התיירת המקרית

When I was studying in elementary school, I had a dream: whenever a weekend or a holiday came around, I would do my homework on the first evening of the break, and then I won't have to worry about them and I'll be able to enjoy the break.

For the record, I've never managed to do this in elementary school. In junior high and especially high school I found a better way to cope: I just didn't do my homework at all. My grades were still pretty good so I don't think most teachers noticed or cared about this. But looking back, I'm wondering whether my grades would have been higher if I had done my homework.

This is especially relevant to university – where the leap in the academic level between high school and university was quite big, and required a lot of studying I wasn't used to doing. This has affected my ability to study for a graduate degree,

On the other hand, this procrastination did teach me to study quickly for tests (even though looking bak I'm not sure how much of the knowledge was left behind in the long run). I think it also taught me to improvise, which I see as a good quality in times of pressure – so I guess something good came out of my procrastination in the long run.

כשלמדתי בבית ספר יסודי, חלמתי תמיד שבסופי שבוע ובחגים אני אעשה את שיעורי הבית שקיבלנו בערב הראשון של החופש, ואז לא אצטרך לחשוב עליהם או לדאוג לגביהם במשך כל החופש וכך אוכל להנות ממנו.

מעולם לא הצחחתי לעשות את זה בזמן שלמדתי בבית ספר יסודי. בחטיבת הביניים ובתיכון מצאתי דרך טובה יותר להתמודד: פשוט לא עשיתי שיעורי בית. הציונים שלי עדיין היו די טובים כך שאני חושבת שרוב המורים שלי לא שמו לב שלא עשיתי שיעורי בית או לא היה להם אכפת מזה. אבל בדיעבד אני שואלת את עצמי עד מה הציונים שלי היו יכולים להיות גבוהים יותר אם הייתי עושה שיעורי בית.

זה רלוונטי במיוחד לאוניברסיטה – הפער בין רמת הלימודים האקדמית בתיכון לבין זה באוניברסיטה היה די גדול, ודרש לא מעט לימודים שאני לא הייתי רגילה לעשות. זה כנראה מנע ממנע להמשיך ללמוד לתואר שני.

מצד שני, הדחיינות שלי כן לימדה אותי ללמוד מהר למבחנים (למרות שאני לא בטוחה עד כמה הידע נשמר לי לאורך זמן). הדחיינות גם לימדה אותי לאלתר – משהו שאני רואה כתכונה טובה בתקופות של לחץ, כך שכנראה הדחיינות גם עזרה לי לפתח משהו חיובי.

First, there's a difference between speaking a language (which implies that I can both speak it and understand it) – and simply understanding it when it is spoken (or written). The latter is a much easier task, and I think many people would be satisfied with understanding a foreign language when someone speaks it nearby.

As for actually speaking a language – I can't think of just one language, since so many of them could be practical for me. As someone who likes to travel, learning Spanish for instance would be very practical since it is spoken in so many countries, even though from what I understand – the dialects in different parts of the world can be quite different. I think the same issue also exist for what we call "Chinese" – in such a large country, there are so many different dialects which are so different that as far as I know some say that there is no single 'Chinese Language'.

Learning Russian can also be a practical skill, at last for me. Not only is Russia a world power, but we have a lot of immigrants from the ex – USSR in Israel, so understanding and even speaking Russian can be a very practical skill.

I could go for the language that sounds the nicest. In the book "Eat, Pray, Love', the author Liz Gilbert claims that Italian is the loveliest language. But I don't really like the sound of Italian, but think Spanish and French sound much nicer and softer, and Mandarin can sound lovely. I know someone who loved the sound of Portuguese.

So once again, I can't decide which language I'd like to speak, since there are so many possible choices!

קודם כל, חשוב לציין שיש הבדל בין לדבר שפה (מה שאומר שלא רק יודעים לדבר בה אלא גם מבינים אותה), לבין רק להבין שפה בתור שפה כתובה או כשמישהו מדבר בה. הבנה בלבד היא הרבה יותר פשוטה, ואני חושבת שהרבה אנשים יסתפקו בלהבין את השפה כשהיא מדוברת על ידי מישהו.

