רק לתזכורת: הטיול נערך בתקופת החגים (ספטמבר – אוקטובר) 2017, והיה של חברת פגסוס. החברה בציעה (לפחות אז) כמה מסלולים באורכים משתנים, ואני נסעתי לטיול הארוך ביותר שכלל גם ביקור באיזור כפרי המיעוטים.
הטיול עצמו היה עמוס מאוד – משהו שמאפיין מאוד את הטיולים של חברת פגסוס. הימים עצמם מאוד ארוכים, ומנסים להכניס אליהם כל פעילות אפשרית. יש כאלו שיראו בזה תמורה ראויה לכסף שהם שילמו – וחלק יראו בזה לו״ז עמוס מידי שאפשר אולי קצת לדלל, במיוחד כשבמטרה לשמור על מחיר סביר לטיול. לא פעם חלק מהאטרקציות היו באיכות פחות טובה – כמו למשל ראינו ארבע הצגות במהלך הטיול, אבל ממושבים מאוד רחוקים או מהצד כך שלא יכולנו להנות מהן בצורה מלאה.
מעבר לזה, בגלל עומס לוח הזמנים, לא יכולנו לבחור האם לוותר על פעילויות כאלו ואחרות כי היינו תמיד צריכים למהר ממקום אחד לשני בלי אפשרות לעבור במלון בדרך או להשאר באוטובוס.
עוד נקודה שחשוב לזכור היא שסין היא מדינה גדולה – ולכן מעבר בין אתרים שונים בטיול מקיף כזה דורש טיסות או לפחות נסיעה ברכבות מהירות – וכדי למזער את ההשפעה של הנסיעות האלו על היכולת שלנו לטייל, הטיסות (והנסיעה ברכבת) התקיימו מוקדם בבוקר או בשעות אחה״צ המאוחרות או בערב, ולא פעם דרשו שנתעורר מאוד מוקדם או נגיע מאוחר מאוד למלון. לעיתים זה אמר שלא הצלחנו להגיע לארוחת הבוקר במלון בגלל השעה המוקדנת, ואז חברת פגסוס סיפקה לנו ארוחה ארוזה שלא בהכרח תאמה את טעמם של הנוסעים.
המלונות שבהם שהינו היו מלונות ברמה של 4 – 5 כוכבים. אני מודה שלי אישית אין מושג מה ההבדל בין שתי הרמות, אבל אני יכולה להגיד שכל המלונות היו מעוצבם, נקיים, ובהחלט ברמה מערבית גבוהה.
בכולם היתה ארוחת בוקר עשירה בסגנון מערבי לצד אוכל סיני טיפוסי שהוגשו כמזנון שממנו אפשר היה לאכול מה וכמה שרציתם.
בטיול שלי שנה לפני כן ברכבת הטרנס מונגולית (מטעמה של החברה הגיאוגרפית) יצא לי למצוא שותפה לחדר, מה שחסך לי לא מעט כסף כמטיילת יחידה, ולמרות שזה לא היה פתרון מושלם אני חושבת שהחוויה חיובית עבור שתינו. בטיול הזה לא הצלחתי למצוא שותפה כזו – היתה מישהי שחיפשה שותפה, אבל מהמפגש הראשוני שלנו אפשר היה לראות שאין בינינו כימיה, והיא בסופו של דבר החליטה לוותר על הטיול (ייתכן בגלל שהיא ראתה שלא תהיה לה שותפה לחדר).
לכן בטיול הזה היה לי תמיד חדר משלי, ואני מודה שגם בזה היו יתרונות: לא פעם יכולתי לפרוש לחדר כדי לנוח וכדי שיהיה לי קצת שקט ופרטיות, ובהחלט היה לי נחמד שלא הייתי צריכה לחלוק בבוקר את המקלחת עם עוד מישהי כך שהיה לי זמן ושקט להתארגן. וזה בהחלט מנע לפעמים מצבים לא נעימים – למשל השותפה שלי לחדר היתה מאוד חששנית לגבי גניבות וכייסים שזה הגיוני בטיול, אבל רמת הפרנויה שלה היתה כזו גבוהה שהיא היתה עורכת טקסים מורכבים רק כדי שאני לא אדע איפה היא מסתירה את הכסף, למרות שניסיתי פעם או פעמיים להסביר לה שבתור היטקיסטית ממש איך לי צורך לגנוב כסף ממושבניקית מבוגרת.
אבל למרות שהמלונות היו נקיים ומסודרים, סין עצמה היא לא כזו. זו מדינה שההיגיינה בה לא ממש מתאימה למערביים שרגישים לנושא (לרוב נשים אבל אני מניחה שלא רק)
ההדרכה גם היא היתה ברמה מאוד גבוהה ומקצועית, וכללה מדריכה מומחית לנושא מישראל – ומדריכים מקומיים שהחברה כנראה כבר עובדת איתם לא מעט שנים ולכן יודעת שהם טובים ויודעים לעבוד מול ישראלים.
בטיול הקודם שלי, היתה תחושה שהקבוצה דורשת מהמדריכה להיות ״רס״רית משמעת״, למרות שהיא עצמה לא רצתה תפקיד. הפעם נילי המדריכה בהחלט דאגה למשמעת בקבוצה – מה שכלל גם שיחות השכמה לחדרים כל בקר כדי לוודא שכולנו נקום בבוקר בזמן ולא נאחר. אני מוקה שבמובן מסוים לי זה קצת הציק כי ההנחה של נילי היתה שבכל חדר יש זוג שצריך להתארגן כולל לתזמן יחד מקלחות וכו׳, ואני אישית יכולי=תי לא פעם לישון עוד בערך 15 – 20 דקות בגלל שהייתי לבד בחדר.
עוד היבט שהיה משמעותי בטיול היה נושא האוכל. במהלך כל הטיול אכלנו ארוחת בוקר במלונות שהוגשה כמזנון, ובצהרים לרוב רכשנו עצמאית את האוכל בשווקים השונים – אבל בערב (כשארוחת הערב היתה הארוחה המרכזית של היום עבורנו) הארוחה היתה במסעדות ״בסגנון סיני״. זה אומר שהוזמן מראש מספר קבוע של מנות שכל השולחן היה צריך לחלוק בהן. זה יצר לא פעם מתיחות כי היו מנות שהיו טעימות במיוחד ואנשים רצו לקחת מהן יותר – אבל אנשים שלקחו מהן בהתחלה לא פעם לקחו ממש מעט לעומת אנשים בסוף שלקחו הרבה, וכך נוצרה מתיחות לגבי ״מנות שניות״. זה יצר גם מתח מול צמחונים וטבעונים שבאופן טבעי רצו לאכול יותר ממנות הסלט והירקות שהוגשו לנו – ורבים מהמטיילם האחרים לא תמיד היו מוכנים לוותר על מנה בגודל שווה מאוכל שגם הם אהבו. תוסיפו לזה צמד נשים שמבחינתן אנשים אחרים לא הקפידו מספיק על היגיינה ורצו ליצור מצב שבו הן לוקחות מספיק אוכל מראש לפני שמישהו אחר ״מלכלך״ להן את המנות – וקיבלתם מתקון לבלגן וכעסים בזמן הארוחות.
וכן, אפשר לראות שבכמה מסעדות הגישו לנו צ׳יפס – והגוש החום המוזר בתמונה הראשונה הוא דיונון שטוגן בשמן עמוק. והפסים הסגולים במנה באמצע הם חצילים סיניים אופייניים שהם קטנים וארוכים.
בעיה אחרת היתה נושא הקניות בטיול – שהתבטא בשני מובנים.
קודם כל, לא פעם ״שחררו״ אותנו בערב ללכת לעשות ״קניות״ ב״שוק מקומי״ שלרוב התברר כמדרחוב שבו אפשר לקנות מזכרות זולות. למזלנו ברוב המקרים יכולנו לחזור מאותו ״שוק״ למלון באופן אישי, אבל בתחילת הטיול היו כמה מקרים שבהם נדרשנו לנסוע בחזרה למלון – ומי שלא רצה שופינג היה מחוייב לחכות לשאר הקבוצה, כשנילי המדריכה לא פעם נטתה לתת זמן דווקא לאלו שרצו לעשות הרבה שופינג, למרות שלא היו חסרות הזדמנויות לכך גם בהמשך.
הבעיה השניה היתה שלא פעם יש אתרים שבהם הביקור תואר לנו כ״הפתעה״ שבה היינו אמורים לקבל חוויה תיירותית (כמו למשל ביקור בבית מרקחת מקומי, ביקור במפעל לפנינים, או ביקור במפעל לטוויית משי) שהתבררו בעצם כניסיונוצת מכירה די אגרסיביים, למרות שהרמה שלהם השתנתה (בית המרקחת היה הרצאה על משחה שניסו למכור לנו, אבל בבית החרושת לטווי משי קיבלנו הסבר די רציני לנפי שנשלחנו להסתובב חופשי בחנות בלי לחץ לקנות משהו).
עד כמה שידוע לי יש טיולים מאוד זולים לסין שממומנים חלקית על ידי ממשלת סין בתמורה לכך שהתיירים יילקחו לכל מיני חנויות או קניונים שבהם הם יוכלו לעשות קניות ולקנות הרבה ובכך לעודד את הכלכלה הסינית. אני הכרתי משיהי שנסעה בטיול כזה, וכמות הקניות שהם נאלצו לעשות היתה גבוהה משמעותית ממה שהיה בטיול הזה, אבל בדיעבד אני שואלת את עצמי עד כמה הממשלה הסינית ניסתה בכל זאת לגרום לנו לקנות דברים בכך שהיא חייבה את החברה להביא אותנו למפעלים השונים האלו (או שהחברה עצמה חיפשה קצת הנחות תמורת הביקורים האלו).
כמה חודשים אחרי שעברתי לארה״ב, עברה לשם גם ט׳. היינו בערך באותו גיל (היא מבוגרת ממני בכמה חודשים), ואני חושבת שבכמה מובנים היינו גם דומות באישיות, מבחינת זה שהינו שקטות וביישניות, ולא ממש אסרטיביות. אני זוכרת אפילו פעם שכשניגשתי למנהל שלי הוא משום מה היה בטוח שהיא פנתה אליו, ואז כשהוא הסתובב הוא היה מופתע לראות אותי.
אבל היה בינינו גם הבדל משמעותי: אני עברתי לארה״ב בתור אישה רווקה, היא עברה כשהיא כבר נשואה לגבר מקסים (הכרתי אותו כי גם הוא עבד איתנו, בתחום אחר מזה שהיא עבדה בו), והיתה אמא לילדה מתוקה ומקסימה בת שנתיים בערך. למרות ההבדל, יצא לנו לשוחח ומידי פעם לעשות דברים יחד.
היינו אז בנות 26 – 27, גיל שבו באמת כבר נשים רבות (וכנראה גם גברים) מחפשות בן זוג רציני אם לא התמזל מזלן לפגוש מישהו עד אז. ואני מודה שמאוד הייתי רוצה להיות במקום שבו היא היתה מבחינה אישית. למרות כל זה, לא הייתי מאוד לחוצה מהנושא, כי הרגשתי יחסית צעירה – בעיקר כי סיימתי את התואר בגיל יחסית מוקדם ובקושי התחלתי לעבוד בתפקיד הראשון שלי.
בערך שנה וחצי אחר כך, בחופשת חג ההודיה האמריקני שהיא בעצם סופ״ש מאוד ארוך (כך נקבעים חגים חילוניים בארה״ב) – יצא שבמקרה גם אני וגם הם החלטנו לצאת לטייל בסן פרנסיסקו, ובמקריות עוד יותר מוזרה, נוצר מצב שבו אני והם הזמנו את אותן טיסות למרו תשאני בטוחה שיש לא מעט טיסות במהלך כל יום בין אטלנטה לסן פרנסיסקו. אני טסתי לי בכיף – בהלוך יכולתי בקלות לנמנם בטיסה שהיתה מוקדם בבוקר, או לנוח בטיסה חזרה יכולתי לנוח בכיף ולקרוא בשדה התעופה ובטיסה עצמה ספר – בזמן שהם היו עסוקים כל הזמן בלטפל ובלהעסיק את הבת שלהם. חשבתי גם לעצמי שלי היה מזל בכך שיכולתי בקלות לנצל את הטיול שלי הרבה יותר בשלווה ובכיף מהם כי לא היית מוגבלת על ידי הצורך לטייל עם ילדה קטנה והצורך להתחשב
מעבר לזה, חשבתי כמה הרבה יותר קל לי לקום ולטייל באופן כללי, לא רק בגלל שלא הייתי אמא לילדה קטנה שצריכה להיות בגן, אלא גם בכך שעלות של טיולים שלי זולה משמעותית מזו של משפחה, וגם מאפשרת לי לא פעם לטייל בצורה זולה או מיוחדת יותר מהם, בין אם זה טיול קמפינג או לינה באכסניות בחדרים משותפים ולא בהכרח במלון בחדר ש״תומך״ בילדים.
כמובן שלגור בחו״ל לבד גם אומר שצריך להתמודד לבד עם הרבה מאוד דברים שעבור ט׳ בעלה יכול היה לקחת חלק בהם. אם בארץ היתה לי משפחה שיכולתי להעזר בה, כשגרתי באטלנטה הייתי לחלוטין לבד והייתי צריכה להתמודד לבד עם הרבה מאוד דברים שלא בהכרח היו קלים או נעימים. אבל במובן מסוים גם הצורך הזה היה לטובה – בכך שהוא עזר לי להתבגר ולהפוך לעצמאית הרבה יותר ולקצת פחות ביישנית ולא אסרטיבית. זה היה תהליך שכמובן רק התחיל ולא הסתיים אז, אבל המעבר הזה בהחלט תרם לי באופן אישי דווקא בגלל ה״לבד״.
אני וט׳ לא שמרנו על קשר, וכמה שנים אחרי שחזרתי לארץ ופייסבוק התחילה להפוך לפופולרית, אני זוכרת שביקשתי ממנה חברות כמו מרבים מהאנשים שהכרתי בתקופת הרילוקיישן שלי. בניגוד לכל השאר, היא סירבה בנימוס ואמרה שהיא מעדיפה להיות בקשר פייסבוקי רק עם חברים.
אבל עדיין יש לנו כמה מכרות פייסבוק משותפות, ולאורך השנים יוצא לי לפעמים להתקל במידע עליה, בין השאר כי קבוצת הקולגות שלי מאותה תקופה כנראה כן שומרות על קשר וחוגגות אירועים יחד, בין אם אלו ימי הולדת כאלו ואחרים, או חגים שונים כמו חנוכה או יום העצמאות (הישראלי) שהישראלים בחו״ל נוטים לחגוג יחד.
ובמובן מסוים, גם אם עזבתי את ארה״ב לפני 18 שנה וקצת – אלו הם עדיין חיים שחלמתי להיות חלק מהם, גם אם המעבר שלי לארה״ב היה אמור להיות לתקופה מוגבלת, לפחות בהתחלה.
