בשמי או לא בשמי?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אי שם לפני בערך עשרים שנה, לפני המצאת הרשתות החברתיות, היו נפוצים באינטרנט לא מעט ״פורומים״ שהיו בעצם מעין קבוצות דיון על נושאים שונים, ואתרים שונים החזיקו בהם כדי להגדיל את תנועת הגולשים בהם, כולל למשל האתר של עיתון ״ווינט״.

במקור יצרתי לעצמי שם משתמש שהתבסס על השם הפרטי שלי, ועקרונית זו לא היתה אמורה להיות בעיה, בין השאר כי כפי שכתב העורך של השרביט החם – מי שבאמת רצה לזהות אותי היה יכול לעשות את זה בעזרת זיהוי הרשת שלי.

מה שלא חשבתי עליו היתה העובדה שיום אחד ההורים שלי, ובמיוחד אבא שלי, יתחילו להשתמש באינטרנט, ועוד יגיע לפורומים של ווינט. אבל כפנסיונר טרי ומשועמם הוא כמובן מצא איכשהו את הפורומים – ואת מה שכתבתי בהם, והוא לא ממש חשב שהוא צריך לכבד את הפרטיות שלי ולהתעלם מהפוסטים שלי. מעבר לזה – הוא גם חשב שמן הסתם ראוי שהוא יכתוב לי את דעתו עליהם.

ומסתבר שגם אחרי ששיניתי את שם המשתמש אבא שלי היליט להמשיך לגלוש שם וזיהה אותי לפי סגנון הכתיבה שלי. אני חושבת שהסאגה הסתיימה בה שצרחתי עליו שזה לא במקום שהוא עוקב אחרי כך, והפורומים עצמם נסגרו תקופה די קצרה אחר כך ולכן הוא כבר לא יכול היה לעקוב אחרי.

כך שלא פעם קל לזהות אחרינו גם עם שמות שונים ו״נסתרים״ בגלל דברים כמו סגנון כתיבה או פרטים אישיים שעולים מהפוסטים שלנו בכל מקום – במיוחד כשלא מעט פלטפורמות אנחנו נכנסים עם חשבון הפייסבוק שלנו כדי להקל על הכניסה.

עדכון הרזיה?

בשבועיים שלושה האחרונים התחלתי לרשום מה אני אוכלת ביומן אכילה תוך כדי שאני סופרת נקודות של שומרי משקל לפי השיטה שבה התחלתי לעבוד בשומרי משקל אי שם ב 2007. יש לי אקסל שסוכם לי את כמות הנקודות שאני אוכלת, ובנוסף גם סופר אותן עבור פחמימות, חלבונים, שומנים, ופירות – ואני בהחלט מקפידה לאכול בצורה מאוזנת ויחסית הרבה חלבונים ושומנים על חשבון פחמימות ובעיקר על חשבון הפירות (שהן בסופו של דבר סוכר).

אני מודה שבהתחלה ציפיתי לרדת מהר במשקל. הרי עליתי המון במשקל בתקופת הקורונה, ובזמנו בשיא המשקל הקודם שלי רזיתי בממוצע קילו בשבוע כשאכלתי הרבה פחות בריא וטוב ולא עשיתי אז ספורט.

ואז ביום ראשון בשקילה של שבוע שעבר לא רק שלא רזיתי יפה אלא העליתי כמה מאות גרמים! בדיעבד שוחחתי עם מישהי בחדר הכושר והיא העירה שזה יכול היה להיות משקל של צבירת נוזלים, ובאמת כשחשבתי על זה – ביום שלפני כן אכלתי לא מעט מאכלים מלוחים כך שזו כנראה היתה הבעיה.

ובאמת במהלך השבוע התחלתי להשקל בבית – והתחלתי לשים לב שלמרות לא מעט עליות וירידות של כמה מאות גרמים לכל כיוון, אני באמת מרזה לאורך זמן, גם אם מאוד לאט.

ובהרבה מובנים, ה״לאט״ הזה מתסכל אותי דווקא כי במהלך השנים האחרונות חזרתי להיות ״שמנה מאוד״ אחרי לא מעט שנים שבהן הייתי ״שמנה סבירה״. ובדיוק לאחרונה קיבלתי על זה שתי תזכורות. הראשונה קרתה בחדר הכושר, והשניה היתה בתמונה מחתונה של בן הדוד שלי שקרתה לקראת סוף מאי האחרון. בשתינהן יצא לי לראות את עצמי לא פנים מול פנים אלא בפרופיל (בחדר הכושר במראה, ובתמונה פשוט צולמתי ממש ברקע בפרופיל) – ופתאום הבנתי עד כמה השמנתי בשנים האחרונות בצורה שבה המספר על המשקל לא הראה לי.

זה הזכיר לי את עצמי אי שם ב 2009 או 2010, כשהגעתי למשקל שהוא לא תלת ספרתי אחרי בערך עשור שבו הוא כן היה כה, וגם יצא לי לראות את עצמי בפרופיל בהשתקפות בחלון ראווה כזה או אחר – וגם אז נדהמתי מהדמות שראיתי, כי משום מה הייתי בטוחה שכך נראיתי כשהייתי בשיא המשקל שלי, וציפיתי להראות הרבה יותר רזה אחרי הרזיה של כמה עשרות ק״ג.

ההבדל הזה בתפיסה נבע מזה שכשמנה באמת – תמיד דאגתי לא להצטלם, וגם לא לראות את עצמי יותר מידי במראות. כשכן הצטלמתי, זה קרה לרוב כשהייתי עם הפנים למצלמה – וזו זווית שהיא יחסית מחמיאה כי היא לא מראה עד כמה הבטן והישבן שלי גדולים. אני חושבת שפעם נוצר מצב שבו קולגה ילדותי שלי בארה״ב צילם אותי (בכוונה או בטעות) בפרופיל ואז התחיל ״להתבדח״ איתי על התמונה, אבל כנראה שמישהו העיר לו שזה לא במקום , והוא הפסיק וגם התמונה עצמה נעלמה ולא הופיעה בתיקיית הצילומים מאותו אירוע.

אבל מעבר למראה, ברור לי שהמשקל מפריע לי בהמון דברים ביום יום, החל מהקושי להתלבש יפה, וכלה בעובדה שאני הולכת יחסית מאוד לאט, וקשה לי לבצע את אותה רמת פעילות גופנית שהייתי מבצעת פעם.

