלה אצלי עוד נקודה למחשבה: בפרק השלישי עולה העובדה שעירית מעשנת – בתחילת הפרק היא מבקשת לקחת הפסקת עישון לפני שהיא מצטלמת לתמונות של ״אחרי ההרזיה״, ובסוף הפרק היא משוחחת עם המראיינ/ת בזמן שהיא מעשנת במרפסת של מקום העבודה שלה.

אי אפשר כמובן לדעת עד כמה עירית עישנה גם לפני הניתוח וההרזיה, ופשוט לא הראו את זה עד הפרק האחרון של הסדרה. ייתכן שהיא הפסיקה (לפחות זמנית) לעשן לפני הניתוח כדי להקל על ההתאוששות ממנו, ואולי היו סיבות טובות אחרות שבגללן לא ראו את עירית מעשנת.

אבל עולה השאלה עד כמה העישון מהווה משהו שמחליף עבור עירית את האכילה בהנאה ממנו, או כמשהו שעוזר לה לדכא את התיאבון כדי לשמור על ההרזיה?

מעבר לכך, בעצם העישון הזה מראה עד כמה ההתרכזות של הסדרה בנראות של ההשמנה יותר מאשר בפן הבריאותי שלה – כי עישון הוא הרגל מאוד לא בריא ממש כמו ההשמנה. אבל בניגוד להשמנה שהיא נחשבת לחולשה ול״מכערת״, לעישון תמיד היתה תדמית מאוד ״מגניבה״, גם כשגופי בריאות בעולם התחילו להלחם בה בגלל הבעיות הבריאותיות שהיא גורמת.


הסתירה בין הסיפורים של נשים שרזו כדי לחיות לעומת אלו שמתעקשות לשפר את חייהן כשמנות (ועל הדרך גם לעזור לשמנות אחרות) מעלה שאלה מעניינת: עד כמה נשים שרזו מקשות על נשים שמנות לדרוש קבלה חברתית שלהן, ועד כמה נשים שמנות שלא מעוניינות להרזות בעצם הופכות את השינוי שעברו אותן נשים שרזו לפחות משמעותי כי הן יכלו להשיג את אותם הישגים גם כשמנות?

ברור שהתשובה לשאלה הזו מאוד אישית – וקשורה לא רק לאופי של כל אישה אלא גם לדרך שבה היא גדלה ולסביבה שבה היא חיה. מיכאלה למשל לא היתה זוכה להתחתן עם בעלה השני בתור אישה שמנה כי הוא לא נמשך לנשים שמנות, והיא היתה חייבת לרזות כדי להגיע לאושר שלה. מצד שני, בעולם שבו כביכול אמור להיות ברור מאליו שאישה שמנה צריכה לרזות כדי להצליח בחיים – צילה לעולם לא היתה חולמת לעצב בגדים שיפים עבורה כשמנה, וכמובן שהיא לא היתה חולמת על לפתוח עסק שמוכר את הבגדים הללו לנשים שמנות אחרות.

קל להגיד שאפשר לתת לכל אחת להחליט אילו מהבחירות מתאימות לה ולחיות לפיהן. אבל המציאות לא כזו פשוטה: לא פעם נשים כמו מיכאלה ועירית שרזו מהוות עבור החברה הסובבת אמירה שאם הן הצליחו – אז כולנו יכולות לרזות אם רק נשקיע בתהליך כמוהן. זה רלוונטי במיוחד למישהי כמו מיכאלה ש״מוכרת״ את ההרזיה שלה בתור מוטיבציה לנשים אחרות לרזות בקבוצות ההרזיה של חלי ממן, ובעצם משרישה את התפיסה שלפיה כל אחת יכולה להצליח בחיים אם היא רק תצליח לרזות, ואם מיכאלה הצליחה לרזות – אז גם אנחנו יכולות.

ברור שלא מדובר על מצב שבו מיכאלה כמדריכה או עירית כמנותחת קיצור קיבה שמראה את ההצלחה של הניתוח באופן נרחב בטלוויזיה פועלות מתוך כוונה רעה. מיכאלה ועירית, ממש כמו גאלה או צילה, רצו להציג את הסיפור האישי שלהן ואולי להוות השראה לנשים אחרות לעבור את אותו מסלול להצלחה שהן עברו בדיוק בגלל שהוא הפך אותן למאושרות.

אבל האם זה המסלול היחידי להצלחה? כשבעלה השני (והנוכחי) של מיכאלה מספר שהוא לא היה נמשך אליה כאישה אם היא היתה נשארת שמנה, עולה השאלה עד כמה משיכה פיזית היא משהו קבוע מראש – או שהיא מושפעת (לפחות חלקית) על ידי תפיסות חברתיות של מהו יופי? ועד כמה מדובר על משיכה בלבד – ולא גם בתפיסה חברתית של איך נראית בת זוג ״מוצלחת״ או כזו שלא? אולי בעצם שבירה של המוסכמות לגבי היחס השלילי כלפי השמנה תתרום בטווח הארוך גם לנשים כמו מיכאלה ועירית?

ואולי בעצם נשים שרזו לא בהכרח מעוניינות בקידום אנשים שמנים. בעולם שבו הנראות הנשית שוות ערך למעמד חברתי, מי שרזתה לא תרצה לוותר בקלות על המעמד שההרזיה אפשרה לה. ובעולם שבו אפשר להיות שמנה ועדיין להחשב יפה ונשית, המאמצים לרזות ולשמור על המשקל הופכים להיות חסרי ערך, ולכן בעצם ההרזיה כבר לא נחשבת לכזה הישג.


