״לה בוקריה״ – שוק האוכל של ברצלונה

אחת התחנות הידועות בברצלונה הוא שוק האוכל לה בוקריה – שמשלב מצד אחד שוק שבו המקומיים יכולים לרכוש מוצרי אוכל בסיסיים כמו ירקות, פירות ודגים או בשר – ומצד שני ניתן לראות גם מנות שבבירור מיועדות לתיירים כמו טאפאס (מנות קטנות של אוכל ספרדי טיפוסי) ובעיקר המון כוסות עם פירות חתוכים או מיצי פירות שמקוררים בהרבה קרח, וממתקי מרציפן (שספרד ידועה בהם) בצורות ״מגניבות״. המוכרים כבר רגילים לתיירים שמצלמים לא מעט בשוק, אבל תהיו נחמדים ואל תפריעו לקונים – ויהיה נחמד גם לקנות שם קצת.

במדריד קיים שוק דומה בשם סן מיגל – ששם יש יותר קטע של מסעדות ומגוון טאפאס ופחות אוכל שאפשר לרכוש כמוצרים בסיסיים שאפשר לבשל בבית. עבורי המקום היה מאוד נוח – בין השאר כי החברה שאצלה לנתי לרוב היתה לוקחת אותי לארוחת בוקר של לחם עם ריבה בבית הקפה ליד הבית שלה, שהיתה ארוחת בוקר ממש לא מספקת מבחינתי (במיוחד כדי לאפשר לי לטייל בלי למות מרעב), והשוק עזר לי להשלים בקלות את הארוחה למשמעותית ומשביעה יותר, שתספיק לי למהלך היום עם ארוחת צהרים קלה וארוחת ערב.

מכתב שלא כתבתי?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

כשאני חושבת על זה, אין לי ממש למי לכתוב מכתב כזה. אחרי קצת מחשבה הגעתי למסקנה שיש לזה כנראה שתי סיבות.

הראשונה היא שאני כנראה לא נוטרת טינה ועוברת הלאה בחיים יחסית בקלות. סביר להניח שהיו לי בחיים לא מעט נושאים לא סגורים, אבל בשלב מסוים הבנתי שבחיים צריך לעבור הלאה ואני לא יכולה לכעוס לנצח על המורה לריקודי עם מכיתה ט׳ ששמה אותי בשורה האחורית בכל הריקודים של המופע, ואפילו העיפה אותי בכוונה מאחד הריקודים שהיה בזוגות.

הסיבה השניה שאני מרגישה חוסר נוחות עם ז׳אנר הזה של המכתב שלא כתבתי הוא העובדה שה״צד השני״ לא יכול לענות עליו ולהציג את הצד שלו בכל מה שקרה. ובואו נודה בזה – חוץ מכמה מקרים קיצוניים, לרוב באירועים שקורים לנו בחיים אין מישהו שהוא טוב או רע, אלא המציאות מורכבת יותר ולשני הצדדים יש כנראה חלק בבעיה – אבל גם בחלק מהפגיעה. המצב שבו מישהו לא יכול לספר את הצד שלו ושבו אנחנו שומעים רק צד אחד של הבעיה גורם לי לחוסר נוחות די גדול, כי יש בזה משהו מאוד לא צודק מפורמט שכביכול אמור לתת צדק למישהו.

מה הוא המשקה האהוב עליך?

מה הוא המשקה האהוב עליך?

בתור ילדה, אני זוכרת שלא אהבתי לשתות מים, אלא רק משקאות ממותקים – אהבתי קולה ובעיקר ספרייט, אבל גם מיצי פירות שונים, כולל מיץ פטל מתרכיז שכנראה היה המשקה הקר הכי נפוץ ששתיתי (ושתיתי גם תה עם הרבה סוכר בתור משקה חם).