העניין הוא שקל מאוד לרדת מהר – אבל ירידה מהירה יכולה בקלות להפריע לירידה לאורך זמן, וברור לי שאני מחפשת את הירידה לאורך זמן כרגע, וצריכה להיות סבלנית בתהליך ולא לוותר אחרי שבועיים שלושה כי אני לא רואה תוצאות מהר (מה שקרה לי בשנתיים שלוש האחרונות לא פעם).

היום גם חגגנו במסגרת המשפחה את יום ההולדת של אחד האחיינים שלי. אני אישית יודעת שהארוחות המשפחתיות האלו לרוב לא ממש מתאימות לתפריט ההרזיה שלי. הן לרוב מכילות המון פחמימות, וחלבונים או סלטים שלא בהכרח מתאימים לי.

למשל היון כמנה עיקרית גיסתי הכינה סלמון בתנור, ואני לא אוכלת דגים. היא גם הכינה סלט חסה, אבל היא מתעקשת להכין אותו ברוטב עם מיונז שאני גם לא אוכלת. למזלי היו שני סלטים אחרים עם רוטב שהתאים לי כך שאכלתי אותם, אבל לכל אורך הארוחה גיסתי ניסתה לדחוף לי לביבות מטוגנות או את הפחמימות שהיו בארוחה וגם לא התאימו לי בתור מנה עיקרית. למזלי הפעם הצלחתי להתחמק מלאכול את העוגה בלי שהיא תשים לב.

כשהייתי צעירה יותר תמיד התעצבנתי על איך המשפחה לא מתחשבת בי, אבל עם הזמן הבנתי שלצערי המשפחה שלי לא מוכנה ללכת לקראתי בנושאים האלו – בין אם זו תכולת הארוחה או לוחות הזמנים של הארוחות. לצערי גם לרוב אין לי דרך אלגנטית עבורי לאכול משהו בבית ואז להגיע כדי רק לשתות משהו בזמן שהם אוכלים, ואני צריכה למצוא דרכים מקוריות להמנע מתחקירים על תכולת הצלחת שלי.

אני מניחה שחלק גדול מזה נובע משילוב של כללי דיאטה שונים שלא מתאימים לכולם (אמא שלי למשל בטוחה שאם לא שמים ״מספיק שמן״ באוכל הוא ייצא לא טעים) עם העובדה שיש כמה דברים (כמו למשל דגים או מיונז) שהם אוהבים ואני לא סובלת.

באיזו סדרת טלוויזיה או סרט צפית מעל חמש פעמים?

באיזו סדרת טלוויזיה או סרט צפית מעל חמש פעמים?

אי שם בתחילת שנת 2000, יום אחד המנהל שלי שאל אותי אם בא לי לטוס לחו״ל מטעם העבודה. אחד הקולגות שלי בדיוק נסע שבועיים או שלושה לפני כן לניו זילנד, אז משום מה הנחתי שגם אני אתבקש לנסוע לשם לכמה שבועות, וזה נשמע לי ממש מגניב ועניתי ״כן״ בהתלהבות.

אבל מסתבר שהמנהל שלי רצה לבקש ממני משהו לחלוטין אחר. כמה חודשים לפני כן, אחת העובדות במחלקה טסה לשלושה חודשים לווישנגטון הבירה של ארה״ב לאחד הלקוחות שם, והיה צריך מישהו שיחליף אותה, ומשום מה חשבו עלי.

זה לא שארה״ב היא מקום כזה נוראי לטוס אליו, אבל טיסה של שלושה חודשים לא ממש התאימה לי. בדיוק כמה שבועות לפני כן מצאתי דירה עם שותפה, והיה קצת מתסכל להעלם ממנה לשלושה חודשים ולשלם שכר דירה. אבל כבר אמרתי ״כן״ בהתלהבות להצעה, ומבחינה פוליטית היה קשה לסרב להצעה כזו, כך שבסופו של דבר מצאתי את עצמי נוסעת לשם.

כחלק מהשהות, שכרו לי מהעבודה דירה על חשבונם, שכללה גם טלוויזייה ונגן וידאו – והיתה במרכז המסחרי לידי חנות לשכירת סרטי ווידאו שמיד עשיתי לה מנוי וצפיתי באינספור סרטים, במיוחד כאלו שלא הספקתי לראות בקולנוע.

לכן כשעברתי לארה״ב ב 2001, אחת הרכישות הראשונות שלי היו טלוויזיה ונגן די ווי, כי זה מה שכולם קנו והיה די ברור שוידאו כבר לא רלוונטי. ולצערי לא היתה לידי חנות לשכירת די וי די – לפחות עד שגיליתי את נטפליקס, שהיה באותה תקופה עסק שהשכיר די וי די דרך הדואר.

אבל עדיין היו כמה סרטים וסדרות שקניתי כי אהבתי. קדם כל, סדרת הסרטים של ״שר הטבעות״, כולל הגרסא הארוכה יותר של כל הסרטים עם הרבה סצנות שלא הופיעו בגרסא הקולנועית. הסדרה השניה היא סדרת טלוויזיה של ״באפי ציידת הערפדים״ שמאוד אהבתי, למרות שעם הזמן צפיתי פחות ופחות בעונות הראשונות ויותר ויותר בעונות המאוחרות יותר. אני מניחה שזה קשור לעובדה שבעונות הראשונות הסדרה עדיין נערכה בתיכון משהו שיכולתי להתחבר אליו בגיל עשרים וקצת, אבל לא בגילאים מאוחרים יותר, אבל העונות הבאות עסקו בחיים כמבוגרים יותר – אבל גם הפכו להיות מתוחכמות ומעניינות יותר ככל שהכותבים והבמאים (וכנראה גם השחקנים) צברו יותר ניסיון.

על שמנות ייצוגיות וזיוף

אז הנה יש עוד אחת. מישהי ״שמנה״ (שהיא לרוב בעצם רק מלאה רק קצת יותר מהנורמה) שמנסה בכל כוחה להתפרסם, לכן היא חושבת: ״בואו ונגיד שאני מהווה דוגמא לכל הנשים השמנות בארץ, בעיקר כי יש לי מספר כזה או אחר של עוקבות ברשתות החברתיות. אני פורצת דרך שמופיעה בביקיני או בהלבשה תחתונה ולכן שמנות רואות בי דוגמא אישית – ולכן שווה לתקשורת בכל צורותיה להציג אותי״.

