פס הקול של תקופות (די ארוכות)

הנושא של השרביט החם השבוע הוא ״חוויה שמשנה חיים מלווה בפס קול התקופה״ – וזה נושא שלא ממש הזדהיתי איתו, כי מוזיקה נוטה ללוות אותי במשך תקופות די ארוכות, ולכן מזכירים לי לא מעט תקופות.

מעבר לזה – אפשר בהרבה מובנים להגיד שהרבה חוויות הן משנות חיים, גם אם הן לא ענקיות במיוחד או קורות באופן פתאומי. הניסיון האישי שלי הוא שלא פעם שינוי משמעותי קורה לא פעם אחרי אוסף של הרבה חוויות קטנות ולא רק בגלל חוויה חד פעמית.

אז במקום לספר על חוויה ספציפית, חשבתי לספר על מוזיקה שאהבתי בתקופות שונות של החיים שלי.


בתקופה של הצבא אני ושבת שהיינו מקשיבים לקסטות שמישהו הביא – ובעיקר הקשבנו לשירים של מוזיקה ישראלית ״קלאסית״. אחד השירים שהכי זכורים לי מאותה תקופה הוא השיר ״הנהר הלבן״ ששר והלחין שלמה גרוניך למילים של לאה גולדברג.

אבל שירתו איתי חייל וחיילת (אם אני זוכרת נכון שמם היה רועי ונעמה בהתאם) שמאוד אהבו להקשיב ללהקת ״איפה הילד״ שבהתחלה השירים שלה נשמעו לי כמו רעש די גדול אבל עם הזמן למדתי לאהוב אותם ולהבין שיש להם גם לא מעט שירים טובים. למשל השיר ״כנפיים אינך שומע״ שאת המילים שלו כתב המשורר והפזמונאי יוסף שריג שנהרג במלחמת יום כיפור ובנו אסף היה הגיטריסט ואחד הזמרים של הלהקה.

יצא לי לצפות בהופעה של הלהקה זמן קצר למדי לפני שהיא התפרקה באחד מימי הסטודנט שהיו לנו באוניברסיטה וכללו בעיקר הרבה הופעות של להקות ואמנים שונים.


באוניברסיטה כבר התחלתי לשמוע הרבה יותר מוזיקה באנגלית, בעיקר של להקות אמריקניות או בריטיות. אני חושבת שהבולטת מכולן היתה כנראה להקת אואזיס הבריטית, שעמדו בראשה שני אחים ממנצ׳סטר שאהבו לריב עם כל העולם וגם אחד עם השני עד שיום אחד המריבה ביניהם היתה כזו גרועה שהלהקה התפרקה ומאז הם לא בקשר. שניהם פצחו בקריירת סולו שמצליחה הרבה פחות מהקריירה שלהם בתור להקה.

אבל בתקופה שבה הם היו פעילים, היו מי שאמרו שהם נשמעים כמו הגירסא של שנות התשעים של להקת ״החיפושיות״.

יש כמה שירים שלהם שאני עדיין מאוד אוהבת כמו למשל:


אחרי התואר תהחלתי לעבוד במשרד שבו היינו מקשיבים בעיקר לרדיו לתחנות כמו גלגל״צ שבהם שמענו לא מעט להיטים של להקות שונות, שרבם מהם היו מה שנקרא באנגלית One Hit Wonders – כלומר להקות שהצליחו להפיק שיר בודד שהצליח להפוך ללהיט ואז חזרו לאנונימיות יחסית, למרות שלא פעם מדובר היה על להקות שנשארו פופולריות לעוד כמה להיטים במדינות המוצא שלהן בחו״ל ופשוט לא היו להן יותר להיטים בישראל.

אחת מהלהקות האלו היתה להקה בשם Third Eye Blind שאני מניחה שלא מעט מהקוראים שמעו את השיר הזה שלה כמה וכמה פעמים ברדיו. כנראה שזו הייתה אחת הסיבות לכך שכשעברתי לארה״ב ויכולתי לקנות תקליטורים יחסית בזול קניתי את האלבום הזה, הקשבתי לשיר הזה בלבד כמה פעמים – ואז שכחתי ממנו, לפחות עד שעברתי דירה והייתי צריכה לעשות סדר בדברים שלי כשפרקתי את על הארגזים, ואיכשהו נתקלתי בתקליטור הזה והתחלתי להקשיב לשאר השירים בו. ומתסבר ששאר השירים (או לפחות רובם) היו שירים הרבה יותר טובים מאשר השיר שלהם שהפך להיות להיט, כמו למשל השיר הזה.

מסתבר שהזמר של הלהקה ראה (והציג) את עצמו ככותב רציני כמי שלמד לתואר בספרות אנגלית באוניברסיטת ברקלי הידועה בסן פרנסיסקו, ואפילו כמי שסיים את התואר בתור ״מצטיין״ למרות שבדיעבד התגלה שהוא בסה״כ נחשב לסטודנט בולט במחלקה שלו ותו לא, והציונים שלו לא היו גבוהים במיוחד.

אבל בשורה התחתונה השירים באמת היו כתובים בצורה מאוד טובה, ורבים שייכו את האיכות הזו ליכולות של הזמר לכתוב שירים. רק אחרי המון שנים שבהם חברי להקה ומהצוות שלה ״פוטרו״ מהלהקה והסגנון של השירים התחיל להשתנות (ולא לטובה)התגלה שבעצם לא פעם הזמר לקח קרדיט על היכולות של חברי הלהקה או ההפקה שכתבו איתו את השירים, ואז פיטר אותם כשהם הפכו להיות פופולריים מידי או העזו להתלונן על כך שהם מקבלים אחוז נמוך מידי מההכנסות, או כשהם גילו שיש המון הכנסות שלא היו ידועות להם שנכנסו כולן לכיסו של הזמר כך שהוא התעשר והם התקשו להתקיים.

הלהקה עדיין קיימת – אבל הרבה מהנגנים התחלפו, מלבד הזמר עצמו והמתופף המקורי של הלהקה שכנראה למד מניסיונם של חבריו לשעבר ללהקה שלא להלחם בזמר -בין השאר כי החבר לשעבר היחידי שהצליח לתבוע את הזמר והלהקה ועדיין לקבל סכומי כסף משמעותיים היה הגיטריסט המקורי של הלהקה, ומאז חברי הלהקה האחרים שהופעו ממנה יצאו ממנה בשן ועין ובלי יותר מידי כסף.


להקה אחרת שאהבתי באותה תקופה ומאותן סיבות (אהבתי שיר פופולרי שלהם, ורק אחרי כמה שנים גיליתי את שאר השירים שלהם) היא להקה בשם Goo Goo Dolls שאני מניחה שרובנו מכירים את השיר שלה ״אייריס״ שבסוף שנות התשעים ליווה כנראה הרבה זוגות לחופה.

שיר שאני אוהבת שלהם הוא שיר מוקדם יותר בשם Name שהוא די אוטוביוגרפי של הזמר, ג׳וני רזניק. הוא התייתם מההורים שלו בגיל 15 – 16, והאחיות שלו גידלו אותו והשיר הוקדש להן – ובמקביל לאחת מבנות הזוג שלו שהיתה מגישה ברשת אם טי ווי בשם בדוי שלא רצתה לפרסם את השם האמיתי שלה באותה תקופה.

הלהקה עדיין קיימת, כשהזמר (שהוא גם הגיטריסט) והבסיסא חברים בה מאז ימיה הראשונים. גם פה היתה דרמה מסויימת סביב זהות המתופפים – המתופף הראשון של הלהקה הוחלף די מהר כי הוא לא הסתדר עם הזמר, ואז הם מצאו מתופף שנשאר איתם המון שנים, רק שאיכשהו מריבה נוספת (כשהמתופף טען שנבעה מכך שנולדו לו תאומים והוא רצה להשאר איתם בבית במקום לצאת לסיבוב הופעות) גרמה גם לפיטורים שלו – וכרסע הלהקה הרשמית היא רק הזמר והבסיסט, כשכנראה המתופף הנוכחי שלהם הוא הוא נגן זמני ולא חבר קבוע בלהקה.