רק שרשרת של אירועים (שעליהם כתבתי ברשומה הקודמת) שהתחילה כשרק עברתי לארה״ב גרמה לכך שחזרתי לישראל תוך קצת פחות מארבע שנים, למרות שזה היה רחוק ממה שרציתי שיקרה לפני המעבר.
אבל בדיעבד אני גם שואלת את עצמי עד כמה המסגרת החברתית שהיתה חסרה לי במובן מסוים בארה״ב שיחקה חלק בעובדה שלא נשארתי. כפי שכתבתי ברשומה הזו – היו לי כמה חברות בארה״ב, אבל לא ציינתי שבנקודת זמן מסויימת, קצת פחות משנה לפני שעזבתי נוצר מצב שבו הקשרים האלו איכשהו התמסמסו די במקביל, והעלמות של החברות הקרובות יותר כמו א׳ ומ׳ גרמה לכך שאיבדתי גם את המסגרות החברתיות היותר כלליות שלי.
אני חושבת שהיה לי קשה לפגוש חברות וחברים בחו״ל כי אני מלכתחילה מאוד ביישנית וסגורה, וכשגרתי באטלנטה הייתי אפילו יותר גרועה (ודווקא החוויה שם היתה אחת הסיבות לזה שהתחלתי קצת לצאת מזה). וזה למשל בניגוד לא׳ שכתבתי עליה ברשומה הקודמת שהיתה בן אדם שפשוט משך אליו חברים ומכרים ובני זוג מאוד בקלות – והיא בניגוד אלי גם התחברה בקלות עם חבר׳ה אמריקנים, כשאני התמקדתי במציאת חברות ישראליות שהיו נדירות עבורי כאישה רווקה וצעירה יחסית בלי ילדים.
במובן מסוים אני מניחה שהמחסור הזה בבסיס חברתי היה חלק מכך שלא חשבתי להשאר (כי אם היו לי קשרים קרובים ובמיוחד בן זוג יש סיכוי גבוה שהייתי חושבת על זה), אבל גם יש לי תחושה שבמקום העבודה גם היתה הנחה שאין לי חיי חברה בלאו הכי ולכן קל יחסית לשלוח אותי חזרה לישראל. אני לא יוגעת אם זה נבע מהעובדה שהייתי שמנה ולכן הניחו שאין לי חיי חברה ובעיקר אין לי בן זוג, או שפשוט הם לא היו מודעים לזה שהיו לי במשך רוב השהות שלי חברות שהכרתי במסגרות אחרות (למרות שא׳ עבדה בתור גננת בקהילה היהודית של העיר וכנראה הכירה לא מעט אנשים שעבדתי איתם ושהילדים שלהם למדו בגן של הקהילה).
ולכן אולי היה לט׳ בעצם יתרון גדול בכך שהיא עברה לחו״ל בתור אישה נשואה ואמא לילדה, כי כך היתה לה כבר מסגרת חברתית תומכת ובן זוג שבדיעבד גיליתי שמאוד ״נחשב״ מקצועית שייצבו אותה בעיר.
לפני כמה שנים, יצא לי להתקל ברחוב בגבר צעיר (כזה שצעיר ממני באופן משמעותי) שנראה לי מאוד מוכר.
אחרי שהגעתי הביתה פתאום הבנתי מאיפה זיהיתי אותו.
בערך חודשיים אחרי שעברתי לארה״ב, הגיע חג הפסח. אחד הקולגות שלי היה בעיר לביקור יחסית קצר שאליו הוא הגיע עם אישתו ושני הילדים שלהם. – ומכיוון שהם חגגו את הסדר בחדר המלון שלהם, הם הזמינו אותי ועוד עובדת זמנית אחרת שהיתה באתר לחגוג איתם את החג.
לפי המראה של הילדים, היה ברור שהם מאומצים כי הם נראו מאוד שונה מההורים. חשוב לציין שהיה מדובר על ילדים שהיה ברור לעין שהם מאוד אהובים ושהם באמת זכו בבית ומשפחה נהדרת, והם היו מאוד חברותיים וכל המשפחה נתנה לי ולעובדת השניה ממש תחושה של בית.
הגבר הצעיר שראיתי היה הילד הגדול של הזוג הזה, שכנראה בא לתקופה מסויימת לישראל, אולי ללמוד ואולי לעבוד או להשתקע אפילו. ייכתן מאוד שגם היתה לו מסגרת חברתית פה בארץ כי הוא עבר לחו״ל בגיל הנעורים הצעיר ולכן סביר להניח שהוא השאיר בארץ חברים וכנראה גם משפחה שהוא יכול היה לשמור איתם על קשר.
והמפגש הזה גרם לי לקנא קצת בכל אותם ילדים של הקולגות שלי שעברו איתם לארה״ב והשתקעו שם, כי במובן מסוים כנראה שהזכות הזו לגור בארה״ב מגיל צעיר נתנה להם בדיוק את הדברים שלי היו חסרים כדי להצליח שם: גם מסגרת חברתית ומשפחתית, אבל גם את הזכות לגדול לצד התרבות האמריקנית ולהבין אותה אינטואיטיבית, משהו שכנראה לא היה לי והיה אחד הגורמים שהקשו עלי מאוד וגרמו לי להתנהל בצורה שפגעה בי מקצועית בתקופה שבה עבדתי בארה״ב.
ועד כמה שהיה לי קשה להודות בחוסרים האלו כשחזרתי לארץ, אני חושבת שאחת הסיבות לכך שמעולם לא ניסיתי לעשות שוב רילוקיישן, אפילו בחברה אחרת – נבעה מהחשש הזה שאני פשוט לא טובה בדברים האלו ולכן אני בטח אכשל שוב.
אחרי חמש מערכות בחירות, ושארבע מתוכן הובילו לבחירות חוזרות די מהירות (שתיים באופן די מיידי, ושתיים אחרי ניסיון לא מוצלח להקים ממשלה לא יציבה שנפלה די מהר), נראה שבבחירות החמישיות תקום ממשלה – אבל כזו שתהיה כזו ימנית קיצונית שכנראה כל מי שהוא לא ימין היה כנראה שמח אם אחד מסבבי הבחירות הקודמים היו מצליחים.
למה בעצם ביבי הצליח הפעם, כשבפעמים הקודמות הוא נכשל?ֿ
קודם כל, זה עניין של תזמון ומזל. בסופו של דבר מספר די קטן של מנדטים מפריד בין הגושים, לרוב לטובת הימין. אבל עדיין אף גוש לא זכה באופן גורף עם הבדל מנדטים משמעותי לטובת גוש מסוים כבר המון שנים.
אבל כשיש קרבה כזו בין הגושים – כל פיפס קטן יכול לשנות את המפה הפוליטית. ובבחירות אפריל 2019 למשל – משה פייגלין ומפלגת ימינה החדשה של נפתלי בנט ואיילת שקד גזלו לא מעט קולות מהימין בלי לעבור את אחוז החסימה. תוסיפו לזה את המרד הפתאומי יחסית של אביגדור ליברמן בביבי נתניהו – וקיבלתם מתכון למצב שבו למרות נצחון ״טכני״, ביבי לא יכול היה להקים ממשלה.
הפעם המצב היה הפוך – דווקא גוש הימין היה דל יחסית במפלגות, וחוץ מ״ימינה״ שנעלמה ומשכה מעט מאוד קולות (למרות שכנראה היא שימשה את ביבי כמשהו שמושך עוד קצת קולות שמעלים את אחוז הבחירה) כולן שרדו.
הבעיה היתה בכל המפלגות שהן ״לא ביבי״: נוצר מצב של עודף מפלגות, עודף מנהיגים אפילו (גנץ ולפיד), ולאור העובדה שביבי עודד אחוז הצבעה גדול – נוצר מצב שבו כמות הקולות שנדרשה כדי להגיע לאחוז החסימה היה גבוה במיוחד, ומר״צ ובל״ד שהיו קרובות לאחוז החסימה לא הצליחו לעבור אותו, וכך גרמו לכך שמספיק מנדטים ״זלגו״ לגוש ״של ביבי״ כדי לאפשר לו להקים קואליציה, הפעם די בקלות אפילו.
אני רוצה לכתוב משהו על ״אובדן המנדטים״ הזה, איך מתחלקים המנדטים, ולמה בעצם אי המעבר של מפלגת מר״צ לא גרם להפסד בבחירות. מי שמכיר ויודע איך זה עובד – מוזמן לעבור לחלק הבא של הרשומה.
במאמר מוסגר גם חשוב לי לכתוב שאין יותר מידי עיסוק בעובדה שבל״ד היתה קרובה גם היא לאחוז החסימה ולא עברה. זה נובע מהעובדה משדובר על המפלגה הערבית הכי קיצונית במחנה שתומכת במדינה אחת לשני העמים (משהו שרבים תופסים כאי הודעה בזכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינת היהודים) ולכן רבים מקשת הדעות הפוליטיות לא מצטערים על אי השתתפותה בכנסת.
אחוז החסימה הוא בעצם הגבול התחתון של מספר הבוחרים מתוך סך כל הבוחרים שנדרש כדי להכנס לכנסת. פעם הוא היה מאוד נמוך ומקביל פחות או יותר למנדט אחד – אבל עם השנים העלו אותו כדי למנוע מהמון מפלגות פצפונות להצטרף לכנסת ולהקשות על מלאכת בניית הממשלה. אבל עם הזמן הדרישה עלתה, וכיום מפלגה נדרשת לקבל לפחות 3.25% מהקולות (ששוה ערך לבערך ארבעה מנדטים) כדי להתקבל לכנסת.
את ההעלאה האחרונה באחוז החסימה יזם אביגדור ליברמן מתוך ניסיון למנוע מכמה מהמפלגות הערביות לעבור אותו , אבל נוצר מצב מביך שבאותן בחירות גם הוא בקושי הצליח להתברג בכנסת בגלל החוק הזה…
אחרי שבודקים מי מהמפלגות עברה את אחוז החסימה – לוקחים את סך הקולות של כל המפלגות שכן עברו את אחוז החסימה ומחלקים את המספר הזה ל 120, וזה מספר הקולות ששווה למנדט. ואז מחלקים את מספר הקולות שקיבלה כל מפלגה שעברה את אחוז החסימה במספר הקולות ששווה למנדט – והיא מקבלת מספר מנדטים ששווה בערך לתוצאה של החילוק הזה.
ה״בערך״ נובע מזה שדי ברור שמספר הקולות שכל מפלגה קיבלה לא יתחלק בדיוק במספר הקולות למנדט שלם – ולכן ישארו מה שמכונה ״עודפים״. מפלגות יכולות במצב כזה לחתום עם מפלגה אחרת על ״הסכם עודפים״, שבעצם אומר שאם לשתיהן יש עודפים ששווים יותר ממנדט אחד – אז זו שיש לה יותר עודפים תקבל אותו. מן הסתם מפלגות שיש להן אידאולוגיה דומה יהיו אלו שיחתמו על הסכמים כאלו כדי לתת עדיפות לתפיסת העולם שלהן.
כמובן שלא פעם נשארים מנדטים ועודפים, ולכן המנדטים שנותרים אחרי החלוקה המקורית והסכמי העודפים בעצם הולכים לפי הסדר לפי לאיזו מפלגה יש הכי הרבה עודפים (ובעצם הכי קרובה לקבל עוד מנדט) ומחלקים כך את המנדטים שעוד נותרו.
מה שחשוב זו העובדה שמספר הקולות שנדרש למנדט לא תלוי בסך הקולות, אלא בקולות שהולכים למפלגות שנכנסות לכנסת. לרוב ההבדל בין הקולות שהולכים למפלגות שהולכות לכהן לסך הקולות הוא יחסית קטן, כי המפלגות שנוטות לא לעבור את אחוז החסימה מקבלים כמה מאות או אלפים בודדים של קולות.
אבל מידי פעם יש מפלגות שמקבלות אחוז משמעותי מהקולות, במיוחד כאלו שהיו קרובות לאחוז החסימה והיו חסרים להן כמה אלפי קולות כדי לעבור אותו (לרוב אחוז החסימה עומד על משהו בין 150 אלף ל 200 אלף קולות). זו כמות קולות שיכולה להשפיע משמעותית על כמות הקולות ש״שווה״ כל מנדט וכמובן להגדיל אותה בצורה שתשפיע ברמה כזו או אחרת על כמות המנדטים שיקבלו כל שאר המפלגות.
לכן אם מר״צ למשל היתה עוברת את אחוז החסימה – ארבעת המנדטים שהיא היתה מקבלת לא היו נלקחים רק ממפלגות של הצד הימני של המפה, אלא חלקם היו גם נלקחים ממפלגות מהצד המרכז / שמאל שלה. זה מוביל לכך שבעצם לא היה נוצר של תיקו בין הגושים כפי שרבים משום מה חושבים, אלא לכך שהיתרון של גוש הימין היה קטן מארבעה מנדטים והופך ליתרון של מנדט או שניים.
במצב נורמלי יתרון כזה נחשב למאוד בעייתי כי כל פורש מהממשלה בעצם מפיל אותה. אבל כרגע נראה שהמפלגות החרדיות והציונות דתיות יהיו מאוד נאמנות לביבי, ולכן הסיכוי שהן יפילו לו את הממשלה מאוד נמוך.
אלא אם לביבי יהיה אינטרס להרוס אותה מסיבה כזו או אחרת – נניח במצב שבו הוא נכנס לממשלת ימין קיצונית רק כדי להעביר כמה חוקים שימלטו אותו מהמשפט, ואז ימצא סיבה לפרק אותה לטובת ממשלת אחדות (שתהרוס סופית את גנץ ולפיד) או לטובת עוד בחירות כשהוא ראש הממשלה.
יש הרבה דיבורים על למה ה״שמאל״ נכשל. בעיני הבעיה היא כמו שכתבתי כבר בפוסט הקודם שלי היא בסיסית בסידור הפוליטי הנוכחי שלנו בישראל.
הבעיה היא שמול ביבי עומדים שני מועמדים בשם יאיר לפיד ובני גנץ שבעצם אין להם ממש מה להציע חוץ מלצעוק ״רק לא ביבי!!!״ בקולי קולות.
בואו ניקח לדוגמא את יאיר לפיד. הוא נבחר לראשונה לכנסת בבחירות 2013, ושם ההישג הכי גדול שלו היה שהוא מנע בעזרת נפתלי בנט את כניסת החרדים לממשלה, ויחד הם התחילו לחוקק את חוק גיוס החרדים. אבל מה בדיוק היתה התועלת בזה? האם זה עזר במשהו לשילוב החרדים בחברה מבחינה כלכלית או חברתית? האם באמת אפשר לגייס בכוח חיילים שישרתו בצורה טובה, במיוחד עבור יחידות קרביות?