הפעם זו קייסי זפטה, אבל יש הרבה מאוד נשים אחרות שמנסות לייצג את כל הנשים השמנות באשר הן בתור ״שמנות ייצוגיות״. אבל האם הנשים האלו באמת מייצגות נשים שמנות, או אפילו מקדמות אותן? התשובה לזה מורכבת.


אני רוצה לקחת אותכם ״חזרה בזמן״ לשנת 2004. הייתי אז ברילוקיישן בארה״ב אבל באמצע השנה הייתי בחופשת מולדת בישראל. היו אז בטלוויזיה שלוש תוכניות טלוויזיה שקשורות להשמנה: היתה תוכנית דיאטה בשם ״מירי לא חסה״ של מדריכת הדיאטות מירי בלקין. מיקי חיימוביץ׳ שניסתה לקדם את עצמה בתור עיתונאית רצינית עשתה תחקיר על ההשמנה בישראל ובעולם, בתחושה שהיא מבינה בנושא כי בקורס קצינות היא העלתה כמה ק״ג בודדים בגלל טוסטים שהיא ושאר החיילות סביבה אכלו. והיתה גם תוכנית של רפי גינת שתיעד ניסיון הרזיה נוסף שלו שבו מומחים גרמו לו לחוות דיאטת כסאח כדי להרזות, בגלל שאחרי שנים של ניסיונות הרזיה (כולל ניתוח קיצור קיבה) חילוף החומרים שלו נהרס לחלוטין והוא נאלץ להרעיב את עצמו כדי לאלץ את הגוף שלו לרזות.

והיתה גם זוכה חדשה בתחרות שירה: נינט טייב. נינט היתה בחורה יחסית צעירה שעלתה במקרה מספר מאוד ספור של ק״ג בזמן השירות הצבאי שלה, והיא כמובן היתה ״חייבת״ לרזות אותם (למרות שהיא היתה רחוקה מלהיות שמנה) כדי להצליח בתעשיית הבידור וכדי לא לפספס הזדמנויות להקליט אלבום ראשון או הופעות בתוכניות טלוויזיה שונות.


המושג ״דוגמניות במידות גדולות״ שקייסי מתרעמת עליו בכלל לא היה קיים, והתחיל להופיע רק בערך שש או שבע שנים לאחר מכן. היה ברור מאליו שדוגמניות הן נשים בקצה הנמוך של טווח המשקל.

ואז הופיעה הדוגמנית קריסטל רן. קריסטל ניסתה בעברה להרזות בכל מחיר די להיות דוגמנית, עד כדי התדרדרות להפרעת אכילה, אבל עדיין היא לא נחשבה לרזה מספיק.

אבל פתאום בתור פעילה נגד הפרעות אכילה וכאישה יפה באופן כללי, היא קיבלה הזדמנות להתפרסם ולעבוד כדוגמנית ב״מידות גדולות״, למרות שהמידה שלה היתה המידה של האישה הממוצעת בארה״ב באותה תקופה.

קריסטל היתה הסנונית הראשונה של הרבה מאוד דוגמניות ״לא רזות״ שהתחילו להתפרסם, לא פעם ככאלו שמתנגדות לדרישה הרזיה מוגזמת בתחום הדוגמנות שמובילה להפרעות אכילה אצל הדוגמניות – אבל גם בעצם משפיעה על לא מעט נערות צעירות (בעיקר אבל לא רק) שרוצות גם הן להיות רזות ״כראוי״.

אבל קריסטל לפחות לא ממש נשארה כדוגמא בריאה. אחרי כמה שנים של פרסום בתור הפנים של המהפכה החדשה של דוגמניות במידות גדולות, היא החליטה לרזות שוב והפכה לעוד דוגמנית רזה, כנראה בתקווה שהפרסום שלה מימי הזוהר כדוגמנית למידות גדולות יאפשר לה להשתלב גם כדוגמנית ״רגילה״.

אצלנו בארץ התפרסמה זוכה נוספת של ״כוכב נולד״ בשם מרינה מקסימיליאן בלומין שהיתה גם היא מישהי מלאה יותר, וניסתה לקדם את עצמה בתור מישהי ששלמה עם עצמה, אבל עברה כמה זיגזגים של הרזיה בכל מיני שיטות מוזרות, ואז עליה מחדש במשקל.


אבל עם הזמן בחו״ל ובארץ עלו לא מעט בלוגריות שמנות שפשוט כתבו על החיים שלהו כשמנות שניסו כל החיים לרזות, רק כדי להבין שהן בחיים לא יצליחו להיות מספיק רזות, גם םא הן יעיבו את עצמן ויתעמלו כמו משוגעות. רבות מהן באו מעולמות האופנה והסטיילינג – הן אהבו מאוד להתלבש יפה, וכעסו על כך שאין בגדים ראויים לנשים שמנות בארץ.

ובאמת לאורך המון שנים, בגדים לנשים שמנות היו בגדים שחורים (כי ״שחור זה מרזה״) או לכל יותר בכחול מאוד כהה , רפויים מאוד ב״גזרה של שק״, ולרוב כאלו שנועדו לטשטש כל בליטה אפשרית בגוף, ובעצם נצמדו לנקודות הכי שמנות ורחבות שלו והפכו אותו לשמן יותר במראה בגלל זה.

ולנשים כמו העיתונאית יעל רגב או הבלוגרית זוהר וסילויצקי (במקור אברהמי) ולרבות אחרות זה הפריע ברמה שהן פעלו כדי לשנות את הכללים דרך הכתיבה שלהן – וככל שהן צברו יותר ויותר עוקבות וקוראות, כך הנראות שלהן גדלה, וגם היכולת שלהן לקבל חשיפה גדלה.

כמובן שלפרסום כזה יש מחיר – וסילויצקי למשל גילתה שתמונה שלה בביקיני שימשה מאמן כושר כזה או אחר לעשות לה שיימינג – והיא נאלצה לבקש ממנו להוריד את התמונה, וניצלה את המצב כדי לעשות לו שיימינג חזרה בעזרת פרסום התקרית בתקשורת.