אבל בגיל עשרים ומשהו, התחלתי לעבור לאט לאט לשתות מים במקום שתיה ממותקת. בהתחלה ״לא סבלתי״ את הטעםשל מי ברז ושתיתי בעיקר מי מינרליים, אבל כיום אני שותה בעיקר מי ברז.

אני כן שותה מידי פעם שתיה ממותקת – אבל נמנעת משתיה תוססת. חלק מזה נובע מכך שמשקאות תוססים לא בריאים במיוחד בגלל החומרים שגורמים להם לתסוס, אבל אחרי שהתרגלתי לא לשתות אותם – הטעם שלהם לא טעים לי, וגם התסיסה לא נעימה לי בפה.

אבל אני כן שותה מידי פעם מיצי פירות או משקאות על בסיס חלב, אבל בתור פינוק ולא באופן סדיר.

קשה לי להחליט מי מהם אני אוהבת יותר – אני מאוד אוהבת מיץ תפוזים טרי, אבל גם שוקו ובמיוחד משקאות חלב בטעם בננה.

האם אי פעם עברת על החוק ולא נתפסת? אם כן, איך?

האם אי פעם עברת על החוק ולא נתפסת? אם כן, איך?

אני חושבת שהעבירה הכי גדולה (או לפחות הכי נפוצה) שאי פעם עשיתי (וכנראה עדיין עושה) הוא לחצות את הכביש (כהולכת רגל) בלי לחכות לאור ירוק במעבר חציה, או לחצות במקומות שאין בהם מעבר חציה.

לא פעם זה נובע מחוסר יעילות של איך מתכננים מעברי חציה ו(חוסר) תיאום בין רמזורים לחציה של הולכי רגל. למשל ברחוב שלי יש שני מערי חציה במרחק 300 מטר פלוס מינוס אחד מהשני, ואני גרה באמצע – ולפעמים אני פשוט צריכה לחצות את הרחוב באופן ישר. להתחיל לעשות סיבוב למעבר החציה הקרוב, לרוב גם בעליה די רצינית – פשוט לא פרקטי במקרה כזה.

או למשל מצבים שבהם יש כביש רחב עם כמה מסלולים לכל כיוון – אני חוצה ״צד״ אחד של הכביש רק כדי להגיע לצד השני שהרמזור להולכי רגל בדיוק הפך בו לאדום וצריכה לחכות הנון זמן עד שהוא יהיה ירוק שוב. במצב כזה, אם אין מכוניות בכביש – אני אחצה ככל עוד יש לי טווח ראיה טוב של הכיוון ממנו מגיעה התנועה ואני רואה שלא מגיע אף רכב.

״לרדת בגדול, להתנפח בענק״ חלק שני

אז עוברים למשתתף באותה עונה בשם אסי אמסלם. אסי הגיע לתוכנית כשהוא היה בן 28 ובמשקל של למעלה מ 170 ק״ג, משקל שסיכן את הבריאות והחיים שלו בצורה חמורה. הוא הצליח לרזות משמעותית וגם הגיע לגמר, למרות שהוא לא זכה בתוכנית אלא רק למקום השלישי.

אבל ממש כמו לא מעט משתתפים אחרים בתוכנית וממש כמו אבי – גם אסי העלה במשקל למרות שהוא עדיין שואל את עצמו איך הוא נתן לעצמו להרוס את ההישג שלו.

אסי מספר שבגמר הוא שקל 103 ק״ג, אבל במשך תקופה שלא מצויינת בתוכנית העלה 114 ק״ג למשקל של 217 ק״ג – משקל שהוא גבוה משמעותית מהמשקל של אסי בתחילת התוכנית, וכזה שהוא ״לא מאחל לשונאים שלו״ להגיע אליו.

