התיירת המקרית

האם אנחנו לומדים מכשלונות?

בעיני אמירות כאלו הן בעייתיות מאוד. זכי זה נכון שגם אנשים מצליחים נכשלים לפעמים, והם לומדים מהכשלונות. בעצם במובן מסוים הם אומרים שמי שלא נכשל כנראה לא ניסה לממש מספיק את היכולות שלו, ושהכשלונות חשובים מאוד כדי להבין את היכולות והמגבלות שלנו.

מצד שני, יש אנשים שכל הזמן נכשלים. ברשומה עצמה אמפי הביאה דוגמא של שחקן טניס שנחשב לאחד הטובים בעולם שאהב להתאמן מול טניסאים שהוא יפסיד מולם כדי שהוא יוכל ללמוד מההפסדים האלו.

אבל האם זה בהכרח נכון? קודם כל, טניסאי בתחילת דרכו צריך להוכיח שהוא גם יכול לנצח ולא רק להפסיד. נכון שהנצחונות האלו צריכים לקרות בתחרויות ופחות עקרוני באימונים השוטפים, אבל עדיין אם מישהו כל הזמן מפסיד באימונים, סביר להניח שהמאמן שלו לא ירצה לשלוח אותו בכלל לתחרויות מלכתחילה.

אבל מעבר לזה, מה שחשוב זה לא בהכרח לנח או להפסיד אלא להתמודד עם כמה שיותר אתגרים שונים, וזה אפשרי רק אם מתאמנים עם כמה שיותר אנשים. יכול מאוד להיות שגם מישהו ששחקן הטניס יכול לנצח – יכול גם יכול לאתגר אותו להשתפר בתחום שבו הוא חלש יחסית.

כך שבסופו של דבר, אנחנו צריכים ללכת בדרך שבה נראה שנוכל להתקדם וללמוד משהו, בלי קשר לעובדה האם אנחנו ננצח או נפסיד בסוף.

ריקושטים משפחתיים

כשהייתי ילדה, גרנו שנתיים בניו יורק כדי לאפשר לאבא שלי לעשות פוסט דוקטורט. במשך השהות שלנו, אחיה של אמא שלי, אישתו, וסבתא שלי מצד אמא הגיעו לבקר אותנו לכמה שבועות. שלושתם היו מושבניקים, ואני חושבת שההלם של לבקר בעיר הגדולה ניו יורק היה גדול יותר עבורם מאשר עבורנו הירושלמים במקור.

סבתא שלי די ״נצמדה״ אלינו כל התקופה הזו, וגם יצאה איתנו לטיול משפחתי לבערך שבוע פלוס מינוס בזמן השהות שלה. זה אפשר לדוד ודודה שלי לבלות קצת לבדם בנוחות.

לכן לקראת סוף הביקור שלהם, הדוד שלי הציע שהוא יזמין אותנו לארוחה טובה כאות תודה על זה שאירחנו אותו ואת הדודה שלי לכל התקופה הזו. אני זוכרת שאמא שלי הצהירה שבגלל הארוחה הצפויה אין לה כוונות לבשל באותו היום אפילו לא צהרים, ואכלנו משהו קל מאוד במקום. בערב הלכנו למסעדה שכנראה היתה מפוארת ויוקרתית במושגים שלנו שהיה בה אקווריום עם דגים מפוארים במיוחד, מסעדה שלדעתי ביקרנו בה לפחות פעם או פעמיים לפני כן.

כולנו פתחנו תפריטים, ואחרי כמה דקות הדוד שלי כנראה אמר משהו, ועזבנו את המסעדה. מסתבר שכנראה המחירים של המסעדה שנבחרה היו גבוהים מידי עבורו לפחות כשהיה מדובר על תשלום על ארוחה לחמישה מבוגרים ושלושה ילדים. מצד שני, אם אני זוכרת נכון ואנחנו אכלנו בה לפני כן, כנראה שהיא לא היתה יקרה או יוקרתית עד כדי כך כי גם מצבנו הכלכלי לא היה מדהים באותה תקופה (בלשון המעטה).

שימו לב לזה שאני כותבת על זה שאכלנו בה לפני וכנראה לא אחרי, כנראה מתוך חוסר נעימות על כך שקמנו ועזבנו בלי לאכול. בדיעבד אני שואלת את עצמי אם ההורים שלי למשל יכלו לעזור בתשלום בחלקו ובכך למנוע את חוסר הנעימות הזו, אבל ייתכן שגם עבורם זה היה מעמיס יותר מיד מבינה כספית, או שזה היה יוצר מצב לא נעים מול הדוד שלו ומוציא אותו באור רע.

חזרנו הביתה מבואסים ורעבים מאוד, ואמא שלי בשיא העצבים נאלצה להכנס למטבח ולהכין ארוחת ערב לאנשים שציפו לסעודה טובה עוד מארוחת הצהרים שהיא לא ממש רצתה לבשל.

נזכרתי בסיפור הזה לאחרונה כששוחחתי עם אמא שלי לגבי הירושה של סבתא שלי. כפי שכתבתי פה ופה – אותו הדוד שביקר אותנו אז והיה זה שנשאר במשק של סבתא לאורך השנים, ובשלב מסוים המשק עבר על שמו וכמובן הפך לשלו כשסבתא שלי הפכה לסיעודית ובסופו של דבר נפטרה.

חשוב לציין שכיום כחלק מחוקי הירושה, מסתבר שאי אפשר לחלק משק חקלאי לכמה חלקים כירושה, אלא ההורים צריכים למנות מראש מה שמכונה בן ממשיך (למרות שזו יכולה להיות גם בת ממשיכה, כמו למשל סבתא שלי שקיבלה את המשק מהוריה אחרי שאחיה יוס׳קה נפצע במלחמת השחרור ולא יכול היה להמשיך ולהיות חקלאי). במקרה של המשק של סבתא שלי היה טבעי שהדוד שלי יהיה הבן הממשיך כי הוא נשאר במושב והמשיך לעבוד במשק בזמן שאמא שלי עברה בכלל לגור בעיר, ודודה שלי כברה לקיבוץ קרוב כשהיא התחתנה (ועברה לקיבוץ עוד יותר קרוב כשנולד לה הבן הבכור שלה והיא לא רצתה לשלוח אותו לבית הילדים של הקיבוץ הראשון שבו הם גרו).

אמא שלי סיפרה לי שבשלב מסוים דוד שלי גילה לה ולאחותה (דודה שלי) שסבתא שלי השאירה סכום כסף מסוים בחשבון הבנק שלה. הוא ידע על זה מכיוון שכחלק מהטיפול בסבתא שלי (בתמורה לכך שהיא העבירה את המשק מוקדם על שמו) הוא היה אחראי על ניהול כל העניינים שלה, כולל ניהול חשבון הבנק שלה, אחרי שהיא חלתה באלצהיימר ולא יכלה לעשות את זה בעצמה.

אני חושבת שאמא שלי ואחותה די ציפו שאחי שהדוד שלי ירש את המשק – הוא לפחות יאפשר לשתיהן לרשת מסבתא שלי את הכסף המועט מאוד שנשאר בחשבון הבנק שלה. אבל מסתבר שהוא מעוניין לחלק את הכסף בין שלושתם.

חשוב לציין שאמא שלי ודודה שלי לא סובלות מחוסר בכסף. ההורים שלי עבדו קשה כל החיים ויש להם כיום חסכונות ופנסיה מכובדת שמאפשרת להם לחיות בצורה טובה וגם לעזור לילדים. דודה שלי לעומת זאת מתגוררת בקיבוץ שפעם היה על סף פשיטת רגל אבל כיום יש בו מפעל מצליח מאוד כלכלית שבגללו חברי הקיבוץ מקבלים סכומי כסף יפים מידי פעם כדיווידנדים. שלושה מתוך ארבעת הילדים שלה בחרו בסופו של דבר להמשיך לגור בקיבוץ כילדים ממשיכים, כך שמבחינה כלכלית יש לה הרבה פחות דאגות כלפיהם. הבן הבכור שלה גר כיום באנגליה (הוא אזרח בריטי כי הדוד שלי אנגלי במקור שהגיע כמתנדב לקיבוץ ונשאר בארץ אחרי שהוא התאהב בדודה שלי) ונראה שהוא ואישתו מסתדרים שם לא רע מבחינה כלכלית.

כששוחחתי עם אמא שלי על המצב, אמרתי לה שאולי זה לא כזה נורא כי תמיד תפסתי את הדוד שלי כמישהו עם בעיות כלכליות, כנראה בגלל אותו אירוע במסעדה. אבל מסתבר שב 35 השנים שעברו מאז המצב השתנה. כנראה שחלק מזה נובע מכך שהמשק הפך להיות לא רווחי בשלב מסוים, ודוד שלי עבר לעבוד בחברת תרופות לבעלי חיים שבה הוא הרוויח משכורת לא רעה, ויש לו כיום גם פנסיה מכובדת.

אבל אני חושבת שאולי חלק מזה נובע מכך שאמא שלי ואחותה מרגישות קצת כועסות בגלל ששתיהן היו שמחות לקבל חלק יותר משמעותי אולי לא בירישה של סבתא שלי אלא יותר בכל מה שקשור למורשת שלה, שזה היה המשק. אני חושבת שסבתא שלי גרה במשך רוב החיים שלה בבית שבו היא התגוררה עד שהיא ברה לבית האבות שבו היא נפטרה: היא אמנם נולדה ברחובות, אבל הורים שלה עברו מושב כשהיא היתה תינוקת ובנו בעצמם את הבית שבו הם התגוררו ושהיא בסופו של דבר גם גרה בו. ומבחינת אמא שלי ואחותה, זה היה הבית שבו הן גדלו בתור ילדות ולכן מרגישות קשורות אליו, והן כועסות קצת שלהן לא היתה את האופציה לקבל לפחות את הבית או להתחלק בו ביניהן (כי בעצם הבית לא נחשב לחלק מהשטח החקלאי ולכן הן יכלו לקבל אותו).

