התיירת המקרית

אז עוברים למשתתף באותה עונה בשם אסי אמסלם. אסי הגיע לתוכנית כשהוא היה בן 28 ובמשקל של למעלה מ 170 ק״ג, משקל שסיכן את הבריאות והחיים שלו בצורה חמורה. הוא הצליח לרזות משמעותית וגם הגיע לגמר, למרות שהוא לא זכה בתוכנית אלא רק למקום השלישי.

אבל ממש כמו לא מעט משתתפים אחרים בתוכנית וממש כמו אבי – גם אסי העלה במשקל למרות שהוא עדיין שואל את עצמו איך הוא נתן לעצמו להרוס את ההישג שלו.

אסי מספר שבגמר הוא שקל 103 ק״ג, אבל במשך תקופה שלא מצויינת בתוכנית העלה 114 ק״ג למשקל של 217 ק״ג – משקל שהוא גבוה משמעותית מהמשקל של אסי בתחילת התוכנית, וכזה שהוא ״לא מאחל לשונאים שלו״ להגיע אליו.

בשלב מסוים כמה חודשים לפני צילום הכתבה אסי הבין שהמשקל אליו הוא הגיע מסכן אותו בריאותית בהמון מחלות כמו ״סוכר״ (סכרת) או מחלות לב, ולכן הוא פנה לרופאה בתל השומר שמטפלת בהשמנה, היא מיד הפנתה אותו לדיאטנית שבעזרתה הו הרזה כמעט 80 ק״ג במשך 9 – 10 חודשים.

---

חשוב לרגע לכתוב משהו לגבי מחלות שקשורות להשמנה – כמו סוכרת או מחלות לב וכלי דם.

למחלות האלו יש שלושה גורמים משמעותיים: גנטיקה, אורח חיים, והשמנת יתר חולנית.

במובן מסוים אפשר להגיד שעבור רוב האנשים השמנים, שני הגורמים האחרונים מגבירים משמעותית את הסיכון לתחלואה: אורח החיים שמוביל להשמנה הוא כזה שגם מגביר את הסיכון למחלות הללו, וגם ההשמנה עצמה גורמת לסיכון מוגבר לתחלואה כי תאי השומן עצמם (ובמיוחד אלו בבטן) גורמים לתהליך דלקתי שהוא בתורו מגביר את הסיכון לתחלואה.

לכן במקרה של השמנה, חשוב לשמור על אורח חיים בריא כדי להרזות, אבל בעיקר כדי למנוע תחלואה בעזרת התזונה והפעילות הגופנית שתורמים בריאותית.

אבל מעבר לזה, יש סכנה מסויימת בשיוך כזה חזק של המחלות האלו והשמנה. גנטיקה שמובילה לתחלואה ואורח חיים לא בריא יכולים להיות גם מנת חלקם של אנשים רזים, שגם הם יכולים לחלות במחלות האלו גם אם הם לא שמנים…

---

אבי נשוי לקרן, משתתפת באותה עונה של ״לרדת בגדול״ שבה הוא השתתף, והיא זכתה במקום השני בגמר.

קרן מספרת שגם היא ״העלתה בענק״ במשקל אחרי התוכנית: לא רק שהיא העלתה בחזרה את 60 הק״ג שהיא רזתה בתוכנית, אלא העלתה 60 ק״ג נוספים והגיעה למשקל מאוד גבוה של 190 ק״ג שהוא מאוד חריג, ומקשה מאוד בכל מה שקשור לחיים שוטפים. קרן הבינה את ה״נכות״ כפי שהיא מגדירה אותה כשהיא לא יכלה לעלות עם הבת שלה למתקן בלונה פארק. לכן קרן החליטה ללכת לניתוח קיצוק – והתנתחה תוך חודשיים מרגע ההחלטה, ובערך שנה וחצי לפני שידור הכתבה בשישי האחרון (3.2.23).