בשלב מסוים כמה חודשים לפני צילום הכתבה אסי הבין שהמשקל אליו הוא הגיע מסכן אותו בריאותית בהמון מחלות כמו ״סוכר״ (סכרת) או מחלות לב, ולכן הוא פנה לרופאה בתל השומר שמטפלת בהשמנה, היא מיד הפנתה אותו לדיאטנית שבעזרתה הו הרזה כמעט 80 ק״ג במשך 9 – 10 חודשים.


חשוב לרגע לכתוב משהו לגבי מחלות שקשורות להשמנה – כמו סוכרת או מחלות לב וכלי דם.

למחלות האלו יש שלושה גורמים משמעותיים: גנטיקה, אורח חיים, והשמנת יתר חולנית.

במובן מסוים אפשר להגיד שעבור רוב האנשים השמנים, שני הגורמים האחרונים מגבירים משמעותית את הסיכון לתחלואה: אורח החיים שמוביל להשמנה הוא כזה שגם מגביר את הסיכון למחלות הללו, וגם ההשמנה עצמה גורמת לסיכון מוגבר לתחלואה כי תאי השומן עצמם (ובמיוחד אלו בבטן) גורמים לתהליך דלקתי שהוא בתורו מגביר את הסיכון לתחלואה.

לכן במקרה של השמנה, חשוב לשמור על אורח חיים בריא כדי להרזות, אבל בעיקר כדי למנוע תחלואה בעזרת התזונה והפעילות הגופנית שתורמים בריאותית.

אבל מעבר לזה, יש סכנה מסויימת בשיוך כזה חזק של המחלות האלו והשמנה. גנטיקה שמובילה לתחלואה ואורח חיים לא בריא יכולים להיות גם מנת חלקם של אנשים רזים, שגם הם יכולים לחלות במחלות האלו גם אם הם לא שמנים…


אבי נשוי לקרן, משתתפת באותה עונה של ״לרדת בגדול״ שבה הוא השתתף, והיא זכתה במקום השני בגמר.

קרן מספרת שגם היא ״העלתה בענק״ במשקל אחרי התוכנית: לא רק שהיא העלתה בחזרה את 60 הק״ג שהיא רזתה בתוכנית, אלא העלתה 60 ק״ג נוספים והגיעה למשקל מאוד גבוה של 190 ק״ג שהוא מאוד חריג, ומקשה מאוד בכל מה שקשור לחיים שוטפים. קרן הבינה את ה״נכות״ כפי שהיא מגדירה אותה כשהיא לא יכלה לעלות עם הבת שלה למתקן בלונה פארק. לכן קרן החליטה ללכת לניתוח קיצוק – והתנתחה תוך חודשיים מרגע ההחלטה, ובערך שנה וחצי לפני שידור הכתבה בשישי האחרון (3.2.23).

חשוב לציין שניתוח קיצור קיבה בבית חולים ציבורי הוא לא משהו שנעשה מהיום למחר, אלא לרוב ניתוח שצריך לחכות לו במשך חודשים במצב רגיל – ובמצב שבו בתי החולים עבדו במוד של קורונה (כפי שהיה לפני שנה וחצי), אני מניחה שהתור היה ארוך עוד יותר. אפשר ״לזרז״ את הניתוח בכך שפונים אליו באופן פרטי בעזרת ביטוח פרטי (ואז כמובן אפשר לבקש להתנתח על ידי מנתח ספציפי, לרוב מומחה לתחום), אבל אני לא בטוחה עד כמה אפשר ״לסדר״ ניתוח תוך חודשיים, כי לרוב גם בעזרת ביטוח פרטי צריך לעבור ועדה שמאשרת את הניתוח ולא פעם אמורה (לפחות באופן רשמי) להתנות את הניתוח בעבודה מקדימה עם דיאטנית לאורך כמה חודשים. ייתכן שבמקרה הספציפי של קרן הניתוח הוקדם בגלל המשקל המאוד גבוה שלה.

שנה וחצי אחרי הניתוח קרן שוקלת 83 ק״ג פחות, נראית נהדר, ונראה שחלק משמעותי מהקושי שהיה לה נפתר.