גם יצא לי להקשיב לא מעט ללהקת U2 באותה תקופה, ואפילו השתמשתי בשיר הזה למצגת שעשיתי בקורס צילום שעשיתי באותה תקופה.


להקה שיצא לי לאהוב מאוד ב 15 השנים האחרונות היא לינקין פארק שהתחילה את דרכה כלהקת מאטל רועשת, אבל עם השנים ״התבגרה״ והסגנון שלה השתנה ליותר אלקטרוני אבל גם ליותר סגנון ״מיינסטרים״ כמו למשל בשיר הזה כשגם להם יש יכולת כתיבה טובה.

הם ביקרו בישראל להופעה בסוף 2010, בעיקר כי יש בלהקה שני חברים יהודים שמרגישים קשר למדינה.

הלהקה אמנם לא התפרקה באופן רשמי, אבל הזמר שלה שסבל מדיכאון קליני התאבד בסוף יולי 2017, ומאז הלהקה לא חזרה להיות פעילה, למרות שחברים בה פעלו לעיתים באופן עצמאי (גם אם הם לא בנו להקות חדשות).אני מניחה שעבור מי שהיו חברים בלהקה כזו מצליחה לא חסר כסף, אבל אני שואלת את עצמי עד כמה חסרה להם הפעילות היצירתית כלהקה.

איפה היית רוצה להיות עוד עשר שנים?

הצעת כתיבה יומית
איפה היית רוצה להיות עוד עשר שנים?

אני חושבת שהחיים באופן כללי הם מאוד בלתי צפויים, ולכן קצת קשה לצפות איפה אהיה עוד עשר שנים ולכן מה ארצה אז.


אבל באופן עקרוני אני מקווה שאמשיך להיות עובדת בהייטק עם משכורת טובה.

אני חושבת שיש לי יכולות, אבל כמו שכתבתי (בערך לפני חצי שנה) ברשומות שלי על הרילוקיישן שלי בארה״ב – לא תמיד עשיתי בחירות קריירה טובות או נכונות. אמנם מה שקרה בארה״ב בהחלט היה חריג, אבל לא פעם נתקעתי לאורך יותר מידי זמן בעבודות שלא קידמו אותי מקצועית ולפעמים אפילו גרמו לי לפיגור מסוים מבחינה טכנית ופגעו ביכולת שלי להחליף עבודה. וזה משהו שהייתי שמחה לקדם בשנים הקרובות.


הייתי גם מאוד מקווה סוף סוף להצליח לרזות ולהגיע ליעד שלי – ולשמור עליו. הבעיה שלי היא שכבר שנים אני ב״דיאטה״ – אבל רק בתקופות מאוד מסוימות ומאוד קצרות שמרתי על מסגרת קפדנית, ולכן לרוב נשארתי במשקל יציב או ירדתי ממש מעט במשקל לאורך זמן. מעבר לזה, למרות שרזיתי באופן משמעותי, לא ממש הגעתי למשקל היעד שלי – אלא תמיד נתקעתי במשקל שבו הפכתי משמנה מאוד למלאה מאוד, ואז התחלתי לעלות חזרה במשקל.

לכן הייתי רוצה לרדת באופן רציף במשקל, להגיע למשקל יעד סביר מבחינתי – ופשוט לשמור עליו.

יש משהו מסוים שזכור לך שלמדת בתיכון? מה הוא?

הצעת כתיבה יומית
יש משהו מסוים שזכור לך שלמדת בתיכון? מה הוא?

כשלמדתי בתיכון אי שם בשנות התשעים, עשיתי בגרות של חמש יחידות בכימיה. מעבר לעובדה שזה היה מקצוע שבעיני היה מעניין, זה נשמע לי יותר קל מפיזיקה – וגם הבגרות עצמה היתה הרבה יותר קלה מהבגרות בביולוגיה כי היא היתה רק. בכתב (לעומת בגרות בביולוגיה שכללה כתיבה של כל מיני עבודות וזיהוי צמחים ועוד כל מיני מבחנים).

אחד הדברים שהמורה שלנו לכימיה לימדה אותנו היה שלגזים אצילים אין בכלל תרכובות. אין בכלל סיכוי שלגזים אצילים יהיו בכלל תרכובות.

רק מתברר שיש להם תרכובות מאוד בודדות שהראשונות מביניהן התגלו בשנות השישים – כלומר היה ידע על התרכובות האלו בתקופה שבה למדתי כימיה בתיכון,

מפחיד לחשוב כמה ספרי הלימוד בבתי הספר לא מעודכנים…

״הפוליטיקה של השומן״ פרק שני, חלק שני

הדמות הבאה שמדברת היא הקונדיטורית אוראל נור שיקרג׳י עביד. היא חושבת שהיא נולדה להיות שמנה – למרות שיהיו מי שיגידו שאולי חלק משמעותי מהבעיה היא שהיא פנתה לתחום שבו היא מכינה אוכל ״משמין״ באופן קבוע.

אבל אוראל מספרת בעצם סיפור על אכילה רגשית: לא רק שקשה לה להתמודד עם לחץ (ולכן היא עובדת כעצמאית), אלא שבעצם היא פנתה לאכילה מנחמת אחרי שאמא שלה הלכה לעולמה בגיל צעיר מאוד ובאופן לא צפוי מתה בשנתה, במיוחד כשאבא שלה היה ״עבריין צעצוע״ שהיה לא פעם בכלא, ולכן היא גדלה בלא מעט מסגרות של מעונות.

אנחנו לא חזורים לאוראל בהמשך הסדרה, אבל בעצם התשובה שלה מעלה שאלה עד כמה לרגשות ונחמה יש חלק בבחירה שלנו באוכל שגורם לנו להשמין, למרות שאנחנו היינו מעדיפות להיות רזות?


לאחר מכן אנחנו חוזרים לצילה מיכאלי שהופיעה בפרק הקודם. צילה היא תופרת ורוצה לפתוח חנות של בגדים במידות גדולות, ופנתה למימון בתוכנית ריאליטי – אבל לא קיבלה אותו. בסופו של דבר היא פתחה את העסק עצמאית, אבל הקורונה הובילה לסגירה שלו (זה כמובן לא הופיע בתוכנית ששודרה לפני המגיפה).

צילה מסבירה את הצורך בעסק כמו שלה בכך שבעצם בחנויות היא לא מצאה את מה שהיא חיפשה מבחינת גזרות וצבעים שמחמיאים לה – ושכל הזמן נידנדו לה שבתור שמנה היא חייבת ״להסתיר״ איזורים מסוימים למרות שבעיניה זה היה רחוק מלהיות מחמיא עבורה.

אבל בעצם היא אמרה שהיא לא יכלה להתלבש יפה או אופנתי – והיא נאלצה ללבוש בגדים של נשים ״זקנות״ בנות ארבעים פלוס גם בתור נערה. וצילה אומרת שזה קרה לה גם כשהיא היתה רזה יותר. ויש פה דגש על המילה ״יותר״ – כי גם במצב הכי רזה שלה, צילה שקלה 77 ק״ג, לפחות עד שבן זוג ״דרש״ ממנה לרזות עוד 20 ק״ג לפחות כדי להיות ״רזה באמת״.

הדרישה הזו גרמה לצילה להבין את השקר בהבטחה שרזון יוביל אותה לאושר, אבל בעצם עולה כאן שאלה מסקרנת שגם קשורה לכמה משתתפות אחרות בסדרה: מה ההגדרה של להיות ״רזה באמת״? כי בעיני צילה – הרזיה של 60 ק״ג ומשקל של שבעים ומשהו ק״ג נשמעה כמו רזון ״אמיתי״. כך גם בעיני עירית דגני, שזה בערך המשקל שהיא רצתה להגיע אליו, והתאכזבה כשהמנתח העריך שהיא תרד ״רק״ 50 ק״ג כדי להגיע למשקל של תשעים ומשהו ק״ג.

אבל עבור מיכאלה המדריכה בקבוצת ההרזיה של חלי ממן והדייט של צילה – ״רזון״ משמעותו בערך 15 – 20 ק״ג פחות, כלומר משקל של 60 ק״ג או פחות. זה משקל שלמי שהתחילה את דרכה כאישה מאוד שמנה יהיה מאוד קשה להגיע אליו בלי להרעיב את עצמה – שלא לדבר על לשמור עליו לאורך לא מעט שנים.