וקשה לא לשים לעובדה שהסדרה כולה מתרכזת בנשים שמנות, ומתעלמת מקיומם של גברים שמנים, שגם הם לא פעם סובלים מיחס שלילי כלפיהם. זה בלט במיוחד בפרק האחרון שבו יש הרבה פחות מעקב אחרי הדמויות השונות (חוץ מהשלמת סיפורה של עירית) – ויותר אנשי אקדמיה שמקשרים את ה״מלחמה״ בהשמנה לפמיניזם ויחס אנטי נשי.

אבל אין התייחסות לעובדה שבעצם לא פעם השמנה יכולה להגביר את הסיכון ללא מעט בעיות בריאותיות, והדאגה מפני השמנה חריפה היא מוצדקת. אבל אני אישית הרגשתי שלמרות שבסדרה עצמה היו כמה נשים שמנות באמת, כל אותם ה״מומחים״ שדיברו בסדרה התעקשו לדבר על נשים שסובלות מהשמנה קלה יחסית וכזו שלא נתפסת כמסכנת בריאות. התחושה היתה שהם רוצים להוציא דרך הסרט איזשוהי אמירה על היחס להשמנה בפן מאוד פמיניסטי – והמורכבות של הנשים שמנות מאוד היה מקשה עליהם לעשות את זה.


אבל ההתעלמות מהשמנה חריפה, במיוחד כשכמה מהדמויות בתחילת דרכן (צילה ועירית) סובלות ממנה לא תורמת לדיון על הנושא.

קל מאוד להגיד לנשים במשקלים גבוהים ולא בריאים ״פשוט תעשו דיאטה״ או ״לכו תעברו ניתוח לקיצור קיבה״, אבל המציאות מורכבת בהרבה, כי בסופו של דבר כל הבעיות שקשורות לתרבות הדיאטה שעולות בסדרה רלוונטיות גם עבור נשים שסובלות מהשמנה חולנית, ולא נעלמות רק כי הן ״חייבות״ לרזות, ממש כמו שהן רלוונטיות לגברים שלא הוזכרו בסדרה. בהרבה מובנים הנשים המאוד שמנות אפילו סובלות מהן בצורה מוגברת בגלל ההצדקה הרפואית לצורך שלהן להרזות.

אבל במקביל, כיום אין לרפואה מענה מושלם לנושא. אמנם יש התקדמות בכל מה שקשור לטיפולים תרופתיים וניתוחיים להשמנה – אבל עדיין יש בכל הטיפולים הללו לא מעט סיכונים, ובסופו של דבר הם מטפלים בהקטנת התיאבון ובהגבלה של כמות האוכל שאדם אוכל – אבל הם לא מטפלים בבחירות האוכל שלנו ומדוע אנשים בוחרים אוכל משמין למרות שהוא פוגע בהם.

וזה היבט שיכול היה להיות מעניין לחקור בתוכנית כזו, וחבל שלא נגעו בה.

עם איזו דמות ציבורית יש לך נטייה לא להסכים בדרך כלל?

הצעת כתיבה יומית
עם איזו דמות ציבורית יש לך נטייה לא להסכים בדרך כלל?

התשובה לזה כל כך פשוטה (ואני מניחה שדי צפויה למי שקורא את הבלוג לאורך זמן וקרא כמה פוסטים שלי סביב הבחירות): יאיר לפיד.

זה לא שאני אוהבת את ביבי, אבל לפיד מייצג בעיני את כל מה שגרוע בפוליטיקה באופן כללי ובישראל בפרט. אין לו שום אידאולוגיה מלבד ״אני רוצה להיות ראש ממשלה״, ולא פעם סותר את הדברים שהוא אמר בעבר כי פתאום מתאים לו משהו אחר. הוא פשוט ״החלולן מהמלין״ כפי שמכנה אותו ליאור שליין.

מעבר לזה, הוא מתקשה לעבוד בשיתוף פעולה עם מפלגות אחרות בגוש שלו. הוא כל הזמן מנסה לשתות קולות בטיעון שחשוב שתהיה בגוש מפלגה כמה שיותר גדולה, למרות שזה לא נכון. כל שאר המפלגות בגוש, כולל ישראל ביתנו בראשות אביגדור ליברמן והמחנה הממלכתי בראשות בני גנץ טענו את זה. רבים מהבוחרים של לפיד בוחרים גם להתעלם מהעובדה שליברמן וגנץ סירבו בבחירות האחרונות להמליץ לנשיא על לפיד לראשות הממשלה בדיוק בגלל היחס שלו למפלגות שלהם, למרות שההמלצה הזו היתה רק סימלית כי היה ברור שביבי יקים ממשלה.

ואני חושבת שלא סתם לפיד הפך מלהיות עוד מפלגה סתמית לשותף במפלגה גדולה רק כשהוא חבר לבני גנץ, ושעכשיו כשיש סיכוי להפיל את ביבי – בני גנץ הוא זה שעולה בסקרים והופך להיות המועמד המוביל להחליף את ביבי. וזה לא כי גנץ הוא המועמד המושלם, אלא כפי שאפשר היה לראות גם בבחירות של 2019 ו 2020 – רבים לא ממש מעוניינים בלפיד לראשות הממשלה.

לאס וגאס

יצא לי לבקר בלאס וגאס 4 פעמים, פעמיים מתוכן בטיול האחרון שלי בארה״ב ב 2014, בטיול הזה בעצם חצינו את ארה״ב ממזרח למערב כשרוב המסלול היה דרך צפון ארה״ב (עד התחלנו להדרים לעבר קולורדו ויוטה) – ואחרי כמה ימים של מנוחה בסן פרנסיסקו חצינו את ארה״ב ממערב למזרח דרך דרום ארה״ב. בשני המקרים, לאס וגאס היתה במסלול הנסיעה שלנו, ואני חושבת שניתן לה מקום של כבוד במרבית המסלולים של החברה בתור מקום שבו אנשים יוכלו לבלות במסגרת טיול שלרוב מתרכז בטבע.

