אווירה רעה

אני חברה בפייסבוק בקבוצה של נשים בהייטק, ולאחרונה נתקלתי בשתי הודעות איומות כחלק מהקבוצה.

אחת באמת היתה הודעה בפני עצמה של מישהי שמצאה עבודה לפני בערך שנתיים וחצי או שלוש שמבחינתה זה ״לא מזמן״, והיא התלוננה על זה שנשים לאחרונה כל הזמן ״מקטרות״ על כמה קשה למצוא עבודה, כשלה היה קל למצוא מהר ולקבל כמה הצעות.

נשים ממש התנפלו עליה בתגובות שהיא פשוט לא מקרה מייצג. יש לפעמים נשים (או אולי בעצם נכון להגיד אנשים באופן כללי) עם רמת ניסיון וסט כישורים שהם מספיק טובים כדי למצוא עבודה יחסית בקלות גם בתקופות של משבר. חלק מהנשים שהגיבו שמו לב לזה שהיא באמת חיפשה עבודה כשמצב השוק היה הרבה יותר טוב – בלי מלחמה או משבר כלכלי חמור ברקע, ולכן היא לא מבינה על מה היא מדברת בכלל.

אני חושבת שבשלב מסוים היא נבהלה מהתגובות ופשוט מחקה את הפוסט, למרות שאני מודה שלא ברור לי עד כמה היא באמת הבינה והפנימה עד כמה היא לא ממש מבינה את המצב בשוק, ועד כמה היא פגעה בנשים שהגיבו לה כך.


הפוסט השני שראיתי היה בעצם יותר תגובה לפוסט אחר, ולכן כנראה קיבל פחות תשומת לב.

מדובר על מישהי שכנראה עוסקת בתחום הגיוס ולא בתחומים טכניים, והיא ממש ניסתה להציג את מצב השוק כ״טוב״ (לפחות למי שיש לו ניסיון וכשרון) – כזה שהתהליכים לוקחים בו זמן והם יסודיים יותר כדי באמת למצוא התאמה טובה בין המועמדים לתפקיד. מבחינתה בתקופה שבה השוק היה ״חם״ לא רק שתהליכי הראיונות היו פחות יסודיים, אלא גם שהרבה אנשים ״לא מוכשרים״ הצליחו להתקבל לעבודה, ועכשיו כשהשוק ״חזר לשפיות״ ויש בו יותר תפקידים – אז אותם עובדים גרועים (כולל אלו ש״קל״ להחליף אותם בבינה מלאכותית) יהיו אלו שלא יצליחו למצוא עבודה.

ומבחינתה אם עובדים פוטרו בגלל חוסר הצלחה של החברה – אז צריך לבדוק עד כמה להם היה קשר לזה שהחברה לא הצליחה.

אני לא אומרת שאין משהו מאחורי הדברים שלה. לא פעם כשהשוק ״חם״ – מועמדים באים בהרבה דרישות, לעומת החברות שכל כך צמאות לגייס כל מי שנראה ונשמע טוב שהן לא פעם יגייסו עובדים פחות מתאימים רק כדי לא לפספס מועמד שיכול להיות שהוא טוב.

ואני גם מבינה את התסכול שלה כמגייסת שמועמדים התייחסו אליה ״רע״ בתקופה הטובה יותר, החל משלב הגיוס והמו״מ – וכלה באלו שעזבו מהר את התפקיד כי הם קיבלו הצעה טובה יותר.

אבל במקביל, אני לא הייתי היחידה שהרגישה שיש בדברים שלה הרבה ״האשמת הקורבן״.

קחו למשל את האמירה שמי שלא מצליח למצוא עבודה הוא ״לא טוב״. אופן טבעי תמיד יש עובדים שהם טובים יותר או פחות, וכנראה עובדים שהם באמת מצטיינים לא יתקשו מאוד למצוא עבודה גם בתקופות קשות. אבל בין העובדים הממוצעים לפעמים יהיו עובדים שבהחלט מסוגלים לבצע עבודה – אבל לא יהיה הכי טובים או הכי מרשימים. לכן לא פעם הם לא בהכרח יהיו מושלמים או מדהימים או הכי מרשימים שאפשר, ואז בתקופות קשות יהיה דווקא להם הכי קשה לעבור ראיונות ובמיוחד כשיש בחירה בין כמה מועמדים.

אולי היא הכעיסה אותי כי היא מהאנשים שמכריעים את הגורל שלי – והחלטות בזק כאלו של ״מי שלא הצליח למצוא עבודה בטח גרוע״פוגעות בי כי הן לא נותנות לי הזדמנות להגיע בכלל לראיונות שבהם אני יכולה להוכיח את היכולות שלי לא כי אני לא יכולה לבצע את התפקיד אלא בגלל דעות קדומות.

המשך התלבטות לגבי הקואצ׳רית לפני הפסקה זמנית בעבודה המשותפת

הקואצ׳רית שאני עובדת מולה עדכנה אותי שבאוקטובר צפוי להיכנס לה פרוייקט גדול מאוד שכנראה ימנע ממנה לקבוע פגישות – לא ברור לי אם התדירות של הפגישות שלנו תרד, או שהיא לא תקבע פגישות בכלל אלא אם מדובר על מצב שהוא מאוד קריטי (למשל אם אני רוצה לעבור על חוזה).

