התיירת המקרית

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

קודם כל חשוב לי לציין שאין לי ממש המלצות על כל מיני מסעדות עממיות. אני כנראה לא ממש מתחברת לאוכל ״עדתי״ מאוד ואפילו שונאת חומוס (כן, יש אנשים שששונאים חומוס. תתמודדו) – מה שהופך אוכל רחוב למשהו שפשוט לא קוסם לי.

חשוב לציין שאני לא מפלה בין סוגי אוכל ועדות שונים. אני שונאת אוכל אשכנזי ממש כמו את זה המזרחי, ואני אפילו שונאת סושי.

אז ההמלצה היחידה שיכולה להיות לי היא על הפלאפל בפינה של ביאליק וארלוזורוב ברמת גן שהוא יחסית מאוד זול, ובכל פעם שאכלתי שם יצאתי מרוצה כי הפלאפל היה טרי.

---

מה שכן רציתי לכתוב היה על טרנד שהתחיל בארה״ב כאוכל רחוב – ובישראל הפך להיות טרנד פלצני.

בזמנו, צעירים רבים שרצו לפרוץ לתחום המסעדנות בארה״ב גילו שמדובר על משהו שדורש הרבה מאוד כסף. לכן מישהו עלה על רעיון מגניב: אפשר לשכור משאית שאפשר להמיר אותה למטבח פשוט, לבשל בה, ולמכור ממנה את האוכל. ובארה״ב יש הרבה הזדמנויות למקומות שבהן משאיות כאלו יהיו מקום נוח למכור ממנו מזון כמו למשל במגרשי חניה לפני משחקי ספורט גדולים, או באיזורים תיירותיים.

כמובן שמדובר על מטבח קטן שמאפשר רק תפריט יחסית מצומצם מאוד ועל אוכל זול יחסית, אבל ה״פוד טראקס״ הפכו להיות מאוד פופולריות בארה״ב בדיוק בגלל זה. אבל בגלל התדמית הכל כך מגניבה שלהן – כשהטרנד הגיע לישראל, במקום להפוך לדרך שבה שפים צעירים יכולים להתפרסםֿ, זו הפכה לעוד דרך של מסעדות מוכרות ובמיוחד שפים מוכרים עד מיאוס מכל מיני תוכניות ריאילטי אוכל לקבל עוד במה שבה הם יכולים להתפרסם.

והשפעם הצעירים כנראה עסוקים מידי בימינו כדי בלנסות להתפרסם שוב ושוב ושוב דרך תוכניות הריאליטי השונות מכדי אשכרה לפתוח מסעדה בתוך משאית.

בשלב הבא בסיפורה של עירית היא נפגשת עם המנתח שיבצע בה קיצור קיבה, שמסביר גם לעיני המצלמה שיש כמה סוגי ניתוחים, שכל ניתוח מותאם למטופלים עם התנהלות מאוד ספציפית, למרות שלפחות לעיני המצלמה הוא לא מפרט איך מתבצעת ההתאמה הזו ומה השיקולים שעומדים מאחורי הבחירה. מה שכן חשוב לו לציין שיש סיבוכים לניתוח – הם מציין שהם נדירים, אבל כחלק מאחריותו כרופא הוא מחוייב לציין שהם קיימים כדי לאפשר לעירית בחירה מודעת בפתרון הזה.

עצם ההכרה של המנתח במגוון הניתוחים והצורך בהתאמת הניתוח והמנגנונים השונים שלו למטופל היא טובה – במיוחד כשיש מנתחים שמתמחים בסוג ניתוח בודד ומתעקשים להכיל אותו על כל מטופל שמגיע אליהם. מצד שני, אסור לשכוח גם שיש ניתוחים מורכבים יותר ופחות, שמשפיעים לא רק על ההתאמה של הניתוח למטופל, ולא רק על סיבוכים פוטנציאליים (ככל שהיתוח מורכב יותר – כך הסיכוי לסיבוכים גדול יותר), אלא גם על האפשרות לניתוח חוזר בעתיד אם חלילה יהיה בו צורך. כי ככל שהמנגנון של הניתוח ״מונע״ יותר – כך הניתוח החוזר יצטרך להיות מגביל אפילו יותר כדי לעבוד – וזה מגביר כמובן את הסכנה לסיבוכים מניתוח עצמו, אבל גם מהאכילה המוגבלת עוד יותר אחריו שעלולה לגרום לתת תזונה. זה שיקול שלא עולה במהלך השיחה, וחבל שכך.