אבל אם אנחנו מדברים על לדבר את השפה – בגלל שכל כך הרבה שפות יכולות להיות שימושיות עבורי. בתור מישהי שאוהבת לטייל, ספרדית למשל יכולה להיות מאוד שימושית עבורי כי מדברים בה בכל כך הרבה מדינות – למרות שממה שהבנתי יש במדינות שונות ניבים שיכולים להיות מאוד שונים אחד מהשני. אני חשובת שהנושא הזה נכון גם לגבי מה שנקרא ״סינית״ – במדינה עצומה כמו סין יש כל כך הרבה ניבים מקומיים שכל כך שונים אחד מהשני שיש מי שטוען שאין ממש שפה ״סינית״ אחת.

גם לימוד רוסית יכול להיות שימושי, כי לא רק שרוסיה היא מדינה מובילה בעולם, אבל פה בישראל יש לנו כל כך הרבה עולים מבריה״מ לשעבר שלימוד רוסית אפילו ברמה של הבנה בלבד יכול להיות מאוד שימושי.

או שאני יכולה ללכת על שפה שנשמעת יפה. בספר ״לאכול, להתפלל, לאהוב״ הסופרת ליז גילברט טענה שאיטלקית היא השפה הכי יפה בעולם. אבל אני לא אוהבת איך שאיטלקית נשמעת, וחושבת שספרדית או צרפתית נשמעות הרבה יותר יפה ממנה, וגם מנדרינית נשמעת יפה. אני גם הכרתי מישהו שמאוד אהב איך שפורטוגזית נשמעת.

כך ששוב אני לא יכולה להחליט, כי יש כל כך הרבה אפשרויות!

I think Auld Lang Syne brings up a nice memory.

This song is played over one of the last scenes of the movie "When Harry Met Sally" (even though this version was played in one of the "Sex and the City" movies).

When the movie came out in 1989, I was in 8th grade and about 14 – quite a lot too young to understand the film and all its very grown up nuances (not to mention the orgasm scene which was a little embarrassing for a girl that young). But I still understood quite a lot of the humor, even though both Harry and Sally seemed to be (At least to me) pretty much the same age throughout the movie (basically "that grown up age when you still don't have white hair").

I went to the movie with one of my friends, Ronny (a girl, not a boy). I think that this was the first time we went to see a movie together, and before going there she suggested we go to the local Carvel ice cream store, and we'll share a milkshake. We basically decided to have a little bit of every flavor of ice cream that they had in the store, but we both loved it, even though it was probably tooth achingly sweet but without any noticeable taste besides that.

I believe Ronny and I lost touch not that long after that, even though I think we still went to another couple of movies and had this "every flavor of ice cream" milkshake at least once more. I don't believe I had this sort of milkshake with any of my other friends.

I met Ronny a few a few years later in our military service (which is something that is required by law here in Israel) where she was eventually sent to the same base I was assigned to. I didn't recognize her at first, and she didn't seem like a very nice person.People who knew her in basic training corroborated and told some horror stories about her behavior there. The horror stories about her behavior in basic training combined with the fact that she desperately tried to catch a pilot as her boyfriend but only managed to be used as a one night stand by everyone she met didn't exactly make her a popular person in our team, and she was eventually moved to another base since no one (including myself) was willing to work with her.

Now I'm much older than Harry and Sally were, even in the end of the movie. Now I see them as impossibly young throughout it – even though I can see the differences in maturity and attitudes in the different stages of their lives.

Carvel ice cream has been permanently closed years ago, and I don't think I can get an "every possible flavor" milkshake anywhere else.

I also don't know what happened to Ronn, and can't seem to locate her in social media.

אני חושבת שהשיר הזה מעלה לי זכרונות.

השיר נוגן באחת מהסצנות האחרונות בסרט ״כשהארי פגש את סאלי״ (למרות שהגרסא הזו הופיעה באחד מסרטי ״סקס והעיר הגדולה״).