ובעיני ההפסקה הזו ברוכה, כי חשוב לי לחשוב מה הלאה.

כי מצד אחד, אני מרגישה שאני מקבלת ממנה הכוונה טובה לשאלות ספציפיות. אבל מצד שני, אני מרגישה שעדיין אני כל הזמן צריכה להגדיר גבולות לגבי הדברים שהיא מנסה לדחוף אותי אליהם.

יש למשל את התפקיד הזמני שאני בתהליך ראיונות אליו – וכמו שכתבתי בעבר יש בו הרבה מאוד דברים שאני פחות מתחברת אליהם, כמו למשל העובדה שאני אקבל עליו משכורת נמוכה יחסית, כשבמקביל המשרדים רחוקים מהבית אבל אני אצטרך להגיע למשרד חמישה ימים בשבוע.

אבל הקואצ׳רית כל הזמן מנסה להציג את התפקיד באור כזה ש״אולי״ אני ארצה להישאר בו לאורך זמן. כי אולי יסכימו לשכור אותי אחרי תקופה מסוימת ללא חברת הקבלן ואז המשכורת שלי תעלה בקצת כי לא יהיה את התיווך של חברת הקבלן באמצע.

אבל זה לא יפתור את הבעיה שאצטרך למשל לבלות הרבה מאוד שעות בנסיעות כך יום, או שהמשכורת עדיין תהיה נמוכה משמעותית ממה שאוכל לקבל בהייטק (במיוחד כשכיום בהייטק מאד מקובל לחלק גם מניות לעובדים, ולאפשר להם לרכוש מניות של החברה יחסית בקלות). וזה מעבר לעובדה שעדיין לא ברור לי מה התפקיד כולל מבחינה טכנית, והאם הניסיון שאצבור שם יהיה משמעותי עבורי או לא.

או היא העלתה כאופציה שחברת הקבלן כל כך תתלהב ממני שיציעו לי לעבוד על עוד פרוייקטים מולם, שזה אולי נחמד בתקופה שהשוק קשה – אבל אני בעצם אגרור איתי לאורך זמן מצב שבו אני עובדת בעבודות זמניות ולא קבועות, עם משכורת שנמוכה יותר בגלל התיווך של עבודת הקבלן. אלו שני גורמים שגם לא ממש אידאליים מבחינתי…

או שאיכשהו דיברנו על עבודות זמניות והיא אמרה משהו על זה שעבודת פקידות יכולה להיות משעממת לדעתה – אז אמרתי לה שעבודת ניהול משרד למשל יכולה להיות מעניינת ומאתגרת. היא מיד קפצה על ההזדמנות והציעה שאולי אחפש עבודת ניהול משרד ואולי היא תהיה השלב הבא בקריירה שלי.

אבל גם זה לא מתאים וכבר הסברתי לה בעבר שאני לא מעוניינת לעבור באופן קבוע לתפקידים מהסוג הזה בגלל שרמת ההכנסה שלי תרד, ואני לא יכולה להרשות לעצמי לחיות על משכורת כזו נמוכה לאורך זמן (למרות שברור שעכשיו שווה לי ללכת על כל עבודה, גם במשכורת נמוכה מאוד, כי זה עדיף על כלום).

וזה ממש מתיש לפעמים כי אני מרגישה שאני חוזרת על עצמי שוב ושוב ושוב – כשהיא מבחינתה מתעקשת שהיא ״מרחיבה״ את גבולות החיפוש שלי.

לכן אולי דווקא ההפסקה הכפויה הזו בתקופת החגים וקצת אחריה תקל עלי לקחת פסק זמן ולשקול שוב את התועלת שבעבודה מולה – או שאולי שוב מיציתי את השלב הזה ואמשיך הלאה בלעדיה.

הטיול לאלסקה – Northern Monkshood

פרחים סגולים יפים. לפי עננת ייתכן שמדובר על הפרח הזה.

למעריצי הספרים של הארי פוטר (וייתכן שגם הסרטים שהם נחותים יותר בצורה משמעותית) – פרח ה Monkshood מוזכר בפרקים הראשונים של הספר הראשון. בשיעור השיקויים הראשון של הארי, המורה סנייפ שואל אותו לגבי שני פרחים, שאחד מהם הוא הפרח הזה.

מסתבר שבתקופה הויקטוריאנית ברחה פרחה שפה סימבולית של פרחים, והשאלה של המורה בעצם היתה מעין שבועה שבה הוא בעצם מבטיח להגן על הארי.

הסוף לבעיות הועד – או שרק ההתחלה?

בימים האחרונים התחילו לעלות בקבוצת הווטסאפ של דיירי הבניין הודעות מטעם אותם בעלי דירות שהתנדבו להיות בועד שקשורות לתחזוקה של הבניין.

למשל במהלך המבצע / מלחמה מול איראן היה לנו תיקון של צנרת משותפת בלובי של הבניין, ורק עכשיו מתבצע תיקון של התקרה דרך חברת הביטוח שלא ממש מתקדם בצורה טובה. אם הועד הממונה היה זה שהתחיל את התיקון הזה – אז עכשיו פתאום אחת המתנדבות לוועד מטעם הבניין פועלת בנושא.

