התיירת המקרית

I think Auld Lang Syne brings up a nice memory.

This song is played over one of the last scenes of the movie "When Harry Met Sally" (even though this version was played in one of the "Sex and the City" movies).

When the movie came out in 1989, I was in 8th grade and about 14 – quite a lot too young to understand the film and all its very grown up nuances (not to mention the orgasm scene which was a little embarrassing for a girl that young). But I still understood quite a lot of the humor, even though both Harry and Sally seemed to be (At least to me) pretty much the same age throughout the movie (basically "that grown up age when you still don't have white hair").

I went to the movie with one of my friends, Ronny (a girl, not a boy). I think that this was the first time we went to see a movie together, and before going there she suggested we go to the local Carvel ice cream store, and we'll share a milkshake. We basically decided to have a little bit of every flavor of ice cream that they had in the store, but we both loved it, even though it was probably tooth achingly sweet but without any noticeable taste besides that.

I believe Ronny and I lost touch not that long after that, even though I think we still went to another couple of movies and had this "every flavor of ice cream" milkshake at least once more. I don't believe I had this sort of milkshake with any of my other friends.

I met Ronny a few a few years later in our military service (which is something that is required by law here in Israel) where she was eventually sent to the same base I was assigned to. I didn't recognize her at first, and she didn't seem like a very nice person.People who knew her in basic training corroborated and told some horror stories about her behavior there. The horror stories about her behavior in basic training combined with the fact that she desperately tried to catch a pilot as her boyfriend but only managed to be used as a one night stand by everyone she met didn't exactly make her a popular person in our team, and she was eventually moved to another base since no one (including myself) was willing to work with her.

Now I'm much older than Harry and Sally were, even in the end of the movie. Now I see them as impossibly young throughout it – even though I can see the differences in maturity and attitudes in the different stages of their lives.

Carvel ice cream has been permanently closed years ago, and I don't think I can get an "every possible flavor" milkshake anywhere else.

I also don't know what happened to Ronn, and can't seem to locate her in social media.

אני חושבת שהשיר הזה מעלה לי זכרונות.

השיר נוגן באחת מהסצנות האחרונות בסרט ״כשהארי פגש את סאלי״ (למרות שהגרסא הזו הופיעה באחד מסרטי ״סקס והעיר הגדולה״).

כשהסרט יצא ב 1989, למדתי בכיתה ח׳ והייתי בערך בת 14 – והייתי צעירה מידי בצורה משמעותית כדי באמת להבין את הרכיבים המבוגרים של הסרט ואת הניואנסים שלו (שלא להזכיר את סצנת האןרגזמה שהיתה קצת מביכה לנערה בגיל הזה). אבל עדיין הבנתי לא מעט מההומור בסרט, למרות שהארי וסאלי נראו לי אז בערך בני אותו הגיל לכל אורך הסרט (״מבוגרים שאין להם עדיין שיער לבן״).

הלכתי לסרט עם אחת החברות שלי, רוני. זו היתה הפעם הראשונה שבה הלכנו יחד לסרט, ולפני שהלכנו לקולנוע היא הציעה שנלך יחד לגלידת ״קרוול״ ונתחלק שם במילקשייק. בחנות החלטנו לקחת קצת מכל טעם גלידה שהיה אז בחנות משום מה שתינו נהנינו מזה, למרות שזה בטח היה מתוק להחריד ולא היה לזה שום טעם אחר חוץ מהמתוק.

הקשר ביני לבין רוני התנתק די מהר אחר כך, למרות שאני מאמינה שעדיין הלכנו יחד לעוד איזה סרט או שניים, והתחלקנו במילקשייק עם כל הטעמים של הגלידה בחנות לפני כן. אני לא חשובת שהתחלקתי במילקשייק כזה עם אף אחת מהחברות האחרות שלי.