כלומר מה שנחשב ל״מאוד שמן״ זה עניין של פרספקטיבה. לכן ייתכן שצילה היתה צריכה למצוא בן זוג שעבורו היא נחשבה למספיק ״רזה״, או אולי יותר נכון יפה כמו שהיא, במקום להצמד למישהו שלעולם לא יהיה מרוצה ממנה או יבין את הבעייתיות בבקשה שלו ממנה להרזות עוד יותר.


השדרנית מיכל שם טוב מספרת על ההשמנה שלה: היא היתה מישהי שעלתה במשקל לאט מאוד, אבל לאורך זמן הגיעה למשקל שיא של 120 ק״ג בצבא, ומאז הצליחה להרזות ולא להגיע שוב לאותו משקל.

למיכל חשוב להראות שהיא יכולה להחשב ל״כוסית״ גם במצב של עודף משקל. אבל עולה פה השאלה: האם מיכל (או כל אישה ״בשרנית״ אחרת) צריכה לפצות על עודף המשקל בצורות אחרות כדי להחשב לנאה? האם יש יותר צורך לצבוע שיער, או להתאפר, או להתלבש בצורה יותר אלגנטית כדי להחשב ל״כוסית״? כי האמירה הזו בעייתית: הטיפוח הזה דורש לא מעט כסף וזמן, ולא בהכרח מתאים לכל אישה (שמנה או רזה).

אבל בעצם יש פה אמירה שאישה רזה יכולה להתלבש בצורה פשוטה ולא להתאפר או לטפח את עצמה ועדיין להחשב ליפה ונשית – ואישה שמנה שלא מטפחת את עצמה ברמה הרבה יותר גבוהה תחשב למוזנחת.

מעבר לזה, הציפיות מנשים שמנות לפצות על ההשמנה שלהן יכולה לגלוש מעבר לנושא הטיפוח – ולמשל לצפות שאישה שמנה ״תפצה״ על חוסר הרזון שלה בכל מיני דרכים אחרות, כמו שהיא תהיה נחמדה ונעימה יותר, או שהיא תקבל על עצמה לא מעט דברים פחות נעימים בכל מערכת יחסים (החל מחברות וכלה במערכת יחסים זוגית) כי היא ״שווה פחות״.

מצד שני, כשמיכל שם טוב עשתה פעם חיקוי של בר רפאלי רוקדת, רבים לעגו לה על זה שהיא מנסה להיות סקסית ורבים התייחסו אליה כאל מישהי דוחה ומגעילה כי היא העזה פשוט לרקוד כמו בר רפאלי עם אוזניים של שפנפנה…

אבל זה הוביל את בר רפאלי להזמין את מיכל לככב איתה לפרסומת – אבל בה מיכל מופיע כמשהו נלעג שבו הגבר מאוכזב לראות את מיכל במקום בר בשניה שהוא עונד את המשקפיים שלו.

מיכל עצמה התלהבה מהחשיפה הראשונית וחשבה שהיא תקדם מסר בריא, אבל בדיעבד היא אומרת שהיא הבינה באיחור שהתהליך שקרה בעצם היה מעשה אנטי פמיניסטי, ובעצם נוצל על ידי בר רפאלי כדי למכור יותר משקפיים מהמותג שלה ותו לא.


אנחנו עוברים בערך באמצע הפרק לגאלה שמארגנת את תצוגת האופנה למידות גדולות שהיא ארגנה במשך חודשים. היא מספרת שיש בתצוגה 23 ״מיני בוטיקים״ עצמאיים – כלומר תופרות קטנות שהן היחידות שמשרתות את תחום המידות הגדולות פה בארץ. היא מספרת ששנה לפני כן היה לה קשה מאוד לארגן אירוע כזה – אבל באירוע הנוכחי היו לה יותר מידי בקשות של חנויות ובוטיקים להופיע.

עצם העובדה שמדובר על עסקים קטנים משפיע על המחירים שהם גבוהים יחסית לבגדים, מה שאומר שקשה לנשים שמנות לקנות אופנה ראויה גם כשהיא קיימת, פשוט כי יצרנית קטנה לא יכולה לרדת יותר מידי במחירים. אחת מהמעצבות מסבירה את מה שדרוע ברשתות הקיימות למידות גדולות: הכל שחור (או כמעט שחור), ומלבד מחשוף ״ענקי״ (כדי להדגיש את החזה שאמור להיות גדול שהוא האיבר היחידי שאולי יחשב למושך) כל השאר מוסתר מתחת לאוהל ענקי, לרוב בבדים סינטטיים.

עולה השאלה: מדוע באמת שנשים שמנות לא יוכלו ללבוש ג׳ינס, או גופיה בקיץ, או להנות מאופנה עם הדפסים, צבע או אפילו טרנדים עונתיים? הנושא הזה הוא הוא מאפיין מאוד בולט של תפיסה חברתית שלפיה נשים שמנות צריכות להסתיר את הגוף שלהן, גם במחיר של חוסר נוחות או בעצם הזנחת המראה שלהן.

היא גם מספרת שנשים שמנות ״לא מפרגנות לעצמן״ בגד יפה כי המסר הזה שאסור להן להתלבש יפה כל כך חילחל אליהן, שהן לא מרשות לעצמן להתאהב בבגד כפי שאישה רזה תעשה זאת.


מעיין קרת חזורת גם בפרק הזה, ומסבירה שבעולם הדוגמנות – הדוגמנית עצמה לא חשובה אלא רק אמורה להיות קולב לבגד, ולכן קימורים כמו חזה נוכח או אגן יחסית רחב מפריעים ל״תפר״ של הבגד, ולכן יש העדפה כזו גדולה שהדוגמניות יהיו כמה שיותר רזות ולא יפריעו לבגד.

המעצבת נעמה חסין מסכימה עם המסר הזה, למרות שהיא עצמה מבינה את הקושי שבשכירה של דוגמניות שהן לא דקיקות, כי על הדקיקות והגבוהות הבגדים פשוט נראים הרבה יותר טוב.

ועולה השאלה למה אי אפשר לעצב בגדים שדווקא מבנה גוף מלא יותר יראה בהם יותר טוב? מעיין קרת מסבירה את זה בכך שוסר שביעות הרצון שלנו מעצמינו בעצם מעודדת צריכה, שלא היתה קורית אם היינו מרגישות יפות.


לקראת סוף הפרק, ההפקה מחלחטה לחבר בין שתי דמויות: עירית דגני שרזתה מגיעה אל צילה מיכאלי מעצבת הבגדים מיד אחרי שהיא הסתפרה בתספורת חדשה כדי לעבור מייקאובר גם בתחום הביגוד.

צילה מאוד נחמדה ומתלהבת ועובדת קשה כדי להסביר לעירית איך להתלבש ואיך היא נראית טוב בכל תלבושת, אבל נראה שלעירית עדיין קצת קשה עם זה – אולי כי למרות שהיא רזתה משמעותית, היא עדיין שמנה והבגדים החדשים לא מסתירים את זה בצורה מלאה.

אבל אולי מדובר פה על הפער בין דורי בין עירית שגדלה בעולם שבו השמנה זה רע ומשהו שראוי להפטר ממנו בכל מחיר – לבין צילה שגדלה בעולם שבה יש לה את הכוח להשפיע על החיים שלה גם בתור אישה שמנה, ובין השאר מגיע לה להתלבש יפה בכל מידה.

מהי הפעילות הגופנית המהנה ביותר?

הצעת כתיבה יומית
מהי הפעילות הגופנית המהנה ביותר?

זו שאלה שהיא קצת מורכבת, כי אני חושבת שלכל אחד יש פעילות גופנית שהוא אוהב, ואחרות שהוא לא אוהב – כשלא פעם אחרים יגידו בדיוק להיפך.

