התיירת המקרית

ארה״ב בהרבה מובנים היא המדינה הכי ״מוכרת״ בעולם. כולנו מכירים את ארה״ב מסרטים וסדרות טלוויזיה שמופקות בארה״ב ומשודרות בכל העולם, וממסעדות מזון מהיר שאנחנו אוכלים בהן.

אבל האם המזון המהיר והמדיה מייצגים בצורה מלאה את ארה״ב? לא ממש. מעבר לעובדה שסדרות כמו ״סיינפלד״, ״חברים״, או ״סקס והעיר הגדולה״ נוצרו בניו יורק שהיא עיר שרחוקה מלייצג את כלל ארה״ב, סביר להניח שבהרבה מובנים הסדרות האלו אפילו לא ממש מייצגות בצורה מציאותית גם את החיים בניו יורק.

אבל ניו יורק עצמה רחוקה מלייצג את ארה״ב כולה, שבה כל איזור מתאפיין בתרבות מקומית משלו. החוף המערבי שונה מבחינה תרבותית מהחוף המזרחי של ארה״ב – והאיזור ביניהם גם הוא שונה תרבותית. הצפון יהיה מאוד שונה תרבותית מהדרום (עד כדי מלחמת אזרחים באמצע המאה ה 19), ולעיתים אפילו באותה מדינה יהיו איזורים שונים תרבותי אם מדובר על מדינה גדולה כמו טקסס או קליפורניה.

ואם כבר יש פה תמונה של כבישים – חשוב לכתוב על המרחקים בארה״ב. אנשים לעיתים לא מודעים לכך שארה״ב היא ענקית, והם לא בהכרח יכולים לנהוג בקלות ממקום למקום. נסיעה מחוף לחוף למשל לוקחת לפחות שלושה ימים, וגם נסיעה מצפון ארה״ב לדרום ארה״ב דורשת בערך יום וחצי או יומיים של נהיגה רציפה. אמנם לא פעם יחש נקודות מעניינות בדרך – אבל לא פעם יש מקומות שבהן הנקודות המעניינות מאוד דלילות או לא קיימות. כשאני טיילתי בטיול חוצה ארה״ב 2014, הגענו לא פעם למקומות די שכוחי אל בטקסס שלא ממש היו מעניינים, אבל היינו צריכים לעצור איפשהו כדי לטייל…

לכן קודם כל – מחקר ראשוני ותכנון טוב מאוד חשובים מראש, כדי לדעת מה יעניין אותכם ואילו אתרים קרובים אחד לשני. לדוגמא:

• בדרום מערב ארה״ב באיזור יוטה יש המון פארקים גדולים וידועים (שחלקם גולשים לאריזונה) כמו למשל הגראנד קניון, ציון, ברייס קניון, ו monument valley. אבל בגלל שיש ביוטה כל כך הרבה פאראקים שמוגדרים כפארקים לאומיים, איזורים אחרים שהם יפים לא פחות מוגדרים כ״פארקים של המדינה״ – למשל פארק בשם Kodachrome Basin, מקום שהוא יפה משמעותית מהרבה נקודות ״חשובות״ יותר במדינות אחרות.
• במרחק של יום נסיעה צפונה יש פארק ידוע נוסף בשם יילוסטון – פארק שמורכב מהרבה תופעות גיאותרמיות מרתקות שלא קיימות בשום מקום אחר, כולל למשל פארקים דומים בניו זילנד.
  יכול להיות שלנסוע כל כך רחוק צפונה כדי לראות רק פארק אחד (מיוחד ככל שיהיה) – אבל רבים לא יודעים שליד פאראק יילוסטון יש גם פארק בשם Grand Tetons שהוא בעצם חלק מהרי הרוקיז ויפה מאוד לטייל בו – כולל אגם שניתן לטייל סביבו ומתוך המסלול הזה גם לצעוד לעבר הרי הרוקיז עצמם.
• חשוב לזכור שלא פעם יש למקומות מסויימים ״תדמית״ מסויימת שרק אתרים מסויימים הם ״הכי יפים״, כשבעצם יש איזורים אחרים שגם הם יפים ויכולים להיות מתאימים לכם יותר למסלול מאשר המקום שמפורסם כ״הכי יפה״.
  לדוגמא בכל מזרח ארה״ב (וכנראה גם באיזורים אחרים בארה״ב וקנדה) יש שלכת יפה בכל סתיו – אבל איכשהו כולם מרגישים שהם חייבים להגיע דווקא לשלכת בניו אינגלנד שהיא צפונית למדי. אם אתם במקרה נמצאים בדרום – תוכלו להנות מהשלכת בפארקים כמו great smoky mountains national park.
  באותה מידה – להרי הרוקיז הקנדיים יצא השם של ״הכי יפים״- אבל בקולורדו יש את פארק הרי הרוקי שהוא יפה מאוד בפני עצמו ויש בו הרבה אפשרויות לטיול, ואם הוא נמצא במסלול הנסיעה שלכם הוא שווה ביקור במקום לסטות מהמסלול רק כדי להגיע לקנדה.