אני חשובת שמאוד מפריע להן גם שהבית והסביבה המיידית סביבו (הגינה למשל) מאוד עלובים ומוזנחים כיום, למרות שבת הדודה שלי (אחת מהבנות של הדוד) מתגוררת בו עם הילדה שלה. הבית והגינה אולי לא היו סופר מעוצבים, אבל סבתא שלי תמיד דאגה לטיפוח בסיסי כמו למשל שתילה וטיפוח של דשא או של עצים שונים בגינה (כולל השקייה אובססיבית). אני חושבת שכשסבתא שלי התקשתה לטפח את הגינה, הגיע אחד מבני הדודים של אמא שלי שהוא גנן במקצועו כדי לעזור לה. עכשיו השטחים ריקים, חוץ מאולי שטח קטן של דשא סינטטי שעליו יש צעצועים לבת של בת הדודה שלי. דודה שלי אפילו הציעה להזמין לבת הדודה שלי גנן כזה או אחר שישקיע כמה שעות בשיקום של הגינה, ואז היא תוכל בקלות לטפח אותה, אבל בת הדודה סירבה להצעה מסיבות כספיות. אמא ודודה שלי לא התווכחו איתה, אבל נראה שהן כועסות שהאח שלהן (אבא של בת הדודה) לא משקיע בעצמו את הכסף הזה.

אני מניחה שלו יש את סדרי העדיפויות שלו, ואין לאף אחד מאיתנו מושג מה הוא מתכנן לעשות עם המשק בעתיד. אבל יש לי תחושה שלאור זמן נוצר כאן מצב שבו יש עדיין מרמור בין האחים, וחבל לי.

טיול לספרד – טולדו

העיר טולדו נמצאת בקרבה די רבה למדריד, ואפשר להגיע אליה בקלות ברכבת (מה שעשיתי בביקור הראשון שלי בספרד). תחנת הרכבת של העיר מאוד קרובה למרכז העיר ולאיזורים התיירותיים שלה, ובמדריד עצמה הקו שיוצא מהעיר לכיוון טולדו עובר בכמה תחנות ברחבי העיר לפני שהוא יוצא ממנה, כך שאפשר לעלות עליו בקלות יחסית.

בביקור הראשון שלי בעיר היתה לי תקרית שמאוד איפיינה בעיני את ספרד והספרדים. ליד המלון שבו שהיתי מטעם העבודה היתה כיכר שבה היו לא מעט מוניות שמקום העבודה שלי היה נותן לי החזר על נסיעות בהן – ולכן היה לי טבעי לגשת למונית ולבקש לנסוע לתחנת הרכבת. הנהג ניסה להסביר לי משהו בספרדית והתחיל להתעצבן כשלא הבנתי – ובסוף התייאש והסיע אותי לתחנה.

והתברר שמה שהנהג ניסה להסביר לי זה שתחנת הרכבת במרחק הליכה קצר מהמלון ואין לי צורך לקחת מונית לשם. מרוב שהעצבים של נהג המונית הבהילו אותי, בדרך חזרה כבר חזרתי למלון ברגל למרות שירד גשם די שוטף (שלמזלי התחיל רק אחרי שעזבתי את טולדו).

הפעם גם תכננתי לנסוע לעיר ברכבת – אבל ביום הראשון שלי בעיר כשהסתובבתי עם החברה שאירחה אותי – גילינו במקרה עמדה של חברת נסיעות שארגנה סיורים מאורגנים בטולדו וסגוביה במחירים סבירים, ונרשמתי לשניהם (בימים שונים כמובן).

בסיור בטולדו יצא לי לפגוש שני יהודים מקנדה שהציעו לי להסתובב איתם לבד בעיר כי "מי כבר רוצה להכנס לעוד כנסיות". מכיון שידעתי שצפויות לי עוד לא מעט קתדרלות בטיול שלי נשמע לי נחמד להסתובב עצמאית והחברה היתה נעימה – עד שכשהמתנו בסוף הטיול לאוטובוס הגבר התחיל לנאום על פוליטיקה ישראלית והבעת דעות שאיתן שלא הסכמתי. כמובן שלא נכנסתי איתו לוויכוח, אבל בני הזוג הבינו שיש פה אי הסכמה ומאותו רגע היחס שלהם כלפי הצטנן.

בעיר עצמה נחמד להסתובב ברחובות – אבל יש בה גם לא מעט חנויות ומוזיאונים קטנים ששווה להכנס אליהם, וכמובן גם את הכנסיה.

אבל בעיר יש גם לא מעט היסטוריה יהודית שמשולבת בהיסטוריה היהודית המפוארת של ספרד שכוללת שיתוף פעולה בין היהודים והמוסלמים, כשדווקא הנוצרים הם אלו שהפרו את האיזון הזה. ליהדות הספרדית היה מקום גדול במורשת הלמידה החוקים הדתיים של היהדות באותה תקופה שהשפעתם מורגשת עד היום – ולא מעט דמויות דומיננטיות.

כיום ההיסטוריה הזו כן נשמרת בערים כמו טולדו או סגוביה ונחשבים כחלק בלתי נפרד מההיסטוריה הספרדית.

עוד יתרון של הטיול המאורגן היה בכך שהאוטובוס הוביל אותנו גם לתצפית על העיר העתיקה מנקודה יפה מחוץ לעיר. מצד שני, התצפית הזו העלתה לי שהאלה האם תושבי העיר כולם בעצם גרים בעיר העתיקה ואין לטולדו גם שכונות מגורים מודרניות יותר?

״עדיין אליס״?

״עדיין אליס״ הוא סרט שיצא בשנת 2014 ומבוסס על ספר באותו השם. הסיפור הוא של אליס, פרופסורית מכובדת לפסיכולוגיה שמתעסקת בחקר התפתחות השפה. היא נשואה למדען בתחום הרפואי, ויש להם שלושה ילדים מוצלחים – הבת בכורה בוגרת תואר ונשואה, הבן האמצעי סטודנט לרפואה, ואילו הבת הקטנה שואפת להיות שחקנית ומסרבת ללמוד לתואר, לאכזבתה הרבה של אליס.

הסרט מתחיל בסצנת יום הולדת ה 50 של אליס, שבו בשלב מסוים היא פולטת משפט שלא קשור לכלום, ומתנצלת שאין לה מושג למה היא אמרה את זה. בסצנה הבאה היא מרצה – ושוכחת משום מה מילה.

אבל היא לא חושדת בכלום עד שיום אחד היא יוצאת לריצה – ובנקודה מסוימת שמה לב לזה שהיא לא זוכרת איך לחזור הביתה. זו היהת הנקודה שהפחידה אותה – והיא פנתה לנוירולוג כדי לקבל אבחון למה שהיא בהתחלה חשבה שהוא גידול במוח, אבל מהר מאוד (ומהר משמעותית ממה שקורה ברוב המכריע של המקרים האלו במציאות) – היא מאובחנת כחולת אלצהיימר בגיל צעיר. היא ואז בעלה מתקשים לקבל את האבחנה – וגם כשהם מקבלים אותה, הם צריכים להסביר את המצב לילדים, משהו שהם דוחים למרות שהתסמינים של אליס כבר מתחילים להחמיר בקצב מדאיג, וקשה לה יותר ויותר להסתיר אותם.

כמובן שהמחלה עצמה משפיעה יותר ויותר על החיים של אליס ושל בני משפחתה – וההשפעה גם מתרחבת למעגלים הולכים ומתרחבים, גם לפני שאליס עצמה בהכרח מוכנה לכך. היא למשל לא סיפרה על מצבה במקום העבודה שלה – אבל לא היתה לה ברירה אלא לספר על כך כשהאחראי עליה באוניברסיטה ראה ביקורות על הקורס האחרון שהיא העבירה היו מחפירות – והוא מצידו פשוט פיטר אותה.

וכמובן שזה משפיע על הדינמיקה המשפחתית, במיוחד ביחסים שלה עם בעלה – שמטפל בה יפה אבל רוצה במקביל להמשיך בקריירה שלו. אליס עצמה רוצה שהוא ייקח שנת שבתון כדי שהם יוכלו לבלות יחד ככל עוד היא מודעת לסביבה, אבל הוא עצמו רוצה להמשיך לעבוד ואפילו בשלב מסוים רוצה לעבור לעיר אחרת בגלל הצעת עבודה שהוא מקבל ממרפאה יוקרתית שמאוד מושכת אותו.

עיקר הסרט מתמקד בהתדרדרות המהירה של אליס, ובאיך היא מרגישה כלפי המחלה ומצבה המחמיר. אחרי ההלם ההתחלתי נראה שהיא מסתגלת לעובדה שהיא חולה, למרות שלאורך הדרך קורות לה יותר ויותר ״תקלות״ (למשל מצב שבו היא שוכחת איפה השירותים בבית החוף של המשפחה, מה שמוביל למצב שהיא מאבדת שליטה על המצב לפני שהיא מוצאת את השירותים).

הסרט עצמו הוא נפלא, ובהחלט מעביר את התחושות של מי שתמיד הסתמכה על האינטיליגנציה שלה ועל היכולת שלה לתקשר, ואז מתחילה לסבול ממחלה שגוזלת יותר ויותר מהזכרונות, היכולות השכליות, ואז מהחיים שלה. הסרט מסתיים בשלב שבו אליס כבר לא זוכרת כלום, וגם מתקשה מאוד לדבר. בשלב זה בעלה כבר החליט על ״פשרה״ בין השאיפות שלו להצלחה לצורך בטיפול בה בכך שהוא עבר לבדו למרפאה שהציעה לו עבודה, אבל אליס נשארה בבית הישן ויש לה מטפלת וגם את הבת הצעירה שלה שמטפלת בה.

יש בסרט לא מעט סצנות קשות. למשל בתחילת הסרט, מיד אחרי האבחון, אליס רושמת בטלפון שלה רשימה של שאלות בסיסיות לגבי החיים שלה (למשל מה שמה של הבת הבכורה שלה), ותזכורת לעצמה ביום שבו היא כבר לא תוכל לענות על השאלות. התזכורת מכילה הוראות לפתוח תיקיה מסוימת במחשב שלה שבו שמור סרט שהיא צילמה עם הוראות על איך למצוא בקבוק כדורים שהיא הסתירה בארון שלה שבעזרתם היא תוכל להתאבד ברגע שמצבה יהיה קשה מידי בשביל שהיא תרצה להמשיך לחיות.

