התיירת המקרית

לאחרונה נתקלתי בהודעה פרסומית לדיאטה שמאוד עצבנה אותי. במקור כתבתי עליה באופן מפורש, עם לינק לפרסומת וציון שמה של ה״גורו״ של השיטה. החלטתי בסופו של דבר למחוק פרטים מזהים כדי לאפשר לעצמי לכתוב בכנות כדי לא להסתכן בתביעה משפטית (בבלוג הישן שלי היה גוף שלא אהב שכתבתי עליו בביקורתיות ואיים עלי בתביעה).

כמי ש״מסתובבת״ בחוגי דיאטות כבר הרבה שנים באינטרנט (בפורומים ובקבוצות פייסבוק) ובחיים ״מחוץ למחשבים״ (לא תאמינו כמה אנשים רוצים להמליץ לי כאישה שמנה על שיטות הרזיה מוצלחות שלהם או של מכרים שלהם), כבר למדתי לזהות את הנשים שהתחברו לשיטה הזו בגלל שתי סיבות: כי הן משתמשות בביטויים כמו ״להפסיק לאכול מאכלים מרעיבים״ בכל פעם שנושא התזונה הבריאה עולה, ודי מנסות לשכנע כל מי שחושבת להרזות לנסות את השיטה בצורה די כפייתית.

---

מאחורי השיטה יש אמירת מפתח ש״אינסולין הוא הבעיה״ בכל מה שקשור להשמנה ול״התמכרות״ לאוכל, אבל לפחות בכל מה שקשור להשמנה האמירה מתבססת על מחקרים מאוד עדכניים.

בעבר דיאטות התבססו על צמצום כמה שיותר גדול של קלוריות – הן מבחינת כמות האוכל שיכולנו לאכול, והן מבחינת כמות הקלוריות שבמאכלים שבחרנו לאכול. שומן למשל נחשב האויב הכי גדול שאפשר בגלל שיש בו כמות גדולה מאוד של קלוריות יחסית (9 קלוריות לגרם) לעומת פחמימות וחלבונים (4 קלוריות לגרם). ירקות ובמיוחד ירקות ירוקים נחשבו לטובים כי יש בהם הרבה נוזלים ולכן הרבה פחות קלוריות ליחידת משקל.

אבל אחרי כמה שנים אפשר היה לראות שהדיאטות האלו פשוט לא עובדות לאורך זמן: לא רק שהאנשים שניסו לרזות כך לא הצליחו לשמור על התוצאות לאורך זמן (אם הם הצליחו להגיע למשקל היעד מלכתחילה), אלא שלמרות שהמודעות להרזיה עלתה, האוכלוסיה כולה רק הלכה והשמינה. הסיבה נראתה ברורה מאליה: אנשים שאוכלים פחות רעבים מן הסתם הרבה יותר. אבל מחקרים הראו שיש משהו מורכב יותר שגורם להשמנה – עצם העובדה שאנחנו אוכלים פחות שומן אומר שאנחנו אוכלים יותר פחמימות. אם מוציאים ממוצרי חלב (למשל) חלק משמעותי מהשומן, משאירים מאחור את שאר המרכיבים של החלב שכולל סוכרים שנמצאים בו באופן טבעי.

לכן לא מעט דיאטות החל מאמצע שנות התשעים מדברות על הפחתה משמעותית של פחמימות בכל צורה שהיא, כולל הכמות הקטנה שאנחנו צורכים דרך ירקות במקרים מאוד מסוימים. ההפחתה הזו אמורה לזרז את ההרזיה – ובעיקר למנוע את תחושת הרעב שנלוותה לדיאטות בעבר, בין אם מדובר על דיאטות שמבוססות על הרבה שומן, או כאלו שמבוססות על הרבה חלבון. ועבור רבים – הטריק הזה באמת עובד, ומאפשר להם לאכול גם מאכלים שהם מאוד אוהבים שבדיאטות הקלאסיות שהיו דלות בשומן אסור היה להם לאכול.

כך שממבחינה פיזיולוגית נטו הגישה שפחמימות שמעלות את רמת האינסולין גורמות לרעב היא נכונה, אבל לא בהכרח מדוייקת – כי בעצם רמת הרעב מאוד תלויה בהרבה מאוד גורמים. רובנו כנראה מודעים למושג ״אינדקס גליקמי״ שעצם נותן ציון לפחמימות לפי מהירות הספיגה שלהן – מדד שהוא מקביל לעליה ברמת האינסולין או ל״כמה מהר אנחנו נהיה רעבים אחרי שאכלנו פחמימה״. ומסתבר שהמדד הזה היא לא תלוי מאכל בודד אלא תלוי הארוחה המלאה שאכלנו – כלומר אם אכלנו ארוחה שכוללת כמות מועטה של פחמימות אבל כמות סבירה של חלבונים, שומנים וירקות שתורמים סיבים לארוחה – ההשפעה של הפחמימות מאוד תפחת, והחלבונים, השומנים והסיבים כן ישפיעו לטובה על רמת השובע שנקבל אחרי הארוחה.

לכן הרבה דיאטניות היום יקפידו למשל לשלב פחמימות בארוחות עם אבות מזון אחרים ועל האיכות של הפחמימות, אבל לא יאסרו עליהן לחלוטין – ועדיין לרוב המרזים ירגישו תחושת שובע טובה גם אם הם אוכלים פחמימות (ברמה סבירה).