הפארק האולימפי בברצלונה ואיך לסייר בעיר

בברצלונה קיים קו של אוטובוס תיירים שבו יש כמה קווים שבכל אחד מהם כמה תחנות בנקודות תיירותיות מעניינות, פלוס הסברים כלליים וקצרים על כל אתר. יש אפשרות לרכוש כרטי חד יומי או ליומיים. באוטובוס יש מזגן / חימום וווי פיי, והוא מהווה אלטרנטיבה נחמדה למטרו.

אחת הנקודות שאליה האוטובוס מגיע הוא הפארק האולימפי של אולימפאדת ברצלונה שהתרחשה בשנת 1992 – ובה ישראל זכתה בשתי המדליות האולימפיות הראשונות שלה: מדליית כסף (יעל ארד) ומדליית ארד (אורן סמדג׳ה) בג׳ודו.

איך נראה בית החלומות שלך?

איך נראה בית החלומות שלך?

כשהייתי ילדה, הייתי מציירת את בית החלומות שלי. היה מדובר על בית רב קומות שכולו בית אחד, לא פעם של 4 – 5 קומות, והיו בו הרבה מאוד חדרים. אני לא זוכרת מה היובחדרים האלו, אבל אני מניחה שלכל ילד במשפחה היה חדר שינה משלו והוא לא נאלץ לחלוק אותו עם אח או אחות כמוני. והיתה גם בבתים באלו עליית גג, כי עליית גג נשמעה לי מגניבה (לפחות עד שקראתי את הספר ״פרחים בעליית הגג״, אבל זה קרה בגיל מבוגר יותר משמעותית).

בתור מבוגרת הדרישות שלי מאוד שונות – כי קודם כל בית עם הרבה קומות הוא לא בהכרח פרקטי. אולי בית דו קומתי יכול להיות נחמד במצב שבו אנשים רוצים לאפשר ריחוק מסוים בין חדרים שוניםבשביל שקט או פרטיות, אבל ארבע קומות זה כבר קצת מוגזם.

בבית שלי גם הייתי רוצה מחסן – זה חיוני כדי שיהיה מקום לאחסן בו דברים כמו מזוודות או את המנשאים של החתולים שלי כשאני לא משתמשת בהם. למרות שכמובן צריך לוודא שזה לא הופך להיות חדר מלא דברים ״לא שימושיים״ (קרי זבל) כמו למשל מזוודות משנות השמונים המוקדמות שההורים שלי קנו לקראת הנסיעה שלנו לקנדה, ואבא שלי מתעקש לא לזרוק אותן למרות שאפילו הוא כבר לא משתמש בהן לטיסות.

הייתי רוצה גם חדר עבודה מרווח, ובעצם הייתי שמחה שכל החדרים יהיו מרווחים – אבל מצד שני שיהיה מי שינקה אותם במקומי. ובעצם אם כבר – הייתי שמחה שגם תהיה מעצבת פנים שתעצב אותם, אבל לפי הטעם שלי ולא רק לפי האופנה האחרונה בתחום עיצוב הפנים.

איזה כוח על הייתי רוצה?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אם לוקחים בחשבון גיבורי על קיימים ומוכרים, אז נראה שכוח העל של באטמן הוא די שווה – הרבה מאוד כסף כדי לאפשר לעצמך להפוך להיות גיבור על. למרות שסביר להניח שאם הייתי כל כך עשירה כנראה שאני אישית לא הייתי מנצלת את הכסף כדי להפוך לגיבורת על אלא פשוט מטיילת בעולם – אבל זה כבר נושא לפוסט אחר שלמען האמת כבר כתבתי במסגרת בלוגאנוארי.

אבל מעבר לזה, אני חושבת שיש הרבה כוחות על שיכולים היו להיות נחמדים.