מאז 2019 גנץ ולפיד, ביחד ובנפרד, התחילו לנהל את קמפיין ה״רק לא ביבי״ שלהם כדי לנצח, אבל בלי ממש להגיד מה הם יעשו במקומו. ואולי בעצם בעולם שלנו, כשהחזות היא הכל, אין ממש מקום לאידאולוגיה כלכלית או חברתית. רק צריך למצוא סיסמא יפה, להגיד שאתה מרכז ושהשמאל כבר לא רלוונטי – ותהפוך לראש הממשלה, גם אם אין לך שום רקע שהופך אותך למתאים לזה, ואתה מתבלבל בראינות וכל פעם אומר משהו שונה לגבי נושאים מהותיים כמו ״האם שר האוצר צריך להיות כלכלן״? או ״האם יש בארץ הדתה?״. אתם יודעים, כל השאלות על הנושאים שמטרידים אותנו ואנחנו רוצים שיתוקנו במדינה. אבל למי זה חשוב ככל עוד הצלחנו להעיף את ביבי מהממשלה?
ובעצם, במה לפיד שונה מביבי, חוץ מהעובדה שהוא לא מושחת (לפחות בשלב זה)? גם הליכוד וגם אין עתיד הן מפלגות שעיקר האידאולוגיה שלהן עוסק בזכותו (או חוסר זכותו) של ביבי לכהן כראש הממשלה, ולא יותר מזה. שום דבר חוץ מזה לא חשוב.
גם ביבי וגם יאיר לפיד אוחזים בחוזקה בראשות המפלגה שבראשה הם עומדים, ואי אפשר לסלק אותם משם. במקרה של הליכוד יש רשמית בחירות לראשות המפלגה, אבל בגלל החובה של הח״כים של הליכוד להראות נאמנות לביבי – הם לא ירוצו נגדו. במקרה של אין עתיד – יאיר לפיד הוא המנהיג המוחלט של המפלגה, אין בכלל בחירות אליה, וזהו זה. כל מי שמנסה לבקש להתמודד על ראשותה (כמו למשל עפר שלח) די מסולק ממנה.
גם מבחינת הרכבת הרשימות של המפלגות לכנסת המצב דומה – בליכוד יש פריימאריס, אבל למי שהוא לא תומך ביבי קשה עד בלתי אפשרי להשתחל לרשימה ובמיוחד לא למקום ריאלי. באין עתיד לעומת זאת – לפיד הוא זה שקובע בעצמו את הרכב הרשימה לפי הגחמות שלו.
שתי הנקודות האחרונות מאוד מפריעות לי – כי לדעתי מדובר על התנהלות שאולי אפשר להבין אותה בשלביה הראשונים של המפלגה, כשיאיר לפיד לקח יוזמה והקים אותה כדי שהוא יוכל לרוץ לכנסת. אבל כיום המפלגה שמתיימרת לייצג גוש שלם של כמעט חצי מהעם פלוס מינוס, זה כבר מתחיל להרגיש קצת יותר מידי כמו דיקטטורה כפי שטוענים על ביבי…
מעבר לזה, שניהן מתבססות על קמפיין של שנאה כלפי הצד השני. זה לא שלצד השמאלי של המפה היתה חיבה גדולה ל״ביביסטים״ עוד לפני קמפיין הבחירות ב 2019 של לפיד וגנץ, אבל קמפיין ה״רק לא ביבי״ רק הגביר את המתחים עוד יותר, וגרר מתחים מיותרים.
ויש את עניין האגו. לפיד ממש ממש ממש מנסה להצטייר כאדם צנוע – אפילו כשהוא וגנץ התאחדו בכמה סבבי בחירות, לפיד היה מוכן לוותר על ראשות הממשלה רק כדי לאפשר למפלגה לנצח.
אבל בסופו של דבר מתגלה האגו. כמו למשל בדרישה שמפלגת העבודה ומר״צ יתאחדו ויפסידו בוחרים ומנדטים, רק כדי שהוא עצמו יוכל לנסות לסחוט עוד כמה בוחרים ממחנה השמאל בלי ששתי המפלגות ירדו מתחת לאחוז החסימה וימנעו ממנו להבחר לראשות הממשלה. או למשל בעובדה שהוא ובני גנץ לא עובדים יחד, אלא אחד נגד השני, ושניהם רצו כמועמדים לראש הממשלה במפלגות נפרדות ולא במפלגה אחת – ואפילו לא חתמו על הסכמי עודפים כדי לנסות לזכות בכמה שיותר מנדטים משותפים לטובת הגוש.
וכמובן העובדה שקל לו להאשים את העבודה ומר״צ בתבוסה של הגוש בבחירות – למרות שכמו שכתבתי למעלה, אפילו אם מר״צ היו עוברים את אחוז החסימה, לפיד עדיין היה מפסיד. הוא לא לוקח אחריות על הטעויות שלו ונותן למירב מיכאלי לספוג את כל הביקורת רק כדי לצאת טוב מהסיטואציה.
אבל אנשים עדיין מתחילים להבין שאי לקיחת האחריות הזו היא סימן לא טוב, ורבים מהמחנה של השמאל המתון והמרכז רוצים מישהו אחר שייצג אותם, ויתנהל בצורה אחרת, ושייצג את הערכים שלהם ולא רק ״רק לא ביבי״.
אני מניחה שהעובדה שמר״צ לא עברה את וז החסימה והעבודה עברה אותו בקושי תגרום להתארנות מחדש של מחנה השמאל, מה שגם יכול לשנות את הדינמיקה בין המפלגות, בין אם מפלגות השמאל יעלמו, או שהן יתאחדו תחת מנהיג ראוי שימשוך שוב בוחרים – מה שכמובן ישפיע על שאר המחנה.
בשלב זה צריך לחכות ולראות מה הלאה: מתי ואיך תקום הממשלה, מה היא תעשה – ועד מתי היא תשרוד.
לסרט על דיוויד סמית׳ יש חלק שני – שבתחילתו מופיע דיוויד ה״רזה״, אבל די ברור שהוא עלה במשקל מאז צילומי הפרק הראשון: הפנים שלו למשל הרבה יותר שמנמנים ממה שהם היו בסוף הפרק הראשון. נראה שהפרק צולם אחרי שהפרק הראשון של הסרט כבר שודר ברחבי ארה״ב, כי כריס ודיוויד כצוות עוברים בתחילת הפרק על הודעות שהם קיבלו כתגובה לסרט.
רבים מהכותבים הגיעו למצבים קיצוניים כמו דיוויד עצמו, ולכן הם מבקשים עזרה ספציפית מדיוויד וכריס מכיוון שהם כצוות אמורים להבין את הקשיים במצב הזה. אפשר לראות את זה בשיחה של דיוויד עם אחותו – ובכך שגם היא מציגה מצב שבו בגלל תקרית מצערת (פרידה מבן זוג) היא התחילה להתבודד בחדר שלה ולאכול יותר מידי – והשמינה מאוד. הסיפור הזה מאוד דומה לסיפור ההשמנה של דיוויד שלפיו מצב רגשי קשה (שלרוב מגיע מאירוע ספציפי מאוד בעבר) הוא הבעיה שגורמת להשמנה, וכשפותרים את המצב הרגשי הקשה הזה – מתחילה ההרזיה.
דיוויד עדיין מחפש זוגיות (למרות שהוא איבד את הבתולים שלו בשלב מסוים לידידה שלו), אבל במקביל שואף להיות השראה לאחרים כדי לרזות – החל מאחותו שגם היא שמנה (למרות שהיא לא הגיעה למשקלים גבוהים כמוהו), וכלה בהדרכה הוא וכריס מעבירים בגן ילדים שבה הם מספרים על ההשמנה שלו וכנראה מנסים ללמד את הילדים כבר מגיל צעיר על אורח חיים בריא.
דיוויד מנסה לקבל הדרכה לגבי איך להתחיל עם נשים, אבל נראה שמשהו לא מסתדר לו ודווקא המצבים שאליהם הוא נכנס כחלק מההדרכה הזו גורמים לו לסטרס במקום לאפשר לו להגיע למצבים שבהם הוא יכול לפגוש נשים בצורה שיותר נינוחה ויותר טבעית לו. למשל כחלק מהניסיונות של דיוויד לפגוש נשים – הוא הולך לאירוע שבו גברים יחסית צעירים פוגשים נשים מבוגרות משמעותית. גם באירוע הזה קשה לו ליצור קשר עם הנשים, למרות שנראה שהוא מוצא חן בעיני המשתתפות שם. אבל דווקא תשומת הלב הזו גורמת לו להתקף חרדה במקום להעלות לו את הבטחון העצמי שלו. בהמשך הוא עובר גם שיעור סלסה כדי ״ללמןד להרגיש נוח בגוף שלו״ – אבל גם זה לא עובד.
נראה שהבעיה שלו היא לשוחח עם נשים, אבל הוא לא ממש מצליח להבין איך לעשות את זה. לאורך הפרק הוא שואל כמה נשים לגבי איך לשוחח עם נשים – אבל בעצם אין פה התייחסות לעובדה שכל אישה היא עולם בפני עצמה ואולי מעוניינת בדברים אחרים או בצורת תקשורת שונה.
בין שני הפרקים של הסדרה, דיוויד עבר ניתוח פלסטי אחרון כדי להסיר עודפים אחרונים של עור כדי לעזור לו להעלות את הבטחון העצמי שלו – אבל זה לא קרה, ודיוויד פנה שוב לאוכל כדי להתמודד עם הלחץ ועלה בערך 13.5 ק״ג בחודשיים בגלל אכילה מוגזמת. מעבר לזה, הוא התחיל לנתק קשרים חברתיים ומשפחתיים ולפספס אימונים, ובמקביל להסתיר את האכילה שלו מהסביבה.
נראה שהמקור העיקרי ללחץ שלו נבע מהניסיונות שלו למצוא בת זוג ומסצנת הדייטים שאליה הוא הצטרף עוד בפרק הקודם. במובן מסוים היה פער בין איך שדיוויד נתפס על ידי הנשים כגבר נאה, לאיך הוא תפס את עצמו כגבר חסר ניסיון ועדיין כ״לוזר״ שמן במשקל 300 ק״ג. ייתכן שחלק מהבעיה נובע מכך שדיוויד הוא ביישן ומתקשה להתגבר על זה מול נשים כדי ליצור שיחה זורמת – והוא מאוד מודע לכך שיש לו בעיה שגורמת לנשים לא להתחבר איתו לאורך זמן.
אבל אפילו כריס המאמן והחבר הטוב שלו לא תפס עד כמה דיוויד היה במצוקה בגלל המצב הזה ולכן התקשה לעזור לו. ייתכן שחלק מהבעיה נובע מכך שכריס כבר לא גר עם דיוויד כפי שתואר בפרק הראשון של הסרט אלא עבר לגור עם בת הזוג החדשה שלו (שהפכה להיות אישתו) ולכן הקשר שלהם כבר לא קרוב ולכריס קשה יותר לעזור לדיוויד מבחינה אישית ורגשית. כריס לוקח אותו לשיחה אישית על הנושא, ובשלב מסוים לוקח אותו לכל מיני פעילויות שדיוויד לא יכול היה לעשות כאדם שמן שלא קשורות לפלירטוט עם נשים (כמו למשל לרכבת הרים או לטיפול בספא) כדי לעזור לו לראות את היתרונות שבגזרה הרזה יותר שלו וכדי לתת לו מוטיבציה לחזור למסגרת.
כנראה שבגלל חוסר מודעות של הסביבה לגבי חומרת הקשיים של דיוויד – אין ניסיון להפנות אותו לטיפול פסיכולוגי שיעזור לו עם השינוי שהוא עבר, או אולי להתאים את המפגשים שלו עם נשים לסיטואציות שבהן הוא ירגיש יותר בנוח. נראה שכל הזמן מנסים לגרום לו לפגוש נשים במצבים שהם מאוד מאולצים שבהם קשה לו ליצור קשר בגלל המצב הלא טבעי עבורו, ובהם הוא אמור להכיר רק נשים ״נורמטיביות״ שתמיד היו רזות ומטופחות ומאוד חברותיות ולכן הן משמעותית יותר מנוסות מדיוויד – ומצד שני לא בהכרח מודעות או רגישות לשינוי שהוא עבר, גם אם הן מודעות לכך שהוא היה שמן מאוד בעברו. ייתכן שבמצבים שבהם הנשים שהוא היה נפגש איתן היו פחות ״מושלמות״ היה לו קל יותר לשוחח איתן כי הן היו פחות מפחידות ואולי אפילו היה לו קל משמעותית לשוחח איתן לגבי ההשמנה הקודמת שלו ואז ההרזיה, וזה היה הופך את הקשר להרבה פחות מלחיץ והרבה יותר טבעי.
בסופו של דבר דיוויד מזמין לדייט מישהי שהוא פגש באופן ״טבעי״ – המטפלת בספא שממנה הוא קיבל טיפול, והם הכירו בלי בכלל בכוונה להכיר למטרות זוגיות, ונראה היה שיש ביניהם תקשורת טובה ובדייט הראשון שלהם נראה היה שיש להם הרבה במשותף. אבל לדיויד היה הכי חשוב לדעת שהיא מודעת להרזיה שלו ולא נרתעת מהגוף שלו – משהו שהוא לא קיבל באף אחד מהמפגשים האחרים במהלך שני הפרקים של הסרט עליו.
במקביל דיוויד וכריס מנסים לעזור לגבר שמן מאוד בשם ג׳ף ששמע על הסיפור של דיוויד ורוצה להרזות בצורה דומה. גם פה הסרט מנסה להציג מצב שבו משבר כזה או אחר גרם לג׳ף להשמין, ומצבו התדרדר במשך הזמן. ג׳ף נראה פעיל הרבה יותר ממה שדיוויד היה בשיא משקלו, אבל גם הוא ״בטוח״ שתוך שנתיים שלוש הוא הולך למות. גם הרגלי האכילה שלו כביכול דומים לאלו של דיוויד: הרבה מאוד ג׳אנק פוד, הרעבה בתחילת היום, ןאז זלילה מאוד גדולה לקראת הלילה.
חשוב להגיד שבמובן מסוים יש הגיון במה שכריס עשה עם דיוויד ומנסה לעשות עם ג׳ף: לשניהם לפני ההרזיה (ולרבים אחרים) אין באמת את הידע לגבי מה זה בדיוק אורח חיים בריא ואיך לנהל אותו, ורבים רואים ב״אורח חיים בריא״ מעין הקצנה שבה צריך להתעמל עד כדי סבל נוראי ובמקביל להיות כל הזמן רעבים ולאכול לכל היותר רק קצת חסה בלי רוטב. ולכן זה טוב שכריס בונה להם תוכנית אכילה שהיא בריאה אבל בעצם לא מוקצנת, ותוכנית אימונים נסבלת שדורשת מאמץ אבל לא סבל.
הבעיה פה היא שלא כל אדם שמן אוכל כך – ויש הרבה יותר גורמים להשמנה מאשר משבר חד פעמי שמביא ל״זלילה גדולה״ שרק צריך לפתור את השורש שלה כדי להוביל להרזיה. אין באף אחד מהפרקים התייחסות לכך שלא כל אדם שמן מרעיב את עצמו במהלך היום ואז זולל המון קלוריות בערב (ויש כאלו שפשוט זוללים כל היום למשל), או לעובדה שהרבה אנשים שמנים אוהבים אוכל משמין פשוט כי הוא טעים, ואין בהכרח אוכל לא משמין שגורם להם את אותה מידת סיפוק. ואלו נקודות שדורשות התייחסות, כי במקרי הרזיה רבים – זה הגורם להפסקת התהליך או אפילו השמנה מחדש אחרי תקופה לא ארוכה במיוחד.