מעבר לזה, לפני כמה שנים דיאטנית קלינית שעבדתי איתה סיפרה לי שגם אכילת חלבונים משחררת כמות מסויימת של אינסולין, למרות שבמידה פחותה ומאוזנת הרבה יותר מזו של פחמימות.

---

לתוכנית ההרזיה המדוברת יש עוד היבט – והוא המנעות מגלוטן, נושא שהוא מאוד שנוי במחלוקת ואין הוכחה מדעית ליעילות שלה להרזיה אלא לכל היותר רק עדויות אנקדוטליות (כלומר סיפורים ספציפיים של אנשים).

גלוטן הוא בעצם חלבון שנמצא בחיטה ועוד כמה דגנים כמו כוסמין ושעורה. בשיבולת שועל כדגן יש חומר דומה. החלבונים האלו הם מה שעוזר למאפים שונים לטפוח, ולכן בעשורים האחרונים טיפחו זני חיטה שיש בהם יותר גלוטן כדי להפוך את הקמח שמייצרים ממנה לנוח יותר לאפיה.

במקביל (וכנראה כתוצאה מכך) עלתה המודעות למחלת הצליאק – מחלה שבה רגישות לגלוטן גורמת לנזק במערכת העיכול, וצריך להמנע מגלוטן בכל כמות שהיא (כולל ברמה שבה אי אפשר להכין במטבח שבו עובדים עם גלוטן מזון ללא גלוטן בצורה שתהיה בטוחה לצליאקים). כנראה שכמות הגלוטן הגדולה יותר שקיימת כיום בחיטה גרמה לכך שאנשים סובלים יותר מהמחלה – וכמות גדולה יותר של אנשים מאובחנים בה כי גם אנשים שפחות רגישים לגלוטן מתחילים לסבול ממנה בגלל הכמות הגדלה של גלוטן שיש במאפים שונים.

אבל רבים גילו שהמנעות מגלוטן עוזרת להם להרגיש טוב יותר, גם אם הם לא סובלים מצליאק. יש תיאוריה שאומרת שיש אנשים שפשוט אלרגיים לגלוטן למרות שהתוצאה לא מביאה לצליאק. גם פה כנראה שיותר אנשים הפכו ליותר רגישים בגלל העליה בכמות הגלוטן בחיטה.

אז איך זה מתקשר לדיאטה? התיאוריה המקובלת קשורה לזה שגלוטן נמצא בדגנים, ובעצם בדגנים יש הרבה פחמימות יחסית. במצב כזה, קשה מאוד עד בלתי אפשרי להבחין בין ההשפעה של הפחמימות ובין ההשפעה של הגלוטן על הגוף בכלל ועל ההרזיה שלנו בפרט, כי ויתור על גלוטן בעצם גורר ויתור על פחמימות. אני מניחה שעל ההשפעה הזו ה״הפחדה״ מגלוטן עובדת.

---

אז איך זה בדיוק קשור לדיאטה שהפרסומת שלה עצבן אותי?

בשורה התחתונה מדובר על דיאטה דלה בפחמימות, אבל מעבר לקישור של פחמימות להשמנה – ה״גורו״ שמאחורי השיטה מקשרת את הפחמימות גם לכל מה שקשור ל״אכילה רגשית״, כלומר ברגע שנלמד לאכול אוכל ללא פחמימות, גם לא נרגיש צורך לאכול אותם יותר ובעצם פתרנו את בעיית ה״אכילה הרגשית״ ואת ה״התמכרות״ שלנו לפחמימות ואוכל.

ממה שהבנתי מה״מעריצות״ של אותה ה״גורו״, היא עצמה מרצה מאוד כריזמטית, ומשכנעת מאוד, והדעות שלה מנוסחות בצורה מאוד מוחלטת של שחור ולבן. יש אוכל ״רע״ שהוא ״מרעיב״ וגורם לאכילה רגשית הוא כזה שצריך להימנע ממנו בכל מחיר, וצריך רק לאכול אוכל שהוא לא כזה כדי לפתור את בעיית ההשמנה.

אבל מה הבעיה פה?

קודם כל, בואו נדבר שניה על אינסולין. אינסולין הוא לא ״הורמון משמין״ כפי שעולה בהרצאות של ה״גורו״, אלא בעצם ״הורמון בונה רקמות״. אם אתם מתאמנים ואז אוכלים ארוחה עם חלבון ופחמימות, האינסולין שמשתחרר בגלל האכילה של הפחמימות (וקצת בגלל החלבון) יגרום לשריר שלכם להבנות ולהיות חזק יותר. אבל אם אתם אוכלים עודף קלורי – אז האינסולין יבנה את רקמת השומן.

ווכמו שכתבתי כבר פעמיים, גם חלבונים גורמים במידה מסוימת להפרשת אינסולין, למרות שבצורה פחותה והרבה יותר מאוזנת. כהערת אגב, זו הסיבה לכך שדיאטות חדשות שהן דלות בפחמימות מבוססות לא פעם על תזונה שהיא בעיקר שומן (עם כמות מינימלית של חלבון כי הגוף זקוק לו) כדי למנוע בכל מחיר את עליית האינסולין בגוף.