אבל אפילו התוכנית הזו רגישה להרבה בעיות שנובעות מהמחלה: בשלב מסוים היא מאבדת את הטלפון שלה, ולא יכולה אפילו להסביר לבעלה למה חשוב לה למצוא אותו כי היא עצמה ללא זוכרת, והוא עצמו לא מבין למה היא רוצה אותו כי היא כבר במצב שבו אין לה כביכול שימוש בו חוץ מבדיקת הזכרון היומית שלה. הטלפון נמצא חודש אחר כך, ורק במקרה היא נתקלת ברשימת השאלות שלה בלי בכלל לזכור מה המטרה או המשמעות של השאלות. היא נתקלת רק במקרה בהוראות שלה, וכשהיא צופה בסרטון שהיא הקליטה לעצמה עם הוראות איך להתאבד – לא ברור אם היא בכלל מזהה שהדמות על המסך זו היא עצמה ולא עוד אישה נחמדה.

ואפשר גם לראות את ההשפעה של המחלה. האישה על המסך היא אישה מטופחת שמשקיעה הרבה בהופעה החיצונית שלה. הדמות שצופה בסרט היא מישהי שלבושה בפשטות, עם שיכר קצת פרוע בקוקו שלא טופל בצורה רצינית כבר הרבה זמן, וכמובן ללא טיפה של איפור.

הניסיון עצמו נכשל. ברגע שאליס החולה מוציאה מהמגירה את קופסת הכדורים – מישהו נכנס הביתה וקורא לה, והיא מפילה את הכדורים והם נשברים, כך שהאפשרות להתאבדות בעצם נעלמת.

אבל בנקודה הזו עולה שאלה מאוד משמעותית לגבי היחס למחלה ובמיוחד לסבל ממנה. כשאליס רק חלתה, היה חשוב לה להגדיר לעצמה רמת תפקוד מסוימת שמעבר לה, החיים שלה כבר יהיו לא ראויים למחיה והסבל בשכחה יהיה גדול מידי. אבל כשהיא הגיעה לנקודה הזו, היא נראתה הרבה פחות סובלת בגלל שבמקביל לחוסר הזכרון – גם המודעות של אליס עצמה למצב נעלמה, ומבחינתה היא לא היתה מודעת למחלה או שמשהו חריג אצלה, אלא היא זרמה עם השגרה שקבעה לה הסביבה (בעיקר בעלה ואולי קצת הילדים שהחליפו אותו מידי פעם) והיתה אפילו חייכנית ונעימה מאוד.

אבל בעצם הסצנה של ניסיון ההתאבדות הוא דוגמא ללא מעט חורים בעלילה.

למשל אין אף התייחסות לעדויות לניסיון ההתאבדות הזו – החל מקופסת הכדורים שעליה היה רשום ״לקחת הכל בבת אחת״, וועצם העובדה שיש פה תרופה שהתפזרה על הרצפה ושחלק מהכדורים התרסקו, וגם אם לא היה חשד שמדובר על ניסיון התאבדות אלא תרופה שאליס צריכה לקחת כחלק מהטיפול במחלה, מישהו היה צריך לחדש אותה. מעבר לזה, הסרטון עם ההוראות איך להתאבד נשאר פתוח על מסך המחשב שלה כי אליס היתה צריכה לצפות בו שוב ושוב כדי להבין את ההוראות, ועולה השאלה איך המבקרת שהגיעה או בעלה לא ראו את הסרטון הזה והבינו מה קורה.

באותה מידה, הזריזות שבה אליס אובחנה וההתדרדרות המהירה מאוד של המחלה – נראו לי חריגים. שתי הסבתות שלי היו חולות אלצהיימר (אמנם בגיל מבוגר יותר, אבל עדיין). גם בינן היה הבדל משמעותי בהתפתחות המחלה, כשסבתא שלי מצד אבא חלתה בגיל צעיר יותר אבל המחלה התדרדרה יחסית לאט, והסבתא מצד אמא חלתה בגיל תשעים בערך אבל ההתדרדרות שלה היתה מהירה יותר. וגם אז, אני חושבת שעברו שנתיים או אפילו שלוש לפחות (ואולי אפילו יותר) עד שהיא הגיעה למצב שבו היא הפכה למישהי שלא זוכרת כלום, לא מזהה אף אחד, ולא מסוגלת לדבר.

אבל בסרט עצמו נוצר רושם שהתהליך קרה תוך שנה וקצת. למשל יש סצנה שבה הבת שלב מודיעה בשלב מאוד מוקדם על הריון של תאומים ומצבה של אליס עדיין יחסית בסדר, אבל גם אם מניחים שהתאומים נולדו בסוף ההריון ולא מוקדם יותר (מה שלרוב קורה עם תאומים) – בסוף ההריון אליס כבר צריכה עזרה בבחירת בגדים ואפילו בפעולה הפיזית של להתלבש, ואין לה מושג מה קורה סביבה ולמה בעלה גורר אותה לבית החולים.

אני מניחה שההחלטות האלו נועדו למקד את העלילה בסבל של אליס והסביבה שלה, ובסרט אין זמן ״למרוח״ את הסבל הזה על פני יותר מידי סצנות. אפילו הרקע לסיפור ניתן בזמן שאנחנו כבר מתחילים לראות בעיות אצל אליס עצמה בשגרה שלה ולא בחיים שלה כשהם ״תקינים לגמרי״. אבל עדיין זה יוצר מצג שווא שיכול מאוד להפחיד ולא לתת תקווה שהתהליך איטי יותר או שיש דרך להאט עוד יותר את קצב התפתחות המחלה.

עדכון הרזיה?

אחד הדברים שחשבתי עליהם לאחרונה היה ״איך פעם כשעבדתי במשרד אכלתי בחוץ כל יום ועדיין אכלתי בריא – ועכשיו אני לא מצליחה להזמין משהו בריא מהכרטיס של העבודה?״

אז קודם כל, נזכרתי שכחלק מה״לאכול בריא״ לא בהכרח היה בריא. אני למשל לא ממש אוהבת דגים, אבל מידי פעם הייתי משכנעת את עצמי להזמין סלמון – אבל במקביל אליו גם הזמנתי פירה בתור ״פיצוי״ על הסבל של אכילת הדג. וזה לא הקטע של תפוחי האדמה (שבלא מעט דיאטות נחשבים לאוכל אסור או משמין), אלא העובדה שבמסעדות מכינים פירה עם הרבה שמנת ו / או חמאה כדי להפוך אותו לטעים. בואו ונגיד שבריא ודיאטטי זה לא, במיוחד כשכמות הפירה שאכלתי לא בהכרח תאמה למה שאמור להיות מוגדר בתורה מנה אלא ״קצת״ יותר.

וחלק מזה גם היו כמה מצבים שבהם הצטרפתי לשאר הצוות כדי לאכול צהרים, ולפעמים לא היתה לי שליטה על לאן אנחנו הולכים – הוהקושי התבטא בימים שבהם הלכנו למסעדה ״חסכונית״, כמו למשל מסעדה בשם ״ווק״ כזה או אחר שבו מבחר המנות כלל בעיקר אטריות מוקפצות בהמון שמן. הייתי ממש צריכה לאלתר מצב שבו אני מנסה לגרום למישהכין את המנה שלי להכניס אליה כמה שיותר ירקות, כמה שפחות איטריות ושמן, ולשלם תוספת כסף כדי שהמנה תכיל כמות סבירה של חלבון.

וכמובן שהיה גם את הקצה השני שבו הזמנתי מנות דיאטטיות במיוחד, כמו למשל חזה עוף יבש על ירקות ירוקים עם קצת שמן זית. דיאטטי ובריא זה כן, טעים זה כבר לא ממש. ואז לא פעם הייתי מפצה את עצמי על האוכל הלא טעים מתוך תחושה שאם אכלתי ארוחת צהרים בריאה ודלה בקלוריות, אני יכולה להרשות לעצמי לאכול משהו מפנק יותר כארוחת ביניים או בארוחת הערב.

אבל עדיין, היתרון של האיזור היה מיעוט יחסי של מסעדות בו, כשהיו לי כמה מנות בכל מסעדה שהתאימו לי לשגרת האכילה שלי. זה לפעמים היה מגביל, במיוחד בימים שבהם הלכנו לפיצריה הנחמדה ליד העבודה וחלק מהקולגות שלי חסכו כסף בזה שהם הזמינו יחד כמה פיצות אבל במספר פחות ממספר האנשים (למשל שתי פיצות לשלושה אנשים, או שלוש לחמישה), בזמן שאני הזמנתי סלט או מנה של בשר עם קצת תפו״א וסלט.

אבל כיום בעצם כשאני מנצלת את הכרטיס – אני מנצלת אותו להזמנה במשלוח. ובתור מי שגרה במרכז רמת גן – כמות המסעדות והמאכלים שזמינים לי מטורפת, כולל מכל פינה בתל אביב ?(שלא לדבר על גבעתיים, בני ברק, וכמובן רמת גן עצמה). גם אם אני מזמינה למשרד עצמו – יש המון מסעדות בטווח קילומטרים מטורף שמבצעות משלוחים.

ואלו לא רק מסעדות אלא גלידריות, מאפיות קינוחים, ואפילו שוקולטריות שמהן אפשר להזמין. אולי זה קשור לעובדה שבקורונה כולם למדו איך לבצע משלוחי אוכל, אבל מבחינת ההרזיה שלי זה אסון.

לאחרונה אני מנסה יותר לבשל בבית. זה משהו שניסיתי בזמנו בתקופה שבה ניסיתי להרזות לפני שנתיים, אבל משהו שם נכשל.

בסופו של דבר אני חושבת שהבעיה נבעה מזה שהדיאטנית שבה עבדתי בשיטה הזו עבדה לפי עקרונות שלא התאימו לי – אבל לא בהכרח ״באשמתה״, לפחות לא בהיבטים מסוימים. כן חשוב לי להגיד שחלק משמעותי מהבעיה שלי איתה נבעה מהעובדה שהיא הפחיתה לי את כמות האוכל בצורה דרסטית מידי ובאופן מיידי מידי, ולא היתה קשובה לזה שזה לא מתאים לי.

אבל בדיעבד אני חושבת שחלק משמעותי מהבעיה שלי היא שיש הרבה מאכלים שאני לא אוהבת. קחו לדוגמא פשטידות. יש לי טראומה מפשטידות מהתקופה שבה הייתי צמחונית, ולמשל במסעדה בשרית קיבלתי ״קיש״ (מילה יפה לפשטידה פה בארץ) שהיתה בעצם כמה שכבות של בצק פילו שמנוני במילוי פטריות מטוגנות שמנוניות, בלי ממש טעם.