זה בולט במיוחד בעבודה שלהם עם ג׳ף, שמראים איך הוא רזה 23 ליברות (10.5 ק״ג) בשבוע הראשון שלו בתוכנית שלהם כמשהו מייצג לכמה קל להרזות, בלי להתייחס לעובדה שההרזיה הופכת להיות הרבה יותר קשה ואיטית בהמשך.
עוד טעום שהם עושים קורית כשהם מנסים ללמד ילדים על אורח חיים בריא, ומנסים ללמד את הילדים ש״ספורט זה כיף״. הכוונה טובה, אבל לא פעם הילדים השמנים פחות טובים בספורט ולכן ביצוע ספורט בצורה קבוצתית יכולה לגרום להם יותר בושה ותסכול מאשר לעודד אותם להתעמל.
הסרט מנסה לתת לסיפור של דיוויד סוף טוב. הוא מנסה להיות אופטימי לגבי הניסיונות שלו למצוא זוגיות ולבנות משפחה. אבל העיקר הוא שהוא עצמו התחיל לרזות שוב וירד 9 ק״ג מתוך 14 הק״ג שהוא השמין שוב – ונראה שהעזרה לאחרים אמורה לפחות מסחינת כריס לתת לו מוטיבציה לשמור על המשקל, במיוחד כשג׳ף רזה 4.5 ק״ג נוספית, ואחותו של דיוויד רזתה 18 ק״ג בעזרתו.
אבל לאורך זמן הסיפור של דיוויד לא הסתיים בצורה טובה. שלוש או ארבע שנים אחרי שהסרטים עליו שודרו – דיוויד התחיל לכתוב מחדש ברשתות החברתיות השונות כדי לספר שהוא העלה בחזרה את רוב המשקל שלו. הסיבה לכך לא היתה מפתיעה: הלחץ של לחיות כאדם רזה ו״נורמטיבי״ היה גדול יותר ממה שהוא היה מסוגל להתמודד איתו. בהתחלה דיוויד ניסה להתמודד עם המצב בעזרת אלכוהול ובעיקר סמים, אבל בסופו של דבר חזר לאכול בצורה לא בריאה. הקשר שלו עם כריס התרחק בצורה מאוד משמעותית – כנראה כשילוב של הבושה של דיוויד בגלל מצבו, ובגלל שכריס התחיל לבנות לעצמו חיים שבהם לדיוויד היה פחות מקום – החל מבניית משפחה וכלה בקריירה כמאמן כושר שעוזר לאנשים שמנים אחרים לרזות, בין השאר בעזרת תוכנית טלוויזיה שהוא קיבל.
דיוויד כתב על מצבו כדי לקבל עזרה מהמעריצים שעדיין נותרו לו – הוא היה מעוניין בתמיכה רגשית, אבל גם ניסה ליזום לא פעם פעילויות ספורט משותפות לו ולאנשים שהתגוררו בסביבה הקרובה שלו כחלק ממסגרת שתעזור לו לרזות. במקביל מסתבר שהוא התחתן עם אחת הנשים שהוא פגש כגבר רזה במסגרת הניסיונות שלו לצאת עם נשים – והיא ממש ניסתה לעזור לו לרזות ולא פעם היתה זו שיזמה פוסטים בעמוד הפייסבוק שלו כדי לעודד אותו או לשמור על הקשרים שלו עם אנשים.
ואז הוא נעלם לתקופה מאוד ארוכה. ארי שהוא חזר, הוא סיפר שהוא ואישתו התגרשו ולכן הוא חזר להרגלי האכילה הקודמים שלו והעלה שוב בצורה רצינית במשקל. הוא ניסה שוב לרזות, אבל בשנים שלאחר מכן התבנית שבה הוא כתב כשדברים הלכו טוב אבל נעלם לתקופה ארוכה רק כדי לחזור לעמודים שלו באתרים החברתיים שלו שמן יותר חזרה על עצמה שוב ושוב ושוב, ורבים מהאנשים שהעריצו אותו בהתחלה התחילו להגיד שהוא רק מחפש תשומת לב כאדם מסכן ולא באמת רוצה לרזות.
בתחילת שנת 2020 דיוויד ואחותו שנשארה שמנה הופיעו בתוכנית של הפסיכולוג הטלוויזיוני ד״ר פיל, שמיד אמר שדיוויד זקוק לטיפול פסיכולוגי צמוד, וגם דאג לו לעזרה בתחום התזונה ןהכושר. הבעיה היא שההשמנה החריפה כבר התחילה לתת את אותותיה בדיוויד, והוא בילה את רוב השנתיים וחצי האחרונות (הפוסט נכתב לקראת סוף 2022) בבתי חולים כולל כמה פעמים שבהם הוא איבד את ההכרה לתקופה מסויימת. אור לכתיבת הפוסט מצבו של דיוויד השתפר מספיק כדי שהוא יוכל לעבור ניתוח לטיפול בפצע לחץ במצב קשה שנוצר אצלו בישבן, אבל נראה שהוא לא ייצא מבית החולים בזמן הקרוב, ומצבו הנפשי קשה.
גני יו Yu Gardens הם גנים סיניים טיפוסיים בשנחאי שצמודים לצ׳יינה טאון. הם הוקמו לפני יותר מ 400 שנים על ידי קצין בשלטון הסיני עבור ההורים שלו. הגן עבר הרבה ידיים ותקופות ארוכות שבהן הוא נהרס במלחמות ולא טופח – עד שהוא הפך לאתר תיירותי באמצע המאה העשרים.
אני כותבת את הפוסט הזה כתגובה לפוסט הבא בבלוג של ״עדי בעולם״. מישהי שם הזכירה את העובדה שכיום בישראל ״להיות שמאלני״ זה להיות הזוי, שנוא, ולהחשב בתור מישהו שמנותק מהמציאות.
היתה לי עד לא מזמן חברה ימנית. הקשר בינינו התנתק בגלל שהביביזם שלה כבר הפך להיות מוגזם, אבל לפני שהביביזם השתלט לה על הדעות, היו לנו כמה שיחות מאוד מעניינות לגבי פוליטיקה, כי הדעות הימניות שלה נבעו ממחשבה ותפיסת מציאות מסויימת ולא מזה ש״אבא שלי תמיד בחר בליכוד ולכן גם אני תמיד אבחר בליכוד״.
והיא לא פעם אמרה לי משפט שנשמע מאוד נכון: פעם השמאל בישראל היה הרבה פחות קיצוני.
ואולי בעצם אפשר לנסח את זה קצת אחרת: בעבר השמאל (המתון לפחות, שהיה רוב השמאל) ראה בעימות שלנו עם הפלסטינים בתור סכסוך, ולעומת זאת כיום השמאל רואה בעימות שלנו עם הפלסטינים בתור כיבוש. אפילו האבירים הגדולים של השלום של השמאל בעבר, רבין ופרס, זוכי פרס הנובל לשלום – ראו בעימות סכסוך שצריך ליישב (גם במחיר של ויתור על שטחים) ולא כיבוש, כשההתייחסות ל״כיבוש״ היה נחלתם של השמאל הקיצוני.
אבל איכשהו עם השנים – ה״כיבוש״ הפך להיות הבון טון של מי שרואה את עצמו כשמאל, ובעצם שם את הסבל של הפלסטינים תחת השלטון הישראלי הופך למרכז הבעיה, והפתרון פשוט: פינוי של השטחים שנחשבים ל״כבושים״ יביא שלום באופן מהיר מאוד (אם לא מיידי).
אבל רוב הציבור בישראל לא מתחבר למסר הזה. רוב הציבור, אפילו זה שהיה תומך בפתרון שתי המדינות לשני עמים אם זה היה מבטיח לו שלום והפסקת הטרור (או לפחות הרבה הרבה פחות טרור) רואה שגם לצד הפלסטיני יש אחריות למצב ולאלימות ולא רק לישראל.
וחשוב לי להגיד שלמרות שכמובן קיימים קיצונים – רוב הישראלים לא ששים בנוכחות הצבאית שלנו בגדה המערבית או במעורבות הצבאית שעדיין יש לנו בעזה. לא מזמן יצא לי לשוחח עם מישהו שמזדהה פוליטית עם הליכוד (לא חובב ביבי), ויצא לנו לשוחח על השירות הצבאי שלו בשטחים, והוא עצמו אמר שכיום בגיל שלושים פלוס הוא מסתכל על הפעולות שלו כחייל ומבין שהן היו בעייתיות – בעיקר בגלל שהוא היה א מאוד צעיר, אבל גם בגלל המצב המורכב של הסכסוך.
רוב הישראלים לא היו רוצים שהאוכלוסיה בעזה תפגע בכל מבצע שלנו שם – ובכלל היו מעדיפים לוותר על המבצעים האלו, אבל מרגישים שאין להם ברירה מול הטילים. וכך גם לגבי ההבנה כמה גדר ההפרדה פוגעת בפלסטינים – אבל מרגישים שאין להם ברירה מול הפיגועים שפחתו משמעותית מרגע שהגדר הוקמה. כנ״ל לגבי הנוכחות הצבאית שלנו בגדה, או כל אישיו אחר שמעלה השמאל.
הבעיה עם היחס למצב כאל ״כיבוש״ הוא שיש פה בחירה מודעת להתעלם מהפגיעה בצד הישראלי. במקרה הטוב מדובר על התעלמות ממנה ולכל היותר למלמל כמה מילים נגד טילים ופיגועים במקרה הטוב – אבל במקרה הפחות טוב כבר קראתי פוסטים בפייסבוק שהצדיקו פיגועי דקירה או ירי נגד חיילים כי זה מתקבל על הדעת במצבי מלחמה.
ואני רוצה לדבר לרגע על ״השטחים הכבושים״. כביכול ההגדרה פשוטה – אותם שטחים שנכבשו על ידי ישראל ממצרים (רצועת עזה) וירדן (הגדה המערבית) במלחמת ששת הימים אי שם ב 1967, שהם באופן עקרוני השטחים שמיועדים להיות המדינה הפלסטינית העתידית במקרה שנגיע להסכם שלום.
אבל המציאות בשטחים האלו היא מאוד מורכבת – קודם כל, כי הבעיות בהם התחילו הרבה לפני שישראל כבשה אותם ביוני 1967. גם תחת המצרים והירדנים מצבם של הפלסטינים לא היה טוב (גם אם לא נכנס לשאלה מדוע שתי מדינות ערביות לא יכלו להקים בשטחים האלו מדינה פלסטינית בתקופה שבה הם היו תחת שליטתן). אפשר גם להגיד שהבעיות של האוכלוסיה הערבית בשטחי ישראל התחילו ברגע שפורסמה תוכנית החלוקה של האו״ם ב 1947 – כשבמקביל ללחימה שפרצה החל מהצהרת האו״ם ביוזמת האוכלוסיה הערבית, גם מדינת ישראל הצעירה לא ממש יישמה מדיניות מסודרת והוגנת כלפי הערבים למרות הרבה הצהרות יפות בנושא שיוויון זכויות, ובהחלט רבים מהם גורשו מבתיהם (למרות שיש טענה שרבים מהם נמלטו מאיזורי הלחימה כדי להגן על עצמם בהנחה שצבאות מדינות ערב ינצחו את ישראל והם יוכלו לשוב אחרי המלחמה בבטחה לבתיהם).
ואולי במובן מסוים אפשר לקחת את הטיעון של הגדרת ״השטחים הכבושים״ בעצם לכל האיזורים בארץ שבהם התגוררו ערבים לפנח מלחמת השחרור, כלומר שבעצם כל המדינה שלהם. זה כמובן מוביל לטיעון שלמדינה היהודית בשטחי ארץ ישראל אין זכות קיום לגיטימית – משהו שנראה שיש עדיין פלסטינים שמאמינים בו, גם אם הם מנסחים את הרצון הזה בתור רצון ל״מדינת כל אזרחיה״ שתכלול גם את האוכלוסיה היהודית (משהו שרבים לא ממש מאמינים שיקרה, לפחות לא בצורה שבטוחה ליהודים).
במובן מסוים המצב הספציפי הזה של מלחמת העצמאות מייצג את המורכבות של הסכסוך, שבו לשני הצדדים יש נקודות שבהן הם צודקים, ואחרות שבהן הצד הוא הבעיה שהוא צריך לפתור. ואני חושבת שזו הבעיה של השמאל – העובדה שבעצם הוא לא מתייחס לעובדה שגם לפלסטינים יש צורך להתבגר ולהתגבר על העובדה שהיהודים פה כדי להשאר…
אבל יש לשמאל עוד בעיה שלא קשורה ספציפית לשמאל, או לפחות לא בגלל משהו שהשמאל עצמו עשה.
בכל התחיל עם העובדה שביבי מאשים את ה״שמאל״ ברדיפה אחריו בכל מה שקשור למשפטי השחיתות שלו. האם האמירה הזו אמיתית או לא אני משאירה לקוראים להחליט לגביה (ורק מזכירה שגם אחרי אולמרט שהיה מתחרה פוליטי של ביבי גם רדפו עם תיקי השחיתות שלו, וגם הוא טען שלא היה כלום עד שהעוזרת שלו לשעבר העידה נגדו).
אבל כן במובן מסוים נוצרה אווירה של ״אנטי שמאל״ שלתוכה החליט לקפוץ מי שכיום מכונה ״מנהיג גוש השמאל והמרכז״ יאיר לפיד.ֿיאיר לפיד החליט אי שם לקראת בחירות 2013 שהוא רוצה להיות ראש הממשלה הבא, והקים מפלגה שהוא עומד בראשה, והוא זה שקובע את הרכב הרשימה באופן אישי.
מבחינתו היה קהל שלם שהוא יכול היה לגייס כתומכים למפלגה שלו. לאורך השנים היו הרבה מאוד מפלגות שהציגו את עצמן כ״מפלגות מרכז״ בידיעה שההבדלים בדעות בין השמאל המתון לימין המתון הן מזעריות, ובהחלט אפשר להקים מפלגה שתצליח למשוך בוחרים משני המחנות כדי לתמוך במפלגה. האחרונה והגדולה מביניהן (עד שיאיר לפיד החליט לתפוס את התווית) היתה מפלגת ״קדימה״ שהוקמה מאנשים שפרשו גם מהליכוד וגם מהעבודה – והצליחה בקלות להפוך למפלגה הגדולה ביותר, ולהקים כמה ממשלות בראשותה.
יאיר לפיד החליט לתפוס את מקומה בתור מפלגת המרכז החדשה – אבל שם את עיניו על מאגר בוחרים שנראה לו מאוד מפתה: השמאל בגדול, ומפלגת העבודה בפרט. זה לא ממש עבד לו, למרות שהוא מאוד ניסה להציג את עצמו לא פעם כתחליף שלהם ולא פעם ניסה להציג את עצמו כראש האופוזיציה במקום.