ואם כבר הזכרנו – קנדה היא השכנה הצפונית של ארה״ב, וגם בה יש הרבה מאוד אתרים יפים וערים מעניינות. מצד אחד, בגלל הנסיעה הארוכה לצפון האמריקה – נשמע ששווה לשלב גם את קנדה בטיול, מצד שני בגלל שזמן הטיול של רובנו מוגבל – הוספה של עוד מדינה שלמה עם אתרים יפים משלה יכולה לסבך אותנו בתכנון המסלול.

נושא נוסף שחשוב לשוחח עליו הוא נושא הויזה לארה״ב.

התהליך של הוצאת הויזה הוא ארוך כי הוא דורש לרוב ראיון ובדיקות רקע. בזמנו ב 2011 כשהייתי צריכה להוציא ויזה, חשבתי על זה בערך שלושה או ארבעה חודשים לפני הטיול – ונבהלתי לגלות שרק בערך חודש וחצי או חודשיים לפני הטיול היה תאריך שבו יכולתי להגיע לשגרירות ארה״ב בתל אביב כדי להגיע לראיון על הויזה.

כיום אחרי הקורונה, התהליך קל יותר – במיוחד אם אתם מעוניינים לחדש ויזה שפג תוקפה. יכול להיות שאני הייתי זכאית לתהליך כי הוצאתי ויזה ב 2011 ברמה שדרשה הרבה בדיקות רקע ולכן המידע עדיין היה קיים עבור השגרירות – אבל יכולתי פשוט למלא כמה טפסים מעיקים וארוכים באינטרנט, ואז לשלוח לשגרירות את הדרכון החדש שלי ואת הדרכון הישן שבו היתה קיימת הויזה הקודמת שלי לשגרירות, ותוך שבועיים או שלושה קיבלתי אותם חזרה.

וחשוב לי לציין משהו שלא תמיד ברור מאליו לכולם: חשוב לכבד את תנאי הויזה, וויזת תיירים לא נועדה כדי שתעבדו בארה״ב כדי להרוויח הרבה כסף ומהר לטיול שלכם בדרום אמריקה, ובארה״ב לא פעם נתפסים אנשים שמנצלים לרעה את הויזה. בתקופה שבה התגוררתי בארה״ב הכרתי מישהי שהוציאה ויזת עבודה חוקית, רק שבטעות היא ציינה פרט לא נכון בויזה – וכשהיא חזרה לארה״ב מביקור בישראל שמו לב לפרט הלא נכון בהגירה בניו יורק, והיא נשלחה לארץ לכמה חודשים עד שהיא הצליחה לסדר את הטעות.

אבל מי שבאמת נכנס בצורה לא חוקית ונתפס – יסולק מארה״ב, ולא יוכל להכנס לארה״ב במשך לפחות עשר שנים, אם לא יותר. ומניסיון אישי, יש לי תחושה שהמידע הזה על הפרת תנאי ויזה משותף בין מדינות – כך שאתם יכולים לפגוע ביכולת שלכם לקבל ויזה למדינות אחרות – וכיום כשיש שמועות שאפילו מדינות אירופה מתחילות לדרוש ויזות, זה יכול להיות די מגביל.

ויש נושא חשוב נוסף והוא נושא האוכל. כולנו חושבים שאנחנו מכירים אוכל אמריקני כי יש לנו בישראל המבורגרים ופיצה – אבל לא פעם הטעם שלהם בארה״ב שונה, אפילו ברשתות כמו מקדונלדס, בגלל טעם מקומי שונה והעובדה שבארה״ב אין מגבלות כשרות, והרטבים על המבורגרים כמו ביג מק קצת שונים, או שבאופן אוטומאטי יכניסו לכם גבינה להמבורגר בלי שביקשתם.

