How far back in your family tree can you go? עד כמה אני יכולה לחזור אחורה בעץ המשפחתי שלי?

This is an interesting topic.

On my dad's side of the family, I knew both my grandparents, and my great grandmother from my grandmother's side. Nothing much as left of my grandfather's family because most of his family perished in the holocaust, and I only knew two of his surviving sisters.

My grandmother's family was mostly rabbies and we didn't really keep in touch with them.

As for my mother's family – most of her father's family has also perished in the holocaust. My grandfather was lucky enough to escape Europe in time to what later on became Israel, but was controlled by a British mandate at the time which severely limited Jewish immigration. His youngest brother somehow found his way into a group of children who were sent off to Sweden for the war. He hated living with two elderly "aunts" on a farm in northern Sweden, and only years later discovered how lucky he was.

My grandfather's parents and his other brother were sent to Auschwitz. His brother managed to escape the train, and either tried hiding somewhere or joined the partisans fighting against the Nazis – but was found and shot. My grandparents arrived in Auschwitz and my grandmother was murdered there on arrival – but my great grandfather survived and even emigrated to Israel and has passed away a few months after I was born.

My grandmother's parents were lucky enough to emigrate to Israel in 1920 from what was the the USSR and is Ukraine today, and managed to avoid the troubles both Hitler and Stalin brought to the area. My great grandfather's parents have also emigrated, and his mother taught my grandmother how to cook.

A few years ago, my father had a minor heart attack, and after that he decided to investigate his family tree. Apparently he found some records of his family from the 17th century, but I don't think it had any information other than a name, a birth date and a death date.

זה נושא מעניין.

מהצד של אבא שלי, הכרתי את סבא וסבתא שלי, ואת הסבתא רבא שלי מצד סבתא. לא נשארה הרבה משפחה מהצד של סבא שלי כי רובם נפטרו בשואה, והכרתי רק שתיים מהאחיות שלו ששרדו.

רוב המשפחה של סבתא שלי היו רבנים, ולא ממש שמרנו איתם על קשר.

ולגבי המשפחה של אמא שלי – גם רוב המשפחה של סבא שלי מצד אמא נרצחו בשואה. למזלו של סבא שלי הוא הצליח לברוח למה שהיה אז פלשתינה תחת שלטון המנדט הבריטי, והאח הכי צעיר שלו נשלח במסגרת משלוח קטן לשוודיה. הוא מאוד סבל שם מלגור עם שתי ״דודות״ שוודיות זקנות בחווה אי שם בצפון שוודיה, ורק שנים אחר כך הבין ממה הוא ניצל.

ההורים של סבא שלי והאח השני שלו נשלחו לאושוויץ. האח עצמו ברח מהרכבת, ולא ברור םא הוא הסתתר איפשהו או הצטרף לפרטיזנים, אבל הוא נהרג ביריות מתישהו. ההורים שלו הגיעו לאושוויץ וסבתא רבא שלי נרצחה שם כבר כשהיא הגיעה, אבל סבא רבא שלי שרד, הצליח לעלות לארץ, ונפטר בגיל תשעים פלוס בערך עשרה חודשים אחרי שאני נולדתי.

ההורים של סבתא שלי לעומת זאת עלון ממה שהיה אז בריה״מ והיום הוא אוקראינה ב 1920. בכך הם הצליחו להמלט מראש מהצרות שהיו באיזור בגלל סטאלין והיטלר. ההורים של סבא רבא שלי גם עלו לארץ כמה שנים אחר כך, ואמא שלו היתה זו שלימדה את סבתא שלי איך לבשל.

לפני כמה שנים, אבא שלי חטף התקף לב קל ובעקבותיו החליט לחקור את תולדות המשפחה שלו, והוא כנראה. מצא רשומות עוד מהמאה ה 17, אבל כנראה כאלו שלא כללו משהו מעבר לשם, תאריך לידה, ותאריך מוות.

יריב לוין – רפורמטור או טרמינטור

זו הכותרת של ״השרביט החם״ שממשיך השבוע – ואני מקווה שגם לאורך זמן. אני אישית מקווה שהנושאים שיעלו בו יעניינו אנשים ושהם ירצו לכתוב עליהם.

אני חושבת שבדיקה של כל מערכת שנותרה ללא ביקורת או שינוי לאורך זמן הוא דבר רצוי באופן כללי, ויכול מאוד להיות שגם במערכת המשפט שלנו יש צורך בביקורת ואופי אפילו ברפורמה.