אבל הוא לא התחיל את דרכו באופוזיציה: בעקבות הבחירות הראשונות שלו ביואר 2013 הוא וחברו נפתלי בנט הצליחו לגרום לביבי לקחת אותם בתור צוות במקום את המפלגות החרדיות כדי לבנות ממשלה – הישג שהוא מאוד התגאה בו בזמנו. אבל הוא לא הצליח לשחזר את ההצלחה – עד בחירות 2019 שבהן הוא התחבר עם בני גנץ להקמת מפלגה משותפת שבה שניהם היו אמורים לחלוק את תפקיד ראש הממשלה בין שניהם אם הם ינצחו.
ולפי הסקרים האפשרות שלהם לנצח בבחירות נראתה אפשרית, אבל כדי לקבל לגיטימציה לכך הם הרגישו שהם צריכים להפוך למפלגה הגדולה – והחליטו ״לשאוב״ קולות מהמקור הטוב ביותר: השמאל.
הם לא היו היחידים ש״שתו״ קולות, וזה קרה גם בימין (כשהליכוד ניסה לגייס קולות על חשבון המפלגות הקטנות בגוש הימין), אבל בעצם בשלב מסוים זה הפך לסיכון – מהסיבה הפשוטה שעדיין נשארו מספיק בוחרים למפלגת העבודה ולמפלגת מר״צ כדי שהם יהוו כמה מנדטים – אבל המספר היה מספיק נמוך כדי לסכן את שתי המפלגות באי מעבר את אחוז החסימה, מה שהיה מסכן את האפשרות של המפלגה של גנץ ולפיד להקים ממשלה.
ואם אתם חושבים שזה לא משמעותי – אז ביבי כנראה פספס את האפשרות להקים ממשלה כבר בבחירות אפריל 2019 כי הוא גרם למפלגת ״ימינה״ לא לעבור את אחוז החסימה בסכום מאוד קטן של קולות.
בסופו של דבר, אחרי הסבב השלישי של הבחירות, בני גנץ חליט מסיבות כאלו ואחרות לפנות לממשלת אחדות עם ביבי – מה שהשאיר ללפיד את ראשות הגוש. אבל למרות כל זה, לפיד לא הצליח להפוך למפלגה גדולה משמעותית, אפילו לא במספרים שמפלגת העבודה היתה בהם לפני שהוא וגנץ החליפו אותה.
הסיבות לכך שונות ומגוונות – בין השאר גכי בני גנץ נשאר בתמונת המפלגות עם מפלגה קטנה משלו, וגם גדעון סער בנה מפלגה קטנה משלו, ושתיהן שואבות קולות שיכולים היו ללכת למפלגה של לפיד. אבל כנראה משיקולים של בניית קואליציה עתידית עם סער וגנץ – הוא מעדיף לא לתקוף את המפלגות שלהם, אבל כן מתעקש עדיין ״להעלים״ את מפלגות השמאל מתוך מחשבה שה״שמאל״ כבר לא רלוונטי, וקשה לו להבין למה אנשים עדיין מתעקשים לבחור בהן.
לכן הוא לא פעם מצטרף לתקיפות עליהן ועל הניתוק של ה״שמאל״ כביכול מתוך רצון להיות היורש שלהן, אבל בלי להחשב לשמאלן כי זה לא משתלם לו.
אבל יש סיבה מאוד טובה לזה: מר״צ ומפלגת העבודה שתיהן מייצגות אידאולוגיה, כששתיהן מאוד שונות אחת מהשניה בהרבה נקודות (כמו למשל ההתייחסות לעימות ככיבוש מול התייחסות אליו בתור סכסוך).
אבל המפלגה של יאיר לפיד לא ממש מייצגת אידאולוגיה משמעותית – חוץ מהרצון שלו להפוך לראש ממשלה, וניסיונות ״להתנחמד״ לבוחרים אפשריים. לליאור שליין יש אוסף של סרטונים על יאיר לפיד שבהם הוא מנסה להסביר על המסרים המבלבלים של יאיר לפיד – למשל העובדה שאין לו ניסיון רלוונטי להפוך להיות ראש ממשלה, או העובדה שדעתו על האם אדם ללא תואר בכלכלה יכול או לא יכול להיות שר האוצר תלויה באינטרסים שלו באותו רגע, גם אם היא סותרת את דעתו מראיונות קודמים. וזה גם לגבי תהליך השלום, או השחיתות, או האם קיימת הדתה בבתי ספר, ובעצם בכל דעה נוספת.
העיקר שהוא יהיה ראש הממשלה.
אבל בעצם זה לא אחד הטיעונים שיש למחנה ״רק לא ביבי״ שהוא עומד בראשו שיש להם נגד ביבי?
אבל הדימיון שלהם לא מסתיים רק ברצון הנואש להיות ראש ממשלה בכל מחיר. שניהם עומדים בראש מפלגה שלא יכולה לבחור אדם אחר לבחור בראשה מרוב שהם מבוססים בה. שניהם גם מנהלים קמפיין שמתבסס על זהות ראש הממשלה – ועל שנאה לצד הפוליטי השני שמנסה לסקל את הרצון הזה. אין אידאולוגיה משמעותית אלא רק סיסמאות שטחיות ולא פרקטיות כדי למשוך בוחרים בלי להתכוון לממש אף הבטחה, חוץ מזו שהם הצליחו ״לנצח״ את הצד השני. וכן, לליאור שליין יש מה להגיד על זה.
ההבדל היחידי ביניהם הוא שבליכוד יש פריימאריז שבהם נבחרים חברי המפלגה. קשה להכחיש שכנראה יש לביבי השפעה בבחירות האלו – אבל לא לחלוטין, ולאנשים עם השפעה יש אפשרות להבחר למקומות גבוהים ומשמעותיים גם אם הם לא בדיוק החנפנים הכי גדולים כלפי ביבי.
אבל במפלגה של יאיר לפיד אין פריימריז. הוא זה שקובע מי יהיה ובאיזה עמדה במפלגה.
כלומר הליכוד בראשות ביבי היא מפלגה יותר דמוקאטית מזו של יאיר לפיד.
אבל אולי בסופו של דבר, גם אם אנחנו לא מעוניינים בביבי – מגיע לנו משהו הרבה יותר טוב מחיקוי חיוור שלו שההבדל היחידי ביניהם הוא העובדה שיאיר לפיד לא מושחט (ויש מי שיוסיפו את המילה ״עדיין״). מגיע לנו לתקן את הנזק בביבי בכך שבבחירות לא נתמקד רק ב״רק ביבי!!״ או ״רק לא ביבי!!״ או בסיסמאות ריקות ולא נכונות על ״הורדת יוקר המחיה״. מגיע לנו לבחור במפלגות עם אידאולוגיה שיתנו לנו פתרונות לבעיות שלנו בחיים מעבר לביבי.
בתור סטודנטית, גרתי רחוק מהבית של ההורים, ומכיוון שהמצב הכלכלי בבית היה טוב לא הייתי זכאית למעונות ולכן שכרתי דירה.
המעבר הראשוני לא היה קשה במיוחד – לקחתי איתי כמה בגדים, מצעים, וכמה ספרים מהבית. אבל במהלך השנה קניתי והצטברו לי לא מעט חפצים, כך שהייתי צריכה להשקיע זמן מסוים בלארוז, ולא ממש הספקתי.
זה בעצם היה טקס שחזר על עצמו כל סוף שנה: לא הייתי מספיקה לארוז אז כשההורים שלי היו מגיעים כדי לארוז לי לעבור הם היו עוזרים לי לסיים את האריזה, מעירים פה ושם על למה קניתי כל כך הרבה דברים, ואז היו עוזרים לי להעביר את הדברים לדירה הבאה.
החריגה היחידה היתה דווקא הדירה האחרונה שלי כסטודנטית, שבה הספקתי לארוז את הכל בזמן. אבל עדיין היו לי סידורים לעשות עם ההורים: הדירה כללה ריהוט בסיסי כמו למשל מיטות, אבל המיטה שלי לפחות (אבל לדעתי לא רק) היתה בעצם מזרן זול על בסיס מתכת זול כשמתחת למזרון היו קורות עץ דקות ולא חזקות במיוחד – שפעמים ספורות במהלך השנה נשברו. אז בבוקר האחרון שלי בדירה אני ואבא הלכנו לקנות קרש או שניים לחלפה במיטה, ובדרך הבאנו ארוחת צהרים ממקדונלדס.
אחרי האוניברסיטה גרתי תקופה קצרה עם ההורים, ואז עברתי לדירה משלי עם חברה לשנה – ואחרי השנה הזו עברתי לארה״ב. האריזה לקראת ארה״ב היתה מורכבת כי היו דברים שרציתי לקחת איתי ואחרים שרציתי להשאיר בארץ. החברה שדרכה עשיתי רילוקיישן שילמה על העברת חפצים מסוימים, אז הם התעקשו שידיע מישהו מטעמם לארוז את החפצים שלי מטעמי ביטוח, והייתי צריכה לתאם מעביר שיגיע אחרי האוריזם של החברה כדי שיעביר את שאר החפצים לבית של ההורים שלי לאחסון עד שאחזור.
בין לבין אבא שלי השתלט על שולחן המחשב שהעברתי, גם על המקום שנשאר בספריה שלי, ועדיין מקטר על זה שיש לי ספרים שם כי הוא רוצה עוד מקום למיליון ספרי שירה שהוא קונה או למגזינים מקצועיים עם מחקרים שהם פרסם על מחשוב בשנות השמונים…
עברתי לארה״ב עם מעט מאוד חפצים, אבל אחרי שלוש שנים החלטתי לעבור דירה – ואני חושבת שבהרבה מובנים זה היה המעבר הכי קשה שהיה לי. לא הספקתי לארוז ולנקות כמו שציפיתי, ואני חושבת שאת הארגזים האחרונים סגרתי מוקדם בבוקר של היום של המעבר עצמו. במקביל לזה, לא הצלחתי לנקות את הבית ובכל הבלגן הזה היה לי מאוד לא נעים מהמעבירים, והיה לי רושם שזה משהו שהפריע גם להם.
בסופו של דבר החלטתי להזמין צוות ניקוי לדירה, והם היו בה כשלא הייתי בבית. הרגשתי שיהיה לי כך יותר נוח ונעים, להן יהיה יותר קל כשאני לא מסתובבת להן בין הרגליים, והשארתי להן גם טיפ מאוד יפה.
ביום שבו הן היו אמורות לנקות קיבלתי שיחה מהמשרד של חברת הניקוי שהמתקשרת אמרה שהן ניקו הכל חוץ מאת השטיח מקיר לקיר כי הלכלוך שהצטבר מתחת לרהיטים היה כזה שהן פחדו שהוא יהרוס להן את את שואב האבק, אבל זה לא ממש משנה כי היו עליו כתם או שניים אז בטח ההנהלה של הדירות תחליף אותו.
מבחינה טכנית הן צדקו, אבל הפריע לי שהבחורה התקשרה אלי רק אחרי שהן עזבו את הדירה (יש לאמריקנים נטיה לפעמים לעשות קטעים כאלו, כנראה כדי להמנע מסצנות לא רגועות, אני לא יודעת עד כמה זה קורה באופן כללי או רק לזרים), הן לקחו את הטיפ המלא שהשארתי, וכמובן שהחברה חייבה אותי את הסכום המלא על הניקוי.
אבל המעבר עצמו היה לטובה, כי קצת פחות משנה אחר כך חזרתי ארצה, והמעבר הזה גרם לי לעשות סדר בהרבה מאוד דברים מה שהקל על האריזה, שגם הפעם נעשתה על ידי חברה מקצועית ולא על ידי.
המעבר הראשון בארץ היה קל כי חברת האריזה פשוט הביאה לי אחרי כמה שבועות בארץ את כל הארגזים שלי מארה״ב ואני רק הייתי צריכה לפרוק אותם בזמני החופשי.
גם מעברי הדירות הבאים בישראל היו לי קלים, אבל האחרון היה לפני עשר שנים כשעברתי לדירה משלי שממנה לא עברתי מאז.
אז נכון שלא הייתי צריכה לעבור דירה כבר הרבה זמן – אבל אולי זה לא בהכרח לטובה כי לפעמים הסידור לקראת האריזות נותן מסגרת טובה לסידור כללי של הבית. אני מניחה שאם אעבור עכשיו דירה האריזה תהיה ארוכה וקשה למדי…
אי שם בתחילת 2001 עברתי לרילוקיישן לארה״ב מטעם החברה שבה עבדתי אז. החוזה הראשוני שלי היה לשנתיים, והארכתי אותו פעמיים, בשנה לכל פעם – אבל לא השתלמתי את השנה האחרונה שלי שם.
האירוע שקטע את הרילוקיישן שלי שנה מוקדם מידי נשמע די בנאלי. עברתי לארה״ב כחלק של קבוצה מאוד גדולה של עובדים מהחברה שלי למשרדים של לקוח מאוד מסוים כדי לייצב את חבילת התוכנה שהחברה שלי מכרה לו – ובתחילת הדרך היינו באמת מאוד עסוקים בייצוב שלה, ואז בפיתוח כל מיני דברים חדשים עבור הלקוח. אבל בתקופה האחרונה שלי שם, כמות העבודה היתה נמוכה משמעותית, ולכן העומס היה קל יותר – והיה קל יותר מידי פעם לגלוש באינטרנט לגבי כל מיני דברים קטנים.
ממה שהבנתי מהסברים שניתנו לי, מסתבר שאחד העבודים של הלקוח שעבר מסיבה כזו או אחרת ליד העמדה שלי (כנראה לחדר הישיבות שהיה קרוב אל העמדה) שם לב לכך שלדעתו אני משתמשת הרבה באינטרנט והגיש עלי תלונה רשמית.
תלונה רשמית כזו היתה אמורה להגיע למנהל/ת מהחברה שלי – במקרה שלי המנהלת הבכירה של החברה שלי שניהלה את כל העובדים מטעם החברה. קולגה אמריקנית שהייתי בקשר יותר קרוב איתה סיפרה לי גם שלרוב בארה״ב התגובה לגלישה מוגזמת באינטרנט היא תלונה רשמית שמוספת לתיק האישי של העובד וכנראה משפיעה על היכולת שלו לקבל קידום, העלאות במשכורת ודברים דומים, אבל ככל עוד העובד לא חוזר לגלוש באופן מוגזם באינטרנט ואין נגדו תלונות אחרות – התלונה נמחקת מהתיק אחרי שנתיים או שלוש, שאחריהן העובד יכול לבקש קידום או העלאה בשכר או כל דבר אחר כרגיל.
אבל במקרה שלי, התלונה לא הועברה משום מה למנהלת שלי אלא למנהל אמריקני שהחליט לעקוב אחרי הרגלי הגלישה של כל העובדים של החברה שלי – מה שהוביל לחקירה של השימוש באינטרנט של כולם במשך כמה שבועות, ורק כשהגיעו לתוצאות של הבדיקה הזו, הן הועברו למנהלת שלנו.
התוצאות היו עגומות למדי עבור רוב העובדים בחברה שלי, למרות שאני כנראה הייתי אחד המשתמשים הבולטים. מנהלים מהחברה שלי התחילו לפעול כדי ״לכבות את השריפה״ – וכמה שבועות אחר כך הודיעו לי שאני נשלחת חזרה לישראל כמה שבועות לאחר מכן.