פגשתי את רוני שוב בשירות הצבאי שלי, כשהציבו אותה בבסיס שבו אני שירתתי. בהתחלה לא זיהיתי אותה, והיא עשתה עלי רושם של מישהי לא ממש נחמדה. החיילת שהיהת איתה בקורס סיפרה כמה סיפורי זוועה על ההתנהלות של רוני שם. סיפורי הזוועה האלו בשילוב העובדה שהיא רדפה אחרי הטייסים בבסיס כדי למצוא לה חבר טייס רק כדי להיות מנוצלת על ידיהם כסטוץ לא ממש הפך אותה למישהי פופולרית ביחידה שלנו. בשלב מסוים היא הועברה לבסיס אחר אחרי שכולנו (כולל אני) סירבנו לעבוד איתה.

עכשיו אני מבוגרת משמעותית מהארי וסאלי, אפילו בדמויות שלהם מסוף הסרט. עכשיו אני רואה אותם בתור אנשים ממש ממש צעירים, למרות שאני מסוגלת עכשיו להבחין בין רמת הבגרות שלהם והגישות השונות שלהם לחיים בשלבי החיים השונים שהציגו אותם בסרט.

גלידת קרוול נסגרה לפני שנים, ואין לי מושג איפה אני אוכל כיום לקנות מילקשייק שבו ישימו את כל הטעמים של הגלידה.

אין לי מושג גם מה קרה לרוני, ואני לא מוצאת אותה באף מדיה חברתית.

That's an interesting question, since it depends on who is on the receiving end of this love.

I show my family and other loved ones love by being in touch – keeping in touch on a regular basis, congratulating them on birthdays or anniversaries, and showing empathy in bad times. I guess the same goes for my friends, too.

I show my pets that I love them by giving them food, attention , and of course their favorite – snacks, especially wet food.

I show the environment love by recycling.

Perhaps I can sum this up by saying that I show love by taking care of what I love, and trying to make them happy.

זו שאלה מעניינת, כי זה תלוי למי אני מראה אהבה.

כשאני מראה אותה למשפחה ולאנשים אחרים שאני אוהבת – אני עושה את זה בכך שאני שומרת על קשר. אני שומרת על קשר באופן קבוע, מאחלת להם מזל טוב ביום ההולדת ובאירועים שמחים אחרים, ומראה להם אמפתיה בתקופות פחות טובות. אני מניחה שאני מתהלת באותה צורה עם חברים.

אני מראה לחתולים שלי שאני אוהבת אותם בכך שאני מאכילה אותם, נתנת להם תשומת לב (וליטופים) וכמובן את מה שהם הכי אוהבים – חטיפים ובעיקר אוכל רטוב.

אני מראה לסביבה אהבה בכך שאני ממחזרת מה שאפשר.

אני מניחה שאפשר לסכם את הנושא בכך שאני מראה אהבה בכך שאני מטפלת במה שאני אוהבת, ומנסה לגרום להם שמחה.

There's an obvious philosophical question here whether if I lie to myself – am I aware I'm even lying?

But besides that, I think the most obvious thing I lie to myself about is calories. Somehow eating "just this little piece of cake" (or candy, or pie, or salty snack, or fries) ends up to be quite a lot of calories. Sometimes the piece isn't as small as I'd like it to be, sometimes it was just too many small pieces – and sometimes both.

And then I'm somehow amazed by the fact I didn't lose any weight that week, or even gained a little even though I was so good!

יש כאן שאלה פילוסופית ברורה שאם אני משקרת לעצמי – האם אני מודעת לזה שאני משקרת?

אבל מלבד זה, אני חושבת שהדבר הכי ברור שאני משקרת עליו לעצמי הוא קלוריות. איכשהו האכילה של רק פרוסה קטנה של עוגה״ (כו ממתק, או פאי, או חטיף מלוח, או צ׳יפס) מצטבר להרבה מאוד קלוריות. לפעמים הפרוסה לא כזו קטנה, או שהיה מדובר על הרבה פקוסות קטנות – ולפעמים שני הדברים.

וא אני איכשהו נדהמת מזה שלא ירדתי במשקל בשבוע הזה, או אפילו עליתי קצת למרות שהייתי כל כך טובה השבוע!

When I was really young, I loved math, I assume because I was good at it. And the only job I could associate with math was being a math teacher – so that became my dream job.