הבעיה היא שהרפורמה שיריב לוין מביא איתו לא נובעת מהצרכים של המדינה כמדינה דמוקרטית, אלא מהצרכים של ביבי להמלט מהמשפטים שבהם הוא נתבע על ידי המדינה על נושאים שונים. וכפי שביבי עצמו אמר על אולמרט כשאולמרט היה בתהליכים דומים: "מדובר על ראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות, ואין לו מנדט ציבורי ומוסרי לקבוע דברים כל כך גורליים במדינת ישראל. קיים חשש, אני חייב להגיד אמיתי – לא בלתי מבוסס, שהוא יכריע הכרעות על בסיס האינטרס האישי של ההישרדות הפוליטית שלו ולא על פי האינטרס הלאומי, (משום ש) הוא נמצא במצוקה המיוחדת הזו – הכול כך עמוקה".

הבעיה של ביבי היא מרובת פנים. קודם כל, הוא רוצה לצאת מהמשפט ללא אישום ובלי לשרת זמן בכלא (כפי שקרה לאלמרט). אבל בין השאר – חשוב לו לשמור על השלטון בידו, וכדי לעשות את זה הוא צריך להעביר לא פעם חוקים פופוליסטיים – שהם לא בהכרח כאלו שהם חוקיים מבחינת החוק הבינלאומי. ובשביל זה הוא זקוק באופן נואש לאנשים שיהיו ״נאמנים״ לו בתוך הליכוד.

יריב לוין הוא אחד מאותם אנשים שהבין שהנאמנות הזו לביבי יכולה להיות מה שייתן לו לאורך זמן יותר כוח במפלגה, במיוחד אם הוא מעוניין לעמוד בראשה ב״יום אחרי ביבי״. גם אם ביבי לא יגיע למעמד של משפט, הוא כבר לא צעיר ורבים חושבים שיש לו אינטרס לפרוש ברגע שאיום המשפט כבר לא יהיה קיים עבורו.

הבעיה היא שכמו רבים לפניו 0 ליון לא מבין שביבי דואג טוב מאוד לנפנף אנשים כשהם הופכים להיות פופולריים מידי, גם אם זה בגלל שהם מצהירים שהם נאמנים לו לחלוטין ופועלים כך גם בשטח. רבים מבכירי הליכוד בעבר כבר נופנפו לתפקידים קטנים ורחוקים כשביבי פחד מהאיום שלהם על המעמד שלו – ולפעמים זה משהו שיכול לקרות תוך תקופה מאוד קצרה (ע״ע גלית דיסטל שהיתה כוכבת ועכשיו נעלמה מהשטח).

כך שמי שהוא באמת ה״טרמינטור״ הוא ביבי, ובעצם יריב לוין ושאר חברי הליכוד הם לכל היותר עוזרים שנאמנים לו לתקופה שבה הוא זקוק להם.

Write a short story or poem about rain – לכתוב שיר או סיפור קצר על גשם

I live in Israel, where it usually only rains during the winter. So when I moved in early 2001 to Atlanta, I had to get used to having rain year round.

The rain in the winter was pretty similar to what we have in Israel: we've had light rain for a few days in a row. The weather was usually a little warmer when it rained. But during the summer we would often have thunderstorms in the afternoon: the day would start as a clear day, then in the early afternoon it would start to get cloudy – then we'd start hearing thunder, it would rain for about 20 – 30 minutes, then the clouds would clear out and the weather would feel a little cooler.

A few years before moving to Atlanta, I watched the movie "Twister". It was a pretty nice action movie, even though it turns out it wasn't exactly scientifically accurate. But one thing it did do was romanticise tornados – which may have led to some genuine interest in meteorology, but to a lot of people risking their lives trying to chase them.

I had no interest in chasing them, but knowing that tornadoes did occur in Atlanta every once in a while, I always imagined that maybe the current thunderstorm may actually produce one. I was a little excited, but also a little terrified because I was smart enough to understand how dangerous even smaller tornadoes are.

I did get a chance to see one – but only a few years after returning to Israel. During one winter storm we had a water spout in a beach near my house – and I was in a good position to see it for a few minutes, which was exciting.

אצלנו בישראל, גשם יורד רק בחורף. אבל כשעברתי לאטלנטה, הייתי צריכה להתרגל לעובדה שיורד בה גשם כל השנה.

בחורף הגשם היה די דומה לאיך שיורד גשם בישראל: היו כמה ימים של גשם קל רוב היום אבל די רציף. מזג האוויר בימים הגשומים היה גם קצת יותר חמים. אבל בקיץ היו לנו לרוב סופות רעמים בשעות אחה״צ: היום היה מתחיל בתור יום בהיר, ואז בשעות אחה״צ המוקדמות התחילו להופיע עננים, היינו שומעים ברקים, ולרוב היה מתחיל לרדת גשם די כבד ל 20 – 30 דקות, ואז העננים היו נעלמים ומזג האוויר היה מתקרר קצת.