בשיחה שיש לעירית עם הפסיכולוגית של המחלקה היא אומרת ש״הכי מסוכן מבחינתי להשאר שמנה״, משהו שהפסיכולוגית מאוד מסכימה איתו, אבל זה לא בהכרח נכון. כפי שאני כתבתי בעבר, לי יצא להכיר מישהי שעברה את אותו ניתוח שעירית עברה, ולא שרדה אותו. מעבר לזה, יש סיבוכים שגם אם הם לא מובילים למוות – הם מאוד מקשים על החיים. למשל סיפורה של אלונה זוהר שגם היא התנתחה באותו ניתוח שבו התנתחה עירית – ונאלצה לעבור שנתיים של טיפולים כדי להתגבר על הסיבוכים, וגם היום לא יכולה לאכול בצורה נורמלית. ואם ניקח ציטוט מהכתבה של דברים שאלונה אמרה:

בתום השנה רזתה זוהר 89 ק"ג והגיעה למצב של תת־תזונה, במצב גופני ונפשי נורא. "לא הפסקתי לבכות. מאישה שמחה, חייכנית וצחקנית הפכתי לאישה כבויה. האשמתי את עצמי במה שקרה, ריחמתי על הגוף שלי, על משפחתי, על בעלי שטיפל בי במסירות שלא תיאמן, ומאוד התגעגעתי לאכול. שכחתי איך לועסים, שכחתי איזה טעם יש לאוכל ומה מרגישים כשטועמים, חלמתי בלילות לאכול סלט ירקות",

"לא הרגשתי שניצחתי, הרגשתי שנכשלתי. עשיתי רע לעצמי ולמשפחתי. כל חיי חלמתי ללבוש מכנסי ג'ינס, לזרוק עליי טי־שירט ולהרגיש את העצמות בצדי הכתפיים והלחיים. באותו שלב רק רציתי לחיות, ולחיות מבחינתי היה לאכול".

הפרק גם מציג את נועם פרתום המשוררת שמבטאת הרבה דברים דרך השירה וההופעות שלה. היא מעלה את הנושא שהמשפחה והסביבה, ובמיוחד האמהות – רוצות לעצב את הבנות שלהן כמוצלחות: יפות, רזות, ומטופחות. אבל כפי שעומרת הדוגמנית לשעבר מעיין קרת, יש למה שהאמהות אומרות השפעה גדולה – אבל גם להתנהלות שלהן מעבר למילים. גם היחס של האמהות לגוף שלהן ולהרגשת האשמה על האכילה שלהן משפיע על הבנות שלהן.

כפי שנאמר על ידי הפסיכולוגית ד״ר ענת גור, בעצם מקובל מאוד שנשים ישקיעו בצורה ״ראויה״ בנראות שלהן, כולל בניתוחים פלסטיים. זה בעצם מצב שבו אנחנו כנשים לא מרגישות טוב עם הגוף שלנו – וזה מגיע מאמהות, שלא עושות את זה מתוך רוע אלא כי הן מפחדות שאם לא נעמוד בסטנדרטים האלו – לא נתחתן ולא נבנה משפחות, ונהיה בעצם ״סוטות״ ומודרות מהחברה.

חלק מהבעיה היא שעיקר הבעיות סביב דימוי הגוף מתחיל בגיל ההתבגרות שבו הנשים הופכות מילדות לנשים – לא רק במובן הנפשי אלא בעיקר במובן הגופני, ומפה נובעת המורכבות שלו. חלק מזה נובע מזה שכנערות הרבה פחות קל להן לשמור על מבנה גוף מאוד רזה כי הגוף שלהן כנשים (גם צעירות) הוא לא כזה.

מעיין קרת מדברת על זה שיש את מקרי הקיצון של הפרעות האכילה, אבל הגבלות מיותרות על החיים השוטפים הרבה יותר נפוצות, כמו למשל תחושת בושה ללכת לים או להגיע למערכת יחסים עם נערים בכיתה. ומה שגרוע יותר – האכילה נעשית משהו גס ולא בסדר, וזה הופך להיות תחרות של מי יותר מקפידה על לאכול כמה שפחות.