מעבר לזה, התיאוריה על זה שפחמימות בכל צורה מעלות מיד את רמת הסוכר בצורה פוגעת (כלןומר עליה מהירה וחדה שתגרום לרעב מיד אחרי שרמת הסוכר בדם תרד) היא לא מדוייקת. זה נכון שאם תאכלו עכשיו כמה כפיות סוכר בלי שום דבר אחר (או סוכריות שמכילות רק סוכר) – זרמת הפחמימות בדם ואיתתה רת האינסולין תעלה מאוד מהר. ויש כמה מאכלים שמכילים פחמימות פשוטות מאוד שקרובים בהרכב שלהם לסוכר – שגם להם תהיה השפעה דומה, למרות שהיא תהיה עדיין איטית יותר.

אבל ככל שהפחמימה מורכבת יותר (שזה אומר שהסוכרים בה נמצאים בשרשרת ארוכה יותר שלוקח לגוף יותר זמן לפרק), כך עליית רמות הסוכר בדם ורמות האינסולין בדם תהיה מתונה יותר, וההשפעה שלה תהיה מתונה יותר. תוסיפו למה שאתם אוכלים סיבים (כמו שיש למלש בדגנים מלאים) – התגובה תהיה מתונה יותר.

ואם אתם אוכלים את הפחמימות כחלק מארוחה מאוזנת שמכילה גם חלבונים, שומנים וירקות (שמוסיפים סיבים) – העליה ברמת הסוכרים ואז האינסולין תהיה מתונה עוד יותר.

כמובן שכל שיטת הרזיה היא אישית, כי קודם כל התגובה של הגוף של כל אחד מאיתנו היא שונה – וגם פסיכולוגית כל אחד שונה בכל מה שקשור לאכילה, השמנה, והרזיה. יש נשים שיש להן נטיה מבחינת אהבה לאוכל לדיאטה דלה בפחמימות, וגם כאלו שעבודה מול מנטורית כמו ה״גורו״ של השיטה הזו שקובעת עובדות קשוחות בשטח עוזרת להן מאוד להכנס למסגרת ולהשאר בה.

אבל לא לכל אחד זה מתאים, וכמו שכתבתי ברשומה הבאה על שיטת הרזיה אחרת (חשוב להבהיר שלא מדובר על שיטת ההרזיה שונה ולא זו שראיתי בפרסומת) שאליה הצטרפתי לפני שנתיים – לא רק שלא הצלחתי להרזות, אלא גם כתוצאה מהלחץ שהרגשתי במהלך התהליך בעצם התחלתי להשמין כי המגבלות גרמו לי להתקפי זלילה. ומביקורות שקראתי במהלך השנים – לא מעט נשים הגיבו כך גם לשיטה המאוד מוגבלת של הגורו הזו, וחלקן אפילו פיתחו לטענתן הפרעות אכילה.

אבל חלק חשוב מהעניין הוא ש״אכילה רגשית״ לא נובעת רק מהפיזיולוגיה של איך הגוף שלנו מעבד סוכר. היא נובעת גם מרגשות – ולא פעם גם מהצורך במאכלים מנחמים, ופחמימות עבור רבים הוא אוכל מנחם מאוד. לכן למשל כשאנחו רוצים משהו מתוק עבור רובנו לא יהיה מדובר על תפוח אלא יותר על שוקולד – ובנוסף גם הרצון יהיה לאכול ממנו כמות שהיא גדולה יותר ממה שהיינו רוצים לאכול.

אבל מעבר לאכילה רגשית, יש גם אהבה לאוכל. ברור שיש מאכלים בריאים שרובנו אוהבים, אלא שיש הרבה מאכלים עתירים בפחמימות שקשה לנו לוותר עליהם. עבור רבים, יכולת השכנוע סטייל הגורו שאם לא נאכל מהם החשק ירד – עובדת נהדר. זה עובד גם בלעדיה – יש המון אנשים למשל ששכנעו את עצמם שמתיקות של פרי מקבילה למתיקות של ממתק, שוקולד או גלידה.

אבל יש אנשים ששכנוע כזה לא עובד עבורם – ודווקא עבורם הניסיונות האלו של לכפות עליהם שכנוע עצמי שלא עובד לא עובד במקרה הטוב, ומוביל להרבה תסכול או ההתנהגות של אכילה בסתר או תקופה של אכילה ״טובה״ ואז התקפי זלילה של אוכל רע.

אחרי כמה ימים במדריד, נסעתי ברכבת המהירה כדי להגיע לברצלונה. הרכבת, שנוסעת בחלק גדול מהמקטעים בין הערים במהירות של פחות או יותר 300 קמ״ש, לוקחת בערך שעתיים וחצי עד שלוש כדי לקשר בין הערים. המהירות של הנסיעה והעובדה שלא צריך להגיע לתחנה מאוד מוקדם (והיציאה היחסית קלה ממנה) הופכת את הנסיעה לרכבת לאמצעי תחבורה מאוד נוח בין הערים – במיוחד כשיש בערך 11 רכבות כאלו שיוצאות כל יום מכל עיר.

המחיר של הנסיעה רחוק מלהיות זול, וייתכן שאפשר למצוא רכבת לא מהירה שהמחיר בה יהיה נמוך יותר – אבל כמובן שזמן הנסיעה יהיה ארוך יותר.

חשוב גם לציין שברצלונה נמצאת בחבל בשם קטלוניה – שהוא חבל אוטונומי שנשלט על ידי קטלונים שלהם יש שפה ותרבות משלהם, כשחלקם נמצאים בספרד וחלקם בצרפת, והם רואים את עצמם כלא ספרדים, עד כדי כך שהם ניסו להכריז (ללא הצלחה) על עצמאות ב 2017.