כשהסרט יצא ב 1989, למדתי בכיתה ח׳ והייתי בערך בת 14 – והייתי צעירה מידי בצורה משמעותית כדי באמת להבין את הרכיבים המבוגרים של הסרט ואת הניואנסים שלו (שלא להזכיר את סצנת האןרגזמה שהיתה קצת מביכה לנערה בגיל הזה). אבל עדיין הבנתי לא מעט מההומור בסרט, למרות שהארי וסאלי נראו לי אז בערך בני אותו הגיל לכל אורך הסרט (״מבוגרים שאין להם עדיין שיער לבן״).

הלכתי לסרט עם אחת החברות שלי, רוני. זו היתה הפעם הראשונה שבה הלכנו יחד לסרט, ולפני שהלכנו לקולנוע היא הציעה שנלך יחד לגלידת ״קרוול״ ונתחלק שם במילקשייק. בחנות החלטנו לקחת קצת מכל טעם גלידה שהיה אז בחנות משום מה שתינו נהנינו מזה, למרות שזה בטח היה מתוק להחריד ולא היה לזה שום טעם אחר חוץ מהמתוק.

הקשר ביני לבין רוני התנתק די מהר אחר כך, למרות שאני מאמינה שעדיין הלכנו יחד לעוד איזה סרט או שניים, והתחלקנו במילקשייק עם כל הטעמים של הגלידה בחנות לפני כן. אני לא חשובת שהתחלקתי במילקשייק כזה עם אף אחת מהחברות האחרות שלי.

פגשתי את רוני שוב בשירות הצבאי שלי, כשהציבו אותה בבסיס שבו אני שירתתי. בהתחלה לא זיהיתי אותה, והיא עשתה עלי רושם של מישהי לא ממש נחמדה. החיילת שהיהת איתה בקורס סיפרה כמה סיפורי זוועה על ההתנהלות של רוני שם. סיפורי הזוועה האלו בשילוב העובדה שהיא רדפה אחרי הטייסים בבסיס כדי למצוא לה חבר טייס רק כדי להיות מנוצלת על ידיהם כסטוץ לא ממש הפך אותה למישהי פופולרית ביחידה שלנו. בשלב מסוים היא הועברה לבסיס אחר אחרי שכולנו (כולל אני) סירבנו לעבוד איתה.

עכשיו אני מבוגרת משמעותית מהארי וסאלי, אפילו בדמויות שלהם מסוף הסרט. עכשיו אני רואה אותם בתור אנשים ממש ממש צעירים, למרות שאני מסוגלת עכשיו להבחין בין רמת הבגרות שלהם והגישות השונות שלהם לחיים בשלבי החיים השונים שהציגו אותם בסרט.

גלידת קרוול נסגרה לפני שנים, ואין לי מושג איפה אני אוכל כיום לקנות מילקשייק שבו ישימו את כל הטעמים של הגלידה.

אין לי מושג גם מה קרה לרוני, ואני לא מוצאת אותה באף מדיה חברתית.

That's an interesting question, since it depends on who is on the receiving end of this love.

I show my family and other loved ones love by being in touch – keeping in touch on a regular basis, congratulating them on birthdays or anniversaries, and showing empathy in bad times. I guess the same goes for my friends, too.

I show my pets that I love them by giving them food, attention , and of course their favorite – snacks, especially wet food.

I show the environment love by recycling.

Perhaps I can sum this up by saying that I show love by taking care of what I love, and trying to make them happy.

זו שאלה מעניינת, כי זה תלוי למי אני מראה אהבה.

כשאני מראה אותה למשפחה ולאנשים אחרים שאני אוהבת – אני עושה את זה בכך שאני שומרת על קשר. אני שומרת על קשר באופן קבוע, מאחלת להם מזל טוב ביום ההולדת ובאירועים שמחים אחרים, ומראה להם אמפתיה בתקופות פחות טובות. אני מניחה שאני מתהלת באותה צורה עם חברים.