ויש כמובן מסעדות שהן מעבר לפאסט פוד – אני לא מתכוונת לאלו היקרות, אלא לאלו שהן משהו שהן משפחתיות אבל כן בהגשה. לא פעם צריך ללמוד למצוא את המנות שתואמות לטעם הישראלי, וכן שווה לבקש המלצות. אני למשל כשעברתי לאטלנטה כן קיבלתי לא מעט המלצות על מסעדות ומנות ספציפיות מקולגות שלי שהיו יותר מנוסים במגורים בארה״, כולל המלצה על להתרחק מרשת מסוימת לחלוטין.

הכתבה העלתה לי הרבה מאוד מחשבות לגבי המהות של התוכנית – אבל גם המהות של ההרזיה.

אני מניחה שהציפיה של רבים שעושים דיאטה ובמיוחד של המתחרים שעשו את זה מול עיני האומה (או לפחות עיני הצופים בתוכנית) היתה שברגע שהם מגיעים ליעד – הסטטוס של ״להיות רזה״, הוא יהיה כל כך ״שווה״ שהם יישארו בו בקלות לאורך זמן, או אפילו עד יומם האחרון.

אבל עובדתית, עבור רוב המתחרים (ממש כמו עבור המוני מרזים אחרים במסגרות אחרות) – עד כמה שהם רצו להיות רזים, הם לא מצליחים לשמור על ההישג לאורך זמן. רבים מהם יכולים להשקיע חודשים ארוכים ואפילו שנים בניסיון להפוך לרזים, ואולי הם אפילו מצליחים לשמור על ההישג לתקופה מסויימת – אבל בסופו של דבר רוב המרזים מעלים בחזרה במשקל, ורובם יחזרו למשקל המקורי שלהם או יעלו אפילו יותר במשקל אחרי ההרזיה.

בפרק עצמו יש שני רגעים קריטיים שמבחינתי כנראה מסבירים את הגורמים לבעיה: הרגע הראשון הוא כשאבי קוריאט (הזוכה באחת העונות של התוכנית ואחד המשתתפים בכתבה) מספר על כך שהוא התכונן לגמר הגדול בכך שהוא בין השאר הלך לשוק הכרמל ורכש חצי קילו חלווה ועוד המון ממתקים כדי לזלול אחרי השקילה האחרונה שלו במסגרת התוכנית. הרגע השני הוא לקראת סוף הכתבה, שבה אבי וזוגתו קרן הולכים למסעדה, וכשקרן מציעה שהם יזמינו סלט – אבי מסרב לאכול את ״האוכל של האוכל שלי״, ומזמין סטייק מאוד גדול ומנת פסטה שמכינים בתוך גלגל פרמזן שנשמעת עשירה מאוד.

כך שההישג שבהרזיה והרצון של אבי להיות רזה (שאני מניחה שקיים אם הוא השתתף בתוכנית ריאליטי להרזיה) לא הספיקו לו כדי לתת לו מוטיבציה לוותר על האוכל שהוא כל כך אוהב – או במילים שלו, על העיסוק האובססיבי שלו באוכל.

---

אבל יש כאלו שעבורם התוכנית אכן הצליחה לעשות שינוי. אחת מהן היא לארה מלר, שזכתה במקום השני בעונה האחרונה של ״לרדת בגדול״.

אי שם ב 2017 היא הופעה כמשתתפת בפרק הראשון של תוכנית תיעודית בשם ״שמנופוביה״ (לנוחותכם הלינק עובר ישירות לחלק שבו מופיעה לארה, אבל אני אישית ממליצה על צפיה בפרק המלא ואפילו בסדרה כולה אם מעניין אותכם). במהלך הראיון מולה, לארה מספרת בגאווה על כך שמאז שהיא רזתה בתוכנית, היא לא רק מתמידה באימון ריצה של שעה כמעט כל בוקר, אלא גם לא אכלה עוגה (וכנראה גם ממתקים אחרים) מאז התוכנית, ומבחינתה לפחות המתיקות של פירות מקבילה לזו של הממתקים שהיא מוותרת עליהם כבר כמה שנים לפחות.