בביקור הראשון שלנו בעיר הגענו לעיר בסביבות הצהרים. אחת המטיילות שהייתי מיודדת איתה החליטה מראש לעזוב את הטיול בלאס וגאס במקום להגיע איתנו לסן פרנסיסקו, ולכן הזמינה מראש מלון לכמה ימים, והזמינה אותי ומטייל נוסף לבוא איתה לשם די שנוכל לנוח קצת ולשחות בבריכה של המלון.

אחרי המנוחה והשחיה, הסתובבנו יחד בעיר. בעיר עצמה עיקר הבילויים הוא פשוט להסתובב בין המלונות השונים שיש בה, שלכל אחד יש מעין ״נושא״ אחר – מצרים העתיקה, פריז, ונציה, ועוד, ויש במחון כח מיני פעילויות שקשורות לנושא הזה – כמו למשל העתק קטן של מגדל אייפל, או גן חיות, או רכבת הרים.

בהתחלה ביקקרנו במלון בשם Wynn שבו היתה אמורה להיות תערוכת אומנות שמשום מה לא היתה שם, מלבד פסל פה ושם. משם המשכנו למלון בשם ״ונציה״ – שהיה פשוט מלון שניסה לשחזר את האווירה של העיר האיטלקית.

ובמובן מסוים המלון כנראה מייצג את מה שאני לא אוהבת בלאס ווגאס. אני הייתי בונציה ה״אמיתית״ באיטליה, ולצד הרבה מאוד פעילויות תיירותיות כמו שייט בסירות עם גונדלירים (משהו שאני בחרתי לא לעשות לאכזבת המדריכה הישראלית שכנראה קיבלה סכום מסוים עבור כל מטייל שנרשם לפעילות הזו), יש בעיר גם לא מעט היסטוריה (למשל רובע יהודי), ארכיטקטורה, ואומנות (למשל אי בשם מוראנו שבו יושבים אמני זכוכית שונים).

אבל לאס וגאס מייצגת רק את מה שתיירותי בונציה – יש גונדולירים עם מבטא איטלקי מזוייף ומוגזם שמשיטים אנשים בתעלה מלאכותית, או מעין כיכר שאמורה לחקות את כיכר סן מרקו בונציה שיש בה בתי קפה שונים שפשר לשבת בהם ולהרגיש כביכול בונציה. אין שום תזכורת לאומנות או היסטורה או ארכיטקטורה – או כל מה שלא שיטחי ושאי אפשר להרוויח ממנו כסף.

הנושא הזה בולט בכל מקום בלאס וגאס. למשל במלון שבו היינו בבוקר היתה בריכה מאוד גדולה. אבל אף אחד לא ממש שחה בה – כולם הסתובבו בה ברגל, כשרוב התיירים היו שם עם כוס אלכוהול כזה או אחר שהם יכלו לקנות בעמדות שונות סביב הבריכה. באותן עמדות היה תפריט מאוד גדול של משקאות – אבל רובם היו אלכוהוליים, ואלו שלא היו הוצגו בכתב קטן יותר באחת הפינות של התפריט.

כך גם עם המסעדות בעיר: האמריקנית בקבוצה ניסתה להסביר לנו על איך בעיר יש את המסעדות של ״השפים הכי טובים באמריקה״, כשבעצם נראה שמדובר בעיקר על השפים הכי מפורסמים באמריקה. הם בהחלט לא שפים גרועים, אבל עצם זה שהם הכי מפורסמים לא בהכרח הופך אותם גם להכי טובים…

בערבים העיר מוארת מאוד, ובמלון הבלאג׳יו יש מופע של מזרקות מוארות לצלילי מוזיקה קיטשית. אבל ככל שהערב הופך למאוחר יותר – כך יש יותר אווירה של ״מסיבות״ בעיר. ניתן לראות יותר ויותר אנשים עם משקאות אלכוהוליים ביד שמסתובבים בחופשיות ברחובות (לאס וגאס היא אחת הערים הבודדות בארה״ב שבה ניתן לשתות אלכוהול ברחוב בצורה כזו גלויה), ובכל פינה יחלקו לכם פתקים עם פרסומות לזונות ולחשפניות או חשפנים.

מי שאוהב ״לחגוג״ כך כנראה יהנה מאוד בלאס וגאס. מי שלא – יכול ללכת להתנחם באחד מהמוסדות הידועים של העיר: מסעדות הבופה. יש לא מעט מסעדות בעיר בסגנון ״אכול ככל יכולתך״ לכל ארוחה ביום – החל משעות הבוקר ועד שעות הלילה המאוחרות. טווח המחירים בהן משתנה – יש כאלו שהן מאוד מאוד זולות, ויש בהן כאלו שאפשר בקלות לשלם שלושים ומשהו דולר לארוחת בופה יוקרתית ואיכותית במיוחד במלון הבלאג׳יו, שאיכות ומגוון האוכל הטרי בו כזו גדולה שתצטרכו כנראה לחזור כמה פעמים לבופה כדי להצליח להנות מכל המאכלים בו. כדי להבין את האווירה, הנה סרטון שבו שני חבר׳ה פלוס צלם עוברים בשלוש מסעדות בופה ומשווים ביניהם.

וכמובן יש את התעשיה הגדולה של לאס וגאס – ההימורים.