חשוב לציין שניתוח קיצור קיבה בבית חולים ציבורי הוא לא משהו שנעשה מהיום למחר, אלא לרוב ניתוח שצריך לחכות לו במשך חודשים במצב רגיל – ובמצב שבו בתי החולים עבדו במוד של קורונה (כפי שהיה לפני שנה וחצי), אני מניחה שהתור היה ארוך עוד יותר. אפשר ״לזרז״ את הניתוח בכך שפונים אליו באופן פרטי בעזרת ביטוח פרטי (ואז כמובן אפשר לבקש להתנתח על ידי מנתח ספציפי, לרוב מומחה לתחום), אבל אני לא בטוחה עד כמה אפשר ״לסדר״ ניתוח תוך חודשיים, כי לרוב גם בעזרת ביטוח פרטי צריך לעבור ועדה שמאשרת את הניתוח ולא פעם אמורה (לפחות באופן רשמי) להתנות את הניתוח בעבודה מקדימה עם דיאטנית לאורך כמה חודשים. ייתכן שבמקרה הספציפי של קרן הניתוח הוקדם בגלל המשקל המאוד גבוה שלה.

שנה וחצי אחרי הניתוח קרן שוקלת 83 ק״ג פחות, נראית נהדר, ונראה שחלק משמעותי מהקושי שהיה לה נפתר.

בברצלונה קיים קו של אוטובוס תיירים שבו יש כמה קווים שבכל אחד מהם כמה תחנות בנקודות תיירותיות מעניינות, פלוס הסברים כלליים וקצרים על כל אתר. יש אפשרות לרכוש כרטי חד יומי או ליומיים. באוטובוס יש מזגן / חימום וווי פיי, והוא מהווה אלטרנטיבה נחמדה למטרו.

אחת הנקודות שאליה האוטובוס מגיע הוא הפארק האולימפי של אולימפאדת ברצלונה שהתרחשה בשנת 1992 – ובה ישראל זכתה בשתי המדליות האולימפיות הראשונות שלה: מדליית כסף (יעל ארד) ומדליית ארד (אורן סמדג׳ה) בג׳ודו.

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אם לוקחים בחשבון גיבורי על קיימים ומוכרים, אז נראה שכוח העל של באטמן הוא די שווה – הרבה מאוד כסף כדי לאפשר לעצמך להפוך להיות גיבור על. למרות שסביר להניח שאם הייתי כל כך עשירה כנראה שאני אישית לא הייתי מנצלת את הכסף כדי להפוך לגיבורת על אלא פשוט מטיילת בעולם – אבל זה כבר נושא לפוסט אחר שלמען האמת כבר כתבתי במסגרת בלוגאנוארי.

אבל מעבר לזה, אני חושבת שיש הרבה כוחות על שיכולים היו להיות נחמדים.

כשהייתי צעירה יותר, אני מניחה שהייתי רוצה כוח על להיות בלתי נראית, ואז יכולתי להקשיב לשיחות שלרוב לא כללו אותי אבל היו עלי, וכך הייתי מגלה מה חושבים עלי אנשים אחרים. בתור מבוגרת אני קצת פחות מתלהבת – גם בגלל שזה לא מתחשב בפרטיות של אנשים, וגם כי לפעמים לדעת מה חושבים עלי זה לא בהכרח רעיון כזה טוב.

אני מניחה שכמבוגרת הייתי רוצה אולי את האפשרות לנסוע בזמן, כשיש לכוח הזה שתי אפשרויות ששתיהן קוסמות לי.

הראשונה היא כמובן לחזור לשלב מוקדם יותר בחיים שלי, אבל עם הידע שיש לי כיום. אפשר כמובן גם פה לראות שתי אופציות – האם אני חוזרת לחיות כעצמי בגיל צעיר יותר – או שאני מגיעה בתור ״אני מבוגרת יותר לייעץ לעצמי כצעירה. באותה מידה אני כנראה גם אוכל להתקדם לגילאים מבוגרים יותר שלי, ואפילו אולי לגלות איך אני מתה ואולי לנסות למנוע את זה אם אפשר.

כמובן שיש פה הרבה שאלות פילוסופיות שקשורות למסע בזמן – אם למשל אני מספרת לעצמי משהו שימנע ממני לבצע טעות מסוימת, איך בעצם למדתי מראש שלא שווה לבצע אותן? האם אני יכולה להיות בטוחה שההחלטה ההפוכה ממה שהחלטתי במצב שלא הייתי מרוצה ממנו בהכרח תהיה טובה יותר, או שאולי נוצר מצב שבמציאות בחרתי באופציה הפחות רעה מבין כמה? והאם לדעת איך ומתי אני מתה זה דבר טוב או רע?