אבל האם השינוי הזה מאוד פשוט? שאר הפרטים שלארה מספרת עליהם בראיון, ובנוסף סיפורו של ערן גלסנר שמופיע בכתבה הנוכחית על ״לרדת בגדול״ מראים מציאות מורכבת יותר. ערן למשל מספר שהוא בחי בפחד מתמיד מהחזרה להיות שמן, וזה מה ששומר עליו מפני עליה מחודשת במשקל.

מבחינת לארה עצמה – היא רואה בעצמה השמנה כמישהי עם ״ניצוץ בהמי״, לעומת לארה הרזה שהיא מישהי עם ״ניצוץ אלוהי״. השנאה לגוף השמן שלה שאפילו מידת החזיה שלה היתה ״שקר״ בגלל ההשמנה לא מסתכמת רק כלפי הגוף של עצמה – אלא היא גם כלפי אנשים שמנים אחרים. היא לא מסוגלת לקבל את העובדה שישנם אנשים שמנים שמקבלים את עצמם ככאלה, אלא היא מתעקשת להגיד שאחרי שיחה של כמה דקות איתה – כל אדם שמן, אפילו כזה שנמצא ב״הכחשה עמוקה״ יודה ברצון שלו להיות רזה.

במובן מסוים יש משהו קצת סותר שבתוכנית שנועדה לספר על גזענות נגד אנשים שמנים, מביאים מישהי שבעצם מבטאת גזענות כזו בצורה כזו ישירה.

והאובססיה הזו של לארה כלפי אנשים אחרים והגישה שלהם למשקל הגוף האישי שלהם נשמעת לי כמשהו מאוד בעייתי – מדוע יש לה צורך כזה חזק שכולם יסכימו עם דרכה? האם היא כל כך זקוקה לאישור שהדרך היחידה לפעולה כדי לפתור את הקשיים של אנשים שמנים כשמנים היא הדרך שלה, כי קשה לה להתמיד בה אם יש סיכוי שהיא היתה מוצאת אושר גם כאישה שמנה? או שאולי היא רזתה כדי להפוך למישהי עם סטטוס חברתי גבוה יותר בתור אישה רזה, וצורם לה לראות שהיא לא מושא לקנאה על ידי נשים שמנות אחרות? או שאולי מדובר פשוט על עניין כלכלי כי לארה היא מאמנת כושר שמתמקדת בין השאר בהרזיה, ורואה בגישה שבה היא בחרה טקטיקה יעילה למשוך לקוחות שיהיו בראש שלה כדי לעבוד יחד?

---

זה כמובן לא מעיד על כך שלארה מתקשה לשמור על המשקל או שהיא לא מאושרת כאישה רזה. סביר להניח שהחיים שלה כאישה רזה הרבה יותר טובים משמעותית עבורה ולכן היא בוחרת כל יום בהרגלים שיובילו אותה לשמור על המשקל החדש שלה. אבל המסע שלה ושל ערן כיורדים בגדול שרזו ושמרו על המשקל הרזה רק בזכות התוכנית הוא בהחלט מסע שמעלה את השאלה מה נדרש כדי לשמור על המשקל אחרי מסע הרזיה (ובמיוחד כזה אינטנסיבי) – והאם המחיר הזה מתאים או שווה לכל אדם באשר הוא.

בזמנו הייתי בטיפול פסיכולוגי, שבמסגרתו הפסיכולוגית שעבדתי איתה שאלה אותי שאלה מאוד מעניינת לגבי מה מקור המוטיבציה שלי: האם אני מקבלת מוטיבציה מגורמים חיוביים, או גורמים שליליים?

״גורמים שליליים״ יכולים להיות למשל הפחד של ערן להשמין מחדש שגורם לו לשמור על המסגרת, או גם האמונה של לארה לגבי ה״ניצוץ הבהמי״ שגורם לה לשנוא את הסטטוס של לארה השמנה. הרגשות האלו נותנים להם מוטיבציה לשמור על מסגרת כדי להמנע מהשמנה חוזרת.