קודם כל חשוב לזכור שבעיר מאוד מקפידים על כך שרק בוגרים מעל גיל 18 יוכלו להמר (למרות שעל גיל המינימום של רכישת אלכוהול כנראה הרבה פחות מקפידים). בבקשה אל תעלבו אם יבקשו ממכם תעודה מזהה בכניסה לקזינו גם אם עברתם את גיל 18 מזמן – חשוב לחברות השונות לוודא שהן לא עוברות על החוק, ואתם יכולים לחשוב שמחמיאים לכם שאתם נראים צעירים…

אבל ברגע שעברתם את גיל 18 – הקזינואים יעשו הכל כדי למשוך אותכם דווקא אליהם כדי להמר. למשל ברחוב הראשי של העיר, ה״סטריפ״ – כדי ללכת מנקודה לנקודה אתם חייבים מידי פעם להכנס קצת לבניין קזינו כזה או אחר פשוט כי אין מדרכה שעוברת לידו בחוץ, ושם תחשפו לכמה מכונות מזל – ולכניסה לקזינו עצמו כדי שאולי תשתכנעו להכנס ולהמר קצת.

חשוב לזכור:הסיכוי שלכם לנצח בגדול הוא אפסי. קזינו הוא עסק שנועד להרוויח, ולכן כדי שמישהו אחד יצליח ״לנצח בגדול״ – רבים צריכים להפסיד סכום כזה או אחר של כסף כדי לממן את הפרס שלו ואת הרווחים של הקזינו עצמו.

האם הצבעת בבחירות פוליטיות?

הצעת כתיבה יומית
האם הצבעת בבחירות פוליטיות?

לא שאני מכירה בחירות לא פוליטיות, אבל בהחלט הצבעתי בבחירות פוליטיות, והחל מבחירות אפריל 2019 אפילו התנדבתי לעבוד בצורה כזו או אחרת בבחירות – בראשונות (אפריל 2019) ובשתיים האחרונות האחרונות (אפריל 2021 ונובמבר 2022) בתור נציגה של מפלגה כזו או אחרת בקלפי (וב2019 אפילו זכיתי לשמור על המשכורת שקיבלתי על העבודה הזו), ובבחירות בין לבין התנדבתי לעמוד מחוץ לקלפיות ולחלק פתקים לצד אישה בת שמונים ומשהו.

בכל פעם אחרי התחרטתי על זה שביבזתי כך את יום החופש שלי, והבטחתי לעצמי לא לעדות את זה בפעם הבאה. אבל איכשהו מספר הטלפון שלי נשמר אצל מי שמשכנע אנשים לעשות דברים כאלו, ותמיד היו מתקשרים אלי להתחנן שאעשה את זה. והייתי מסכימה. אני מאוד מקווה שהם יאבדו את מספר הטלפון שלי לקראת הבחירות הבאות.

שירים ישראליים אהובים

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

פעם קראתי שהטעם המוזיקלי שלנו לקבע בגילאים די צעירים, בערך מגיל 16 עד גיל 24 – 25 בערך. אני לא בהכרח מסכימה עם זה – אמנם סביר להניח שכיום אני לא אהנה להקשיב למוזיקה שאהבתי בגיל 12 (וכנראה גם לחלק גדול ממה שהקשבתי לו בגיל 16), אני חושבת שבגילאים האלו הכיוון שאליו פונה הטעם המוזיקלי שלנו מתחיל להיות משמעותי יותר.

ובחלק משמעותי מהתקופה הזו גרנו בארה״ב, והמוזיקה ברדיו היתה מן הסתם מוזיקה לועזית. אמנם היו לנו בבית גם כמה קלטות בעברית, אבל הן היו בעיקר בשימוש אצל ההורים שלי שמבחינתם הקלטות היו זכרונות מהארץ – ואני אישית הייתי הרבה פחות קשורה מוזיקלית לירדנה ארזי או שלמה ארצי.

כך שבעצם כבר מגילאים צעירים נחשפתי למוזיקת פופ ורוק (בעיקר אמריקנית אבל לא רק) ובאנגלית, והרבה פחות ל״מוזיקת ארץ ישראל היפה״. אני חושבת שעוד לפני הנסיעה שלנו לארה״ב כנראה שנחשפתי אליה פחות מהממוצע כי אבא שלי היה חובב מאוד גדול של מוזיקה קלאסית, כך שכשהיינו שומעים מוזיקה ברדיו או על הפטיפון, כנראה שהיה מדובר על מוזיקה קלאסית.

אמנם לאורך השנים היתה לעיתים מוזיקת רוק או פופ ישראלית, לדוגמא:

אבל המוזיקה הזו ״שׁרדה״ רק לכמה שנים, עד שהחליפה ואתה המוזיקה המזרחית שנשארה פופולרית עד היום.

כשאנשים פונים לטיפול שיניים כושל בטורקיה – ולא מבינים למה זה קרה

הכתבה הבאה מספרת על טרנד חדש בישראל, שהגיע אלינו באיחור מארה״ב: טיפולי שיניים שגורמים להן להראות יפות, לבנות, וסימטריות יותר. מדובר על טיפולים שהם רחוקים מלהיות קלילים ותמימים: לא פעם מדובר על כתרים (שדורשים טיפולי שורש בשיניים מתחתיהן) או במצבים מסוימים אפילו השתלות שיניים. כלומר מדובר על טיפולים רציניים שמשפיעים על השיניים ברמה שיכולה להוביל לכך שבעתיד הן יזדקקו לטיפולים יותר ויותר מורכבים, עד כדי עקירה וטיפול בשתלים שגם הוא טיפול שלא שורד לעד.

אבל המחיר של הטיפולים האלו הוא יקר מאוד, לפות פה בארץ – ואפשר לעשות אותם יותר בזול בטורקיה, ומסתבר שיש חברות שמארגנות את זה – והרבה אנשים שלא מרוצים מהטיפול בדיעבד.