חשוב לציין כאן במאמר מוסגר שבערך חודשיים או שלושה לפני שהאירוע התגלה, אני ביקשתי לחזור לארץ, כי הרגשתי שמיציתי בכמה מובנים את העבודה בארה״ב מסיבות שאכתוב עליהן עוד מעט. אני לא יודעת אם הבקשה הזו מצידי הקלה על ההחלטה של המנהלים להחזיר אותי לארץ, אבל זה בהחלט הוצג לי כך.
אני מניחה שהיו גם השלכות לכל העובדים בחברה, כנראה מעבר לעובדה שכמובן כולם התבקשו להפסיק להשתמש באינטרנט בעבודה מלבד לצרכים מקצועיים שאי אפשר היה לבצע אחרת. אני יודעת שבמהלך השנתיים שלוש לאחר האירוע, כמות העובדים של החברה שנשארו לעבוד אצל הלקוח הלכה ופחתה – כשמיעוטם חזר לארץ, אחרים עברו לעבוד עבוד לקוחות אחרים, וחלקם מצטו עבודות בארה״ב במקומות אחרים. גם הבנתי שהיה לפחות מנהל אחד שהיה בשרשרת הניהול מעלי שמעמדו באתר מאוד התערער בעיקר בעקבות שינויי הנהלה שקרו בשנה אחרי העזיבה שלי, וממה שהבנתי אחרי תקופה מסוימת גם הוא עבר לאתר אחר.
כשאני כותבת ברשומה הזו, אני נזכרת שהיה באתר גם עובד אוסטראלי שעזב כמה שבועות לפני, כשמסיבת הפרידה ממנו קרתה בדיוק כשהייתי בטיול שתכננתי מראש אבל בדיעבד הפך לטיול פרידה מארה״ב. באותה תקופה לא חשבתי על זה (בעיקר כי הייתי עסוקה בתגובה שלי לעזיבה הפתאומית), אבל כיום כשאני נזכרת בעזיבה שלו אני שואלת את עצמי האם יכול להיות שגם היא היתה קשורה לשימוש יתר באינטרנט מצידו, ומן הסתם לא דיברו על כך בהקשר של שנינו מתוך דיסקרטיות.
שמונה עשרה שנים אחרי החזרה לארץ (חזרתי מארה״ב ב 29.10.04), קל לי להבין שהיו הרבה מאוד גורמים שהובילו למצב שבו לא רק ביליתי יותר מידי זמן בזמן העבודה באינטרנט, אלא בעיקר בגלל שהיה קל יחסית לוותר עלי.
בדיעבד אני חושבת שכשיצאתי לרילוקיישן בתחילת 2001 – יצאתי עם פחות מידי ניסיון מקצועי. אמנם הפרוייקט הקודם שעבדתי עליו בתפקיד לפני המעבר נחשב להצלחה בין השאר בזכותי – אבל עברתי לארה״ב עם קצת פחות משנה וחצי ניסיון בתפקיד הראשון שלי אחרי התואר. אין לי הוכחה מוצקה לזה, אבל אני חושבת שנוצר מצב שבו בתחילת השהות שלי בארה״ב קיבלתי משימה שנשמעה קלה אבל היתה מסובכת מידי מכדי שעאבוד עליה עצמאית בגלל חוסר הניסיון שלי – ואני חוששת שהמנהל הזמני שניהל אותנו באותה תקופה החליט שזה מעיד על חוסר יכולת שלי ולא על חוסר ניסיון, ודאג שהרושם הזה יעבור הלאה.
מעבר לרושם המקצועי שהשפיע עלי לטווח הארוך ברמת העבודה שקיבלתי, אחרי חודשיים שלושה זה הוביל למצב פוליטי רגיש. נוצר מצב שבו רצו לתת למתכנת הוותיק בצוות הזדמנות להתנסות בניהול שהוא מאוד רצה – ומכיוון שהמנהלים מעליו ראו בי מישהי חסרת יכולות, הם החליטו לנתב אותי להיות זו שעובדת על בעיות של הלקוח – ולתת לעובד הותיק לנהל אותי.
בואו ונגיד שהיו במצב הזה הרבה בעיות – החל מהעובדה שאני לא ממש הייתי מעוניינת לעסוק רק בבעיות של הלקוח (למרות שהבנתי שזה חלק חשוב בעבודה השותפת שלנו מול הלקוח), וניהול לא היה משהו שבא באופן טבעי לאותו עובד ותיק והוא מאוד התקשה בזה. והגבתי למצב הזה בצורה מאוד גרועה – בהרבה מאוד תלונות וחוסר סבלנות.
חשוב מאוד לזכור שבאותה תקופה לא יכולתי פשוט לעזוב לעבודה אחרת. הייתי חתומה על חוזה מול החברה שלי לרילוקיישן לבערך שנה וחצי נוספות, והיה לי קשה להתפטר – וזה מעבר לעובדה שנמצאנו אז ממש בשבועות או החודשים של תחילת המשבר הכלכלי של שנת 2001 שנמשך כמה שנים טובות אחר כך – מה שאומר שאם הייתי מתפטרת כנראה שלא הייתי מוצאת עבודה הרבה מאוד זמן.
כיום בתור מישהי מבוגרת (ואני גם מקווה בוגרת) הרבה יותר, ברור לי שהמנהלים שלי ציפו ממני (ובצדק) לשיתוף פעולה כי הנושא של התמיכה בלקוחות היה מאוד קריטי בתקופה הראשונית שלנו שם, ובנוסף היה להם חשוב לשמר את העובד הותיק בגלל הידע הקריטי שהיה לו ובגלל היכולות שלו שנדרשו לצוות. אני חושבת שכיום גם יש כלים שלא היו זמינים לי בעבר כדי להבין איך להתמודד עם המצב שנוצר הרבה יותר טוב – למשל אני כיום חברה בכמה קבוצות פייסבוק שקשורות להייטק (שתיים מתוכן ספציפיות לנשים) שיכולתי להתייעץ בהן בצורה דיסקרטית לגבי איך הכי נכון להתנהל במצב כזה. אבל אז לא היו לי את ההבנות והכלים האלו – והתוצאה היתה גרועה עבורי.
אני חושבת שבסופו של דבר, כל הסיבות האלו הובילו לעזיבה שלי: הרושם המקצועי והאישי הגרוע שיצרתי הוביל לכך שלא הצלחתי להרשים את המנהלים שלי מספיק כדי להפוך לעובדת שתורמת משמעותית מספיק כדי שהם ירצו שאשאר לאורך זמן ואפתח קריירה. ובגלל שהרושם כלפי היה נמוך משמעותית מהיכולות שיש לי, יכולתי לעבוד בצורה שהמנהלים שלי יהיו מרוצים ממנה ועדיין לבלות יותר מידי זמן באינטרנט בלי שאף אחד יחשוד שאני סובלת מאבטלה סמויה.
אלו היו גם הסיבות שכמה שבועות לפני שהסיפור התפוצץ ביקשתי לחזור לארץ. לא בהכרח רציתי לחזור לישראל, אבל הבנתי שאין לי עתיד ארוך טווח בתפקיד הנוכחי שלי, וחשבתי שמעבר חזרה לישראל ייתן לי להתפתח מקצועית – ואולי תהיה לי בעתיד אפשרות לעשות שוב רילוקיישן למקום אחר (משהו שהיה נשמע מציאותי כשביקשתי לחזור לארץ ולפני שכל הסיפור התפוצץ).
רבים מהקולגות שלי באותה תקופה נשארו בארה״ב, ורבים מהם בסופו של דבר עזבו את החברה שבה עבדנו לעבודה אצל מעסיק אמריקני. אני מניחה שלא חשבתי על האפשרות הזו פשוט כי לא היתה לי דוגמא לזה, אלא רק דוגמא להרבה מאוד אנשים שנשארו לעבוד באותה חברה לטווח הארוך.
אבל עדיין היה הבדל משמעותי ביני בנקודה שבה חזרתי לארץ לבין הקולגות שלי שחיפשו עבודה אחרת בארה״ב: אני באותה תקופה עבדתי בארה״ב על סמך ויזת עבודה שהיתה בעצם מטעמו של מעסיק מסוים, ולא יכולתי לעבור למעסיק אחר תחת אותה ויזה. לכן כדי לאפשר לי להמשיך לעבוד בארה״ב הייתי צריכה למצוא מעסיק שהיה מוציא לי ויזה או אפילו גרין קארד (שהיה מאפשר לי שהות בארה״ב לאורך זמן ואפילו אפשרות להתאזרח בשלב מסוים) אבל אלו דברים שהיו עולים למעסיק לא מעט כסף וטרחה, ואני לא חושבת שמעסיק אמריקני היה מוכן להשקיע את זה עבור עובדת חדשה כשיש לו כל כך הרבה עובדים אמריקנים זמינים שיכולים לעשות את אותה העבודה.
הקולגות שלי שחיפשו עבודה מאוחר יותר כבר מיצו כמה שנים לפני כן את היכולת שלהם לעבוד בויזת עבודה עבור אותו מעסיק, ולכן החברה שדרכה עברנו כולנו הוציאה להם כבר גרין קארד מטעמה. חשוב לציין שהם המשיכו לעבוד עבורה עוד כמה שנים עד שהם החליטו לעבור הלאה, אבל כשהם החליטו לעבור – היה להם קל משמעותית כי כבר היה להם גרין קארד (או אפילו אזרחות אמריקנית). אבל מעבר לגרין קארד, היה להם גם ניסיון עבודה ארוך ומשמעותי יותר משלי, שזה גם משהו חשוב במעברי עבודה כאלו.
לסיפור הזה יש סוף טוב, עד כמה שיכול להיות לסיפור כזה סוף שמוגדר כטוב.
החזרה לארץ היתה מאוד קשה בהרבה מובנים – מעבר לעובדה שהיה לי קשה לעזוב את החיים שלי בארה״ב בהתראה כזו קצרה ולא מתוך בחירה, החזרה היתה קשה מבחינה מקצועית.
כשחזרתי לארץ, חשבתי שהיה לי המון מזל בכך שבדיוק נוצר בי צורך במחלקה שבה עבדתי לפני שיצאתי לרילוקיישן, שבה הרגשתי שהעריכו אותי לפני העזיבה. הכרתי את המנהלת הישירה שלי ואת המנהלת שמעליה מאותה תקופה, ושתיהן דיברו על כך שהן מודעות למה שקרה בארה״ב אבל בהחלט ישמחו לאפשר לי לפתוח דף חדש.
אבל כנראה שלא כולם הרגישו שותפים לאופציה הזו – ולמשל מישהי שהיתה מנהלת שלי לפני העזיבה וזכרתי אותה בתור מנהלת מקסימה פשוט התעלמה ממני ואפילו לא טרחה להגיד לי שלום כשעברנו אחת על פני השניה במסדרון.
אבל אחרי כמה שבועות, הגיעה ההערכה השנתית שלי – והמנהל הלא ישיר שלי בארה״ב (שהיה בהרבה מובנים זה ששלא האמין ביכולות המקצועיות שלי כבר מתחילת השהות שלי שם) החליט מסיבה כזו או אחרת להגיד שאני לא מסוגלת לבצע את התפקיד שייעדו לי. לצערי המנהלות שהכירו אותי מראש ונראה היה שששו לקבל אותי חזרה עם דף חדש החליטו לקחת אותו ברצינות – ולכן מהר מאוד אחר כך הודיעו לי להתכונן להעביר את כל מה שהיה כרוך בתפקיד לאתר בחו״ל, ואחרי העברת הידע הייתי אמורה לעבור לתפקיד אחר בחברה, והמנהלת שלי אפילו ארגנה לי ראיון בחטיבה אחרת.
המעבר הזה בסופו של דבר לא יצא לפועל, ונשארתי במחלקה. בסופו של דבר ביצעתי את התפקיד שלי בצורה כזו טובה (ובניגוד לכל הציפיות של אותו מנהל) – שכשהמנהלת הישירה שלי לקחה חופשה ללא תשלום כדי להיות עם הבנות שלה בקיץ (בערך שמונה חודשים אחרי שחזרתי לארץ) – האחריות שלה גם עברה אלי, ומעולם לא הועברה חזרה לאף אחד מהמנהלים שלי הבאים שלי כי ביצעתי עבודה כזו טובה.
ואחרי כמעט שנה בישראל – התבקשתי לחזור לאטלנטה, לאותו אתר ואותו לקוח. בדיוק באותה תקופה המחלקה שלי בישראל סיימה לעבוד על תוכנה עבור אותו לקוח, וביקשו שאגיע כדי שאבדוק את המוצר החדש על סמך הידע שלי.
בסופו של דבר הגעתי לארבעה ביקורים בין אוקטובר 2005 למרץ 2006. שלושת הביקורים הראשונים היו מהנים מאוד – אבל הרביעי כבר היה פחות מוצלח. בהתחלה היה לי מאוד כיף לחזור – גם כדי לפגוש את כל הקולגות שעבדתי איתם כמה שנים, וגם כדי לבקר בהרבה מאוד מקומות שאהבתי כשגרתי בארה״ב. אבל בדיעבד אני חושבת שחלק גדול מההנאה שלי נבע מכך שבעצם יצא לי לבקר בעיר עם לא מעט מהקולגות שלי בישראל, כך שהיה לי עם מי להסתובב אחרי העבודה ולטייל איתו בסופי השבוע.
בביקור האחרון שלי אי שם במרץ 2006 נסעתי לבד – ומצאתי את עצמי די משועממת. חלק מזה נבע כנראה מכך שהייתי העובדת היחידה שהיתה באתר מישראל – וחלק נבע מזה שלא היה ברור לי למה הביאו אותי, כי לא ממש היתה לי עבודה לעשות, למרות שאפילו התבקשתי להגיע באחד מסופי השבוע לעבודה כדי למלא כמה משימות של צוות אחר שלא היה לי מושג בהן. הדבר הטוב היחידי שזכור לי מהביקור הזה היה שבגלל שיצא לי להסתובב לא מעט לבד – יכולתי לצאת לשופינג בגדים ושאר סידורים אישיים שפחות הספקתי בביקורים קודמים כי רק לי היה עניין בהם.
אבל מעבר להנאה שבביקור בכל מיני מקומות שהתגעגעתי אליהם, גם קיבלתי תחושה שרבים שמחו לראות אותי, ושלרבים היה חשוב להראות לי באופן ישיר או עקיף שהם ״בצד שלי״ ולא בהכרח הסכימו עם תהליך העזיבה שלי.
לפני קצת יותר מ 20 שנה, אי שם בסוף שנת 2000, אחת המנהלות הבכירות במחלקה שבה עבדתי אז כמתכנתת (בחברת היי טק) העלתה הצעה לכולנו לעבור לאתר חדש שהחברה פתחה באטלנטה ונדרשים בה לא מעט עובדים.