ובמובן מסוים התקרית מעידה על עד כמה ה״מהפכה״ היא בעצם משהו שקיים לא פעם בקבוצות של נשים שמנות, אבל מקבלת הרבה פחות חשיפה בחברה הכללית שעדיין רואה ברזים ״שווים יותר״ מאשר אנשים שמנים.

מעבר לזה, לפעמים יש תחושה שההגדרה של מי באמת רזה הופך להיות יותר ויותר מצומצם עם השנים, ושלא מעט עסקים עדיין ״מקדשים״ את רזון הזה, ומצמצמים את המידות שהם מוכרים כדי כביכול להפוך למותג ״יוקרתי״ או ״מבוקש״ בגלל שהוא זמין רק לנשים רזות.


ולכן דווקא פה יש חשיבות לעובדה שנשים כמו קייסי או שמחה גואטה משתתפות בתוכנית כמו ״השרדות״ – תוכנית שבה המשתתפות מופיעות בביקיני ונאלצות לעבור מעין טירונות ולשרוד בשטח – מצב שבו העין לא רגילה לראות בו נשים שמנות. כנ״ל למשל נטע ברזילי שזכתה לייצג את ישראל באירוויזיון ואפילו לנצח בו – וכל זה בלי להתנצל על זה שהיא שמנה או לפצוח בדיאטה בשניה שבה היא זכתה והתפרסמה.

אבל יש גבול דק בין לייצג – לבין להתפרסם ״על חשבון״ מה שנתפס כטרנד. קחו לדוגמא את הסטנדאפיסטית ושדרנית הרדיו מיכל שם טוב. בזמנו היא ניסתה ככל יולתה להתפרסם כנציגתם של הנשים השמנות, אפילו של ״זותי מגדרה שלובשת מידה 60״.

ואז היא נבחרה לייצג רשת של בבגדים במידות ״גדולות״ – שהמידות בה מסתיימות במידה 48 שהיא גדולה, אבל יש שמנות רבות שלובשות מידות גדולות עוד יותר.

זה לא אומר כמובן ששיתופי פעולה עיסקיים הם לא רלוונטיים. אם יש מישהי כמו זוהר למשל שעוסקת בתחום באופן רציף כבר שנים ומשקיעה בו המון זמן ומספקת לא מעט תוכן אישי כחלק מהייתוג הזה – שיתופי פעולה עיסקיים הם בהחלט חלק משמעותי ביכולת שלה להמשיך להשקיע חלק ניכר מזמנה בתחום, ולא במקביל לעבודה במשרה מלאה אחרת.

הבעיה היא שלא פעם נשים כמו קייסי לא באמת רוצות לייצג או לעזור, אלא בעיקר להתפרסם ולקדם את עצמן. ואז נוצרת באמת בעיה.

לאן היית רוצה לצאת למסע קניות?

לאן היית רוצה לצאת למסע קניות?

בזמנו כשגרתי בארה״ב, לרוב עשיתי קניות בקניון ליד העבודה שלי, למרות שיצא לי מידי פעם גם לעבור בקניון שהיה קרוב יותר לבית שלי כשחברות שלי נתנו לי טרמפ אליו. ההבדל בין שניהם לא היה משמעותי, ובשניהם היו פחות או יותר אותן חנויות, ממש כמו הרבה מאוד קניונים שיצא לי לבקר בהם בתחילת השהות שלי בעיר בתקופה שבה מבקרים רבים הגיעו לעיר ורצו לעשות שופינג בארה״ב הזולה יותר מישראל.

אבל בשלב מסוים למדתי להשתמש במערכת התחבורה הציבורית של אטנלטהֿ, ואז גיליתי קניון בשל ״לנוקס״ שהרגיש לי מיוחד יותר והיו בו כמה חנויות שלא היו קיימות בקניונים אחרים – ובמיוחד כמה מסעדות שהיו שונות. בדיעבד הבנתי שהוא בעצם נחשב לקניון יוקרתי יותר ולכן החנויות בו היו יוקרתיות יותר (למרות שאני זוכרת שקניתי בו פעם ספרים משומשים ביריד). אמנם באמת היו בו כמה חנויות של מעצבים וגם חנות רשת גדולה שנחשבה ליוקרתית יחסית, אבל גם חנויות אחרות שהיו יוקרתיות אבל לא בחלק הגבוה של הסקאלה כמו אותן חנויות דגל של מעצבים שונים.

כמובן שלא קניתי שם בגדים, כי לא היתה שם חנות למידות גדולות – אבל בהחלט היו שם לא מעט חנויות למוצרי טיפוח כמו למשל זו של לאוקסיטן. והיתה בקניון חנות בשם אנתרופולוג׳י Anthropologie שמכרה ביגוד – אבל גם לא מעט חפצי קישוט או מצעים לבית. אמנם המחירים בה היו יקרים למדי, אבל יכולתי להרשות לעצמי פריט או שניים אם הם היו קטנים, ולא פעם היתה בחנות גם ״פינת הנחות״ שבה קניתי מה שהפך להיות הקלמר שלי לנסיעות (קופסה שלדעתי היתה אמורה במקור להיות לסיגריות).

רובן של הקניות היו בטוב טעם, אבל יש אחת שכיום לא ברור לי למה קניתי. מדובר על מסגרת לתמונה מאוד גדולה שהיא בעצם מראה שיש עליה דוגמא חרוטה של פרחים. אין לי מושג למה אהבתי אותה – אבל אני כן זוכרת שמאוד אהבתי אותה והתלבטתי הרבה זמן האם לקנות אותה בגלל המחיר.

קצת רקע על ארה״ב

ארה״ב בהרבה מובנים היא המדינה הכי ״מוכרת״ בעולם. כולנו מכירים את ארה״ב מסרטים וסדרות טלוויזיה שמופקות בארה״ב ומשודרות בכל העולם, וממסעדות מזון מהיר שאנחנו אוכלים בהן.

אבל האם המזון המהיר והמדיה מייצגים בצורה מלאה את ארה״ב? לא ממש. מעבר לעובדה שסדרות כמו ״סיינפלד״, ״חברים״, או ״סקס והעיר הגדולה״ נוצרו בניו יורק שהיא עיר שרחוקה מלייצג את כלל ארה״ב, סביר להניח שבהרבה מובנים הסדרות האלו אפילו לא ממש מייצגות בצורה מציאותית גם את החיים בניו יורק.