But then, when I started sixth grade in the late eighties – I started learning in a school which had a computer, and we learned some basic programing using the Basic programming language. Then I decided I wanted to become a computer programmer, years before the tech industry became so big.

The problem was my mom always tried to convince me to try other stuff. Maybe she thought computers were mostly for boys, so she told me it would be better to study chemistry in high school rather than computers so it would open more doors for me in university (which eventually turned out not to be true at all). She did try and push me to study pharmaceutical sciences in university, but somehow didn't want me to apply to med school since she was afraid I won't make it.

Eventually I did study computers are university, and I'm a computer programmer – even though the job in reality is quite different that I imagined as a child.

כשהייתי מאוד צעירה, אהבתי מתמטיקה, אני מניחה בגלל שהייתי טובה במקצוע. והעבודה היחידה שהכרתי במתמטיקה היתה מורה לחשבון – אז זו היתה עבודת החלומות שלי.

אבל אז בתחילת כיתה ו׳ בסוף שנות השמונים, התחלתי ללמוד בבית ספר על מחשב, ולמדנו תכנות בסיסי בשפת בייסיק. אז החלטתי שאני רוצה להיות מתכנתת מחשבים, שנים לפני שההייטק הפך למושג מוכר.

הבעיה היתה שאמא שלי כל הזמן ניסתה לשכנע אותי לנסות דברים אחרים. אולי היא חשבה שמחשבים זה בעיקר לבנים, אז היא אמרה לי שמבחינת לימודים לתואר עדיף לי לפתוח כימיה לבגרות במקום מחשבים כי זה יפתח לי הרבה יותר אפשרויות (למרות שבדיעבד גיליתי שזה לא ממש משנה). היא כן ניסתה לדחוף אותי ללמוד רוקחות באוניברסיטה, אבל איכשהו לא רצתה שארשם ללימודי רפואה כי היא פחדה שלא אתקבל.

בסופו של דבר למדתי לתואר במחשבים באוניברסיטה, ואני מתכנתת מחשבים – למרות שבמצעאות התפקיד מאוד שונה ממה שדימיינתי אותו כילדה.

The first name that comes to mind is J.K Rowling – I loved the Harry Potter books because they created a whole, believable world and told interesting stories that happened to interesting, believable characters. That's a major reason that I always disliked the films made based on the books – they took out too many story lines and even characters out of the stories, and it always felt like the films also took out much of the spirits of the books too.

Another name that comes to mind is Jon Krakauer – a journalist that sometimes likes to expand some of his articles into books. He connects to many of these stories on a personal level, and writing through his own connection he manages to write a thorough story that also keeps us engaged as readers.

Another writer I love reading is Naomi Ragen – an orthodox Jewish writer who writes on the ultra orthodox Jewish world with a lot of love, but doesn't hesitate to pass any criticism she has on this world, especially on how it treats women.

הסופרת הראשונה שאני חושבת עליה בהקשר הזה היא ג׳יי קיי רולינג – אני מאוד אהבתי את הספרים בסדרת הארי פוטר. היא הצליחה ליצור עולם עשיר, ואמין והיא מספרת סיפורים מעניינים על מגוון עשיר של דמויות מעניינות. זו אחת הסיבות שמעולם לא אהבתי את הסרטים שנעשו על בסיס הספרים – כי הם הוציאו יותר מידי סיפורים ואפילו דמויות מהספרים, ואפילו חלק מהאווירה והרוח בספרים.

אני אוהבת גם את הספרים של העיתונאי ג׳ון קראקוור – שמידי פעם אוהב להרחיב כתבות שהוא כותב לספרים שלמים. הוא מתחבר ללא מעט מהסיפורים האלו בפן האישי, וכשכוא כותב מתוך החיבור האישי שלו הוא כותב סיפורים באופן מעמיק ומצליח לעניין את הקוראים שלוץ

סופרת אחרת שאני אוהבת היא נעמי רייגן – סופרת חרדית שכותבת על העולם החרדי עם הרבה מאוד אהבה, אבל לא מהססת להעביר גם ביקורת על העולם הזה, במיוחד על איך שהוא מתייחס לנשים.