החלטתי די מהר לנסות לנצל את ההזדמנות כדי לעבור לשנתיים או שלוש בארהֿ״ב. אני מניחה שחלק מזה נבע מכך שכילדה גרתי כמה שנים בארה״ב בגלל הפוסט דוקטורט של אבא שלי (למרות שגרנו בניו יורק ולא באטלנטה) ומאוד נהניתי. מעבר לזה, שנה לפני כן אחד הקולגות שלי שהיה רווק בערך בגילי עבר לרילוקיישן לספרד ונראה היה שהוא מאוד נהנה מהחיים בחו״ל למרות שידעתי שהוא לא ממש מסתדר עם המנהל הישיר שלו. רק בדיעבד גיליתי שהוא חזר לארץ (ולא לביקור) בדיוק בסופ״ש שבו אני עברתי לגור בארה״ב.
לאחרונה יצא לי לקרוא כמה רשומות של אמפי לגבי הביקורים שלה אצל הבן שלה בבוסטון, והיא מספרת שהיא ובעלה T מאוד נהנים מלהשתלב בחיי היום יום השגרתיים של הבן שלהם, כלתם, והילדים שלהם.
וזה הזכיר לי שאחד הדברים שאני הכי מתגעגעת אליהם במגורים שלי בארה״ב היא השגרה. חלק מזה היא כמובן העובדה שהחיים רגועים יותר, הכבישים טובים יותר, והאנשים (לפחות על פני השטח) יותר מנומסים, אבל חלק הוא בעצם שגרת החיים שיש בה לא מעט דברים שייחודיים למקום שבו גרתי ולאנשים שפגשתי בתקופה הזו.
אני מודה ש״שגרה״ זה משהו שמאוד קשה להגדיר, כי גם בארץ יש לי שגרה, ובהרבה מובנים אפשר להגיד שהיא דומה לזו שהיתה לי בארה״ב: אני קמה בבוקר, עובדת (ולפעמים הולכת וחוזרת מהעבודה בימים שבהם אנחנו במשרד), מסיימת לעבוד, ומבלה כמה שעות אחרי העבודה – עם חברים, בקניות, בצפיה בטלוויזיה או בנטפליקס, או בבקריאת ספרים.
אבל כמו שאמפי כתבה, לפעמים מדובר על הפרטים הקטנים. הליכה היא עדיין הליכה – אבל היא הופכת להיות מיוחדת אם אפשר ללכת ליד נהר שיש בו ברווזים.
אטלנטה עצמה היא עיר מאוד ירוקה, במיוחד באיזורי המגורים שלא נמצאים ישירות במרכז העיר. הדירה הראשונה ששכרתי היתה חלק מ״קומפלקס דירות״, שזו דרך נהוגה מאוד לשכור דירה בארה״ב. פשוט מדובר על חברה שמקימה בניינים שבהם יש הרבה דירות להשכרה. אלו יכולים להיות בניינים גבוהים (כמו למשל כאלו שבהם גרתי בניו יורק או וושינגטון), אבל באטלנטה רוב הקומפלקסים היו של בניינים של שתיים או שלוש קומות שהיו פרוסים על פני שטח די גדול שהיה מטופח עם הרבה עצים ופרחים. אלו למשל תמונות של הקומפלקס בעונות שונות:
כך שבהחלט היה כיף לצאת להליכות בקומפלקס כמעט כל השנה.
אני גרתי במשהו שנקרא Town House שזו בעצם דירה עם שתי קומות. בקומה התחתונה היה לי סלון בגודל סביר ומטבח די קטן, ובקומה השניה חדר אמבטיה קטן וחדר שינה גדול עם תקרה משופעת. ליד החלון של חדר השינה שלי היה עץ מסוג לגרסטרמיה הודית עם פרחים ורודים, שבתקופת השלכת של הסתיו היה הופך להיות אדום.
כשעברתי לגור שם, הקומפלקס נוהל על ידי חברת ניהול טובה שהיתה קצת יקרה, אבל אני אישית העדפתי לשלם קצת יותר כדי לחיות בסביבה נעימה – ועם אנשים שמסוגלים לשלם קצת יותר על דיור. אבל כמה חודשים אחרי המעבר הקומפלקס נמכר לחברה אחרת, ועם הזמן התחלתי לשים לב שאנשים פחות ופחות נעימים עברו להיות שכנים שלי (כולל בחור שנראה מובטל ושנעלם מהדירה כמה חודשים אחר כך כשהדביקו לו לדלת הודעה שהולכים לפנות אותו על אי תשלום שכר דירה), אחד הקולגות שלי שגר באיזור אחר של הקומפלקס סיפר שלילה אחד הוא שמה קרב יריות בין סוחרי סמים באיזור הדירה שלו ושל אישתו. אבל במקביל החברה העלתה את שכר הדירה שלי יותר ויותר כי היא יכלה לעשות את זה מבחינה חוקית למרות שבשלב מסוים גיליתי שמחירי הדירות קומפלקס התחילו לרדת בצורה משמעותית.
לכן החלטתי לעבור דירה לקומפלקס שבו גרו כמה קולגות שלי שהיה ליד אגם מלאכותי שגם הוא היה מאוד מטופח:
מעבר ליופי החיצוני של האיזורים המשותפים, הדירה עצמה היתה מאוד יפה (למרות ששכר הדירה שלי היה קצת יותר נמוך): היה לי מטבח מכובד, סלון ענקי עם מרפסת שפנתה לאגם (למרות שהדירה שלי היתה קצת רחוקה מהאגם), ושני חדרי שינה גדולים שבחדר השינה הראשי היה חדר ארונות (חדר קטן שהוא בעצם ארון עם מוטות לתליה של בגדים ומדף מעל) וגם שירותים. מעבר לזה, היה לי חדר אמבטיה נחמד מאוד עם טפט יפה על הקירות עם פסים בצבעים שונים, משהו שהיה בטוב טעם בניגוד לטעם האמריקני הממוצע.
מה שהיה קצת מצחיק בדירה אלו היו הכניסות אליה. היתה לי דלת כניסה דרך המטבח שהיתה השימושית יותר כי היא היתה בחזית הבניין, ועוד דלת כניסה בסלון שבעצם היתה מהצד האחורי של הבניין ושפנה לאגם, אבל זו לא הרגישה כמו כניסה ״מתוכננת״ אלא יותר בתור פתח בקיר שנכנסה לסלון וזהו.
אבל אני חושבת שהחוויה של מחיה בארה״ב היתה הרבה יותר מאשר היופי של המקומות שבהם גרתי (למרות שכנראה שהיה לי מזל שהמשכורת שלי כמתכנתת היתה מספיק טובה כדי לשכור דירות יפות באיזורים יפים).
קודם כל היו החברות שהיו לי שם – למשל מ. שהכרתי דרך אמא שלי. אני חושבת שקרובת משפחה של מ. היתה בקשר מקצועי או אישי עם ראמא שלי, וכשאמא שלי שמעה מאותה מכרה משותפת שמ. עוברת לאטלנטה – היא הציעה לתת לה את מספר הטלפון שלי כדי שנוכל לשוחח. מ. היתה מבוגרת ממני בכמה שנים, כנראה באמצע שנות השלושים לחייה, ואני זוכרת שהיו לנו כמה שיחות על כמה מאתגר היה עבורה לשמור על קשר קרוב עם כמה מהחברות שלה שכבר היו נשואות עם ילדים, כשהיא נשארה רווקה.
אני זוכרת שהיא מאוד אהבה לטייל בעולם, בעיקר במזרח הרחוק, לא רק בגלל התרבות והנופים אלא גם כי היה מאוד זול לטייל שם והיא יכלה ״למתוח״ את הכף שלה קצת יותר שם. אני תמיד התרשמתי שהיא היתה מאוד טובה בתחום שבו היא עבדה – ולכן היא כנראה יכלה להרשות לעצמה לעבוד שנתיים שלוש במקום מסוים, לחסוך סכום יפה של כסף, ואז להתפטר כדי לצאת לטיול ארוך במזרח.
מ. גם אהבה לצלם, ובעזרתה התחלתי להשתמש במצלמה טובה יותר ומתקדמת יותר, ויצאנו לכמה טיולים באיזור כדי לצלם.
או את א. סיפור ההיכרות שלנו היה די משעשע: בקומפלקס הראשון שגרתי בו היו כמה איזורים ציבוריים שבהם היו מכונות כביסה ומייבשים שמי שלא היתה לו מכונת כביסה יכול היה להשתמש בהן תמורת תשלום סמלי של בערך דולר עד דולר וחצי לשימוש. באחד מסופי השבוע הלכתי לכבס את הבגדים שלי ובמקרה נשארתי במכבסה. כשנכנסו אליה שתי בחורות צעירות אמרתי להן שלום באנגלית – ולקח לי כמה דקות להבין שהן בעצם מדברות בינן לבין עצמן בעברית.
כמובן שמיד הצגתי את עצמי והתחלנו לשוחח, וזמן קצר אחר כך הן הציעו לי להצטרף אליהן לטיול בטורונטו שהיה כשלון די גדול (הן טענו שאני נוחרת ולא נותנת להן לישון כל הלילה, אני לא אהבתי שהן התנהלו כמו ישראליות טיפוסיות ש״גונבות״ אוכל מחדר האוכל של המלון). אמנם לא יצאנו לטייל שוב יחד, אבל כן יצא לי להמשיך את החברות עם אחת מהן, א.
אני חושבת שבעיקר יצא לנו לצאת אחת על אחת, למרות שבהתחלה כן יצא לי לפגוש כמה מהידידם והחברות האחרון שלה – אבל אני חושבת שהיה לי קשה להתחבר איתם כי אני מטבעי מאוד ביישנית, ולרוב וקח לי כמה מפגשים להפתח לאנשים (בעיקר בקבוצות גדולות), אבל את רובם פגשתי בעיקר פעם או פעמיים לכל היותר כנראה כי א. ראתה שאני לא מתחברת איתם, או שלא היה לה נעים מהם שאני לא מתחברת איתם. למרות שאולי חלק מהבעיה נבע מכך שא. מאוד שמחה לספר עלי סיפור שהוציא אותי קצת טיפשה בטיול המשותף שלנו לטורונטו , וזה תמיד הרגיש כאילו היא צוחקת עלי ולא איתי כשהיא סיפרה אותו. בדיעבד הגישה הזו שלה הגיעה למצב שבו הקשר שלנו התנתק אחרי בערך שנה וחצי פלוס מינוס (למרות שהיה מדובר על משהו אחר ולא על הסיפור על הטיול).
אבל בתקופה שבה עדיין היינו בקשר היינו יוצאות בעיקר לשופינג – ולא פעם לסופרמרקטים שונים, כולל מה שנקרא ״שוקי איכרים״ שבהם המוצרים היו זולים יותר יחסית והירקות היו עם יותר טעם מאלו חסרי הטעם בסופרמרקט הרגיל (למרות שיש מי שיטען שיש להם דווקא טעם – של פלסטיק). היה ״שוק איכרים״ אסייתי ואחר שהיה היספאני (ובאחד מהם היו מעין בורקסים – בצק פילו שמקופל למשולשים במילוי גבינה ותרד) – למרות שלסופרים עצמם היה ריח מאוד מוזר (ולא במובן הטוב של המילה).
והיתה גם את ס. – מישהי שהגיעה גם היא מטעם העבודה לעבוד באטלנטה, אבל היא במקור הגיעה לתקופה מוגבלת של כמה חודשים. היא נחשבה למומחית מאוד גדולה, והחברה ממש שכרה לה דירה ודאגה לגן לבת הקטנה שלה למשך כל התקופה, וגם לכרטיס טיסה לבעלה שבא לבקר אותה ביקור ארוך – וזה בנוסף להבטחה לקידום שהיא מאוד רצתה.
למרות שהיא היתה מבוגרת ממני בלא מעט שנים ועם חיים מאוד שונים משלי (אני הייתי רווקה, היא נשואה פלוס ילדה) נוצר בינינו קשר טוב, ולא פעם היא היתה מישהי מהעבודה שיכולתי לשוחח איתה על כל מיני מצבים ולקבל ממנה עצות מנקודת מבט של מישהי מבוגרת ובוגרת יותר, וגם בעלת ניסיון גדול יותר בכל מה שקשור לפוליטיקה ארגונית.
בערך שנה אחרי שהיא חזרה לארץ היא באה לביקור של שבועיים או שלושה, ויצא לנו להסתובב שוב יחד לקניות או לצאת לסרט או שניים. אני זוכרת שהיא אמרה לי שהיא שמחה לראות שהכרתי כמה חברות מחוץ לעבודה, כי היא דאגה לגבי זה שרוב החברויות שלי בתקופה שבה היא הכירה אותי היו איתה ועם עוד כמה מבקרות זמניות באתר.
אני חושבת שעוד תחום שאני מתגעגעת אליו הוא האוכל בארה״ב.
קודם כל, יש את הסופרמרקטים. בכל מקום שבו גרתי בארה״ב, כולל אטלנטה – הסופרמרקטים היו ענקיים והיה שם הכל מהכל. במחלקת הפירות והירקות היה מגוון עצום של פירות וירקות כולל כאלו שנחשבו לאקזוטיים אז בישראל, כולל חסות בצבעים שונים, זוקיני בצבעים שונים (שנים לפני שהכרנו את ה״זוקיני״ בישראל), ואספרגוס זמין תמיד בתקופה שבה אי אפשר היה להשיג אותו בישראל (אלא אם הכרתם ירקן יוקרתי שהחזיק קצת מידי פעם בעונה). והכל היה מסודר בצורה מאוד יפה ואסתטית כמו שאפשר לראות בתמונות האלו.
מעבר לזה, אחד הדברים שהכי אהבתי היתה העובדדה שבסופר היה גם איזור שבו מכרו פירות חתוכים – לרוב כוסות פלסטיק חד פעמיות עם חתיכות אבטיח, מלון, תותים, אוכמניות, אננס, או שילובים ביניהם, והעלות היתה לפי גודל הכוס (היו כוסות גדולות וקטנות). כמי שגרה לבד, לקנות אבטיח שלם או מלון שלום לא בהכרח היה פרקטי עבורי – ולכן האפשרות לקנות מנה אישית של אבטיח, מלון, או אננס היתה מאוד נחמדה.
וכמובן שיש מגוון גדול של מאכלים אחרים, כולל בייגלים בטעמים שונים (כולל למשל בייגלים עם אוכמניות, או כאלו עם צימוקים שמתובלים בקינמון, או מבצק מחמצת), גבינות שונות (כולל גבינות עיזים שלא היו נפוצות אז בארץ), או גלידות מסוגים שונים שעדיין לא היו אז בארץ (כמו למשל בן אנד ג׳ריס או האגן דאז, שכבר קיימים בארץ אבל עדיין אין את מגוון הטעמים שיש בארה״ב), והיה אפילו איזור של ספרים (בעיקר רומנים רומנטיים זולים) וכרטיסי ברכה במגוון עצום.