רות צדוק הכלבנית מדברת לעומת זאת על זה שהיא הרגישה שהגדירו אותה שמנה מגיל הילדות, למרות שבדיעבד היא מבינה שהיא לא היתה כזו. ואכן יש מצב שבו בגילאים צעירים ההגדרה של ״מיהי שמנה״ הרבה יותר מחמירים מאלו של נשים בוגרות, כנראה כי טווח המשקל הוא לרוב יחסית נמוך. היא מספרת על תקיפה מינית מגיל צעיר מאוד, מה שמחבר שוב את ההשמנה לתקיפה מינית – משהו שנשמע כאילו מצב שבו רוצים בכוח להסביר את ההשמנה של כל הנשים בפרק בפגיעה מינית, למרות שהמצב הוא לא בהכרח נכון לכולן.

אטלנטה היא לא יעד תיירותי מבוקש במיוחד, וכנראה מי שמתכנן טיול לא בהכרח יעצור בה. אבל באופן עקרוני יש סיכוי שתגיעו לעיר בנסיעת עבודה ותרצו לסייר בה קצת בסופי השבוע ובערבים – או שתעברו בה בדרך ליעד אחר (כי היא קרובה לפלורידה, ויש בה ששדה תעופה גדול שממנו אפשר לטוס להרבה ערים אחרות).

אני מכירה את העיר כי התגוררתי בה כמה שנים כחלק מרילוקיישו, ואז יצא לי גם לבקר בה כמה פעמים בשנה או השנתיים אחרי שחזרתי לארץ. בעיר התחילה פריחה כלכלית משמעותית אי שם בסביבות שנת 2000 שהפכה אותה למרכז כלכלי ותרבותי משמעותי שיש בו הזדמנויות לא רעות עד היום.

חשוב לזכור שאטלנטה נמצאת בדרום מזרח ארה״ב – איזור שידוע בעיקר במלחמת האזרחים שבה הוא היה מעורב אי שם באמצע המאה ה 19. באיזור עצמו היחס למלחמת האזרחים שונה מהנרטיב שאנחנו מכירים (שבו הדרום היה רע, הצפון היה טוב, ורק מלחמה יכלה לשחרר את העבדים השחורים). המלחמה למשל לא נקראת ״מלחמת האזרחים״ אלא ״המלחמה בין המדינות״, וחלק מהסיבות מאחוריה לא נבעו מאידאולוגיה של שחרור העבדים אלא גם מסכסוכים כלכליים וסכסוך לגבי העצמאות של המדינות עצמן בתוך האיחוד שהוא ארה״ב (כשמדינות הדרום דרשו יותר חופש למדינות עצמן, ומדינות הצפון מן הסתם רצו יותר שליטה כדי לכפות על שחרור העבדים).

את הגישה של הדרום לנושא (או לפחות זו שהיתה קיימת בתחילת המאה העשרים)ניתן לראות בספר ״חלף עם הרוח״ שנכתב בעיר על ידי הסופרת מרגרט מיטצ׳ל, תושבת העיר – שעל סמך הספר זוכה הפרסים גם הופק סרט ידוע. כיום הספר והסרט נחשבים לגזעניים למדי (למרות שיהיו מי שיטענו שיש להם חשיבות כחלק מנרטיב שמציג את ההיסטוריה של האיזור), אבל חשוב לזכור שהנושא עצמו הוא כמובן מורכב מאוד, כשבשנים האחרונות יש לא מעט מאבקים כדי לנסות להסיר סממנים של ״מדינות הדרום״ בכל מיני אתרים במדינות עצמן. בכל אפן באטלנטה עצמה יש לא מעט מקומות ומוזיאונים קטנים סביב הסרט והספר (כולל כאלו שמציגים תלבושות מהסרט) כיעד תיירותי.

מרגרט מיטצ׳ל נהרבה בתאונת דרכים בגיל מאוד צעיר, וקבורה בבית קברות בשם Oakland Historical Cemetary. לי יצא לבקר בבית הקברות ההיסטורי הזה במסגרת קורס צילום שעשינו ובו תרגלנו צילום של קברים שונים ומעניינים שנמצאים בבית הקברות שהוא יותר פארק מאשר בית קברות כפי שאנחנו מכירים מישראל. אחת התמונות שצילמנו היתה של פסל שמצביע אחורנית על כמה מגורדי השחקים של העיר – תמונה שהמדריך שלנו צילם בזמנו עם עדשה מאוד ארוכה שאפשרה לו להתפקס מאוד על הפסל, שאנחנו הצלחנו לצלם בעזרת עדשות הרבה פחות ״מפוקסות״ ולכן התוצאה פחות טובה משמעותית.