אבל יש אנשים שדווקא הרגשות השליליים האלו יגרמו להם להגיב דווקא באכילת יתר מתוך מצוקה ולא יתנו להם מוטיבציה לשמור על מסגרת שתעזור להם לרזות ולשמור על ההרזיה. הם כנראה יצטרכו גישה חיובית יותר וחיזוקים חיוביים כדי לשמור על המסגרת – כמו למשל קבלת מחמאות על כמה הם נראים טוב, או שהם מרגישים טוב יותר כאנשים רזים, או שמתאפשר להם כאנשים רזים לעשות הרבה דברים שלא התאשפרו להם כאנשים שמנים. בגדול אפשר לסכם את זה בכך שהם רואים החזר מאוד משמעותי על המאמצים שהם עושים כדי להרזות ולהשאר רזים.

כמובן שזו לא חלוקה שהיא מוחלטת, אלא על שילוב של גורמים ופעולות, אבל כל אדם מגיב אחרת לאתגרים האלו. אבל עודבדתית, רק חלק מאוד קטן של המתחרים בתוכנית על כל עונותיה שמרו על המשקל ישירות אחרי התוכנית, אבל חלק גדול משמעותית מהמשתתפים לא רק שלא הצליח לשמור על ההישג, אלא גם עלה במשקל הרבה יותר מאשר למשקל שבו הם התחילו את התוכנית.

ואולי זו הבעיה העיקרית שעומדת מאחורי הכשלונות הרבים בתוכנית – חוסר היכולת שלה להתאים למשתתפים את הטיפול והשיטה שהם זקוקים לה כדי להרזות, ולהשאר רזים. עצם העובדה שהמוטיבציה של אלו שהצליחו לשמור על המשקל נובעת משיקולים מאוד שליליים גם גורמת להם לא פעם להשליך הרבה מאותה גישה על אנשים שמנים אחרים סביבם, וזה לא בהכרח משהו בריא.

הסגראדה פאמיליה היא כנסיה שתכנן האדריכל אנטוני גאודי, ולא הצליח לסיים את בנייתה לפני מותו הפתאומי בתאונת דרכים ב 1926. אחרי הפסקות בנסיבות שונות (כמו למשל מלחמת האזרחים הספרדית) ועיצוב מחדש של התוכניות (כי גאודי לא השאיר כאלו) – בניית הכנסיה אמורה להסתיים בעוד שנים ספורות ב 2026, כדי לציין 100 שנים למותו של גאודי.

רבים צוחקים על כך שתהליך הבניה עצמה הפך להיות האטרקציה הראשית של הכנסיה, אבל כפי שניתן לראות כי יפה מוד מבפנים ומבחוץ כך שאין חשש שהיא תפסיק להיות יעד תיירותי מבוקש.

גם לכאן צריך להזמין כרטיסים מראש. לפחות בתקופה שבה הייתי שם (2016) לפני הקורונה, הכרטיסים אפשרו כניסה למקום בטווח של שעתיים, בלי מגבלת זמן על כמה זמן ניתן להשאר בפנים (כנראה בהנחה שיש גבול לכמה זמן אפשר להשאר בכנסיה שאין בה יותר מידי מה לעשות).

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

כשהייתי ילדה, אמא שלי תמיד היתה מכינה (לפחות חלקית) את התחפושות שלנו, כולל תפירה של קישוטים שונים. היא לא פעם היתה גם זו שהחליטה למה נתחפש – אבל במקביל לזה, ברגע שהגענו לגיל שבו החלטנו לבד למה להתחפש, גם רמת ההשקעה של אמא שלי ירדה משמעותית. מעבר לזה, איכשהו לא קנינו גם תחפושות מוכנות אלא די הסתמכנו על מה שהיה לנו בבית.

ואז בכיתה ו׳ או ז׳, כשעוד גרנו בניו יורק אבל למדנו בבית ספר יהודי, החלטתי להתחפש לרוח רפאים. התחפושת נשמעה לי מגניבה, למרות שהיא היתה מאוד פשוטה וכללה פשוט להרוס סדין בך שחתכתי ממנו חורים לעיניים.

ואיכשהו עם התחפושת הפשוטה הזו הצלחתי לנצח בתחרות התחפושות של בית הספר. באותו רגע שמחתי על זה שזכיתי בגולות, אבל בדיעבד הבנתי שכנראה חלק מהזכיה נבעה מרחמים – כנראה שצוות בית הספר הניח שהגעתי בתחפושת כזו פשוטה כי לא היה לנו כסף לתחפושת ראויה יותר, ולכן נתנו לי פרס כדי לשמח אותי (שזו מצווה חשובה לדתיים בפורים).