בחמישי בערב גם קיבלנו הודעה סמי רשמית מטעם הוועד החדש שאנחנו נדרשים לקרוא ולחתום על מכתב שממנה את הוועד החדש כדי לאפשר לוועד הזה לקבל שליטה על חשבון הבנק של הוועד לבניין – כשבמקביל מי שכתבה אותו הסירה את הוועד הממונה מהקבוצה.

כך שנראה שבאופן רשמי הצלחנו ״להפטר״ מהוועד הממונה הזה – וחזרנו לשגרה מסוימת.

וזה באופן עקרוני דבר טוב – הוועד הממונה הזה היה אלים וכוחני, ופגע בבניין לטובת האגו שלו.

אני באמת תוהה אם המעבר לוועד שנבחר מטעם הבניין הוא באמת רשמי, או שעדיין יהיה מצב שהוועד הממונה ינסה ״לעשות לנו צרות״. אף אחד מחברי הוועד שהיו כנראה מעורבים יותר לעומק בעבודה מול הממונה על הבניינים לא ממש עדכנו אותנו על התהליך אלא רק על התוצאות שלו.


אבל זה מציב אותי אישית בפני בעיה אחרת: אחד מהנציגים בוועד החדש הוא בעל הדירה לידי, שמשכיר אותה לדיירים שכל הזמן מתלוננים עלי.

התחושה שלי היא שזה לא רק נגדי אלא שמדובר על ״קוטרים מקצועיים״ באופן כללי. למשל בתקופת המבצע / מלחמה מול איראן, נפל טיל במרחק של בערך ק״מ מהבניין שלנו. הטיל כמובן היה מאוד חזק וההדף הורגש גם בבניין שלנו ובמיוחד בצד שפנה לכיוון שבו נפל הטיל. אבל הדיירת מהדירה לידי פשוט שאלה בקבוצת הווטסאפ של הבניין האם הבניין נפגע רק בגלל ההדף הלא ממש חזק…

אבל זה מתבטא גם בדברים קטנים יותר – למשל להתלונן על זה שלחץ המים בבניין נמוך למרות שלא פעם רק היא חווה את זה (או אולי חושבת שהיא חווה את זה כי בעבר היו כמה מקרים כאלו). או למשל כשמישהו שם בלטה ליד דלת הכניסה לבניין היא עשתה מזה דרמה שלמה כי הבת שלה כמעט נפלה על האבן כי הילדה וגם האמא לא שמו לב לזה שהאבן שם.

אבל עכשיו אני קצת מתחילה לפחד – כי במובן מסוים נתנו אנחנו כבניין כוח למישהו שעצם התפקיד הרשמי שלו כוועד יכול לפגוע בי. ולא רק על ידי המעשים שלו אישית, אלא גם בהפצת הגרסא שלו של הסיפור לשאר חברי הוועד.

ברור לי שהמצב שהיה מול הועד הממונה היה גרוע משמעותית ואפילו בלתי אפשרי היה להמשיך לנהל כך את הבניין. וברור לי שעקרונית יכול מאוד להיות שבחינת בעל הדירה לידי – הוא יהיה איש קשר עם חברת ניהול כזו או אחרת שתנהל את הבניין, ומבחינתו בזה יתחיל ויסתיים תפקידו בועד.

יכול גם להיות שאחרי ההתלהבות הראשונית של המתנדבים לתפקיד הועד, הם ילמדו מניסיונם (או מה שנקרא ״בדרך הקשה״) עד כמה קשה להתמודד עם כל הדיירים ובעלי הדירות בבניין שלנו (ויש כאלו שהם בהחלט הרבה יותר גרועים ממני) ואז יוותרו על התפקיד ולא ירצו להשקיע בו עוד.

מה שכמובן מעלה את השאלה מה יקרה הלאה עם הבניין והאם אולי נאלץ שימנו לנו שוב ועד חיצוני – אבל אז כנראה הסיכוי שניפול על הנציג שלא סבלנו הוא יחסית נמוך.

אבל עדיין יש לי חששות לגבי מצב העניינים הנוכחי, אבל כמו תמיד – כנראה שאצטרך לחכות בסבלנות לראות מה יקרה, ולקוות לטובה (משהו שאני לא טובה בו).

מאכלי עדות או עמים

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אצלנו במשפחה הסבתות שלי היו אחראיות על הבישול ה״עדתי״ במשפחה. בתא מצד אבא, כלומר השורשים הדתיים של המשפחה – היתה מבשלת מאכלים אשכנזיים דתיים כמו צ׳ולנט (לא חמין – רק צ׳ולנט) או קיגל. פעם יצא לי לשמוע מורה לבישול טוענת שאשכנזים מבשלים את ה״צ׳ולנט״ כשהמרכיבים השונים בשקיות נפרדות לעומת הספרדים שמבשלים הכל יחד – אבל סבתא שפרה שלי, שהיתה אשכנזיה טהורה היתה מבשל הכל יחד חוץ מאת האורז שהיה בשקית בד נפרדת, וכנראה היתה מזדעזעת קצת לשמוע שהיא מבשלת את הצ׳ולנט שלה כמו ה״צ׳חצ׳חים״.