עוד יעד שמתעד כמה מגיבורי המלחמה של הדרום הוא Stone Mountain – שהוא בעצם גוש גרניט גדול (כראה הכי גדול בעולם) שעליו חרטו בזמנו כמה מהגנרלים החשובים של מלחמת האזרחים. ניתן לטפס עליו ולרדת ממנו ברגל – אבל יש גם רכבל שניתן לעלות באזרתו ולהנות מהנוף סביב בזמן העליה.

השעה שבה עולים על ההר היא גם עקרונית, מכיוון שהשקיעה עליו וממנו היא יפה – אבל לחובבי הטיולים שרוצים לעלות ולרדת ברגל שווה להגיע במהלך היום. מעבר לזה, סביב ההר יש לא מעט פעילויות נוספות כמו למשל רכבת שעושה סיבוב סביב ההר עם הסברים היסטוריים וגיאוגרפיים שונים (שיכולה להיות מעניינת לילדים), או ״אחוזה״ בסטייל ״חלף עם הרוח״ שנמצאת ליד ההר. מצד שני, בשבת בערב יש ליד ההר מופע אורקלי מרשים שהיה בהחלט מהנה.

מעבר לכך, יש סביב ההר גם מרכזי כנסים, ולא פעם לקראת חגים מסוימים יש גם הפעלות שונות – כמו ההפעלה שאני וחברה זכינו לבקר בה באחד מהביקורים שלנו בעיר לקראת חג ההאלוווין וחג ההודיה האמריקנים שהדלועים השונים מככבים בהם:

זה הנושא של ״השרביט החם״ השבוע.

אבא שלי גדל במשפחה שבה הם היו ארבעה אחים ובלי אחיות. אמא שלי טוענת שבגלל זה אבא שלי כנראה ציפה שגם לו יהיו הרבה בנים, או לפחות הוא הניח שהילד הראשון שלו יהיה בן.

חשוב לציין שמדובר על תקופה שבה בדיקות אולטאסאונד לתינוקות היו יחסית נדירות ונעשו רק במצבים של הריון בסיכון כמו למשל כשהאישה בהריון היתה מעל גיל 35, ולכ לא פעם אנשים נאלצו לחכות עד הלידה כדי לדעת האם יש להם בן או בת (וגם היו כמה סיפורים על זה שההורים הופתעו במקרים נדירים מזה שיש להם תאומים).

בכל עאופן, אבא שלי חלם מגיל צעיר שיהיה לו בן בשם ״עידו״, אבל כשאני נולדתי לא היתה להורים שלי ברירה והם הפכו את השם לגרסא נשית יותר – עדי. אמא שלי כמובן מכחישה את הסיפור , אבל אבא שלי סיפר אותו כל כך הרבה פעמים שדי ברור שזה הסיפור מאחורי השם שלי.

מה שכן, אחרישנולדה לי עוד אחות גם נולד לי אח, ואבא שלי בכל זאת התעקש לקרוא לו ״עידו״, למרות שאמא שלי התעקשה שהוא נקרא על שם ילד מהכיתה של אחותי שקראו לו עידו, ולטענת אמא שלי היא היתה מאוהבת בו.

אי שם ב 2017, הופקה תוכנית בשם ״הפוליטיקה של השומן בערוץ הראשון שבאה לדון בחייהן של נשים שמנות שונות, ובקשיים והבחירות שלהן במסגרת החיים כנשים שמנות.

שמו של הפרק הראשון הוא ״בא לי לחיות״. הוא מתחיל בלהראות את המשתתפת צילה מיכאלי הולכת על החוף ומספרת שהיא זוכרת את עצמה תמיד כשמנה. היא ודעת שזה לא בריא ולא אידאל היופי, אבל היא משתדלת לא להתעסק בזה – כנראה מידיעה שעיסוק כה וניסיונות להרזות לא עזרו לה בעבר.

וצילה מיד מורידה בגדים כדי להסתובב בחוף לא רק בבגד ים – אלא כזה שהוא בשני חלקים, ומעין ביקיני (למרות שהוא לא חושפני או מינימליֿ, וקרוב יותר בגזרה שלו לבגד ים שלם). זה מחזה שרוב האנשים שלא עוסקים בעודף משקל (במיוחד כזה חריף) לא ״זוכים״ לראות ביום יום. נקרא ״שמנקיני״, והיא מספרת שבעצם רואים את המשקל מבנה הגוף שלה בכל מקרה, גם בבגד עם שלם, אז למה לא ללבוש בגד ים בשני חלקים?