ויש גם אופציה שניה של לנסוע בזמן לתקופות אחרות, בעבר ובעתיד. כמובן שגם פה תמיד יש את האופציה של לבצע שינוי שנראה על פניו טוב אבל יכול להוביל לאורך זמן למצב פחות טוב.

למשל שמעתי בזמנו למשל על שאלה היסטורית מעניינת – האם יכולנו להרוג את היטלר לפני שהוא עלה לעמדת כוח, האם היינו עושים את זה? על פניה, התשובה ברורה – היינו עושים את זה, וכך מונעים את מלחמת העולם השניה עם הזוועות הרבות שהיו בה – כמובן השואה, אבל גם המלחמה בחזית הרוסית והשימוש בנשק גרעיני נגד יפן.

אבל באופן עקרוני המלחמה לא פרצה רק בגלל היטלר, אלא בגלל המתיחות הבינלאומית שהיתה באותה תקופה. המתיחות הזו כנראה תוצאה ישירה של המשבר הכלכלי של סוף שנות העשרים, אבל גם בגלל ההסכמים שנחתמו בסוף מלחמת העולם הראשונה שהשפילו את גרמניה וגרמו שם מרמור שהיה מה שהוביל בסופו של דבר לעליה של היטלר לשלטון. כך שבעצם גם אם היטלר לא היה קיים, סביר להניח שהיה עולה במקומו מישהו אחר כתגובה למצב, והמלחמה היתה קורית בלאו הכי. אבל אפשר גם לשאול האם פגמים באופיו של היטלר שהובילו להחלטות מסוימות היו אלו שגרמו לכך שהוא הפסיד במלחמה (למשל חוסר האמון שלו בגנרלים שלו, או הדרישה שלו שחיילים לא ייסגו בשדה הקרב) – משהו שלא היה קורה עם מנהיג אחר, ואז גרמניה הנאצית היתה המנצחת במלחמה.

אבל גם אם השהות שלי בעבר (או כמובן גם בעתיד) לא גורמת לשינוי ההיסטוריה, עדיין יכולות להיות לי אישית בעיות כי אני לא בהכרח אכיר את השפה או המנהגים של החברות האלו. הסופר מייקל קרייטון כתב ספר בשם ״טיים ליין״ שבו חבורה של ארכיאולוגים בסוף המאה ה 20 נוסעים אחורנית בזמן לימי הביניים, והם מסתבכים שם בלא מעט צרות בגלל שהם לא מכירים את התקופה והמנהגים שלה, ואפילו השימוש במילה המוכרת ״ג׳נטלמן״ היא מאוד שונה מהמשמעות שלה כיום – כך שחלקם נהרגים, אבל חלקם ממשיכים להסתבך בעוד ועוד צרות עד שהם מוצאים דרך לחזור להווה.

כך שכנראה מסע בזמן הוא כוח על מעניין, אבל טומן בחובו הרבה מאוד שאלות ואולי אפילו בעיות.

לרדת בגדול היתה תוכנית ריאליטי ישראלית בת ארבע עונות ששודרה בין 2006 ל 2010 שבה אנשים שמנים הגיעו להרזות, לא פעם עשרות קילוגרמים. ההשראה לתוכנית היתה תוכנית בפורמט דומה מארה״ב שבו כמה מאמני כושר ״הנהיגו״ קבוצות של אנשים שמנים באימוני כושר אינטנסיביים ובתוכנית תזונתית קשוחה כדי לעזור להם להרזות הרבה – ומהר.

סביב המאמנים בתוכנית האמריקנית עלו לא פעם תלונות על חוסר בהכשרה אמיתי כמאמני כושר ותזונה – אבל לזכותה של התוכנית הישראלית אפשר לציין שמאמני הכושר שליוו את כל העונות, אורלי הופמן-בר ןנדב מאירסון, היו מאמני כושר מוסמכים ובעלי ניסיון רב באימון כושר באופן כללי ובעזרה לאנשים בהרזיה דרך הכושר באופן פרטני.