סבתא מצד אמא, מהצד החילוני בכוח של המשפחה – התמחתה במאכלים מזרח אירופאיים כמו בלינצ׳ס או קומפוט. דווקא מהצד הזה של המשפחה יש לנו סיפור מעניין על בישול: סבתא רבא שלי (אמא של סבתא) לא ממש ידעה לבשל. סבתא שלי תמיד אמרה שזה נבע מהעובדה שאמא של סבתא רבה שלי מתה בלידה או בעקבות הלידה, ולכן לא היה מי שילמד את סבתא רבא שלי לבשל.

אחת מהסיפורים המיתולוגיים על זה היה בימים הראשונים של המושב שסבא רבא וסבתא רבא שלי היו מהמקימים שלו. במושב היתה תורנות שפעם בכמה ימים או שבוע אחת מהנשים במושב היתה אמורה לאפות לחם לכל המושב. סבתא רבא שלי מן הסתם לא ידעה לאפות – ולא היה ברור אם כשהיתה התורנות שלה המושב נותר רעב וללא לחם לכמה ימים (או שבוע), או שהיא היתה מוכנה להחליף את תורנות האפיה בכל תורנות אחרת.

בכל מקרה, ההורים של סבא רבא שלי עלו לארץ כמה שנים אחריו, וכשסבתא שלי גדלה היא למדה לבשל מאמא של אבא שלה, וכך למדה לבשל מאכלים יהודיים מזרח אירופאיים.

אני עדיין זוכרת למשל שהיא היתה מקרמלת את הבצל לבלינצ׳סים הרבה לפני שידענו בכל את ההבדל בין לקרמל את הבצל לבין לשרוף אותו. הקירמול כמובן דרש טיגון איטי מאוד על אש קטנה, ואמא שלי אף פעם לא הבינה למה סבתא לא מזדרזת ״לשרוף״ את הבצל מהר יותר על אש גדולה יותר.

סבתא מצידה תמיד טענה שאמא שלי לא יודעת לבשל – אבל נראה לי שאמא שלי הסתדרה לא רע, למרות שהיא באמת לא למדה מסבתא את המאכלים המזרח אירופאיים אלא בעיקר דברים כמו אורז, מרק ירקות (שׁהיא היתה מבשלת הרבה פחות חרף מאשר סבתא שלי), ומאכלים דומים.

אני חושבת שהמאכל העדתי אשכנזי היחידי שאמא שלי למדה אי פעם לבשל והיתה מבשלת באופן קבוע כמה שנים כשהייתי ילדה די צעירה היתה איזשהו תבשיל של קורקבנים. אני זוכרת רק שהריח שלו היה נוראי, ואני חושבת שעד היום אני נרתעת מבשר גם בגלל התבשיל הזה.

אבל היא כן בישלה מאכלים שהם יותר בינלאומיים כמו למשל ספגטי ברוטב עגבניות, או ״עוף חמוץ מתוק״ ביתי אחרי שגילינו את המנה במסעדות סיניות בארה״ב. אני פחות אהבתי את העוף בה (בין השאר כי אמא שלי בישלה בו פשוט פיסות קטנות של חזה עוף, ולא טיגנה אותן בציפוי כמו שיש במסעדות סיניות), אבל לא פעם הייתי ״סוחבת״ את הירקות מהמחבת של התבשיל.

אני חושבת שכיום האחיינים שלי, במיוחד מצד אחותי, מאוד אוהבים סושי – אבל את זה אמא שלי (וגם אחותי וגיסי) לא מבשלים אלא מזמינים מבחוץ.

אני אישית לא מבשלת מאכלים עדתיים, בין השאר כי רוב המתכונים הם בסדר גדול של משפחה – ולא לאדם בודד.

ואם אני רוצה מאכלים בינלאומיים – אני לרוב מזמינה אותם מבחוץ, חוץ מאולי פסטה שאני מכינה באמת בבית.

פורום נימוסים והליכות

פעם מזמן כשפורומים היו פופולריים, הייתי משתתפת בכמה פורומים בווינט – כשאחד מהם נקרא ״פורום נימוסים והליכות״.

הפורום הוקם על ידי העיתונאי (לשעבר?) אטילה שומפלבי אבל הוא מאוד מהר פרש והניהול עבר ליועצת תדמית אחרת. תחת ניהולה הפורום היה בעיקר שיחת נשים, אבל כן העלינו בו מידי פעם שאלות שאכן היו קשורות לנימוסים והליכות.

נזכרתי בפורום כי היום בבוקר במכולת אירע לי מקרה שהיה פשוט מקרה קלאסי לפורום.

בימי שישי בבוקר אני מתאמנת קצת יותר מאוחר, ולכן מגיעה למכולת ואז הביתה רק לקראת 9:40 – 10:00, והיום נפלתי על הצד המאוחר יותר בגלל איחור של אוטובוסים, כך שהייתי עייפה ורעבה אחרי האימון וכבר על סף נפילת סוכר – ורק רציתי לשלם על המצרכים שלי וללכת הביתה.