לכן בנוסף לספרדית אפשר לראות ברחבי האיזור לא מעט שלטים בקטלונית במקביל (ולעיתים רחוקות במקום) בספרדית, ולא פעם יש אנשים שגם דוברים את השפה ביום יום.

לצערי ברצלונה ידועה הרבה יותר ממדריד בזכות דבר אחד: הכייסים שבה. הכתבה הבאה מספרת על התחכום הרב של הכייסים השונים, שמנסים ליצור באופן טבעי מגע ביכול טבעי ונורמלי עם הפראייר התורן כדי לאפשר לשותף שלהם לכייס אותו (או אותה כמובן, הם לא מפלים על סמך מגדר). בקריאה מהירה באתרים שונים (כולל באנגלית) העלתה שיש כמה טקטיקות כאלו ולא רק ״נפלתי / הפלתי משהו ואני צריך עזרה בלהרים אותו״. יכולים למשל לפנות אליכם לגבי חתימה על עצומה לגבי נושא בינלאומי רגיש (פליטים למשל) ובזמן שאתם מקשיבים ושוקלים לחתום – יהיה מי שיכייס אותכם בדיסקרטיות.

לכן כפי שכתוב בכתבה עצמה – אם אתם מרגישים מישהו שמצטופף מידי לידכם או מנסה לעצור אותכם כדי ליצור שיחה על כלום – תנתקו מיד מגע. הטיפ היחידי שלא אהבתי בכתבה הוא הנטיה של הכותב להמליץ לבדוק איפה הארנק ואפילו להגן עליו פיזית – כי בכתבות אחרות שקראתי ממליצים לא לעשות את זה כי זה נותן כייסים טיפ על איפה נמצא הארנק שלכם. זו למשל אחת הסיבות שלא פעם יש כייסים שמחכים לאנשים ביציאה מהמטרו בערים שונות – כי ביציאה מהקרונות יש לא פעם שלטים שמזכירים לאנשים לבדוק שהם לא שכחו כלום, ואנשים באופן אוטומאטי בודקים האם הארנק שלהם עדיין עליהם. אבל העצה להשאיר כל מה שאפשר בחדר המלון היא נהדרת – כולל כרטיסי טיסה, כרטיסי אשראי (תדאגו להוציא כסף במקומות בטוחים יותר מאשר מרכז העיר ברצלונה – עדיף אולי אפילו להגיע עם מזומן מהארץ או מערים אחרות), או כסף שלא תזדקקו לו במהלך היום. אל תשכחו שברבים מהמקומות שדורשים הזמנה מראש – אפשר להזמין אונליין ואז אין צורך בכרטיס האשראי הפיזי עליכם.

לאחרונה לידיה, מכרה שלי מהטיול לניו זילנד שערכתי בדיוק לפני הקורונה, שאלה אותי מה יעד הטיול הבא שלי, ולא ממש ידעתי להגיד לה.

הבעיה היא פחות כספית או הקורונה, אלא יותר העובדה שעליתי במשקל, משהו שמפריע לי לטייל בכמה מובנים: קודם כל אני הרבה פחות בכושר (גם בגלל העליה במשקל וגם בגלל שהסגרים בתקופת הקורונה גרמו לי להפסיק להתאמן והכושר שלי ירד, ופציעה בברך באוגוסט שעבר חיסלה לי אותו לגמרי ולא הצלחתי לחזור להליכות). אבל מעבר לזה, יהיה לי כרגע מאוד קשה לטוס בגלל המשקל, כי יהיה לי צפוף מידי בכיסא סטנדרטי של מטוס.

ואז עלה לי רעיון לטוס לטיול לאלסקה לאותו טיול מאורגן שעשיתי פעם. זה הגיע מכמה כיוונים: קודם כל לידיה עצמה טיילה באלקה בקיץ האחרון ודי קינאתי בה על זה. ואז לאחרונה יצא לי לראות פוסט של מטיילת גרמניה מהטיול שלי לאלסקה שפרסמה תמונה מהטיול כזכרון, ובשיחה איתה ועם בת הזוג שלה הן גם הזכירו שהן אולי רוצות לצאת שוב לטיול (למרות שאם אני זוכרת נכון, לאותה בת זוג היה חוש הומור ציני וקצת מרושע לפעמים וייתכן שהיא אמרה את זה בצחוק כדי לראות האם זה משפיע על הבחירה שלי בטיול).

---

אז מה רע ברעיון?

מתוך ארבעה טיולים שטיילתי עם החברה, שלושה היו מאוד מהנים, ולמרות שאני זוכרת מתחים מסוימים בטיול לאלסקה (לא רק מולי אלא גם בין אנשים אחרים), אני בגדול זוכרת אותו בתור מאוד כיפי. אבל הטיול האחרון שלי עם החברה היה גרוע, מכמה סיבות שעליהן כתבתי כאן.

אחת הסיבות שאני חוששת לצאת היא כי עד כמה שידוע לי, אחד המדריכים הגרועים שהיו לי בטיול ההוא עדיין מדריך בחברה. מדובר על מדריך שמעבר לעובדה שבשלב מסוים גיליתי שהוא חושב שאני מאוהבת בו / נמשכת אליו ומפלרטטת איתו, ויום או יומיים לפני כן היתה בינינו תקרית שבה הוא חשב שעברתי על הוראות שהוא והמדריך השני היה המצב – אבל כשניסיתי להסביר להם את המצב אני לא בטוחה שהם הקשיבו.