אני חשובת שמאז אותה שנה, סירבתי להתחפש. הפעם היחידה שהתחפשתי היתה בכיתה י״ב – כי היתה מסורת בבית הספר שלנו שבה בפורים כל כיתה בשכבת י״ב בוחרת נושא, ולא רק מארגנת קישוטים סביבו אלא שכל הכיתה מתחפשת בהתאם, ולא היתה לי דרך להתחמק מזה.

למזלי במובן הזה היהתה העובדה שהכיתה שלמדתי בה לא היתה מגובשת ולא ממש היתה מעוניינת להשקיע יותר מידי, אז מישהו העלה ״קיבוץ״ בתור נושא. אני לא זוכרת איך קישטנו את האיזור שהיינו אמורים לקשט, אבל אני זוכרת שזה לא היה מושקע – וגם נראה רע במיוחד ליד האיזור שלידו היינו שקישטה כיתה אחרת שהחליטה לקשט את האיזור שלה בתור רחוב אירפאי קלאסי כולל מאפיה.

והתחפושות שלנו היו גם לא מושקעות בהתאם. אני חושבת שאני לבשתי פשוט ג׳ינס וחולצה משובצת ישנה עם נעליים גבוהות בתור ״בגדי עבודה״, וחוץ מהיושן של החולצה והנעליים כנראה שזה היה די קרוב לאיך שהתלבשתי ביום יום.

כך שאין לי תחפושת חלומות, במיוחד שמאז אותה חגיגה לא התחפשתי. ומכיוון שאני לא חובבת אוזני המן, אין לי שום חיבור לחג הפורים (חוץ מאולי העובדה שהוא מבשר על כך שפסח מתקרב).

אכילה אינטואיטיבית הוא מושג יחסית חדש בכל מה שקשור ל״אורח חיים בריא״. יש לא מעט דיאטניות או שאר ״גורואיות להרזיה״ שמנסות לנכס אותו כשיטה להרזיה – אבל בעצם מדובר על גישה כללית יותר שאומרת שהגוף שלנו יודע לבד מה וכמה הוא רוצה לאכול, אבל שדיאטות שונות ״הרסו״ את המנגנון הזה בכמה מובנים. דיאטות למשל לא בהכרח מלמדות להקשיב לתחושת הרעב או השובע של הגוף, והן למשל מאלצות אנשים להפסיק לאכול בארוחה לפני שהם שבעים, או למשל כופה עליהם לאכול כשהם עדיין לא רעבים, למשל בבוקר. בנוסף, דיאטות בעצם אוסרות על לאכול הרבה דברים טעימים – ולכן הופכת אותם מבחינה פסיכולוגית להרבה יותר מפתים ומושכים ממה שהם היו בלי דיאטה (או כך לפחות טוענת הגישה).

אכילה אינטואיטיבית לא מבטיחה בהכרח הרזיה. יש מי שהיא אכן תעזור להם להרזות (בעיקר אם תהליכי דיאטה גורמים להם קושי פסיכולוגי), יש כאלו שהמשקל שלהם יישאר יציב – ויש מי שעלול להשמין קצת אפילו. אבל השיטה כן מבטיחה שעבור מי שהיא מתאימה – לאורך זמן האכילה שלה תהיה בריאה יותר בלי מאמץ, והמשקל של המטופל יישאר יציב לאורך זמן. השיטה אפילו מבטיחה שאחרי תקופה של חוסר יציבות תזונתית והשלמת חוסרים מבחינת אוכל טעים וצרכים פסיכולוגיים – אותם מאכלים מפתים כבר יהפכו ללא מפתים כי הם כבר לא יהיו אסורים, ובקושי תרצו לאכול מהם (אם בכלל).

---

עד כמה זה באמת עובד?

אני זוכרת את עצמי כילדה די רזה – אבל גם ככזו שמאוד אוהבת אוכל. לא רק במובן של היה לי תיאבון בריא – אלא גם במובן של עיסוק מסוים במה אני אוכלת.