אני מראה לחתולים שלי שאני אוהבת אותם בכך שאני מאכילה אותם, נתנת להם תשומת לב (וליטופים) וכמובן את מה שהם הכי אוהבים – חטיפים ובעיקר אוכל רטוב.

אני מראה לסביבה אהבה בכך שאני ממחזרת מה שאפשר.

אני מניחה שאפשר לסכם את הנושא בכך שאני מראה אהבה בכך שאני מטפלת במה שאני אוהבת, ומנסה לגרום להם שמחה.

There's an obvious philosophical question here whether if I lie to myself – am I aware I'm even lying?

But besides that, I think the most obvious thing I lie to myself about is calories. Somehow eating "just this little piece of cake" (or candy, or pie, or salty snack, or fries) ends up to be quite a lot of calories. Sometimes the piece isn't as small as I'd like it to be, sometimes it was just too many small pieces – and sometimes both.

And then I'm somehow amazed by the fact I didn't lose any weight that week, or even gained a little even though I was so good!

יש כאן שאלה פילוסופית ברורה שאם אני משקרת לעצמי – האם אני מודעת לזה שאני משקרת?

אבל מלבד זה, אני חושבת שהדבר הכי ברור שאני משקרת עליו לעצמי הוא קלוריות. איכשהו האכילה של רק פרוסה קטנה של עוגה״ (כו ממתק, או פאי, או חטיף מלוח, או צ׳יפס) מצטבר להרבה מאוד קלוריות. לפעמים הפרוסה לא כזו קטנה, או שהיה מדובר על הרבה פקוסות קטנות – ולפעמים שני הדברים.

וא אני איכשהו נדהמת מזה שלא ירדתי במשקל בשבוע הזה, או אפילו עליתי קצת למרות שהייתי כל כך טובה השבוע!

When I was really young, I loved math, I assume because I was good at it. And the only job I could associate with math was being a math teacher – so that became my dream job.

But then, when I started sixth grade in the late eighties – I started learning in a school which had a computer, and we learned some basic programing using the Basic programming language. Then I decided I wanted to become a computer programmer, years before the tech industry became so big.

The problem was my mom always tried to convince me to try other stuff. Maybe she thought computers were mostly for boys, so she told me it would be better to study chemistry in high school rather than computers so it would open more doors for me in university (which eventually turned out not to be true at all). She did try and push me to study pharmaceutical sciences in university, but somehow didn't want me to apply to med school since she was afraid I won't make it.

Eventually I did study computers are university, and I'm a computer programmer – even though the job in reality is quite different that I imagined as a child.

כשהייתי מאוד צעירה, אהבתי מתמטיקה, אני מניחה בגלל שהייתי טובה במקצוע. והעבודה היחידה שהכרתי במתמטיקה היתה מורה לחשבון – אז זו היתה עבודת החלומות שלי.

אבל אז בתחילת כיתה ו׳ בסוף שנות השמונים, התחלתי ללמוד בבית ספר על מחשב, ולמדנו תכנות בסיסי בשפת בייסיק. אז החלטתי שאני רוצה להיות מתכנתת מחשבים, שנים לפני שההייטק הפך למושג מוכר.

הבעיה היתה שאמא שלי כל הזמן ניסתה לשכנע אותי לנסות דברים אחרים. אולי היא חשבה שמחשבים זה בעיקר לבנים, אז היא אמרה לי שמבחינת לימודים לתואר עדיף לי לפתוח כימיה לבגרות במקום מחשבים כי זה יפתח לי הרבה יותר אפשרויות (למרות שבדיעבד גיליתי שזה לא ממש משנה). היא כן ניסתה לדחוף אותי ללמוד רוקחות באוניברסיטה, אבל איכשהו לא רצתה שארשם ללימודי רפואה כי היא פחדה שלא אתקבל.

בסופו של דבר למדתי לתואר במחשבים באוניברסיטה, ואני מתכנתת מחשבים – למרות שבמצעאות התפקיד מאוד שונה ממה שדימיינתי אותו כילדה.