אני יודעת כמה חשובה החברה בטיולים כאלו, גם מהטיולים שלי בארה״ב וגם בטיול האחרון שלי לניו זילנד. והמחשבה על לבלות בערך חודש עם מדריך שברור לי שלא נעים איתו (וישי סיכוי כזה או אחר שהוא יהיה המדריך שלנו) לא בהכרח נעימה לי.

עוד נקודה שאני חוששת ממנה היא הטיסות.

כולנו יודעים שהכסאות במטוסים קטנים, והולכים וקטנים במשך השנים. יצא לי בזמנו לטוס במשקל דומה למשקל שלי כיום בתחילת ובאמתע התקופה שבה התגוררתי בארה״ב, וזו היתה חוויה פחות נעימה. מרוב צפיפות לא פעם הייתי צריכה להרים את הממפריד בין הכסא שלי לכסא לידי, והייתי ממש צריכה למתוח את החגורה כדי לסגור אותה במאמץ. ידעתי שלדיילות יש הארכה לחגורה במקרה שמישהו צריך, אבל מעבר לחוסר הנעימות שבבקשה להארכה, תמיד היה לי חשש שיעשו לי בעיות בטיסה בגלל מדיניות של חברות התעופה שדורשת מחיר כפול על כרטיסי הטיסה במקרה הטוב, או אפילו הורדה מהטיסה (משהו שקרה לאנשים כמה פעמים).

אבל עכשיו אחרי לא מעט שנים בטיסות שהיה לי בהן הרבה יותר נוח כי שקלתי משמעותית פחות ויכלתי אפילו לקצר את החגורה, יהיה לי קשה לחזור לימים שבהם הטיסה היתה לא נוחה במקרה הטוב ויש סיכון שלא אוכל לעלות עליה במקרה הפחות טוב.

אבל להשמנה יש עוד השפעה: הכושר הגופני שלי הרבה פחות טוב. בעצם זה שילוב של העליה במשקל (כי הגוף צריך לעבוד הרבה יורת קשה כדי ללכת למשל) ושל העובדה שמאז תחילת הקורונה שגרת הכושר שלי התרסקה לחלוטין. הסגירות הארוכות של חדרי הכושר, בשילוב הסגרים שבהם אי אפשר היה לצאת מהבית בשביל הליכות, והעובדה שכשאפשר היה לצאת להליכות גיליתי שאני ממש לא אוהבת ללכת בחוץ גרמה לירידה ברמת הכושר שלי – ואז בעיה בברך באוגוסט וספטמבר שעבר (2021) שגרמה לי קושי אפילו לצאת מהבית בגלל כאבים למשך כמה שבועות רצופים פשוט ״קטלה״ אותו לגמרי.

---

אבל מה בעצם טוב בקביעת הטיול?

בפעם הקודמת שבה טסתי לאלסקה אי שם ב 2011, קבעתי את הטיול בערך שמונה חודשים מראש, והטיול נתן לי דחיפה מאוד גדולה לפתח את הכושר הגופני שלי. הייתי עושה אז הליכות, אבל הטיול נתן לי מוטיבציה ללכת ולהאריך אותן, ואז להצטרף לחדר כושר כדי לאתגר את עצמי יותר.

אולי גם קביעת הטיול הפעם (כמובן באישור של המנהלים שלי בעבודה) תעזור לי להכנס למסגרת של אכילה נכונה ובעיקר ספורט?

מעבר לזה, המסלול של הטיול שעשיתי השתנה וכולל את מערב קנדה וכולל עכשיו גם כמה עצירות בהרי הרוקיס הקנדיים. נעבר לזה, הפארקים האלסקה היו כאלו גדולים שאני מרגישה שלא מיציתי אותם בטיול הקודם שלי, ובהחלט אוכל להנות מטיול בהם שום.

מה דעתכם?

בהמשך לרשומה הזו שכתבתי במסגרת ״השרביט החם״ שבה כתבתי על הצעת זוגיות שלא ממש התאימה לי בגלל פערים מנטליים, השכלתיים, וכלכליים מאוד גדולים, נזכרתי בעוד סיפור על שידוך לא מוצלח.

בתקופת הלימודים באוניברסיטה ובשנים אחרי כן, היה לי ידיד שאהב נשים מלאות אבל מטופחות (וכנראה בגלל הסעיף השני תמיד היינו ידידים ולא מעבר לכך). אבל באופן עקרוני הוא היה מישהו שמבחינתו נשים שמנות הן בהחלט נשים שאפשר להמשך אליהן ולפתח איתן זוגיות.

בסופו של דבר הוא התחתן עם החברה האחרונה שלו, מישהי שבעיני היתה הכי פחות סימפטית מכל בנות הזוג שלו שהכרתי אי פעם (ובעצם בעיני לא ממש סימפטית באופן כללי). בשלב מסוים היא נכנסה להריון, ונולד להם בן. הם החליטו לא לעשות לו ברית, אבל עדיין ערכו מין ארוחה בערך בתקופה שבה הברית היתה אמורה לקרות.

ושם הכרתי ידיד חדש שלו. היה מדובר על מישהו שהידיד שלי הכיר כמה שנים לפני כן בטיול שהוא עשה בהודו. אותו מכר היה מישהו שהשקיע הרבה מאוד בקריירה שלו (ובין לבין אהב לטייל בהודו כי זה מקום זול), ובין לבין שכח להשקיע בזוגיות שלו – ומצא את עצמו בן שלושים פלוס פלוס ועדיין לא נשוי. לכן בשלב זה הוא היה מאוד לחוץ למצוא זוגיות.