גם בלא מעט מקומות אחרים (כולל אצל גיסתי למשל) ״פשטידה״ היא בצק עבה ומלא שמן, עם קצת מילוי של גבינה והרבה דברים אחרים שבמקרה הטוב הם ירקות (כמו כרישה או פלפלים) ובמקרה הפחות טוב עוד פחמימה (בטטות).

במקרה הטוב זה אכיל, במקרה הפחות טוב זה רחוק מלהיות טעים.

אבל באחד האתרים למתכונים דיאטטיים, גיליתי מתכון של פשטידה על בסיס קוטג׳ עם ביצה וקצת קמח (שאני מוותרת עליו בלי לפגוע בטעם ובטקסטורה). אני מוסיפה לזה ירקות – החל מגרישה או בצל מטוגנים, וכלה למשל בכרובית. אני מוסיפה לזה לפעמים גבינות אחרות (למשל גבינת עיזים או בולגרית דלות שומן) ומצפה בגבינה צהובה דלת שומן (9%).

זה בעצם המילוי של הפשטידה, ומנה לא רעה של חלבון ממקור צמחוני (למרות שלא טבעוני) – ומסתבר שעם הירקות הנכונים מאוד טעים לי, למרות שאני לא ממש אוהבת לאכול קוטג׳ טרי באופן שוטף.

השבוע האחרון התאפיין גם בקניות שעשיתי כחלק מהבלאק פריידי וכלל בעצם שתי קניות שקשורות לאוכל – אחת היתה גרועה, והשניה דווקא טובה.

הקניה הגרועה היתה של שוקולד, אבל שוקולד עם סיפור רקע.

כשהייתי ילדה וגרנו בארה״ב לפוסט הדוקטורט של אבא שלי, גרו לידינו משפחה ישראלית עם בנות שהיו בערך בגילי והייתי מיודדת איתן, במיוחד עם הבת הצעירה. הקשר בינינו התנתק אחרי שחזרנו לארץ – אבל אז הגיע פייסבוק. יום אחד הציע לי ״חברות״ מישהו שהתנדב איתי בזמנו במד״א, והוא בתורו פרסם פוסט של חברה שלו ללימודים שהפכה להיות מורה לבישול בריא טבעוני. מכרה שלה שהיא מומחית גדולה לענייני איראן רצתה לפרסם ספר על ההיסטוריה מאחורי מגילת אסתר, והחליטה לעשות את זה דרך מימון המונים. החברה החליטה לתרום ממנה וממטבחה סדנא לבישול פרסי (טבעוני) – וכשראיתי את זה מיד זיהיתי את האחות הגדולה מבין שתי הבנות ההן מארה״ב.

עם הזמן אותה מומחית לאיראן התחילה לנהל פרוייקטי הדסטארט אחרים – כולל של בת הדודה הדתיה שלה שהיתה בעברה עורכת דין, אבל תמיד אהבה להכין שוקולד. היא התחילה מהכנת פרלינים במטבח שלה והשקעה של כמה שעות בשבוע לניסיון למכור אותם בדוכנים קטנים, עבר דרך אדם ששילם לה בשטר מזויף וגרם לה להפסד די רציני שפגע בה כעסק פצפון – והסתיים במפעל שדווקא בתקופת הקורונה הצליח להתפתח ולגדול, ואפילו להגיע למשלוחים לארה״ב.

היא החליטה לעות הנחה מדהימה לבלאק פריידי, ומשום מה התפתיתי ושכחתי לכתוב שישלחו לי רק שוקולדים מרירים, והם שלחו לי בעיקר שוקולד לבן וחלב. בואו נגיד שאחרי קצת פחות משבוע, לא נשאר מהם כלום, למרות שאת חלקם הבאתי לעבודה.

הקניה הטובה יותר היא של פסטה טריה שמגיעה הביתה קפואה. ההערכה של מספר המנות הוא נמוך ואני מצליחה ״למתוח״ את האיטריות או ארביולי לתקופה יותר ארוכה. קניתי לא מעט במבצע, וכנראה שבחודשים הקרובים יש לי מספיק פסטה, ועם פסטה כזו טעימה יהיה לי יותר קל לאכול בבית ולא להזמין עוד פיצה.

על עבודה בימי בחירות

אי שם לקראת בחירות אפריל 2019, התגלגלה אלי הצעה של המפלגה שבה אני בוחרת לייצג אותה בקלפי.

מה זה בדיוק אומר?

אני מניחה שרובנו (למרות שהייתי שמחה לכתוב כולנו) מכירים את החוויה של לבוא לבחור. אנחנו מגיעים לקלפי שבה אנחנו רשומים ופוגשים כמה אנשים שיושבים מאחורי שולחן ארוך, כשהראשון מבקש את תעודת הזהות שלכם, מוודא שאתם רשומים ושכבר לא בחרתם, אומר מספר כזה או אחר לאחרים שיושבים ליד השולחן, הם מסמנים משהו בכל מיני רשימות – ואז אתם מקבלים מעטפה קטנה שיש עליה שתי חתימות שאיתה אתם הולכים מאחורי הפרגוד, בוחרים בפתק שאתם רוצים, ואחרי שאתם מכניסים אותו לקופסא ליד האנשים, אתם מקבלים בחזרה את תעודת הזהות שלכם, ועוזבים.

ה״אנשים״ האלו מאחורי השולחן מורכבים בעצם משתי קבוצות. האדם הזה שמבקש ממכם את תעודת הזהות הוא מזכיר הקלפי. הוא עובד מדינה שלא משוייך פוליטית (למשל אסור לו להיות חבר באף מפלגה במשך כמה שנים לפני שהוא עובד בתפקיד). הוא זה שאחראי על הקלפי ועל הניהול התקין שלה, שכולל למשל מניה של הצבעות כפולות או מניעה של תעמולה פוליטית בקלפי.

לידו יושבים מי שמכונים ״ועדת הקלפי״ – שאלו נציגים משלוש מפלגות שונות, שההרכב שלהן בקלפי נקבע על ידי ועדת הבחירות המרכזית. אחד נקרא יו״ר הועדה, השני הוא הסגן, והשלישי הוא ״סתם״ נציג. במובן מסוים התפקיד הוא בעיקר לוודא שהכל בסדר בקלפי עצמו ושאין ניסיונות רמאות, ובעצם מי שחותם על המעטפות הם שני נציגים של ועדת הקלפי כדי להפוך אותן לחוקיות (לכן שווה שתבדקו שיש על המעטפה שקיבלתם שתי חתימות).

בכמה ממערכות הבחירות האחרונות הצטרף גם מישהו שמיועד לשמור על ״טוהר הבחירות״ כמין צופה מהצד.

אפשר לעבוד חצי יום (לרוב מ 6:30 בבוקר עד 16:00 ואז מ 16:00 עד שהקלפיות נסגרות והקולות בהן נספרים), אבל לא פעם (ובמיוחד המזכירים) עובדים במשך יום שלם (ומאוד ארוך).

ראוי לציין שמקבלים תשלום על העבודה הזו, למרות שמפלגות מסוימות כן מבקשות שהעובדים מטעמן יתרמו להן את הכסף הזה בחזרה (והן כנראה לא ימנו לתפקיד מישהו שלא מסכים לכך הראש).

בבחירות הראשונות שבהן השתתפתי כחברת ועדת קלפי החוויה שלי היתה חיובית ואפילו כיפית.

הקלפי היתה קרובה יחסית לבית שלי למרות שהיא לא היתה הקלפי שבה אני בוחרת (ככה זה כשגרים במרכז עיר גדולה – יש המון קלפיות בכל פינה כמעט). מזכירת הקלפי היתה מישהי מקסימה שהיה מאוד נעים לעבוד איתה, למרות שהיא כמובן הקפידה מאוד על הכללים השונים, כולל איסור על לדבר על פוליטיקה בקלפי עצמו כדי שזה לא ייחשב כתעמולת בחירות.

אני הייתי שם עם עוד שני חברי ועדה, וכולנו עזרנו למזכירה בכל מה שקשור למלאכת הסימון בספרים השונים, שכללו אז שתי רשימות של הבוחרים בקלפי לפי תעודת זהות, ועוד רשימה שמית של הבוחרים שאני הייתי אחראית עליה והיא היה מורכבת יותר, כי בניגוד לרשימות על סמך תעודת הזהות שהיו ממוספרות והמספר שלהן הופיע על הכרטיס לבוחר שהבוחרים קיבלו בדואר ולרוב הביאו – בספר לפי השמות היה צריך ממש למצוא את השם, מה שלקח קצת יותר זמן.

כמובן שמידי פעם בהפסקה בין בוחרים תיאמנו בינינו את הספרים כדי לוודא שהכל מסומן כמו שצריך, כי הסדר בכל מה שקשור לקלפי ובמיוחד סביב המסמכים (בין אם אלו הרשימות שבהן מסומנים הבוחרים או אפילו מספר המעטפות שהיו חתומות והיו בשימוש) חשוב מאוד ואי סדרים יכול להוביל בקלות לפסילת הקלפי.

לכל אורך המשמרת שלי בבוקר המזכירה אפילו ניסתה לשכנע אותי להשאר כי היה לה כנראה מאוד נעים לעבוד איתי והיא מאוד סמכה עלי.

איכשהו מצאתי את עצמי בשני סבבי הבחירות הבאים (ספטמבר 2019 ומרץ 2020) עובדת מחוץ לקלפיות בעמדות האלו שבהן מחלקים פתקים ומנסים לשכנע אנשים לפני הכניסה לקלפי. זו עבודה מעייפת יותר כי צריך לעמוד וללכת לא מעט, אבל מצד שני בשני הסבבים האלו איכשהו קיבלתי בתרו שותפה גברת מבוגרת (בת שמונים ומשהו) שהיתה מקסימה והתחברנו מאוד טוב.

ואז בבחירות מרץ 2021 – התנדבתי שוב בקלפי.

לא ממש חשדתי בכלום כשנשאלתי האם אני מחוסנת נגד קורונה, וגם לא כשהכתובת שקיבלתי לקלפי היתה איפשהו ליד קניון איילון. רק כשהגעתי הבנתי ששיבצו אותי לקלפי של חולי קורונה שהיתה במתחם שבו ביצעו עד אותו יום בדיקות קורונה. הנהלים סביבה היו מסורבלים הרבה יותר (כולל הקמה של מתחם ממוגן מיריעות פלסטיק, ושרק מזכיר הקלפי מתקרב בכלל לבוחרים), והיה די משעמם לא רק כי בקושי הגיעו בוחרים, אלא גם ״נפלתי״ על חברי ועדה שהיו רובם ככולם חרדים, ומזכיר הקלפי היה מתנדב בעזר מציון ששמח מאוד ללמד אותם עזרה ראשונה כמתנדבים לעתיד או כמטיילים בחופשים.