כשהגעתי לקופה עמדו בה זוג שנראו כמו סבא ונכדה בוגרת שלו או אבא שנראה מבוגר יחסית עם בת מאוד צעירה שלו – ורצו זיכוי כי מבצע שהיה על הגלידות שן בן אנד ג׳ריס לא נקלט להם בחשבון והם ראו את זה רק כשהם יצאו. אז אני ומי שעמדה מאחורי המתנו בסבלנות בזמן שהקופאית (היחידה שעבדה) ניסתה לתת להם את ההחזר והסתבכה כי אחת הגלידות עברה בקופה ״כמו שצריך״ אבל השניה לא – וזה כנראה מה שגרם לכך שהמבצע לא נקלט להם במקור.

בעודו ממתינים דקות ארוכות לפעולה שאמורה היתה לקחת די מעט זמן, התור התחיל להתארך ועדיין הקופאית לא הצליחה לתת להם זיכוי, עד שבשלב מסוים נראה היה שהם קיבלו אותו ויצאו לדרכם.

למזלי היה אז תורי והקופאית העבירה את הדברים שלי – ובדיוק כשהיא סיימה להעביר אותם, האבא והבת (או הסבא והנכדה) הגיעו שוב, וטענו שבמקום לזכות אותם – הקופאית בעצם פישלה וחייבה אותם על סכום הזיכוי, והם רצו לראות את המנהל או האחראי כדי שהוא יטפל בבעיה. והם רצו שהיא תתייחס אליהם מיד למרות שהיא בדיוק היתה לקראת סוף החשבון שלי.

בשלב זה כבר איבדתי את הסבלנות וביקשתי מהקופאית פשוט לחייב אותי על המוצרים – ולהם הסברתי שאני מבקשת לשלם ולסיים כי אני כבר ממהרת הביתה.

מה אתם הייתם עושים במצב כזה? האם הדרישה שלי לשלם (אירוע של פחות מדקה) היתה מוצדקת, או שבשם הנימוס הייתי אמורה לתת לצמד חמד להתעקש לדרוש בזה הרגע את ההחזר שלהם?

המשך ההתלבטות בחיפוש העבודה

אחרי הרשומה הקודמת שכתבתי בנושא ביום שני – אתמול (רביעי) היתה לי פגישה עם הקואצ׳רית שלי.

במקור הפגישה היתה אמורה להיות היום (חמישי) אבל הקדמתי אותה כי רציתי להתייעץ עם הקואצ׳רית לפני שנתתי את הסכמתי להצעת השכר. אבל בגלל הלחץ שהרגשתי מצד המראיינת, החלטתי כבר בשלישי להסכים להצעה אחרי כמה שאלות לגבי היכולת למשל להגדיל את הפרשת הפנסיה שלי בעצמי.

כשעלו השאלות – מי שעבדתי מולה בחברת הקבלן ענתה לי מאוד מהר, תוך דקות אפילו. אבל ברגע שהסכמתי להתקדם – היא פתאום ״נעלמה״ לי. אחרי בערך שעה של שקט, שלחתי מייל ששאל מה הלאה, והאם היא זו שתקבע ראיון עם הלקוח – והיא פשוט לא חזרה אלי מסיבות לא ברורות. יכול להיות שיש סיבה טובה לזה – היא ניסתה למשל להשיג את הלקוח לקבוע ראיון, או שהיא היתה עסוקה בדברים דחופים שלא קשורים אלי. אבל כמו שאמרתי במפגש לקואצ׳רית – אני רק מקווה שזה לא נבע ממשחקי כוח כי היא תופסת את ההתלבטויות והעיכובים מהצד שלי ככאלו.

היא כן חזרה אלי ברביעי בבוקר (כלומר 24 שעות אחרי ששלחתי את המיילים שלי) היא חרה אלי שהיא תשלח לי חזרה זמנים שבהם הלקוח זמין ״היא מניחה״ שבימים הקרובים.

המיקום של ה״אני מניחה״ נשמע לי מעניין. מצד אחד, הניסוח הנוכחי נשמע כאילו היא תשלח לי מועדים בקרוב ברגע שהיא תקבל אותם מהלקוח, אבל כרגע אין לה מושג מתי הלקוח ישלח לה את הפרטים.

מצד שני, אני מקווה שה״אני מניחה״ הזה לא אומר שהלקוח כרגע בוחן את המועמדות שלי ואולי לא בהכרח מעוניין בי, למרות הפידבקים הטובים שקיבלתי מחברת הקבלן עד עכשיו, מה שקצת הדאיג אותי.


בכל מקרה, הנושא של התהליך הזה באמת תפס את רוב הפגישה שלי עם הקואצ׳רית.

בגדול, אני חושבת שהסכמנו שיש פה אי ודאות מאוד גדולה לגבי המהות של התפקיד מבחינה טכנית, מה שיכול מאוד לשנות את התפיסה שלי של התפקיד. אם התפקיד יהווה קידום טכנולוגי עבורי – מבחינתי התפקיד שווה גם במחיר של הפחתה במשכורת וכל מה שנלווה לזה. אם התפקיד גרוע – אז המשכורת תהיה הקטנה בבעיות שלי.