אחד הזכרונות הראשונים שלי מהגן הוא מאחד מימי ההולדת שלי שבו אמא שלי הביאה שתי עוגות שונות לגן (כנראה כדי שהן יספיקו לכל ילדי הגן) – ואני רציתי פרוסת משתיהן אבל אמא שלי נתנה לי לאכזבתי לאכול רק פרוסה אחת.

אני גם זוכרת שתמיד רציתי שאמא שלי תשים המון ציפוי או קצפת על העוגות שהיא היתה אופה, אבל היה לי לא נעים להיות ״חזירה״ ולכן ניסיתי לרמוז לה על זה בצורה לא ישירה (וכנראה גם לא יעילה במיוחד).

והמשיכה הזו לא נבעה מתחושה של מחסור או רגשות אשם – כי הייתי ילדה רזה ולא היה ממש צורך להגביל את האכילה שלי, במיוחד כשכילדים היינו משחקים ורצים המון בחוץ ושורפים כך המון קלוריות.

---

ואולי חלק מהעניין נבע מכך שכילדה – רמת הפיתויים שהיתה לנו היתה יחסית נמוכה. היינו אוכלים בעיקר בבית ואוכלים בחוץ רק בהזדמנויות מאוד נדירות. לא ממש היו ממתקים בבית, והם היו פינוק שאמא היתה מידי פם קונה לנו במכולת, ולנו לא היה כסף לרוב לקנות אותם לעצמנו. שתיה ממותקת היתה לנו רק בסופי השבוע (מלבד תרכיז מיץ פטל) וגלידה היתה משהו שההורים קובעים מתי תהיה בבית וכמה הם מגישים לנו.

אבל כיום המצב מאוד שונה. אם בתור ילדה היו לנו גלידות די פשוטות של חברה אחת עם שניים שלושה טעמים (שוקו וניל, פונש בננה, ופיסטוק קפה אם אני זוכרת נכיון) – כיום יש לנו המון חברות (ולא רק מקומיות אלא גם בינלאומיות), כשלכל אחת מהן יש מגוון הרבה יותר גדול של טעמים, ולא פעם גם טעמים חדשים או זמניים שמושכים אותנו לטעום אותם מהר או בזמן המוגבל שיש לנו. מעבר לזה, הקורונה אפשרה לגלידריות השונות לחדש את האפשרות להזמין גלידה במשלוח וכך יש לנו יותר מבחר – יותר בקלות.

אבל זה כמובן לא מוגבל לגלידות. יש לנו מבחר גדול יותר של שוקולדים למשל, בהרבה יותר טעמים, ושל הרבה יותר חברות (חלקן, ואולי אפילו רובן, מחו״ל). כנ״ל לגבי מעדני חלב למיניהם שפעם היו פשוטים והיום הפכו להיותר מגוונים ויותר מורכבים.

במקביל יש לנו יותר ויותר מסעדות, לא פעם של שפים שהתפרסמו דרך עבודה קשה במטבח אבל גם בתוכניות בישול וריאליטי בישול, והפרסום שלהם הוא חלק מהמשיכה למסעדה שלהם. מעבר לזה, יש יותר מודעות לאוכל בינלאומי – אם אי שם בשנות השמונים סושי לא היה מאכל מוכר (ומי שהכיר אותו חשב שהוא סופר אקזוטי), כיום אין מי שלא מכיר את המאכל. גם האוכל הסיני הפך מעוף חמוץ מתוק בטיגון עמוק וברוטב אדום רדיואקטיבי למשהו הרבה יותר אותנטי ומתוחכם.

אבל הבעיה היא לא רק המבחר – אלא גם גודל המנות.

אני זוכרת למשל כשכשגרנו בניו יורק באמצע שנות השמונים, המבורגר רגיל היה בגודל של המבורגר ילדים כיום, וקציצות של מאה גרם נחשבו לענקיות, ומדובר על ארה״ב שידועה במנות הענק שלה לעומת שאר העולם. אבל כיום אפילו בישראל אין מסעדות רציניות שמגישות המבורגרים של מאה גרם – אלא לפחות 160 גרם, ולרוב אפילו 220 גרם והמבורגרים של 330 גרם. מקדונלדס ודומיהם אמנם מגישים המבורגרים של 100 גרם, אבל גם אצלם אפשר בקלות להכפיל ואפילו לשלש את כמות הקציצות במנה.