מצד שני, צילה מאוד מטפחת את עצמה בביגוד, איפור ותסרוקת – מה שמעלה את השאלה עד כמה בעצם נשים שמנות כביכול צריכות לפצות על ההשמנה שלהבן בטיפוח בתחומים שהם לא המשקל כמו ביגוד או איפור?

בהמשך הפרק אנחנו מלווים את צילה בביקור אצל ההורים שלה שבה מוגשת ארוחה גרוזינית עשירה – ומלאה המאכלים לא ממש ״דיאטטיים״. צילה ובני משפחתה מספרים שהיא היתה ילדה רזה אבל התחילה להתמלא כנערה בגיל ההתבגרות. לאבא שלה המשקל התחיל להפריע כשהוא הגיעה לרמה גבוהה וחריגה. הוא מבין שהוא לא צריך להעיר, אבל קשה לו להמנע מלהעיר לה – והוא לא רוצה שהיא תהיה רזה, אלא מבחינתו יש ״גבול הטעם הטוב״ לעודף המשקל, שמבחינתו היא עברה. כל ההתנהלות שלו נובעת מרצון טוב של רצון שצילה תהיה בריאה ותמצא זוגיות, מה שאמור להיות בעייתי במשקל שלה.

אמא שלה אומרת שכשצילה תרצה, היא תרזה – ואי אפשר לכפות עליה את הרצון הזה, אלא רק כשצילה עצמה תהיה מוכנה לזה, ממש כפי שאמא שלה הבינה בשלב מסוים שההשמנה פוגעת בה בריאותית. צילה מסכימה עם זה, ואומרת שהיא מודעת לבעייתיות הבריאותית שבמשקל שלה, והיא מחכה שיום אחד ההבנה הזו תהפוך לפעולה.

---

הדמות הבאה שהתוכנית מציגה היא גאלה רחמילביץ׳ (שהופיעה לאחרונה גם בעונה השישית של ״בואו לאכול איתי״) – סטייליסטית ועוסקת באופנה במידות גדולות. היא וצילה מדברות על קבלה עצמית כדי לאפשר להן לחיות את החיים במלואם בלי לאפשר למשקל להגדיר אותן, למרות שחשוב לציין שגאלה הרבה פחות שמנה מצילה. מבחינתה, הרבה מהמגבלות לגבי מה נשים שמנות יכולות או לא יכולות לעשות לא נובע מהמשקל אלא מהתניות חברתיות שהיא מנסה לשבור – וגם להוות דוגמא לנשים שמנות אחרות.

אבל היא מודה שבעולם שמחוץ לעולמן של השמנות – היא נחשבת לעוף מוזר שקוראים לה ״דאבה״ ומצפים שהיא תכנס למשטר הרזיה. היא גם יורדת על גברים סביבה שגם הם לא כזו מציאה אבל מעזים להעיר לה.

היא מספרת על טיעון שבו הקבלה העצמית של נשים כמוה וכמו צילה (ושל כמה נשים אחרות בתוכנית) כביכול מעודדת השמנה, או לפחות מונעת מנשים ובמיוחד מנערות לרזות. אבל לגאלה חשוב להרגיע שזה לא ממש המצב, אלא יותר דרך להתמודד עם החיים בצורה מיטבית אם וכשאת כבר שמנה.

בהמשך הפרק מראים את האינטראקציה של גאלה עם אמא שלה, אחרי שכמה מומחים מדברים על יחסי אמא בת בהקשר של דימוי גוף (שנגיע אליו בהמשך). וגם אמא של גאלה מעירה לה על כמה פסטה היא צריכה להכין וכמה רוטב משמנת.

גאלה מכינה בעצם מעין אירוע אופנה ממידה 38 (שבימינו כבר נחשבת ללא רזה) – עד מידה 56, משהו שכנראה כולל בתוכו חלק ניכר מאוד מהנשים השמנות, למרות שיש סיכוי שיש נשים שמנות שלובשות מידות גדולות יותר ואולי מרגישות מודרות מהאירוע. הכיבוד כולו הוא על טהרת הוופלות – כאילו להראות ששמנות אוכלות מה שבא להן.