אבל אני חושבת ששתינו הסכמנו בסופו של דבר שלמרות החסרונות הבולטים של התפקיד – כנראה ששווה לי ״ללכת״ עליו, בתנאי שכמובן אעבור את הראיון של הלקוח.

ואז הקואצ׳רית אמרה משפט שמאוד הדאיג אותי, במיוחד בדיעבד.

היא עצמה סיפרה שהיא עבדה בעבר עם חברת הקבלן שדרכה אני מתראיינת, ושהיא עצמה היתה מאוד מרוצה מהעבודה מולם והם נחשבים למקצוענים בתחום ההשמה – וזה פועל מאוד לטובתי.

הבעיה היא שלטענתה הראיונות שעברתי עד עכשיו הם בעצם די חסרי משמעות כי עברתי אותם דרך חברת הקבלן עצמה בלי קשר ללקוח. כלומר באופן עקרוני חברת ההשמה יכולה להגיד שהם בדקו אותי מבחינה מקצועית ואישית כדי להרשים את הלקוח – אבל בעצם הלקוח מבחינתו נחשף אלי ״מאפס״ רק עכשיו.

ומבחינתי זה מאוד משנה, כי קודם כל – בחנתי את התפקיד עד עכשיו לפי הרושם שנוצר לי מהראיונות שעברתי, והרושם שנוצר לי היה שעברתי אותם יחסית בקלות, ושבמקביל מאוד התלהבו ממני. לכן במובן מסוים הפכתי להיות מאוד ״מושקעת״ בתפקיד כי הרגשתי שאני כנראה יחסית קרובה לקבלה לפי הפידבקים האלו (ובגלל שדיברו איתי כבר על פרטים פרקטיים כמו שכר), ולכן לקחתי כל כך ברצינות את הצעת השכר והתנאים.

אבל פתאום אני שואלת את עצמי – אולי בעצם העיכוב אתמול אחרי הלחץ וההתלהבות של חברת הקבלן, פתאום הלקוח טוען שאני פחות מתאימה לו, או אולי לא מתאימה לו בכלל?

ומה זה אומר ש״היא מניחה״ שהיא תשלח לי מועדים? האם הא מניחה שהתזמון של קביעת הראיון יהיה בימים הקרובים – או שהוא מניחה שהראיון בכלל יתקיים (או בעצם לא ממש בטוחה שזה יקרה אבל מנסה לוודא שלא ״אברח״ לה עד שהיא מוודאת האם זה בכלל יקרה)?

התלבטות לגבי חיפושי עבודה

כמו שכתבתי לפני ערך חודש – אחרי כמה חדושים עמוסים בראיונות, היה לי לאחרונה שקט.

אבל לאחרונה התעורר תהליך שהתחלתי אותו שנראה כביכול מאוד מבטיח – אבל פתאום עלו לי הרבה מאוד חששות לגביו.

מדובר בעצם על עבודה שבבסיסה יכולה להיות מאוד מתאימה לי כמין עבודה זמנית – מדובר על עבודה במה שמכונה ״חברת פרוייקטים״, כלומר עבודה לתקופה מוגבלת עבור לקוח מסוים. זה בהחלט יכול להיות נחמד כמשהו שאני עושה בזמן שאני מחכה למצב השוק להשתפר – ובאופן עקרוני אם אני עובדת טובה, יכול להיות שחברת הפרוייקטים תשמח למצוא לי פרוייקט נוסף לעבוד בו גם אחרי שיסתיים הפרוייקט הנוכחי.

עד עכשיו עברתי ראיונות מול חברת הפרוייקטים עצמה שבחנה אותי, והראיונות עברו מאוד בקלות, אפילו יותר מידי בקלות. באופן עקרוני יש לי עוד ראיון אחד מול הלקוח, אבל מההתלהבות והלחץ של חברת הפרוייקטים לקדם אותי נותנת לי הרגשה שמבחינתם אני מועמדת מובילה וכנראה שהם מאוד היו שמחים שאעבוד דרכם.

אבל עצם העובדה שהראיונות היו לי קלים מאוד (ואולי אפילו קלים מידי) עוררה בי קצת דאגה, כי זה הרגיש לי מאוד חריג.

ואז אתמול קרה עוד משהו חריג, אבל אולי בעצם עצם החריגות של האירוע מסבירה את מה שקורה.

כמו שכתבתי, יש לי עוד ראיון אחד אצל הלקוח כדי לוודא שהם מעוניינים בי, אבל חברת הפרוייקטי התעקשה לערוך מולי שיחת שכר לפני שאשוחח עם הלקוח. זה נשמע לי חריג כי באחד הראיונות שהיה לי מול חברת הפרוייקטים, אחת המנהלות שם אמרה שהדברים נעשים בסדר הפוך – קודם הראיון עם הלקוח ואז שיחת השכר. וזה נשמע הגיוני כי לרוב מדברים על שכר רק אחרי כל הראיונות, כי לא פעם השכר והתנאים משקפים את הרושם שנוצר במהלך הראיונות על המועמד – כלומר אם המועמד טוב, כנראה שלרוב יציעו לו שכר ותנאים טובים יותר.