ברור גם שהיו מסעדות שונות שאהבתי, ומעבר לאוכל היה מדובר על החוויה. למשל במשך תקופה ארוכה אני הייתי האישה היחידה בצוות שלי, וכשהיינו צריכים להחליט מה לעשות ב״ימי הפרוייקט״ של הצוות – שאר הצוות מאוד אהב ללכת למסעדה ברזילאית שבה המלצרים היו מסתובבים עם גושים של סוגים שונים של בשר, ואפשר היה לבקש מהם לחתוך לך לצלחת. אני שפחות אהבתי בשר מאוד נהניתי מהעובדה שהיה במסעדה בר סלטים עשיר עם סלטים נהדרים (כמובן כדי לשכנע את האנשים לאכול אותם כדי שהם יתמלאו ויאכלו פחות בשר).
אבל מעבר לאוכל, היתה גם החוויה של לצאת יחד כצוות ולהנות מהשיחה והחברה – משהו שהיה רלוונטי גם כשהיינו יוצאים יחד לאכול צהרים, או כשהייתי יוצאת עם חברות לאכול, או לשתות קפה לפני שהיינו הולכות לסרט.
אבל חלק גדל מהזכרונות טובים שלי הם מרגעים קטנים של השהות שלי, גם אם בעצם הייתי לבד או במצבים שגרתיים למדי.
כמו למשל אני זוכרת יום יחסית מוקדם ברילוקיישן שבו מישהי מהעבודה שגרה לידי נתנה לי טרמפ הביתה כי היה יום גשום, וביליתי את אחרי הצהרים מכורבלת בשמיכה כשאני קוראת את הספר ״בנות בראון״ של עירית לינור ואוכלת לחם שום שקניתי מהסופר כמה ימים לפני כן.
או הבוקר הראשון בדירה השניה שלי שבה התעקשתי לאכול ארוחת בוקר במרפסת החדשה שלי עם הנוף לאגם (ומאז לא ממש השתמשתי בה). או את הבוקר שבו היה ערפל בחוץ ולמזלי התעוררתי מספיק מוקדם כדי לצלם את האגם כך.
או את הנסיעות שלי עם המנהל שלי לעבודה בבוקר, שבו בימים שהקשבנו למוזיקה יצא לנו לשמוע להיט אחד לפחות פעם אחת כל בוקר (ולפעמים יותר) במשך חודשים כי הלהקה היתה במקור מאטלנטה. או היו ימים שבהם הוא משום מה נהנה להקשיב לתוכנת של השדרן השמרן ראש לימבו, למרות שהיה די ברור שהוא לא מסכים איתו.
זכור לי גם למשל יום שבו שלחו את כולנו מהעבודה לאיזשהו קורס, ויצא לנו לאכול יחד צהרים ולא פעם לשבת ולשוחח עם אנשים מצוותים אחרים שפחות יצא לנו לשחח איתם באופן שוטף. וכמובן את הישיבות המרוכזות שהמנהלת שלנו היתה אוהבת לעשות פעמיים שלוש בשנה, כולל כיבוד של ירקות טריים (כולל ברוקולי וכרובית לא מבושלים) עם מטבלים.
אני זוכרת גם את היוזמה של אותה מנהלת לארוחת בוקר שבועית שבה בהתחלה היא הביאה לא מעט דונאטס עד שאנשים ביקשו אוכל בריא יותר – או יוזמה אחרת לשיפור האווירה באתר שבה גם אני השתתפתי בועדה שניסתה לטפל בזה.
או למשל כשגיליתי איך לנסוע באוטובוסים באטלנטה. לא היה לי רכב (כי אין לי רישיון), ובמשך תקופה מאוד ארוכה הסתמכתי מאוד על טרמפים – אבל בשנה וחצי האחרונה שלי גיליתי איך להשתמש באוטובוסים בעיר (וקצת ברכבות), משהו שאיפשר לי המון חופש, כמו למשל להצטרף לקורס צילום או להסתובב לבד בסופי השבוע (למרות שבדיעבד אני מרגישה שניצלתי את זה מעט מידי, ונסעתי בסופ״ש אחד לגן הבוטני ובסופ״ש אחר לקניון לסידורים וקניות לפני טיול). אני אפילו ניצלתי את זה כמה פעמים בימים שבהם אכלתי לבד ולא עם הצוות בכך שיכולתי לנסוע לסופר או מסעדה קצת רחוקים יותר מהעבודה.
אבל זה היה משהו שהוא קצת מעבר לחופש – כי לא פעם קו האוטובוס עצמו עבר במקומות יפים מאוד – או במקומות מעניינים מבחינה אחרת. אני למשל זוכרת איך האוטובוס מהדירה הראשונה שלי עבר ליד איזור של חנויות של עתיקות בסגנון אמריקני, כולל לא מעט ציוד וצעצועים לילדים מפלסטיק משנות החמישים…
וחלק אחר מהחוויה היתה ה״חברה״ שהכרתי באוטובוס, אישה היספנית בשם אדית שהיתה אוהבת לסרוג בזמן הנסיעה, לא פעם בגדים לבובות של הנכדות שלה שנראו ממש מקצועיות.
והיה יום אחד שהיתה בעיר סופה די רצינית ומשום מה התעקשתי לנסוע באוטובוס למרות שלא יהה סיכוי להשאר יבשה בגשם כזה חזק ובכאלו רוחות.
ויש את המוזיקה שאהבתי באותה תקופה (ושנחשפתי אליה דווקא בגלל המעבר לארה״ב) ולא מעט סרטים וסדרות בדי וי די שיכולתי לעשות להן בינג׳, בעיקר מרגע שגיליתי את נטפליקס – שהיה באותה תקופה שירות שבו אפשר היה לזכור די וי די דרך הדואר והתשלום היה מבוסס על כמות הסרטים שאפשר היה לשכור בו זמנית.
וכמובן שהיו הטיולים – אבל עליהם אני הולכת לכתוב לא מעט בעתיד…
דיוויד סמית׳ הגיע למשקל של כמעט 300 ק״ג (650 פאונדים, שהם 294.5 ק״ג) בגיל עשרים וקצת. במשקל גבוה כזה, אפילו בארה״ב אין משקלים ביתיים שבהם ניתן להשקל – ודיוויד לא פעם נאלץ ללכת למשקל מסחרי למשאיות כדי להשקל.
בתחילת הפרק הראשון על הסרט שהופק עליו, הוא מופיע בשיא משקלו מול המצלמה ומכריז ״פיצה זה טוב!״ כדי לאפיין את הרגלי האכילה שהובילו אותו למשקל כזה גבוה. אבל מהר מאוד הוא מגלה מה החלום שלו: במקום להיות לוזר, הוא רוצה להיות חתיך (ובאנגלית זה אפילו מתחרז).
עד גיל 6 בערך, דיוויד היה ילד רזה ומאוד פעיל, ואז התחיל להשמין בקצב מאוד מדאיג. האחיות שלו חשבו שהוא אכל כי הוא הרגיש רע לגבי עצנו בגלל שהוא התמלא קצת, וזה הפך לתהליך שהתדרדר יותר ויותר, ואבא שלו אומר שבאמת קצב ההשמנה של דיוויד היה גבוה. אבל בהמשך הסרט, במכתב שדיוויד כתב למאמן הכושר שעזר לו לרזות – דיוויד מודה שבגיל 6 חבר שלו תקף אותו מינית, מה שהיה הטריגר לאכילה ואז להשמנה שלו.
האחיות והאבא שלו מספרים על כך שדיוויד התנהג כמו ״מכור לאוכל״: הוא דרש אוכל והיה משתולל אם הוא לא היה מקבל אותו. במקביל דיוויד מספר שהוא סבל מהרבה הצקות בבית הספר בגלל המשקל שלו עד שהוא נשר מבית הספר בגיל 17, והפסיק לצאת מהבית לחלוטין. הוא מספר שהוא פשוט היה יושב ליד החלון ומסתכל מה קורה ברחוב, וכך הזמן חלף לו כשהוא בעצם ממתין למות.
אחרי שדיוויד עבר ניתוח שלא קשור להשמנה שלו, הרופאים הזהירו אותו שהוא עומד למות תוך כמה שנים אם הוא ימשיך להשמין, ודיוויד הבין עד כמה מצבו מסוכן. הוא מספר שהוא הבין שניתוח קיצור קיבה יכול להיות מאוד מסוכן במצבו (ההרדמה, הניתוח עצמו וההחלמה ממנו יכולים להיות מאוד קשים באופן חריג עבור אנשים שמנים מאוד), והוא הבין שהוא לא רוצה להתאבד – אבל הוא כן רוצה להרזות באופן ״טבעי״ ללא עזרה של ניתוח או תרופות (למרות שכפי שכתבתי בסדרת הרשומות שלי על ניתוחי קיצור קיבה, אין שום דבר ״לא טבעי״ בניתוח, והוא פשוט כלי שעוזר לגוף להתמודד עם תהליך ההרזיה והשמירה על המשקל אחריה הרבה יותר טוב).
דיוויד החליט לפנות למאמן כושר בשם כריס פאוול שעבד בתחנת טלוויזיה מקומית שיעזור לו, וכריס הסכים לעזור לו. חשוב לציין שאחרי העבודה עם דיוויד והסרטים שהופקו על ההרזיה שלו , כריס התפרסם וקיבל תוכנית טלוויזיה שבה הוא עזר לאנשים אחרים להרזות. אפשר לראות את השלבים הראשונים של השאיפות של כריס להתפרסם כמאמן הוא תוכנית שהוא ודיוויד הפיקו שבה דיוויד אמור להיות השראה להרזיה על ידי אחרים, ובה הם מפרסמים אימונים וטיפים לבישול בריא, ובמקביל מנסים
אני מניחה שכריס התכוון לתת גם לדיוויד ״דחיפה״ להתפרסם בנותן השראה כחלק מהתהליך שלו להתפרסם כמאמן כושר שמומחה להרזיה, אבל בסופו של דבר כריס עצמו הפך להיות כוכב, ודיוויד קיבל לכל היותר פרסום זמני למדי. ייתכן שמדובר על עניין של אופי ויכולת לדעת למשוך פרסום – ויכול להיות שזה קשור לעובדה שדיוויד לא הצליח לשמור על ההרזיה שלו לאורך זמן.
הדבר הראשון שכריס עשה היה לבנות לדיוויד תוכנית אכילה בריאה. הסרט אמנם מזכיר שכריס גרם לדיוויד לאכול אוכל בריא במקום ג׳אנק פוד, אבל שיא הדגש בסרט הוא על ״לאכול חמש ארוחות במשך כל היום במקום שתיים גדולות מאוחר יותר ביום״. הגישה הזו היתה נפוצה בעבר – אבל השתנתה עם השנים, וכיום שמים דגש יותר גדול על תחושות הרעב והשובע של האדם ואם מישהו למשל לא רעב בבוקר – לא ״מכריחים״ אותו לאכול. בסופו של דבר מה שחשוב זה להגיע לגרעון קלורי, כשגם איכות האוכל היא חשובה – אבל מספר הארוחות הוא פרט הרבה פחות קריטי ממה שהסרט מנסה להציג.
ויש עוד נקודה: ספורט הוא משהו שבהחלט תורם להרזיה, אבל אלא אם אתם מתאמנים ברמה של ספורטאים מקצוענים (שיש להם לא פעם 2 – 3 אימונים ביום של שעה וחצי עד שעתיים כל אחד), ההשפעה של הספורט על ההרזיה תהיה בערך 20% – 30%, לעומת התזונה שההשפעה שלה היא גדולה משמעותית (70% – 80%). אבל לא פעם בתהליכים האלו יש דגש מאוד גדול דווקא על האימונים ולא על התזונה – ומעבר לכך, מאמני הכושר ממליצים על תזונה נכונה מאוד כללית בלי יותר מידי ידע אמיתי במקום לשלוח את המרזים לדיאטנית מומחית שתעזור לבנות להם תפריט בריא לפי הצרכים שלהם.
זה חשוב מאוד במיוחד במקרה של דיוויד או של אנשים מאוד שמנים אחרים, בגלל שספורט עלול לגרום יחסית בקלות לפציעות שימנעו ממנו לזוז לאורך המון זמן.
בשלב מסוים דוויד כתב לכריס מכתב על מה גרם לו להשמנה, וכריס הבין כביכול את ה״שורש״ של הבעיה – בכך שדיוויד נרתע מאנשים לאחר שהוא הותקף מינית בגיל צעיר על ידי חבר שלו, ולכן לא היו לו חברים, ולכן הוא פנה לאוכל כדי לנחם את עצמו על הבדידות. לכן כביכול ״לחשוף״ את דיוויד לעולם כדי להראות לו שיש אנשים נחמדים שיכולים להיות חברים שלו אמור להיות הפתרון לבעיה, ומה שנתן לדיוויד את המוטיבציה להמשיך לרזות אחרי החודשים הראשונים.
הסרט בשלב זה עובר לתיאור חייו של דיוויד הרזה – שמחפש זוגיות בפעם הראשונה בחייו, כי בתור גבר שמן בצורה חריגה הוא מן הסתם לא פלירטט עם נשים. וזה משהו שמאוד חסר לו בגילו (31) שבו הוא אמור להיות מנוסה יותר ביחסים עם נשים החל משלב הפלרטוט, דרך איך לשוחח בדייטים הראשונים – וכלה בסקס. וזה מאתגר במיוחד כשדיוויד לא בהכרח מעוניין לחשוף את העבר שלו כאדם מאוד שמן כבר בדייטים הראשונים.
לכן הוא למשל עובר שיעורים והדרכות על ידי שדכנית על איך לפלרטט – ואז לקבל ממנה הצעות לדייטים או להשתתף באירועים המוניים שבהם הוא נפגש לדייטים מהירים עם כמה נשים כדי לראות האם יש ביניהם כימיה. בשלבים הראשונים שלו בתחום הדייטים הוא מנסה לתרגל כישורים בסיסיים כמו לשוחח עם נשים ולבקש מהן את מספר הטלפון שלהן.
אחת הבעיות של דיוויד היא העובדה שיש לו המון עודפי עור שלא התכווצו אחרי ההרזיה – והוא נאלץ ללכת למנתח פלסטי שהציע לו את שירותיו בחינם כדי לנסות לתקן עד כמה שאפשר את הנזק שנגרם לו בסדרה של כמה ניתוחים. מעבר לכך הוא גם עבר ניתוח פלסטי בפנים וטיפולי שיניים כדי לתקן את הנזקים שנגרמו לו משנים של שתיה מוגזמת של משקאות קלים. אבל נותר לו ניתוח אחרון שבו הוא רוצה להסיר עודפי עור אחרונים שמסתירים את איזור המפשעה שלו – משהו שחשוב לו עכשיו כשהוא יוצא עם נשים ומעוניין לשכב איתן.
לקראת סוף הפרק הראשון של הסרט, דיוויד וכריס צופים בסרטים שהם צילמו בתחילת התהליך, ושניהם מדברים על זה שדיוויד של ״היום״ הוא לא דיוויד מהסרטונים האלו – כאילו מדובר על אנשים שונים.
אפילו דיוויד עצמו מודה שההרזיה שינתה לו את החיים – מאדם ללא חלומות או עתיד למישהו שמרגיש שהוא יכול לעזור להרבה אנשים לשנות את החיים שלהם.
התיירת המקרית 