כמה חודשים אחרי כן, יצא לי להפגש שוב עם הידיד שלי, ושוחחנו על הידיד הזה. הוא סיפר לי שאותו ידיד פגש מישהי לחוצת חתונה כמוהו, והם התקדמו בקשר מהר מאוד ואפילו עברו לגור יחד. רק שאותה בחורה פשוט הטריפה אותו בצורך שלה בתשומי. היא לא נתנה לו זמן להיות עם עצמו ובלעדיה. אפילו למפגשים עם חברים שלו שהיה ברור שבנות הזוג שלהם לא מצטרפות אלא זה ממש ״ערב בנים״ היא היתה מתעקשת להצטרף.

והבחור אשכרה התלבט האם להשאר איתה או לא. ממה שהבנתי בסוף הוא באמת בחר להפרד ממנה כי זה באמת הפך למצב בלתי אפשרי עבורו (למרות שייתכן שזה גם כלל גם הרבה שכנועים מהחברים שבעיקר דאגו לו ולחוסר הנעימות שלו).

הידידות ביניהם נפסקה זמן די קצר אחר כך, כך שאין לי מושג האם הבחור התחתן בסוף או לא. אבל כמה שנים אחר כך, כשהבחור עלה בשיחה בינינו – שאלתי את הידיד שלי חצי בצחוק למה הוא מעולם לא ניסה לשדך לי את הידיד הזה אם אותו ידיד היה כזה נואש לזוגיות.

הידיד שלי ענה לי שהוא ניסה, והבחור סירב. כלומר הוא היה מוכן להיות בזוגיות עם מישהי שממררת לו את החיים ולא נותנת לו אפילו לצאת לבד עם חברים, ואפילו לשקול להתחתן איתה – אבל הוא לא יצא עם בחורה שמנה.

---

ברור שמשיכה היא משהו שחשוב בזוגיות, ושכל אחד נמשך למבנה גוף אחר. אני אישית למשל הייתי נרתעת מהעובדה שהבחור אוהב לטייל בהודו כי זול שם – כי מעבר לנטייה של אנשים כאלו ״להתכלב״ בטיולים בצורה מוגזמת (והקוראים הותיקים פה בבלוג יודעים שאני לא מהטיפוסים שחייבים בסוף היוןם מלון יוקרה, כך שתתארו לעצמכם מה זו ״התכלבות״ עבורי) יש לזה גם התנהלות נלווית לא נעימה בעיני בטיול עצמו (למשל התמקחות מוגזמת על כמה עשרות אגורות מול אוכלוסיה מקומית עניה) ולא פעם חיים עצמם שמתגלה כחסכנות מוגזמת.

מצד שני, מוזר לפעמים על מה אנשים מוכנים להתפשר – ועל מה לא, גם אם הם מאוד נואשים לזוגיות.

פלאזה מאיור Plaza Mayor היא הכיכר הראשית של מדריד, ונמצאת במרכז העיר כך שמאוד קשה לפספס אותה כשמסתובבים באיזור מרכז העיר כדי להנות מהארכיטקטורה של מדריד הישנה.

הכיכר גם היתה קרובה מאוד לאתר שממנו יצאו הטיולים שלי לסגוביה וטולדו, כך שיצא לי להיות בה בשעות שונות לביקורים קצרים.

הכיכר עצמה מוקפת בחנויות ובבתי קפה שרובם מיועדים לתיירים – ורמת המחירים (הגבוהה) והאוכל (לא משהו) תואמות את ההגדרה הזו.

כשביקרתי במדריד בפעם הראשונה בשנת 2000, נסעתי עם עוד׳ קולגה מישראל. יצאנו מישראל ביום ראשון מוקדם בבוקר והגענו לעיר בשעות הצהרים המאוחרות ונסענו למרכז העיר והגענו לכיכר. אני הזמנתי קולה. – והיא החליטה לבקש קפה קר. מה שהיא לא ידעה שבספרד ״קפה קר״ הוא לא הקפה הקר עם חלב / שייק קפה שיש בישראל, אלא קפה שחור חם שמוסיפים לו קוביות קרח. היא נבהלה וביקשה להחליף את המשקה לקולה – ונענתה.

רק שיום אחר כך, העובד המקומי שאיתו היא עבדה נבהל כשהוא שמע את הסיפור הזה, ואמר לה שבספרד לא נהוג להחזיר מנות וזה נחשב למשהו מאוד לא מנומס ומקובל…

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני לא ממש מחזיקה רכב, וברוב המכריע של המקרים זה לא ממש מפריע לי. אולי זה קשור לעובדה שלא פעם גרתי במקומות מרכזיים (אני למשל כיום גרה במרכז רמת גן) ומעבר לעובדה שהרבה מקומות זמינים עבורי בהליכה ברגל (החל מסופר וכלה בסניפים שונים של מרפאות של קופת חולים), יש לי גם תחבורה לרוב הנקודות המרכזיות שאני זקוקה להן ביום יום וגישה מהירה מאוד לתחבורה ציבורית לערים אחרות (רכבת או קווי אוטובוס).