אני למשל מכירה המון נשים (וגם כמה גברים) שמאוד אוהבות פילאטיס, אבל אני ניסיתי להתאמן פעמיים בפילאטיס, בשני המקרים עם שתי מדריכות מאוד טובות – אבל אני לא סבלתי את האימונים והם מאוד תסכלו אותי. לדעתי לא התחברתי לקצב האיטי והסטטי של האימונים – ואני נהנית הרבה יותר מאימוני משקולות שהם מהירים ומרוכזים יותר.

אני גם אוהבת לשחות, למרות שאני מכירה הרבה אנשים שמשתעממים מהעובדה שהם צריכים לבהות ברצפה למשך כל האימון (למרות שטכנית אפשר לגוון ולבהות בתקרה אם משלבים גם שחיית גב).

הרי הסמוקיס

הפארק הלאומי הרי הסמוקיס הוא הפארק בו מבקרים הכי הרבה מטיילים בכל שנה. הוא נמצא בגבול בין המדינות טנסי וצפון קרוליינה ונמצא בהרי האפלצ׳ים, רכס הרים שנמצא במזרח ארה״ב. השם של הפארק נובע מהעובדה שלא פעם יש בסביבות ההרים האלו ערפילים שנראים כמובן כמו עשן. הכניסה לפארק היא בחינם.

הביקור הראשון שלי בפארק היה במרץ 2001, תקופה די קצרה אחרי שעברתי לאטלנטה. עדיין היה שלג בלא מעט מקומות, וכפי שאפשר לראות מהתמונות – העצים עדיין הי ללא עלים, למרות שכנראה שביקור כמה שבועות אחר כך היה מגלה לנו פארק קצת שונה.

בקיץ הפארק עדיין מאוד ירוק, למרות שבתקופה הזו הוא יכול להיות מאוד גשום, וכפי שאפשר להתקשם מבתמונות הבאות, שצולמו בספטמבר 2014 בטיול חוצה ארה״ב שבו טיילתי:

אבל העונה המוצלחת ביותר של הפארק היא בסתיו בתקופה שבה יש שלכת – שמתחילה אי שם באמצע עד סוף אוקטובר ומסתיימת לקראת סוף נובמבר.

בפארק עצמו יש לא מעט נקודות שבהן אפשר לעצור ולצלם את הנוף, ומסלולים רבים שרובם נמצאים ליד נהרות כאלו ואחרים או מובילים למפלים שונים. יש גם כמה מסלולים שמגיעים לנקודות תצפית שונות בהרים שונים.

עבודות זמניות

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

בתור נערה, עבדתי לא מעט כבייביסיטר, במיוחד בתקופה שבה גרנו בארה״ב. זו היתה תקופה יחסית קצרה בקריירת הבייביסיטר שלי, אבל זו שהיו בה הכי הרבה משפחות שרצו להעסיק אותי: גרנו במעונות של משפחות מכל העולם שבאו ללמוד ברמה כזו או אחרת במוסד האקדמי שבו אבא שלי עשה פוסט דוקטורט, והיו שם גם לא מעט משפחות ישראליות. מכיוון שאני הייתי אחת הילדות המבוגרות בקהילה הזו, ואולי אפילו הכי מבוגרת עד ששנה אחרינו הגיעה משפחה מגדרה שהבת הבכורה שלה היתה מבוגרת ממני בשנתיים שלוש – הייתי המועמדת הטבעית להיות בייביסיטר עבור משפחות שהילדים שלהם היו ממש קטנים, ורובן היו כאלו. כך שהייתי עסוקה מאוד באותה תקופה – לעומת ישראל שבה היתה לנו רק שכנה אחת שהיתה מזמינה אותי מידי פעם לשמור על הילדים.

אבל שנה שנתיים אחרי שחזרנו הייתי כבר בגיל שבו יכולתי לקבל עבודת קיץ במקום העבודה של אבא שלי, שהיה מעסיק גדול למדי ןהיה פותח מספר מסוים של תפקידים כל קיץ לילדים למשימות של פקידות או עבודה בארכיבים שונים לתקופה של בערך שבועיים לכל ילד כדי לאפשר לכמה שיותר ילדים לעבוד במהלך החופשה. הייתי מרוויחה מספיק כסף שהיה מספיק לי לכל השנה כדי לצאת עם חברות ולקנות כל מיני קישקושים מהסוג שקוסם לנערות מתבגרות.

אמא שלי תמיד טענה שמקום העבודה שלה לא מעסיק ילדים של עובדים כי הוא קטן מידי, אבל בדיעבד מסתבר שהיא מצאה לאחותי עבודה באחת מחופשות הקיץ, מה שדי סתר את האימרה שלי והעלה שאלות שהיא כנראה לא היתה אוהבת לענות עליהן.

עבודת הבייביסיטר האחרונה שהיתה לי היתה כשהייתי בכיתה י״ב – חברה לא ממש קרובה קישרה ביני לבין הורים של ילדים שהיו זקוקים למישהי שתשמור על הילדים במהלך ערב אחד בשבוע.

הילדים היו מקסימים אבל ההורים הרגישו לי קצת מוזרים – האמא המשיכה למשל להניק את הילדה שהיתה בת לפחות שנתיים או שלוש, משהו שהיה מאוד חריג באותה תקופה (למרות שכיום זה אולי לא נפוץ אבל יותר מקובל), וגם לא היתה לה בעיה להניק בפני.

בפעם האחרונה שבה שמרתי על הילדים ההורים מאוד איחרו והילדים היו ממש ממש לחוצים ובכו, והדרך היחידה שיכולתי לחשוב כדי להרגיע אותם היתה לצאת איתם לרחוב ולהמתין שם כדי שהם יוכלו לראות מתי ההורים מגיעים.

ההורים לא השתוללו או משהו, אבל לא הגעתי אליהם יותר אחרי הביקור הזה.


כילידת ינואר לא היה לי הרבה זמן לפני הגיוס לצבא – אם אני זוכרת נכון, התגייסתי ארבעה שבועות בדיוק אחרי הבגרות האחרונה, כך שלא היה לי זמן לעבוד לפני הצבא. שירתתי בתור עובדת מבצעים בחיל האוויר ובמשך חלק משמעותי מהשירות שלי שירתתי במשמרות של כמה ימים בבסיס וכמה ימים בבית (המשמרות היו ראשון עד שלישי, שלישי עד חמישי, וחמישי עד ראשון). אני חושבת שכמה חיילות מהיחידה שלי עבדו כמה משמרות בתור מלצריות, אבל אני העדפתי לבלות את החופש שלי בדברים כיפיים.

אחרי שהשתחררתי רציתי להנות קצת מהחופש לכמה שבועות, במיוחד כשלא ממש היה לי זמן להנות מהחופש לפני השירות הצבאי שלי. אבל זה הפריע להורים שלי שרצו שאמצא עבודה, אז אחרי בערך חודש אבא שלי פשוט רשם אותי לחברת השמה בהייטק כי הוא חשב שכמי שתכנתה קצת בתור נערה אולי יתנו לי תפקיד מקצועי.

במקביל גם חיפשתי לבד מה שנקרא ״עבודה מועדפת״ במקומות כמו מלונות או תחנות דלק. היתה לי אז חברה שעבדה במלון בתור פקידת קבלה וקיוויתי להתקבל לעבודה דומה, אבל כשאני הגעתי להתראיין במלון – מי שראיינה אותי מיד שלחה אותי להיות מנקה, מה שהיה משהו שהיה די ברור למי שהכיר אותי שלא אהיה טובה בו. אני מודה שנפגעתי שלא נתנו לי תפקיד בקבלה של המלון כי ידעתי אנגלית לא רע, ולא ממש הבנתי למה לא הציעו לי תפקיד כזה. בדיעבד אני שואלת את עצמי עד כמה הפרעת הדיבור שיש לי גרמה למי שראיינה אותי לא לרצות שאהיה בקשר עם לקוחות, או שהיא חשבה שאין לי יכולת לבצע משהו מורכב יותר מניקיון.