אבל ניו יורק עצמה רחוקה מלייצג את ארה״ב כולה, שבה כל איזור מתאפיין בתרבות מקומית משלו. החוף המערבי שונה מבחינה תרבותית מהחוף המזרחי של ארה״ב – והאיזור ביניהם גם הוא שונה תרבותית. הצפון יהיה מאוד שונה תרבותית מהדרום (עד כדי מלחמת אזרחים באמצע המאה ה 19), ולעיתים אפילו באותה מדינה יהיו איזורים שונים תרבותי אם מדובר על מדינה גדולה כמו טקסס או קליפורניה.

ואם כבר יש פה תמונה של כבישים – חשוב לכתוב על המרחקים בארה״ב. אנשים לעיתים לא מודעים לכך שארה״ב היא ענקית, והם לא בהכרח יכולים לנהוג בקלות ממקום למקום. נסיעה מחוף לחוף למשל לוקחת לפחות שלושה ימים, וגם נסיעה מצפון ארה״ב לדרום ארה״ב דורשת בערך יום וחצי או יומיים של נהיגה רציפה. אמנם לא פעם יחש נקודות מעניינות בדרך – אבל לא פעם יש מקומות שבהן הנקודות המעניינות מאוד דלילות או לא קיימות. כשאני טיילתי בטיול חוצה ארה״ב 2014, הגענו לא פעם למקומות די שכוחי אל בטקסס שלא ממש היו מעניינים, אבל היינו צריכים לעצור איפשהו כדי לטייל…

לכן קודם כל – מחקר ראשוני ותכנון טוב מאוד חשובים מראש, כדי לדעת מה יעניין אותכם ואילו אתרים קרובים אחד לשני. לדוגמא:

  • בדרום מערב ארה״ב באיזור יוטה יש המון פארקים גדולים וידועים (שחלקם גולשים לאריזונה) כמו למשל הגראנד קניון, ציון, ברייס קניון, ו monument valley. אבל בגלל שיש ביוטה כל כך הרבה פאראקים שמוגדרים כפארקים לאומיים, איזורים אחרים שהם יפים לא פחות מוגדרים כ״פארקים של המדינה״ – למשל פארק בשם Kodachrome Basin, מקום שהוא יפה משמעותית מהרבה נקודות ״חשובות״ יותר במדינות אחרות.
  • במרחק של יום נסיעה צפונה יש פארק ידוע נוסף בשם יילוסטון – פארק שמורכב מהרבה תופעות גיאותרמיות מרתקות שלא קיימות בשום מקום אחר, כולל למשל פארקים דומים בניו זילנד.
    יכול להיות שלנסוע כל כך רחוק צפונה כדי לראות רק פארק אחד (מיוחד ככל שיהיה) – אבל רבים לא יודעים שליד פאראק יילוסטון יש גם פארק בשם Grand Tetons שהוא בעצם חלק מהרי הרוקיז ויפה מאוד לטייל בו – כולל אגם שניתן לטייל סביבו ומתוך המסלול הזה גם לצעוד לעבר הרי הרוקיז עצמם.
  • חשוב לזכור שלא פעם יש למקומות מסויימים ״תדמית״ מסויימת שרק אתרים מסויימים הם ״הכי יפים״, כשבעצם יש איזורים אחרים שגם הם יפים ויכולים להיות מתאימים לכם יותר למסלול מאשר המקום שמפורסם כ״הכי יפה״.
    לדוגמא בכל מזרח ארה״ב (וכנראה גם באיזורים אחרים בארה״ב וקנדה) יש שלכת יפה בכל סתיו – אבל איכשהו כולם מרגישים שהם חייבים להגיע דווקא לשלכת בניו אינגלנד שהיא צפונית למדי. אם אתם במקרה נמצאים בדרום – תוכלו להנות מהשלכת בפארקים כמו great smoky mountains national park.
    באותה מידה – להרי הרוקיז הקנדיים יצא השם של ״הכי יפים״- אבל בקולורדו יש את פארק הרי הרוקי שהוא יפה מאוד בפני עצמו ויש בו הרבה אפשרויות לטיול, ואם הוא נמצא במסלול הנסיעה שלכם הוא שווה ביקור במקום לסטות מהמסלול רק כדי להגיע לקנדה.

ואם כבר הזכרנו – קנדה היא השכנה הצפונית של ארה״ב, וגם בה יש הרבה מאוד אתרים יפים וערים מעניינות. מצד אחד, בגלל הנסיעה הארוכה לצפון האמריקה – נשמע ששווה לשלב גם את קנדה בטיול, מצד שני בגלל שזמן הטיול של רובנו מוגבל – הוספה של עוד מדינה שלמה עם אתרים יפים משלה יכולה לסבך אותנו בתכנון המסלול.

נושא נוסף שחשוב לשוחח עליו הוא נושא הויזה לארה״ב.

התהליך של הוצאת הויזה הוא ארוך כי הוא דורש לרוב ראיון ובדיקות רקע. בזמנו ב 2011 כשהייתי צריכה להוציא ויזה, חשבתי על זה בערך שלושה או ארבעה חודשים לפני הטיול – ונבהלתי לגלות שרק בערך חודש וחצי או חודשיים לפני הטיול היה תאריך שבו יכולתי להגיע לשגרירות ארה״ב בתל אביב כדי להגיע לראיון על הויזה.

כיום אחרי הקורונה, התהליך קל יותר – במיוחד אם אתם מעוניינים לחדש ויזה שפג תוקפה. יכול להיות שאני הייתי זכאית לתהליך כי הוצאתי ויזה ב 2011 ברמה שדרשה הרבה בדיקות רקע ולכן המידע עדיין היה קיים עבור השגרירות – אבל יכולתי פשוט למלא כמה טפסים מעיקים וארוכים באינטרנט, ואז לשלוח לשגרירות את הדרכון החדש שלי ואת הדרכון הישן שבו היתה קיימת הויזה הקודמת שלי לשגרירות, ותוך שבועיים או שלושה קיבלתי אותם חזרה.