אבל כשראיתי את הצעת השכר – הבנתי מה קורה.

כי הצעת השכר היתה נמוכה משמעותית ממה שאני רגילה לקבל. אני חושבת ששכר הבסיס בהצעה נמוך יותר ממה שקיבלתי כשהתחלתי לעבוד ב 2008. יש כמה השלמות כמו שעות נוספות או נסיעות שמעלות את המשכורת לקצת יותר ממה שקיבלתי אז – אבל עדיין השכר נמוך משמעותית ממה שקיבלתי בתפקיד האחרון שלי (למרות שעם רמת המיסים שאני משלמת הפער קטן משמעותית, אבל עדיין קיים). ובתפקיד האחרון שלי גם קיבלתי מניות של החברה – משהו שאני לא יכולה לקבל עכשיו.

אבל כן יש חשיבות למה שמוגדר כשׁכר הבסיס – כי לפיו בעצם מפרישים לי פנסיה, קרנות השתלמות, והרבה כספים אחרים שיצטברו לי לעתיד, ובעצם מצב שבו מפרישים לי מסכום שנמוך בהרבה אלפי ש״ח מהמשכורת הרגילה שלי – זה מצב שיפגע בפנסיה שאקבל בעתיד. זה לא משהו שאפשר להתעלם ממנו.

ויש עוד נקודה רגישה שאני גם מקבלת רק 17 ימי חופש בשנה – לעומת 22 בתפקיד האחרון שלי, כשזה אז הרגיש לי נמוך כי בתפקיד לפניו קיבלתי 23 ימי חופש בשנה, ובתפקיד לפני זה אפילו 24… וגם זה משהו ש״שווה״ כסף – בין אם אני צוברת ימי חופש ומקבלת עליהם כסף כשאני עוזבת, או משהו שמאפשר לי לקחת חופש במהלך השנה.

התנאים הפחות טובים ותהליך הראיונות ביחד בעצם גרם לי להבין שהתראיינתי לתפקיד שכנראה מיועד למישהו עם מעט מאוד ניסיון. לרוב חברות נמנעות מלקחת עובדים עם הרבה ניסיון לתפקידים האלו – בין השאר כי הן יודעות שאלא אם מדובר על מצבים מאוד קיצוניים וחריגים, עוד ותיק ינסה למצוא תפקיד טוב יותר ולא מובטח שהוא יישאר בחברה לאורך זמן סביר. אבל אם מדובר על תפקיד שהוא זמני ולא לטווח הארוך, ובנוסף אם חברת הפרוייקטים ״קלטה״ שאני נואשת לחפש תפקיד בתקופה של משבר, אז מבחינתם שווה להם לגייס אותי במשכורת פחות טובה כי אתן להם תפוקה יותר גדולה מאשר מתכנת צעיר יותר – במשכורת הרבה יותר נמוכה ממה שהם יצטרכו לשלם על עובד ותיק ״אמיתי״.


באופן עקרוני יכולתי להגיד לעצמי ששווה לי להשלים את התהליך (בתקווה שבאמת אסיים אותו בהצלחה), ולקחת את התפקיד הזה בתור תפקיד לכמה חודשים הקרובים, בתקווה שעד אז השוק ישתפר, ולנצל את הזמן לתרגל איך להתראיין – ואולי אפילו לנצל את הזמן להתראיין בזמן שאני עובדת.

אבל יש כמה בעיות עם זה.

קודם כל, למרות שברוב תפקידי התכנות יש כיום עבודה חלקית מהבית, אפילו אם מדובר על יום אחד בשבוע (אבל לרוב יותר) – וזה מאוד מקל על היכולת להתראיין כשחלק משמעותי מהראיונות הראשוניים הם טלפוניים או בזום. אפשר פשוט לקבוע אותם בשעה שאין ישיבות, אולי אפילו השעה של ארוחת הצהרים – ואז לחזור לעבודה בלי שמישהו בכלל ישים לב.

אבל התפקיד דורש עבודה מלאה מהמשרד – והמשרדים גם די רחוקים מהבית כך שהיום שלי מלא בעבודה ובנסיעות, ויהיה לי כנראה אפילו קשה לקבל שיחות טלפון ממגייסות ולשוחח איתן את השיחה הכי ראשונית אם אני תקועה כל היום במשרד, שלא לדבר על המשך תהליך הראיונות שידרוש ממני לא פעם ראיונות של שעה וחצי או אפילו שעתיים רצופות.

מעבר לזה, ברור לי שהתוכן של התפקיד יכול להיות בעייתי – כי כמו שכתבתי קודם, נשמע שהוא מיועד להיות תפקיד למישהו חסר ניסיון או עם ניסיון מוגבל.

יכול להיות תיאורטית שגם אני אוכל ללמוד משהו מהתפקיד – למשל שפה או עבודה במערכת הפעלה מסוימת שלא עבדתי בה עד היום, אבל יכולה לפתוח לי תפקידים עתידיים. אבל אם התפקיד ממש ישמר אותי בתפקיד ברמה שבה עובד מישהו חדש בלי עצמאות או יכולת הובלה טכנית – הוא בסופו של דבר יפגע בי אם אני אצטרך לכלול אותו בקורות החיים.