חברת ההשמה היתה זו שבסופו של דבר השימה אותי בתור פקידה בחברת סטארטאפ קטנה בירושלים. עבדתי שם לתקופה יחסית קצרה, כי אמא שלי הצליחה בעזרת קשרים למצוא לי עבודה בתור ״מפעילת מחשב״ באוניברסיטה העברית. התפקיד בעצם כלל עבודה בחדר המחשבים המרכזי של האוניברסיטה, לפחות זה בגבעת רם. היו שם בעצם שני לדרים, שאנחנו ישבנו במהלך המשמרת ישבנו באחד מהם – ובכל אחד מהם היו כמה מחשבים גדולים ששימשו את האוניברסיטה. התפקידים שלנו היו מגוונים – היינו למשל אמורים לטעון קבצים לתוך המחשב לתוכנות שרצו בזמן מסוים או לבקשת משתמשים שונים, או לבצע גיבוי של המידע ברשת פעם בשבוע בחמישי בערב. אני זוכרת שהיתה אצלנו גם מדפסת ענקית שהדפיסה לא מעט מסמכים, בין השאר מכתבי קבלה או דחיה של סטודנטים למה שהם נרשמו, ובין השאר ראיתי שם מכתב קבלה של מישהו שלמד איתי בתיכון ללימודי רפואת שיניים.

התפקיד היה די מעניין ומאוד נהניתי ממנו – אבל לא יכולתי לצערי להמשיך לעבוד בו בתור סטודנטית ולכן נאלצתי לפרוש כשהתחלתי ללמוד לתואר.


במהלך התואר עבדתי בלא מעט עבודות פקידותיות שונות במהלך חופשות הקיץ. הכי זכורה לרעה היתה זו שבה עבדתי בקיץ בתור טלפנית בחדר מיון – תפקיד שבו לא הסתדרתי (למרות שבצבא הייתי בתפקיד דומה) והייתי גרועה בו, אבל כנראה שלא היה לאף אחד נעים לפטר אותי כי הגעתי לתפקיד עם הרבה ״ויטמין פי״. באותה מידה לי לא היה נעים להתפטר במהלך הקיץ בגלל המאמצים שנעשו כדי שאתקבל לעבודה, אבל הייתי מודעת לזה שלא אהבו אותי, במיוחד כשלא פעם היו הערות כלפי במיוחד מצד הרופאים השונים, ובדיעבד אני גם נזכרת בכמה תקריות שבהן עשיתי טעויות די קריטיות שאחריהן היו כמה אחיות שלא סבלו לעבוד איתי – באחת מהתקריות מסרתי למישהי חיצונית את שמה הפרטי של אחת האחיות כשלא הייתי אמורה למסור אותו, ובמקרה אחר משום מה חשבתי שמישהי היתה מאושפזת אצלנו כשהיא לא היתה, וההורים שלה התעכבו אצלנו במיון לכמה שעות לפני שהם הבינו שהבת שלהם לא אצלנו.

לכן כשתחילת השנה האקדמאית התקרבה, החלטתי להשתמש בה בתור תירוץ להתפטר כי למדתי בעיר אחרת מזו שעבדתי בה (שבה גרו ההורים שלי), במחשבה שגם הצוות ישמח שלא אחזור – אבל עדיין חטפתי לא מעט פרצופים חמוצים והערות על זה שאולי בכל זאת אמצע דרך לעבוד אצלם, אפילו בכמה משמרות בסופ״ש. ייתכן שהגעתי אז לשלב שבו כבר הייתי יחסית פחות מזיקה, והיה חבל להם לבזבז זמן על להכשיר מישהו אחר – או שפשוט היה מדובר על משחק אגו שבו היה להם חבל שאני התפטרתי לפני שהם פיטרו אותי למרות שהם מאוד רצו.


אחרי התואר שעשיתי (מתמטיקה ומדעי המחשב) התחלתי לעבוד כבר בעבודות קבועות בתור מתכנתת בהייטק, אבל בתחילת הקורונה פוטרתי ממקום העבודה שלי בגלל קיצוצים ולקח לי בערך חמישה וקצת חודשים למצוא עבודה חדשה. למזלי בתקופת הקורונה הוארכו הזכויות לקבלת דמי אבטלה כך שלא הייתי מאוד לחוצה, אבל אני חושבת שבסופו של דבר הצלחתי למצוא עבודה עדיין בתוך טווח הזמן שבו הייתי ממשיכה לקבל דמי אבטלה גם בלי הקורונה.

לקראת סוף החיפושים שלי, קרתה תקרית שעצבנה אותי.

יש איזה גבר בחדר הכושר שלי שהוא אדם מאוד פשוט ביכולות שלו, ובמהלך הקורונה הוא פוטר מהעבודה שלו כסניטר באחד מבתי החולים. הבחור החליט לקחת יוזמה ופנה למנהל חדר הכושר כדי לשאול את המנהל אם יש לו תפקיד להציע לבחור. המנהל התרשם מהיוזמה, והחליט להעסיק את הבחור בתור איש ניקיון – פחות בכל מה שקשור לשטיפת רצפות ושירותים, ויותר בסידור חפצים, העברת מגבות, ושאר תפקידים פיזיים שקשה לפשל בהם.

כשאמיל המתעמל הוותיק מחדר הכושר שמע על הסיפור – הוא החליט לייעץ לי גם לפנות למנהל כדי לבקש שהוא ימצא לי תפקיד. הבעיה היא כמובן שאני עובדת בתפקיד שאין בו צורך בחדרי כושר, ואמרתי את זה לאמיל – אבל הוא אמר לי לפנות בכל זאת למנהל ולתת לו לדאוג למה יכול להתאים לי.

הבעיה עם ההצעה היא כפולה – קודם כל כנראה שהשכר שהייתי מקבלת בתור עובדת בחדר כושר, בין אם בתור חלק מצוות הניקיון או בתור פקידת קבלה או משהו דומהֿ כנראה היה נמוך משמעותית מדמי האבטלה שקיבלתי. אבל מעבר לזה – העבודה היתה מקשה עלי לקבוע ראיונות לתפקידים בהייטק, וגם מקשה עלי ללמוד לראיונות שנדרשים בהייטק. כי לפחות בעיני היה אמור להיות ברור מאליו שעבודה כזו היתה אמורה להיות זמנית עד שאמצא עבודה קבועה.

אבל אמיל סירב להקשיב לזה, וגם מישהי אחרת בחדר הכושר שסיפרתי לה על ההתעקשות של אמיל סירבה להבין וטענה שאני צריכה לקבל כל עבודה שמציעים לי. כאילו אין פה עניין של יכולת או ידע מקצועי שרכשתי שאמור להוביל אותי לתפקיד שדורש אותם עם שכר מספק וסיפוק אינטלקטואלי…

ואני שואלת את עצמי למה הם לא חשבו על זה שיש לי את האפשרות למצוא תפקיד כזה.

עדכון הרזיה

היו לי בחג שני קטעים לא נעימים.

הראשון קשור לאחיינית הכי צעירה שלי, שהיא בת חמש. בשלב מסוים במהלך יום החג היא פתאום שואלת אותי למה אני כזו ענקית. גיסתי שהיא אמא שלה ישבה לידינו ונראה היה שהיא מובכת מכל הסיטואציה, ובדיעבד הבנתי שיש כנראה סיכוי שהיא ואחי שוחחו על המשקל שלי בטווח שמיעה של האחיינית שלי, והיא בתור ילדה די תמימה כנראה חזרה על השאלה שהם שאלו.

אני מניחה ששיחות ״רכילות״ כאלו קיימות בכל משפחה, ובדיוק אני שוחחתי לא מעט עם אמא שלי על העובדה שגיסתי מאוד חרדתית סביב כל מצב בטחוני ברמה שמפריעה לה לחיים. אבל מה שבאמת הפריע לי זה שהיא לא העירה לבת שלה על זה שהשאלה לא במקום, ואילצה אותי לענות לה בהומור שאני פשוט צריכה הרבה מקום בגוף לאישיות שלי.