אני מודה שהסיפור נשמע לי כמו מקרה טיפוסי של ״ישראבלוף״ ברגע שהמטופלת הראשונה אובחנה אחרי הצעת המחיר בבעיה של דלקות או אבצסים בפה בלי שהיא היתה מודעת לבעיה (משהו שלא נשמע הגיוני, כי כנראה היא היתה אמורה להיות מודעת לזה שכל הפה שלה מלא דלקות חמורות) – ובמקום להמליץ לה ללכת לרופא שיניים ישראלי לטפל בבעיה הבסיסית, כמובן אומרים לה שהרופא בחו״ל מוכן לטפל בבעיה תמורת תשלום נוסף. נכון שקל להגיד שהיא עצמה היתה צריכה ללכת לרופא ישראלי כדי לקבל חוות דעת שניה, אבל בסופו של דבר מצב שבו כנראה היה עליה לחץ לא קטן והמון שיכנוע להמשיך עם הטיפול האסתטי בחו״ל למרות הכל.

נכון שיש בכתבה כמה חורים. למשל העובדה שמביאים רק סיפורי כשלון, ולא מספרים כמה סיפורי הצלחה יש, פשוט כי בכל טיפול. רפואי יש סיכונים (גם לכאלו שנעשים בישראל), וכדי להבין עד כמה ה טיפולים בטורקיה בעייתיים צריך להבין עד כמה הם גורמים ליותר נזקים מאשר אלו שנעשים בישראל – ואת זה אפשר לבחון רק בהסתכלות על הסטטיסטיקה המלאה. או למשל אין התייחסות לעובדה שעבדו על המטופלת הראשונה בטיפול די קשוח של קדיחת שתלים בלי הרדמה נשמע לי מוזר, במיוחד כשהיא מאשימה בזה תקלת תקשורת – כשלדעתי רופא שיניים סביר היה כנראה שם לב לכך שהמטופלת כל כך סובלת מכאבים. אני פעם נאלצתי לעבור טיפול שורש בשן שהיתה מודלקת מאוד וההרדמה לא עבדה עליה בצורה מלאה, והיה לי קשה מאוד לשבת בשקט והרופאה שטיפלה בי בהחלט שמה לב לזה שיש בעיה גם כשלא יכולתי לדבר.

אבל הבעיה בכתבה עמוקה יותר – כי היא לא מסבירה את הנקודה שהעליתי בהתחלה, והיא שמדובר על טיפולים אסתטיים בלבד שגורמים בעצם נזק לבריאות השן. ברור שלא כל טיפול אסתטי הוא בהכרח כזה – למשל טיפולים אורתודונטיים לרוב נעשים מסיבות אסתטיות, אבל מאחוריהם יש גם שיקולים תפקודיים. למשל שיניים צפופות מידי הן לא יפות – אבל עצם הצפיפות שלהן גם מקשה על ניקוי יעיל שלהן והקושי בניקוי לצד הצפיפות שלהן מעלה את הסיכון לחורים בשיניים. אבל הטיפולים האלו לא נותנים שום יתרון בריאותי אלא רק פוגעים בבריאות השיניים, והסיכון בטיפול זול אפילו מגדיל את הנזקים האלו גם במקרים שהם לא מקרי הקצה המתוארים בכתבה.

ענייני שכנים – המשך

אחרי הפוסט הזה, קבעתי עם הסבל שגיסתי המליצה עליו ליום שני בבוקר. הוא הגיע, בחן את הדלתות – ובמקום להביא מישהו שיוריד אותן או להוריד אותן בעצמו, הוא בעיקר עשה פרצופים לגבי המחיר, ואז עלה לו רעיון: שחבר שלו יביא משאית שבה הם יקחו את הדלתות האלו וישתמשו בהן שוב. רק זה דרש שנמתין עד יום שישי.

אמרתי שאין לי בעיה עם זה, למרות שכן היתה לי תחושה שהיאכנע מהועד לא תאהב את העיכוב. למזלי היא לא בדקה את המצב בעצמה, אבל לצערי כן יצא לי להתקל בה בלובי למטה באחד הימים ואז היא נזכרה ושאלה אותי. אמרתי לה שזה ייקח עוד כמה ימים, וזה גרם לה לא רק להזכיר לי כמה כסף תעלה תביעה, אלא שאני באופן אישי אחראית על זה שמישהו ייפצע או ייהרג.

ואז הגיע יום שישי. יצרתי קשר עם הסבל בבוקר, והוא לא יכול היה להתחייב על שעה. ובסופו של דבר, כשחזרתי מסידורים בשעות אחה״צ המוקדמות מאוד – שמתי לב לזה שהדלתות עדיין שם, וכתבתי לו ווטסאפ.

כשהוא לא חזר אלי, ניסיתי לבדוק בקבוצה אינטרנטית רלוונטית מה לעשות. אחרי המון טיפים לא רלוונטיים לבקש מהשכנים (השכנים שלנו הם ברובם מבוגרים ואפילו זקנים, ואחרים לא טיפוסים שעוזרים), מישהי הבינה שהיא גרה קרוב אלי ואמרה שהיא תגיע ותעזור לי להוריד את הדלתות.

והיא אכן הגיעה ביום ראשון בערב, ושמחה לדעת שאפשר להוריד את הדלתות במעלית – והתחלנו לפנות אותן. היו שתי דלתות גבוהות אבל נפרדות שכל אחת מאיתנו יכלה לסחוב לבד, ואז דלת כפולה שנאלצנו לסחוב יחד.

ואז כשהגענו ללובי של הבניין והתחלנו להוציא את הדלתות הגדולות, כל אחת מאיתנו עצמאית, זה קרה: הדלת שאני החזקתי פשוט התפוצצה לרסיסים. אין לי מושג למה – אני לא חושבת שהיא קיבלה מכה חריגה או משהו דומה. ההסבר היחיד יכול להיות הוא שגררתי אותה קצת על הרצפה, וזה עבד נהדר בלובי שבו יש רצפת שיש חלקות, אבל המרצפות המחוספסות מחוץ לבניין גרמו לחיכוך בעייתי.