כשהייתי צעירה יותר, אני מניחה שהייתי רוצה כוח על להיות בלתי נראית, ואז יכולתי להקשיב לשיחות שלרוב לא כללו אותי אבל היו עלי, וכך הייתי מגלה מה חושבים עלי אנשים אחרים. בתור מבוגרת אני קצת פחות מתלהבת – גם בגלל שזה לא מתחשב בפרטיות של אנשים, וגם כי לפעמים לדעת מה חושבים עלי זה לא בהכרח רעיון כזה טוב.

אני מניחה שכמבוגרת הייתי רוצה אולי את האפשרות לנסוע בזמן, כשיש לכוח הזה שתי אפשרויות ששתיהן קוסמות לי.

הראשונה היא כמובן לחזור לשלב מוקדם יותר בחיים שלי, אבל עם הידע שיש לי כיום. אפשר כמובן גם פה לראות שתי אופציות – האם אני חוזרת לחיות כעצמי בגיל צעיר יותר – או שאני מגיעה בתור ״אני מבוגרת יותר לייעץ לעצמי כצעירה. באותה מידה אני כנראה גם אוכל להתקדם לגילאים מבוגרים יותר שלי, ואפילו אולי לגלות איך אני מתה ואולי לנסות למנוע את זה אם אפשר.

כמובן שיש פה הרבה שאלות פילוסופיות שקשורות למסע בזמן – אם למשל אני מספרת לעצמי משהו שימנע ממני לבצע טעות מסוימת, איך בעצם למדתי מראש שלא שווה לבצע אותן? האם אני יכולה להיות בטוחה שההחלטה ההפוכה ממה שהחלטתי במצב שלא הייתי מרוצה ממנו בהכרח תהיה טובה יותר, או שאולי נוצר מצב שבמציאות בחרתי באופציה הפחות רעה מבין כמה? והאם לדעת איך ומתי אני מתה זה דבר טוב או רע?

ויש גם אופציה שניה של לנסוע בזמן לתקופות אחרות, בעבר ובעתיד. כמובן שגם פה תמיד יש את האופציה של לבצע שינוי שנראה על פניו טוב אבל יכול להוביל לאורך זמן למצב פחות טוב.

למשל שמעתי בזמנו למשל על שאלה היסטורית מעניינת – האם יכולנו להרוג את היטלר לפני שהוא עלה לעמדת כוח, האם היינו עושים את זה? על פניה, התשובה ברורה – היינו עושים את זה, וכך מונעים את מלחמת העולם השניה עם הזוועות הרבות שהיו בה – כמובן השואה, אבל גם המלחמה בחזית הרוסית והשימוש בנשק גרעיני נגד יפן.

אבל באופן עקרוני המלחמה לא פרצה רק בגלל היטלר, אלא בגלל המתיחות הבינלאומית שהיתה באותה תקופה. המתיחות הזו כנראה תוצאה ישירה של המשבר הכלכלי של סוף שנות העשרים, אבל גם בגלל ההסכמים שנחתמו בסוף מלחמת העולם הראשונה שהשפילו את גרמניה וגרמו שם מרמור שהיה מה שהוביל בסופו של דבר לעליה של היטלר לשלטון. כך שבעצם גם אם היטלר לא היה קיים, סביר להניח שהיה עולה במקומו מישהו אחר כתגובה למצב, והמלחמה היתה קורית בלאו הכי. אבל אפשר גם לשאול האם פגמים באופיו של היטלר שהובילו להחלטות מסוימות היו אלו שגרמו לכך שהוא הפסיד במלחמה (למשל חוסר האמון שלו בגנרלים שלו, או הדרישה שלו שחיילים לא ייסגו בשדה הקרב) – משהו שלא היה קורה עם מנהיג אחר, ואז גרמניה הנאצית היתה המנצחת במלחמה.