כמה שעות אחר כך, כשאבא שלי נסע עם אחי, גיסתי והילדים לטייל איפשהו – נוצר מצב שבו אני ואמא שלי נשארנו בבית לבדנו והתחלנו לשוחח. אני לא יודעת אם היא שמעה את השיחה שלי עם האחיינית או לא, אבל היא סיפרה לי במקרה או שלא במקרה שאחותה (דודה שלי) החליטה לקבל את אחת מזריקות ההרזיה שקיימות היום בשוק. היא כמובן עובדת במקביל עם רופא ודיאטנית, אבל כנראה שהיא מרוצה מהטיפול ולכן סיפרה לאמא שלי, כנראה גם בכוונה שהמסר יעבור אלי בתור המלצה.

העניין הוא שאני אישית לא מאמינה בהמלצות מהסוג הזה.

דודה שלי היא לא אישה טיפשה חלילה, אבל היא מצידה מישהי שעדיין חיה בעולם של דיאטות ״מהדור הישן״ – כלומר מישהי שעושה ״דיאטה״ לתקופה מוגבלת כדי לרזות למשקל היעד שנשמע לה טוב, ואז היא ממשיכה בחיים כרגיל בתקווה לשמור על המשקל עד כמה שאפשר לכמה שיותר זמן עד הדיאטה הבאה. אין מבחינתה (או מבחינת אנשים שמתייחסים להרזיה בצורה דומה) דגש בהכרח על שינוי הרגלים לאורך זמן, או ניסיון לעבור לאורח חיים בריא כדי לשמור על משקל יציב, או רצון להבין איך התרופה פועלת או מה הסיכונים שלה, במיוחד לאורך זמן. היא פשוט מתמקדת בניסיון לרזות כמה שיותר קילוגרמים בכמה שפחות זמן, ולתת לשמירה על המשקל לדאוג לעצמה.

ברור שלא כל מי שפונה לטיפול התרופתי מתייחס לדיאטות בצורה כזו. רבים באמת משתמשים בתרופות כדי להקל על התהליך שבו הם יתרגלו לאורח חיים בריא לאורך זמן. אבל אני חושבת שיש לא מעט אנשים כמו הדודה שלי, שמעולם לא היו מאוד שמנים, שעדיין רואים ב״דיאטה״ מצב זמני, ובזריקה כמו עוד איזשהו טיפול פלא שעוזר לזרז אותה, ואחר כך שיבוא המבול.

הבעיה היא שבעצם גדלתי בבית עם אמא שהגישה שלה לדיאטות דומה. אני חושבת שכבר כתבתי על זה שכשהייתי ילדה, אמא שלי היתה עושה סבבים של דיאטת כסאח שאת התפריט שלה היא קיבלה מחברה כזו או אחרת – והיתה מרעיבה את עצמה לעשרה ימים כדי לרזות. עם השנים הגוף שלה הפסיק כמובן להגיב לתפריט ההרעבה הזה והיא פנתה לדיאטניות כדי לקבל תפריט – אבל הגישה שלפיה צריך לאכול כמה שפחות (במקום להבין שחלק משמעותי מהרזיה הוא לאכול יותר חכם) כדי לרזות נשארה לה.

אני זוכרת למשל שכשהייתי בשומרי משקל ואכלתי לפי שיטת הנקודות, ובין השאר הוספתי לצלחת שלי כמות יפה של סלט בלי רוטב כי בירקות יש אפס נקודות. אמא שלי סירבה להאמין לי שהיו בצלחת יחסית מעט נקודות כי היה בה לדעתה יותר מידי אוכל. וזה לא שינה שרזיתי עד אז לא מעט והשיטה הוכחה את עצמה.

ואמא שלי באמת רוצה לעזור, אבל למרות שניסיתי להסביר לה שהדרך שהיא מנסה לעזור לי לא טובה לי ומה אני צריכה – היא מתעקשת להמשיך באותה הדרך, ולא מבינה למה אני לא רוצה לשתף אותה

״הפוליטיקה של השומן״ פרק שני, חלק ראשון

לינק לרשומה הראשונה והשניה בנושא – ולפרק השני עצמו.

הכותרת של הפרק היא ״השמנה היא לא שפעת״- גישה שקצת סותרת את התפיסה הרפואית של השמנה כיום (שלא היתה קיימת אז) שהשמנה היא מחלה.

הפרק מתחיל עם משתתפת חדשה, נעמה דיסייני, שהולכת לאימון EMS שהוא שנוי במחלוקת בגלל שאין מחקרים שמראים שהוא יעיל יותר מאימונים רגילים כפי שהוא טוען. היא החליטה להתפטר מהעבודה כדי להרזות, והרגישה שהיא לא מסוגלת למקבל את העבודה והדיאטה והמטרות שלה בחיים מעבר לעבודה.

במהלך האימון נעמה כמובן צריכה להראות ממש סובלת עד גבול השבירה כי כביכול בהרזיה בלי סבל אין תוצאות – למרות שבעצם אימוני ה EMS אמורים לפחות להיות עבורה קיצור דרך.

היא אומרת בהמשך שחשוב לה לרזות ב״כל צורה הגיונית״, למרות שאין הוכחות לחלק מהטיפולים שהיא הולכת אליהם. אבל בעצם היא פונה לכל טיפול ״קסם״ שמציע לה פתרונות מהירים ומובטחים לכך שהיא תרזה, וכביכול עם הכי פחות מאמץ, כמו למשל טיפול בעזרת חום שבו היא לא ״צריכה להתאמץ״ ולא ״לסתום את הפה״ – ומובטח לה שהיא לא רק תרזה אלא גם ״תתחטב״ ולא תהיה ״רופסת״. עצם העובדה שרבים וטובים אומרים שהטיפולים האלו לא יעילים לא מעניין אותה במהלך הצילומים, וקצת מפריע לי שאין הסברים מלאים על למה הטיפולים שהיא בוחרת לעבור לא יעילים לטווח הארוך.


החלק הבא מביא אותנו שוב לעירית דגני שנמצאת ממש לפני הניתוח. היא מתייחסת אליו כאל ״לידה מחדש״. חלק משמעותי בהתחלת הפרק מראה את אמא של עירית וכמה היא דואגת לה, אבל גם מלווה אותה בתהליך הניתוח.

במהלך ההמתנה עירית תצא מהניתוח, אמא שלה מתארת אותה כמישהי מאוד אגרסיבית ולא נעימה לאנשים אחרים – נקודה שנשמעת בשלב זה של התוכנית כעובדה סתמית ולא חשובה, אבל תהדהד שוב בסוף הפרק הבא (והאחרון).

בהמשך הפרק אנחנו חוזרים לעירית שבועיים אחרי הניתוח, ואחרי ירידה של 14 ק״ג. היא מספרת שהיא עדיין מפנטזת על אוכל, אבל הרבה פחות מאשר בתחילת התהליך (למרות שבהמשך היא מספרת שיש הבדל בין מה שהמוח שלה רוצה לבין מה שהגוף רוצה – והמוח שלה ״מת מרעב״), ומצד שני מספרת על תחושה ״שמיימית״ בגלל הירידה. זה שלב ראשוני שמוכר ללא מעט אנשים שבו הם ב״ירח הדבש״ של ההרזיה: היא קורית מהר ובקלות, ולכן הסיפוק מהתהליך לא פעם מחליף את הרצון באוכל, או לפחות מחפה על הקושי שבוויתור עליו. כמובן שחלק משמעותי מהבעיה בכל ניסיון הרזיה הוא ירח הדבש הזה מסתיים, ואז הרצון לאכול חוזר להיות מושך יותר, במיוחד כי בשלב מסוים תהליך ההרזיה מאט או אפילו נעצר, ויש פחות סיפוק ממנו. מעבר לזה, בניתוחי קיצור קיבה לא פעם הגוף ״מתרגל״ יחסית מהר לכמות קטנה מאוד של קלוריות, ובמקביל המגבלות של הניתוח מתרופפות כי למשל הקיבה גדלה עם הזמן, מה שמשפיע מהר מאוד על קצב ההרזיה.

חשוב לזכור שלא פעם – בתקופת ירח הדבש הזו נראה שהכל ילך בקלות גם בעתיד, ושהמרזה יוכל להתמודד עם כל אתגר אם הוא רק יזכור את תחושת הנצחון שהוא הרגיש בדרך לנקודה שאליה הוא הגיע. אבל חשוב לזכור שגם עם ניתוחי קיצור קיבה שהם טיפול קיצוני שקשה הרבה יותר לעקוף אותו בדרך להשמנה – באחוז מאוד גבוה של המקרים (משהו בין 40% – 45%) יש עליה חוזרת במשקל.