וחשוב לי לציין משהו שלא תמיד ברור מאליו לכולם: חשוב לכבד את תנאי הויזה, וויזת תיירים לא נועדה כדי שתעבדו בארה״ב כדי להרוויח הרבה כסף ומהר לטיול שלכם בדרום אמריקה, ובארה״ב לא פעם נתפסים אנשים שמנצלים לרעה את הויזה. בתקופה שבה התגוררתי בארה״ב הכרתי מישהי שהוציאה ויזת עבודה חוקית, רק שבטעות היא ציינה פרט לא נכון בויזה – וכשהיא חזרה לארה״ב מביקור בישראל שמו לב לפרט הלא נכון בהגירה בניו יורק, והיא נשלחה לארץ לכמה חודשים עד שהיא הצליחה לסדר את הטעות.

אבל מי שבאמת נכנס בצורה לא חוקית ונתפס – יסולק מארה״ב, ולא יוכל להכנס לארה״ב במשך לפחות עשר שנים, אם לא יותר. ומניסיון אישי, יש לי תחושה שהמידע הזה על הפרת תנאי ויזה משותף בין מדינות – כך שאתם יכולים לפגוע ביכולת שלכם לקבל ויזה למדינות אחרות – וכיום כשיש שמועות שאפילו מדינות אירופה מתחילות לדרוש ויזות, זה יכול להיות די מגביל.

ויש נושא חשוב נוסף והוא נושא האוכל. כולנו חושבים שאנחנו מכירים אוכל אמריקני כי יש לנו בישראל המבורגרים ופיצה – אבל לא פעם הטעם שלהם בארה״ב שונה, אפילו ברשתות כמו מקדונלדס, בגלל טעם מקומי שונה והעובדה שבארה״ב אין מגבלות כשרות, והרטבים על המבורגרים כמו ביג מק קצת שונים, או שבאופן אוטומאטי יכניסו לכם גבינה להמבורגר בלי שביקשתם.

ויש כמובן מסעדות שהן מעבר לפאסט פוד – אני לא מתכוונת לאלו היקרות, אלא לאלו שהן משהו שהן משפחתיות אבל כן בהגשה. לא פעם צריך ללמוד למצוא את המנות שתואמות לטעם הישראלי, וכן שווה לבקש המלצות. אני למשל כשעברתי לאטלנטה כן קיבלתי לא מעט המלצות על מסעדות ומנות ספציפיות מקולגות שלי שהיו יותר מנוסים במגורים בארה״, כולל המלצה על להתרחק מרשת מסוימת לחלוטין.

האם אתם משתפים את תחושותיכם ברשתות חברתיות מעבר לכתיבה בבלוג?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני חושבת שיש שוני מאוד משמעותי בין בלוג לבין רשתות חברתיות.

קודם כל, ברשתות החברתיות אנחנו מזוהים בשם שלנו, ולמרות שאמנם אנחנו יכולים להגדיר רמת רטיות מסויימת, כל מה שנכתוב יהיה חשוף ללא מעט אנשים. וחלק גדול מהאנשים האלו הם אנשים שאנחנו מכירים במסגרות שונות (משפחה, עבודה, חוגים חברתיים או פוליטיים) שלא בהכרח נרצה לשתף אותם בפרטים או דעות לגבי דברים מסוימים, במיוחד לא לגבי נושאים שהם שנויים במחלוקת.

מעבר לזה, הנטיה ברשתות החברתיות היא לכתוב פוסטים קצרים ולעניין, ורבים לא יקראו פוסטים ארוכים ומפורטים מידי – משהו שבלוגים דווקא מתאימים לו הרבה יותר. במובן מסוים רשתות חברתיות מתאימות למסרים שמתאימים לתיאור ״קצר וקולע – ארוך וצולע״.

בפייסבוק ואינסטגרם אני בעיקר משתפת כל מיני דברים (קצרים וקולעים) שנראים לי מעניינים או מצחיקים, או תמונות שלי מטיולים. כך שבעצם מה אני משתפת מאוד שונה ממה אני כותבת עליו בבלוג, ולכן שניהם קיימים במקביל בלי שום בעיה או סתירה.

״לרדת בגדול, להתנפח בענק״ חלק חמישי (ואחרון)

הכתבה העלתה לי הרבה מאוד מחשבות לגבי המהות של התוכנית – אבל גם המהות של ההרזיה.

אני מניחה שהציפיה של רבים שעושים דיאטה ובמיוחד של המתחרים שעשו את זה מול עיני האומה (או לפחות עיני הצופים בתוכנית) היתה שברגע שהם מגיעים ליעד – הסטטוס של ״להיות רזה״, הוא יהיה כל כך ״שווה״ שהם יישארו בו בקלות לאורך זמן, או אפילו עד יומם האחרון.

אבל עובדתית, עבור רוב המתחרים (ממש כמו עבור המוני מרזים אחרים במסגרות אחרות) – עד כמה שהם רצו להיות רזים, הם לא מצליחים לשמור על ההישג לאורך זמן. רבים מהם יכולים להשקיע חודשים ארוכים ואפילו שנים בניסיון להפוך לרזים, ואולי הם אפילו מצליחים לשמור על ההישג לתקופה מסויימת – אבל בסופו של דבר רוב המרזים מעלים בחזרה במשקל, ורובם יחזרו למשקל המקורי שלהם או יעלו אפילו יותר במשקל אחרי ההרזיה.

בפרק עצמו יש שני רגעים קריטיים שמבחינתי כנראה מסבירים את הגורמים לבעיה: הרגע הראשון הוא כשאבי קוריאט (הזוכה באחת העונות של התוכנית ואחד המשתתפים בכתבה) מספר על כך שהוא התכונן לגמר הגדול בכך שהוא בין השאר הלך לשוק הכרמל ורכש חצי קילו חלווה ועוד המון ממתקים כדי לזלול אחרי השקילה האחרונה שלו במסגרת התוכנית. הרגע השני הוא לקראת סוף הכתבה, שבה אבי וזוגתו קרן הולכים למסעדה, וכשקרן מציעה שהם יזמינו סלט – אבי מסרב לאכול את ״האוכל של האוכל שלי״, ומזמין סטייק מאוד גדול ומנת פסטה שמכינים בתוך גלגל פרמזן שנשמעת עשירה מאוד.