חטפתי שתי שריטות בפנים – אחת על הלחי, השניה ממש מעל השפה. הן נראו די מפחידות כי ירד מהן המון דם, אבל בגלל שהן לא ממש כאבו היה ברור לי שהן די שטחיות. עליתי כמה דקות לדירה כדי לנקות את הדם ולשים עליהן פלסטרים, ואז חזרתי למטה עם מטאטא ויעה שבעזרתם יכולנו לנקות את שברי הזכוכית. בשלב מסוים הגיעה גם החברה של אותה בחורה שהיא היתה בדרך לפגוש אותה, והביאה איתה שקיות זבל שבהן אספנו את השברים של הזכוכית.

לא הצלחנו לטאטא את הכל, בין השאר כי היו כמה גושים שנכנסו במרווחים בין המרצפות. ביום שני בבוקר הגיע לבניין המנקה, ונראה שהוא הצליח לנקות את רוב מה שנשאר, ובעיקר ברמה שגרמה לזה שלא אשמע שוב מהיכנע של הועד (לפחות עד היום).

אחרי שהבנות עזבו, עליתי למעלה לנקות טוב את הפנים עם מי וסבון ולשים על החתכים פלסטר, אבל אז אמרתי שאולי שווה לי להתקשר לאחות אונליין שמספקת קופת החולים שלי. אחרי המתנה מסויימת (כי כנראה מדובר על שירות מבוקש), חזרה אלי אחות שנשמעה מודאגת – כי לא היה ברור לה לחלוטין עד כמה החתכים עמוקים, עד כמה באמת לא נשארו בהם זכוכית, ובכל מקרה הייתי צריכה לקבל חיסון טטנוס – אז היא ביקשה שאפנה למרפאת טר״ם הקרובה שנמצאת במקרה בבני ברק.

יש עקרונית קו אוטובוס שמביא אותי ישר למרפאה, אבל לצערי בגלל זמן ההמתנה לאחות פיספסתי אותו וראיתי לפי אחת האפליקציות שיש דרך מהירה יותר להגיע בעזרת שני אוטובוסים – רק שהאפליקציה לא לקחה בחשבון שמסלול שבו יש זמן המתנה קצר מידי בין שני האוטובוסים שהוא מתכנן כנראה לא יצא לפועל כפי שהיא חישבה כי תמיד יש רמזורים ופקקים ועיכובים אחרים – ולכן בסופו של דבר הבחירה הזו הובילה להארכה של המסלול שלי ולא לקיצור שלו.

בסופו של דבר לא היה צריך לעשות כלום חוץ מלתת לי חיסון נגד טטנוס ומשחה אנטיביוטית למרוח על הפצעים במשך חמישה ימים.

בתקווה שלא יישארו לו בסוף צלקות בולטות מידי.

הפוליטיקה של השומן – פרק שלישי חלק שני

אחרי השיחה של צילה עם החברות שלה על כך שהן שוות יותר כי הן מטופחות, עולים כמה מומחים שמתארים איך הגוף הנשי מתואר במהלך ההיסטוריה דרך האומנות – כשבהתחלה האישה היא אובייקט עבור גברים, אבל עם הזמן נשים לוקחות בעלות על ייצוג הגוף שלהן, והופכות אותו לפחות אובייקט עבור גברים.


מיכל שם טוב גם היא חוזרת לפרק האחרון – והפעם מגיעה לכנסת בדיוק כשפורים בו בחוץ שטיח אדום לאיזשהו טקס. היא באה לשוחח עם ח״כים לגבי חוק חדש שעלה לגבי איסור הפליה נגד אנשים שמנים, אי שם ביום האישה הבינלאומי.

אבל עולה השאלה: האם דימוי גוף הוא נושא מגדרי? מה לגבי גברים שמנים שגם הם במצוקה בגלל אפליה או יחס חברתי גרוע? הרי בסדרה הזו הביאו רק נשים כדי לייצג את הבעיה…

מירב מיכאלי שאיתה מיכל משוחחת מאוד מקשרת את זה בתור תגובת הנגד לשיוויון שנשים דורשות בתחומים אחרים בחיים, ושלמות על כך שהן צריכות להיות רזות מתמיד. אבל אין פה מילה על הסביבה שלנו שהופכת להיות יותר ״רעילה״ מבחינה תזונתית, ומקשה הרבה יותר על מי שיותר מתקשה להמנע או להגביל את האכילה שלה.


בפרק כולו יש הרבה מקטעים קטנים של נשים שמדברות על דימוי גוף באופן די מנותק ממשקל, ויותר מנקודת מבט פמיניסטית של איך גוף האישה נתפס כאובייקט, ואיך בעצם התנתקנו מדימוי גוף נורמטיבי בעיקר בגלל ״המבט הגברי״. אבל האם זה נכון?

למשל בפרק הקודם כתבתי לא מעט על מיכאלה, מישהי שהיא מדריכה בקבוצת הרזיה של ״חלי ממן״, שמבחינתה הרזיה היא הבסיס להרבה הצלחות שלה בחיים, וחשוב לה להעביר את המסר הה לנשים אחרות שגם הן מסוגלות להצליח בהרזיה בפרט ובחיים בכלל. אבל זו בעצם אישה שכביכול מנסה להגיד: אם אני הצלחתי להרזות, גם אתן יכולות אם רק תרצו מספיק, ובעצם מהווה חלק מהדיכוי הזה גם בתור אישה. ובעצם כמו שנאמר בפרק הקודם – לא פעם הקבוצה שמורכבת ברובה המכריע מנשים בעצם ״ממשטרת״ את ההתנהגות וההרזיה של נשים אחרות, ולא הגברים.