וזה עוד לפני שנכנסנו לגודל מנות הצ׳יפס…

---

אבל במקביל אי אפשר להכחיש שבמקביל להשמנה שלי, ההורים שלי ניסו לאסור עלי לאכול מאכלים מסויימים – וזה גרם לי להסתיר את האכילה שלי. אני זוכרת לא מעט מקרים שזה קרה: למשל בכיתה י״ב היתה לי עבודה זמנית כבייביסיטר פעם בשבוע – ובדרך חזרה היה סופרמרקט ליד תחנת האוטובוס שממנה חזרתי הביתה, ותמיד הייתי קונה חבילה של שוקולד פרה – שידעתי שאני חייבת לסיים לפני שאני מגיעה הביתה, ולכן הייתי אוכלת את כולה בדרך הביתה, ומהר מאוד הרגשתי את ההשפעה של הקלוריות הנוספות האלו על כמה הג׳ינס שלי הפך להיות לוחץ, אבל הפסקתי עם ההרגל הזה רק כשפוטרתי מהעבודה כשפעם אחת כשההורים איחרו להגיע חיכיתי עם הילדים ברחוב כדי שנוכל לראות יותר מהר כשההורים מגיעים.

או למשל כשהייתי בצבא, הייתי לא פעם יוצאת עם חברות לבלות בשישי בבוקר והיינו אוכלות צהרים במסעדת פאסט פוד כזו או אחרת – אבל אז הייתי חוזרת הביתה ואוכלת ארוחת צהרים נוספת כדי שאמא שלי לא תחשוד שאכלתי שוב המבורגר וצ׳יפס.

מן הסתם ההתנהלות הזו תרמה מאוד להשמנה שלי – לא רק במובן שהייתי אוכלת יותר קלוריות ממה שהייתי אוכלת בלי הצורך להסתיר את האכילה שלי, אלא גם לא פעם הרגלתי את הגוף שלי לאכול הרבה יותר אוכל ממה שהוא היה צריך. ואז מעבר לעובדה שיכולתי להמשיך לאכול יותר מידי אוכל לפני שהרגשתי מלאה – גם היה לי קשה יותר לשבוע מכמות סבירה של אוכל, ולכן הייתי צריכה לאכול יותר ברמה יומיומית כדי לא להיות רעבה.

---

לא מזמן יצא לי לשמוע שיחה לגבי ״אכילה אינטואיטיבית״ שבה אחד הדוברים התעקש שהשיטה לא מתאימה להרבה אנשים, אלא לכאלו שהרגלי האכילה שלהם לא ״הרוסים מידי״ מלכתחילה – ובעצם לאנשים שהם הכי פחות זקוקים לעזרה בכל מה שקשור לתיקון הרגלי אכילה.

חשוב לציין שכיום קשה למצוא אנשים שאוכלים בצורה בריאה ומאוזנת בלי הדרכה מסודרת – כי מצד אחד יש שפע מאוד גדול של אוכל מפתה ומושך (והמון תוכניות בישול ומסעדות ושפים מפורסמים), ומצד שני יש הרבה מאוד גישות לאיך בדיוק מוגדר ״אורח חיים בריא״, כשחלק גדול מהן סותרות אחת את השניה, וחלקן לא בהכרח מספרות מה עומד מאחורי הגישה.

אבל בהחלט יש אנשים שעבורם הפיתויים שם בחוץ הרבה פחות מפתים – כאלו שבעיקר אוכלים כדי לחיות ולא חיים כדי לחיות. אבל ככל שמישהו מתקרב יותר לתחום שבו חיים כדי לאכול – אכילה אינטואיטיבית תהיה הרבה פחות יעילה, וכדי להגיע לאורח חיים בריא, הם יצטרכו להשתמש בכלים של דיאטה ״קלאסית״, שלפי התיאוריה של האכילה האינטואיטיבית מזיקה להם יותר מאשר מועילה לאורך זמן.

כנראה שאין פה פתרון מושלם, וכל אחד צריך לקחת מכל שיטה את מה שמתאים לו כדי לעזור לו לחיות את אורח החיים הכי בריא שהוא יכול (או שהיא יכולה). וזה משהו שכל מי שעוזר לאחרים להגיע לאורח חיים בריא צריך להבין.