מתארחות אצלה כמה נשים שעוסקות בתחום האופנה ויש לנן עסקים במידות גדולות – כולל צילה שמספרת שהיא עוסקת בתחום ה״פין אפ״ שזה תחום שבו נשים מתלבשות בצורה יחסית סקסית, והפך להיות נפוץ באותה תקופה עבור נשים שמנות שרצו להציג את עצמן כמאוד מיניות (למרות שנראה שעם הזמן הטרנד הזה גווע ונעלם). כולן משוחחות על המטרה שלהן בפתיחת העסקים ואיך לקדם את האירוע שבו כולן יוכלו להציג את החנויות שלהן לנשים שמנות.

בהמשך הפרק גאלה מספרת שאין לה חסויות לאירוע האופנה למידות גדולות שהיא מארגנת, כי אף גוף לא רוצה להיות מזוהה עם שמנות.

אבל היא מצידה מספרת סיפור שונה ובעצם כמעט הפוך מזה של עירית דגני שנפגוש בהמשך הפרק – סיפור על מישהי שניסתה לרזות גם באמצעים קיצוניים, הבינה שזה לא עובד לה, ולכן בחרה לחיות ולהראות את המהות שלה גם במידה גדולה, בלי להתבייש או לשנוא את הגוף שלה.

והיא שואלת בעצם למה השומן הפך להיות כל כך מפחיד?

---

הקומיאית מיכל שם טוב מתחילה את חלקה בתוכנית מבדיחה שמוכרת לכל אישה שמנה: ״לא חבל? יש לך פרצוף יפה!״ כמה שאמור להצדיק את ההרזיה. והיא עוסקת בעיקר בהשמנה כי זו התכונה הכי בולטת שלה.

הא טוענת ההשמנה היא בעצם מנגנון התגוננות ושנשים שמנות לא מוטרדות – אבל אחרות שיעידו שיש הטרדה כזו, שקשורה לעובדה שהן נתפסות כמוחלשות ולכן קל לנצל אותן יותר. גם גוברות רבות בהמשך הפרק מדברות על הנושא.

מיכל גם שדרנית רדיו שבה היא יכולה לדבר על כל מה שבא לה – ובה לא רואים אותה פיזית, אבל היא עדיין עוסקת בכל מה שקשור להשמנה וקבלת השמנה כדי למנוע הפליה שלהם. ח״כ תמר זנדברג מעלה חוק נגד הפליית שמנים כאישה רזה.

האם יש לשון הרע, השפלה או חוסר קבלה לעבודה על סמך משקל? כנראה בחברה שרואה בשמנים על סמך דעות קדומות, חוק כזה ראוי, כי זה קורה.

---

הדמות הבאה שמציגים לנו היא גרפיקאית בשם עירית דגני – הדמות היחידה מכל הנשים שמוצגות בפרק הראשון שהחליטה להרזות (בפרק הבא נפגוש מדריכת הרזיה שרזתה בעברה), ופנתה באותה תקופה לניתוח קיצור קיבה מסוג ״שרוול״. התוכנית ליוותה את תהליך ההרזיה שלה, שנראה לפחות לפי הסדרה מוצלח.

הבחירה במשתתפת כמו עירית בתוכנית שאמורה לייצג את הקושי בלהיות שמנה היא מעניינת. ניתן לטעון שיש כל כך הרבה תוכניות וכתבות על אנשים שהחליטו להרזות – ואם יש סוף סוף תוכנית בודדת שבה מציגים גם את סיפורן של אותן נשים שלא רוצת להרזות, מדוע יש צורך לדחוף כאילו בכוח מישהי שבחרה לרזות (ועוד בדרך מאוד קיצונית)? זה יכול אפילו להתפס בתור דוגמא לאותן נשים שמנות שאם הן רוצות לפתור את הבעיות שלהן – כל מה שהן צריכות לעשות זה לקחת את עירית כדוגמא לאיך פותאים את הבעיות שכרוכות בהשמנה…

אבל אני חושבת שהשיתוף של עירית בתוכנית הוא מעניין. התוכנית רוצה להראות אמנם שיש נשים שמנות שחיות טוב גם במשקל שמן – אבל הקבלה העצמית הזו לא בהכרח מתאימה לכל אישה (וגם לא לכל איש) ולכן יש אנשים שעבורם הרזיה, אפילו במחיר של ניתוח קיצור קיבה הוא הפתרון הנכון. עירית עצמה מספרת שהיא ניסתה לשכנע את עצמה שהיא שלמה עם עצמה בתור אישה שמנה, אבל זה לא ממש עבד לה, ובסופו של דבר היא נאלצת להכיר בעובדה שהיא רוצה להיות רזה.