זו גם הפעם הראשונה שבה היה איתנו מישהו ששומר על ״טוהר הבחירות״, מה שלא ממש אמר הרבה.

אני הייתי החריגה, השתעממתי מאוד – ושמחתי כשהחליפו אותי שעתיים מוקדם ממה שציפיתי.

כשהציעו לי לקראת בחירות 2022 להתנדב שוב בקלפי, וידאתי שאני בכזו שהיא סטנדרטית ורגילה למדי, ואפילו זכיתי להיות שוב באותו מקום שבו הייתי בועדה בבחירות אפריל 2019.

רק שהפעם היו שני שינויים משמעותיים. קודם כל, בכל קלפי לא היה מזכיר אחד אלא שניים – ובגלל ששיבצו אותי בקלפי מונגשת (כלומר כזו שנכים יכולים להגיע אליה לבחור גם אם היא לא קרובה אליהם הביתה), בעצם היו שלושה מזכירים בגלל שקלפי מונגשת דורשת יותר רישומים וטיפול. ואחרי בערך שעה – אלינו ספציפית הגיע גם מזכיר רביעי, אין לי מושג למה. וזה יצר מצב של צפיפות מאוד גדולה ליד השולחן, וקצת דחיקה של הועדה עצמה.

המשמעות של זה היתה שבעצם היו מספיק מזכירים כדי ״לתפעל״ את הקלפי בעצמם ללא עזרה של ועדת הקלפי. מה שנותר לנו, נציגי המפלגות, לעשות – היה בעצם לחתום על המעטפות השונות ועל הטפסים בכל פעם שהוצאנו עוד קצת מעטפות כדי לחלק לאנשים. ואולי גם לתצפת.

כך שלמרות שמזכירי הקלפי שלי עבדו מאוד קשה בגלל שהקלפי היתה מאוד עמוסה כי היא מונגשת, והרבה הגיעו כדי להצהיר שהם זקוקים לה, אנחנו ישבנו בצד והשתעממנו.

בעצם זו לא ממש הגדרה מדויקת. אחד מחברי הועדה התנדב לעזור למאבטחת בכניסה שהתקשתה להסתדר עם התור הארוך שהתחיל להצטבר בחוץ, לפחות עד שהקלפי שלנו התייעל קצת והמזכירים התחילו לבדוק את תעודות הזהות ואת הטפסים של הבוחר הבא בזמן שהקודם בחר מאחורי הפרגוד.

לעומת זאת, חברת הועדה השניה היתה מישהי מבוגרת שנראתה חולה מאוד, והיה לה קשה מאוד לתפקד. אני הייתי צריכה לתת לה הוראות ממש מדויקות מה לעשות, אפילו על דברים שהיו אמורים להיות ברורים מאליהם כמו איפה לחתום על הטפסים השונים (ממש באיזו שורה) או על המעטפות. הייתי גם זו שהיתה צריכה ללוות אותה לשירותים. לרוב היא ישבה בשקט בצד ולא ממש דיברה.

גם היתה מאוד תחושה של הפרדה בין מזכירי הקלפי לבין חברי הועדה. למשל המזכירים הראשונים הגיעו מאוד מוקדם בבוקר ותפסו את כל נקודות החשמל כדי להטעין את הטלפונים שלהם, בלי לחשוב או להציע לנו (חברי הועדה) את האפשרות הזו. אני מניחה שהם היו מפנים משהו אם היינו מבקשים, אבל זה יצר מצב קצת לא נעים.

גם מרגע שהגיע המזכיר הרביעי, זה משהו שאפשר למזכירים האחרים לקחת קצת הפסקה כדי להתאוורר או כדי לצאת בשלב מסוים לאכול צהרים. כשעבדתי בקלפי הראשונה שלי, המזכירה דאגה שלכולנו תהיה אפשרות לקחת הפסקה כדי להתרענן בין בוחרים, אבל הפעם זה לא קרה, גם במצבים שארבעתם היו באיזור בו זמנית ולא החליפו אחד את השני כך שעקרונית הם יכלו להחליף אחד או אחת מאיתנו כדי לתת לנו הפסקה קצרה.

מעבר לזה, בתור מי שעובדים בקלפי למעלה משש שעות, היינו כולנו זכאים לבחור בקלפי במה שמכונה ״מעטפה כפולה״. הבחור שהתנדב לעזור לא היה צריך את זה כי הוא היה בעצם רשום לקלפי הלא מונגשת שהיתה צמודה לזו שלנו, כך שהוא קודם כל בחר בעצמו ואז התחיל לעבוד. אני למזלי הייתי מודעת לנוהל אבל בגלל שעבדתי רק בבוקר (עד 16:00) והקלפי שלי היתה עבורי בדרך הביתה, העדפתי לבחור בקלפי הרגילה שלי. אבל אני הייתי זו שהיתה צריכה להזכיר לחברה השלישית בוועדה שיש לה את הזכות הזו כדי לוודא שהיא תקבל אותה. היא עצמה אמרה משהו לגבי זה שבעלה אמור להחליף אותה בוועדה והם רוצים לבחור יחד, והוא היה אמור להגיע בערך חצי שעה לפני שעזבתי, אבל נראה היה שהוא מאחר, ולא יכולתי להתעכב כדי לוודא שהיא באמת זוכה לבחור.

אבל היה משהו שהיה קצת מעבר למעשים הקטנים האלו, מין אווירה שבה בעיני לפחות המזכיר הראשי הרגישה לי כאילו הוא לא אוהב את העובדה שאנחנו שם כ״נציגים פוליטיים״, וכאילו הוא היה מעדיף להתנהל בלעדינו.

חשוב רק לציין שמעבר לתחושת ההפרדה הזו והשעמום – המזכירים שהיו בקלפי שלנו היו סופר מקצועיים, ודאגו לעבוד בצורה סופר מסודרת ולוודא בתדירות גבוהה שאין אי סדרים בקלפי – משהו שמאוד חשוב כדי שהיא לא תפסל.

כשעבדתי בקלפי בבחירות אפריל 2019, הייתי בקלפי המקבילה לזו שלנו, זו שהיתה לא מונגשת. באותן בחירות אנחנו ישבנו בחדר אחד של מועדונית בגימלאים שבה עבדנו, והקלפי המונגשת היתה בחדר הגדול יותר. השנה משום מה האחראית של המוסד התעקשה שכולנו נשב בחדר הגדול יותר.

זה יצר קצת בלגן כי אנשים לא תמיד הבינו לאן הם צריכים ללכת או לאן לשלשל את הפתק (כי חשוב לשלשל אותו לקופסט שמשוייכת לקלפי שבהם אתם בחרתם). אבל היתה לי תחושה שהאווירה בה היתה שונה, אולי כי ישבו לידה רק נשים, שהן חברותיות ונשות שיחה יותר מאשר גברים.

אני חושבת גם ששם היתה חלוקה מסויימת של העבודה גם לועדת הקלפי, למרות שבעצם היו בקלפי שתי מזכירות ולא רק אחת.

רק שנראה שהיו בה כמה אי סדרים – כמו למשל מצב שבו הן נתנו לילד לקחת מעטפה למזכרת מהקלפי, בלי לחשוב שזה ייצור להן בלגן כי בסוף היום אם מספר המעטפות שהיו בקלפי לא היה תואם את מספר המעטפות שהועדה חתמה עליה, וזה יכול לפסול את הקלפי. למזלן הגדול אחד מהמזכירים של הקלפי שלי ״תפס״ את זה והחזיר להן את המעטפה והסביר להן את גודל הברוך שממנו הן נמנעו.

היה גם רגע שבו הגיעה מישהי שאחותה ואמא שלהן הגיעו לבחור מוקדם יותר, וגילתה שבעצם השם שלה כבר מסומן כאילו היא בחרה. אין לי מושג האם באמת היה מדובר על מצב של ניסיון להצבעה כפולה או פאשלה שלהן שהן סימנו אותה בטעות כאילו היא בחרה – אבל בכל מקרה מדובר על מצב של בלגן.

והיה עוד אירוע עקרוני אחד, שבו אחת הבוחרות התחילה לבקש מחברות הועדה לצלם אותה ואת התינוק שלה עם פתק של אחת המפלגות. זה אסור בתכלית האיסור (זה נתפס בתור תעמולה שאסורה בשטח הקלפי), אבל הן כנראה רצו להיות נחמדות ולא חשבו על זה. העובדת שאמורה היתה לשמור על טוהר הבחירות ניסתה להגיד להן משהו, אבל בהתחלה הן לא הקשיבו ומאוחר יותר כשהיא ניסתה להודיע להן שהיא תעביר את התקרית הלאה, הן מאוד כעסו עליה כי האירוע בהחלט יכול היה לסבך אותן . אולי המסקנה היחידה מהתקרית היא שצריך לשים בתפקיד הזה של משקיפי טוהר הבחירות אנשים שהם אסרטיביים ולא שקטים ומופנמים מידי, ואולי לוודא שאנשים שעובדים בקלפי מבינים את הכללים.

על השמנה ומעמדות

פעם מזמן בימיו היחסית ראשונים של האינטרנט, היו מה שנקרא ״פורומים״ שהיו פשוט קבוצות דיון עם נושא רשמי כזה או אחר אבל לא פעם הנושאים שלהם גלשו גם לפסים אישיים יותר.

אתרים שונים רצו שיהיו להם פורומים כי זה משך גולשים לאתר – ולמרות שהיו אתרים שהיו מיועדים לפורומים (לעיתים לצד בלוגים וקומונות וקבוצות אחרות) כמו למשל האתר של ״תפוז״ – גם אתרים כמו העיתון האונלייני וויינט החליטו להקים אתר פורומים כדי למשוך גולשים לאתר.