עירית גם מקווה שאחרי הביקורת הראשונה שלה היא תוכל להתחיל לאכול אוכל טחון. חשוב להסביר פה שבעצם בשלבים הראשונים אחרי הניתוח צריך לתת לקביה להתאושש מהניתוח עצמו ויש מגבלות מאוד גדולות על האכילה – שהן מובילות לירידה הראשונית המאוד מהירה במשקל. עם הזמן עירית תוכל לאכול אוכל יותר ויותר ״נורמלי״, למרות שייתכן מאוד שהניתוח ישאיר אי אילו מגבלות לגבי מה היא יכולה לאכול.

ובשלב הזה של הפרק יש גם אמירה מאוד מעניינת של עירית לגבי זה שנעלי הספורט שלה הן חדשות – ונעלי הספורט הראשונות שהיא רכשה בשלושים השנים האחרונות. זה מעלה כמובן את השאלה מדוע היא לא עשתה ספורט לפני כן במסגרת של הרזיה ללא ניתוח? זו עובדה עקרונית כי הניתוח אמור להיות פתרון אחרון לבעיית ההשמנה אחרי שכל ניסיון אחר נכשל – ונשמע שאולי עירית לא בהכרח מיצתה ניסיונות קודמים להרזיה.

פן אחר של הסיפור הוא שחודשיים אחרי הניתוח וירידה של 25 ק״ג – עירית מרשה לעצמה ללכת לספר כדי להסתפר בתספורת יפה, משהו שבהחלט תורם למראה חיצוני יותר אסתטי שלה. וזה מעלי אצלי שאלה: למה שעירית לא תפרגן לעצמה תספורת יפה גם במשקל גבוה יותר? האם אולי חלק מהבעיות שהיא מקשרת להשמנה בעצם קשורות לחוסר החינניות שבמראה שלה כשמנה שנראה כהזנחה אפילו?

אנחנו חוזרים לעירית שוב בהמשך הפרק, הפעם ארבעה וחצי חודשים (או חמישה) אחרי הניתוח וירידה של 40 ק״ג ״וחצי״. עירית מצד אחד אומרת שהבחירה בניתוח היא הבחירה הטובה ביותר שהיא עשתה – אבל מצד שני היא מודה שהניתוח לא פתר לה בקלי קלות את כל הבעיות בחיים, ובפרק הבא תדבר על כך שהיא פנתה לטיפול פסיכולוגי, כנראה כדי להתמודד עם דברים שונים.


הדיאטנית איילת קלטר מספרת שבעבר סיפרו לנו שהרזיה היא פשוטה: צריך פשוט לאכול פחות – וכך נרזה, אבל הגישה הזו נכשלה עבור הרבה אנשים. ובאמת בעבר הגישה היתה שכמה שאנשים יאכלו פחות – כך הגיוני יותר שהם ירזו יותר. כך היה גם כשאני הייתי צעירה מאוד בשנת השמונים ואפילו התשעים שבהן חגגו דיאטות הכסאח.

ובמובן מסוים השיטות האלו גם הפכו את ההרזיה למשהו שמתבסס על מוסר מסוים – מי שנמנע מאוכל הוא אדם ״טוב״ ש״זוכה״ להרזות, אבל מי ש״זולל״ ולא ״סותם את הפה״ הוא אדם ״רע״ ו״לא מוסרי״ שמשמין. ובעצם זה הפך למצב שבו השמנה הפכה למשהו לא מוסרי ורע.

אבל הגישה של ״תסתמו את הפה ותרזו״ השתנתה בשניים או שלושה העשורים האחרונים, ויש לא מעט דגש על אכילה בריאה ו״נכונה״ שתוביל להרזיה. ויש משהו מאחורי הדברים: למרות שהגבלה קלורית היא עדיין חשובה, מה שאנחנו אוכלים בתוך המגבלה הקלורית הזו משנה. כמובן שהתגובה של כל אחד היא אישית, אבל שינוי באיזון של אבות המזון יכולה לשנות את היכולת של הגוף שלנו לצבור שומן ולהשפיע על תחושת השובע שלנו שתאפשר לנו להשאר במסגרת הקלורית יותר בקלות.

אבל חשוב לזכור שנושא השובע הוא רק פן אחד של הרזיה והשמנה, ושרמת הפיתויים והאוכל המשמין שיש מסביבינו היא גם בעיה קשה, שאיילת לא ממש מתייחסת אליה.

ואז עולה נקודה מאוד רגישה: איילת מדברת על קישור אוטומאטי בין השמנה וחולניות – ומיד דובר אחר ״מסביר״ לנו שהחולניות הזו קשורה רק להשמנת יתר מאוד ״קיצונית״, בלי היכולת להבין שאלו לא רק אנשים חריגים בהשמנתם שהוא רואה סביבו אלא לא מעט אנשים שמנים אבל כאלו שהם לא חריגים אלא פשוט נמצאים בטווח היותר עליון של ההשמנה.

איילת קלטר מחזקת את הנקודה הזו בכך שהיא מדברת על כך שאנשים ״עגלגלים״ הם בסדר ולא צריכים לרזות, אבל סובלים מיחס גרוע כאילו הם ״שמנים באמת״. וזו נקודה רגישה – כי אמנם איילת לא מדברת על אנשים שמנים באמת ועל איך ראוי להתייחס אליהם, וסביר להניח שכאשת מקצוע גם עבורם היא מעוניינת ביחס מכבד וראוי, אבל עצם ההבדלה בין שתי הקבוצות שהיא עושה, העובדה שהיא מתייחס לאנשים עם השמנה גדולה כסובלים מהשמנה ״נוראית״, והעובדה שהיא שוללת יחס שלילי רק עבור מי שהיא מכנה ״עגלגלים״, נוצרת רמיזה שזה בסדר להתייחס בצורה גרועה לאנשים שהם שמנים ״באמת״ ולא סתם ״עגלגלים״.

אבל לאיילת יש נקודה חשובה: בחברה שמקדשת רזון כמה שיותר גדול, כבר אין ממש הבחנה בין השמנה שמזיקה בריאותית לבין כזו שהיא לא כזו, ומבחינתה יש משמעות להרזיה כנראה רק בפן הרפואי של הבעיה.

מצד שני, כדי ״למכור״ אורח חיים בריא איילת טוענת שצריך להדביק לו הרזיה, כי אחרת זה לא ״סקסי״ – אבל יש פה בעיה מסויימת: אורח חיים לא בריא הוא גם גורם סיכון בדיוק לאותן מחלות שההשמנה היא גורם סיכון עבורן, גם במשקל שהוא כביכולת תקין, וזו עובדה חשובה שאף אחד בפרק לא ממש טורח להזכיר, וחבל.


מיד אחרי הדברים של איילת קלטר על כך שהרזיה ״מוכרת״ ו״סקסית״, אנחנו עוברים לדמות חדשה נוספת: מיכאלה רינגר-פלג, מנחת קבוצת הרזיה של ״חלי ממן״, ומישהי שרזתה בצורה משמעותית בעברה. היא משתמשת בעובדה שהיא רזתה כמה עשרות ק״ג כדי לתת השראה ללקוחות של הקבוצה וכדי לעזור להן לרזות ולהשיג בעצם את מה שהיא השיגה – הצלחה בהרזיה ודרך ההצלחה בהרזיה גם הצלחה בחיים עצמם.

מיכאלה מספרת שעבורה לא היה ברור שאפשר ללבוש ג׳ינס בתור שמנה, במיוחד כשאת ילדה או נערה. בהמשך הפרק מיכאלה מספרת שאבא שלי היה גבר נאה ש״שנא״ אנשים שמנים, ולכן היה יורד עליה בגלל המשקל לאורך החיים, וכנראה שחלק מהגישה שלה לנושא נובעת מהיחס של אבא שלה לנושא. אבל כמו בהרבה סיפורי הרזיה – הבעיה שמיכאלה מציגה היא לא בעיה שבהכרח נובעת ישירות מעודף המשקל שלה (כפי שלמשל מחלה היתה נובעת ישירות ממנו), אלא בעיה באיך החברה (כמו למשל אבא שלה) תופסת אנשים שמנים כ״לא ראויים״ מספיק כדי ללבוש ג׳ינס, או לחוות הרבה דברים אחרים שהם ברורים מאליהם עבור אנשים רזים כמו זוגיות, חיי חברה, או אפילו עבודה במקרים מסוימים.