כמה שנים לפני שעברתי לאטלנטה, יצא לי לראות את הסרט ״טוויסטר״. הסרט עצמו היה סרט אקשן לא רע, למרות שמבחינה מדעית הוא לא היה ממש מדויק. אבל הוא כן עורר עניין בנושא הטורנדואים ואפילו הפך אותם למושכים – מה שגרם לרבים להתעניין במטאורולוגיה, אבל גם לרבים לסכן את החיים שלהם במרדף אחרי הסופות.

אני לא הייתי מעוניינת לרדוף אחרי הסופות, אבל ידעתי שבאטלנטה יש מידי פעם סופות טורנאדו, ולכן בכל סופת רעמים רצינית חשבתי שאולי יווצר מתחתיה טורנאדו. הייתי סקרנית, אבל מצד שני קצת פחדתי כי ידעתי שסופות טורנאדו הן מסוכנות גם כשהן מאוד קלות.

בסופו של דבר יצא לי לראות טורנאדו או יותר נכון נד מים כשאחד כזה הופיע מול חופי הרצליה בדיוק כשהיינו באיזור התעשיה הקרוב לחוף, ויצא לי לראות אותו באופן מקוטע לכמה דקות בין הבניינים.

Why Do I Write? למה אני כותבת

I write a blog because I have a lot to say 🙂

In reality, what I love about writing is that writing a blog often leads to meaningful discussions and fascinating exchange of ideas. This can often come from the simplest of subjects, such as discussing how many vacation days teachers get compared to the rest of the working public,

Writing. a blog also allows me to meet other people who I wouldn't have otherwise met – since they live far away, or for any other reason our path didn't cross or wouldn't cross in the future.

In addition it's also a good way to journal and have a memory of what I felt or thought at a certain point in time.

אני כותבת בלוג כי יש לי הרבה על מה לכתוב

אבל מה שאני אוהבת בכתיבה זו העובדה שהיא מובילה לא פעם לדיונים מעניינים ולהחלפת רעיונות. וזה יכול לקרות לא פעם מנושאים מאוד פשוטים – כמו למשל דיון על כמה ימי חופש יש למורים בשנה לעומת שאר הציבור.

וכמובן שדרך הבלוג יצא לי להכיר לא מעט אנשים שלא היה יוצא לי להכיר אחרת בגלל מגוון סיבות, כמו למשל העובדה שהם גרים רחוק יחסית ממני.

וכמובן שזו גם דרך לתעד מה חשבתי או הרגשתי בתקופה מסויימת, במובן מסוים כמו יומן.

What brings you joy in life? מה גורם לי אושר?

Obviously, my cats bring me a lot of joy.

As a child, I always wanted a pet, preferably a dog. My mother wouldn't have one since having pets would require her to take care of any pet – and also would probably add a lot of housework.

Then once I moved on my own, I decided to adopt a stray cat. When living in a rented apartment I could only have one (and even that limited my options of finding a place to rent) – but now that I own my own place, I have three. The tiger stripped cat is Mr. Lucas, the one with the mole in her mustache is Fat Putzit, and the tiny one with the funny stripe on his nose is Tiny Thomas. The black and white vcat is Buffy – she was my second cat, and is no longer with us.

החתולים שלי מביאים לי לרוב הרבה אושר.

כילדה תמיד רציתי לגדל חיית מחמד, אבל אמא שלי תמיד סירבה. מעבר לעובדה שהיא הבינה שהיא כנראה תצטרך להיות זו שתטפל בחיית מחמד, היא טענה שזה ילכלך את הבית והיא תצטרך לנקות אותו כל הזמן.

לכן כשעברתי לגור לבד – אימצתי חתול. בדירות שכורות היה לי רק חתול אחד (וגם זה הגביל אותי בדירות שיכולתי להשכיר), אבל עכשיו כשיש לי דירה משלי יש לי שלושה. המנומר הוא לוקוס או אדון לוקוסון, החתולה עם הפלולה בשפם היא השמנמנפוצית, והקטון עם הפס על האף הוא תומאס הקטון. יש גם חתולה שחורה לבנה – זו באפי, החתולה השניה שלי, שכבר לא איתנו.

What is a treasure that’s been lost? אוצר שהלך לאיבוד?