כך שההישג שבהרזיה והרצון של אבי להיות רזה (שאני מניחה שקיים אם הוא השתתף בתוכנית ריאליטי להרזיה) לא הספיקו לו כדי לתת לו מוטיבציה לוותר על האוכל שהוא כל כך אוהב – או במילים שלו, על העיסוק האובססיבי שלו באוכל.


אבל יש כאלו שעבורם התוכנית אכן הצליחה לעשות שינוי. אחת מהן היא לארה מלר, שזכתה במקום השני בעונה האחרונה של ״לרדת בגדול״.

אי שם ב 2017 היא הופעה כמשתתפת בפרק הראשון של תוכנית תיעודית בשם ״שמנופוביה״ (לנוחותכם הלינק עובר ישירות לחלק שבו מופיעה לארה, אבל אני אישית ממליצה על צפיה בפרק המלא ואפילו בסדרה כולה אם מעניין אותכם). במהלך הראיון מולה, לארה מספרת בגאווה על כך שמאז שהיא רזתה בתוכנית, היא לא רק מתמידה באימון ריצה של שעה כמעט כל בוקר, אלא גם לא אכלה עוגה (וכנראה גם ממתקים אחרים) מאז התוכנית, ומבחינתה לפחות המתיקות של פירות מקבילה לזו של הממתקים שהיא מוותרת עליהם כבר כמה שנים לפחות.

אבל האם השינוי הזה מאוד פשוט? שאר הפרטים שלארה מספרת עליהם בראיון, ובנוסף סיפורו של ערן גלסנר שמופיע בכתבה הנוכחית על ״לרדת בגדול״ מראים מציאות מורכבת יותר. ערן למשל מספר שהוא בחי בפחד מתמיד מהחזרה להיות שמן, וזה מה ששומר עליו מפני עליה מחודשת במשקל.

מבחינת לארה עצמה – היא רואה בעצמה השמנה כמישהי עם ״ניצוץ בהמי״, לעומת לארה הרזה שהיא מישהי עם ״ניצוץ אלוהי״. השנאה לגוף השמן שלה שאפילו מידת החזיה שלה היתה ״שקר״ בגלל ההשמנה לא מסתכמת רק כלפי הגוף של עצמה – אלא היא גם כלפי אנשים שמנים אחרים. היא לא מסוגלת לקבל את העובדה שישנם אנשים שמנים שמקבלים את עצמם ככאלה, אלא היא מתעקשת להגיד שאחרי שיחה של כמה דקות איתה – כל אדם שמן, אפילו כזה שנמצא ב״הכחשה עמוקה״ יודה ברצון שלו להיות רזה.

במובן מסוים יש משהו קצת סותר שבתוכנית שנועדה לספר על גזענות נגד אנשים שמנים, מביאים מישהי שבעצם מבטאת גזענות כזו בצורה כזו ישירה.

והאובססיה הזו של לארה כלפי אנשים אחרים והגישה שלהם למשקל הגוף האישי שלהם נשמעת לי כמשהו מאוד בעייתי – מדוע יש לה צורך כזה חזק שכולם יסכימו עם דרכה? האם היא כל כך זקוקה לאישור שהדרך היחידה לפעולה כדי לפתור את הקשיים של אנשים שמנים כשמנים היא הדרך שלה, כי קשה לה להתמיד בה אם יש סיכוי שהיא היתה מוצאת אושר גם כאישה שמנה? או שאולי היא רזתה כדי להפוך למישהי עם סטטוס חברתי גבוה יותר בתור אישה רזה, וצורם לה לראות שהיא לא מושא לקנאה על ידי נשים שמנות אחרות? או שאולי מדובר פשוט על עניין כלכלי כי לארה היא מאמנת כושר שמתמקדת בין השאר בהרזיה, ורואה בגישה שבה היא בחרה טקטיקה יעילה למשוך לקוחות שיהיו בראש שלה כדי לעבוד יחד?


זה כמובן לא מעיד על כך שלארה מתקשה לשמור על המשקל או שהיא לא מאושרת כאישה רזה. סביר להניח שהחיים שלה כאישה רזה הרבה יותר טובים משמעותית עבורה ולכן היא בוחרת כל יום בהרגלים שיובילו אותה לשמור על המשקל החדש שלה. אבל המסע שלה ושל ערן כיורדים בגדול שרזו ושמרו על המשקל הרזה רק בזכות התוכנית הוא בהחלט מסע שמעלה את השאלה מה נדרש כדי לשמור על המשקל אחרי מסע הרזיה (ובמיוחד כזה אינטנסיבי) – והאם המחיר הזה מתאים או שווה לכל אדם באשר הוא.

בזמנו הייתי בטיפול פסיכולוגי, שבמסגרתו הפסיכולוגית שעבדתי איתה שאלה אותי שאלה מאוד מעניינת לגבי מה מקור המוטיבציה שלי: האם אני מקבלת מוטיבציה מגורמים חיוביים, או גורמים שליליים?

״גורמים שליליים״ יכולים להיות למשל הפחד של ערן להשמין מחדש שגורם לו לשמור על המסגרת, או גם האמונה של לארה לגבי ה״ניצוץ הבהמי״ שגורם לה לשנוא את הסטטוס של לארה השמנה. הרגשות האלו נותנים להם מוטיבציה לשמור על מסגרת כדי להמנע מהשמנה חוזרת.

אבל יש אנשים שדווקא הרגשות השליליים האלו יגרמו להם להגיב דווקא באכילת יתר מתוך מצוקה ולא יתנו להם מוטיבציה לשמור על מסגרת שתעזור להם לרזות ולשמור על ההרזיה. הם כנראה יצטרכו גישה חיובית יותר וחיזוקים חיוביים כדי לשמור על המסגרת – כמו למשל קבלת מחמאות על כמה הם נראים טוב, או שהם מרגישים טוב יותר כאנשים רזים, או שמתאפשר להם כאנשים רזים לעשות הרבה דברים שלא התאשפרו להם כאנשים שמנים. בגדול אפשר לסכם את זה בכך שהם רואים החזר מאוד משמעותי על המאמצים שהם עושים כדי להרזות ולהשאר רזים.