אחד הפורומים שנפתח היה פורום בשם ״מול המראה״ – ובעצם נועד להיות פורום לשיחות על דימוי עצמי של נשים, אבל באופן טבעי הפך להיות פורום לדיון על דיאטות ותמיכה בהרזיה (וגם בסופו של דבר לא היו בו רק נשים). האוכלוסיה בו השתנתה עם הזמן, ואני חושבת שאני הייתי המשתתפת היחידה שהשתתפה בו כבר מתחילת דרכו עד שהוא הפסיק להיות פעיל, אבל בשלב מסוים המשתתפות (פלוס משתתף אחד) היו די יציבים. במשך כמה שנים אפילו היינו נפגשים מידי פעם בקניון עזריאלי ב״יוטבתה בעיר״ בתקופה שבה למסעדה היה מיקום די מרכזי וגדול בקניון (שמאז כבר הפך לעוד סניף ענק של חנות בגדים).

אבל כבר מהשלבים המוקדמים של ההשתתפות שלי שם – הייתי חריגה. אפילו כשהגיעה מישהי שהרגישה ״שמנה באמת״ שהיו לה כמה עשרות ק״ג לרזות – היא עדיין שקלה כמעט 30 ק״ג פחות ממני באותה תקופה. בשלב מסוים הגעתי בהרזיה שלי למשקל ההתחלתי שלה ואפילו לקצת פחות – הרגשתי כמו סיפור הצלחה וקיבלתי פידבק מאוד חיובי מהסביבה על ההרזיה שלי.

בשלב אחר של ההשתתפות שלי שם (אם אני זוכרת נכון זה היה מוקדם יותר, אבל אני לא בטוחה), היתה שם מישהי ששיתפה סיפור אישי. חברה מאוד טובה שלה התכוננה לחתונה שלה, וביקשה מהמשתתפת להצטרף אליה לאחת מהמדידות של שמלת הכלה. האמא של הכלה פנתה בשלב מסוים למשתתפת, ואמרה לה שאם היא רק תרזה קצת – גם היא תמצא בן זוג ותתחתן בקרוב.

המשתתפת מן הסתם מאוד נעלבה מההערה – אבל במובן מסוים היה לה מזל שאותה אמא של החברה ראתה בה מישהי שראויה למצוא בן זוג. באותה תקופה כשהייתי מאוד שמנה – אף אחד מסביבי לא ממש חשב שאני אי פעם אתחתן. אני זוכרת למשל מנהל בעבודה שהיה כל הזמן מדבר עם העובדים הרווקים תחתיו לגבי הסטטוס הזוגי שלהם ומתי הם מתחתנים (ואני זוכרת למשל שהוא ניסה פעם לשדך מישהי לאחד מהם שישב איתי במשרד), אבל לא איתי. אפילו בחתונות משפחתיות שבהן ידוע שכל רווקא מעל לגיל עשרים זוכה לברכות של ״בקרוב אצלך״ – אני לא ממש זכיתי לברכה הזו למרות שהייתי בכמה חתונות עמוסות ב״דודות״ שאוהבות במיוחד איחולים כאלו.

נזכרתי בסיפור הזה כשקראתי כתבה באנגלית שדיברה על הפרדה די גסה בין שתי קבוצות של נשים שמנות: כאלו שיכולות ללבוש בגדים של רשת המידות הגדולות ״ליין בריאנט״ (הרשת המובילה בארה״ב למידות גדולות), לבין כאלו שהו כל כך שמנות שהן אפילו לא מסוגלות ללבוש בגדים שזמינים בחנויות מסחריות. במובן מסוים זו לא הפרדה ברורה אלא אולי יותר רצף של מידות – כשהיחס החברתי משתנה בין מידות מסוימות. בעצם ככל שהאישה שמנה יותר – כך היחס החברתי אליה פחות ופחות נעים.

וזה אומר לא פעם שמישהי ששוקלת משמעותית פחות לא ממש יכולה להבין את הקושי של מי ששוקלת משמעותית יותר, גם אם היא עצמה סובלת ממה שמכונה ״שמנופוביה״, שזה מושג שמתאר בעצם יחס שלילי לאנשים שמנים שנובע מדעות קדומות (כולל גם מצבים של מניעה של עבודות או זוגיות או מצבים דומים).

קחו למשל את נושא הביגוד פה בארץ. יש מידות בטווח של 42 – 44 ואולי אפילו מידה 46 שבזמנו היו זמינות בחנויות בגדים סטנדרטיות, אבל כיום מאוד קשה למצוא אותן ויש רשתות שבכלל אין בהן את המידות האלו – והנשים שבעבר יכלו לרכוש בגדים בכל מקום נאלצות לקנות לכעסן הרבה בגדים בחנויות למידות גדולות (חנויות שהן יעם מבחר קטן יותר של בגדים, שהם יקרים יותר ורחוקים מלהיות אופנתיים).

אבל זה יוצר מצב שבו החנויות למידות גדולות מנסות ״להפטר״ מהדימוי בכך שהן מציגות על המדפים רק את המידות הקטנות יותר (אלו שבעבר נחשבו ללא מידות גדולות), ואת המידות הגדולות יותר מסתירות במחסן – מתוך הנחה שלמי שלובשת אותן אין ברירה אלא להכנס לחנות למידות גדולות ולכן תאלץ לבקש את המידות הנדרשות לה מהמוכרת במקום ללכת לחנות אחרת.

במקביל נוצר מצב שבו חנויות שהן כביכול ל״מידות גדולות״ (ובמיוחד רשתות חדשות שנפתחות) מגבילות את המידות שהן מציעות למה שמכונה ״מידות ביניים״ שאלו המידות ש״סולקו״ מהחנויות הרגילות, ואולי מידה או שתיים יותר – אבל לא חלילה שום מידה שמתחילה ב ״5״ (כלומר 50 ומעלה).

נשים במידות הגדולות באמת מתלוננות על היחס המזלזל הזה – אבל הן ברות מזל בכך שיש להן חנויות בגדים שמוכרות בגדים במידות שלהן. יש נשים שלא יכולות ללבוש אפילו את המידות במחסן – ונאלצות לקנות בגדים אונליין בלי למדוד אותם, ממבחר קטן, יקר, לא יפה – ולא בהכרח נוח. ומי שלא מוצאת בגדים אונליין כנראה תופרת בגדים לעצמה או משתמשת בשירותיה של תופרת.

אני לא מזלזלת בבעיות של אף אחת מהקבוצות הללו, אבל כל קבוצה לא ממש מבינה את הקשיים של המידות הגדולות ממנה, ולא מבינה שהן בעצם קשות יותר מאלו שלה…

טיול בספרד – רקע

לי יש היסטוריה ארוכה עם ספרד, ולא בגלל מוצא ספרדי.

אי שם בשנת 2000 התחלתי לעבוד בחברת הייטק עם הרבה לקוחות מחו"ל – שאהבה לשלוח אותנו לבקר אצלם כדי לתמוך בהם. כיום יש ברוב חברות ההיטק מערכי תמיכה טובים יותר שבעזרתם המתכנתים פחות "זוכים" לבקר בחו"ל – אבל אז הנושא כמעט ולא היה קיים, ואנשי הפיתוח היו גם לא פעם אנשי תמיכה.

עד אותה תקופה, יצא לי לנסוע רק לצפון אמריקה. כשהייתי בת 5.5 עברנו לכמעט שנה בקנדה, כמה שנים אחר כך עברנו לשנתיים בניו יורק – וחודשים ספורים לפני הנסיעה לספרד גם נשלחתי מטעם העבודה לגור שלושה חודשים בוושינגטון די סי. אבל למרות כל הניסיון הרב שלי בטיסות לחו"ל – בעצם מעולם לא יצא לי לטוס לאירופה, ולהתמודד עם מדינה שבה אני לא דוברת את השפה.

ספרד של שנת 2000 היתה מדינה שרמת האנגלית בה היהת נמוכה. השפה אמנם נלמדה באופן רשמי בבתי הספר – אבל בעצם לאוכלוסיה לא ממש היתה הזדמנות לתרגל אותה. אם בארץ למשל סדרות טלוויזיה וסרטים באנגלית מוןצגים בשפת המקור ויש תרגום בעזרת כתוביות – אז בספרד (ובעצם גם בלא מעט מדינות אירופאיות אחרות) הסרט עצמו מדובב לספרדית.

למזלי, בקושי יצא לי להסתובב במדריד לבדי. בנסיעה הראשונה שלי נסעה איתי קולגה ללקוח אחר, והיא ידעה קצת ספרדית. בביקורים הבאים שלי היו ישראלים שנמצאו באופן קבוע אצל הלקוח ולכן היו דוברי ספרדית (בין אם מילדות של מי שגדלה במקסיקו, ובין אם מקורס שנעשה בישראל שסיפק את השפה הבסיסית). הייתי צריכה לדעת רק כמה מילים בודדות – ואת הכתובת של המלון ושל מקום העבודה הדפסתי בצורה מסודרת כך שאוכל לתת אותן בצורה מדוייקת לנהגי המוניות השונים בלי בעיות של מבטא.

אי שם בתחילת 2016 מי שהיתה המנהלת שלי אז אמרה לי שאני חייבת לנצל ימי חופשה כדי שהם לא יבוטלו, וכשסיפרתי את זה למכרה שלי שהתגוררה במדריד – היא הציעה לי לבקר אצלה, ובאותה הזדמנות לנסוע לברצלונה (שבה מעולם לא הייתי).

במהלך 16 השנים הללו, ספרד הפכה להיות הרבה יותר ידידותית לדוברי אנגלית. לדעתי זה נובע מההצטרפות לאיחוד האירופאי שהוביל לפתיחות גדולה יותר של ספרד לעולם (במיוחד עבור הצעירים במדינה) ובגלל הכניסה של הרבה יותר מבקרים שהם לא דוברי ספרדית.

חשוב לציין שגם יש בספרד תשתיות מאוד טובות לתיירות. אני למשל נסעתי בין מדריד לברצלונה ברכבת מהירה שתוך בערך 3 שעות עברה את המרחק המרשים בין שתי הערים. העלות של כרטיסי הרכבת הם לא זולים, אבל זו בהחלט דרך יעילה לנסוע בין ערים אם אתם לא רוצים לנהוג.

חשוב לי גם לכתוב כמה מילים על ביקור אצל מכרים / חברים / בני משפחה רחוקים.

אני יוצאת מתוך הנחה שכולנו מנומסים ומחונכים ומתחשבים, אבל עדיין חשוב מאוד לבצע תיאום ציפיות מראש של משמעות הביקור, ולשקול עד כמה שווה לחסוך כסף על חשבון הנוחות של שהות בבית של מישהו אחר.