As someone who moved around a lot throughout my life, one of the things I believe I lost were many people I used to know, a few of them which were actually friends. We moved somewhere, I made some friends – then we moved somewhere else.

In some ways, I liked these moves – often they seemed like a great adventure. And I did gain quite a lot of life experiences from living in foreign countries and being exposed to different cultures. But in some ways I miss a lot of the people I used to know – whether they were classmates, or colleagues, or even some friendly neighbors.

With some I did keep in touch for a short time, but we eventually drifted apart. I did get to meet some of my university classmates in a few of my job and we often enjoyed catching up and having lunch together every once in a while – but these relationships hadn't lasted long after one of us moved on to our next job.

בתור ילדה, יצא לי לעבור לא מעט מסגרות. חלק מזה נבע ממעברי דירה ואפילו מעברי מדינה בגלל הלימודים של אבא שלי, ולפעמים בגלל מעברים שלי (למשל לבית ספר אחר), ולצערי המשמעות של זה היתה שלא פעם איבדתי חברים שיצא לי להכיר בתקופה שבה גרנו במקום מסוים.

במוסנים מסוימים אני אישית תמיד אהבתע את המעברים האלו, כי הם לא פעם הרגישו כמו הרפתקאה נפלאה. ואי אפשר להכחיש שיצא לי לצבור לא מעט ניסיון חיים וחוויות בגלל המעברים האלו. אבל ה אומר שגם ״איבדתי״ בקלות לא מעט אנשים מהמסגרת החברתית שלי בכל מקום – ךמשך מהלימודים, או מהתואר, או ממקומות עבודה שונים – ואפילו שכנים נחמדים.

לפעמים היו מבתים שבהם אני ואותם אנשים שמרנו על קשר לזמן קצר, אבל בסופו של דבר נמשכנו לכיוונים שונים והקשר התנתק. עם כמה אנשים שהכרתי בתואר יצא לי לעבוד כמה שנים אחרי שסיימנו ללמוד יחד במקומות עבודה שונים. היה כיף לשוחח על מה עבר עלינו מאז שנפגשנו או לאכול מידי פעם צהרים יחד, אבל גם הקשרים האלו נעלו ברגע שאחד מאיתנו עבר לתפקיד אחר.

מה הזכרון הראשון שלי? What is the earliest memory you have?

When I was 5, my father managed to get a grant to study for a year in Halifax, Canada. We moved there in the summer of 1980, when I was five and a half and my younger sister was two and a few months old.

We had to leave our apartment a few days before our flight to Canada, so we stayed with some friends of our parents who also had two kids – and a very special treat. Their parent would leave them a small plate of swweets on a Saturday morning (the Israeli equivalent of Sunday morning) so they would occupy themselves quietly for a few hours while their parents caught up on some much needed sleep.

My sister and especially myself were enchanted, and we begged our parents to allow us to have some sweets while they would finally get to sleep late – something I assume that our sleep deprived parents really wanted, since they gladly agreed to this arrangement. We all hoped this would be a win – win situation for everyone.

This didn't work out too well – the first weekend we tried this, my sister & I got into a fight and made too much noise (even though I have to admit my dad sas always very sensitive to any noise while he was sleeping), so our parents gave up on the idea after a single try.

בקיץ 1980, כשאני הייתי בת חמש וחצי ואחותי היתה בת קצת יותר משנתיים, אבא שלי קיבל מלגה ללימודים של שנה בקנדה.

בגלל שהיה פער של כמה ימים בין היום שבו נאלצנו לעזוב את הדירה שלנו והטיסה לקנדה – ישנו כמה לילות אצל חברים של ההורים. ואני ואחותי גילינו שלאותה משפחה היה סידור שנראה לנו קסום: ההורים היו משאירים לילדים צלחת ממתקים במטבח, והם היו אוכלים אותה ומעסיקים את עצמם בשקט כדי שההורים יוכלו להשלים שעות שינה.

אני ואחותי (כנראה בעיקר אני) התחננו להורים שגם אנחנו ננסה את הסידור הזה, כי זה נראה כמו מצב שכולם ירוויחו ממנו: אנחנו נרוויח ממתקים, וההורים שלי ירוויחו עוד כמה שעות שינה שהם היו זקוקים להן. ההורים שלי הסכימו לנסות.

לצערנו הרב זה לא שרד אחרי השבוע הראשון: למרות צלחת הממתקים, אני ואחותי כנראה רבנו ועשינו יותר מידי רעש שהעיר את ההורים שלנו (למרות שכנראה ראוי לציין שאבא שלי תמיד היה מאוד רגיש לרעשים כשהוא ישן) ומאז הם החליטו להפסיק עם הסידור הזה.