מצד שני, התוכנית האמריקנית המשיכה ללא מעט עונות, אבל לעומתה התוכנית הישראלית שודרה רק לארבע עונות. אני זוכרת שהיו ״דיבורים״ בכמה מהפורומים של אנשים שמנים שבהם השתתפתי באותה תקופה שבה רבים דיברו על ניסיונות גיוס אגרסיביים של מפיקי התוכנית שלהם נחשפו אנשים שמנים, גם אם הם לא הראו עניין בהרזיה – והתחושה היתה שעם הזמן למפיקים היה יותר ויותר קשה לגייס משתתפים לתוכנית מה שיכול היה להסביר את הירידה המהירה שלה אחרי רק ארבע עונות.

---

לפני כמעט שבוע עלתה כתבה במסגרת חדשות שישי של ערוץ 12 שעוקבת אחרי בוגרי התוכנית – והאם הם שמרו על המשקל. העונה האחרונה הסתיימה לפני 13 שנים, ועבור בוגרי העונות המוקדמות יותר עבר אפילו פרק זמן ארוך יותר משמעותית מסוף העונה שלהם.

בתחילת הכתבה מראים איך התוכנית מציגה את המתחרים: מאוד שמנים, חלקם אפילו סובלים מהשמנת יתר חולנית, אבל בעצם ״עברו מהפך מדהים״ ורזו בקצב מהיר מאוד (כזה שיחשב כמהיר מיד ולא בריא בדיאטה סטנדרטית) – כשהמטרה המקודשת של התוכנית היא ״לרדת בגדול״, כלורמ לרזות מהר ולמשקל לא רק תקין אלא גם כזה שיחשב כ״רזה באמת״.

מראים גם את השקילה הפומבית של המתחרים עם בטן חשופה גם לגברים וגם לנשים (שלובשות רק גוזיה שלא ממש תומכת או מעצבת להן את החזה, מה שגורם למראה שמן ומוזנח יותר שלהן) – כביכול מסיבות ״מקצועיות״ שבהן נראה איך הם מרזים בלי הבגדים שיסתירו את זה, אבל עבור רבים זה עשה רושם של תחושה של השפלה של המתמודדים, ובמיוחד המתמודדות.

---

מיד בתחילת הפרק מראים את אבי קוריאט, המנצח של העונה השלישית, שמן שוב וצופה ברגע הנצחון שלו עם דמעה בעין. זה מצב שכל אדם שמן יכול להזדהות איתו – הבושה והאכזבה שבעליה במשקל למרות הרצון לשמר אותו, והרצון לחזור להיות רזה, בכושר ובעיקר בשליטה כמו שהרגשנו ברגע ההגעה למשקל הרצוי שלנו בעבר.

מצד שני לתוכנית חשוב להראות את הכיבוד שאבי מגיש – מצד אחד יש קנקן של מים קרים, מצד שני רוגעלך ואוזני המן, ״בצקים״ שנחשבים למשמינים.

אבי מתחיל את הפרק בכך שהוא מדבר על כך שהוא כמו שמנים רבים הפכו להיות ״להיות שמנים במשרה מלאה״ – הכל סביבו בחיים סובב סביב ההשמנה. אבי כמובן מדבר על ״אנשים שמנים״ בהכללה ומנכס להם את ההרגל שלו שהחיים שלהם סובבים סביב אוכל: מבחינתו הוא נמצא בתכנון מתמיד של מה ומתי הוא יאכל, והו מניח שהרבה מאוד אנשים שמנים הם כאלו, למרות שזה לא בהכרח המצב של כל אדדם שמן, והחוויה של ההשמנה והחיים כשמן יכולה להיות מאוד שונה מאדם לאדם.

חשוב רק לציין שבמהלך התוכנית ״לרדת בגדול״ ובדיון הנוכחי עליה – אין התייחסות לטיפול ב״אובססיה״ הזו סביב אוכל. במובן מסוים האובססיה היא נפשית (ואולי אפשר להתייחס אליה כהתמכרות) כשההתייחסות להרזיה במסגרת ״לרדת בגדול״ ובכתבה הזו היא פיזיולוגית נטו ומתייחסת רק לפן הגופני של האכילה והספורט שהמתמודדים לשעבר עושים או לא עושים. אבל בהחלט יש גם התייחסות לפן הנפשי הזה בהמשך הפרק כשהמרזה בגדול קרן (אישתו של אבי) אומרת שאנשים שמנים יודעים איך לאכול כדי לרזות, אבל לפעמים בוחרים אחרת (למרות שהם רוצים לרזות).