כמובן שזו לא חלוקה שהיא מוחלטת, אלא על שילוב של גורמים ופעולות, אבל כל אדם מגיב אחרת לאתגרים האלו. אבל עודבדתית, רק חלק מאוד קטן של המתחרים בתוכנית על כל עונותיה שמרו על המשקל ישירות אחרי התוכנית, אבל חלק גדול משמעותית מהמשתתפים לא רק שלא הצליח לשמור על ההישג, אלא גם עלה במשקל הרבה יותר מאשר למשקל שבו הם התחילו את התוכנית.

ואולי זו הבעיה העיקרית שעומדת מאחורי הכשלונות הרבים בתוכנית – חוסר היכולת שלה להתאים למשתתפים את הטיפול והשיטה שהם זקוקים לה כדי להרזות, ולהשאר רזים. עצם העובדה שהמוטיבציה של אלו שהצליחו לשמור על המשקל נובעת משיקולים מאוד שליליים גם גורמת להם לא פעם להשליך הרבה מאותה גישה על אנשים שמנים אחרים סביבם, וזה לא בהכרח משהו בריא.

הזמן נמדד בגידול ילדים?

לקראת סוף הרילוקיישן שלי בארה״ב, מי שהיתה המנהלת האדמיניסטאטיבית שלנו ילדה את הבת הבכורה שלה. חודש או חודשיים לפני הלידה, היא ערכה מה שמכונה בארה״ב Baby Shower שזו מסיבה שעורכות נשים בהריון הראשון שלהן בלבד שבו חוגגים את ההפיכה שלהן לאמהות. כמובן שכולן קונות מתנה מרשימה שהאם מכינה מראש (משהו שנשמע בהתחלה מאוד קר ומרוחק, אבל לדעתי הוא מאוד פרקטי גם למקבלת המתנה וגם למי שנותן אותה כדי לאפשר להם לקנות בדיוק מה שהאמא רוצה), אבל המסיבה גם כללה כמה משחקי חברה וכיבוד שארגנה האמא המצפה ואולי אחת או שתיים מהחברות שלה בעבודה.

לאחרונה יצא לי להכנס לפרופיל שלה, והיא כיום אמא לשני ילדים (נולד לה בן נוסף כמה שנים אחר כך) – והבת שלה כבר רחוקה מלהיות תינוקת אלא היא אישה צעירה כבר לומדת במכללה מחוץ לבית, ואולי אפילו כבר סיימה אותה.


כשחזרתי מהרילוקיישן שלי לארה״ב, הייתי בת כמעט שלושים (חגגתי יום הולדת שלושים חודשיים וחצי אחרי החזרה לארץ). היו איתי בעבודה כמה נשים שהיו בערך בגילי (קצת יותר או קצת פחות) שהיו בדיוק נשואות צעירות והתחילו ללדת ילדים.

במקביל, היו גם כמה עובדות צעירות יותר, שסיימו תואר כמה שנים אחרי (ואחרי הנשים האחרות שהיו בגילי) ואחרי שנתיים שלוש בתפקיד, גם הן התחילו להתחתן. החריגה היחידה לכלל הזה היתה מישהי חרדית שכבר היתה נשואה ואמא לילד.

במקרה יצא לי לאחרונה להתקל בתמונות של אחת מאותן נשים צעירות יחסית בפייסבוק לאור יום ההולדת שלה, והיא כבר אמא לשלושה ילדים שהם בהחלט לא קטנים, והגדול נראה כבר די גדול.

משם נכנסתי לעמוד של אחת מאותן קולגות שהיתה מבוגרת יותר (ובערך בגילי בטווח של כמה חודשים לדעתי) – ולה יש בן גדול שבדיוק התגייס, ובתמונות איתו היא נראית טוב לגילה, אבל ״גילה״ הוא הגיל שבו את אמא מבוגרת מספיק כדי שיהיה לך בן שהוא מבוגר מספיק כדי להתגייס לצבא…


אני חושבת שכשהיינו ילדים, היו לנו הרבה יותר אירועים שסימנו את מעבר הזמן – למשל עצם העובדה שבכל שנה עלינו כיתה (או גן), או מידי מה שנים עברנו מבית ספר אחד לשני (למשל מבית ספר יסודי לחטיבת ביניים) כן הפכו כל שנה לאירוע. אבל ככל שאנחנו מתבגרים, המסגרות האלו מתחילות במובן להעלם – למשל השירות הצבאי והתואר הם כבר עניין של כמה שנים כל אחד ולא של שנה בודדת, ואז אנחנו מתחילים לעבוד ויש מידי פעם אירועים בחיים שלנו כמו החתונה או לידה של ילד, אבל בעצם החיים שלנו הופכים להיות רצף די ארוך של יציבות ללא שינויים.

וזה לא בהכרח דבר רע – אבל שמתי לב לזה שהרבה יותר קשה לעקוב אחרי מעבר הזמן כשאין את נקודות הציון האלו. כמובן שהספקתי לא מעט דברים בחיים מאז שלמנהלת האדמיניסטרטיבית ילדה את הבת שלה, אבל איכשהו לא הרגשתי איך הזמן חולף…

הסגראדה פאמיליה

הסגראדה פאמיליה היא כנסיה שתכנן האדריכל אנטוני גאודי, ולא הצליח לסיים את בנייתה לפני מותו הפתאומי בתאונת דרכים ב 1926. אחרי הפסקות בנסיבות שונות (כמו למשל מלחמת האזרחים הספרדית) ועיצוב מחדש של התוכניות (כי גאודי לא השאיר כאלו) – בניית הכנסיה אמורה להסתיים בעוד שנים ספורות ב 2026, כדי לציין 100 שנים למותו של גאודי.

רבים צוחקים על כך שתהליך הבניה עצמה הפך להיות האטרקציה הראשית של הכנסיה, אבל כפי שניתן לראות כי יפה מוד מבפנים ומבחוץ כך שאין חשש שהיא תפסיק להיות יעד תיירותי מבוקש.

גם לכאן צריך להזמין כרטיסים מראש. לפחות בתקופה שבה הייתי שם (2016) לפני הקורונה, הכרטיסים אפשרו כניסה למקום בטווח של שעתיים, בלי מגבלת זמן על כמה זמן ניתן להשאר בפנים (כנראה בהנחה שיש גבול לכמה זמן אפשר להשאר בכנסיה שאין בה יותר מידי מה לעשות).