How are you brave? כיצד אני אמיצה?

זה הנושא של היום באתגר הבלוגים של וורדפרס.

לי זה הזכיר את התקופה בת השבועיים שבה האנס בני סלע ברח מהכלא בסוף 2006. היו המון חשדות שהוא מסתובב לו באיזור השרון, ואני גרתי אז בהוד השרון.

השבוע ה ראשון לבריחה עבר עלי בקלות, בין השאר כי לא ממש הקשבתי יותר מידי לחדשות ולכל היותר קצת קראתי כותרות בעיתונים אונליין. אבל אז ביקרתי אצל ההורים שלי לשישי שבת – ואבא שלי מכור לצפיה בכל תוכנית חדשות אפשרית, במיוחד לאלו של שישי בערב. כלומר אותן מהדורות ששידרו נון סטופ תחקירים על בני סלע ועל איזה פושע נוראי שהוא היה כשהוא היה חופשי.

את השבוע השני של הבריחה שלו ביליתי בלפחד מאוד מכל רעש וכל צל בדירה שלי, למרות שכמובן דאגתי לנעול אותה כמו שצריך כל לילה, והכניסה אליה היתה מהצד האחורי ובקומה שניה של הבית הפרטי של בעלי הדירה שגרתי אצלם ולא היתה ממש גלויה מהרחוב.

השאלה היא האם הייתי אמיצה בשבוע הראשון – או שפשוט החשיפה לחדשות הפכה אותי לפחדנית?

Back in 2006, a very well known serial rapist here in Israel somehow managed to escape from jail, until he was caught a couple of weeks later.

I wasn't much concerned about it for the first week, even though theoretically he was very familiar with the area I was living in at the time, and there were many concerns he may break into houses to hide and perhaps even rape any woman he may have fancied.

At the time, I usually read the news in an online version of one of the local newspapers – vut then after a week, I visited my parents for the weekend, and my dad is "addicted" to watching as much news as he can on television. And every possible news show had long and dramatic articles about the rapist, what he'd done, and where he may be hiding.

Saying I was seriously scared for the next week after watching so many shows about this guy was an understatement, and I was relieved he was caught a week later.

But I wonder: was I brave the first week, or was the constant exposure to the news and drama those TV shows what made me (and probably others) so scared?

אה אני רוצה להשיג השנה? / What is something you want to achieve this year?

זה הנושא הראשון שאנחנו צריכים לכתוב עליו במסגרת ה Bloganuary של WordPress.

אני חושבת שאחרי שלוש שנים בלי נסיעות בגלל הקורונה והמגבלות שלה, הייתי שמחה לטייל ולטוס יותר לחו״ל השנה. זה כמובן גם אומר שאני צריכה להתחיל להכנס לכושר כדי שאוכל לטייל ולטוס יותר בקלות.

This is the first subject we were suggested to write about as part of the Bloganuary challenge this year.

After three years of Covid and Covid related restrictions, I would like to have some travel plans this year, International oif possible. I do want to get in a better shape before travelling though so I can hike more easily…

השרביט החם – פוסט סיום

את המדור של ״השרביט החם״ גיליתי דרך הבלוג של מוטי כשהוא כתב על אחד הנושאים שבו בנובמבר או דצמבר שעבר.

לצערי בשנה האחרונה פחות ופחות אנשים כתבו על הנושא החם, ולכן אמפי הודיעה השבוע שהיא סוגרת את המדור.

אז קודם כל, אני רוצה להודות לאמפי על כך שהיא השקיעה כל כך הרבה במדור – גם בהעלאת רעיונות לכתיבה פעם בשבוע (ואני ממש מתנצלת שלא התחברתי לטרנד לאחרונה של כתיבה על תמונה), וגם בכתיבה שלה על הנושא.

אני מודה שלי אישית מאוד חבל שאנשים לא התחברו לכתיבה בנושא משתנה פעם בשבוע – אני חושבת שבמקרים שבהם היתה היענות, הפוסטים היו מאוד מעניינים ועוררו לא מעט דיונים. אני כמובן רוצה להבהיר שאני לא חלילה מאשימה אף אחד – ברור לי שלכל אחד מאיתנו יש בלוג שונה, והקשר או העניין בכתיבה על נושא חיצוני פעם בשבוע הוא גם שונה.

למזלי בינואר המתקרב אלינו לטובה יש יוזמה של וורדפרס לכתיבת פוסט יומי בנושא קבוע במהלך חודש ינואר – שהיה כיף בשנה שעברה, ואני מקווה שיהיה מהנה באותה מידה גם השנה.