קודם כל, בואו נדבר על מה זה אומר כשמישהו גר בעיר מסויימת: לא פעם האנשים שגרים בעיר כזו או אחרת באופן קבוע לא גרים במרכז העיר או קרוב לאטרקציות תיירותיות, אלא בפרוורים. זה אומר שמבחינתכם תאלצו לבלות זמן יחסית ארוך בנסיעות לאטרקציות השונות. ייתכן שזה פחות מפריע לכם, במיוחד אם באתם כדי לפגוש את החברים / קרובים ולא רק לטייל, אבל זה משמעותי.

ודרך אגב, זה משמעותי לא רק מבחינת זמן אלא גם מבחינת היכולת שלכם להסתדר עצמאית בתחבורה ציבורית שבה אתם לא בהכרח מכירים את השפה ואת האופן שבו יכתבו או יבטאו את שם התחנה שבה אתם צריכים לרדת. לי היו בטיולים כמה מקרים שבהם ירדתי בתחנה מוקדמת או מאוחרת מידי או שיצאתי מדלת לא נכונה של תחנת רכבת תחתית ולקח לי זמן למצוא את עצמי שוב.

עוד אתגר שקשור לביקור הוא התחשבות בבני המשפחה שגרים בבית. למשל החברה המאוד נדיבה שלי שאירחה אותי נשואה לגבר שהוא לא דובר עברית ובקושי מכיר כמה מילים באנגלית. במצב כזה היה קצת לא נעים להתארח אצלם לאורך זמן כי הרגשתי שאני אולי מפריעה לו. התחושה הזו התגברה בגלל העובדה שהוא לרוב עבד מהבית, וכדי לא להכביד עליו החברה שלי עודדה אותי לצאת כמה שיותר מוקדם לטייל, ולחזור הביתה רק אחרי שהיא חזרה מהעבודה. מכיוון שהיא עבדה במרכז העיר והיו גם לה נסיעות הלוך וחזור כל יום – היא ממש הוציאה אותי מוקדם בבוקר מהבית (כדי לאפשר לה להתארגן בשקט) ולא פעם הייתי צריכה לטייל 12 – 13 שעות ביום ואפילו קצת יותר – מה שהיה מעייף למדי. לכן יש לפעמים יתרון בבית מלון שבו אפשר מידי פעם לישון מאוחר יותר בבוקר או להגיע באמצע היום למנוחה אם זה מתאים לכם.

וחשוב גם לתאם ציפיות לגבי עד כמה המארחים יוכלו לטייל איתכם. אני למשל מעדיפה לרוב לטייל עצמאית, אבל עדיין רציתי לבלות עם החברה שלי – ויצא שבילינו יחד את יום ראשון (שבו נחתתי במדריד) ועוד יום אחד בהמשך אבל כל שאר הזמן הסתובבתי עצמאית ולי זה היה מאוד טוב. אבל מצד שני אני יודעת שיש כאלו שמצפים שהמארחים "יקרעו איתם את העיר" ומתאכזבים כשזה לא קורה – או מארחים שפינו במיוחד זמן כדי להיות מדריכי תיירים ואז בעצם נותרים חסרי מעש כשהאורחים אומרים שהם מעדיפים לטייל לבד.

ויש את החיים היומיומיים שצריך לחשוב עליהם:

אל תשכחו שלמארחים שחיים בבית יש חשיבות לשעות ההשכמה והשינה שלהם, והם לא מעוניינים שתפריעו להם ללכת לישון / תעירו ואתם מוקדם / תתלוננו על הרעש שהם עושים כשהם מתעוררים בבוקר ומתארגנים לבי"ס ולעבודה.
למארחים עצמם יש לו"ז צפוף, ולכן עדיין צריך לתת להם עדיפות למקלחת למשל ולא להפריע להם.
אל תתפנקו מידי בנושא האוכל, וחשוב לעזור ולהתחשב מבחינת זמינות מאכלים ובישול. אני לא פעם העדפתי לאכול בחוץ עד כמה שניתן כדי לא להכביד. חלק מזה נבע מכך שהחברה אהבה לשתות את הקפה של הבוקר בבית הקפה הקרוב לביתה והיתה מזמינה לי בלי לשאול לארוחת הבוקר לחם עם ריבה. בדיעבד גיליתי שבצרפת זו ארוחת בוקר מאוד מקובלת, אבל מבחינתי היא היתה לא בהכרח משביעה לאורך זמן ולכן ניסיתי לא פעם להתחמק ולאכול בחוץ כשכבר אגיע למרכז העיר.

התמונות הבאות הן מכפר קטן ליד מדריד שאליו נסענו יחד באחד הימים.

איך אני יוצאת מהבית (תכשיטים, בושם, וכו׳)?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני מעולם לא הייתי חובבת גדולה של איפור או טיפוח. אני חושבת שכילדה מבחינתי מייבש שיער רק נועד לזרז את תהליך ייבוש השיער ולא לעצב אותו כפאן. אני חושבת שהספרית שהייתי אצלה בגילאים של 14 – 15 שהיה מנפחת לי את הפוני בצורה מוגזמת בעזרת הפן די גרמה לזה, ובשלב מסוים גם הפסקתי להשתמש במייבש שיער בכלל.

גם לאיפור לא היה לי יותר מידי כוח, וגם לא לבגדים. אבל לא הרגשתי ממש חריגה כי הבנות סביבי בביה״ס ברובן גם הן התלבשו בטי שירטס וג׳ינס ובלי איפור. היתה מישהי אחת שהיתה באמת מגיעה מאוד טופחת לבית הספר ובלבוש שהיה לא פעם סקסי, ואני זוכרת שכשיום אחד אמא של אחת מהבנות מהכיתה שלי נתנה לבת שלה ולי טרמפ הביתה, האמא ראתה את הנערה המטופחת ואמרה לנו משהו בסגנון שאנחנו נערות אבל היא כבר אישה. היה בזה משהו כי באמת אותה תלמידה התלבשה והתאפרה בסגנון של בנות עשרים ומשהו ולא כנערת תיכון, אבל מצד שני כיום אני חושבת שיש משהו נחמד בלהיות גם נערה שלא מרגישה עדיין את הלחץ להתלבש בצורה כזו סקסית ובוגרת.

בסוף השירות הצבאי שלי, הבנות (ושני הבנים) ששירתו איתי ביחידה החליטו לקנות לי מתנה ליום כיף ב״מולה סנטר״, מקום שנסגר מאז בגלל בעיות שונות. הסנטר בעצם היה ״מרכז יופי״, והיום עצמו בעצם הורכב מסדרה של טיפולים. כשהגענו בבוקר היתה לכולנו הרצאה משותפת על לבוש, ואז עברנו בין תחנות שונות: תחנה למציאת הצבעים שמתאימים לנו בעזרת מפיות בצבעים וגוונים שונים ששמו לנו ליד הפנים, קוסמטיקאית, מאפרת, סטייליסטית (שהיא היתה זו שהעבירה לנו את ההרצאה), וספר.

הסטייליסטית היתה עסוקה בטלפון כשעברתי דרכה, אולי כי באמת היה מצב חירום (היא נשמעה קצת לחוצה ונסערת), אבל התחושה שלי היהת שהיה לה ברור מלראות אותי שאני לא מתעניינת באופנה ולכן הסיכוי שאקנה ממנה בגדים (ובמיוחד כמות מכובדת שלהם) אפסי ולא הייתי ראויה לזמנה.

הקטע המכירתי בלט גם בתחנות האחרות – למשל הייתי אצל קוסמטיקאית נחמדה וחביבה, רק שבסוף הטיפול היא ממשש לקחה אותי פיזית לנקודת המכירה שהיתה בסנטר, אמרה את הרשימה של כל המוצרים שבהם היא השתמשה, ומי שעמדה מאחורי הדלפק פשוט הביאה את כל המוצרים האלו כדי שאוכל לרכוש אותם.

אבל זה היה כלום לעומת המאפרת. אם היא היתה רואה שעומדת מולה מישהי שלא מתאפרת ביום יום ומנסה לתת לי טיפים לאיפור מהיר וקליל ולא כבד – סביר להניח שהייתי רוכשת משהו. אבל היא פשוט איפרה אותי איפור מלא ברמה לא פרקטית בעליל, כולל לשים מיקאפ על כל הפרצוף, ובמקום למשל להמליץ לי על עפרון עיניים, היא המליצה לי על אייליינר (שזה משהו שמאוד קשה לשים למי שלא מתורגלת בזה) ועוד לא כזה מסחרי אלא כזה שמרכיבים משני צבעים של צלליות כדי להגיע לגוון מיוחד של ירוק אפור ומבזבז על הדרך לא מעט חומר.

כמובן שגם עם המאפרת היה טקס שלם שבו אני נגררתי אחריה לקופה, ושם היא ציינה רשימה ארוכה מאוד של מוצרים שהיא השתמשה בהם, ולגבי כל אחד היא שאלה האם אני צריכה אותו. בשלב מסוים פשוט אמרתי לה שלדעתי לאמא שלי יש את זה ואת זה ואת זה, ולא רכשתי כלום.

ואז הגיע הספר.

עקרונית תספורת בסיסית נכללה בחבילה שקיבלנו, אבל לא מה שמוגדר בתור ״טיפולים כימיים״ שזה צביעה / שטיפה / סלסול (באותה תקופה לא שמעו עדיין על גוונים בישראל, לפחות לא באופן גורף). אז כמובן שאני עוברת בעמדת הספר הבכיר שהוא זה שאמור היה להתאים לי את התספורת ואז לשלוח אותי לספר אחר ופחות בכיר שיבצע אותה. וכמובן שאני פשוט ״חייבת״ סלסול ושטיפה בצבע חציל (משהו שהיה מאוד מקובל אז, במיוחד אצל נשים בגיל של אמא שלי).

באותו שלב כבר הייתי עצבנית – לא רק מהעובדה שיום הכיף לא היה כבר כיף מרוב שניסו למכור לנו דברים, אלא גם מהעובדה שהחבר׳ה בצבא שילמו כל כך הרבה כסף על יום הכיף הזה מתוך משכורת צבאית צנועה – ובמקום לתת לי להנות ממנו מנסים לסחוט ממני עוד כסף (חוץ מהסטייליסטית שהתעלמה ממני). אמרתי שאני לא מעוניינת אלא רק להשאר עם התספורת הנוכחית שלי ושפשוט יורידו לי קצוות בשיער וזהו.