וגם בפרק מוזכר שלא פעם ילדות כבר מגיל צעיר משוות את המשקל כדי לבחון מי מהן רזה יותר או פחות.

אבל יש תחושה שבאופן כללי הפרק מנסה להפוך את הבעיה לכזו שהיא לא מאפיינת רק נשים שמנות מאוד כמו צילה, עירית, או אפילו מיכל או גאלה שקצת יותר קרובות ל״נורמה״, אלא לבעיה כלל נשים שגם נשים שכביכול נראות רזות סובלות ממנה.

ובמובן מסוים זה טוב – כי זה מאפשר להרבה יותר נשים להזדהות עם המסרים, ואז אולי גם להזדהות עם אותן נשים שהן שמנות ״באמת״, ולהבין את נקודת המבט של נשים שמנות יותר מהן.


בהמשך הפרק מיכל שם טוב מראיינת את העיתונאית בילי מוסקונה שמדברת על זה היא רוצה לאחד את כל הנשים לעמדה סולידרית שעוצרת את המנגנון – כדי להראות את התפקידים שלהם בחברה ועד כמה הם חיוניים.

אבל בכל מה שקשור למנגנון המשקל – אסור לשכוח שלא פעם לנשים מסוימות יש בעצם רצון לשמר על המערכת הזו. נשים שהן יפות ורזות בעצם נחשבות למוצלחות ולכן מצליחות יותר בחיים, ועצירת המנגנון ששם כזה דגש על מראה חיצוני ספציפי שאליו הן מתאימות גורם להן לאבד סטטוס, משהו שהן לא בהכרח יהיו מעוניינות בו. זה מדגיש עד כמה הפמיניזם סטייל בילי שמאשים את הגברים לא בהכרח צודק, אלא הוא דורש גם חינוך מחדש של נשים שמרוויחות מדיכוי נשים אחרות.

הנושא הזה מודגש כשמיכל שם טוב מראיינת שורדת זנות, שמציגה את הגברים כמי שכופה עליה דימוי מאוד מסוים של מה זו נשיות במובן שקשור מאוד לטיפוח הגוף (למשל לבישת עקבים גבוהים וצביעת ציפורניים), ודווקא נשים הן אלו שהצילו אותה. מצד שני, זה קצת הדהד לי את השיחה של צילה והחברות שלה שהבדילו בינן כשמנות ״שוות״ כי הן מטופחות – לבין ה״סתם שמנות״ שהן מוזנחות. כמובן שזה לא מתקרב לאלימות הפיזית והנפשית שסובלות נשים שהתדדרו לזנות, אבל הקישור הזה בין טיפוח ונשיות (ובעצם גם יופי, וקבלת אישור חברתי) קיים בשני המקומות.

ויש בפרק גם אמירה מאוד נפיצה שמקשרת בין זנות לבין דוגמנות כי בעצם בשתי התעשיות יש החפצה של נשים ושימוש בהן בתור ״חפץ״. ההבדל היחידי הוא כביכול שדוגמנות היא מקצוע לגיטימי – וזנות לא. בעיני הדימוי הזה מזלזל מאוד בסבל של אותן נשים שנמצאות בזנות בניגוד לרצונן, למרות שגם הסבל של הדוגמניות בתעשיה שדורשת מהן רזון שהוא לא טבעי לרובן גם בהחלט קיים. אבל לאלו שנמצאות בעולם הדוגמנות יש חיים הרבה יותר קלים והרבה פחות אלימים – ודרך הרבה יותר קלה לצאת מהעולם הזה אם הן מעוניינות בכך.

ומעבר לדימוי האומלל הזה, בסופו של דבר עולם הדוגמנות הוא לא האחראי היחידי לדימוי הגוף הגרוע של נשים מן השורה: גם לתעשיית הקולנוע והטלוויזיה, תעשיית הפרסום, לתעשיית הטיפוח, ולתעשיית הדיאטה (שמרוויחות הון מדימוי גוף גרוע) יש חלק בזה – כי כולן מרוויחות כסף מכך שהן גורמות לנו לקנות מוצרים בגלל שבלעדיהם אנחנו מכוערות ולא ראויות.

שיקגו

בשיקגו ביקרתי ליום אחד אי שם בקיץ 2014 בטיול חוצה ארה״ב שהייתי בו. הגענו לעיר בבוקר ועזבנו בערב, אחרי יום עמוס מאוד בעיר.

אני ןמטיילת אחרת בילינו את הבוקר יחד, עד שהיא עזבה כדי להפגש עם חברה שלה בעיר לחצי יום. את הבוקר התחלנו בסיור ארכיטקטורה – יש בשיקגו נהר בשם ״נהר שיקגו״ שבו יש לא מעט סיורים בסירות פתוחות, שלכל אחד יש פוקוס משלו כשמי שטיילה איתי רצתה מאוד להצטרף לזה שהתמקד בארכיטקטורה.

חשוב מאוד לדעתי לבדוק מראש מתי יוצא כל סיור כדי שתוכלו להגיע בזמן – אחרי שהתארגנתם כמו שצריך. אנחנו למשל פשוט הגענו ספונטנית לנקודת המכירה של הכרטיסים וגילינו שיש סיור שיוצא תוך כמה דקות אז מיד קפצנו על ההזדמנות – למרות שלא ממש יצא לנו לאכול ארוחת בוקר. למטיילת שאיתי זה לא הפריע כי היא די ״חיה״ על עוגיות ושאר חטיפים שהיא תמיד החזיקה איתה, אבל אני הייתי כבר די רעבה לקראת סוף הסיור והייתי צריכה להתעקש למצוא מקום שבו נאכל משהו לפני המשך הטיול.