מעבר לזה, עירית עצמה מבוגרת בעשור או יותר משאר הנשים בתוכנית. היא שייכת לדור אחר שבו השמנה היא מקור לבושה ולחוסר יוצלחות, וייתכן שקשה להתנער מגישה כזו בגיל מבוגר – במיוחד שהסביבה שלה (שנוטה לכלול בעיקר אנשים בערך בגילה) גם לא מקבלת אנשים שמנים כשווי ערך.

אבל מעבר לזה, ייתכן שבגילה של עירית התוצאות של ההשמנה מבחינה חברתית וגם מבחינה פיזית ובריאותית יותר בולטות בצורה שהנשים הצעירות יותר עדיין לא מכירות. ייתכן שכצעירות מצבן הבריאותי טוב יותר, אבל כשיום אחד הן יגיעו לגילה של עירית התמונה תראה אחרת. אפילו עירית עצמה מספרת שבריאותית מצבה כבר מתחיל להיות לא טוב.

לכן הייצוג של עירית בסדרה מאוד חשוב, כי היא מביאה נקודת מבט קצת שונה. אפשר כמובן להתווכח האם הטיעונים של עירית מוצדקים: אפשר להתמודד עם הקושי הפיזי בכך שעירית תתעמל ותתחזק ותשפר את היכולת האירובית שלה (ויש נשים שמנות שעושות את זה). נשים כמו גאלה נלחמות כדי שלנשים שמנות בכל מידה יהיו בגדים שהם לא בגדים שחורים כמו שעירית מתלוננת שהם האופציה היחידה עבורה, ולא פעם בדרכים חדשניות כמו קניה מחו״ל (שהיא אולי אופציה שנשים כמו עירית לא מכירות). אבל בסופו של דבר הסדרה לא מנסה (ולא אמורה לנסות) לכפות על אנשים המנעות מהרזיה, אלא רק להציג את העובדה שיש נשים שעבורן ההרזיה לא כזו מפתה.

השאלה היא כפי שעירית מנסחת – היא להבין מה האמת האישית של כל אחת מאיתנו לגבי הגוף שלה. האם ההשמנה עצמה היא גורם שמפריע לנו בחיים, או שאולי התגובה של הסביבה היא זו שמפריעה לנו ולא ההשמנה עצמה? האם שווה להשקיע את המאמץ בלהלחם בסביבה כדי לשנות אותה, או שמבחינת ההעדפות האישיות שלנו נעדיף להשאר שמנות?

---

וכפי שאומרים המומחים שמופיעים מיד אחרי עירית – יש השפעה חברתית מאוד חזקה על איך נתפסים אנשים שמנים. כפי שאומרת הדיאטנית איילת קלטר – הרזון הפך להיות ערך מקודש., ואין כמעט מי שמרוצה כי הזהות שלנו כל כך מסתמכת על הנראות שלנו ואפילו על כמה אנחנו מקפידים על ספירת קלוריות ושאר המנעויות כדי להראות שאנחנו ״טובים״. וכפי שאומר הפסיכיאטר שמרואיין בתוכנית – הנראות הזו היא הדבר היחידי כמעט שרואים אצל האדם השמן. ומבחינה חברתית זה נחשב כ״פשע״ של ממש בחברה שבה כביכול יש חופש, אבל מראה הגוף עדיין מהווה נקודה של דיכוי. יש הרבה דעות קדומות של אשמה במצבו, בושה, עצלנות וכו׳ – בלי להבין שהמצב מורכב יותר. חלק מהדעות האלו נובעות מהרבה ערכים שתעשיית הדיאטות מכניסה לנו לחיים כדי למכור לנו את השיטות שלהם, גם אם השיטות האלו כושלות ולא האדם השמן.

עירית מזדהה עם דמות קומקיס בשם ״הפרה נויה״ שהיא יצרה כאישה שמנה, ונראה שהעובדה שהיא שמנה היא חלק משמעותי בזהות שלה עד כדי כך שקשה לה לצייר את עצמה כרזה.