My first reaction to this subject was to take this quiz,

As it turns out, I'm blue – I'm supposedly dependable, someone who always sticks to the plan, but someone who misses out some of the fun. And this was me, when I was younger. But I feel that with age, I started being more spontaneous and adventurous. In a way I feel I identify with a few traits from most of the colors – I can be optimistic, and creative – and a lot of other stuff.

So perhaps I am, like most of us, iridescent?

התגובה הראשונית שלי לשאלה היתה לענות על השאלון הזה.

לפי התשובות שלי אני אמורה להיות ״כחול״ – אני אמורה להיות אמינה, מישהי שתמיד נצמדת לתוכניות ולכללים, אבל מפספסת חלק מהכיף. ובמובן מסוים זו היתה אני כשהייתי צעירה – אבל עם הגיל אני הופכת ליותר ספונטנית והרפתקנית. במובן מסוים אני מרגישה שאני מזדהה עם כמה תכונות של כל הצבעים – אני יכולה להיות אופטימית, ויצירתית – והרבה דברים אחרים.

אז אולי, כמו רובנו, ססגונית?

I have to admit: I love eating, but I don't like cooking much, and like washing dishes even less.

So even though my mother and grandmother both loved to cook, I usually try to avoid it as much as I can. But naturally, that doesn't always work for me, so every once in a while I do cook. My favorite dish I cook myself is probably pasta in tomato sauce, where I add tons of veggies to the sauce.

As for my favorite meal to eat, that's a completely different and much longer story. When I was younger, I used to eat all the standard junk food (especially pizza and hamburgers), but somehow when I relocated to Atlanta back in 2001, I started enjoying some other foods.

It wasn't anything too exotic or fancy I remember some team building events we had at work that we'd go to a Brazilian Barbecue and while the guys would gorge themselves on meat, I would go to the salad bar and enjoy asparagus, hearts of palm, artichoke hearts, or some exotic cheeses. ֿAnd then in other restaurants there were pizzas with stuff like goat cheese and sun dried tomatoes, or green tea ice cream.

Eventually I found my favorite restaurants near work, and favorite deliveries near home. One of my favorites was an Italian restaurant that had great soups, salads, pasta – and I really loved the apple crostata and lemon cookies they had for desert.

אני חייבת להודות שאני אמנם אוהבת לאכול, אבל לא אוהבת לבשל ואוהבת לשטוף כלים עוד פחות.

ולכן למרות שאמא וסבתא שלי בשלניות רציניות שנהנות לבשל, אני מנסה להמנע מזה עד כמה שניתן. כמובן שלאתמיד אפשר להמנע מלבשל ולכן יוצא לי מידי פעם לבשל, והמנה האהובה עלי היא פסטה ברוטב עגבניות, שלה אני מוסיפה כמה שיותר ירקות.

לגבי הארוחה שאני הכי אוהבת לאכול 0 זה ספור אחר וארוך יותר. כשהייתי צעירה יותר, אכלתי את כל הג׳אנק פוד הרגיל, במיוחד פיצה או המבורגרים. אבל איכשהו כשעברתי לאטלנטה ב 2001, התחלתי להנות גם ממאכלים אחרים.

לא היה מדובר על מאכלים אקזוטיים או מפוארים מידי. אני וכרת כמה אירועי צווות בעבודה שבה היינו הולכים למסעדת ברביקיו ברזילאית שבה הגברים נהנו לאכול כמה שיותר בשר, ואני הלכתי לבר הסלטים ושם נהניתי מאספרגוס, לבבות דגל, לבבות ארטישוק, או גבינות אקזוטיות. וכמובן שגם היו מסעדות אחרות עם פיצות עם עגבניות מיובשות וגבינת עיזים, או גלידה בטעם תה ירוק.

בשלב מסוים כבר ידעתי מה מהסעדות האהובות עלי ליד העבודה, ואת אלו שעשו משלוחים ליד הבית שלי. אחת האהובות עלי היתה מסעדה איטלקית שבה אהבתי להזמין מרק מינסטרונה, סלט, םסטה 0 והכי אהבתי את עוגת התפוחים ועוגיות הלימון שהיו שם לקינוח.