ופה יש עוד נקודה חשובה: מניסיוני בעבר יש לי נטיה ״להתקע״ בתפקידים, גם כשהם לא טובים לי. ובמיוחד במצב שבו אני כל השבוע במשרד רחוק מהבית ושיהיה לי קשה למקבל חיפוש עבודה – אני מאוד בקלות יכולה למצוא את עצמי תקועה בעבודה הזו גם אם היא גרועה לאורך זמן, ובכך בעצם להקשות על עצמי למצוא עבודה טוה יותר בעתיד.

ומעבר לעניין – יש לזה כמובן משמעות כספית, אפילו ברמה שבה עדיף לי להשאר מובטלת לעוד כמה חודשים מאשר לקבל את העבודה הזו…

והשאלה היא כמובן מה הלאה.

לישון עם מזגן או בלי

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני חושבת שאצלי זה תלוי תקופה.

עד שעברתי לארה״ב בשנת 2001, לא היו בדירות שגרתי בהן מזגנים בכלל. זה לא היה מקובל באותה תקופה, במיוחד לא בירושלים שגרתי בה – אבל גם לא בבאר שבע ששם עשיתי תואר ראשון. זה נבע כנראה משילוב העובדה שאנשים אז היו רגילים לחיות ללא מזגן, ולפחות בתקופת התואר זה גם נבע מכך שבתור סטודנטית ביליתי את רוב היום באוניברסיטה, בהרצאות / תרגולים / ספריה / מעבדות מחשבים שהיו כולם ממוזגים (ובמקרה של מעבדות המחשבים אפילו ממוזגים בצורה מאוד חזקה), וחזרתי לדירה רק בלילה, ובבאר שבע גם בקיץ הלילות עצמם קרירים ויש בהם בריזה, ומזג האוויר יבש כך שהוא נעים גם בלי מזגן.

אז עברתי לגור בערך שנה במרכז, וזו כבר היתה חוויה אחרת בלי מזגן – למרות ששוב, לא הייתי בדירה לרוב במהלך היום. במהלך היום במשך השבוע הייתי בעבודה שהיתה ממוזגת לחלוטין – ובסופי שבוע נסעתי להורים שלי בירושלים שם מזג האוויר היה לפחות אז הרבה פחות חם ובהחלט הרבה פחות לח מאשר ר״ג.

כן היה לי באותה דירה מאוורר תיקרה שיכולתי להפעיל בלילות, אבל אני לא זוכרת שהרגשתי צורך. הקושי שלי באותה תקופה נבע מהעובדה שגרתי במרחק הליכה ארוכה מהעבודה, ובקיץ הייתי מיעה לעבודה לרוב מיוזעת מאוד, כך שבשלב מסוים התחלתי לנסוע לעבודה באוטובוס – אבל גם זה לא בהכרח עזר כי עדיין הייתי צריכה ללכת לתחנת האוטובוס ולהמתין לו בחוץ…


בארה״לב גרתי באטלנטה שהיתה גם מאוד חמה וגם מאוד לחה בקיץ – לדעתי אפילו יותר מאשר מישור החוף בישראל.

למזלי בדירה הראשונה שלי היה לי מזגן מאוד יעיל. אמנם היה מדובר על מזגן מרכזי – אבל הדירה עצמה היתה מאוד קטנה כך שהעלות של ההפעלה שלו לא היתה מטורפת.

באותה תקופה באמת ישנתי עם מזגן דולק גם בלילה, מה שאפשר לי להמשיך לישון מכוסה בשמיכה עבה כמו בחורף, מה שאני אישית מאוד אוהבת.

בדירה השניה שלי, שבה גרתי רק קיץ אחד, המזגן היה הרבה פחות יעיל אבל אני לא חושבת שסבלתי גם בה מהחום והלחות של הקיץ יותר מידי.

כשחזרתי לישראל – כבר גרתי בדירות שהיו בהן מזגנים, אבל המזגנים היו בכל חדר ולא בהבכרח היו יעילים מאוד. זה בלט במיוחד ביחידת הדיור ששכרתי בהוד השרון שהיתה בעצם הקומה השניה של הבית הפרטי של בעלי היחידה, מה שאומר שהיא היתה ישירות תחת הגג. הדירה ברובה היתה מרחב גדול של סלון פלוס מטבח פלוס פינת אוכל ולכן המזגן היה מאוד לא יעיל בלקרר את האיזור הזה, למרות שהמזגן בחדר השינה היה יעיל יותר, בין השאר כי חדר השינה עצמו היה מאוד קטן אז אם הייתי סוגרת את הדלת הוא היה מתקרר יחסית מהר.

אבל עם השנים גיליתי שכשאני ישנה לבד, אני מסתדרת לא רע בלי מזגן בלילה. אני אמנם ישנה בלי שמיכה ולפעמים מזיעה קצת בלילות חמים ולחים במיוחד, אבל כשאין מישהו אחר לידי שמתלונן על מזג האוויר, אני ישנה בלי מזגן ומקסימום מתקלחת בבוקר.