גם המשפט שאבי אומר לגבי זה ש״אדם מתכנן לעצמו מראש מה הוא יאכל״ – מדובר על תכונה שהיא לא בהכרח משהו שקשור רק לאובססיה לאוכל, כי היא קיימת גם בדיאטות שונות. למשל כשהייתי בשומרי משקל הייתי צריכה לתכנן ארוחות לפי תקציב הנקודות ולפי חלוקה נכונה שלהם לאבות המזון… כמובן שיש פה שאלה האם מדובר על תכונה בריאה או חולנית, או שהיא תלוית מצב?

בהמשך אבי מראה לנו איך הוא ובת זוגו קרן התאימו את הבית למה שאבי מכנה ״אנשים גדולים״ (מושג מכובס ל״אנשים שמנים״). יש להם בבית למשל אמבטיה ןמקלחון עם פתח גדול במיוחד כדי שהם לא ישברו בטעות את הזכוכית כשהם נכנסים להתקלח. יש להם גם מיטה נמוכה שאפשר להגביה כדי להקל את היכולת שלהם לרדת ממנה כי קשה להם לקום מרהיט שהוא נמוך. מצד אחד אבי בהחלט מציג דברים שבאמת מכבידים (תרתי משמע) על אנשים שמנים, מצד שני ההצגה הזו מרגישה קצת כמו קרקס שמציג את האנשים השמנים בצורה מביישת וחריגה כמי שלא מסוגלים לעשות דברים. זה בולט במיוחד כשאבי מציג את שולחן הקפה שלהם שמיועד ל״הרגל המגונה״ של לאכול ליד הטלוויזיה בכך שהוא עולה ומתקרב לסועדים.

---

אבי מספר שאחרי הנצחון שלו בעונה השלישית של התחרות – הוא כבר דאג מראש שיהיה לו מאחורי הקלעים ״תיק מלא אוכל״ עם מתוקים ואוכל משמין שהוא הכין מראש במהלך היום כדי לאכול אחרי השקילה הסופית. המעשה הזה מעלה לא מעט שאלות לגבי ההרזיה שהתוכנית עודדה את המשתתפים בה לעשות. האם הצורך לרדת כמה שיותר כל שבוע יצר מצב של הרעבה והמנעות מאוכל ״טעים״ שיצר חסכים שהמתמודדים ציפו להשלים אחרי התוכנית, לא פעם על חשבון עליה מסויימת במשקל? האם מצב כזה שבו אבי (וייתכן מאוד שגם מתמודדים אחרים) מאוד שאפו להגיע לגמר כמה שיותר רזים מנע מהם לאמץ בתוכנית הרגלים שבעצם ישמשו אותם לכל החיים כדי לשמור על ההישג?

אבי בהחלט מדבר בכתבה על זה שההרזיה במסגרת התוכנית שהיוותה תחרות קשה כרוכה בתהליך נפשי, מנטלי, ופיזי חריג רק כדי ״לרדת בגדול״ (כלומר כמה שיותר מהר בכמה שפחות זמן). חלק מזה למשל הוא העובדה שלא מעט משתתפים החליטו לרדת במשקל בעזרת זה שהם ייבשו את עצמם לפני שקילות (לא שתו כל היום ודאגו להזיע כמה שיותר) כדי לרדת כמה שיותר במשקל – ומצד שני בימים שבהם היתה להם חסינות הם היו שותים כמה שיותר כדי לאפשר לעצמם לרזות בצורה יותר משמעותית בפרק הבא. זה כמובן רק תומך בתיאוריה שהתוכנית לא בהכרח מלמדת הרגלים בריאים שאפשר ליישם לאורך זמן. זה כמובן גם מעלה את השאלה עד כמה יש מטעם ההפקה ומצידנו הצופים יחס בעייתי כלפי המשתתפים – כאילו זה בעצם ״בסדר״ לפגוע בהרזיה ובבריאות שלהם בכך שאנחנו דורשים מה הרזיה גדולה מידי רק כדי לתת לנו השראה לרזות בעצמנו בצורה יותר בריאה ומתונה?

שדרות לאס ראמבלס הן לרוב היעד הראשון של רוב התיירים שמגיעים לברצלונה. מדובר על השדרה הראשית של ברצלונה שגובלת ברובע העתיק שלה – הרובע הגותי.