אחרי הסיור והארוחה (וחיפוש מקום שבו נוכל למצוא שירותי אינטרנט) המטיילת השניה הלכה לתחנת הרכבת הקרובה כדי לבקר חברה שלה שגרה בעיר, ואני הסתובבתי ב Millenium Park שהוא הפארק הגדול של שיקגו.

אחרי הסיור בפארק הסתובבתי קצת ברחובות העיר

ובסופו של דבר הגעתי למגדל הכי גבוה בעיר שניתן לעלות לקומות העליונות שלו כדי לצפות על כל האיזור. יש אי הסכמה מסויימת לגבי שמו של המגדל: במשך שנים הוא נקרא מגדל סירס Sears Tower על שם החברה שהוא היה בבעלותה, אבל בשלב מסוים הוא נקנה על ידי חברה אחרת שהתעקשה לשנות לו את השם ל Willis Tower שזה שמ הרשמי, אבל רבים מהמקומיים מסרבים להכיר בשם החדש ועדיין קוראים לו ״מגדל סירס״.

בכניסה למגדל היה תור די ארוך, שבלב מסוים פשוט נתקע ולא זז. רק בדיעבד הבנו שזה קרה כי לפני העליה למעליות שמובילות לקומות העליונות צופים בסרט על המגדל, ולכן ברגע שהאולם שבו הסרט מוקרן מתמלא התור כביכול נעצר עד שהאולם מתרוקן – אבל כשנכנסים אנשים לאולם התור ״רץ״ ובגלל שהאולם גדול אני חושבת שרוב אלו שהמתינו הרבה זמן הצליחו להכנס אליו.

כפי שניתן להבין, הייתי במגדל בשעות ארה״צ, ולצערי לא היה לי את הזמן להמתין עד שיחשיך כדי להנות מהנוף מהמגדל גם בלילה. אני מניחה שגם פיספסתי לא מעט אתרים אחרים בעיר, כולל מוזיאונים מעניינים וביקור בחוף האגם שלידו שוכנת העיר – ולא הצלחתי לטעום את הפיצה האופיינית לעיר שהיא משהו שאולי יותר דומה לפשטידה מאשר לפיצה כפי שאנחנו מכירים אותה.

את ארוחת הערב שלי אכלתי ממוצרים שקניתי בסופר שלידו חנה האוטובוס שלנו, ולצערי לידו יצא לי לחזות במחזה די עצוב של אישה אנורקטית מנסה להתאמן. מעבר לרזון המאוד גדול שלה, אפשר היה לראות שאין לה כוח לזוז, ואפילו אני בהליכה איטית אחרי יום טיול עמוס הצלחתי לעקוף אותה בקלות בזמן שהיא ״רצה״ לה ברחוב. לצערי מן הסתם לא יכולתי להגיש לה עזרה, ואני מקווה שהסביבה הקרובה שלה כן הצליחה לעזור לה.

האם אתם בעד או נגד פדרציה בישראל? 

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

פדרציה מוגדרת כמדינה שהיא סוג של מדינה ריבונית המאופיינת באיגוד של אזורים או מדינות ריבוניות למחצה תחת ממשל מרכזי. זה קורה למשל בארה״ב שבה יש חמישים מדינות (ומחוז פדרלי אחד) שפועלות בצורה עצמאית לגבי הרבה מאוד נושאים, אבל פועלות כמדינה אחת מבחינת מדיניות חוץ או פעילות צבאית. כך גם קיימות מדינות אחרות כמו למשל שוויץ, רוסיה, קנדה, אוסטרליה ועוד כמה מדינות נוספות שפועלות כך לא רע.

אבל בפדרציות כאלו יש למרכיבים השונים אינטרס לעבוד יחד. גם אם מהרבה בחינות יש בארה״ב איזורים שהם שונים תרבותית וכלכלית, הם בכל זאת רואים בעצמם עם אחד עם זהות מוגדרת כעם.

אבל פה יש לנו שני עמית שונים, שהרוב המכריע של שניהם שונאים ומתעבים את העם השני. יש בשניהם אפילו רכיב שוטען על בסיס דתי שלעם השני אין בכלל זכות להתקיים, שלא לדבר על זכות להתיישב פה בארץ, שלא לדבר על שלטון עצמאי ברמה כזו או אחרת. וכן, זה קיים גם בצד הפלסטיני שמעוניין להעלים את ישראל מהמפה ממש כמו שהוא קיים אצל הימין הישראלי הקיצוני. בשני המקרים מדובר לרוב על אוכלוסיה שמונעת מהקצנה דתית שאי אפשר יהיה לבטל או לשכנע אותם לוותר עליה בעזרת ההגיון הפשוט.

מעבר לזה, מדוע שחלוקה למדיניות פנימיות שלכל אחד יש איזור שליטה משלה יהיה שונה מחלוקה לשתי מדינות נפרדות? הרי כל צד פה עדיין ירצה לשלוט על האיזורים שחשובים לו, בין אם מדובר על מדינה פנימית או חיצונית – והחששות הבטחוניים לא ישתנו אלא יחמירו במצב כזה.

ופדרציה היא בעצם ביטול פתרון שתי המדינות לשני עמים אלא הקמת מדינה אחת משותפת לשני העמים – ובגלל שיקולי דמוגרפיה בשילוב השנאה הפלסטינית נגד יהודים תהפוך תוך דור או שניים לכל היותר למדינה אנטי יהודית שבה כנראה לא יהיו ליהודים זכויות, ושוב נחזור למצב שבו היו יהודים באירופה שבה הם סבלו לא מאנטישמיות ופוגרומים.

כף שאין סיבה לפדרציה. כן צריך לפעול כדי להוביל את שני העמים למצב שבו הם יכירו בזכותו של העם השני למדינה, ולהגיע להסכם שלום שיפריד ביניהן.