מבחינתה התהליך הוא ״להשיל את הקליפות״ – כלומר תהליך שבו היא תסיר את כל מה שהפריע לה בחיים וגרם לה להיות שמנה. היא מספרת שבניסיונות הרזיה קודמים לא היה מבחינתה ניסיון להבין מה הוביל להשמנה באמת אלא רק התמקדות במשקל עצמו, ועכשיו היא מעוניינת להבין דברים יותר לעומק. היא למשל מספרת שההתבגרות הפיזית שלה כנערה קרתה הרבה לפני שהיא היתה מוכנה אליה, ולפי הדברים שלה ״זה עשה צרות״. זה הוביל להטרדה שהובילה להשמנה בהגלל חוסר הרצון להיות יפה יותר.

יש מיד לאחר הנושא הזה הסבר שהפרעות אכילה מתפתחות בגלל הטרדות מיניות ובגלל קושי בהתפתחות המינית, ובהחלט אפשר לראות גם באכילת יתר הפרעת אכילה – כשיש היום הגדרה באמת להפרעת אכילה כפייתית כהפרעת אכילה רשמית. אבל האם ״ההחפצה״ היא בהכרח משהו רע באופן גורף, או שיש נשים מסוימות שההכרה בהן כסקסיות דווקא מחמיא להן?

אבל חלק מהתהליך של ההתבגרות היא הלימוד של איך להתמודד עם המיניות הזו ואיך לדעת להתמודד ואפילו לראות פנים חיוביים ביחס של גברים כלפי זה (כמובן שלא בצורה מטרידה אלא תקינה). מעבר לזה, אני זוכרת שכתלמידה בחטיבת הביניים, למדה איתי בכיתה מישהי שלא התפתחה מינית עד סוף כיתה ט׳ לפחות. המצב כנראה נבע כנראה מהפרעה הורמונלית שמנעה ממנה להתפתח. ואני מניחה שההשפעה הפסיכולוגית של המצב הזה לא היתה בהכרח טובה יותר מזו של נערות שההתפתחות שלהן היתה תקינה ופשוט קרתה מוקדם יחסית – גם מבחינת ההכרה במיניות שלהן.

צחוק הגורל הוא שעירית מאוחר יותר בפרק מספרת על כך שהרצון שלה בניתוח הוא קודם כל כדי לאפשר לה למצוא בן זוג ולהתחיל עם כל גבר שמוצא חן בעיניה – ולא הפן הבריאותי שכולם הזהירו אותה מפניו.

לי באופן אישי יש הסטוריה מאוד ארוכה עם ארה״ב, כי גרתי שם לא מעט שנים, גם בתור ילדה וגם בתור מבוגרת. ובתור מי שגרה שם לתקופה מוגבלת – גם ניצלתי לא מעט את הזמן הזה לטיולים.

בשנים האחרונות כשיש הרבה בלוגים ושאר אתרים בנושא – שמתי לב שלא מעט מהטיולים המשפחתיים בארה״ב די דומים אחד לשני, ודי מצומצמים. לרוב הטיול מתחיל בניו יורק שבה מסתובבים כמה ימים, משם עוברים לפלורידה שבה עוברים בין הפארקים השונים לילדים באורלנדן כמו דיסני וורלד / מיאמי / אולי בפארק הלאומי אוורגליידס לאוהבי הטבע – ומשם טיסה מערבה ללאס ווגאס ולוס אנג׳לס ואולי סן פרנסיסקו, כשבין לבין אולי עוברים בגראנד קניון ובלוס אנג׳לס עצמה אולי עוצרים בעוד כמה פארקי שעשועים אם אלו בפלורידה לא הספיקו – ואז חוזרים הביתה.

העניין הוא שיש בארה״ב כל כך הרבה יותר ערים ואתרים שאנשים לא פעם מפספסים. בעצם אולי ״מפספסים״ זו מילה קשה מידי, כי בסופו של דבר טיול בארה״ב הוא דבר יקר והזמן בו מוגבל, ואי אפשר לטייל בכל פינה במדינה שיש בה כל כך הרבה אתרים מעניינים.

מצד שני, נוצר מצב שבו מטיילים לא נחשפים לאתרים שונים שלא בהכרח נמצאים בשטאנץ של הטיול הסטנדרטי לארה״ב.

לכן חשבתי לכתוב על אתרים שונים שבהם אני ביקרתי בארה״ב כדי לאפשר לאנשים להחשף לאתרים שונים שנמצאים מחוץ לשטאנץ הזה ואולי יוכלו לעניין אותם בטיול, גם אם הם ידרשו קצת שינויים במסלול.