אני לא אגיד שזה לא מעצבן לפעמים. רק בשבוע שעבר יצאתי מהמשרד בדקה התשעים לאוטובוס בערב, והאוטובוס עצמו הקדים בשתיים או שלוש דקות – וכך פספסתי אותו בפחות מדקה (אם הוא רק היה מגיע כמה שניות אחר כך ועוצר ברמזור בצומת ליד התחנה…)

בעיני גם האוטובוס לא פעם עוזר לדרך לעבור יותר בקלות – במקום להתעצבן בפקקים שקורים, אני יכולה פשוט לקרוא ספר או לשחק בסמארטפון בזמן שמישהו אחר דואג לנהיגה ולהתמודדות עם הפקק. היתה גם תקופ שהיתה לי נסיעה די ארוכה מאיירפורט סיטי לתל אביב – שאותה ניצלתי לא פעם כדי לנמנם או לנוח, והיו מי שהיו צופים בסרטים במקביל לנסיעה.

ואם כבר מדברים על פקקים, אז כיום יש נטיה לתת מסלולים יעודיים לתחבורה ציבורית כדי להמנע מהם – ומהניסיון שלי בנסיעה הלוך ובעיקר חזור מאיירפורט סיטי לתל אביב, אוטובוסים נסעו בחינם במסלול המהיר שמקביל לכביש 1 / איילון שהרבה פקוק מהכביש הראשי בזמני לחץ.

לפני כמה שנים קראתי פוסט מעניין בבלוג של קואצ׳רית הרזיה אמריקנית.

מדובר על אישה שהיתה ילדה ונערה רזה, שהתחילה קצת להתמלא במכללה – ואז התחתנה כאישה קצת מלאה. ואז היא התחילה להשמין עוד ועוד ועוד, עד שהיא הגיעה למשקל של כמעט 140 ק״ג. היא היתה שמנה ומאוד אומללה במשקל הזה, והיה לה קשה לתפקד בחיי היום יום שלה כאמא לילדים קטנים, שמתקשה למצוא בגדים ללבוש או אפילו ללכת.

בסופו של דבר היא הגיעה לשלב שבו היא החליטה לרזות, ולאורך זמן רזתה למשקל רזה של 67 ק״ג, והיא טוענת שהיא הצליחה לשמור עליו למעלה מ 20 שנה והפכה לקואצ׳רית הרזיה, למרות שלפני 5 – 6 שנים היא ״נעלמה״ מהרשתות החברתיות וגם עמוד העסק שלה נמצא כבר כמה שנים ב״תיקון״.

אבל כשהאתר שלה והבלוג בו היה פעיל, היא כתבה רשומה על בלוג אחר שהיא נתקלה בו – בלוג של אישה ששקלה בערך 180 ק״ג, ופירטה איך היא היא חיה חיים מלאים בתור אישה שמנה מאוד. היא לא ציינה מה היה האתר – אבל זה היה אתר שכנראה במקרה או שלא – גם אני הכרתי, שבו אותה אישה שמנה כתבה על הרבה היבטים של החיים שלה שכביכול אמורים להיות מוגבלים – החל מספורט וכלה בסקס.

בין השאר אותה בלוגרית שמנה סיפרה על בעיות רפואיות שיש לה שכביכול קשורות להשמנה, אבל בעצם לטענתה המקור שלהן הוא לא המשקל שלה, כמו למשל הקושי שלה לנשום מתוך שינה שהוא לטענתה גנטי, כי שני ההורים שלה התקשו לנשום בזמן השינה ושניהם לא היו שמנים בצורה חריגה.

הבלוגרית שרזתה בעברה טענה שהיא לא מבינה את הגישה הזו – גם אם מקור הבעיה הוא לא ההשמנה, היא הניחה שההשמנה החריפה של הבלוגרית השניה מחמירה מאוד את מצבה, והרזיה יכלה להקל עליה מאוד עם התסמינים של כל הבעיות האלו, גם אם ההזיה לא היתה פותרת אותן לחלוטין.

---

מה ההבדל בגישה בין שתי הבלוגריות?

אני חושבת שיש ביניהן משהו משותף למרות הגישה השונה להשמנה ולמשקל שלהן – שתיהן הגיעו למקום שבו הן שלמות עם הפשרות שהן הגיעו אליהן לגבי המשקל שלהן – בין אם זה וויתור על האוכל האהוב והכמויות כדי לרזות, ובין אם זה וויתור על הנוחות של החיים כרזה כדי לא לסבול ממחזורים של ניסיונות להרזות ואז השמנה מחדש אחרי שהדיאטה מסתיימת בטונים צורמים ובניסיונות פיצוי על הסבל שבדיאטה.

בסופו של דבר עולה השאלה האם מי שהחליטה להשאר שמנה במשקל חריג מאוד (אפילו בסטנדרטים הנדיבים של ארה״ב, אחת המדינות השמנות בעולם בממוצע, אם לא השמנה ביותר) לא ״מוותרת לעצמה״. אבל האם יכול להיות מצב שבו היא מעולם לא הצליחה להתמיד בניסיונות הרזיה מכל סוג, ובשלב מסוים הבינה שזה פשוט לא עוזר לה, ובמקרים מסוימים גם תורם להחמרה בהשמנה שלה לאורך זמן? האם לא יכול להיות מצב שבו החיים שלה כשמנה נוראים הרבה פחות מהחיים שלה כשהיא בתהליך הרזיה?

אולי בסופו של דבר מדובר על בחירה אישית, ולכל אחד מאיתנו יש העדפות אחרות?