הספר הבכיר החליט להשאר איתי, כנראה מתוך שילוב של תחושה שהוא עוד יכול לשכנע אותי והעובדה שהיה כבר סוף היום וכנראה שלא המתינו לו עוד לקוחות שלהן הוא יכול למכור עוד טיפולים בתשלום. זה לא עבד לו.

ואני מניחה שהחוויה הזו רק הרחיקה אותי יותר ויותר מכל מה שקשור לאיפור וסטייל. מעבר לזה, תוך שנה או שנתיים אחר כך כבר השמנתי למשקל שבו כבר לא יכולתי לקנות בגדים בחנויות רגילות אלא בחנויות של מידות גדולות. באותה תקופה לא היו בגדים יפים במידות גדולות, אלא בעיקר בגדים גדולים בגזרה מאוד רחבה וארוכה מבדים סינטטיים ולא נושמים, לרוב בצבעים כהים מאוד ועם דוגמאות מאוד גדולות וגסות שנחשבו ל״מרזים״. בואו ונגיד שזה משהו שלא ממש עודד אותי להתלבש יפה.

כיום אני לרוב מתאפרת קלות ולובשת תכשיטים לפני אירועים שונים, ולובשת בגדים יפים יותר, אבל ביום יום אני עדיין מתלבשת בג׳ינס וטי שירטים.

פוסט קורונה?

לפני שלוש שנים, ב 10.11.19 טסתי לניו זילנד. הטיול התחיל בטיסה מזעזעת במיוחד, המשיך בלא מעט חוויות, והסתיים בכמה מחשבות על הדינמיקה הלא בריאה שהיתה מולי בטיול.

מאז עברה עלינו תקופה מטורפת בזכות מגיפת הקורונה, שבהסתכלות אחורה קשה להאמין שהסתדרנו עם כל כך הרבה מגבלות לכל כך הרבה זמן. אני אישית גם פוטרתי מהעבודה כמה שבועות לפני שהתחיל כל הבלגן כך שאני נאלצתי לחפש תפקיד חדש במשך כמה חודשים ולהתחיל לעבוד בתקופה שבה עדיין היו לא מעט מגבלות קורונה שונות.

לאחרונה יצא לי לחשוב על השינויים שעברתי מאז הטיול שלי לניו זילנד, ואחד מאלו שהכי מטרידים אותי הוא הירידה ברמת הכושר הגופני שלי. חלק מזה כנראה נובע מהעובדה שלא יצא לי להתאמן באותה אינטנסיביות שבה התאמנתי לפני הקורונה בחדר הכושר, ועם כל סגר או סגירה של חדרי הכושר היכולת שלי הלכה והתדדרה, ובגלל שהתקשתי להתעמל האימונים שלי הפכו לקלים יותר ולא הצלחתי לשחזר את רמת הכושר שלי מאז. מעבר לזה, בתקופה הזו השמנתי משמעותית (כשחלק מזה נבע מהיעדר ספורט וחלק מזה נבע מהרגלי אכילה שהפכו להיות גרועים יותר ויותר), למרות שכמה חודשים אחרי תחילת הקורונה ניסיתי להיכנס למסגרת של הרזיה שנראה היה שרק גרמה לי נזק (למרות שהיא הופעלה על ידי אנשים מוסמכים כולל דיאטניות קליניות) והתקפי זלילה למשך כמה חודשים שגרמו לי להעלות מהר במשקל.

מעבר לזה, לפני קצת יותר משנה היתה לי בעיה בברך במשך כמה שבועות. הייתי אצל אודתופד שמיד האשים את ההשמנה שלי במצב והניח שפשוט מדובר על שחיקה של הסחוס, אבל הכאבים החדים והתחושה שהברך שלי ״מתפרקת״ אחרי שהכאבים נעלמו לחלוטין גרמו לי לחשוב שהיתה לי פציעה כמו למשל נקע שהרופא פשוט לא אבחן. הפציעה נגררה על כמה שבועות שבהן חששתי שהיא לעולם לא תעבור, ולמרות שבסופו של דבר היא עברה – אני חושבת שחוסר הפעילות למשך כמה שבועות היתה הגורם שהרס את הכושר הגופני שלי לחלוטין.

אבל לפני כמה ימים יצא לי לחשוב גם על משהו נוסף שאיבדתי.

השבוע יצא לנו להגיע לעבודה במשך יומיים רציפים. לפני כמה שבועות התחילו לארגן לנו בעבודה ״יום בריאות״ כזה שהיה מאוד מוצלח וכלל מדיטציה, עמדת עיסוי לעיסויים קצרים, והרצאה של דיאטנית קלינית על אורח חיים בריא. אבל בשבוע שעבר התבשרנו שיום לפני כן עומד להגיע לארץ מנהל בכיר של החברה, ומעבר לעובדה שהמנהלים שלנו רצו שהעובדים ״יפגינו נוכחות״ במשרד, הוא עצמו רצה להעביר לנו הרצאה על העבודה והחזון שלו.

כשאני מגיעה למשרד, באופן מאוד טבעי אני הולכת הרבה יותר ברגל. קודם כל, אני צריכה לנסוע למשרד – ותחנות האוטובוס שאני משתמשת בהן באיזור המשרד די רחוקות ממנו, במיוחד כשהשבוע גיליתי שיש קו שמגיע בין העבודה לבית שלי אם אני הולכת קצת יותר רחוק ברגל. אבל גם במשרד עצמו יוצא ללכת הרבה יותר כי כל דבר בעצם (שירותים, מטבחון, אפילו המתקן של המים) רחוקים לי יותר בצורה משמעותית מאשר בבית.

בעצם אם חשובים על זה, במהלך השבוע יש לי לרוב הליכה די רצינית בבוקר כשאני יוצאת לחדר הכושר או לבריכה (כשלבריכה אני הולכת ברגל בהליכה קצת ארוכה יותר), ואז כשאני חוזרת הביתה יוצא לי לשבת המון שעות מול המחשב ובקושי לזוז, ולכל היותר אני קמה קצת מידי פעם כדי לבשל ארוחת צהרים.

לכן כנראה אחרי יום במשרד אני מרגישה מאוד מאוד עייפה כשאני חוזרת הביתה. אבל זה לא היה כך בעבר – אני זוכרת שהיו ימים במשרד הקודם שלנו שבהם הייתי הולכת בערך 18,000 צעדים ביום וזה לא גרם לי לעייפות כזו קיצונית. ברור לי שבעבר שאני מדברת עליו הייתי רזה יותר משמעותית, ובניתי את הכושר שלי בצורה מדורגת ולא בבת אחת, ולא הייתי אחרי סגרים שבהם לא יכולתי לצאת בכלל מהבית חוץ מפעם ביום למכולת או למאפייה, אבל זה מתסכל.

לאחרונה התחלתי לשאול את עצמי למה אני בעצם רוצה לרזות שוב. השאלה התחדדה אצלי במיוחד אחרי שכתבתי ופרסמתי את הפוסט הזה על שתי נשים שההרזיה שלהן נקשרה באופן מאוד חזק להצלחה בחיים, משהו שאני מעולם לא הרגשתי חיבור איתו, בין השאר כי היו לי לאורך השנים לא מעט שנים הצלחות מקצועיות ואישיות גם בתור שמנה.

וזה הזכיר לי אירוע שקרה לי עם דיאטנית שעבדתי איתה לפני בערך חמש שנים. גם היא שאלה אותי למה אני רוצה לרזות, והתשובה שלי אז היתה מאוד פשוטה: כי זה חשוב לי מבחינה בריאותית, ויעזור לי לתפקד יותר טוב (למשל לטייל).

הדיאטנית ממש דחפה אותי לנסות למצוא עוד ועוד סיבות להרזיה, כמו למשל להראות טוב יותר או למצוא יותר בקלות בגדים, אבל משהו בזה פשוט לא הסתדר לי. כשזה ההגיע למצב שבו היא ניסתה ״לחזק״ את המסר בכל מיני אמרות כמו שישבן גדול נחשב לסקסי, הייתי צריכה כבר להעיר לה שזה לא במקום, ובסופו של דבר זו היתה אחת הסיבות לכך שהפסקתי לעבוד איתה. היה ברור לי שהיא מנסה לעזור לי למצוא מוטיבציה, אבל זה לא ממש התאים לי.

אני מניחה שהסיבות שלי להרזיה לא השתנו. ברור לי שהמשקל הנוכחי שלי ובעיקר אורח החיים שהוביל אליו לא בריאים לי, במיוחד כשאני לא הופכת להיות צעירה. יותר (ולגיל יש השפעה על הבריאות גם כן, ולא לטובה). מעבר לזה, ברור לי שבלי הירידה במשקל היה לי קשה מאוד לטייל כמו שטיילתי בעבר. למשל ברשומה הזו על הטיול שלי לניו זילנד סיפרתי לקראת סוף הרשומה על גבעה שטיפסתי עליה בשהות שלנו בעיר קווינסטאון, שהיתה מאתגרת. מצד אחד ברור לי שירידה של 15 – 20 ק״ג מהמשקל שלי אז בהחלט יכולה היתה להקל על החוויה (בנוסף לאימוני כושר שהיו כרוכים בעליה רציפה), אבל כיום כנראה שלא הייתי מצליחה לבצע את המסלול, וגם אם כן היה לי הרבה יותר קשה להתאושש ממנו.

וזה לא רק עניין של ההליכה עצמה, אלא גם הטיסות. כבר יצא לי לטוס המון במשקל דומה למשקל שלי כיום, וזה היה מאוד לא נוח וצפוף. אני זוכרת כמה קל יותר היה לשבת במושב הצפוף בלי שהצדדים שלו יכאיבו לי או שאני אצטרך להרים את אחת הידיות.

אבל יש הבדל משמעותי בין סיבות שבגללן אני רוצה לרזות, למוטיבציה לרזות.

אבל אז חשבתי על משהו אחר, והיא העובדה שבמובן מסוים אורח חיים בריא הוא בעצם שגרה – אותה שגרה שהקורונה בעצם שינתה באופן כזה משמעותי. אני מניחה שבניה כזו של שגרה תיקח זמן ומאמץ הדרגתי, אבל כנראה שזה שווה את זה, גם אם המטרות שלי צנועות יחסית.