מעבר לזה, היחס השלילי של אבא של מיכאלה כלפיה אולי עזר לה לרזות בטווח הארוך, אבל בטווח הקצר הוא גרם לה לא פעם לבולמוסי אכילה ולאכילה בסתר כדי שהוא לא חלילה יגלה שהיא ״לא בדיאטה״. הוא כמובן היה מגלה מה שהיה גורם לו להשתולל ולצעוק – משהו שבאופן מיידי היה מחמיר את הבעיה ולא עוזר לפתור אותה.

כשאחת הלקוחות של מיכאלה נשאלת ועונה אילו דיאטות היא ניסתה בעבר – היא מספרת על הרבה מאוד ניסיונות בכל מיני שיטות – חלקן טובות ולא בהכרח שונות מאלו ש״חלי ממן״ בהדרכת מיכאלה מציעים (שומרי משקל) לצד הרבה שיטות שונות של ״דיאטות כסאח״ שלא נועדו לעזור לטווח הארוך. אבל למה בעצם הפכה מיכאלה לפתרון האולטמטיבי, ומה היא אישית מציעה ששיטות ההרזיה האחרות שאותה בחורה ניסתה לא הציעו בזמנו?

התשובה היא כנראה ״ההרזיה הקבוצתית״ שהקבוצות של חלי ממן מאפשרת.

הסוציולוגית ד״ר מאיה מאור אומרת שהטיפול הקבוצתי בהשמנה הוא בעצם המקום שבו אנחנו מתוודות על ה״חטאים״ שלנו (ובואו נודה בזה – רוב המשתתפות בקבוצות האלו הן נשים ולא גברים) למי שבעצם ״מפקחת״ עליה, שזו קצת המדריכה אבל בעיקר הקבוצה כול. בתמורה לוויתור על הפרטיות שלנו בפני נשים אחרות, הקבוצה אמורה בעצם לתת לנו את ״כוח הרצון״ לשמור על המסגרת, אבל בעצם מדובר על מצב שבו הקבוצה ״רואה הכל״ בכל מה שקשור לשגיאות שלנו, כך שבעצם היחס החיובי שאנחנו מקבלים ממנה על ההשגים שלנו והיחס השלילי לכשלונות הוא זה שאמור להחליף את ״כח הרצון״ שלנו (או לפחות לחזק אותו). כלומר המשתתפות בקבוצה ממשטרות את המשתתפות האחרות כמו שהקבוצה גם ממשטרת אותן עצמן.

איילת קלטר מסכימה עם כך שיש משהו כמעט דתי בטקס הזה שרואה בחריגה מכללי הדיאטה בתור חטא שצריך להענש עליו, את ההשמנה כגיהנום – ולעומת זאת הרזון הוא האושר ולכן הוא גן עדן ואמור להוביל לחיים מושלמים. אבל בעצם המסגרת הזו יכולה להיות מה ששומר עלינו אומללות, ולא ההשמנה עצמה.

חלי ממן מופיעה עם מיכאלה כמה דקות ומנסה לרכך את המסר שההרזיה היא חזות הכל, והיא עצמה מודה שיש שמנות מאושרות. אבל כשהיא אומרת שבעצם מה שחשוב זה הסיפוק, מיכאלה מסבירה שהיא מרגישה סיפוק מההדרכה והעמידה מול קהל, אבל בעצם לא העזה לעשות את זה קודם בגלל ההשמנה. מאוחר יותר בפרק מיכאלה מספרת על הגירושים שלה, שקרו בגלל חוסר התאמה ולא היו קשורים להרזיה שהיא התחילה אי אלו חודשים לפני כן – אבל היא העזה לעשות משהו רק כשהיא התחילה להרזות ולהיות ״יותר אני״.

ויש לחלי אמירה שלפיה לגיטימי ונומלי לצאת לפעמים מהמסגרת של ההרזיה ושזה תהליך טבעי וקורה גם לה בתור מישהי שרזתה ושומרת על ההישג לאורך זמן. אבל ה״סוד״ של להשאר רזה מבחינת חלי (וגם מיכאלה) הוא לא להלחץ מהיציאה ובכך לגרור בעצם מעין מצב סיבובי שבו האכילה הגרועה גורמת להשמנה שמחריפה את התחושה הגרועה שהיא בתורה מובילה לעוד השמנה – ונוצר מצב של סבב כמעט אינסופי של תחושות שליליות והשמנה שמזינים אחת את השניה. במובן מסוים הן לוקחות את הגישה של איילת קלטר והן טוענות ש״לא להלחץ מההרזיה״ בעצם עוזר לתהליך ההרזיה – משהו שסותר קצת את המסר של איילת ונשמע קצת לא אמין.


אטלנטה – חלק שני

אחד המקומות האהובים עלי בעיר הוא הגן הבוטני. מדובר על גן בוטני בינוני בגודלו (לא ענקי, אבל עדיין כזה שבכל ביקור גיליתי כמה פינות סתר חדשות), אבל בהחלט כיפי. בסוף 2004 אמן הזכוכית צ׳יהולי הציג כמה מהפסלים שלו בגן, וחלקם עדיין נשארו בו עד היום, ובזמן כתיבת הפוסט (אי שם באמצע 2023) יש בגן תערוכת ״אוריגמי״ שיש סיכוי שגם כמה מהפסלים שלה יישארו לאורך זמן. כנראה ששילוב האומנות בגן הפך לאטרקציה שמושכת אליה לא מעט מבקרים ואכן תורמת ליופי של הגן.

במקום יש גם קפיטריה נחמדה שבה אוכלים בחצר מוצלת, וחנות מזכרות נחמדה.

הגן עצמו הוא חלק מהפארק הגדול של אטלנטה ששמו piedmont park שגם בו שווה לבקר ולהסתובב. נחמד להסתובב בו, ויש ממנו נוף יפה לדאון טאון של אטלנטה – איזור שיש בו הרבה מסעדות, וגם כמה אטרקציות אחרות כמו מוזיאון קוקה קולה (שמעולם לא ביקרתי בו, אבל שמעתי שניתן לטעום בו טעמים של קוקה קולה מכל העולם כולל קולה בטעם קיווי), מרכז CNN שבו יש סיורים מודרכים באולפן שהם מאוד מעניינים, והאקווריום של אטלנטה שביקרתי בו כשהוא רק הוקם והוא היה מרשים – אבל בסופ״שים נדרש להזמין אליו כרטיסים מראש.

באחד מהביקורים הקצרים שלי בעיר אחרי שחזרתי לישראל מהרילוקיישן שלי לאטלנטה, יצא לי לנסוע לפארק והגן הבוטני באוטובוס. גבר אפריקני אמריקני שראה שאני תיירת והלחית לשוחח איתי באוטובוס אמר שחבל לו שתיירים לרוב פחות מודעים לכך שיש בעיר מוזיאון לזכרו של ד״ר קינג – כך מכונה מרטין לותר קינג, לוחם זכויות האדם בשנות השישים שגדל בעיר.

מעבר לזה יש סביב בעיר לא מעט אתרים תיירותיים שנמצאים במרחק נסיעה מהעיר עצמה – כמו למשל מסלול הליכה בשם Talullah Falls שבו יצא לי לבקר עם כמה קולגות באחד הסופ״שים. בנוסף, מצפון לעיר נמצאת עיר תיירותית בשם Helen שמנסה לחקות עיר אלפינית באירופה ומהווה בעיקר מלכודת תיירים כי יש בה בעיקר המון מסעודת וחנויות שונות שאמורות לאפיין את איזור האלפים באירופה – כולל חגיגת ״אוקטובר פסט״ עם הרבה מאוד בירה.