אבל גם אם השהות שלי בעבר (או כמובן גם בעתיד) לא גורמת לשינוי ההיסטוריה, עדיין יכולות להיות לי אישית בעיות כי אני לא בהכרח אכיר את השפה או המנהגים של החברות האלו. הסופר מייקל קרייטון כתב ספר בשם ״טיים ליין״ שבו חבורה של ארכיאולוגים בסוף המאה ה 20 נוסעים אחורנית בזמן לימי הביניים, והם מסתבכים שם בלא מעט צרות בגלל שהם לא מכירים את התקופה והמנהגים שלה, ואפילו השימוש במילה המוכרת ״ג׳נטלמן״ היא מאוד שונה מהמשמעות שלה כיום – כך שחלקם נהרגים, אבל חלקם ממשיכים להסתבך בעוד ועוד צרות עד שהם מוצאים דרך לחזור להווה.

כך שכנראה מסע בזמן הוא כוח על מעניין, אבל טומן בחובו הרבה מאוד שאלות ואולי אפילו בעיות.

האם יש משהו שאין לך חשק לעשות כי לדעתך "עברת את הגיל"?

האם יש משהו שאין לך חשק לעשות כי לדעתך "עברת את הגיל"?

כשהייתי בשנות העשרים שלי, במיוחד בשנות העשרים המוקדמות, הרגשתי שאני ״מבוגרת מידי״ לעשות הרבה דברים – החל מלסרק את השיער בצורה ״ילדותית״ מידי וכלה באיזה מוזיקה הייתי אמורה לאהוב. אני מודה שמבחינתי עדיין אהבתי בגיל הזה ״להקות בנים״ למיניהן, אבל בגלל שהלהקות לרוב מיועדות לנערות מתבגרות ואני בתור בת עשרים וקצת כבר אמורה להיות אישה בוגרת שלא אמורה כבר להתעניין במוזיקה ל״ילדות״.

בדיעבד אני נזכרת שהיו סביבי לא מעט בנות גילי שהסתרקו כך או שהקשיבו למזיקה שהן אהבו בלי לחשוב על כמה זה תואם לגיל שלהן. עם הזמן גיליתי שיש לא מעט נשים בנות עשרים פלוס ולפעמים אפילו שלושים פלוס שנהנות ממוזיקה שמיועדת לנערות, גם אם הן לא מעריצות את הזמרים בצורה שבה נערות מעריצות אותם, ולא פעם היה מדובר על נשים בגיל מבוגר יותר ממני, גם םא היה מדובר על כמה שנים ספורות.

כיום אני כבר לא מתעניינת בנושאים האלו, וכנראה המעבר קרה באופן די טבעי ובלי ששמתי לב.

מה הממתק האהוב עלי?

מה הממתק האהוב עליך?

זו שאלה שעלתה היום בוורדפרס בתור רעיון לכתיבה.

אני זוכרת שבתור ילדה מאוד אהבתי ממתקים ושוקולד באופן כללי, אבל אהבתי במיוחד ממתקי קוקוס ורודים שהיו בכל מכולת.

ואז כשעברנו לארה״ב, גיליתי עולם חדש של ממתקים כמו M&Ms (למרות שבאותה תקופה באמצע שנות השמונים היו רק סוכריות פשוטות או במילוי בוטנים) או Peanut butter cups – ממתקים שרק כמה עשורים אחר כך הגיעו לישראל.

אני מניחה שכמבוגרת יותר, אני יכולה להגיד שאני חובבת בעיקר של שוקולד, בעיקר של שוקולדים מתוקים יותר – כלומר שוקולד חלב ולבן. אף פעם לא הצלחתי להגיע למצב שבו אני נהנית משוקולד מריר, פשוט כי הוא מריר מידי ולא מספיק מתוק לטעמי.

ואז כמובן עולה השאלה עד כמה מאפים שונים (החל מעוגות וכלה בכדורי שוקולד) או גלידה הם גם ממתקים – כי זה מאוד יסבך את השאלה…