יצא לי לאחרונה להשתתף בסדנה של בישול בריא – משהו מאוד כיפי שגם עוזר לי ללמוד איך לבשל דברים בצורה בריאה יותר. מי שמעבירה אותה (והרבה סדנאות מוצלחות שעברתי אצלה בעבר) היא שפית ומורה בהכשרה שלה, אבל מניסיונה האישי יודעת גם לא מעט על תזונה – אבל עם הזמן גם מבינה שלכל אחד או אחת מתאימה תזונה מסוג שונה.

אבל יש לא פעם לקוחות עם ידע או יותר נכון עם אמונה תזונתית, והן לא בהכרח מבינות שמה שהן מאמינות בו לא בהכרח מתאים לכולן. הפעם היתה מישהי שכנראה למדה זן כזה או אחר של ״טימטומופתיה״ (תחומי הרפואה האלטרנטיבית למיניהם כמו נטורופתיה או הומאופתיה שבעיני הם לא תקפים כי הם התבררו במחקרים כלא מבוססים מדעית) והיה לה חשוב לספר דווקא לי על מה שהיא ״יודעת״ או מתמחה בו. חלק מהדברים שהיא אמרה היו נכונים, אבל חלק אחר מהדברים שלה היו שטויות במיץ עגבניות כמו שאמא שלי היתה קוראת לזה.

מעבר לשיווק העצמי החזק מידי שלהן שמפריע לי, ושאני לא יכולה להעיר עליו יותר מידי מכורח הסביבה והנסיבות (בעיקר כבוד למי שמעבירה את הסדנאות), יש פה נקודה שמאוד מפריעה לי.

אני אישית מאמינה שלכל אחד יש את האפשרות לבחור מה מתאים לו – בין אם בטיפול ברפואה קונבנציונלית או ברפואה אלטרנטיבית. העניין הוא שחלק גדול מהאנשים שאני מכירה לא ממש מבין את ההבדל בין שתי השיטות, ולכן לא ממש מבין מה ההבדל ומה המשמעות של כל שיטה והבחירה בה.

באופן עקרוני דיאטנית לומדת תזונה שמתבססת על אותם עקרונות שהרפואה שלנו מבוססת עליהם – כלומר דברים שנובעים ממחקרים מדעיים עדכניים (ודיאטנית מקצועית וטובה כמובן ממשיכה להתעדכן לכל אורך הקריירה). מעבר לזה, לימודי התזונה של דיאטניות מפוקח על ידי משרד הבריאות, התואר הוא תואר שמאוד קשה להתקבל אליו (כי יש ביקוש מאוד גדול ללימודי התזונה אבל מעט מאוד מקומות), וכדי לקבל רישיון כדי לעבוד בתחום – בוגרות התואר צריכות לעבור התמחות ארוכה ואז מבחנים.

נטורופתית לעומת זאת לומדות שיטת תזונה שמתבססת על רפואה מסורתית, אבל לא בהכרח מבוססת על מחקרים מדעיים. אמנם וויקיפדיה די ״משמיצה״ את השיטה כלא מדעית, אבל לפחות מבחינת תזונה, אפשר להגיד שברובה השיטה ממליצה על הרגלים שנחשבים כנכונים גם מבחינת התזונה הקונבנציונלית, ורק מיעוט מאוד קטן של ההרגלים (כולל למשל ״ניקויים״ או המנעות ממוצרי חלב) נחשב לכזה שחורג באופן משמעותי מההמלצות של הרפואה הקונבנציונלית. הבעיה היא שגם להרגלים כאלו יכולה להיות משמעות בריאותית מאוד משמעותית לאורך זמן אם הנטורופתיה טועה לגביהם.

אבל הבעיה המרכזית היא שאין הסדרה של איך מקבלים הסמכה של נטורופטית – ושאין הסדרה של הלימודים וההסמכה עצמה כפי שיש עבור דיאטניות. יש תוכניות מסודרות של לימודים של כמה שנים – לעומת תוכניות אחרות שבהן יש לכל היותר כמה מפגשים בודדים ולא מעמיקים על נושאים כאלו ואחרים, ופה בארץ לפחות כולן יכולות להציג את עצמן בנטורופתיות, ולתת יעוץ תזונתי למשל, כולל כזה שבודק את בדיקות הדם שלכם ומייעץ לפיהן, גם אם מי שמייעצת לכם לא בהכרח מכירה את הנושא לעומק.

כיום ההבדלים בין שני התחומים מאוד מטושטשים, לא פעם בגלל שבתקשורת למשל מאפשרים למטפלים משני התחומים להופיע כמומחים בעלי מעמד שווה, ולא פעם במקומות עבודה מביאים את כולם כמומחים בעלי מעמד שווה. לכן רבים לא מבינים שיש בכלל הבדל בין הגישות ומה המשמעות שלה.

וגם ה״מומחיות״ שאני פוגשת לא ממש דואגות להבהיר את זה. אותה משתתפת בסדנא פשוט הציגה את עצמה כ״אשת מקצוע בתחום״ולא ציינה בדיוק מה היא למדה ואיפה היא למדה את זה. יש לי גם תחושה שדיאטנית היתה אומרת באופן מפורש שהיא כזו.

ובגלל שלא יכולתי להעיר לה באופן פרודוקטיבי, ולהסביר לה מה מפריע לי במצב הזה, הרגשתי קצת פספוס. מצד שני, ברור לי שאני לא יכולה ״לחנך״ את כל העולם ושיחה איתה לא היתה משפיעה על מה שמפריע לי.