אני ביליתי את היום הראשון שלי בעיר פשוט בלהסתובב באיזור, ואכן היה הרבה מה לראות ולעשות – ואני מודה שגם בימים האחרים שבהם ביליתי באיזורים אחרים של העיר, יצא לי לעבור באיזור כנקודת מוצא אליהם, ועדיין הסתובבתי קצת ברובע הגותי כדי לגלות עוד כמה פינות חמד.

באיזור השדרה יש לא מעט תחנות מטרו שמשרתות אותה – ובתי מלון שהם כנראה לא מהזולים בעיר. שווה בהחלט לבדוק אופציה של מלונות זולים יותר שרחוקים יותר מהמרכז כי המטרו בעיר מאוד יעיל.

לצערנו ברצלונה נחשבת לאחת הערים שבהן הכייסים פעילים במיוחד – ולא פעם נוצר מצב שבו הם עובדים בצוותים שבהם מישהו מנסה להסיח את דעתו של התייר ואז כייס אחר גונב מהכיס או מהתיק את הארנק (או את התיק כולו). אמצעי זהירות בסיסיים ומודעות כנראה מאוד עוזרים (ובראשם תשומת לב לניסיון למשוך את תשומת לבכם במיוחד באיזורים צפופים), וחשוב לציין שהמשטרה כנראה לא תוכל לעזור בהרבה ולכן תתעלם מתלונות שלכם אם חלילה תכוייסו.

למזלי נסעתי בתקופה שבה הצפיפות לא היתה גדולה, והיה רק מקרה אחד של מישהו שניסה בכוח למשוך את תשומת הלב שלי אבל אני התקעשתי להתעלם ולהמשיך ללכת כך שלא נוצרה בעיה.

באיזור יש גם כמה כנסיות (כולל הקתדרלה של ברצלונה) ששוה להגיע אליהן. אני נכנסתי לקתדרלה ועמדתי מאחור (יחד עם תיירים רבים אחרים) בזמן המיסה של יום ראשון, ובהחלט היה מדובר על מחזה מרשים.

עם כל הכבוד לנושא של השרביט החם השבוע, אני לא הולכת לחלוק איתכם את הרגלי השינה שלי בזוגיות.

כן הייתי רוצה לשתף בחוויה שהיתה לי כנערה בת 13.

למדתי אז בכיתה ז׳, גרנו אז בארה״ב – ובגלל הרצון של ההורים שלנו שנלמד בבית ספר יחסית טוב ולא בבית ספר ציבורי גרוע ״עם כל הכושים״, נוצר מצב שלמדנו בבית ספר יהודי דתי של ״בית יעקב״ (כי כל בתי הספר היהודים והישראלים היו יקרים מידי עבורנו).

רוב התלמידות וגם לא מעט מאנשי הצוות היו חילוניות, אבל במקרה כשלמדתי בכיתה ז׳, המורה שלנו ללימודי עברית שיינדל היתה אישה חרדית צעירה ורווקה – שהשתדכה במהלך השנה והתחתנה לקראת סוף השנה.

ההורים שלי לא הרשו לי לנסוע לחתונה, אולי כי הם חששו שמישהו שם ינסה להחזיר אותי בתשובה, או אולי מסיבות אחרות. אבל כמה ימים לפני החתונה שיינדל החליטה לקחת אותנו לבקר בדירה שאליה היא ובעלה יגורו בה – ובין השאר ראינו שיש בחדר השינה שלה שתי מיטות יחיד במקום המיטה הזוגית שרובנו הכרנו מחדרי השינה של ההורים שלנו.

מן הסתם נערות צעירות מבתים חילוניים לא היו מודעות אז לנושא הנידה, וכנראה שהמורה שיינדל לא התלהבה להיות זו שתספר לנו על זה. לדעתי גם שתי הבנות החרדיות בכיתה (שׁהיו במקרה בנות של רבנים) לא היו מודעות לזה בגיל כזה צעיר – למרות שאני מניחה שהמצב שבו ההורים שלהן ישנים במיטות נפרדות בחדר השינה היה מוכר להן. אין לי מושג עד כמה ההורים שלהן המשיכו לישון במיטות נפרדות כל החודש, או שהם היו מחברים את המיטות כשהיה אפשר מבחינה הלכתית, מה שכמובן היה מסבך את העניינים.